עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק יד

קוד: עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק יד בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לחלק יג:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_aqda_2.html

 

עקדת יצחק – חלק יד

11/03/2010

 

את הפרק הקודם חתמתי במילים האלה:

"אם כן, אם ומדובר בנסיון טבעי שעובר אותו האדם, כל אדם, באופן שגרתי בכל "פעם ראשונה"... מדוע נעשה הנסיון שלפנינו ע"י אלהים? מה הביא את אלהים לעסק הזה. מה פשר המשך המשפט: והאלהים נסה את-אברהם...   על זאת בפרק הבא"

והינה אנחנו בפרק הבא, פרק יד, עומדים במלוא קומתנו מול השאלה הלא נוחה ונדרשים להתמודד איתה: מה הביא את אלהים לעסק האישי הזה? מה הביא את אלהים לנסיון האישי של אברהם אבינו שעצם קיומו על תיזמונו ולוח זמניו נקבעו ע"י אברהם אבינו בעצמו.   בשביל לחדד את השאלה, יורשה לי להדביקה על הדוגמאות שהבאתי בפרק הקודם כאשר נדרשתי למשמעות המילה "נסיון".

1. הבן שלי הראשון שלימדתי אותו ללכת קוראים ארז. הוא עבר בהצלחה את הנסיון לפני 17 שנה והלך ועד היום לא שכח. ובכן הבה נדביק את "אלהים" לשיעור הראשון (הנסיון) של ארז בהליכה ונבחן איך זה נראה:

ויהי אחר ההכנות שנעשו לקראת שיעור ההליכה, והאלהים נסה את ארז...

2. לא מזמן ניסתה אישתי לראשונה מתכון עלי-גפן ובהצלחה!! אני מעיד– יצא טעים:

ויהי אחר שמצאה גברתי את מתכון העלי-גפן, והאלהים נסה אותה...

3. ויהי אחר שהחלטתי להפסיק לעשן, והאלהים נסה את אלברט...

מה לאלהים ולהפסקת העישון שלי, מה לאלהים ולארז? מה לאלהים ולנסיון הפרטי של אברהם אבינו? מי זה אלהים?

לפני שאני נוגע באלהים, אני רוצה לספר קצת על עצמי, אני האדם.

האדם עמד במרחב והתבונן בו, ביקש לבחון אותו, לחקור לדעת לגבש דעה עליו... השאלה הראשונה שנתקל בה: איך כל זה נוצר, האם נוצר על פי סדר מסויים, או על פי תאוריה מסויימת? השאלה הבאה שלא היה מנוס ממנה: ואם נזהה איזשהו סדר – האם ישות-על היא האחראית לסדר הזה? האם אלוהים ברא את העולם?

הידיעה האנושית אודות היקום ומעולם לא היתה מושלמת גם לא התקרבה לזאת; ידיעה זו תמיד היתה חלקית ותמיד תישאר כזו כי אין ליקום סוף. "חלקית" עד כדי שבהערכותינו – טעות הסטיה שלנו מגיעה עד למאות האחוזים; מעריכים שישנם בין 100 ל- 200 מליארד גלקסיות ביקום, רק 100 מליארד מפריד בין הערכה לשנייה.

האדם הזה שבוחן את היקום הינו יצור סקרן וזה למעשה המניע לבחינת הסביבה שלו, זהו המותר שלו מהבהמה, הוא מבקש לדעת, לחקור, להבין... אבל לעניות דעתי המניע האמיתי שלו בלחקור ולדעת נעוץ בנטייתו המולדת להשיג את השלום ולחיות בשלום; ללא הידיעה הברורה קשה להשיג את השלווה הנפשית, קשה לחיות בשלום, לכן אני צריך להבין ולהכיר את הסביבה שלי בשביל שאוכל לבטוח בה ולחיות בשלום; קשה להשיג את זאת ללא רמת ידיעה מסויימת אודות הסובב אותי... נוצר הרושם וכאילו רמת הידיעה כרמת השלווה שמשיגים דרכה – ורושם זה מוטעה מיסודו, כי הידיעה החלקית והבלתי ברורה מעוררת את השלווה ומערערת אותה, לכן ולפעמים טוב חוסר הידיעה מהידיעה החלקית.

ובכל זאת מצא האדם את הדרך בשביל לעקוף גם את הידיעה החלקית שגורמת למועקה נפשית, ולהשיג גם דרך אותה ידיעה חלקית את השלום הנפשי וכאילו זה עתה הגיע אל הידיעה המושלמת והבטוחה. הוא פסק: יש אלוה שברא את העולם ומנהל אותו; אני מאמין בזאת – משמע אני יודע את זאת.

מצד שני, היה מי שתמה על אמינות הידיעה הזאת ודחה אותה על הסף: אין אלוהים ולא ניתן להגיע לשום ידיעה דרך "האמונה" כהיא זו. אני מאמין – משמע אינני בטוח, אחרת בשביל מה לי להאמין? הקבוצה הזו פסקה: אין ולא יכול להיות יוצר ליקום; הוא נוצר מאליו. ובכל זאת גם הקבוצה הזאת ניסתה להגיע אל השלווה המיוחלת ולעקוף את מועקת הידיעה החלקית וכאילו זה עתה השיגו את הידיעה המושלמת והבטוחה. הם פסקו: היקום נוצר במפץ הגדול; זו ההסטוריה שלו מאלף ועד ת'.

ישנן כמובן עוד תאוריות וואמונות ואסקולות, אולם תיאורית המפץ הגדול וללא ספק היא השולטת במרחב ומקבצת סביבה קבוצה משמעותית שמאמינה בה. יש מי שאומר שתיאוריה זאת היא האמינה ביותר, ההגיונית והסבירה ביותר...

אני אומר שגם המאמין בבורא עולם וגם הדוחה אמונה זו וגם הנוטה לתיאורית המפץ הגדול או לכל תיאוריה אחרת- הגיונית יותר או פחות, כל הקבוצות האנושיות הללו מבקשות למעשה להשיג לנפשם את השלום ולעקוף את המועקה שגורמת הידיעה החלקית – וכאילו זה עתה הגיעו אל הידיעה המושלמת שתביא להם את שלוות הנפש האמיתית. הם כבר יודעים לזהות את מקומם במרחב.

בכל אופן, אני רוצה לחזור אל האדם באשר הוא, ולעמוד לצידו ברגע התבוננותו במרחב, ביקום הגדול הזה, מה הוא מבחין ברגע זה? מה הוא מרגיש?

הוא הסתכל במרחב וחש מבוכה... השאלות רבו על התשובות, וככל שהעמיק והשיג יותר מידע כך גברו שאלותיו על תשובותיו. כחמש מאות שנים לפנה"ס, האדם עוד ראה את כדור הארץ כמרכזו של היקום, וכאלפיים שנה לאחר מכאן העמיד את השמש במרכז היקום, וכוונתו היתה למערכת השמש- היא היא כל היקום. חמישים שנה מאוחר יותר יטען נציג האדם כי ביקום מערכות שמש רבות ולכן הוא אין-סופי ונטול מרכז, ואגב אמונתו המוזרה הזאת יעלה על מוקד.

כעבור מאתיים שנה יגלה האדם את תופעת התפשטות היקום; ואם הוא מתפשט הרי היתה לו ראשית... באופן הזה היגענו בשעה טובה לתאורית היווצרות היקום ע"י המפץ הגדול; אולם בנקודה הזאת עלתה השאלה, ואם יש ליקום ראשית – האם יש לו גם אחרית?

סברה אחת קבעה כי יבוא יום והתפשטות היקום תיבלם ע"י משיכת הכבידה ההדדית בין חלקיו, או אז היקום יחזור להתכווץ ויתרחש הריסוק הגדול – היפוכו של המפץ הגדול. סברה אחרת קבעה כי ההתפשטות תימשך לעד, וכתוצאה מכך הטמפרטורה ברחבי היקום תשאף עם הזמן עד לאפס המוחלט, הכוכבים ידעכו בזה אחר זה, ובאופן הזה יגיע היקום לסופו; זהו תרחיש "מות החום" של היקום.

בשנים האחרונות הגיע האדם לראיות מוצקות התומכות בתכונת "התאוצה" בתופעת ההתפשטות, אולם כאן עלתה השאלה: האם התאוצה הזו קבועה היא או משתנה. בתאוצה קבועה- תרחיש "מות החום" יביא אומנם לקץ העולם, אך בתאוצה משתנה קץ היקום יבוא ע"י תרחיש "הקריעה הגדולה" כאשר שיווי המשקל יופר והחומר יתפורר. יש להמתין איפוא לקץ היקום ולראות איזו מבין שתי הווראציות אמינה יותר, ובנתיים האדם שרוי באי-וודאות מוחלטת: מה קורה ביקום, מה קרה בעבר ומה עתיד לקרוא בעתיד.

לציין, שמכלול המידע שהגיע אליו האדם הוא אודות "היקום הנצפה" שהרדיוס שלו יכול להגיע עד לכ- 13 מליארד שנות אור, היינו עד לגלקסיה שהאור שיצא ממנה עם היוולדה מגיע אלינו רק עכשיו – באיחור של 13 מליארד שנות אור... בנתיים, גלקסיה זו הרחוקה ביותר משביל החלב והנמצאת בקצה היקום – המשיכה להתרחק מאיתנו בגלל תופעת ההתפשטות, לכן היא נמצאת כרגע במרחק של 46 מליארד שנות אור מאיתנו, וזהו למעשה רדיוס המידע שלנו אודות היקום, ומעבר לו ישנן עוד גלקסיות שניתן להשקיף עליהן אם נעמוד על הגלקסיה ההיא הרחוקה ביותר, ונשקיף ממנה על עוד רדיוס בן 46 מליארד שנות אור, וכן עד לאין סוף...

