הפסוק הראשון בפרשת אמור - קדושת הכהנים ובירכתם

קוד: הפסוק הראשון בפרשת אמור בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ"א).

שאלות

נראה לשאול מדוע נסמכה פרשת אמור אל הכהנים לפרשת אוב וידעוני האמורה לעיל?
א.

ועוד, מדוע נאמר אמור אל הכהנים, ולא נאמר דבר אל הכהנים, כפי שנאמר דבר אל בני ישראל?
ב.

ועוד, אם נאמר אמור אל הכהנים, מדוע נאמר בני אהרן, הלא הכהנים הם בני אהרן?
ג.

ועוד, אם נאמר בני אהרן לא היה צריך לומר הכהנים?
ד.

ועוד, מדוע נכפלה מילת האמירה, דהיינו, גם אמור אל הכהנים וגם ואמרת אליהם?
ה.

ועוד, מדוע נאמר לנפש לא יטמא בעמיו. היה צריך לומר למת לא יטמא?
ו.

ועוד, מדוע נאמר לנפש לא יטמא בעמיו בלשון יחיד, הלא בתחילה נאמר הפסוק בלשון רבים, לפיכך היה צריך לומר לנפש לא יטמאו בעמם?
ז.

ועוד, מדוע אסרה התורה על הכהן להיטמא למת ישראלי (פרט למת מצוה), ואילו לקרובי הכהן התירה התורה להיטמא? וכי יש הבדל בין מת כהן למת ישראל?
ח.

כיצד נלמד מן הפסוק מה היא התכלית לציווי התקדשותם היתרה של הכהנים?
ט.

שמירת הכהנים על קדושתם, ממעשה בניו של ר' ישמעאל בן אלישע כה"ג המובא בתלמוד.
י.

תשובות

נראה להשיב, הטעם שנסמכה פרשת אמור לפרשת אוב וידעוני האמורה בסוף פרשת קדושים, כדי ללמדנו שכל הצווי ההתקדשות אמורים לעיל בפרשת קדושים, נאמרו לכלל ישראל כולל הכהנים. ואילו הציווים האמורים בפרשת אמור הם תוספת קדושה לכהנים בלבד. משום שהכהנים נבדלים מישראל בקדושתם, לפיכך חלה עליהם חובת התקדשות יתרה. כי לא זו בלבד שאת אישי ה' הם מקריבים והיו קודש, אלא, שתפקידם של הכהנים הוא לברך את ישראל בקדושה. כי בשעה שהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, השכינה באה ושורה עליהם, ומורידה עמה את כל הברכות מלמעלה למטה. מברכות אלה ישראל מתברכים כל אחד לפי צרכיו וכעומק כוונותיו. משום כך אין ישראל זקוקים לאוב או לידעוני כגוים, לפי שהאוב והידעוני יכולים לחזות בכח הטומאה את העתיד, אך אין בכוחם לשנותו. כפי שמצאנו אצל שאול המלך ע"ה, בשעה שהעלתה לו בעלת האוב את שמואל הנביא באוב, אמר לו שאול: ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלמות, ואקראה לך להודיעני מה אעשה (שמואל-א, כ"ח). ושמואל השיבו: ומחר אתה ובניך עמי. וכן היה שנאמר, וימת שאול ושלשת בניו (שמואל-א, ל"א). דהיינו, לא היה בכוחו של שמואל הנביא כשהועלה באוב, לשנות את הגזירה אלא רק לספר עליה. לעומת זאת הכהן בקדושתו יש לו יכולת לחזות את עתיד העם באורים ותומים, ולשנות את הגזירות העתידיות בכח התפילות והקורבנות. יתרה מזאת יכול הכהן בכח ברכותיו לשנות גם את ההווה וגם את העתיד של כל יחיד בעם ישראל. שנאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך (במדבר ו'). מטעם זה נסמכה פרשת אמור אל הכהנים לפרשת אוב וידעוני. דהיינו, על מנת להראות את ההבדל בין טומאת הגוים הנזקקים לאוב וידעוני, לבין קדושת ישראל הנזקקים לכהנים הקדושים מישראל. וכן נאמר, כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך (דברים י"ח).
א.

