קוד: תרופה לרמאות בספר "האמת על באמת" בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מובא בגמרא:
מעשה באדם אחד
שהיה זהיר במצות ציצית.
שמע
שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.
שיגר
לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן.
כשהגיע
זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה.
נכנסה
שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה
היא: יכנס. נכנס.
הציעה
לו שבע מטות.
שש
של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף; ועליונה של זהב.
עלתה
וישבה על גבי עליונה כשהיא
ערומה,
ואף
הוא עלה לישב ערום כנגדה.
באו
ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע,
ואף
היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה
לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי.
אמר
לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך,
אלא
מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה,
וכתוב
בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים:
אני
הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.
אמרה
לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד
בו תורה.
כתב
ונתן בידה.
עמדה
וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות,
ובאה
לבית מדרשו של ר' חייא.
אמרה
לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת,
אמר
לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה
כתב מידה ונתנה לו.
אמר
לה: לכי זכי במקחך.
אותן
מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. (מנחות מד א).
[1]
בספרו החדש של דן אריאלי "האמת על באמת – איך אנחנו מעגלים פינות ומרמים את כולם (במיוחד את עצמנו)" (דביר, 2013) הוא מביא את הסיפור הזה (בעמ' 54) כדי להמחיש נקודה מסוימת.
תחילה המסגרת: המסר הכללי של הספר הוא כי מעט אנשים מרמים הרבה, אבל הרבה אנשים מרמים מעט, וזה צריך הרבה יותר להדאיג אותנו. מדוע אנשים מרמים מעט, כלומר "מעלים פינות"? משום ששני כוחות מנוגדים פועלים עליהם: מצד אחד למקסם את הרווח האישי, ומצד שני שאיפתם לשמר את זהותם בעיניי עצמם כאנשים מוסרים. אז איך אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה? אריאלי אומר: אוכלים פרוסה קטנה ממנה. ועל כך אוסיף: שמא נוכל לומר – "מיישרים" אותה...
בהקשר זה אריאלי מביא בפרק 2 דבר אחד שמצליח למתן מאוד את הנטייה של אנשים לרמות מעט והוא: אם מזכירים להם סמוך לשעת המבחן חוקים מוסריים, כדוגמת עשרת הדיברות, או אפילו קוד האמון של האוניברסיטה. וכאן בא הסיפור שלמעלה: הציצית היא תזכורת תמידית לאדם על חיובו למוסר. אריאלי מראה שנחוץ לקרוא את חוקי המוסר ממש סמוך לשעת המבחן, אחרת כמעט אין להם תוקף – ואכן הציצית, כמו גם שאר המצוות הריטואליות, כתפילה שלוש פעמים ביום, או אמירת "שמע ישראל" בבוקר ובערב, כל אלה מהווים תזכורת תמידית לחוקי המוסר.
מה שיפה בעיניי בספרו של אריאלי – אוסיף לסיום – הוא שהוא מקדיש את הפרק האחרון בספרו ל"הגיגים על דת, רמאות ומה שביניהן" וכך פוטר אותי מעשיית מלאכה זו בעצמי. ובהקשר זה הוא מביא את בראשית פרק יח, פסוק יג:
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
שעל כך אומר רש"י: "ואני זקנתי - שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן".
ניתן לראות כאן היתר ל"שקרים לבנים" [2] , אף כי בוודאי אין לראות כאן היתר ל"השלמת ציוד", כגון גניבת עטים ממקום העבודה.
כמו כן, ישנן רמאויות רבות במקרא, כדוגמת אברהם המשקר לפרעה ולאבימלך בדבר אשתו, אך נראה שהמקרה המפורסם ביותר הוא סיפור גניבת הברכה של יעקב מעשיו – ועל כך כתבתי לא מזמן. [3]
כמו כן, הוא שוב מדגיש את חשיבות החוקים, ובמיוחד היות ולפי בעל ספר החינוך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" כמו שלפי המשנה "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – דבר המחזק את שיטת הפסיכולוגיה ההתנהגותית שהכותב אוחז בה.