פרשת ויגש - גלות לצורך הגאולה

קוד: גלות לצורך הגאולה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בס"ד ז' טבת התשס"ו
ויגש – גלות לצורך הגאולה
מבוא:
פרשת ויגש מתארת את הארועים שעברו על יעקב ובניו בשנת ק"ל לחיי יעקב, בתחילת הפרשה מתארת התורה את בקשת יהודה מיוסף ואת התודעותו של יוסף לאחיו, בהמשך מפורטת ירידתם של יעקב וכל בני ביתו למצרים, ובכך מסתיימת פרשת מכירת יוסף באיחוד משפחתי על בסיס האמונה בה'. התורה הרחיבה בתאור ארועים אלה גם משום שארועים אלה מציינים את תחילתה של גלות מצרים, ואף משום שמתוך ארועים אלה למדים ישראל לדורותיהם כיצד יש להתנהג בגלות, וכן מלמדת הפרשה שהגאולה מן הגולה עתידה להעשות כהרף עין, כמו כן מאפשרת התורה לישראל הצצה להבנת עומקה של דרך ההשגחה העליונה להגשמת התכנית האלהית הקבועה מראש. כפי שמצאנו שגלותו של יוסף במצרים שארעה כתוצאה ממכירתו ע"י אחיו גרמה לו למשול במצרים, והביאה גם רווחה לארצות העולם, אף שמה קץ לצערו של יעקב, וגם גרמה לאיחודה של משפחת יעקב. לפיכך יעקב קרא לבניו לשמור על האחדות הפנימית, ועל ייחוד מלכות שמים ואהבת ה' יתברך, באמצעות קריאת שמע דוקא בעת המפגש הראשון בין יוסף ליעקב אביו לאחר כ"ב שנות פרידה, ע"מ להמחיש בפניהם כי למרות הקשיים של הגלות צריכים הם להאמין שכל הבא עליהם מה' יתברך הוא לטובתם בסופו של הדבר, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אתם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם" (יחזקאל, ל"ט, כ"ח), וכן מובא בגמ': "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים, פז:). וכן מצאנו שבהפטרת פרשת ויגש "קח לך עץ אחד", הנביא מבטיח לישראל איחוד העתידי בין שבט יהודה ושבט יוסף לאחר שהפכו להיות לשני עמים מופרדים והוגלו מן הארץ. נמצאנו למדים כי הגלות אינה סוף הדרך ואף היא איננה היעוד של עם ישראל, אלא הגלות נועדה לצורך הגאולה הגדולה של העתיד לבוא, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויגש אליו יהודה – ויכוח בין הגישה העצמאית של יהודה לבין הגישה הגלותית של יוסף.
ב. שינוי בגישת יהודה – גרם להתפייסות ולהשלמה פנימית וחיצונית בין כל בני יעקב.
ג. יוסף חי – גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו מסמלת את אופיה של הגאולה העתידית.
ד. למחיה שלחני – גלות יוסף היתה לצורך גאולת בית יעקב מן הרעב ולהשכנת שלום בביתו.
ה. ותחי רוח יעקב – הגאולה מצריכה הכנות רוחניות העולות בהדרגה ע"מ לקבלה כראוי.
ו. קריאת שמע – יעקב לימד לדורות את ההבנה העמוקה של ייחוד ה' הכולל את מידת הדין עם מידת הרחמים.
ז. הפטרת ויגש – יוסף הניח את היסודות לאחדות עם ישראל בעתיד לבוא.
