קוד: האם באמת הכול לטובה? סיפורי פרות בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
האם באמת הכול לטובה? סיפורי פרות
בראשית נ20: " ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב "
כך ביוסף, הרע נהפך לטוב. (ומעניין שגם בסיפורו מעורבות פרות, אלו שחלם עליהן פרעה ומסמלות שפע [לשון פר"ה?] ודלות).
המסר הכללי של כל הסיפורים: כל רע יכול להתברר כטוב.
בעיניי הסיפור השני מיוחד לא רק בגלל שאינו ממקור היהדות (כמדומני), אלא גם כי הוא מכיל תובנת קאוצ'ינג מעניינת לחיים.
בסוף הדברים אציין כי גישת התנ"ך לא בהכרח תומכת בגישה זו בכל מצב, רק לעיתים.
.
על אי בודד/ רבי נחמן מברסלב. [הסיפור הראשון לא על פרות, רק מקדים]
הניצול היחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף והושלך על חופו של אי קטן ולא מיושב.
הוא התפלל בלהט לאלוהים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה, אך שום דבר לא נקלט בטווח ראייתו.
תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים, זה היה רכושו בעולם.
באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה את ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכול היה אבוד-הצריף, חפציו.
הוא גנח וכאב ופנה בכעס לאלוהים ``איך יכולת לעשות לי את זה? איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון?"
למחרת בבקר מוקדם, הוא קם משנתו לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני כאן? - שאל את מושיעיו" ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו...." ענו לו.
קל מאוד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לקרות. זה אומנם קל אבל אסור להתייאש. כל מה שקורה בעולם הזה קורה עם סיבה, תכלית וכוונה.
ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.
אז
לזכור את זה – בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נישרף..." זה יכול להיות סימן
עשן שנישלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מאיפה שאתם
תקועים –למקום טוב יותר.....
http://www.dop.co.il/speishelim/read.php?id=124
זה מזכיר את הסיפור הבא:
סיפור הפרה
הקטנה
סיפור עממי
חכם אחד טייל עם
תלמידו הנאמן ביער כשמרחוק הבחין במקום בעל מראה דל ביותר והחליט לבקר שם לזמן
קצר.
בדרך הוא דיבר עם תלמידו על חשיבותם של ביקורים המאפשרים להכיר אנשים ועל הלמידה
שרוכשים מחוויות כאלה.
כשהגיע, הוא ראה את הדלות של המקום ותושביו. בבית הישן וההרוס התגוררו זוג הורים
ושלושת ילדיהם, כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים.
החכם התקרב אל האיש, שהניח כי הוא אב המשפחה ושאל אותו: "בסביבה הזו אין מקורות עבודה וגם לא מרכזי מסחר, כיצד אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד"?
האיש ענה לו בשקט: "חבר, יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום, חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה ובחלק השני אנחנו מכינים יוגורט, גבינה וכד' לעצמנו, וכך אנו שורדים"
החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך. באמצע הדרך פנה את תלמידו וציווה לו: "חפש את הפרה הקטנה, קח אותה אל התהום שם ממול ודחוף אותה". התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניאו מבקשתו: הרי הפרה הקטנה היתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. החכם לא ענה לו ופנה לדרכו.
התלמיד המדוכא מילא את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה אל התהום הקרובה ודחף אותה אליה. הוא ראה אותה מתגלגלת בין האבנים ומתה... המראה הנורא נשאר חרוט בזכרונו.
כעבור מספר שנים, אכול ברגשי חרטה, החליט הצעיר לעזוב את מורו ולחזור אל אותו המקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור להם. הוא נדר לעצמו לעבוד חינם עבורם ולעזור להם לרכוש פרה קטנה חדשה.
ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שיחקו בחצר. הצעיר חש אשמה ויאוש, הוא היה בטוח שהמשפחה העניה נאלצה למכור את ביתה הדל כדי לשרוד. הוא החיש את צעדיו וכשהגיע לבית התקבל על ידי איש אדיב מאוד.
הצעיר שאל על המשפחה שהתגוררה בבית לפני מספר שנים. ענו לו שהמשפחה ממשיכה להתגורר במקום. הוא הביט שוב בילדים הבריאים והנקיים המשחקים בחצר וזיהה שהם אכן אותם הילדים שפגש עם מורו מספר שנים קודם. הוא שיבח את מה שראה ושאל את האב (בעליו של הפרה הקטנה) "כיצד הצליחת לשנות את המקום ולשפר את חייך"?
