עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק יח

קוד: עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק יח בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לחלק יז:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_aqda_6.html

עקדת יצחק – פרק יח

12/08/2010

 

לפני כשנתיים ביום אחד מעונן, התקשרתי לחברת כרטיסי האשראי ויזה, וביקשתי מהם לסגור את כרטיס הויזה שלי שמזה חודשים עומד על יתרת 0.00 $ ואין לי יותר צורך בו... המרכזנית ענתה לי בנימוס שאין שום בעיה, רק עלי לשלם קודם את היתרה של 24,000 $ וברצון תסגור לי את החשבון.

דווקא בגלל הסכום הגבוה לא נפלתי מהכיסא –   והייתי בטוח שמדובר בטעות מחשב או הקלדה... עניתי לה בשקט שנפלה כאן טעות אומללה במחשב שלהם כי אני לא חייב לכרטיס הזה גרוש אחד, ויש לתקן את הטעות הזאת מיד ולסגור לי את הויזה. סיכמנו שאתקשר שוב למחרת עד שיבדקו את מקור הטעות ויתקנו אותה.

היום שלמחרת היה מעונן במיוחד... התקשרתי לויזה והטלפוניסטית הודיעה לי בנימוס כי התלונה שלי נקלטה ונבדקה ואומנם אני חייב 24,000 דולר ירוק שאכן נמשכו על ידי במספר הזדמנוייות וכן יש בידם את העתקי השוברים החתומים על ידי...   ואני חייב, קוראים יקרים, להלאות אותכם בפרטים שתבינו בסופם את הקשר בין כותרת המאמר לויזה האומללה שלי...

נסעתי מיד לתחנת המשטרה והגשתי תלונה נגד אלמוני מתחזה שמשך מהויזה שלי 24,000$, ובד בבד נסעתי אישית למשרדי ויזה והגשתי להם תלונה רשמית בכתב וצירפתי לה את העתק תלונתי במשטרה. הם הבטיחו שיפתחו בחקירה יסודית מחודשת לבירור העניין.

החקירה היסודית שלהם ארכה כחצי שנה שבמהלכה קיבלתי מידי יום שיחה יומית ממחלקת הגביה של ויזה, בה יודיעו על יתרתי הגבוהה שטופחת מידי יום עם הריבית הצמודה, ועלי לטפל בנושא לפני שיפנו אל ההוצאה לפועל... ובכל יום הייתי חוזר ומפקיד באוזני הפקיד התורן את פרטי התלונה שלי ומתרה בו/ה שיתקשר מיד אל המחלקה המשפטית שלהם שהנושא הזה נמצא בטיפולם... אולם ולאחר מספר שבועות נשבר לי הדיסק היומי שהייתי צריך לחזור עליו מידי יום, והחלטתי לענות בחוצפה אל הפקיד התורן: אינני מתכוון לשלם, אתה יכול להעביר את התיק אל המחלקה המשפטית. באופן הזה, חשבתי, יגיע התיק אל המחלקה שממלא מטפלת בתלונה שלי... וכן ההגיון הזה עבד.

בנתיים, ובמרוצת חצי השנה המקוללת הזאת, הגיעה אלי שיחה בלתי צפויה מהנהלת החשבונות של אחד הסופרמרקטים הגדולים במדינה (המדובר בפנמה). מנהל החשבון הודיע לי בשיחה הזאת שהתקבל באחד מסניפי הסופר שלהם צ'יק מזוייף שרשום לפקודת (אלברט שבות). כלומר אלברט שבות לכאורה הופיע בסופר וביקש לשלם עבור המצרכים שקנה בצ'יק שקיבל מאיזה חברה לפקודתו. הוא הזדהה וביקש מהקופאית שתעשה לו טובה ותקבל ממנו את הצ'יק במקום ללכת לבנק ולעמוד בתור לפרוט אותו... והקופאית טובת הלב קיבלה את הצ'יק (המזוייף) לא לפני שזיהתה את א. שבות באמצעות הת.ז שלו.

