הפסוק הראשון בפרשת מצורע - חומרת עונשו של מספר לשון הרע

קוד: הפסוק הראשון בפרשת מצורע בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן (ויקרא י"ד).

שאלות

נראה לשאול מדוע נאמר, זאת תהיה תורת המצורע, הלא כבר נאמרה לעיל תורת המצורע. שנאמר, נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא י"ג)?
א.

ועוד, מדוע נאמר, זאת תהיה בלשון עתיד? ועוד, לכאורה מילת תהיה מיותרת?
ב.

ועוד, מדוע נאמר, זאת תהיה תורת המצורע היה לו לומר, זאת תהיה טהרת המצורע, כפי שמתברר בהמשך הפסוקים?
ג.

ועוד, מדוע נאמר, תורת המצורע בלשון הווה, היה לו לומר תורת הצרוע, לפי שביום טהרתו אין הוא יותר בגדר מצורע?
ד.

ועוד, מדוע נאמר, תורת המצורע בלשון זכר, הלא אמרו חז"ל שצרעת באה בעוון לשון הרע, ולכאורה לשון הרע שכיח יותר בנשים?
ה.

ועוד, מן הנאמר ביום טהרתו למדו חז"ל: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה, מדוע אין טהרת המצורע נעשית גם בלילה?
ו.

ועוד, מדוע נאמר, ביום טהרתו היה לו לומר ביום היטהרותו. כשם שנאמר בהמשך, וכיבס המיטהר. שהרי המצורע אינו טהור אלא לאחר שהכהן מטהרו, ובשלב זה עדין הכהן לא ראהו?
ז.

ועוד, מדוע נאמר, והובא אל הכהן. הלא המצורע עדין טמא? ועוד, הלא נאמר בסמוך, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, אם כבר הובא המצורע אל הכהן, לשם מה יוצא הכהן מחוץ למחנה?
ח.

ועוד, מדוע נאמר, והובא אל הכהן, הלא צרעת היא סוג של מחלה. שנאמר, נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. דהיינו, היה צריך לשלוח לצרוע רופא ולא כהן, על מנת שיקבע הרופא אם נרפא הנגע?
ט.

ועוד, לשם מה יש צורך לקחת למיטהר מצרעתו שתי ציפורים, הלא אחת מהן משולחת חיה על פני השדה, לפיכך היה צריך להסתפק רק בהבאת הציפור האחת שאותה שוחטים?
י.

כיצד נלמד מן הפסוק חומרת עונשו של מספר לשון הרע?
יא

מעלת שמירת הלשון, ממעשה ר' ינאי המובא במדרש תנחומא.
יב

תשובות

נראה להשיב, הטעם ששבה התורה לכתוב כאן זאת תהיה תורת המצורע. כי לעיל כתבה התורה על נגע הצרעת, וכאן באה התורה ללמד שעל המצורע לעסוק בזאת התורה בעת טהרתו. דהיינו, שיתרכז בלימוד דיני לשון הרע, ובכך ישכיל להימנע בעתיד מלדבר לשון הרע. כי גוף האדם לוקה בצרעת בעטיו של עוון לשון הרע. כפי שנאמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה'). לפיכך שלב ראשון בטהרת המצורע הוא, הכרת חטא לשון הרע ועונשו. לפיכך תיקון חטא לשון הרע נעשה על ידי העיסוק בזאת התורה של מוציא רע מפיו. וככל שירבה לעסוק בתורה הרי זה משובח. כפי שאמרו חז"ל, מכאן שמצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא, אבל מצורע שהביא קרבן עני לא יצא. משום שזה סימן לכך שחזרתו בתשובה אינה שלמה.
א.