ויגש אליו יהודה:
פרשת ויגש פותחת בפרטי בקשת יהודה מיוסף שליט מצרים לשחרר את בנימין אחיו מאב, שנאמר: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית, מ"ד, י"ח), כתיבת פרטי השיחה בין יהודה ליוסף בתורה נועדה ללמדנו שלא היתה זאת שיחה פרטית בין שני אנשים בעלי עוצמה, אלא ההתדיינות בינהם היתה התדיינות בין שני מלכים בעלי גישות מנוגדות, כאשר יתר השבטים מתבוננים מן הצד כביכול. וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו' (תהלים, מ"ח), 'כי הנה המלכים' זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו' זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. 'המה ראו כן תמהו' (תהלים, מ"ח), 'ויתמהו האנשים איש אל רעהו' (בראשית, מ"ג). 'נבהלו נחפזו' (תהלים, מ"ח) 'ולא יכלו אחיו' וגו'. 'רעדה אחזתם שם' אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו" (מי שינצח אנו עמו)!?. יסודו של הויכוח בין יהודה ליוסף משקף את ההבדלים בין הגישה הגלותית לבין הגישה העצמאית, יוסף מיצג את הגישה הגלותית על כן פעולותיו של יוסף הן כלפי אחיו והן כלפי שמים נעשו בעיקרן בסתר, ולעומת זאת יהודה מיצג את הגישה העצמאית לכן פעולותיו של יהודה הן כלפי יוסף והן כלפי שמים נעשו בעיקרן בגלוי. במשך הדורות ועד לגאולה השלמה עם ישראל אימץ לעצמו את אחת מן הגישות האלה, לפיכך כתבה התורה את גישותיהם השונות של יהודה ויוסף, לומר לך: ששתי הגישות נכונות כל אחת לזמנה ולמקומה, וכן מובא בגמ': "אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה" (סוטה, לו:).
וכן מצאנו בארבעת הפרשיות המסיימות את ספר בראשית כי יוסף מסמל את הצדיק הפרטי הנסתר אשר שומר על יחודיותו אף בין הגוים, ולעומת זאת יהודה מסמל את הצדיק הכללי אשר מקדש שם שמים בגלוי למרות ש"קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (יומא, כב:), לפיכך בגולה עם ישראל נדרש יותר לכוח ממשלתו של יוסף, ובעת שעם ישראל בארצו עם ישראל נדרש יותר לכוח מלכותו של יהודה. בעתיד לבוא ה' ישלב בעם ישראל את כוחותיהם של יוסף ויהודה גם יחד תחת נשיאותו של דוד, כפי שנאמר בסיומה של הפטרת פרשת ויגש: "ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד...ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל, ל"ז, כ"ב).
שינוי בגישת יהודה:
לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין הציעו האחים למנשה "אשר על ביתו" של יוסף שרדף אחריהם: "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים. ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקים" (בראשית, מ"ד, ט'-י'), אולם כשהתברר כי הגביע נמצא באמתחת בנימין ביטל יהודה את הצעת האחים, וכהגיעו יהודה ואחיו לבית יוסף הציע יהודה ליוסף שכל האחים יהיו לו לעבדים כעונש על גניבת הגביע, שנאמר: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (בראשית, מ"ד, ט"ז), דהיינו, גישתו הראשונה של יהודה היתה שכלל בני ישראל צריכים להענש בעוון היחיד משום שישראל "ערבים זה בזה...שהיה בידם למחות ולא מיחו" (סנהדרין, כז.) על מכירת יוסף. אולם גישתו העיקבית של יוסף היתה שיש להעניש את החוטא בלבד ע"פ מדת הדין, כפי שנאמר: "איש בחטאו יומתו" (דברים, כ"ד, ט"ז), לפיכך הסתפק יוסף בהענשת בנימין בלבד ע"י הפיכתו לעבדו, שנאמר: "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (בראשית, מ"ד, י"ז). כשראה יהודה כי יוסף מחפש לעשות דין צדק נגש ליוסף והציע לו הצעה מתוקנת לפיה ע"מ שלא לפגוע ביעקב אביו, רק יהודה יהיה לעבדו כעונש על גניבת הגביע ויתר אחיו ישוחררו, משום שיהודה היה הערב של בנימין, ונאמר: "איזה הוא ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו" (ב"ב, קעה:), וכן מצאנו ש"מדת הדין נותנת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב" (יומא, מג:), ומובא בגמ': "אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה" (ב"ק, ס.), לפיכך