כאן הבנתי שהזייפן המקצועי היכה שוב והשתמש בזהותי בסופר... הסברתי למנהל החשבון באופן שוטף ורהוט את פרטי התלונה שתלויה ועומדת נגד אלמוני שהשתמש בזהותי ומשך מכרטיס הויזה שלי 24,000$ וככל הנראה הוא הוא שמשך באותה הדרך גם את הצ'יק שזוייף ונרשם לפקודתי, ושנפרע לכאורה על ידי... היצעתי למנהל הזה לפקסס לו מיד את פרטי התלונה שלי בנידון והפצרתי בו להגיש תלונה במשטרה אודות הצ'יק המזוייף שבידו ולצרף לתלונתו את העתק תלונתי, באופן שיואילו החוקרים לחבר בין שני המקרים ויבינו באיזה זייפן מקצועי עסקינן... ואולי יעמדו החוקרים סוף סוף על חומרת המקרה ויזרזו את החקירה.

וכך היה, פיקססתי, מנהל החשבונות קלט את הפקס וצירפו לתלונתו במשטרה. כעבור שבוע מגיע אלי זימון רשמי לחקירה משטרתית אודות הצ'יק המזוייף.

הלכתי ביום המיועד, והצטיידתי בהעתק התלונה הקודמת שהגשתי למשטרה אודות 24,000$ של הויזה... שרדתי בפתח דברי את רקע הדברים, וכאמור שלפתי את העתק התלונה שהיגשתי בזמנו אל המשטרה והצגתיה בפני החוקר להעמידו על חומרת הדברים והקשר ביניהם... הזייפן המקצועי לא עוצר באדום והינה היכה שוב והשתמש בזהותי עם הצ'יק המזוייף...

החוקר המקצועי אכן הבין את חומרת הדבר, אך התנצל בפני כי נשוא התיק שבידו הוא צ'יק מזוייף שרשום לפקודתי ועל כן הוא חייב לחקור אותי אודותיו ולאמת אם החתימה (ההסבה) שמאחורי הצ'יק נעשתה על ידי. התבקשתי לרשום בכתב ידי טקסט בן עשרה עמודים, ובנוסף לחתום בכתב ידי את חתימתי האישית – לא פחות משלוש מאות פעם! היד שלי כאבה אך החוקר התרה בי להמשיך ולחתום... זה נמשך רצוף כשלוש שעות שבסיומם הודיע לי החוקר שישלחו את חומר החקירה למעבדה מקצועית שתחליט אם החתימה שמאחורי הצ'יק המזוייף שייכת לי או לא, או אז יודיעו לי על זאת. עד היום עוד לא הגיעו תוצאות המעבדה; התקשרתי אין סוף פעמים אל החוקר המיומן לברר.

בינתיים אני מקבל סוף סוף חדשות טובות וממקור מוסמך, מהבנק ממנו נמשכו 24,000 $ של הויזה שלי... מגיע לי מעטפה ובתוכה שני מסמכים, בראשון מכתב רשמי מהבנק וכותרתו "תוצאות החקירה בנושא החוב של 24,000$ שנמשכו מהויזה שלי", ואלה הן התוצאות, שחור על גבי לבן: אלמוני גנב ממשרדי הבנק את כרטיס הויזה המחודש שאמור להמסר לי עם תום תוקף הכרטיס, ועימו פילח גם העתק תעודת זהותי שצורף לחוזה הויזה עם חתימתו. הוא, הזייפן, פשוט השמיט את תמונתי ושם במקומה את תמונתו באופן אלקטרוני מקצועי... במסמך השני הופיע העתק תעודת הזהות המזוייפת עליה מתנוססת תמונת הזייפן.

שמח וטוב לב רצתי לטלפון והתקשרתי לחוקר המשטרתי המיומן שנחקרתי אצלו שלוש שעות ואצבעותי עדיין צועקות מכאב... ביקשתי לפקסס לו את שני המסמכים שזה עתה הגיעו לידי אודות תוצאות חקירת הבנק שתטיל אור על מהות הצ'יק המזוייף שנחקרתי במשרדו אודותיו... החוקר השתתף בשמחתי ואני פיקססתי לו בשמחה את המסמכים וחזרתי אליו טלפונית בבקשה דחופה: יש בידינו כבר את תמונת הזייפן – לא פחות! נא לעשות בה שימוש מיידי בשביל לעלות על עקבות הזייפן המיומן הזה – ומי יודע אולי על עקבות הכנופייה... והחוקר מאשר את בקשתי בשמחה.