הטעם שנאמר, אמור אל הכהנים ולא נאמר דבר את הכהנים. ללמדנו שנצטוה משה רע"ה לומר לכהנים את ציווי הטומאה בלחש, לפי שעבודת הכהנים נעשית בלחש. וכן בברכת הכהנים נאמר, אמור להם. לפי שהכהן הפורש כפיו אינו מברך, אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך … בקול רם אלא בלחש, על מנת שיוכל לכוון את ליבו. ועוד, גם נוסח הציווי שלא להיטמא למת, וגם נוסח הציווי לברך את ישראל נאמר בלשון אמור, כדי ללמדנו על הקשר שבין שני הציווים. דהיינו, כשם שבעבודת המקדש אם יש בכהן מן הדברים המעכבים, אין הוא רשאי לשרת בקודש. כך גם בנשיאת כפיים אם יש בכהן מן הדברים המעכבים, כגון: טמא מת, או בעל מום, או קטן, או שהרג את הנפש, או מומר, או שיכור, או נשא גרושה, או חלל, אין הוא רשאי לשאת את כפיו. שנאמר אמור להם (בכתיב מלא), כי מילת אמור היא בגימטריה רמ"ח (עם הכולל), כנגד רמ"ח איברים שבאדם. דהיינו, מכאן נרמז שרק כהן מושלם מחויב במצות עשה של נשיאת כפים. הטעם שנאמר אמור להם ולא נאמר אימרו להם. ללמדנו שאיכות ברכת הכהנים תלויה באיכותו של הכהן הבודד שמברך. דהיינו, אם זכה הכהן לשלמות, ברכתו מזכה את ישראל. שנאמר, להם. ואם לא זכה לשלמות, אין בירכתו אלא כאמירה בלבד שנאמר, אמור. ודע, שהכהן המברך את ישראל, מתברך הוא מפי עליון לפי גודל ברכותיו לישראל. שנאמר, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו').
ב.

הטעם שנאמר אמור אל הכהנים, ללמדנו שפרשה זו נאמרה רק לגבי כהנים כשרים, הראויים לשרת ולכהן בקודש. ולא נאמרה לכל בני אהרן הכהנים. לפי שהכינוי כהן הוא רק לכהן כשר המכונה גם חסיד ה'. שנאמר, וחסידך יברכוך (תהלים קמ"ה). ואילו הכהנים הפסולים מלשרת בקודש, למרות היותם מבני אהרן אינם נכללים בהגדרת הכהנים, משום שאינם מכהנים בפועל. כלומר, משמעות הפסוק היא: דבר אל הכהנים (המכהנים מתוך) בני אהרן.
ועוד, נאמר דבר אל הכהנים בני אהרן. דהיינו, דבר אל הכהנים שיהיו צדיקים וראויים לכהונה כאהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. לפי שעל ידי מעשיהם הטובים של הכהנים מצדיקים הם את היותם נבדלים מישראל בקדושתם.
ג.

הטעם שנאמר בני אהרן למרות שנאמר הכהנים. ללמדנו שבא הכתוב למעט את בנות אהרן, לפי שלא הוזהרו בנות אהרן שאינן משרתות במקדש מטומאת מת ככהנים הזכרים. בגלל חטא חוה שגרמה מיתה לעולם וגרמה שיזוב דמן של הנשים תדיר. לפיכך אין נשות הכהנים משרתות בקודש, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. משום כך לא הוזהרו בנות אהרן מלהיטמא למתים, משום שאין הן משרתות בקודש.
ד.