אני רוצה בפעם האחרונה להחזיר את הדי.וי.די לאחור ולעמוד שוב לצד האדם שמתבונן ביקום. הוא התבונן בשביל לגבש לו דעה ושלווה...   או אז המציא את טלסקופ החלל האבל שלקח אותו למרחק של 13 מילארד שנות אור שהתפשטו עד ל- 46 מליארד שנות אור... כל זאת בשביל לגבש לו דעה ברורה ורחבה ככל האפשר אודות היקום שהוא חלק ממנו. אולם ככל והרחיק לכת עם מבטו כך מסגרת החשיבה שביקש לגבש הלכה והתערפלה...   מדוע? כי היקום לא עצר לרגע בשביל לתת לאדם צ'אנס לנעוץ בו מבט או לקחת לו תמונה, הוא הולך ומתפשט בשיעור הולך ומואץ... השאלה היא אם תאוצת התפשטותו הינה קבועה או משתנה, ולכל תשובה תרחיש משלה: תרחיש קץ היקום, תרחיש הקריעה הגדולה, תרחיש הריסוק הגדול, תרחיש "מות החום". את המידע הזה המוצק בחלקו והספקולטיבי בעיקרו – גילה האדם אודות חתך מוגבל ומוגדר מהיקום בן 46 מליארד שנות אור שאחריו יופיעו מן הסתם עוד חתכים ועוד...            

בד בבד גילה האדם את מימדיו האישיים– עד כמה קטן הוא; נקודה בלתי נראית ובלתי משמעותית. ולא רק הוא; גם הכדור שחי עליו גם הגלקסיה השייך אליה.

האדם התבונן בחלל והעמיד את מוחו ואת כל חושיו למטרה מוגדרת מראש: לגבש סדר במחשבתו; להגיע אל סדר כלשהו... אך הסדר הלך והתרחק ממנו, הוא לא מצא שלום הוא מצא אנטרופיה; זהו גודל המשמש מדד למדידת האי-סדר במערכת פיסיקלית רבת מרכיבים. לדעתי זהו המושג שמסכם נאמנה את התבוננות האדם ביקום, כי דרכו ניתן למדוד את אי-הסדר – לא את הסדר.   

בכל שלב ושלב בהתבוננות האדם ליקום, תחושה אחת מלווה אותו – שהינה הגיע אל הסדר המחשבתי שכה השתוקק לו וממנו יכול להמשיך... חיש מהר נגלה לו עד כמה הסדר הזה פריך הוא ומתפורר לנגד עיניו. פני האדם היו כל הזמן אל הסדר, הוא ביקש לסדר את מחשבותיו; אך פגש לנגד עיניו את אי-הסדר.                   

לציין, וכשאני מדבר על האי-סדר, אינני מדבר על האי-סדר השולט ביקום כי-אם על האי-סדר השולט בי, באדם, במסגרת החשיבה האנושית שביקשתי לגבש אודות היקום, אך לא הצלחתי לבנות לעצמי את סדר החשיבה הזה שבאמצעותו אוכל לגלוש אל היקום ולנצל אותו; להנות ממנו.

האדם התבונן ביקום והלך בו לאיבוד גם בגלל גודל היקום גם בגלל גודלו הוא, וגם כי לא הצליח להוציא בו את חוש ההתמצאות אל הפועל; לא הצליח למצוא בו את עצמו, אם תרצה – לא הצליח לנצלו ולהנות ממנו.

וכאשר בא לגבש מסגרת חשיבה, מה מצא? אנטרופיה מצא! אי-סדר מחשבתי שהולך וגודל כל הזמן; הוא לא יקטן לעולם.

במילים אחרות, הוא לא מצא את הקשר שלו ליקום, הוא לא מצא את המימד האנושי שלו בתוך היקום. מימד זה ומטבעו נבנה ע"י "מסגרת חשיבה" אנושית ומסודרת; שאיננה... וברגע פגישתו עם היקום, חסרה לו היתה החוליה הזאת שמקשרת אותו עם המציאות והסדר הוא אבן הפינה שלה; חסרה לו היתה מסגרת חשיבה.

מהי בעצם "מסגרת חשיבה"? אני רוצה להגדיר את המושג האנושי הזה.

ובכן, כאשר אתה נקלע אל תוך ים אדיר של מידע וקשה לך לתפוס את מימדיו ולקלוט את המידע שבו, להשתמש בו... או אז אתה רוקע לך מסגרת קטנה וקבועה בתוך הים הזה שדרכה תוכל למיין את המידע ולקטלג אותו ע"פ הסטנדרטים שלך, ובעזרת המסגרת הזו ניתן לשוטט בתוך הים אדיר המימדים ולעשות שימוש במידע שבו מבלי לטבוע. מסגרת כזו יכולה להיות חוק או עיקרון או קבוע, כמו חוק הכבידה, הקבוע הקוסמולוגי, עיקרון המילטון, תורת הקוונטים...

אולם ולפני שנולד הקבוע והעיקרון והתורה, נולד הצורך במסגרת חשיבה; הצורך בלסדר את מחשבותינו אחרת נלך לאיבוד. זה סיפור האדם עם היקום.

היקום מלא במידע; אוקיאנוס אין סופי של מידע. אינני יודע אם יש איזשהו סדר במידע הזה או בחלקו, אך יודע אני שמידע אין סופי נמצא ביקום. היקום הזה גם הקרוב אלינו, אינו יותר מגוף שמימי הגם וכבר אספתי מידע חלקי עליו. אבל מה אני עושה באוקיאנוס המידע הזה? מידע אין-סופי לפני... איך אני מעמיד אותו לשימושי האנושי? בדרך כלל ובנקודה הזאת נוצר הצורך במסגרת החשיבה, או אז מגיעים אל החוקים ואל התורות... אולם וגם אם אוכל להחיל חוק כלשהו באופן חלקי על חתך מסויים מהיקום – קשה לי לזהות את הזיקה שלי אליו... והזיקה שלי ברורה כשמש: אני רוצה לעשות שימוש במידע; אין לי זיקה אחרת. מה אעשה במידע של כוכב זה או אחר, ואפילו בירח הקרוב... עדיין הוא גרם שמימי בשבילי, שום מידע שאספתי עליו לא ישנה עובדה מנוכרת זו.

ביקום, מרגיש אני עומד מול מידע מנוכר שאיני יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית שלי, כי אינני יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי. אין מסגרת חשיבה שתוכל לקשר אותי עם היקום; לא הצלחתי לבנות את המסגרת הזאת; לא מצאתי שום סדר שבאמצעותו אוכל לבנות אותה.

מאידך, מצא האדם על כדור הארץ סדר מופתי בשביל לבנות אין סוף מסגרות חשיבה ולהעמידן מיידית לשרותו. המחזוריות הסימטרית הזאת, התיאום המדויק בין כל הגורמים שעושים את החיים על כדור הארץ, כל דבר משלים את השני שבלעדיו לא היה מתקיים גם לא מקיים, הטל, הגשמים, האטמוספרה, החיות, המים, הימים, העצים – מיזוג העולם...

כולנו יודעים על המיקום הנכון של כדור הארץ הנמצא במרחק הנכון מהשמש, כולנו מודעים לרמת החמצן המדויקת הזקוקים לה והנמצאת באוויר... למעשה, המתכון הנשגב מכל טמון במחזה צירופם של אין-סוף נתונים מפוזרים ובלתי מסודרים לכאורה שמתחברים להם, ומתוך האי-סדר יוצא לפתע סדר עילאי... איש אחד ושמו צ'ארלס דרווין הפנה את תשומת ליבנו למחזה הזה. הוא קרא לתופעה הזו "הברירה הטבעית"; כלומר הנתונים הטבעיים ילכו מכיוון האי-סדר אל הסדר, ההפך הגמור מהנתונים הנצפים ביקום שכיוונם הולך מאי-הסדר אל התהום... התפשטות היקום תעיד על התכונה הזו.

ממחזה נשגב זה של הטבע- חוזרים אל האדם ואל רגע היוולדו: הוא נולד אל תוך יקום מפוזר שלא מצא בו את מפלס מסגרת החשיבה, ומתוך היקום צץ לו כדור קטן מסודר למשעי שעורר באחת את מסגרת החשיבה האנושית שלו. זהו המטען הבסיסי ביותר בו טעונה כל תודעה אנושית.         

תודעה אנושית מהי.

ע"פ המילון, תודעה היא הכרה, תפיסה, מחשבה. תודעה היא אחת מתכונות הנפש לה מייחסים תכונות אישיות כמו זהות עצמית, הכרה עצמית.   באופן ציורי, אפשר לתאר את התודעה כבנק אישי בו מפקיד האדם כל מה שבא ליד, תחושות, תפיסות, ידיעות, מחשבות... בסוף היום מעבד את כל הנתונים שהופקדו בקופה, משאיר את מה שמחליט להשאיר וזורק את היתר לפח. מכאן, כל אחד יכול להפקיד בקופת חברו נתונים ותפיסות והשקפות; כל אחד יכול לנסות ולהשפיע על חברו, אך רק לבעל הבנק שמורה המילה האחרונה... שכאמור מנפה את הקופה בסוף היום לקחת את הנראה לו ולזרוק את השאר.

התודעה איפוא מעצבת את אופי האדם ומנהיגה אותו הלכה למעשה. היא הסיר בו נקלטות מסגרות החשיבה למיניהן, מתבשלות, מתגבשות ונערמות, מהגדולות עד הקטנות, מהמורכבות עד למופשטות. כאן יושב המטה הכללי של האדם ומכאן יוצאות הפקודות לשטח מטוב ועד רע...

התודעה האנושית מכילה ובנוסף נתונים התחלתיים הנקראים אינסטינקטים, דחף טבעי, יצר מולד. להחליט בשבריר השניה למשוך את היד מלהבת אש; להתרחק מריח רע; לזהות סכנה מיידית... באינסטינקטים בסיסיים ניכרת השותפות שלנו עם החיות – על כל האירוניה שבדבר, אך שותפות זו מגיעה לקיצה ברמה מסויימת של כניסת שיקול הדעת למטה התודעה...

סיכומו של דבר: התודעה היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוח ומסווג אותם, ממיין אותם. פעולה זו משרטטת את מסגרות החשיבה שלו ומתוך המסגרות הללו נגזרות השקפותיו תפיסותיו, והתנהגותו בפועל. התודעה איפוא היא המנחה, המורה, המדריך, והמנהיג שהמילה האחרונה שמורה לו ועל פיו יישק דבר. זהו אם תרצה האלהים של האדם.

תרצה או לא, זה האלהים הנזכר בתורה. בכל התורה מהתחלתה ועד סופה.

בזאת אני מציג את אחד העקרונות של התורה שמגיע באיחור של אלפי השנים.

אלהים: התודעה של האדם. (אין למונח הזה, אלהים, שום קשר למונח המוכר לנו).