אמר יהודה ליוסף: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בראשית, מ"ד, ל"ב-ל"ד). כלומר, בתחילה הציע יהודה שכל האחים יהיו לעבדים בגין גניבת הגביע משום שהבין בדעתו כי ה' מענישם במידה כנגד מידה על מכירת יוסף אחיהם לעבד, שנאמר: "האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני", אולם כאשר יוסף רצה שרק בנימין יהיה לעבד ושחרר לחופשי את כל יתר האחים מן העונש, הבין יהודה כי אין זה עונש משמים בגין מכירת יוסף משום שבנימין לא היה שותף למכירתו, לפיכך נגש יהודה להאבק למען בנימין כשהבין שאין זו גזירת שמים ולכן ניתן לבטלה, ואף ניתן להתעלות ממנה ולכפר על חטא מכירת יוסף. על כן הציע יהודה את עצמו לעבד בתמורה לשחרורו של בנימין, שנאמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" ופירש הרש"י: "לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ולמלחמה ולשמש" (בראשית, מ"ד, ל"ג). בעת שראה יוסף כי יהודה חזר בתשובה גמורה עד שהוא מציע את עצמו לעבד בתמורה לאחיו, ואין הוא מתנהג כפי שהתנהג עמו לפני כ"ב שנה בעת שגרם למכירתו ולא ריחם עליו, לפיכך "ולא יכל עוד יוסף להתאפק" (בראשית, מ"ה, א'), וכן מובא במדרש (תנחומא, ויגש, ט): "וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו, מנין אתה למד? מבנימין, שכך אמר יהודה ליוסף: 'כי עבדך ערב את הנער', כיון שנתן נפשו על בנימן ונתוודע יוסף נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים". כלומר, יוסף השיג את מטרת דבריו הקשים עם לאחיו משום שדיבורו ועלילותיו לא נועדו לנקום באחיו על מכירתו, אלא ע"מ לגרום להם להכיר בחטאם בכדי שיחזרו בתשובה גמורה ויתעלו בכך למעלה רמה יותר מצדיק גמור. נמצאנו למדים מכאן כי השינוי בגישתו של יהודה לפתרון המחלוקת הביאה בכנפיה גם את השינוי בגישתו של יוסף, ומתוך כך החלה התפייסות והשלמה פנימית וחיצונית בין כל בני יעקב.
יוסף חי:
יוסף עכב את התגלותו המפורשת לאחיו ע"מ לאפשר להם להכיר את פנימיותו וצדיקותו בכוחות עצמם, משום שרק התפייסות מתוך שיכנוע פנימי עשויה היתה לחולל אצלם גם את השינוי בתפיסתם אותו. אולם אחי יוסף אשר לא הכירו בעבר את פנימיותו של יוסף לא הבחינו בה אף עתה, וגם הרחיקו מלבם מחשבה זו לנוכח מעללי השליט המצרי שדבר עמהם, דהיינו, האחים קיבעו במחשבתם את יוסף כעבד "וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים" (רש"י-בראשית, מ"א, י"ב). לפיכך כל הרמזים שנתן יוסף לאחיו בעת שהייתם במחיצתו עוררו בהם תמיהה בלבד, שנאמר: "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (בראשית, מ"ג, ל"ג), על כן נאלץ יוסף להתודע לאחיו במפורש, שנאמר: "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית, מ"ה, ג'). תגובת האחים לגילוי הפתאומי היתה בהלה ונסיגה לאחור "פני הבושה", כשראה יוסף "אותם נסוגים לאחור, אמר: עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול" (רש"י-בראשית, מ"ה, ד'), ובנוסף לכך דבר עמהם בלשון הקודש. כלומר, יוסף נזקק להראות לאחיו סימנים חיצוניים ע"מ לשכנעם כי הוא יוסף אחיהם. אך למרות זאת האחים נותרו עדין המומים מן הגילוי הבלתי צפוי, ויוסף שהבחין בכך הוסיף לשכנעם כי אין בלבו שנאה אליהם ואף פרץ בבכי על צוארי בנימין אחיו. רק כשנשק יוסף "לכל אחיו ויבך עלהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו" (בראשית, מ"ה, ט"ו) "מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם" (רש"י-בראשית, מ"ה, ט"ו), דהיינו, רק לאחר שהאחים הכירו את פנימיותו וצדיקותו של יוסף, התפייסו האחים עמו מתוך שיכנוע פנימי עמוק וחזרה בתשובה גמורה. ממפגש זה נלמד מוסר עמוק לצורך של חזרת כל אדם בתשובה מבעוד מועד, כמובא בגמ': "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: 'ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו' ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"?! (חגיגה, ד:).