הטעם שנאמר זאת תהיה תורת המצורע בלשון עתיד, ללמדנו שהשלב שני של טהרת המצורע הוא הקבלה לעתיד, דהיינו, התנאי לטהרת המצורע הוא: שיקבל עליו שלא יחזור לכיסלו בעתיד. כי אם אין המצורע שב בתשובה שלמה, אזי תחזור הצרעת בו ובבניו. שנאמר, זאת תהיה תורת המצורע, בלשון עתיד. וכן מצאנו אצל גחזי ששיקר לאלישע הנביא, ולא חזר בתשובה. לכן קילל אלישע אותו ואת זרעו בנגע הצרעת. שנאמר, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (מלכים-ב, ה'). וכן נאמר, למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה'), ומעשה ידיו של האדם אלו הבנים שלוקים בצרעת בעוון נידה. ודע, שבגלל עוון לשון הרע שסיפר הנחש לחוה, נגרמה מיתה לכל העולם. כלומר, מכאן שבעוון לשון הרע נענשים אף הדורות הבאים.
ב.

הטעם שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, ולא נאמר זאת תהיה טהרת המצורע, כפי שמתברר בהמשך הפסוקים. ללמדנו שעיקר טהרת המצורע היא התורה. דהיינו, על ידי שמתחרט המצורע על מעשיו, ולומד תורה בפה שטונף בלשון הרע, הטומאה יוצאת מפיו ומתחלפת בתורה ותפילה. וכן נרמז הדבר בקרבן המצורע. שנאמר, והניף אותם תנופה לפני ה' (ויקרא י"ד). דהיינו, תנופה מלשון תנו פה לפני ה' ושבחו לו. כדוגמת טהרת הכלים הנעשית על ידי הגעלת כלים. דהיינו, שהכלי מיטהר על ידי שמטבילים אותו במים רותחים, המסירים מתוכו את מי הטומאה שנספגו בתוכו.
ג.

הטעם שנאמר, תורת המצורע בלשון הווה, ולא נאמר תורת הצרוע. ללמדנו שסיבת הנגע היא הוצאת לשון הרע. כי מלת המצורע היא כלשון מוציא רע המוצא רע על ידי הנגעים הבאים על גופו. וכן תמצא שבשם המצורע נרמז גם חטאו וגם טהרתו. דהיינו, שמילת המצורע היא בגימטריה מציא (מוציא) רע, המרמזת על שחטאו היה בכך שהוציא את הרע שבו על חבירו, וגרם לו שם רע. וכן מילת המצורע היא בגימטריה הוצא מרע, המרמזת על יציאת המצורע מטומאתו בזכות הכרתו בחטאו וקבלתו לעתיד לשמור על הלשון בקדושה. משום כך דרשו חז"ל, שומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו. לפי שאין הנגעים באים על האדם, אלא בעוון לשון הרע, ואינם יוצאים ממנו אלא בקיום מצות לימוד התורה. שנאמר, זאת תהיה תורת המוציא את הרע שבתוכו ביום טהרתו. ודע, שעל אחד עשר עבירות הנגעים באים על האדם. והם: עבודה זרה, קללת ה', גילוי עריות, גניבה, לשון הרע, עדות שקר, דיין המקלקל את הדין, שבועת שווא, המסיג גבול חבירו, החושב מחשבות רעות והמשלח ריב בין אחים.
ד.

הטעם שנאמר, תורת המצורע בלשון זכר, למרות שלכאורה לשון הרע שכיח יותר בנשים. משום שהתורה באה ללמדנו שעוון לשון הרע חמור יותר אצל האיש. משום שהאיש חייב בתלמוד תורה ותפילה, שעיקר ביצועם הוא בפה ובמחשבה. לפיכך אם דיבר בפיו לשון הרע, הרי שטינף בכך את הכלים שעובד בהם לרבו. וכן אמרו חז"ל: בגד שבישל בהם קדרה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו. קל וחומר שלא ימזוג לרבו בכוס מטונף. משום כך נאמרה פרשת מצורע בלשון זכר.
ה.