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: בראשית נולדו בתודעת האדם השמים והארץ. שני הגורמים האלו נבראו בו בזמן בתודעת האדם: השמים והארץ; היקום והארץ.

בניסוח ישיר של התורה: בראשית, בראה תודעת האדם את היקום ואת הארץ.

עם המונח החדש הזה, אני מזהה שני מטענים חדשים:

1.     אני מזהה תורה שלא זיהיתי לפני כן; מלפני אלפי השנים.

2.     אני מזהה כיוון חדש בתורה; כיוון שברגע זה הינני מתוודע אליו ומזהה אותו, עליו נעמוד מיד.

"כיוון" זה עליו מצהירה התורה כבר בראשיתה: "כפייה" היא פעולה שלא יכולה לפעול על אדם או להקלט אצלו.

דוגמה לפעולת "כפייה" בלתי תקינה:

בראשית ברא אלהים (המונח השגור בפינו עד היום) את השמים ואת הארץ.

האדם נולד אל תוך היקום, ומאותו רגע הוא קולט את נתוניו ומעבד אותם. נתונים אלה מעובדים רק דרך המערכת האנושית של האדם, אין מערכת אחרת בנמצא; זו מציאות הדברים. מאידך, נתון "כפוי" לא ייקלט לעולם אצל האדם; במקודם או במאוחר הוא יפלוט אותו, זה טבע הדברים.

אם כן, המונח "אלהים" שכיוונה לו התורה הוא התודעה; זו שמרכז השליטה בידה. זה המנחה, המורה המדריך... זה המונח שהזכירה התורה יותר מאוחר, כאשר ביקש משה להתחמק מהמשימה שהוטלה עליו...   

ודבר-הוא לך אל-העם, והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים.  (שמות ד, טז)

אני רוצה לחזור להגדרה של התודעה, האלהים:

התודעה היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוח ומסווג אותם, ממיין אותם.

אם כן, אני יכול לקלוט נתונים מסויימים בתודעתי שכבר עובדו טכנית במוחי – היינו שכבר הבנתי אותם, או אז אשקול את הדברים ואשרטט מסגרת חשיבה מסויימת שתנחה אותי בהמשך. הבה נקרא למסגרת החשיבה ששרטטתי "אלף". ניתן לאמר אם כן ש"אלף" כבר חבר מן המניין במטה האלהים שלי, שממנו יוצאים ההנחיות בפועל. הבה נעשה ספירת מלאי במטה הכללי שלי "האלהים", ולראות כמה מסגרות חשיבה שירטטתי עד עכשיו שפועלות ללא לאות בתוך המטה ומעצבות גם מנחות את כל מהלכי בפועל.

וזאת רשימת המלאי של מסגרות החשיבה שעובדות בפועל במטה שלי ומתוכן יוצא הקול של "אלהים" שלי: אלף, בית, גימל, ודלת.

השאלה היא, מי אמר שאלף בית גימל ודלת הן מסגרות נכונות שבחרתי אותן נכונה ובאופן תקני? ובכלל איך ניתן לקבוע תו-תקן למסגרות חשיבה? מי אמר שמסגרת החשיבה הסוציאליסטית נכונה יותר מאימפריאליסטית? מי אמר שהימין עדיף על השמאל ומי אמר שטובה המסגרת הליברלית על השמרנית?

על זאת עונה התורה: אין מסגרת טובה ומסגרת רעה, ישנה מסגרת טובה ומסגרת טובה ממנה, משוכללת ממנה, גדולה ממנה... אני אמור ללכת רק קדימה בכל הנוגע לטיב מסגרות החשיבה שלי: לשפרן, לשבחן, ללטש אותן, להוסיף להן צלעות... זאת, כי ישנה רק דרך אחת שעליה מתגבשות המסגרות – היא הדרך האנושית. רק נדמה לנו שישנן עוד דרכים, וכאן אנו נתקלים במיכשול בו עולים על דרכים חלופיות לכאורה ומייצרים עליהם מסגרות חשיבה מכל המינים; לדמיון אין גבול.

אם כן נשאלת השאלה, ולפני שמגיעים למסגרות התקינות, מה עושים עם המסגרות הקיימות? עם מה להשאר- עם הימין או עם השמאל? מה לזרוק לזבל את הליברלית או השמרנית?

-          לפני שמגיעים לשאלת המסגרות, מצאו את הדרך "היחידה" עליה מתקינים את המסגרות; שם כבר תדעו מה לזרוק ומה להשאיר.        

הדרך "היחידה" היא הדרך האנושית, ויתר הדרכים הם פרי הדמיון האנושי.

אל התודעה האנושית, איפוא, מגיעים רק בדרך האנושית הטיפוסית; במתכונת החשיבה האנושית הרגילה: האדם קולט נתונים בתודעתו שכבר עובדו טכנית במוחו, ומשרטט על פיהם את מסגרת החשיבה שתצטרף לאחותיה ותרחיב את אופקי התודעה. באופן הזה מגרה את השאיפה שלו הנשלטת ולא במקרה ע"י התודעה. הוא שאמרתי, ניתן רק לשאוף, להגדיל לשפר לשבח את המסגרות...

הדרך "היחידה" הזאת הלכה לנו לאיבוד, ואיתה התודעה האנושית, האלהים. (אגב, כותבים את המונח "אלהים" ברבים – ההפך מהמילה המקבילה שלו "תודעה" שנכתבת בלשון יחיד, זאת כי המילה "אלהים" מבטאת את הטכניקה של התודעה- היכן נמצא מרכז "ההנחיות", המקום ממנו יוצאות כל ההנחיות). אלפי השנים מפרידים ביננו לבין אלהים המקורי; אלהים שלנו איבד מזמן את המקוריות שלו, הוא פרי הדמיון האנושי... דמיון שלא עצר מלהתפתח מזה אלפי השנים, וככל שהתפתח כך נסק האלוהים המקורי שלנו ואיבד מערכו; אנו התרחקנו מהתודעה האנושית המקורית אלפי השנים.

התורה מכוונת להחזיר את האדם לאלהים המקורי שלו, זה שהתרחקנו שנות אור ממנו... היא מנסה להחזיר לנו את דרך החשיבה האנושי, התקני הטיפוסי. היא עושה את זאת יחד איתנו, חושבת איתנו, מדברת בקולינו ומתבטאת בשם "אלהים" שלנו. בכל מקום שמוזכר "אלהים" – הכוונה לתודעה האנושית (אבל המקורית) – מה היא רואה ברגע זה; מה אני האדם רואה, אילו נתונים מעובדים אני מקבל מהמוח שלי ואיזו מסגרת חשיבה מצטיירת בתודעתי כתוצאה ישירה מהנתונים המעובדים האלו?    

בטקסט התנכי, אנו מרגישים את היד שמשתלבת עם ידינו ומראה לנו את טבע הדברים: זה האדום החזק וזה הצהוב המבריק וזה העץ הריחני וזה התפוח הטעים. אנו לומדים מחדש את טבע הדברים וממשיכים הלאה מהדבר הבסיסי ביותר, מהרגע בו עיננו רואות את העולם, וממשיכים משם על פי הסדר, אם תרצה – ע"פ סדר המחשבה האנושי; פשוט מתארים את הדברים שרואים ומצביעים עליהם, וכך ממשיכים על טהרת ההגיון האנושי והסדר המופתי שלו, עד שברגע מסויים מגיעים   אל מסגרת החשיבה שמחברת את המטייל עם תכונת האין-סוף ועם היקום שלו, ובד בבד נפתח בפני המטייל שער השאיפה והוא אוסף אותו אל תודעתו... סוף סוף הוא עובר את מיכשול האין-סוף ומריח את התבשיל החדש. אל הנקודה הקסומה הזאת מגיעים דרך המלך, וכאילו זה המשכו הטבעי של המסלול בו התחלנו לפני רגע.

אגב הטיול הזה אנו מגיעים אל מהות התורה, מדוע נכתבה ואת מי היא מייצגת. אגב זאת אנו מגיעים לשאלות מהותיות שלא חלמנו להגיע אליהן אי-פעם... מהי מהותינו, מהו מקורינו, מדוע נולדנו זכר ונקבה, מי קבע את מיננו ומדוע... מהי הגדרת החיים ואם מוגבלים הם ע"י המוות. בטיול הזה מתחברים כמובן מאליו עם מנגנון האין-סוף, או אז מתעוררת התודעה ואיתה מרכז השליטה בכל הנוגע לשאיפות ולתענוגות... אז האלהים מתעורר ומבקש להכנס לפעולה מיידית.

גולת הכותרת בטיול התנכי, זה הרגע הקסום ההוא, כאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון עם התודעה, או אז נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו מעולם. לפירוש הדברים יש לחזור למטה התודעה ולשחזר קטע מתהליך קבלת ההחלטות שמה. את השיחזור הזה נעשה בהילוך איטי בשביל לרדת לעומק הדברים ולהגיע אל הרגע הקסום ההוא...

"תודעה", הגדרתי לעיל, היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוחו ומסווג אותם, ממיין אותם.

תיארתי את התודעה כ-"מקום" בו נעשים הדברים... אולם אין הכוונה לחלל מסויים; אין הכוונה להגיע אל מקום מוגדר בגוף או במוח ולהצביע עליו כזה המקום...

"מקום" בעברית התנכית הוא   "הרמה" או "השלב" אליו מגיע הדבר. במילים אחרות, התודעה, כהיא זו, נכנסת לפעולה כאשר שלב עיבוד הנתונים מגיע לסיומו. אינני צריך את התודעה בשביל לחשב משוואה מתמטית, זאת העבודה השחורה של המוח, אולם וכאשר מסתיימת עבודת המוח וכבר יש באמתחתי את התוצאה- את הנתונים המעובדים,ובעצם הרגע הזה נכנסת התודעה למשחק, כאשר האדם נדרש לתוצאה המונחת לידו, מה אעשה איתה? מהו השימוש המתאים ביותר שאוכל לעשות בנתון המעובד המונח לפני? איך אנצל אותו על הצד הטוב ביותר. כאן מנגנון התודעה נכנס לפעולה.