האיש השיב לו בהתלהבות:
"היתה לנו פרה קטנה שפרנסה אותנו בדוחק אך היא נפלה לתהום ומתה. מאותו
הרגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שלא ידענו שאנו
מסוגלים להן. ככה הצלחנו להגיע להשגים שהינך רואה".
מוסר השכל: לכל אחד מאתנו יש פרה קטנה, שמגבילה ועושה אותנו תלויים, שאינה מאפשרת לנו לפתח את כישורינו ויכולותינו. אנו מסתפקים במה שהפרה הקטנה מייצרת ובכך מנציחים מצב של בינוניות, שאינו מאפשר לנו להסיר את הכיסוי מעינינו ולראות ולהגשים את יכולתנו האדירה.
.
וזה מזכיר את הסיפור הבא:
אליהו הנביא כשליח ה'
והרי הסיפור: ר' יהושוע התענה ארבעים יום כדי לזכות לראות את אליהו הנביא. לאחר ארבעים יום התגלה לנגד עיניו אליהו.
שאל אליהו הנביא את ר' יהושוע: למה ביקשת לראות אותי, במילא לא תבין את מעשי.
אמר ר' יהושוע: אני רוצה להסתובב אתך ולראות מה מעשיך בעולם.
ענה לו אליהו ואמר: אני מוכן שתצטרף אלי בתנאי אחד, שאף פעם אינך מערער על מעשיי, ואתה לא שואל, מדוע זה כך.
ר' יהושוע הסכים.
אליהו הוסיף: ביום שתשאל ותתעקש, אני עוזב.
וכך נלווה ר' יהושוע לאליהו.
שניהם תחילו לצעוד להם בדרך והגיעו בסמוך לכפר יהודי. הלך אליהו הנביא ודפק על דלת בקתה של זוג עניים מבוגר.
שאל אותם אליהו: האם אני יכולים להתארח אצלכם בשבת, כי השבת עומדת בפתח, ואין לנו לאן ללכת.
זוג המבוגרים שמח לקבל את האורחים אך הם הוסיפו: אין לנו מה להציע. מזוננו דל מאוד ומסתמך רק על מכירת
החלב, שפרתנו היחידה נותנת. עם זאת נשמח לארח אתכם, אם תסכימו להתחלק עמנו במה שיש.
נכנסו אליהו הנביא ור' יהושוע אל ביתם, והם ארחו אותם בסבר פנים יפות והלכו לישון.
בשבת בבוקר קם אליהו הנביא, בעוד שר' יהושוע עוקב אחר מעשיו, והתפלל שפרת העניים תמות.
ר' יהושוע התעצבן והתרעם ואמר בלבו: איך הוא הורג את פרת העניים, שהיו כל כך טובים ונעימים אתנו.
ר' יהושוע בא לפתוח את פיו כדי לשאול את השאלה, אך אז אמר לו אליהו: אל תשכח, מה שהבטחת, ברגע שאתה שואל, אני נעלם.
משם קמו והלכו, תוך שהם מביטים בזוג העניים הבוכים על הפרה היחידה שהייתה להם.
המשיכו לצעוד בדרך. למחרת הגיעו לכפר נוסף, ובו בית גדול מאוד, ששייך לגביר עשיר.
ניגש אליהו ודפק על הדלת וביקש מהגביר ללון אצלו הלילה.
הגביר שלח את משרתו וסילקם בבושת פנים.
באותו הלילה ישנו ר' יהושוע ואליהו תחת כיפת השמים.
בחצות ראה ר' יהושוע את אליהו קם ממקומו וניגש לחלקת האדמה הסמוכה לבית הגביר.
אליהו התפלל והוריד מהשמים אל שטח אדמתו של הגביר ארמון מרהיב עין ביופיו.
התרעם ר' יהושוע ואמר בלבו: איך יכול להיות?? אך לא אמר דבר.
המשיכו בדרכם והגיעו למקום בו ישבה קבוצת עניים.
העניים ברכו אותם לשלום והזמינו אותם לשבת ולסעוד איתם. בסוף הארוחה קם אליהו וברכם: הלוואי ואחד מכם
יהיה אדון, כלומר מלך.