מספר שבועות והזייפן מכה שוב. עוד צ'יק קטן על שם אלברט שבות! שוב הזמנה לחקירה, ושוב אצבעותי יצעקו ויתחננו: 300 חתימות והעתקת טקסט בן 10 עמודים... שום הסבר לא יעזור, גם לא העתק המסמכים שהצטיידתי בהם אודות תוצאות חקירת הבנק...

הסברתי כמובן לחוקר השני את השתלשלות העניינים והנחתי לפניו את המסמכים החד משמעיים לצורך הבנת העניין, ולמיותר לציין שגם החוקר הזה הבין אותי והזדהה עימי, אך היה עליו להמשיך את הרוטינה שנקבעה לו ולחקור שוב, כי הרי הונח לפניו תיק חדש עם צ'יק חדש... וגם תוצאות המעבדה של החקירה השנייה עדיין בדרך; סביר להניח שהגרפולוג של המעבדה המשטרתית הזאת עסוק עד מעל לראש...

עוברים מספר חודשים ללא אקשן עד שמגיעה בדואר הרשום עוד מעטפה ומחזירה עטרה ליושנה, והפעם הזמנה רשמית על שמי למשרדי הפרקליטות. זה היה באחד מימי שישי בשתיים. חקירה רשמית תחת אזהרה במלוא מובנה של המילה, כאשר נאסר עלי להשתמש בסלולר במשך החקירה, ונקראו בפני זכויותי ואף הוצע לי להשתמש בעו"ד פרטי... בחורה צעירה ויפה הופקדה על התיק שלי, ולהפתעתי נרשמה הפעם יעילות בתיק: הפרקליטה הצעירה הודיעה לי על תיק פלילי אחד של שני הצ'יקים המזוייפים שנרשמו לפקודתי ונפרעו לכאורה על ידי, ואני עומד בפני תיק פלילי... היא היתה צריכה להחליט אם להגיש נגדי כתב אישום.

הצגתי כמובן את חומר החקירה שבידי שמקורו בתוצאת חקירת הבנק, והסברתי לחוקרת את השתלשלות העניינים ואת תמיהתי להתנהלות המערכת: במקום לעקוב באופן מקצועי אחר השתלשלות הדברים ולנסות לעלות על עקבות הזייפן שאין עוררין על קיומו – חוקרים את קורבנו של הזייפן בגלל העובדה שיודעים על קיומו; אבסורד לא?

הפרקליטה הצעירה מהנהנת בראשה כמבינה, ואף מזדהה עימי ועונה בחיוב ובמפורש על שאלתי: אכן זה אבסורד והבלגן חוגג, אך עלי להמשיך את התיק שבידי ולחקור אותך תחת אזהרה, כי הרי הופקד בידי תיק פלילי כנגד הנאשם אלברט שבות בפריעת שני צ'יקים מזוייפים לפקודתו על שמו ובחתימתו לכאורה. על שאלתי אם יש בידיהם כבר את תוצאת המעבדה המקצועית משני החקירות שעברתי לזיהוי חתימתי – השיבה בשלילה, עדיין לא, אך ליתר יעילות הוחלט לערוך את החקירה המקדימה של הפרקליטות בתיק עוד לפני קבלת התוצאות.

כל זה קרה בשנה שעברה. בשנת העבודה הנוכחית לפני כחודשיים, התקשרו אלי מחברת טלפונים אלחוטיים אודות חוב על סך 1000$ של אלברט שבות, ואף שלחו לי את העתק התעודה המזהה "שלי" דרכה לכאורה הזדהיתי ופתחתי את החשבון. מתוך התעודה המזהה מתנוססת שוב תמונת הזייפן הבלתי נלאה. הבעיה הפעם שיש לי עוד חשבון פעיל עם אותה החברה שהזייפן בחר בה...