וכן מצאנו שאף יעקב לא האמין לדברי האחים כי עוד "יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים" (בראשית, מ"ה, כ"ו), דהיינו, יעקב לא האמין שיוסף נותר בצדיקותו למרות היותו כ"ב שנים בגלות, ועל אחת כמה וכמה חשש יעקב לצדיקות יוסף בנו האהוב בשל עובדת היותו שליט במצרים מלאת הגילולים. רק לאחר שהאחים אמרו ליעקב "את כל דברי יוסף", כפי שפירש הרש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר: 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר: אשר שלח פרעה" (רש"י-בראשית, מ"ה, כ"ז), רק אז נאמר: "ותחי רוח יעקב', שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו" (רש"י). כלומר, רק כאשר הכיר יעקב את פנימיותו וצדיקותו של יוסף האמין מתוך שיכנוע פנימי עמוק כי יוסף הצדיק חי, משום שלמרות היותו שליט במצרים פרנס יוסף את העולם ברעב, ולא זו בלבד שלא נקם באחיו על מכירתו אלא גם מחל להם, ואף כלכלם ושילחם בעגלות, כפי שנאמר בפרשת עגלה ערופה "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה', וכי על לבנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (סוטה, לח:).
וכן מצאנו שכאשר יעקב שלח את יוסף בטרם מכירתו לראות את שלום אחיו, למדו שניהם את סוגית "עגלה ערופה" אשר ממנה למדים שאף זקני בית דין שאינם מלוים את האורח נחשדים בשפיכות דמים, וכן כתב הרמב"ם (אבל, פי"ד, ב): "שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר: 'וירא והנה שלשה אנשים', וליווים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים: כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים". לפיכך חשש יעקב כל עת העדרותו של יוסף שמא נפל פגם בליוויו את יוסף בטרם צאתו לדרך, וכשיוסף הזכיר ליעקב את סוגית עגלה ערופה הבין יעקב שיוסף עסק ויישם את התורה בכל כ"ב שנות גלותו ולכן התורה הצילתו מן החטא.
נמצאנו למדים כי גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו שמה קץ להרגשת ההסתר פנים מיד בתום המועד שנקבע מראש ע"י ההשגחה העליונה, כפי שנאמר לגבי יוסף: "ויריצהו מן הבור" (בראשית, מ"א, י"ד), ואף לגבי השבטים נאמר: "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (בראשית, מ"ה, ג'), וגם לגבי יעקב נאמר: "ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים" (בראשית, מ"ה, כ"ו). מכן לימדה התורה כי גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו היא בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן-בראשית, י"ב, ו'), דהיינו, גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו מסמלת את אופיה של הגאולה העתידית לדורותיו, וכן מובא בגמ': "אין בן דוד בא...עד שיתייאשו מן הגאולה", ומשיח עתיד לבוא פתאום "בהיסח הדעת" (סנהדרין, צז.).
למחיה שלחני:
יוסף הבהיר לאחיו בעת התגלותו אליהם כי מכירתו נועדה לשמש שתי מטרות של ההשגחה העליונה: גם לפרנס את יעקב ובניו בימי הרעב, וגם לצורך השכנת שלום אמיתי בבית משפחת יעקב, שנאמר: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (בראשית, מ"ה, ה'-ח'). כלומר, יוסף שכנע את אחיו כי גם סבלו ואף גדולתו הם בשליחות ההשגחה העליונה, על כן אף את מכירתו בצעו האחים בשליחות ההשגחה האלהית, לפיכך "מכירת יוסף זכות היה לו: שהיא גרמה לו למלוך, וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות ע"י זכאי" (מד"ר, בראשית, פרשה יג, יח). דברי הניחומים שנבעו מעומק אמונתו של יוסף גרמו לאחי יוסף להיווכח כי ע"י חזרתם בתשובה מאהבה, אף חטא מכירת יוסף הפך להיות להם לזכות, כמובא גמ': "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא, פו:). כלומר, ההבנה המשותפת כי יד ההשגחה העליונה היא אשר גרמה לכל הארועים הקודמים בין האחים, גרמה להשכנת שלום אמיתי בבית משפחת יעקב. ע"י כך הושגה מטרה נוספת של ההשגחה העליונה: להוביל את כל משפחת יעקב לשעבוד מצרים מתוך אחדות פנימית, כמובא במדרש: "הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע' והביא עלילה לכל אלו הדברים" (תנחומא, וישב, ד). כלומר, מחד גיסא שימח יוסף את אחיו בהתודעותו המהוה סמל לגאולתם הפתאומית "מצרת יוסף", אך מאידך גיסא התודעותו של יוסף גרמה לירידת יעקב ובניו לתחילת גלות מצרים.
נמצאנו למדים כי ההרגשה של הסתר פנים שנראתה בעיני יעקב ובניו כרעה גדולה, גרמה גם להצלחה הגדולה של יוסף ואף להצלת משפחת יעקב מן הרעב, וגם ליתר בטחון הדורות בגאולה מן הגלות, שנאמר: "וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (בראשית, מ"ה, ז'). משמעות הדבר היא: כי בהתבוננות מעמיקה מובן שאין מציאות של הסתר פנים של ה' מישראל עמו, אלא הכל מתנהל בהתאם לתכנית ההשגחה העליונה הקבועה מראש, שנאמר: "כטמאתם וכפשעיהם עשיתי אתם ואסתר פני מהם....ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה' אלהים" (יחזקאל, ל"ט, כ"ד, כ"ט), דהיינו, אחד העונשים של ה' יתברך הוא הרגשה של האדם בהסתר פנים כביכול, ולעומת זאת לצדיקים ה' מגלה את פניו בעולם בכל עת שיחפוץ.
ותחי רוח יעקב:
יוסף לא עלה לא"י עם אחיו בכדי להראות לאביו כי הוא עודנו חי, אלא אמר לאחיו: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף...רדה אלי אל תעמוד" (בראשית, מ"ה, ט'), וזאת ע"מ לאפשר לאביו שהיה בגיל ק"ל שנה לקבל את הבשורה המשמחת בהדרגה מבלי שבריאותו הגופנית תפגע אנושות, וע"מ לאפשר לאביו לקבל השראת שכינה בטרם ירידתו למצרים. וכן מצאנו בעת שיעקב קבל את הבשורה המילולית כי יוסף חי "נתבטל לבו ופסקה נשימתו" והיה כמת, וכן פירש הרמב"ן: "ויפג לבו', שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו" (רמב"ן-בראשית, מ"ה, כ"ו). אך יעקב התאושש מן הבשורה המילולית בראותו את העגלות אשר שלח יוסף, דהיינו, "ויהי כראות העגלות ותחי רוחו" (א"ע) ושרתה על יעקב השכינה "שפירשה ממנו" (רש"י). לאחר מכן נסע יעקב לבאר שבע להקריב קרבנות תודה לה', שנאמר: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" (בראשית, מ"ו, א'). בהמשך לכך יעקב קבל את ברכת ה' לירידה למצרים, ואז שלח את יהודה לפניו "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו" (מד"ר, בראשית, פרשה צה, ג), ולבסוף ירד יעקב למצרים לפגוש את יוסף פנים אל פנים, שנאמר: "ויבאו ארצה גשן" (בראשית, מ"ו, כ"ח). כלומר, הכנותיו של יעקב לקראת המפגש עם יוסף היו הכנות רוחניות אשר עלו מדרגה לדרגה, משום שהמפגש עם יוסף לא היה כמפגש של כל אב עם בנו האובד, אלא היה זה מפגש עם בן ותלמיד חכם וצדיק. נמצאנו למדים מכאן שהגאולה מצריכה הבנת הרמזים הנשלחים ע"י ההשגחה העליונה, והכנות רוחניות העולות בהדרגה ע"מ לקבלה כראוי, שנאמר: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב" (בראשית, מ"ה, כ"ז).