והם המשיכו בדרכם.
בדרך פגשו קבוצת גברים פוחזים וריקים.
כשראו הגברים את אליהו ור' יהושוע, קללו אותם וזלזלו בהם.
אמר אליהו: הלוואי וכל אחד מכם יהיה אדון. באותו הרגע לא יכול יותר ר' יהושוע שלא לשאול – הוא היה נסער
מאוד ואמר:
אני לא מבין, לא ייתכן, שהעניים יארחו אותנו ותמורת זה תהרוג להם את הפרה.
לעומת זאת, לעשיר שבייש אותנו וגרש אותנו, אתה נותן ארמון מפואר.
המשיך ר' יהושוע ושפך את חמתו: לא ייתכן, שקבוצת עניים, שמברכת אותנו לשלום ומזמינה אותנו לסעודתם,
תברך, שרק אחד מהם יהיה אדון, ואילו את קבוצת הפוחזים והריקים, תברך, שכולם יהיו אדונים.
ענה לו אליהו: נסתרות דרכי הבורא יתברך, ואין אדם היכול להבין את סדר פעולתו.
לפני שאעזוב אותך, אסביר לך, מדוע פעלתי כך.
במשפחה הענייה הראשונה, שהתארחנו אצלם, התבשר לי, כי אשת העני היתה צריכה למסור את נשמתה לבורא
יתברך עוד באותו הלילה, ולכן קמתי והקרבתי את הפרה תחתיה.
כאשר המשכנו והגענו לביתו של הגביר, ידעתי, כי בנו עומד להתחתן, והוא רוצה לבנות לו בית באזור זה, אף
ידעתי, שכאשר יחפרו לבניית יסודות הבית, ימצאו אוצר רב תחת האדמה. העדפתי להוריד ארמון מוכן, כי האוצר
לא מגיע לו. הוא אינו ראוי לו.
כמו כן, כאשר המשכנו הלאה והגענו לקבוצת העניים, ברכתי אותם, שרק אחד מהם יהיה אדון, וזאת מאחר
שכאשר יש אדון אחד והרבה נתינים, שורה שלום בממלכה.
לעומת זאת, את קבוצת האנשים הריקים והפוחזים ברכתי, שכולם יהיו אדונים, וזאת מאחר שכאשר יש ריבוי של
אדונים בממלכה, יש ריבוי מדון ביניהם – מלחמות.
אל תנסה לערער אחר דברי.
כשסיים במשפט זה, אליהו פשוט קם ונעלם.
.
וזה מזכיר את הסיפור הבא, מקור הביטוי "לטובתי נשברה רגל פרתי":
המעשה באבא יודן
מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שיצאו לחולות אנטוכיא לצורך מצות מגבית צדקה לחכמים. והיה שם אדם אחד שהיה נקרא אבא יודן, והיה רגיל ליתן לרבותינו בעין טובה ויד רחבה, וירד מנכסיו ונעשה עני. כיוון שראה את רבותינו שבאו לגבות צדקה, עלה לביתו ופניו חולניות מצער, והטמין את עצמו מפניהם יום ושניים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק שני ימים? אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו, שהיתה צדקת ממנו ואוהבת את המצות, אמרה לו: לא נשתייר לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להם. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותם לרבותינו. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך.
הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, ואותו אבא יודן חרש בחצי שדה. נבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה ומצא תחתיה סימא גדולה (מטמון גדול). אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עד שרבותינו חזרו, עברו באותו מקום. אמרו לאחד שפגשו בדרך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם: אותו האיש! ומי יכול לעמוד עם המלך! (הלא הוא עשיר ונכבד כל כך). אמרו לו: אין אנו מבקשים אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם: עשתה תפלתכם פירות.
אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ואע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, עשינו אותך ראש פרק (עוד לפני שהוסיף להם את תרומתו הגדולה). קראו עליו רבותינו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (עפ"י ויק"ר ה, ד; דב"ר ד, ח; ילק"ש דברים תתפד).
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=8543
.
לסיום, כדאי לעיין גם בסיפור על רבי עקיבא עם החמור התרנגול והנר [גם כן בלי פרות]:
http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-cd8f105825f0421004.htm
או:
פעם אחת יצא רבי עקיבא לדרך רחוקה ולקח עימו, חמור, תרנגול ונר.