הטעם שחז"ל למדו ממילת ביום טהרתו: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. כי דרך מספרי לשון הרע לספרם בסתר, והחוטא בסתר ה' נפרע ממנו בגלוי לאור היום, למען יראו ויראו.
ועוד, טעם שטהרת המצורע נעשית ביום בלבד, משום שחטא בכך שסיפר על חבירו שחטא בצינעה, ובכך הפך את חטא חבירו לחטא בפרהסיה. לפיכך הצריך את חבירו לחזור בתשובה בפרהסיה. משום כך חייבה התורה את המצורע שהיטהרותו תתבצע בפרהסיה ביום, ולא בלילה בצינעה.
ו.

הטעם שנאמר, ביום טהרתו ולא נאמר ביום היטהרותו. ללמדנו שצריך להיות נהיר לכהן כיום, שהמצורע היטהר מחטאו וחזר בתשובה שלמה. דהיינו, מבחינה רוחנית המצורע טהור. רק לאחר מכן פונה הכהן לטהר את חיצוניותו של המצורע על ידי שתי ציפורים שהם כחיות ממש, דהיינו, רעשניות. כדי לסמל את חטא הדיבור.
ודע, שחטא לשון הרע מתבצע בשילוב המחשבה והמעשה. לפי שהדיבור צריך גם שכל ומחשבה קודמת, דהיינו רוחניות. וגם פה שהוא הכלי המוציא את המחשבה לפועל, דהיינו, גשמיות. לפיכך עונשו של המצורע הוא לא רק בפיו שהוציא לשון הרע, אלא בכל גופו. משום שרוח הטומאה נכנסה למוחו המניע את כל אבריו כולל פיו. כי דיבור ללא מחשבה אינו מצוי באדם, אלא בבהמה. משום כך מותר האדם מן הבהמה הוא בשילוב הדיבור המעשי עם מחשבה רוחנית. על כן טהרת המצורע היא על ידי הבאת שתי ציפורים חיות. הציפור האחת נשחטת כנגד הדיבור הרע ללא מחשבה תחילה כציוץ הציפורים. והציפור השניה משולחת חיה על פני השדה כנגד המחשבה הטהורה שהביאה לטהרת המצורע מטומאתו.
ז.

הטעם שנאמר, והובא אל הכהן. ללמדנו שבמידה שאדם מודד בה מודדים לו. דהיינו, כשם שהמצורע הוציא לשון הרע ההולך רחוק יותר מחץ. כך השמועה שהמצורע חזר בתשובה צריכה ללכת רחוק דרך שלושת המחנות. וכשם שהביא לידיעת שומעו דיבה על חבירו כדי להכפיש את שמו. כך צריך המצורע להביא לידיעת שומעו, שהתחרט על מעשיו וחזר בתשובה. עד שהשומע ישתכנע שהמצורע חזר בתשובה, וילך להודיע כל כך לכהן כדי שיבוא לטהר את המצורע. לכן נאמר, והובא אל הכהן. כלומר, המידע שהמצורע הנמצא מחוץ למחנה חזר בתשובה ונמצא ראוי לטהרה, מובא לידיעת הכהן. ולאחר מכן יוצא הכהן אל מחוץ למחנה לראות שאכן נרפה נגע הצרעת מן הצרוע.
ח.

הטעם שנאמר, והובא אל הכהן. ללמדנו שהצרעת אינה מחלה גופנית הנרפאת על ידי רופא ותרופות. אלא הצרעת היא מחלה רוחנית שסימניה חיצוניים. לפיכך מומחיותו של הכהן היא בראיית הנגעים. דהיינו, קדושת הכהן מאפשרת לו להבחין בין מחלה לנגע, ובין יסורי אהבה ליסורי חטא. לפיכך נגע צרעת שבא בעוון דיבור לשון הרע, נרפא רק ידי דיבורו הקדוש של הכהן. כפי שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב'). ודע, שהיסורים שה' נותן לאדם בגופו, חלקם הם יסורי אהבה, וחלקם הם יסורי חטא. יסורי האהבה ניתנים לאדם באמצעות מחלות פנימיות, דהיינו, בבחינת אהבה מסותרת. ואילו יסורי החטא ניתנים לאדם באמצעות נגעים חיצוניים, כגון: ספחת, בהרת, צרעת וכו', דהיינו, בבחינת תוכחת מגולה. אך קורה שאף הצדיק נענש בנגע חיצוני, משום שנכשל בעוון תוכחת מגולה. דהיינו, שהיה ביכולתו להוכיח את חבירו ולא הוכיחו.
ט.

