מי הזיז את התבואה שלי? - שינוי מקום בתנ"ך

קוד: מי הזיז את התבואה שלי? - שינוי מקום בתנ"ך בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

מי הזיז את התבואה שלי? - שינוי מקום בתנ"ך

בספר המפורסם של ספנסר ג'ונסון – "מי הזיז את הגבינה שלי – לזרום עם השינוי" (פקר 1998) מסופר על ארבעה עכברים החיים במבוך ורגילים לקבל את הגבינה שלהם – משל לאושר או כיוב' – במקום אחד, אך יום אחד היא לא הופיעה עוד. רחרחן ורצרצן בעלי ה תושיה (מלבי"ם: מלשון יש) יצאו לחפש גבינה במקום אחר וגם מצאו. יגעת ומצאת תאמין. אך ליבוט וחיבוט הזעירונים נשארו במקומם והתחילו לגווע. בסופו של דבר גם חיבוט יוצא לדרך ואף הוא מגיע לחוף המבטחים עמוס הגבינה. כמו כן הוא השאיר סימנים בדרך לחברו ליבוט. זה כל המשל הפשוט, שהמסר שלו הוא: "אם אינך משתנה – אתה עלול להיעלם" (עמ' 46).

כבר אלברט איינשטיין אמר: " אי־שפיות זה   לעשות אותו דבר   פעם אחר פעם   ולצפות לתוצאות שונות ." [1]

בתנ"ך נמצא רמז לביקורת על חוסר שינוי בפסוק:

צפניה א12: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות ופקדתי על האנשים הקפאים על שמריהם האמרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע"

רש"י מפרש קפא=צף על פי הארמית, אך הביטוי 'לקפוא על השמרים' כבר הפך לנפוץ במשמעות של חוסר השתנות.

ובאמת אנו רואים שאבותינו לא בחלו בהשתנות. הראשון הוא אברהם הנע מארצו:

בראשית יב1: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"

כדי לקבל את ברכת ה' קודם כל היה עליו לעזוב את הרגליו הישנים ולהיות דינמי. אולי גם לכך מכוונת אמרת חכמים "משנה מקום משנה מזל".

הבא אחריו, יצחק, נאלץ לנדוד מפני הרעב, אך לא יוצא מן הארץ:

בראשית כו1: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"

ואולם, הבא אחריו, יעקב, כבר יוצא מהארץ מסיבת הרעב (ללחם, לא לגבינה...), והוא אף חושש מכך, עד שה' נצרך לעודדו:

בראשית מו3: "ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם"

גם בספר חיבוט מגיע לתובנות הבאות:

"מה היית עושה אלמלא פחדת?" (עמ' 48).

"כאשר אתה עוקף את פחדך, אתה מרגיש חופשי" (עמ' 56).

אמנם יש מהמפרשים הטוענים כי יעקב לא רצה לעזוב את ארץ ישראל משום קדושתה ומשום שהובטחה לו, אולם ניתן לראות זאת כחשש פשוט ומובן משינוי, חשש שהתממש בסופו של דבר עם שנות השיעבוד של ישראל במצרים (הם אמנם יצאו בסופו של דבר משם, כך שה' לא החל דברו).

ואולם, בניגוד לנאמר בספר, בדוגמא הבאה אין סוף טוב:

רות א1: "ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו"

אלימלך יצא את הארץ עם אשתו נעמי ושני בניהם מחלון וכליון וכולם מתו, פרט לנעמי. יש מחז"ל המבינים זאת כעונש על עזיבת הארץ וכך נראה אכן פשט הכתובים. ואולם, נשאלת השאלה מה השוני בין מקרה זה ובין מקרה יעקב ובניו? ועוד, שגם בפעם נוספת אנו שומעים הנחיית נביא לאישה לצאת מן הארץ:

מלכים ב ח1: "ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי אתי וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" [2]

על כן אני נוטה לדחות את דברי חז"ל בנוגע למגילת רות. מספר איוב למדנו כי הבנים יכולים למות גם ללא סיבה מוצדקת-בחטא, או למות כדרך העולם.

 

לסיום, הנושא נוגע גם לשאלה "האם מומלץ לשנות חוקי אבות?", שעמדתי עליה במאמר אחר. [3]

ואולם, היות ה' "מבטח" – דבר זה לא משתנה. [4] עיין ירמיה יז:

ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ.  ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.