בכל אופן ומתוך נסיוני האישי יודע אני ששום דבר לא ימנע את החקירה הבאה... חברת הטלפונים תבקש לגבות את האלף דולר שלה ותגיש תלונה למשטרה. אני אוזמן לחקירה ואסביר... ההסבר כבר יתארך יותר ויידרש ריכוז ועקביות לקליטתו: יש לנו כבר המקרה של הויזה, הצ'יק הראשון- חקירתי במשטרה אודותיו, הצ'יק השני, עוד חקירה, תוצאות חקירת הבנק, תוצאות המעבדה המשטרתית שבוששו לבוא, ועכשיו עוד חשבון של אלף דולר לחברת הטלפונים... החוקר הבא יהנהן לבטח בראשו בהסכמה שהנושא מסובך... אך יתקשה להזדהות איתי הפעם, כי הצטבר כבר יותר מדי חומר מסועף וגם אני עתיד להוסיף חומר משלי ולהניחו מיוזמתי לפניו על מנת להסביר לו את גרסתי להשתלשלות העניין... קשה אפילו לשופט לקלוט בין רגע את כל החומר ולפסוק באותו הרגע שאין בעיה איתי כי אני הקורבן...             

פשוט אתה נכנס למערבולת שנכפתה עליך ולא נותר לך אלא לחיות עימה ולהתאים את עצמך אל מצב חדש וכאילו הוא חלק אינטגרלי מחייך. הזייפן ימשיך להכות, המערכת תמשיך להבין ולהזדהות ולחקור – אותי, כי הרי יש חומר נגדי לכאורה, יש צ'יקים מזוייפים, יש חתימה שדומה לחתימתי, יש תעודה מזהה שנושאת את שמי – הגם ונושאת תמונה אחרת, יש חוב על שמי שלא נפרע... אבסורד מערכתי שיש לו התחלה אך אין לו סוף.   הצטברו כאן יותר מדי דברים בלתי סגורים התלויים על חוט ארוך שהולך ומתארך ומסתעף ומסתבך עם הזמן...   אתה חייב כל הזמן לתפוס חזק חזק בהתחלת החוט שלא יישמט מיידך לרגע, אחרת   תאבד את המקור המקשר בין כל המקרים המסועפים. במקרה שלי למשל, בהתחלת החוט עומד האלמוני (עובד הבנק כנראה) שגנב את כרטיס הויזה יחד עם העתק תעודת הזהות... אבוי אם לרגע אאבד קשר עין עם התחלת החוט הזה.

אבל מה קורה כאשר החוט הזה כה מתארך ונמרח על פני עשרות השנים ומסתעף ומסתבך עם המון מקרים ואלפי נתונים... מה קורה כאשר קשה כבר למצוא מישהו שישלב זרועו בזרועך ויחזור איתך באופן עקבי אל התחלת החוט היכן נמצאת העילה המקורית – בהנחה ותפסת בהתחלת החוט כל השנים ולא נשמט מידך לרגע...

אני מניח על השולחן הנחה אישית למקרה נתון, אבל מקרים כאלה נפוצים הם עד מאוד... במשך החיים אתה עומד בפני לא מעט מקרים שכל כך מובנים לך... הרי אתה תופס בהתחלת החוט ואין כמוך יודע איך התחיל הדבר ומה מקור הכל... אך קשה לעזאזל להסביר ולחזור באופן מסודר אל התחלת החוט... אין למי להסביר ואיך להסביר, פשוט אין עם מי לדבר...

התופעה הזאת נפוצה במגזרים השונים: הדתי שתופס טוב טוב בהתחלת החוט ולא מוצא איך להסביר את זה לחילוני ממול... או להפך– החילוני שעומד חסר מילים מול הדתי... הצעירים מול המבוגרים, או המבוגרים מול הצעירים.

מדען ישראלי אחד ושמו נחום שחף, תפס פעם בחוט אחד ולא עזבו לרגע... קצה החוט הוביל אותו לנקודה בה ראה איך מערים הפילשתינאי על אמצעי התקשורת; איך עובדת השיטה שלהם... אל זאת הגיע דרך חקירתו לפרשת הילד הפילשתינאי מוחמד אל-דורה שנורה לכאורה ע"י צה"ל אך שחף נוכח מדעית שהילד לא נורה והאירוע בויים. מזה שנים אני עוקב אחר הפרשה הזאת ובוחן איך אחיזת שחף בחוט הזה הולכת ונחלשת עד וכמעט לא נותר ממנה זכר... בינתיים ירד מחקרו המדעי אל רמת הקונספירציה, ועוד עשר שנים יירד למדע הבדיוני... או אז יעמוד המדען הישראלי במבוכה מול נכדו, ידו עודנה אוחזת בהתחלת החוט ויתייסר... אפילו מילים לנכדו לא נותרו לו... איך יחזור איתו עד שם – עד התחלת החוט...