הטעם שהמצורע מביא שתי ציפורי דרור חיות שרק אחת מהן נשחטת ואילו השניה משולחת חיה. לפי שבכל אדם יש שתי נפשות, נפש אלוהית ונפש בהמית. במות האדם הנפש הבהמית מתה ונקברת באדמה, והנפש האלוהית נותרת חיה ועולה לשמים. לפיכך לטהרת המצורע שנחשב כמת (סנהדרין מז.) מובאות שתי ציפורים חיות. הציפור האחת נשחטת כנגד הנשמה הבהמית שגברה על נפש המצורע בעת שסיפר לשון הרע על חבירו, ובכך גרמה לו שיהיה חשוב כמת. והציפור השניה משולחת חיה כנגד הנשמה האלוהית, שגרמה למצורע להתעלות ולחזור בתשובה, ובכך חזרה להידמות כמראה אדם (יחזקאל א') שעל דמות הכסא.
ודע, שמו"ר אבי אב"י זצ"ל תירץ את שלושת הסתירות האמורות כביכול בבריאת האדם. דהיינו, בתחילה נאמר שאלהים בלבד ברא יחד איש ואישה בצלם אלהים. ולאחר מכן נאמר שה' אלהים (בשתי שמותיו) יצר את האדם בלבד מן העפר, ומצלעו ברא את האשה. כפי שנאמר בתחילה: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א'). ולאחר מכן נאמר: וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה … ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב'). ללמדנו שה' ברא בתוך נפש כל אדם ואשה שני סוגי אישיות. סוג האישיות הראשונה הוא אדם רוחני ואשה רוחנית כחומר המלאכים, העובדים יחד את האלהים לבדו. וסוג האישיות השני הוא אדם גשמי כחומר הבהמות, ואשה גשמית כחלק מחומר האדם, כפילות אישיותם גורמת לכפילות השגחת ה' אלהים כביכול. לפיכך נתן ה' ביד האדם לבחור מתוך נפשו הפנימית באחת משני סוגי האישיות מהם הוא מורכב. דהיינו, או באישיות האדם הרוחני הנעלה ברוחניותו על הבהמה, או באישיות האדם החומרני השווה בדרגתו לבהמה. משום כך נאמר, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. דהיינו, אילו היה נותר האדם רק עם נפש אלוהית, לא היתה לו כלל הבעיה להתמודד עם יצר הרע, וממילא לא היה ראוי לקבל שכר עבור שמירת המצוות. משום כך הוסיף ה' לאדם את הנפש הבהמית כדי שיבחר בתוכו את הנפש האלהית ובשל כך יהיה ראוי לקבל שכר בגין שמירת מצוות התורה. וכן מצאנו שלאחר בריאת אישיות האדם הרוחני האמורה בתחילה, בטרם שחטא האדם. נאמר, ויברך אותם אלהים … ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ולאחר שחטא האדם אמר לו ה': כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג'). כלומר, היות ובחרת באישיותך הגשמית כבהמה, גם סופך יהיה כסופם של היצורים הגשמיים. לפי זה נלענ"ד שאף טהרת המצורע הנעשית על ידי שתי ציפורים חיות שרק אחת מהן נשחטת ואילו השניה משולחת חיה. משום שהציפור האחת שנשחטת באה לרמז על המצורע שבחר תחילה באישיותו הגשמית הנשחטת כציפור אל כלי חרס. והציפור השניה המשולחת חיה באה כדי לרמז על המיטהר מצרעתו שבחר באישיותו הרוחנית, שהיא ממשיכה לחיות כציפור דרור המשולחת לאחר שנטבלה בדם הציפור השחוטה לרחף בשמים. וכן מצאנו שבטהרת צרעת הבית אין מביאים את קרבנות המצורע, אלא טהרת הבית נעשית על ידי שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (ויקרא י"ד) בלבד. משום שה' בישר לישראל שכשיבואו לארץ, יעבור עיקר נגע הצרעת מגוף האדם אל קירות ביתו, בבחינת שפך ה' חמתו על עצים ואבנים.