אין כמעט קשר בין מנגנון התודעה לפעולות הטכניות של המוח; הקשר הזה מגיע לקיצו עם קבלת הנתונים המעובדים מהמוח והעברתם לחדר הפיקוד של התודעה. אין ולמעשה אפילו קשר סמלי בין המוח לתודעה, אדם בעל רמת אינטלגנציה גבוהה יכול לפתור את הקושיה המתמטית המסובכת ביותר אך לא בהכרח יכול לנהל את התוצאה שהגיע אליה ולהפיק ממנה את התועלת המקסימלית; מאידך יש מי שיידע להגיע אל התועלת המקסימלית הזאת מבלי רמת אינטלגנציה גבוהה במיוחד, ואת האחרון הזה מכנים כאיש בעל אינטואיציה; היינו שהוא יודע לעשות שימוש בתודעה ללא קשר הכרחי לחשיבה; יש לו תפיסה בלתי אמצעית.

אין קשר בין המוח לתודעה. המוח עושה את העבודה שחורה, מכין את הנתונים המעובדים ומוסרם לתודעה; מכאן והלאה נכנס למשחק מנגנון חדש וטון חדש... האווירה והטון הטכניים של המוח נעלמים מהזירה, ובמקומם נכנסת התודעה והמטה שלה; הם נותנים מעכשיו את הטון.

הבה נחזור שוב אל הקטע בו נכנסת התודעה לפעולה, ונריץ את הקטע הזה בהילוך איטי... עברנו בשעה טובה ומוצלחת את השלב הראשון, המוח עיבד את הנתונים ומסרם אל התודעה, וברגע זה היא נכנסת לפעולה. מה הם הקושיות שמתבקשת התודעה להתמודד איתם ברגע זה? ובעצם מה היא משימתה של התודעה, מה המטרה שלה? לדעתי יש לענות קודם על השאלה הזאת ולאחר מכאן ללכת אל שאלת הבעיות שהתודעה נדרשת להתמודד איתם.

התודעה משתוקקת להביא את רצונו של האדם לפועל; זו משימתה היחידה והמטרה שמתבייתת עליה: להביא את הרצון לפועל. יש בידי נתון מעובד, ואני רוצה להפיק ממנו תועלת עצמית; זה רצון. אפילו כשאני רואה תמונה יפה – הרצון הזה יוצא מיד לפועל: אני מפיק הנאה מהתמונה שאני רואה.

אולם בואו נעזוב את ההנאה מתמונה, ונלך לרצון יותר מורכב... יש בידי עוגה ואני רוצה לאכול אותה. הנתונים המעובדים שזה עתה העביר המוח אל התודעה הם כדלקמן: העוגה הזאת טעימה שמכילה 1000 קלוריות, ויכול להגרם נזק לגוף אם תיאכל; אלה הם הנתונים היבשים שהמוח עיבד, ועכשיו תורה של התודעה להשתמש בנתונים המעובדים האלה ולהחליט: להכניס לפה או לא? נו...

אם המדובר היה ברובוט אינטלגנט נטול תודעה, אזי הרובוט הזה היה מניח מיד את העוגה בצד ולא מכניסה לפה, כי המוח עיבד נתונים ברורים, העוגה והקלוריות שבה יזיקו לגוף, אבל במקרה שלפנינו ישנם שני גורמים שאינם נמצאים ברובוט: תודעה ורצון. אם כן ובמקרה הזה, איך תתמודד התודעה עם הנתונים שבידה? מצד אחד יש רצון ברור לאכול את העוגה, ומצד שני ישנם נתונים טכנים ברורים העומדים מנגד וסותרים את הרצון, מה עושים? איך מתמודדת התודעה עם זה?

כאן שולפת התודעה מהתיקיות שלה "מסגרת חשיבה" מוכנה שנוהגת להשתמש בה לאחרונה, ועושה בה שימוש מיידי. יש מסגרת חשיבה שאומרת: קח מלוא החופן היום אולי מחר לא תקום...   אחרת אומרת: "יש לשמור על הבריאות" ועוד אחת אומרת: "חצי חצי... יש לשמור על האיזון". ולמעשה קיימות אין סוף מסגרות חשיבה שדרכן מכופפת התודעה את הרצון או מתכופפת בפניו.   

יש מי שאוכל מיד את העוגה ומצפצף על המוח, יש מי שמתעלם חלקית מנתוני המוח ואוכל חצי עוגה, ויש מי ששועה לנתוני המוח המדויקים ושם את העוגה בצד; כל אחד ומסגרת החשיבה שלו.

מכאן אני מזהה את הגורמים האלה: רצון, תודעה, ומסגרת חשיבה. אם כן וברגע קבלת הנתונים המעובדים מהמוח, הבעיה שהתודעה מתמודדת איתה היא, להגיע אל הרצון המקורי ולהוציאו לפועל, ולא תמיד הרצון המקורי הוא לאכול עוגה, כי יתכן וקיים רצון יותר מקורי מאכילת עוגה והוא הרצון לשמור על הגיזרה.

ויתכן שישנו רצון יותר מקורי משני האחרונים והוא הרצון לשמור על הבריאות.

ויתכן וישנו עוד רצון עמוק משלושתם: הרצון להשעות לעיקרון האיזון: אתמול אכלתי הרבה עוגות, היום אני צריך לעצור. או אתמול לא אכלתי שום דבר מתוק, היום אפשר לאכול את העוגה.

ואולי קיים עוד רצון מקורי מכולם: הרצון לכבד את המילה שלי כאדם: אתמול לקחתי על עצמי שחודש ימים לא אכניס לפה עוגה מפאת עלייתי במשקל.

יתכן וקיים רצון עמוק מכולם: פשוט, הרצון לעשות את הדבר הנכון במקום ובזמן הנכונים: לאכול את העוגה למרות המילה שלקחתי על עצמי בשביל לא להעליב את המזמין... או לא לאכול את העוגה למרות שייעלב המזמין כי יש בדבר סכנה לבריאותי...

אם נשים לב ובמקרה המופשט שלפנינו, עמדה "התודעה" בפני קושיות שונות והתמודדה עימן בעזרת מסגרות חשיבה שהביאו בסופו של דבר להחלטתה – היינו להתנהגות האדם בפועל. אני יוצא מנקודת הנחה כי מסגרת "המשמעת העצמית" כיכבה לצד כל המסגרות דנן, כי בלעדיה אין המדובר בהתנהגות אדם בעל תודעה וצלם אנוש...

שוב ואם נשים לב, הרצון האחרון שכיניתיו כעמוק מכולם גבר על כל הרצונות שלפניו וביטל את כוחם. רציתי להגיד בדוגמה הזאת, שתמיד קיים הרצון העמוק מכולם, מכל יתר הרצונות שאמורים להתביית על אותו האובייקט. זהו הרצון האמיתי שהאדם שואף לו ממעמקיו; יורשה לי לקרוא לו הרצון "הכנה". רצון זה ובדרך כלל אינו מסוג הרצונות הפופולרים – אם נכון הביטוי... כוונתי שאינו נמנה על הרצונות המקובלים, הנפוצים... התנהגות האדם מבטא בדרך כלל את התכונות החברתית שלו, הוא נמצא בחברה ולכן הוא מתנהג כמצופה ממנו בחברה, ולכן התנהגותו לא אחת היא כפויה, מאולצת, ולא תמיד משקפת את הרצון האמיתי שלו ולבטח לא את הרצון העמוק, "הכנה"... לא תמיד רואה הרצון הזה את האור כי בדרך כלל הוא נמצא בשכבות העמוקים של התודעה... יורשה לי להניח שאף אם יעלה רצון כזה אל סדר היום וישקל במאזניים של התודעה – הוא לא יגבר בסופו של יום על חבריו מטעמים שנזכרו או לא לעיל...

כתבתי לעיל את הקטע הבא, יורשה לי לחזור עליו:

"גולת הכותרת בטיול התנכי הוא הרגע הקסום ההוא, כאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון עם התודעה, או אז נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו מעולם."

כתבתי תחת הקטע הזה הרבה מילים בשביל להגיע אל אחת המילים שנזכרו בו ולרדת אל עומקה: "הרצון שמתחבר עם התודעה"... על איזה "רצון" אני מדבר? איזה סוג של רצון מתחבר כהוא זה עם התודעה, וכתוצאה מפעולת התחברות זו נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו לעולם...

על הרצון "הכנה" אני מדבר, הלא פופולרי... זה שנמצא במעמקינו; האמיתי.

וכאשר מתחבר הרצון הזה עם התודעה ומבקשת בתורה להוציאו לאור ולקיימו, או אז, ולא כיתר הרצונות, נבקע לנגד עינינו גל מבודד שמוביל את הרוצה אל רצונו, כאב שמוביל את בנו לגן. זה הטבע. אני מדגיש: זה הטבע; בקיעת הגל המבודד היא פעולה טבעית שנולדה איתנו אל תוך הטבע.

המדובר בכל רצון, מכל סוג, של כל אדם באשר הוא; ושני תנאים העמיד הטבע בפני האדם לקיום העסקה המוזרה הזאת:

1.     שהרצון הזה יצא מהשיכבה העמוקה ביותר של התודעה.

2.     שאותה התודעה תחתור להוציא את הרצון הזה אל הפועל.

יש לבאר את הדברים ולנקד את המילים... מה הכוונה בבקיעת גל מבודד?

תפקיד התודעה כפי שהוזכר הוא להביא את רצון האדם אל הפועל; כל רצון באשר הוא, ולשם כך היא שולפת מסגרות חשיבה מהתיקיות שלה ועושה בהם שימוש בשביל להביא את רצון האדם מהכוח אל הפועל. לא בכל הרצונות מתקיים הנוהל הזה; בשביל לרצות כוס מים אין את הצורך בשום מסגרת חשיבה... המדובר ברצונות שמצריכות מחשבה, כמו הדוגמה שנזכרה לעיל – לאכול את העוגה על כל הקושיות הנלוות לרצון הזה...

אם כן תודעת האדם מגיעה בסופו של דבר להחלטה, ומשתמשת במסגרת חשיבה מסויימת במטרה להוציא את ההחלטה הזו לפועל; היינו הבאת הרצון שסומן לפועל. וכאן מתחילות קושיות מסוג אחר שעתיד האדם להתמודד איתן במקודם או במאוחר, ולפעמים אף באופן מיידי כתוצאה ישירה מהרצון שזה עתה יצא אל הפועל. במקרה שלנו למשל, אם רצה לאכול את העוגה, והלך על אכילת העוגה למרות שסובל מסכרת, אזי יצטרך להתמודד עם התקפת סכרת שאולי תבוא מיד.