ועוד הפעם: מה קורה כאשר החוט מתארך ומסתבך על פני עשרות – מאות ואלפי השנים? איך ניתן לשמור עליו? איך ניתן להחזיק בהתחלתו במטרה מוצהרת לחזור אליה פעם...  

את השאלה הזאת זרעתי לעיל- היא היא נשוא הפרק יח של "עקדת יצחק".

יש כאלה שייענו על השאלה במילה אחת: ספר. תכתוב ספר ותשרוד בתוכו את הכל מא' עד ת'... עד התחלת החוט שכה חשוב לך להחזיק בו.

אבל זוהי בדיוק הבעיה! הדתי לא יכול לקחת את החילוני ביד ולקרוא עימו את הרמב"ם והרשב"ג והגמרא והמשנה עד להגיע אל התחלת החוט...   גם החילוני לא ימצא מי שיואיל ללכת איתו לספריה ולקרוא אין סוף ספרים שיגיע עימו בסופם אל התחלת החוט – אל הקביעה שעיצבה את ההשקפה האישית שלו. אף אני מתחיל לטבוע במערכת ולהתקשות בלמצוא את החוקר שיואיל להתרכז בהשתלשלות הדברים עד להגיע אל הגנב שפילח את הויזה והת.ז מהבנק... זאת ועוד לא עברו שנתיים...

הבעיה היא אנושית לא טכנית; האדם מאבד את סבלנותו מרגע היוולדו, הוא רוצה את הכל עכשיו ומיד או – יבכה! אין לו סבלנות להפליג בים של הסברים...

הבעיה היא אנושית לא טכנית; כי מבחינה טכנית אין שום בעיה לשמור על כל נקודת התחלה ולחזור אליה- תהא רחוקה אשר תהיה; ואם המדובר היה ברובוט – היית מחבר אותו לאין סוף כרטיסי זיכרון עד להביאו אל התחלת החוט...

זאת היתה בעיית התורה. זה היה הקונפליקט של התורה: איך אשמור על התחלת החוט עד שיואיל מישהו לחשוף אותו? אל השאלה הזאת ביקשתי להגיע ואותה ביקשתי לחדד דרך סיפורי האישי עם הויזה...

בהתחלת החוט של התורה קשור תרשים מופשט המשרטט את מקומו של האדם בטבע. היה צורך בשירטוט התרשים כי התחיל האדם לאבד את מקומו בטבע. הוא התחיל לאבד את עצמו לדעת ולהדרדר עד שקרס ומת, והאדם לא היה אמור למות; מקומו בטבע הוא לעד...

וכאמור בשלב הקריטי הזה, באה התורה ושירטטה את מקום האדם המקורי ומעמדו בטבע. ובכוונה תחילה אני משתמש במילת התואר "תורה" – שבאה ושירטטה... ולא "אלהים" או "הבורא"... כי הנוסח של התורה עוסק רק באדם ומקומו בטבע, ומתעלם למרבה הפליאה מאובייקט שאמור מטבעו להעסיק את האדם: ומי צייר את השירטוט הזה? והרי מהשירטוט הזה עולה תיאום בין האדם לגורמי הטבע... מיהו המתאם? מי כתב את התורה הזאת?

התורה לא עונה על השאלה ומשאירה אותה פתוחה.

אני מבקש קצת סבלנות למרות התמיהה העולה מן הדברים והגבות המורמות...

התעלמות נוסח התורה מהשאלה הטבעית הזאת – מסווגת את עצם הנושא כאישי ואף משני לעומת הנושא המרכזי: שירטוט מקום ומעמד האדם בטבע.

וכן הלכה למעשה התורה פונה לאדם: מצא את מקומך בטבע, ובעצם תחזור אל מקומך המקורי בטבע ותשתלב בו, ואם בד בבד תבקש לבחון את שאלת הבורא/ המתאם/ המחבר/ היוצר – הדרך פתוחה בפניך, אבל אל לך לחפשה בתורה כי אין זו אלא שאלת-תודעה אישית שאינה כלולה בנוסח התורה. כלומר גם אדם בשר ודם יכל להתבונן במציאות ולכתוב את התורה; זו המסקנה הנגזרת ישירות מנוסח התורה, יהא מחברה חייזר, אדם, או בורא...