י.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, את חומרת עונשו של מספר לשון הרע: האומרו מקבל נגע צרעת, ואין תפילתו מתקבלת לפני ה', ונחשב כמת בחייו, ואין לו חלק לעולם הבא, ואף גורם רעה לאחרים. לפי שבעוון לשון הרע נענשים שלושה: האומרו – על שהוציא דבר מגונה מפיו. המקבלו – על שקיבל לשון הרע על חבירו ולא מיחה. והנאמר עליו – על שגרם בעקיפין לחבירו שידבר עליו לשון הרע. וכן מצאנו שהמוציא שם רע על בתולת ישראל אפילו שהיה דיבורו זה בפני בית דין. למרות זאת נאמר, ויסרו אתו וענשו אתו מאה כסף (דברים כ"ב). אף שבסופו של דבר יצא שמה הטוב לאור עולם. בכל זאת יצאו נענשים: גם הבעל, גם האשה וגם ההורים. כל שכן חומרת עוונו של המוציא שם רע על חבירו. משום כך על כל העבירות ה' מכפר כשהאדם חוזר בתשובה, חוץ מעוון לשון הרע. כי מספר לשון הרע על חבירו, צריך לרצותו ולבקשו שימחל לו בפני חבירו ששמע ממנו את סיפור לשון הרע. רק לאחר מכן תתקבל תשובתו לפני ה'. ואם לא עשה כך, ה' מודיע לו שחטא ולא חזר בתשובה על ידי נגעים בגופו. כפי שנאמר, טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת (משלי כ"ז). כשם שאמרו חז"ל: רשע עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו, וצדיק זכויותיו חקוקות לו על עצמותיו. על כן הזהירו חז"ל את האיש ירא ה', שהרחיק את עצמו מלדבר ומלשמוע לשון הרע. ובזכות זה יזכה לחיי שלווה בעולם הזה ובעולם הבא. כפי שנאמר, מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו (תהלים ל"ד). ונאמר, מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח). כלומר, אם אדם מדבר לשון הרע, הרי שמקבל צרעת והמצורע חשוב כמת. אך אם האדם מדבר בלשונו דברי תורה, הרי שזוכה לחיים בשני העולמות. שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג'). ונאמר, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיה נ"ז). סגולת שמירת הלשון מועילה גם נגד האויבים. שנאמר, כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי (ישעיה נ"ד).
יא

שמירת הלשון היא בבחינת סם חיים, כנלמד ממעשה ר' ינאי, המובא במדרש תנחומא:
מעשה ברוכל אחד שהיה מסתובב בעירות, והיה מכריז ואומר: מי מבקש סם חיים? שמעה אותו בתו של ר' ינאי, אמרה לאביה: רוכל אחד מסתובב ואומר, מי מבקש סם חיים. אמר לה: לכי וקראי לו. הלכה אצל הרוכל וקראה לו לבא לר' ינאי. אמר לו ר' ינאי: איזה סם של חיים אתה מוכר? אמר לו אותו רוכל: רבי, אין אתה יודע מה הסם הזה? אמר לו: אפילו אם כן, הודיעני. אמר לו: הבא לי ספר תהלים. הביא לו ר' ינאי ספר תהלים, גילגלו הרוכל והראה לו את מה שאמר דוד המלך ע"ה: מי האיש החפץ חיים … נצר לשונך מרע (תהלים ל"ד). מה עשה ר' ינאי, נתן לו בתמורה ששה סלעים. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי לא ידעת את הפסוק הזה? אמר להם: כן ידעתי, אלא שבא זה הרוכל וביררו בידי (מדרש תנחומא, פרשת מצורע – השלמות).
יב