הטעם שנאמר, גם אמור אל הכהנים וגם ואמרת אליהם. דהיינו, נכתבה אמירה כפולה בציווי טומאת הכהנים. משום שקדושת הכהנים היא כפולה, כי הכהן מקודש בשתי קדושות. הקדושה האחת היא לפני ה' בבית המקדש. שנאמר, כי את אישי ה' הם מקריבים והיו קודש. והקדושה השניה היא שהכהן מקודש לישראל. שנאמר, קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם (ויקרא כ"א). על כן הוזהרו הכהנים שלא להיטמא מקדושותיהם באמירה כפולה. כי טומאת המת גורמת לכהן לרדת מקדושתו הן בעיני ה' והן בעיני ישראל. לפי שכהן טמא מת אינו רשאי להקריב קרבנות לה' ואינו רשאי לברך את ישראל ברכת כהנים.
ועוד טעם שנכפלה האמירה לכהנים, על מנת להזהירם גם מטומאה קלה, שנאמר, אמור אל הכהנים. וגם להזהירם מטומאת המת, שנאמר ואמרת. אף ישראל הוזהרו לשמור על קדושת הכהנים שנאמר, אליהם. ודע, שכאשר הכהן נושא כפיו בקלות וללא טורח, סימן הוא שישראל ראויים לברכתו.
ה.

הטעם שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו ולא נאמר למת לא יטמא. לפי שכאשר האדם נפטר ניטלת ממנו רק הנשמה הטהורה, ואילו הנפש והרוח נשארות בארץ. הנפש נשארת בארץ בכל ימי השבעה, והולכת היא מקברו לביתו ומביתו לקברו ומתאבלת על הגוף. שנאמר, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד). וכן א"ר יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי. ואמר ר' אבהו: כל שאומרים בפני המת, הוא יודע עד שיסתם הגולל (שבת קנד.). גם רוחו של האדם אינה מסתלקת עם פטירתו, אלא נותרת על קברו במשך י"ב חודשים. שנאמר, והרוח תשוב אל האלהים (קהלת י"ב). כלומר, אין ביציאת הנשמה בלבד כדי לשלים את תהליך המיתה. משום שחיות האדם מורכבת מנפש רוח ונשמה. לפיכך נאמר, לנפש לא יטמא. דהיינו, בא הכתוב ללמדנו שבצאת הנשמה הטהורה נטמא כל הגוף ומטמא את כל הבית שבו נמצאת גופת הנפטר, אף על פי שעדין נותרו בארץ הנפש והרוח. לכן הוזהרו הכהנים במילים לנפש לא יטמא. דהיינו, למרות שעדין הנפש קיימת, הגוף ללא הנשמה מטמא אדם, בית וכלים. לפי שהאדם נוצר מטיפה סרוחה, וכשנכנסת הנשמה לגוף היא מבערת בכח טהרתה את הטומאה והסירחון שבטיפה, ומטהרת את האדם. ובעת שיוצאת הנשמה הטהורה מן הגוף, נותרת הטיפה הסרוחה, ולמקום הנשמה נכנסת רוח הטומאה. מטעם זה מצוה לקבור את המת סמוך לצאת נשמתו, על מנת לקבור את רוח הטומאה, ולאפשר לנשמה לתקן את עצמה בגלגול אחר.
ו.

הטעם שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו בלשון יחיד, כדי להזהיר את הכהן הגדול שיזהר מטומאת המת יותר מיתר הכהנים, לפי שהכהן הגדול מקודש מהם. ועוד, התורה דיברה בלשון יחיד, על מנת להדגיש שכל כהן מוזהר בנפרד שלא יטמא. משום שכהן שנטמא גורם פגם גם לאביו. לפי שעלולים לומר עליו הבריות, שלמד מאביו לזלזל בכהונה ונטמא. כפי שנאמר, ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת (ויקרא כ"א), ופירש הרש"י: חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גידל (סנהדרין נב.). וכן מצאנו במעשה מרים בת בילגה, שביזתה את המקדש ובשל כך נענשו כל כוהני המשמרת שממנה יצאה, וסתמו את חלונה (סוכה נו:), מן הטעם שכנראה לא התחנכה בביתה כראוי. כל שכן כהן קדוש שעבודתו בקודש, שצריך הוא להיות זהיר מלהיטמא למת, שמא יגרום להוצאת לעז על אחיו הכהנים. משום כך נאמר, לנפש לא יטמא בלשון יחיד, כי כאשר הכהנים שומרים על קדושתם נחשבים הם כאיש אחד. וכן מצאנו אצל ישראל במעמד הר סיני כשהיו כולם קדושים, דיבר ה' אליהם בלשון יחיד. שנאמר, אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ').
ז.

הטעם שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. דהיינו, התורה אסרה על הכהן להיטמא למת ישראלי (פרט למת מצוה), ואילו לקרובי הכהן התירה התורה להיטמא. בכך באה התורה ללמדנו את מעלת קדושת הכהנים. כלומר, כשם שקדושת הכהן גדולה בחייו ובשל כך הוא נבדל מישראל, כך קדושת הכהן גדולה מקדושת ישראל גם לאחר המיתה, משום שהכהנים זכו לכתר כהונת עולם. דהיינו, הכהן מקודש בחייו מישראל בכך שצריך הוא להיטמא רק לשמונה מתים והם: אשתו, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו הבתולה, ומת מצוה. ואילו למת מישראל או אפילו למת כהן שאינו נמנה על משפחתו הקרובה כנ"ל, אסור לכהן להיטמא. זאת ועוד נאסר על הכהנים גם הנישואין לזונה, חללה, ואלמנה (פרט לאלמנת כהן). ועוד רק לכהן יש את הסמכות לטהר את הנגעים, ולהקריב קרבנות במקדש. לעומת זאת לישראל מותר להיטמא לכל מת, ורשאי הוא להינשא לכל הנשים האסורות לכהן, ואין הוא רשאי לטהר את הנגעים ולהקריב קרבנות במקדש. דהיינו, כשם שה' הבדיל את הכהנים מישראל בקדושה בחייהם כך הבדילם בקדושה מישראל לאחר המיתה. מטעם זה הכהן הגדול אינו רשאי להיטמא אפילו לשבעת קרוביו. דהיינו: אשתו, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, ואחותו הבתולה. פרט למת מצוה. משום שבחייו הכהן הגדול מקודש יותר מכל אחיו, לכן נבדל הוא מהם גם בטומאה לקרובים, וגם בנישואין לבתולה בלבד כדי שירגילנה למגבלות קדושתו. כלומר, נמצאנו למדים שישנם שלוש דרגות קדושה, הנבדלות זו מזו הן בחיים והן במיתה: ישראל קדושים, והכהנים קדושים מהם. הכהנים קדושים, והכהן הגדול מקודש מהם. וכן אמרו חז"ל שאסור לישראל להסתכל על ידי הכהן בשעה שהוא פורש כפיו, משום שהשכינה שורה בינהם. וכן מצאנו שבזכות אהרן הכהן הגדול זכו ישראל לענני הכבוד, שהם רוחות קדושה הבאות לעולם בזכות ענן הקטורת של יום הכיפורים.
הטעם שכהן אינו רשאי להיטמא לכהן אחר שמת, ואיננו נמנה על שבעת קרוביו כנ"ל. משום שלמרות היות שניהם כהנים, ביצירתם הישירה נוצרו שניהם מזרע אחר שאינו כגופו. ואילו שבעת הקרובים שאליהם הכהן מיטמא הם חלק מזרעו. דהיינו, אביו ואמו הרי הוא פרי זרעם וחלק להם בו. אחיו ואחותו הם פרי זרע אביו ואימו, דהיינו, שלושתם באו מאותו שורש והרי הם פרי אותו העץ. בנו ובתו הם פרי זרעו וחלק לו בהם. אשתו הרי היא המשלימה את גופו ונחשבת כגופו. שנאמר, והיו לבשר אחד. ודע, שאונקלוס תרגם את הפסוק: ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת (ויקרא כ"א), ובת גבר כהן ארי תתחל למטעי מקדושת אבוהא היא מתחלא, דהיינו, בת כהן שזנתה מן האירוסין או מן הנשואין, מבטלת היא בכך את קדושתה שבאה לה בגין היותה מזרע כהן. דהיינו, שעד לשריפתה בגין עוון הזנות, אין היא אוכלת יותר תרומה וקדשים קלים, ואינה מקבלת יותר מתנות זרוע לחיים וקיבה (עיין הרמב"ם, הל' ביכורים, פ"א, הל' י'-י"א). וכן אמר ר' יוחנן הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן (פסחים מב:).
ח.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, שה' נתן לכהנים כתר כהונת עולם, וקידשם במצוותיו בקדושה יתרה מישראל עם קודשו. וגם הנחיל ה' שתי מתנות עולם לכהנים, דהיינו, לשרתו בבית מקדשו, ולברך את עמו ישראל. ולכהן הגדול הוסיף ה' ונתן לו את היכולת לכפר ביום הכיפורים לכל ישראל על חטאיהם לפני ה'. לפיכך הוטלה על הכהנים החובה, להיות קדושים יותר מישראל, כי תכלית קדושתם היתרה היא לצורך מתן דוגמא ומופת לישראל. שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה מפיו יבקשו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב'). כמאמר הזוה"ק אם ראשי עמא מתתקן כולי עלמא מתתקן. וגם על ישראל מוטלת החובה לנהוג קדושה בכהן, הן בזמן שבית המקדש היה קיים, על ידי מתן חלק מן הקרבנות, כל חרם, ביכורים, תרומות, מעשרות וכו'. שנאמר, תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מ"ד). והן בזמן שבית המקדש אינו קיים, על ידי הקדמתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בתורה, לדבר ראשון בישיבה, לברך ראשון בסעודה, ליטול מנה יפה ראשון אם בא לחלוק עם ישראל, פדיון בן בכור וכו' (גיטין נב:, נדרים סב:). שנאמר, וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדש יהיה לך (ויקרא כ"א). גם בעת הזאת שקיים ספק אם כל הנושא שם "כהן" הוא מזרעו של אהרן הכהן, ולמרות החשש מטומאת מתים. בכל זאת חייבו חז"ל את הכהנים לקדש את מעמדם האישי בהלכות אישות, טומאה, שיכרות וכו'. וכן לברך את ישראל בברכת כהנים. מכח החזקה שהכהנים בימינו הינם אכן צאצאי אהרן הכהן (כפי שאכן הוכיחו מחקרי המדע המתקדם באמצעות בדיקות דם של אלפי כהנים ברחבי העולם), וכן משום שטומאת כהנים דחויה היא בציבור (פסחים עה.). ודע, שרבנן אסרו על הכהנים שבימינו לשתות יין לשוכרה, מן הטעם שבית המקדש עשוי להיבנות במהרה, לפיכך צריכים שיהיו הכהנים ראויים לעבודה (תענית יז:). גם מצות הכהנים לברך את ישראל שנקבעה לדורות עולם, למרות חורבן בית המקדש, מקבעת את מעמדם הקדוש של הכהנים בקרב ישראל. על ידי כך גם מתחזקת האמונה בגאולה הקרובה של ישראל ובנין בית המקדש במהרה. דהיינו, לשובם של הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם לשירם ולזמרם וישראל לנויהם, בעת שיתקיים בנו מקרא שכתוב: צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם. וכהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו (תהלים קל"ב).
ט.

שמירת הכהנים על קדושתם, ניתן ללמוד ממעשה בניו של ר' ישמעאל בן אלישע המובא בתלמוד:
מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע כה"ג, שנשבו לשני אדונים. לימים נפגשו שניהם במקום אחד. זה אמר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אמר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו שני האדונים: בוא ונשיאם זה לזו, ונחלק ביננו את הילדים שיולדו להם. הכניסום בלילה לחדר אחד, הבן ישב בקרן זוית זו, והבת ישבה בקרן זוית אחרת. הבן אמר: אני כהן בן כהנים גדולים, אשא שפחה? והיא אמרה: אני כוהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד? וכך ישבו שניהם כל הלילה ובכו. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זו, ונפלו זה על זו וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתם. ועליהם קונן ירמיה, על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (גיטין נח.).
י.