אבל: התורה מדברת ישירות על הבורא ועבודתו ויראתו... הינה פסוק אקראי מהמותן: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם" (במדבר טו)

בשביל להתמודד עם הסתירה הבוטה הזאת, אבקש לחזור אל "הקונפליקט" של התורה: בהתחלת החוט שלי קשור מסר בלעדי לאדם אך אין למי למסור... אין בינתיים עם מי לדבר... ועם זאת, איך אשמור על התחלת החוט עד שיואיל מישהו לחשוף אותו?

להזכירכם, בהתחלת החוט של התורה קשור התרשים שמשרטט את מקום האדם ומעמדו בטבע.

אולם מה הביג דיל?! היש אדם בעולם שאינו מזהה את מקומו ומעמדו בטבע?

כן, אף אחד ממשפחת האדם לא זיהה את מקומו בטבע, והראיה על זאת היא קריסתו בשלב זה או אחר, מיתתו, והאדם לא אמור למות; מקומו בטבע הוא לעד – ע"פ התרשים של התורה.

אולם וכאמור האדם כשל ואיבד את היקר מכל: איבד את תודעתו- מקור ההכוונה שלו. תודעה זו אמורה להיות החוליה המקשרת בינו לבין יתר גורמי היקום בטבע, דרכה אמור היה לדעת את מקומו, את הווייתו בטבע, ובהעדרה איבד את ההווייה הזאת.

האדם חווה בפועל את החיים לתקופה קצרה, הוא חי שבעים שמונים שנה וקורס, הגוף שלו מתנוון וקורס. אנחנו רואים את הקריסה הזאת כתהליך טבעי וקוראים לו הזדקנות...

הפסוק י' מפרק צ של תהילים מטיב לתאר את התהליך הטבעי הזה...

ימי-שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון, כי-גז חיש ונעפה   (תהילים צ)

קריסת האדם ע"פ תודעתינו הינה תהליך טבעי המתרחש בטבע – והיא לא, ע"פ התרשים המקורי של התורה. זהו נתון מזערי העולה מהתרשים, אותו הבלטתי כי אנחנו מכירים בחשיבותו; מה חשוב מהחיים... אולם אין הוא מלמד על חשיבותו בתרשים; הוא נתון מזערי בהחלט.

תרשים זה איפוא חשוב הוא לאדם ולו מנקודת הראיה האנושית; נכונים לנו חיים לעד... אם תרצה- זהו סיווג החשיבות המקביל של התורה: יש בידי תרשים כה חשוב אך אין מי שיפתח אותו, תודעת האדם כה התרחקה מהמציאות והדרך כבר סבוכה עד להגיע אל נקודת ההתחלה של החוט... אין בנתיים עם מי לדבר... זהו הקונפליקט של התורה: מה אני עושה בנידון? מה עלי לעשות כדי לשמור את התרשים מעכשיו ועד היום בו יואיל האדם לחשוף אותו?

–   מציירים את התרשים על גב ספר ושולחים אותו על חמור- שיוביל את המשא לאלפי השנים מבלי לשאול שאלות מיותרות, היינו מבלי להסתכל אחורה ולבחוש במשא שעל גבו; החמור שוקד על משאו למרחקים... זוהי תכונת ה חמור, ועם תכונה כזאת יכול לשאת משא כזה למרחקים, דורות על גבי דורות. באופן הזה המשא הפיזי יישמר בשלימותו מבלי שיוחלף או ישתנה... בחשתי ארוכות במונח התנכי "חמור" בפרק טז:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_aqda_5.html

 

כך נולדה הדת היהודית ויתר "הדתות" שהזדנבו בה; זה החמור שנשא על גבו את התורה והביאה לנו אותה עד כאן, עם אותותיה ומילותיה ופרקיה המקוריים ללא שום שינוי או פגם. חמור אמין היה העם היהודי ואני מחמיא לו.