ישנם רצונות הקשורים באנשים אחרים, וברצונות מעין אלה יצטרך להתמודד עם תוצאותיהם עם האנשים הללו, כי רצונו שזה עתה הוציאו לפועל השפיע במידה זו או אחרת עליהם, באופן חיובי או שלילי... האדם אם כן לוקח את הסממן החיצוני הזה בחשבון בבואו לשקול בתודעה שלו את הבאת רצונותיו אל הפועל, ולא פעם סממנים אלה משפיעים באופן ישיר על התודעה עד כדי למנוע ממנה להוציא רצון מסוים אל הפועל, או לעכבו במקרה הטוב.

למעשה רבותי, אני מצביע בזאת על הבעיה העיקרית שכל תודעה אנושית מתמודדת עימה: מה יקרה אם אוציא רצון זה אל הפועל? איך זה ישפיע "עליהם"? מה תהיה תוצאת ההשפעה הזאת? האם ביכולתי להתמודד עימה? והשאלה העיקרית: האם הרצון שלי יצא בסופו של דבר אל הפועל? כי הרי המסלול שעובר הרצון הזה עד שמגיע אל יעדו – לא קשור רק בי, הוא קשור בעיקר "בהם", באחרים...

ושוב, האדם מוותר לא פעם על רצונו כבר בשלבים המוקדמים בגלל הסממנים החיצוניים האלה שלו אין שליטה עליהם. רצונות כאלה הקשורים "באחרים" הם בדרך כלל רצונות לטווח הרחוק, שפעולת הבאתם אל הפועל אורכת זמן ממושך, כמו הרצון לקנות בית יפה: האם הבנק יאשר לי את המשכנתא? האם סבתא תחתום לי ערבות? האם ימכרו לי את הבית היפה במחיר סביר? וגם אם הכל ילך חלק- האם אוכל לעמוד בתשלום המשכנתא?

קשה לאדם לנבא מספר הסתברויות באחת... ולכן הוא מחליט אחת משניים: או שמוותר על רצונו מראש, או שהולך עליו ומקווה שיתקיים, או אז הוא מגייס את כל כוחותיו מעכשיו והלאה לתחזק את הרצון הזה שלא יפסיק באמצע... מעכשיו יצטרך להיות קצת יותר נחמד לסבתא... ממחר יבקש מהבוס העלאה שיעמוד בתשלום המשכנתא; יתקשר לשאול בשלום דודתו (למקרה והסבתא תסרב לחתום); יפתח עוד חשבון בבנק המזרחי (למקרה והפועלים לא יאשר); ואולי גם יתחיל ללכת לשחרית (שגם הוא למעלה יתן יד).

ובכל זאת שום דבר לא בטוח... המסלול עליו הניח את רצונו שביר, כי כל גורם חיצוני יכול להשפיע עליו ולהורידו ממסלולו. קיום רצון כזה שמסלולו עובר בהכרח ברשות הרבים נמדד איפוא במטבע הסיכוי: הסיכוי שעסק הזה יצליח- טוב. הסיכוי שהבנק יאשר את ההלוואה- בינוני. הסיכוי שהפרויקט יצא אל הפועל- חצי חצי... או סיכוי קלוש...

וכך אני מגיע אל הנקודה...                      

אני הולך לכתוב כאן את אחד הדברים המוזרים ביותר שקראתם מעודכם. לכאורה אינני אמור להזהירכם- אם ברצוני שתעיינו בכל זאת בדבר הזה שעל פניו נשמע מוזר... אולם ברצוני לצרף לזאת עוד נתון שקשור בדברים – אתם תחליטו על משקלו ואם כדאי לתת עליו את הדעת.

בדבר המוזר הזה שאני עומד לציין – תלוי ועומד הקוד שהתורה מנסה להעביר לנו מראשיתה ועד סופה, בכל מילה ובכל פרק- מבראשית ועד לעיני כל ישראל. הקוד הזה מסתתר בתורה אלפי השנים מבלי שבן אנוש ישים לב אליו או יעשה בו שימוש; אתם הראשונים המוזמנים לעשות זאת. האם יש סיכוי שתתנו לזאת משקל?

ואל "הקוד":

הרצון האנושי הכנה, העמוק האמיתי, טבעו להתקיים בטבע. רצון זה יתקיים על מסלול ארוך או קצר, היינו יכול להיות קשור מטבעו גם בגורמים חיצוניים ועם זאת- מטבעו הוא להתקיים. לכן קראתי למסלול שעליו נערך הרצון הזה "גל", כי רק גל יכול להיות ארוך מפותל וגם "מבודד" מכל השפעה חיצונית, וכאילו מתרחשים הדברים בתוכו הודות לתנאי הבידוד שמשרה בין קירותיו.   אולם, לא בדיוק כך הדבר. לא נוצר גל מבודד בתוך העולם החיצון, כי-אם כל העולם הופך לגל אחד שמתהווה בתוכו הרצון הזה. כל העולם מתאים את עצמו לרצון הזה; זה הטבע.

במילים אחרות, ואם נקח דוגמה "פרועה" לחדד את הדברים, ידידנו שרצה לקנות את הבית היפה- לא יצטרך להיות נחמד לסבתא, ולא יצטרך להתקשר למקור החלופי ולשאול לשלומו, גם לא להיות נחמד לפקיד הבנק, ואף אין את הצורך לקום בבוקר לשחרית! כל מה שעליו לעשות הוא לוודא שרצונו הוא אמיתי, כנה, ממעמקי תודעתו, או אז הסבתא ביוזמתה תציע לחתום לו ערבות או שבנק ישראל יוציא הנחיה לוותר על ערבים לכל תושבי ישראל... אמרתי לכם זו דוגמה פרועה...

...וכאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון העמוק עם התודעה שחפצה להוציאו אל הפועל, או אז נחשף לעינינו גל שכמותו לא ראינו מעולם. העולם ומלואו הופך לגל אחד שמתהווה בתוכו הרצון הזה. זה הטבע.

משמעות הדברים "המוזרים" היא שאפקט הפרפר פועל בהכרח בכל היקום – דבר שהופך את כל היקום למקשה אחת, לגל אחד, ואת קיום הגל הזה דחה האדם מעודו ועד היום הזה; הוא לא קיבל את קיומו; לא היה מקום לגל הזה בתודעת האדם ולכן הוא לא יכל לעשות בו שימוש; מאדם הראשון ועד האדם של המאה הזאת.

התורה פתחה בתיעוד סיפור הדחיה העקרוני של אדם הראשון וירדה לפרטי פרטיו, ומשם יצאה למסע תיעודי של סיפור הדחיה של עוד דמויות. מטרתה ולמעשה לא היה התיעוד בפני עצמו כי-אם זיהוי הגורמים השונים בכל סיפור וסיפור שהביאו את הדמות לדחות את ההגיון המוזר לכאורה של הטבע... הגיון זה לא התיישב מעודו עם ההגיון האנושי, והדמות השניה שהופיעה בתנך הטיבה לתאר את "ההגיון האנושי": והיה כל מצאי יהרגני! במילים אחרות, היה וארצה לחיות לעד- והרי זהו רצון עמוק וכנה, איך איפוא ייצא רצון כזה אל הפועל! והיה כל מצאי יהרגני- כפי שאני הרגתי את אחי... איזה גל ירים את הרצון שלי לחיות!

תיעוד הדברים, השתלשלותם וניסוחם שם בפרק ההוא, מותיר את האדם משתאה לדעת עוד, והפה פעור.

האדם נולד אל תוך גל עצום בעל מעגלים אין-סופיים; אורכו כאורך היקום. למעגליו האין סופיים תכונת איזון סימטרית האחראית להתהוות כל רצון אנושי בתוכם; זהו מקור התכונה הסימטרית של הגל. זהו גן-עדן. זהו הגן שהאדם נולד אל תוכו ודחה אותו. זה סיפור הגירוש מגן עדן שתיעדה התורה וירדה לפרטי פרטיו.

לתיבול הדברים, גם פרשת העקדה עוסקת בסממן הדחייה מנקודת מבט כלל אנושית; כלומר היא מאירה בפרשת העקדה נקודת עיוות כלל אנושית. להזכירכם אנו בהתחלת הפרשה הזאת.

התורה תיעדה כל ווראציה אפשרית של דחייה אנושית- היינו מנקודת המבט האנושית, למען להצביע על העיוות הנסתר בנקודת המבט הנתונה הזאת ולהאיר אותה. היא הראתה לנו פשוט איך עובד הטבע, והנחתה אותנו להתרחק מכל סממן-חשיבה מעוות בעל אופי כפייתי, לשם הבנת הטבע בהתהוותו.

ומי מסוגל לראות את הטבע בהתהוותו? מי מסוגל להבין את הטבע, את אופן עבודתו? מי מסוגל לזהות את הגל הקסום הזה...

–        התודעה האנושית, האלהים.

הפרק הראשון של התורה מתעד את התודעה האנושית המקורית, עד לאן יכולה להגיע; עד לאן יכולה להוביל את האדם...

בפרק הזה ביקשתי להגדיר את המונח "אלהים" זה שנסה את אברהם...   באופן הזה הגעתי עד לכאן, ואני מבקש להאריך עוד קצת את הפרק הזה ולתת לכם טעימה מהמונח הזה, שתשקיפו יחד איתי בדרך הקסומה בה השתמשה התורה במונח "אלהים": "התודעה האנושית".

אני מבקש לפתוח ביחד איתכם את התורה המקורית ולנער מעליה את האבק שהצטבר מזה אלפי השנים; הפסקנו כבר לספור ממתי קראו בה בפעם האחרונה.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – יקום אין-סופי ולצידו הארץ, שניהם גם אחד נבראו והתגבשו בתודעה האנושית.

פרוש מתומצת אך מעמיק: האדם כפי שהזכרתי לעיל, נולד אל תוך יקום אין-סופי מנוכר שמכיל אין-סוף מידע; אוקיאנוס אין-סופי של מידע, אבל מה אני האדם עושה באוקיאנוס המידע הזה? קשה לי לזהות את הזיקה שלי אליו... והזיקה שלי ברורה כשמש: אני רוצה לעשות שימוש במידע באופן שאפיק ממנו תועלת ישירה; אין לי זיקה אחרת. מה אעשה במידע של כוכב זה או אחר, ואפילו בירח הקרוב... עדיין הוא גרם שמימי בשבילי, שום מידע שאספתי עליו לא ישנה עובדה מנוכרת זו. מרגיש אני עומד מול מידע מנוכר שאיני יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית שלי, זאת כי אינני יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי. אין מסגרת חשיבה שתוכל לקשר אותי עם היקום; לא הצלחתי לבנות את המסגרת הזאת; לא מצאתי שום סדר שבאמצעותו אוכל לבנות את המסגרת שלי.

וכשאני מתלונן על העדרות "הסדר" – אין הכוונה לסדר הקיים ביקום... כי הרי אין ספק שישנו סדר בכל פינה יקומית; אילולא הסדר שכונן בירח, הוא לא היה נמצא באופנו ובמהותו המדויקים; עצם הימצאות הירח מעיד על הסדר שהביאו למקום הזה באופן הזה ובמהות הזו... כשאני מתלונן על העדרות הסדר – הכוונה לסדר "שלי" בראש, שאינו מתקשר בשום צורה שהיא עם הסדר של הירח; אינני מתקשר עם נתוניו, אינני מסוגל לסדר את נתוניו ע"פ הנטיה האנושית שלי... והנטיה שלי ברורה: אני רוצה לעשות שימוש בכל מידע שנקלע בדרכי ולהפיק ממנו תועלת ישירה ומיידית.

אני רואה עץ מרחוק שמשדר לי מידע, בכל דבר יש מידע, ומיד אני מסדר בראשי את המידע הזה ומפיק ממנו תועלת: אני הולך לשבת בצל העץ; לטייל בין שביליו; לאכול מפרותיו... אני מסדר את הנתונים שקלטתי ועושה להם תוכניות גם לטווח הרחוק: לנטוע עוד עצים לידו ולעשות גינה; לעשות שולחן ממנו... האבחנה הזאת מביאה אותנו לכדור שלנו ולמידע הטמון בו.                  

מאידך, וכמעט לפתע, מצא עצמו האדם על הארץ והבחין בסדר המופתי שמתחולל בה... טונות של סדר מצא שיספיקו לו לבנות אין סוף מסגרות חשיבה ולהעמידן מיידית לשרותו.

המחזוריות הסימטרית, התיאום המדויק בין כל גורמי החיים, חילופי החומרים, הטל, הגשמים, האטמוספרה, החיות, המים, הנהרות, הבקטריות, העצים... דבר משלים את השני ובלעדיו לא מתקיים הראשון גם לא השני...

ושוב, כמעט לפתע, הבחין האדם בכדור הארץ שהוא עצמו נמצא עליו! זהו כדור אחד מיני רבים ועצומים ביקום הגדול והנורא שלפניו. הוא הבחין במפתיע באבחנה נקודתית: הכדור הזה מרכז בתוכו את כל התכונות של מסגרות החשיבה באופן ברור ומסודר. ניתן להגיד שהכדור הזה מייצג בעצמו מסגרת חשיבה. זהו זה איפוא מפתח היקום! זהו מסגרת החשיבה שלו. מכאן מהכדור הזה אני מזנק אל היקום ויש לי כבר מסגרת חשיבה מוכנה מזומנת למשימה הזאת – משימה אין סופית אך עם נקודת התחלה ברורה ומסומנת.

ואם ישכיל האדם להבין את "מסגרת החשיבה" המופתית שזומנה לידו ולהוציאה מהכוח אל הפועל, הרי זיקתו ליקום אינה זרה עוד... הוא לא יטען עוד כי אבוד הוא במרחב האדיר האין-סופי זה... והרי המפתח בידו והיקום בידו השניה. את הנקודה הזאת ביקשה התורה להביא לידי האדם:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – בידך כל הכלים הנחוצים לפריצת היקום, השכל נא להשתמש בהם והינה בידך את מפתח היקום. בזאת למעשה מסתכם המסר של התורה ועל כן ניתן היה במסר הזה לחתום אותה; תורה בת משפט תמציתי אחד.

אולם האדם לא השכיל להבין את המשפט הזה לאשורו גם לא לעשות בו שימוש, ולכן היה צורך בהמשך התורה... כך נולד המשפט השני, וגם שמה עצרה התורה ושאלה: האם יש מבין?

כמובן שהצלחנו להבין משהו מהמסר אך לא את מלואו; לא הצלחנו לרדת אל עומקו באופן שנחשוף את כל הכלים הנחוצים לפריצת הדרך אל האין-סוף... לכן ובסיום המסר הראשון כאשר שאלה התורה "יש מבין?" שרר שקט באולם ועיני הנוכחים שידרו מבוכה... כן אנחנו מבינים את המילים ואת משמעותם ואפילו קצת מעבר לזה אבל לא מצליחים לרדת אל העומק הנחוץ; לא מצליחים לפרק את המילים לנתחים ולאטומים; לא מצליחים לרדת דרכם אל רמת המיקרו של החומר ההוא שבונים באמצעותו את מסגרת החשיבה הנחוצה... זו שתחבר אותנו ע"פ הזיקה האנושית שלנו עם האין סוף. לא, עונים העיניים במבוכה; לא! אין מבין.

לכן המשיכה התורה אל התיאור המפורט שבמשפט השני וממנו אל השלישי. כך נולד הפרק הראשון, והספר הראשון והשני... והחמישי.

זו משמעות המילה הראשונה של התורה: ב ראשית: " אלף ". בסעיף "אלף" נמצא כל המסר של התורה. בפסוק השני כבר לא היה צורך בפתיח שיפתח ב- " ב שנית " שמסמן אחריו את תמצית המסר של התורה בצורה יותר מפורטת... כלומר אתם הולכים לפגוש ב שנית את אותו המסר הראשון אך באופן מפורט יותר. ניתן לדמיין את הפסוק השלישי שפותח במילה המוסוות " ב שלישית "...    

ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים

ב שנית : והארץ היתה...

שלושה גורמים הרכיבו את המסר של התורה באופנו הראשון, ואלו הם:

1.     השמים, הוא היקום האין סופי שהאדם עמד מולו אובד עצות...

2.     הארץ, הכדור הכחול הזה שסימן עבור האדם את מסגרת החשיבה בהתגלמותה.

3.     אלהים, התודעה האנושית שקלטה את שני הגורמים האלו וחיברה ביניהם.

אבל לא הצלחנו לרדת אל עומק המסר... היה נחוץ לנו הסבר יותר מפורט; והתורה מפרטת: מה היה מעמד שלושת הגורמים האלה לגבי התהוות האדם?

היא מתחילה בארץ, במסגרת החשיבה שהאדם נולד אל תוכה, וכשמה כך המעמד שלה:

והארץ היתה תֶהוּ ובֶהוּ – יש לנקד את אותיות שתי המילים " תֶהוּ ובֶהוּ " בשביל להבין את משמעותן.    

תֶהוּ: סגול באות ת', ושורוק באות ו'

ובֶהוּ: סגול באות ב', ושורוק באות ו'

משמעות המילים: והארץ היתה תֶהוּ ובֶהוּ – וכך היה מעמד הארץ – "מסגרת החשיבה" הזאת; ומתוך מהותה אמרה היא למשפחת האדם: תהו, תהיו, תתהוו, הינני מצפה לכם, מוכנה ומזומנת לקליטת תודעתכם הדורשת מסגרת להתהוותה.

תֶהוּ, ובֶהוּ – וכאשר תהיו, תתהוו בתוך המסגרת שלי וע"פ הקוד שלה.

וחשך על-פני תהום – החושך יאפיין את השמים, את היקום, את המידע אודות היקום. ובכל הנוגע לאדם – היקום הוא המידע החשוך התהומי שהאדם עוד יגיע להאיר אותו; זהו מעמד היקום לגבי תודעת האדם.

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים – אדם קולט מידע ומתוך המידע בונה את מסגרת החשיבה שלו. וכך גם קלט את כדור הארץ: כדור של מידע שרובו מכוסה במים, לכן הוא ראה במים כמקור המידע, וכך גם נטמע הקוד של המידע בתודעתו: מים.

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים – וגם לתודעה מעמד... היא היא הרוח שמרחפת מעל פני המידע.

זהו מעמדם של שלושת הגורמים שבנו את מסר התורה המקורי עבור האדם. הוא התבקש להבין את המסר הזה ולחזור דרכו אל תודעתו המקורית; אך לשווא... לא הצליח. היה איפוא את הצורך בלרדת אל מעמקי התודעה ולתארה משם: איך היא עיבדה את המידע הבסיסי עם התהוותה.

ויאמר אלהים יהי אור; ויהי אור – האדם מגיע אל העשייה במחשבה תחילה. וכמו שתיארתי לעיל, אנו קולטים את המידע, מעבדים אותו במוחינו, או אז נגלה לנגד עינינו מידע מעובד ויש לעשות בו שימוש. כאן נכנסת התודעה למשחק והאדם מתחיל לחשוב עם עצמו: מה אעשה בסיטואציה נתונה... מה אעשה בבגד הזה... איך אשתמש בחומר הזה המונח לפני שכבר זיהיתי ועמדתי על תכונותיו; זהו המידע המעובד; איזה שימוש אעשה בו? איך אנצל אותו... זוהי אמירת האדם לעצמו... אנו משתמשים בפועל במטבע לשון זה: אמרתי לעצמי... הוא אמר לעצמו... כלומר "אמירת האדם לעצמו" מייצגת את אמירת התודעה שלו בפועל.

ויאמר אלהים יהי אור – זו האמירה הבסיסית ביותר שכל תודעה אנושית שואפת לאמר: יהי אור. היא מבקשת להאיר את המידע, לגלות אותו, לחשוף אותו... זאת במטרה לעשות במידע הזה שימוש בהמשך; זו הנטיה הטבעית של התודעה האנושית בהתהוותה.   

ויהי אור – או אז האור נגלה והמידע נחשף; או אז התודעה נכנסת לפעולה..

ויאמר אלהים יהי אור; ויהי (אור) – האור השני בסוגריים הינו מיותר:

ויאמר אלהים יהי אור; ויהי! – מדוע איפוא נוספה המילה (אור) בשנית?

כי אל לנו לשכוח כי זהו המסר "המקורי" שלא הצלחנו לקלוט והיה צורך בפירוט הדברים... אל לנו לשכוח כי אנו נמצאים ב שלישית... ברמה השלישית המפורטת מכולן להבארת המסר... ולכן היה הצורך כאן בלפרט ולאמר כי התודעה תגיע אל האור, כאשר תבקש הלכה למעשה את האור – לא משהו אחר... בתודעה יכולות להתגלגל מחשבות שאין להן ולאור קשר, או אז לא נגיע אל האור בהכרח...

וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – בתודעתינו נגלה האור – לא במוח. אין זו פעולה מוחית.

וירא אלהים את-האור כי-טוב, לא המוח. ביקשתי להגיע אל האור כי רציתי להנות ממנו; זה הטוב שבדבר, ואל "הטוב" הזה – התודעה שואפת ומבקשת ומגלה בסופו של יום... מאידך המוח יכול לסתור את "הטוב" של התודעה בלאמר לה: והרי זה יותר גדול מהשני, יותר יקר יותר שווה יותר רחב... ולכן יותר טוב.

לא! תענה לו התודעה; קנה המידות שלי אחרים הם. אני שאפת רק אל הטוב כהוא זה כי רק הוא בנמצא, זה תחום המחיה שלי; אולם ועל פי קנה המידה שלך יכול להיות גם לרע קיום, שמייצג מטבעו את הנתון הטכני המעובד במוח.

וירא אלהים את-האור כי-טוב;

או אז:   ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – ושוב, ויבדל אלהים – לא המוח; כי במוח יכולות להתהוות תוצאות שיסתרו את התוצאות שתגיע אליהן התודעה.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – כאן בנקודה הזאת נולדה שאיפת האדם להאיר את החשוך ולגלות אותו. אין המדובר בחומר חשוך, המדובר בחומר שעוד לא הואר; אל ההבדל הזה הגיעה התודעה ברמה הבסיסית. ו... ב רביעית ניתן לנסח את הדברים כך:

ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה – "ויקרא" זה מלשון לסמן, לשים נ.צ ליד הנקודה שהיגעתי אליה- וזו נקודת האור: האור נמשך על פני היום, כלומר פעולת גילוי האור הינה פעולה מתמשכת; אין המדובר בפעולה מוגדרת שניתן להגיע אליה, לסיים את המלאכה ולסגור את החנות... למלאכה אין-סוף כי למידע שלפנינו אין סוף.

ויקרא אלהים לאור יום – כל היום אני מגלה את האור, ויום כידוע הוא בן 24 שעה שנכלל בשעותיו גם הלילה.

ויקרא אלהים לאור יום – המידע נפרש על פני יום שלם, החצי הראשון שבו רואים את המידע המואר ומסמנים אותו, והחצי השני שבו המידע נסתר, אך בתודעה שלנו עדיין קיים; לכן גם הלילה נכלל עם היום.

ולחשך קרא לילה – ואת המידע הנותר אנו מסמנים כמידע חשוך שעוד לא הואר, הממתין לנו במרחב. מכאן, עיקר המידע שלפני נמצא דווקא בחלק הלילי החשוך, זה שאני שואף לגלות, ולכן את המידע "החשוך" הזה אני מסמן ושם על ידו נ.צ.

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד – באופן הזה אני מגלה בתודעה שלי את עיקרון השלבים עליו נפרשת המלאכה, וזה אותו העיקרון עליו עמדנו לעיל: לא ניתן בפעולה מוגדרת לסיים את המלאכה של הארת המידע ולסגור את החנות... למלאכה אין-סוף כי למידע שלפנינו אין סוף. אשר על כן:   

ויהי-ערב – אנו קולטים בתודעתינו טכניקת עבודה שמתחילה דווקא משעות הערב כאשר עוד רגע קט עתידים לעמוד מול המידע האדיר של הלילה שיש להאיר... או אז אנו מסמנים את הנקודה הלילית הזאת כ- נ.צ. ממנה תתחיל המלאכה וממנה יתחיל האור להאיר.

ויהי-בקר – וכהמשכו הטבעי של הערב מתהווה הבוקר – אותו התחלנו וסימננו כבר משעות הערב.

זהו יום העבודה המקורי והשלם של התודעה: יום אחד.

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד – יום שלם.

בחיבור האחרון שלי הייתי צריך כתוב 80 עמודים בשביל להסביר את המונח " אחד ", ועכשיו אני הולך לפרוס את אותו המונח דרך תמונת פוסטר פשוטה...

תארו לכם תמונת פוסטר גדולה של המונה-ליזה, מטר על מטר. כל מי שמביט בתמונה מזהה את המונה-ליזה...

עכשיו בואו ניקח את הפוסטר הזה וניקרע אותו לארבע חתיכות, ולאחר מכאן בואו נחזיר את ארבע החתיכות האלה כמעט למקומם, כלומר שכל חתיכה תהיה רחוקה מהשניה באופן ייחסי ושווה ב-10 ס"מ, ונסתכל שוב בארבעת החלקים האלה. לדעתי עדיין ניתן לזהות את המונה-ליזה למרות שהתמונה קרועה לארבע חתיכות שמונחות במרחק של 10 ס"מ בין כל חתיכה וחתיכה, אבל בל נשכח שהמרחק ביניהן ייחסי ולכן ניתן עדיין לחבר במוח את הקשר בין ארבעת החתיכות ולראות את התמונה השלמה. לאותה התוצאה נגיע אם נקרע את התמונה למאה חתיכות ונמקם את 100 החתיכות במרחק קטן ויחסי; וגם אז נוכל לראות במוח תמונה אחת קרועה להרבה חתיכות אבל עדיין ניתן לזהות אותה כי עדיין ניתן לזהות את הקשר הרצוף בין חלקי מאה החתיכות ולחברן במוח.

למיותר לציין שקשה לזהות את התמונה אם לא נשמור על הרצף היחסי בין חלקי הפוסטר; למשל אם נמקם את חלקי התמונה במרחקים שונים ביניהן; אם אם נמקם את החלקים באופן בלתי סדיר, או אז יהיה קשה לזהות את התמונה אפילו עם 4 חלקים בלבד, כי המרחק והסדר בין חלקי התמונה הם שעושים עבורינו את תכונת הרצף שבלעדיה לא ניתן להרכיב את התמונה במוח.

הבה נמשיך בניסוי עם המונה-ליזה ונמשיך לקרוע, הפעם לאלף חתיכות- אותן נשים לפי הסדר ובמרחק שווה של 10 ס"מ בין כל חלק וחלק, ואז התמונה בת המטר על מטר של המונה-ליזה תהפוך להיות בת 100 מטר! ואם נשים אדם במרכזה יתקשה לזהות את התמונה כי מימדיה עצומים! הוא לא יכול לראות את התמונה במלואה בשביל לזהות אותה ואפילו שתהיה תמונה שלמה ובלתי קרועה. אולי הוא יכול לראות חלק קטן ולנסות לנחש את היתר, אבל לזהות ממש – זו משימה בלתי אפשרית עבור האדם.

אבל עדיין ובעצם המשימה אפשרית... אם ניקח את התמונה הקרועה ל-1000 חתיכות למגרש כדורגל, ונסדר שם את החלקים באופן מסודר במרחק שווה של 10 ס"מ בין כל אחת, או אז אומנם תצא לנו תמונה ענקית בת 100 מטר מרובע, אבל עדיין ניתן להתבונן בתמונה ולקלוט את הרצף שבה אם נעלה אל היציע ונביט על התמונה מלמעלה.

ואם באופן תיאורטי נסדר את 1000 החלקים במרחק של 100 מטר בין כל חלק, עדיין ניתן לקלוט את הרצף אם נביט על התמונה מתוך מטוס בשמים, ובמרחק של 1000 מטר בין כל חלק- נקלוט את הרצף דרך לוויין! וכמובן בתנאי שהמרחק בין החלקים שווה וייחסי. זו תכונת "הרצף" שזקוק לה האדם בשביל לזהות תמונה, אירוע או כל דבר... באופן הזה הגיע האדם למיפוי כדור הארץ כאשר ביקש לתפוס את התמונה המלאה; את הרצף בין כל חלקי התמונה.

מכאן, אני צריך לראות תמונה אחת בשביל למקם את עצמי לגבה ולזהות אותה; לא משנה לי כמה חלקים יש בתמונה הזאת, העיקר שתהיה אחת; היינו שיהיה קשר אחיד (רציף) בין כל חלקיה.

האדם שאף תמיד לתמונה האחת וביקש להשיגה ע"י איסוף המידע סביבה וחיבורו באופן רציף באופן שיגדיל באמצעות הרצף הזה את התמונה שבידו. זו תכלית המחקר, הרצון להגדיל את התמונה ככל האפשר ולהתמקם בתוכה. או בניסוח אחר – הרצון להביא את החלקים האחרים אל התמונה וחיבורם ע"י הרצף ביניהם; וככל שאצליח לחבר יותר חלקים כך תגדל התמונה שבידי. הרצף, דבק המגע הזה, הוא החומר שמשמש את האדם לחבר בין חלקי תמונותיו.

לסיכום, "אחד" – זה כל מה שיש רצף בין חלקיו.

ולגבי האדם, "אחד" – אלה החלקים הנגזרים מהאחד, שמתחברים דרך הרצף שביניהם ע"י תבונת האדם.

נחזור לבראשית...

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד – באופן הזה, עשתה התודעה האנושית את התמונה האחת ושירטטה אותה; היינו מצאה את הרצף המתאים שייחבר בין כל חלקיה; מיקמה את עצמה בתוכה.

מכאן, תפקיד התודעה האנושית הוא להביא את הרצון האנושי מהכוח אל הפועל ע"י מיקומו המתאים בתמונה הכוללת. וכאשר מוצא האדם את עצמו בתמונה – מצהיר קבל עם ועדה: הדבר מניח את דעתי; עכשיו אני בשקט.

אם כן, התורה לימדה אותנו להגיע עם התודעה שלנו אל התמונה האחת ותיעדה הלכה למעשה את המסע הזה ע"ג הפרק הראשון של בראשית. זה עתה סיימנו את הפסוקים הראשונים, את היום האחד אליו נסעה התודעה האנושית והגיעה! הצליחה להגיע אל כל חלקי התמונה האחת ולחברם, פשוט ביקשה את האור; ביקשה לגלות את רצף התמונה ועשתה; בלשון המקרא: ויהי.

אולם אני לא ראיתי את התמונה הזאת, ואני מדבר על עצמי, אני אישית קראתי את הדברים, נסיתי להבינם אך לא הצלחתי דרך הבנתי התאורטית לרדת לעומקם ולמצוא את התמונה האחת. לא עדיין לא הבנתי...

כך מגיע היום השני, ב שנית...

ביום השני מתעדת התורה את הדרך בה מגבשת התודעה את מסגרת החשיבה שלה, ודרך המסגרת הזאת פורצת את דרכה אל התמונה האחת בשנית... אנחנו נעמוד הלאה גם על היום השני, וכבר עכשיו הינני להודיע באופן אישי את ההודעה הזאת: לא הצלחתי לרקוע את מסגרת החשיבה הזאת- דרכה אפרוץ אל האין-סוף... לא הצלחתי! ראיתי, הבנתי קצת, אך לא היגעתי.

וכך נולד היום השלישי. ב שלישית...

את היום השלישי לא הצלחתי להבין. עדיין נמצא בשלב החיזורים שלי... ואני עוד אצליח אגיע ואבין, אך אינני בטוח אם אצליח לרדת אל העומק המתאים ולהגיע אל התמונה האחת... בשביל זה נולד גם היום הרביעי ב רביעית... והחמישי והשישי וגם השביעי המסכם וככל הנראה המהנה... התודעה האנושית מוכנה ומזומנת להגיע אל התמונה האחת ולפרוץ אליה, היינו אל המסגרת שנגלה דרכה את הרצף... פני התודעה האנושית אל המסגרת הזאת. התורה לוקחת אותנו ביד ומלמדת אותנו איך לבנות את המסגרת הזאת, איך לחזור אל התודעה המקורית והיא תעשה את העבודה, היא מוכנה ומזומנת לזאת. את 7 השיעורים המפורטים האלה אנו מקבלים ביד נדיבה וסובלנית על גב הפרק הראשון של התורה; אך עדיין... לא יורדים אל המקום המתאים; לא מבינים; כה התרחקנו... זה המכשול, והתורה מבינה את המכשול הזה; כך מגיע הפרק השני ואיתו קושיה מסוג אחר שגם עימה מתמודדת התורה. במה דברים אמורים:

איננו חמורים גמורים! קלטנו משהו מהחומר... מה עוד וכבר שמנו את ידינו על חלק נכבד מהכלים הנדרשים להבנה הבסיסית, כמו המונח "אלהים" שבלעדיו לא יכלנו לזהות את תודעתינו, שלנו, איך היא אמורה לעבוד במקור... אילו נתונים היא קולטת ומעבדת... מה בינה לבין המוח... מה הקשר שלה למוח. איננו טפשים גמורים, קלטנו חלק מהתמונה! אבל דווקא כאן נגלעה הבעיה...

גילינו חלק מהתמונה, וזו הבעיה במהותה שזה עתה נקלענו אליה. זיהינו למשל, באופן חלקי למדי, את קיום הגל ההוא שבדרך לא דרך מגיע רצוננו דרכו אל יעדו... רעיון המקריות נשבר מידי פעם בתודעתינו, ובעצם התנדנד לכאן ולכאן; יש מקריות או אין? יש גורל או אין? זיהינו את הכח הנסתר שיש בגל הנסתר הזה ששובר באחת את רעיון המקריות הכל כך עמוק בתודעתינו. זיהינו גם את הכוח הנסתר שיש לנו, בתודעתינו, ולפעמים הצבענו על הכוח הזה – ואפילו שקראנו לו בשם הבלתי מחייב "כח רצון", אולם הרגשנו שהכח הזה עובד בהרמוניה מסויימת עם כוחות אחרים במסגרת כלשהי – אחרת לא יכל לצאת אל הפועל באופן זה או אחר...

איננו חמורים, זיהינו חלקים מהתמונה וביקשנו לבנות דרכם את התמונה "האחת" –לא פחות ולא יותר. ביקשנו "להניח את דעתינו" באמצעות שברי התמונה שהיגענו אליהם, ולכן דרשנו מתודעתינו ולחצנו אותה לקיר – להגיע דרך השברים האמיתים האלה אל התמונה האחת, השלמה, באופן ממיידי; שום אופן אחר לא יניח את דעתינו.

אל השלב החמורי הזה היגענו לאחר שקלטנו באופן אקראי חלק מסויים מהתופעות, מהשברים, ממסגרות החשיבה, מחלקי התמונה השונים ללא שום סדר ביניהם, ללא החיבור ההכרחי ביניהם שרק הרצף יכול לעשות ורק התודעה יכולה לזהות. ביקשנו מתודעתינו תשובה מיידית: למי שייכים החלקים האלה? מהו מקורם? ובכל אופן, אנא בני לנו דרכם ומיד את התמונה האחת; כך תנוח דעתינו.

תפקיד התודעה האנושית להביא את הרצון האדם מהכוח אל הפועל ע"י מיקומו המתאים בתמונה הכוללת; כך מניח את דעתו וכך היה: היא פיזרה את החלקים שמצאה על פני תמונה ווירטואלית שלמה אחת וישבה להתבונן בנפלאות התמונה שהגיעה אליה... כך הניח האדם את דעתו. הוא בנה את התמונה שלו מאגדות, סברות, אמונות, מחלקי תמונה תקניים או לא, משברי מידע, ולפעמים מכל הבא ליד.

בנקודה הזו, כאשר הרים האדם ידיים ולא הצליח להשתמש בתודעה שלו ולמצוא דרכה את מסגרות החשיבה התקניים, המקוריים- שמחברים בעזרתם את חלקי התמונה ובונים אותה הלכה למעשה... ברגע הקריטי הזה בו עמד האדם למעוד ולוותר על התודעה שלו – בו ברגע נולד הפרק השני של התורה, וגם כאן אני מזהה את היד העדינה שאוחזת ביד האדם ברכות והולכת איתו אל היעד, ברכות, בסבלנות...

ברצונך לזהות את חלקי התמונה השונים ולשייכם באופן מיידי אל התמונה השלמה? ברצונך להצביע על התמונה השלמה ממנה קולטת התודעה שלך את חלקי התמונה השונים באקראי? ברצונך לשייך את חלקי התמונה השונים שהתודעה שלך קולטת ושמשפיעים עליה ואף מנחים ומעצבים באופן מסתורי את התנהגותה?

וכך חוזר כל המסר הראשון על עצמו ב שנית, וכמובן באופן מפורט יותר ומעוצב במיוחד עבור האדם הנבוך...

היא מתחילה שוב עם אותו המסר, כמעט באותו הנוסח אך בשינוי קל; שינוי שיענה על צרכיו המיידיים של האדם הנבוך, שלא השכיל להבין את המסר המפורט המקורי שבפרק הראשון, ולעשות שימוש נאות בתודעתו במטרה לפרוץ דרכה אל העולם...           

  אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:  ביום עשות יהוה אלהים – ארץ ושמים (בראשית ב, ד)

בשביל לעמוד על השינוי הקל שבמסר- די להצביע עליו... הינה הוא לפנינו, מצאו נא איתי את ההבדל הקל הזה:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – יקום אין-סופי (שמים) ולצידו הארץ (מסגרת חשיבה דרכה יפרוץ האדם את האין-סוף), שניהם גם אחד נבראו והתגבשו בתודעה האנושית.

ו... אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:  ביום עשות יהוה אלהים – ארץ ושמים

אלה תולדות אותו היקום ואותה הארץ וזה המקור שלהם: הם נבראו על פני יום שלם (אחד) בתודעה שלך, הנגזרת מטבעה מתודעה כוללת (מתמונת האחד) ושייכת אליה.

התורה מכנה את "תמונת האחד": (יהוה), אותה לא ניתן לראות בשלמותה כי מטבעה ומטבעינו- אנו שואפים אל תמונת האחד הזאת ומבקשים להדביק אותה, להשלימה.

החל מכאן התורה מחברת את התודעה האנושית עם מקורה האין-סופי ומזווגת בין שתיהן למען לענות על דרישת האדם שביקש לזהות את חלקי התמונה השונים ולשייכם באופן מיידי אל התמונה השלמה. רק כעבור מספר שיעורים וחוויות כאשר השיוך הזה נצרב בתודעת האדם, חוזרת התורה אל המונחים המקוריים ואל השימוש הרלוונטי בכל אחד מהם.

אלהים: התודעה האנושית; מרכז ההנחיה האנושי.

יהוה: תמונת האחד ממנה נגזרת גם התודעה האנושית.

בתודעה האנושית נבראו (יש מאין) השמים והארץ:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

בתמונת האחד נוצרו גם נבראו השמים והארץ וגם תודעת האדם:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:  ביום עשות יהוה אלהים – ארץ ושמים

התורה לסיכום ביקשה להחזיר את התודעה האנושית לעבוד במשרה מלאה. ביקשה גם הנחתה את האדם איך לעשות זאת; איך לחזור אל תודעתו ולעשות בה שימוש שיובילו לפריצת האין-סוף. במילים אחרות, די בתודעתינו האנושית בשביל לעשות את העבודה; בשביל לפרוץ קדימה אל האין-סוף... בשביל לבנות את מסגרת החשיבה שתחבר אותנו אל האין-סוף באופן שנפרוץ אליו על פי הזיקה האנושית המיוחדת שלנו: להנות מהכל, לעשות שימוש בכל; זו תמצית זיקתינו. די בתודעה שלנו להגיע אל כל זה; איננו זקוקים לכלי-עזר נוספים; כך הנחתה אותנו התורה על פני הפרק הראשון שלה.

מאידך, הרעיון הכפייתי של הגדרת התמונה המלאה שהגדרתיה כ-"תמונת האחד" באה על רקע מצוקת האדם שביקש עזרה מיידית ומצאה; וגם השתלב אגב זאת בחזרה אל תודעתו המקורית...

אם נעיין שוב בתורה שזה עתה ניערנו את האבק מעליה הודות לשני המונחים המקוריים שהחזירונו אל התוכן המקורי שבה, נזהה יותר לעומק את המונחים האלה כאשר נראה אותם בשטח, בטקסט- בפעולה, ונתפעל מהזיהוי שלנו.

בפרק הבא נעבור ב שנית אל היום השני, אל הדרך בה רוקעת התודעה את מסגרות החשיבה שלה; ומשם נחזור אל עקדת יצחק ונסיון האלהים של אברהם.

אלברט שבות

(חלק טו יבוא)