מדוע לקח את החמור? כדי שיוכל לרכוב עליו כשיתעייף, ויניח עליו משאו. ומדוע את התרנגול? כדי שיעיר אותו השכם בבוקר לתפילה.
ואת הנר למה לקח עימו? כדי שיוכל להדליקו בלילה וללמוד תורה.
הלך רבי עקיבא דרך ארוכה, וכאשר הגיע הלילה ונעשה חושך, הגיע לעיר אחת ורצה לנוח בה, חיפש מלון אך לא היה, ביקש רבי עקיבא מאנשים לתת לו מקום ללון, אמרו לו: אין מקום, לך הלאה.
עמד ברחוב, בחושך ובקור ואיש לא הזמינו לביתו, ובכל זאת אמר: כל מה שעושה השם, הכול לטובה הוא. לא רצה הרבי להישאר בעיר הזאת שאנשיה רעים הם, יצא לשדה, בחר מקום מתחת לעץ, הדליק הנר, האכיל את התרנגול ואת החמור וישב ללמוד תורה, למד עד ששכח שהוא לבד. פתאום שמע שאגה גדולה וראה אריה גדול מגיע מן היער הקרוב וטורף את החמור שלו. עוד הוא נבהל והנה בא חתול וטרף את התרנגול, ואז באה רוח וכיבתה את הנר, נשאר רבי עקיבא עומד לבד ביער בחושך גמור.
לא היה לו חמור, לא חתול ולא נר. אמר: כל מה שעושה השם, הכול לטובה הוא. ואז, פתאום הוא שומע רעש גדול מן העיר, קריאות וצעקות, מה קרה? אויבים נכנסו לעיר ולקחו איתם את אנשי העיר בשבי, בדרכם עברו בשדה ששם עמד רבי עקיבא, אבל, בגלל החושך לא ראו אותו, וכך ניצל מידם.
אמר רבי עקיבא: עכשיו ידעו כולם, כי מה שעושה השם, עושה הכל לטובה. אילו לא אכל האריה את החמור- היה נוער.
אילו לא אכל החתול את התרנגול, היה קורא בקול ואילו לא כבה הנר, היה מאיר את החושך, ואז החיילים היו לוקחים גם אותי.
הודה רבי עקיבא לשם והמשיך לדרכו לבדו, עם אמונתו.
http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=b33ea1e3-0fcf-4df9-92f6-2776b85dbd37
.
והוא למד מקודמו נחום איש גמזו:
ומפני מה קראו לו נחום איש גמזו? מפני שעל כל דבר שהגיע לו היה אומר "גם זו לטובה". פעם אחת בקשו ישראל לשגר דורון לקיסר. אמרו מי ילך? ילך נחום איש גמזו, שמלומד בניסים הוא.
דגרו בידו מלוא ארגז אבנים טובות ומרגליות. הלך ולן בפונדק ופתחו את הארגז ונטלו כל מה שבתוכו ומילאוהו עפר.
כשהגיע לקיסר, פתחו ארגזו וראו שהוא מלא עפר. אמר המלך: מלגלגים עלי היהודים, בקש להרגו.אמר: גם זו לטובה!
בא אליהו ונדמה לקיסר כאחד משלהם, אמר: שמא עפר זה מעפר אברהם אביהם הוא: שכשהיה אברהם זורק עפר נעשו חרבות, קשין- נעשו חיצים, שנאמר: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו"
היתה מדינה אחת שלא יכול המלך לכבשה, בדקו בה את העפר וכבשוה. הכניסוהו לגנזי המלך ומילאו ארגזו אבנים טובות ומרגליות ושגרוהו בכבוד גדול. בחזירתו לן באותו פונדק.
אמרו לו: מה הבאת עמך שעשו לך כבוד גדול כל כך?
אמר להם: מה שנטלתי מכאן הבאתי לשם.
סתרו ביתם והביאו עפרו למלך. אמרו לו: אותו העפר שניתן לך- משלנו היה. בדקוהו ולא מצאו כך, והרגום.
http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=f6391c8d-a180-4aed-a672-e4009d6a72f5
ואולם, יש לציין כי בתנ"ך מצוי אף הרעיון של "לרעה ולא לטובה":
.
אף כי ירמיה מתנבא גם שהגלות וחזרה ממנה היא לטובה:
ובכך יוגשם חזון ספר דברים: