בשבח האיטיות

קוד: בשבח האיטיות בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

בשבח האיטיות – בתנ"ך

"בשבח האיטיות" הוא ספר של קרל אונורה (כנרת-דביר, 2006).

אלון גל בספרו "100 שיעורים על החיים" כותב שקרא אותו (כנראה. ואולי הוא קרא את "ההנאה שבאיטיות" של מילן קונדרה...) ומסכם [1] :

כמה פעמים ביום אנחנו נפרדים במילים - "אני רץ ל..." או "אני נורא ממהרת..." או "אני חייב להספיק..."? אם נעצור רגע ונודה על האמת - אנחנו אפילו מדברים מהר יותר זה עם זה, והסבלנות שיש לנו כלפי אנשים שלא יורדים במהירות לסוף דעתנו פחותה בהרבה מבעבר. באופן כללי, החיים של רובנו נראים כמו מרוץ אינסופי ומזכירים כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו. ואגב, כמה אנחנו צוחקים כשאנחנו רואים מחזה כזה. אולי כדאי שנעצור לרגע ונצחק קצת על עצמנו. 

אם נודה על האמת, הרי   אין לנו באמת לאן לרוץ. לא מחכה לנו משהו עצום מעבר לפינה, ובכל זאת, רובנו מאמינים שכן. נחשוב לרגע מה יכולה לתרום לנו האטיות. ניקח נשימה עמוקה וננסה לדמיין את סדר היום שלנו בהילוך אטי. האם היינו נהנים יותר? מקפידים על הפרטים הקטנים ולא מעגלים פינות? מרוויחים עוד כמה דברים מהיחסים עם האנשים הקרובים לנו, עמיתים לעבודה, ילדים, בני זוג? 

 

בתנ"ך, האץ מופיע כמאפיין שלילי:

משלי יט2: " גם בלא דעת נפש לא טוב   ואץ   ברגלים חוטא "

פירשתי את הפסוק כך: נראה לי שפירושו הוא גם בלא דעת נפש=ללא מודעות עצמית, ללא הכרה נפשית בכלל וכאן בפרט – בדרך, ידיעה לאן אתה הולך ולשם מה. והפסוק אומר שגם לא לדעת לאן אתה הולך וגם לרוץ לשם בלי להביט סביבך, שני הדברים לא טובים. [2]

משלי כא5: " מחשבות חרוץ אך למותר וכל   אץ   אך למחסור "  

אראל: מחשבות   של אדם   חרוץ, זריז במעשיו, יביאו לו   רק יתרונות, כי יבצע אותן ביעילות;   אולם החיפזון של אדם   אץ, לחוץ וממהר להגיע לסוף העבודה בלי מחשבה מעמיקה, יביא לו   רק חסרונות.

משלי כח20: " איש אמונות רב ברכות   ואץ   להעשיר לא ינקה "

אראל: איש   המקפיד על   אמינות ונאמנות   בעסקיו יזכה   להרבה ברכות;   אולם   האץ ( דוחק וממהר) להעשיר   ללא הקפדה על אמינות ונאמנות,   לא יינקה   מקללות. [3]

 

המילה "מרוצה" עצמה באה בהקבלה לעושק:

ירמיהו כב17: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות "

משלי א16: "כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם "

 

עם זאת, יש גם ריצה חיובית:

משלי יח10: " מגדל עז שם ה' בו   ירוץ   צדיק ונשגב "

או, למשל, שלוש פעמים בסיפור דוד וגוליית [4] :

שמואל א יז22: " ויטש דוד את הכלים מעליו על יד שומר הכלים   וירץ   המערכה ויבא וישאל לאחיו לשלום "

שמואל א יז48: " והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד וימהר דוד   וירץ   המערכה לקראת הפלשתי "

שמואל א יז51: " וירץ   דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו "

 

הראשון הוא מענייני אמונה והבאים מענייני מלחמה ובהם, כך נראה, יש טעם בריצה.