משל למה הדבר דומה: מעשה בבן רב שהיגר מארץ ישראל לאמריקה ללמוד מקצוע מבוקש, הבן סיים את לימודיו בהצלחה נשא גויה והשתקע בארה"ב, מידי שנה בשנה היה הבן עולה לא"י לבקר את אביו בראש השנה, כשהוא לבוש כיהודי דתי ואף הקפיד להראות עצמו כשומר תורה ומצוות בעת שהותו בבית אביו. האב רצה לגמול לבנו על ביקוריו ולראות את כלתו ונכדיו לכן בקש מבנו לבוא אליו לבקור בארה"ב בשנה הבאה, אך הבן דחה את בקשת אביו בתואנה שהוא עתיד לעבור לעבודה במקום אחר. לאחר שנה חזר האב לבקש מבנו לבוא לבקרו, אך שוב הבן דחה את בקשת אביו בתואנה שהוא עתיד לערוך שיפוצים בבית. כשראה האב שבקשתו נדחית שוב ושוב מסיבות שונות, התעורר חשדו והוא החליט לערוך ביקור פתע בבית בנו. ארז הרב את הטלית והתפילין ונסע בחג החנוכה לבית בנו בארה"ב, הקיש הרב בדלת דירת בנו והוזמן להכנס פנימה, אך נדהם לגלות כי בסלון הבית מוצב עץ אשוח מקושט והאשה הגויה שפתחה לו את הדלת היא כלתו הגויה, מיד הבין האב כי בנו סטה מדרך ה', לפיכך חזר האב על עקבותיו והבין את הסיבה האמיתית לסירובו של בנו האהוב להזמינו לביקור בביתו. על כן כשיוסף שלח עגלות להביא את יעקב לבקרו במצרים שמח יעקב, משום שהבין שאם יוסף מזמינו לביקור בביתו אשר במצרים ואף שולח עגלות להביאו במהרה, סימן הוא כי יוסף נותר בצדיקותו, לפיכך נאמר: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית, מ"ה, כ"ז).
קריאת שמע:
הרש"י מפרש כי במפגש הראשון בין יוסף ליעקב אביו במצרים לאחר כ"ב שנות פרידה, יעקב אע"ה "לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו", שנאמר: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בראשית, מ"ו, כ"ט), "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו: שהיה קורא את שמע" (רש"י). כלומר, כשראה יעקב את יוסף בנו פנים אל פנים כשהוא שלם בצדיקותו, תגובתו הראשונית של יעקב היתה שמחה רוחנית עליונה שבאה לידי ביטוי בקריאת שמע המבטאת את ייחוד מלכות שמים ואהבת ה' יתברך, דהיינו, אף אם לעתים נראה לאדם שהוא נענש שלא כדין צריך הוא להאמין שכל הבא עליו מה' יתברך הוא לטובתו. לפיכך יעקב השיג באותה שעה את ההבנה העמוקה של ייחוד ה' הכולל את מידת הדין עם מידת הרחמים, הנהפכת בסופה למידת הרחמים בלבד, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד", לכן "ת"ר: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' עד כאן צריכה כוונת הלב" (ברכות, יג:). על כן בשעה הכי טובה בחיי יעקב אע"ה, קדש יעקב את האיחוד עם בנו האהוב בקבלת עול מלכות שמים, דהיינו, יעקב אע"ה העלה את השמחה האנושית של המפגש עם יוסף לדרגה של קדושה עליונה, כמובא במשנה (ברכות, פ"ט, משנה ה): "חיב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו, ה): 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך', 'בכל לבבך' בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע, 'ובכל-נפשך' אפלו הוא נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך' בכל ממונך".
מטעם זה כאשר התברר ליעקב שהעלמותו של יוסף במשך כ"ב שנה נגרמה ע"י ההשגחה העליונה, ובעקבות זאת: נעשה יוסף משנה למלך מצרים, וגם פרנס את העולם כולו בשנות הרעב, ואף איחד את השבטים באמונה במעשה ה' יתברך, וגם גרם ליעקב לרדת למצרים בכבוד רב למרות שראוי "היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" (שבת, פט:), באותה שעה פרצה קריאת שמע מפנימיותו של יעקב בעת שיוסף ואחיו נראו בעיניו כחטיבה אחת. כלומר, יעקב חזה לנגד עיניו את אחדותו של שם ה' העתיד להיות נפוץ בעולם ע"י בניו אשר הגשימו את התכנית האלהית, כמובא בגמ': "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (חגיגה, ג.). וכן מובא בגמ' שכאשר "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, נו.).
נמצאנו למדים מכאן שיעקב קרא את קריאת שמע בטרם תחילת השעבוד למצרים כשליח ציבור של בניו וככהן משוח מלחמה לדורות, וכן מצאנו שהכהן משוח מלחמה מדבר אל העם בטרם צאתם לקרב בלשון הקודש ואומר "אליהם: 'שמע ישראל' וגו', 'על אויביכם' ולא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם...מאי שנא 'שמע ישראל'? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם" (סוטה, מב.). כלומר, יעקב קרא לבניו לשמור על האחדות הפנימית, ועל ייחוד מלכות שמים ואהבת ה' יתברך, באמצעות קריאת שמע דוקא בעת המפגש הראשון בין יוסף ליעקב אביו לאחר כ"ב שנות פרידה, ע"מ להמחיש בפניהם כי למרות הקשיים צריכים הם להאמין שכל הבא עליהם מה' יתברך הוא לטובתם בסופו של הדבר, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אתם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם" (יחזקאל, ל"ט, כ"ח).
הפטרת ויגש:
התפייסותם של יוסף ואחיו בראשותו של יהודה הניחה את היסודות לאמונתם המאוחדת של עם ישראל בעת השעבוד, וחיזקה את בטחונם בהתגשמותן העתידיות של גזרות ה' יתברך, חוזק פנימי זה גרם לגאולתם ממצרים, "וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה" (מכילתא, בשלח, מסכת דויהי, פר' ו), דהיינו, יוסף הניח את היסודות לאחדות ולאמונה של עם ישראל בעתיד לבוא. על כן בהפטרת פרשת ויגש "קח לך עץ אחד", הנביא מנבא את האיחוד העתידי בין שבט יהודה ושבט יוסף לאחר שהפכו להיות לשני עמים מופרדים, דהיינו, שבטי יהודה ובנימין בהנהגת רחבעם בן שלמה משבט יהודה מחד גיסא, וכל יתר עשרת השבטים בהנהגת ירבעם בן נבט משבט אפרים בן יוסף מאידך גיסא. חצית עם ישראל לשתי ממלכות נפרדות פגעה בעם ישראל לדורותיו הן בצד החומרי והן בצד הרוחני, כפי שאירע לבית יעקב במשך כ"ב שנה בעקבות מכירת יהודה את יוסף. לפיכך הבטיח ה' לישראל כי גם בעתיד לבוא הצלחתם של עם ישראל תהיה בזכות איחוד הכוחות של עץ יוסף ועץ יהודה שעתידים להיות מאוחדים לאחר קבוץ הגלויות, שנאמר: "דבר אלהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל, ל"ז, י"ט- כ"ב). כלומר, האיחוד בין הכוחות המנוגדים בתוך עם ישראל הוא כל כך קשה, עד כדי כך שלצורך זה הבטיח ה' לישראל את התערבותו, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים, פח.).
וכן מצאנו שנס פורים הושג ע"י מרדכי אשר שילב באישיותו את שבטי יהודה ויוסף, כמובא בגמ': "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה, ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא, ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי" (מגילה, יב:). וכן מובא במדרש (תנחומא, ויחי, יד): "יעקב שבירך יהודה המשילו כאריה, שנאמר: 'גור אריה יהודה' ומזווגו כנגד מלכות בבל...וליוסף מזדווג כנגד מלכות אדום, א"ר שמואל בר נחמן: מסורת אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל... משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון בני חשמונאי שהן מלוי...לבנימין כנגד מלכות מדי שמרדכי פורע ממנה שהוא משבט בנימין". כלומר, שילוב כל הכוחות של שבטי ישראל עתיד לגרום לנצחונם של ישראל על כל אוייביהם החיצוניים.
נמצאנו למדים מכאן את מהות מחלוקת התנאים בדבר חזרתם של עשרת השבטים: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר (דברים כ"ט, כ"ז): 'וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה' מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן". כלומר, לדעת רבי עקיבא עשרת השבטים נטמעו בין הגוים עד כדי כך שאין הם יכולים לחזור בתשובה ולהגאל בזכותה בגאולת "אחישנה", ולעומת זאת לדעת רבי אליעזר ה' יקבץ את עשרת השבטים אשר נטמעו בין הגוים ויגאלם ברחמים בגאולת "בעתה". כלומר, התגשמות הבטחות הנביא: "הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם" (יחזקאל, ל"ז, כ"א), "וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אתם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם" (יחזקאל, ל"ט, כ"ח), זמנם מותנה בהתנהגותם של כלל עם ישראל, כמובא בתוספות (יבמות, נ., ד"ה תדע): "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא יהיה חטא".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי הגלות היא שלב הכרחי לגאולה הגדולה שעתידה לבוא, לפיכך מטרת הגלות היא לעריך טובת את הגאולה השלמה, ולגרום לכלל שבטי ישראל להתאחד בינם לבין עצמם, ולהפיץ את אחדותו של ה' בעולם, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", דהיינו, ייחוד ה' כולל את מידת הדין עם מידת הרחמים, הנהפכת בסופה למידת הרחמים בלבד. וכן מצאנו שגאולתם הפתאומית של יעקב ובניו שמה קץ להרגשת ההסתר פנים מיד בתום המועד שנקבע מראש ע"י ההשגחה העליונה, כפי שנאמר לגבי יוסף: "ויריצהו מן הבור" (בראשית, מ"א, י"ד), ואף לגבי השבטים נאמר: "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (בראשית, מ"ה, ג'), וגם לגבי יעקב נאמר: "ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים" (בראשית, מ"ה, כ"ו). מכן לימדה התורה כי גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו היא בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן-בראשית, י"ב, ו'), דהיינו, גאולתם הפתאומית של יעקב ובניו מסמלת את אופיה של הגאולה העתידית לדורותיו, וכן מובא בגמ': "אין בן דוד בא...עד שיתייאשו מן הגאולה", ומשיח עתיד לבוא פתאום "בהיסח הדעת" (סנהדרין, צז.).
יה"ר שנזכה להרגיש את סיום תקופת ההסתר פנים, ונזכה לחזות באחדותו של עם ישראל ובגאולה השלמה לעיני כל הגוים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן כה אמר ה' אלהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי. ונשו את כלמתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. בשובבי אותם מן העמים וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים. וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אתם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם. ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה' אלהים" (יחזקאל, ל"ט, כ"ה-כ"ט).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)