שמרנו על הכשרות, על השבת, על הכלאיים, דיקדקנו בכל אות ומילה ובכל טפח ואמה, שאלנו הרבה שאלות – לא מהסוג שעלולים לפגוע במשא ולשנותו כי-אם ההפך: ביקשנו לשַמֶּר את המשא ולשמור עליו לבל ישתנה.

והצלחנו...   צלחנו הרבה דורות והמשא שעל גבינו נשמר בדייקנות; לא נפגע ולא השתנה.

התורה שהעם היהודי הלך עימה דורות והביאה באמצעות דתו הלום, מדברת על השם יתברך שברא את עולמו... את היקום ואת כל אשר בו – כולל האדם.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם (במדבר טו)

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א)

כך בדיוק כתוב, וכך הבנו את הכתוב. אלהים הבורא הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ ואותנו, את האדם. הוא אשר הוציאנו מעבדות, מארץ מצרים. הוא אשר ציוונו לשמור את השבת, הוא אשר נתן לנו את המן במדבר... זה מה שכתוב וכך הבנו את הכתוב ודיקדקנו בו ועשינו את המצווה עלינו מהכתוב בדיוק נמרץ.

התפללנו לבורא עולם, בוראינו, למכלכל, לנותן החיים, לרחום, לחנון, לעושה החסד, ביקשנו עוד רחמים, התחננו לעוד חסדים, ביקשנו שיסלח לנו, שיכפר על עוונותינו, על חטאינו, על שגיאותינו. הודאנו לבורא עולם, ביקשנו למסור אמירת תודה, הכרת תודה, הכרת טובה.

באופן הזה קראנו הבננו ועשינו את הכתוב, בדיוק נמרץ. באופן הזה שמרנו על הכתוב הזה, על תוכנו, על נוסח התורה המקורי.

באופן הזה הגיע התרשים לידינו; הודות לחמור שנשאו על שיכמו לדורי דורות; הודות לעם היהודי האמין והכנה שנשא ושמר את המשא דורות ארוכים.   התרשים שמשרטט את מקום האדם ומעמדו בטבע הגיע ליעדו שלם.

האדם הוא כתובת התרשים הזה, הוא הוא נשוא הדברים האמורים בו והוא האובייקט המרכזי שלו, כי הרי זוהי מטרת התרשים: לשרטט לאדם מפה שדרכה יחזור אל מקומו בטבע ואל מעמדו הטבעי. שיזהה את עצמו במקום הזה, בעולם, ביקום. מכאן אני מזהה עוד דבר מרכזי בתרשים הזה: הטבע שהאדם נדרש לזהות את עצמו בתוכו, את טבע היקום.

התרשים מקשר במהותו את האדם עם הטבע, או אם תרצה – הוא מראה לאדם את מפת הטבע המקורית, איך הוא אמור לקלוט אותה, איך ימצא את עצמו בתוכה, מה הקשר שלו לטבע ואיך עובד הקשר הזה, והרי האדם הוא חלק אינטגרלי מהטבע.

אם כן, שני דברים מרכזיים נושא התרשים הזה: האדם והטבע; מלבדם שום דבר... אין התייחסות לשום דבר נוסף שנגזר מהסקרנות האנושית, לא לבורא היקום ולא למי שצייר את התרשים או שהפנה את תשומת ליבנו לקיום התרשים; רק האדם והטבע נמצאים במרכזו; בלעדיהם שום דבר.

האדם באשר הוא נקרא בתרשים (בתורה) "אדם" – ממנו השתלשלו שמות נוספים כאברהם, יצחק, לבן, מתושלח, משה... כל שם ונקודת הציון שלו בתרשים, היינו והמעמד אשר הגיע אליו בתרשים – בטבע.   במילים אחרות, כל אדם הבין את טבע היקום באופן שונה והתמודד ע"פ הבנתו זו עם גורמי הטבע השונים, עם המשפחה עם החברה עם האדמה... התמודדות זו איפיינה את התנהגותו האישית על כל סממניה: המוסרית, החינוכית, האינטלקטואלית...

היה איפוא הצורך הספרותי גרידא בסימון הערך שמאפיין את ההתנהגות האישית של כל שם ושם. כי הרי כל אחד רואה את הטבע בעין שונה ולכן התנהגותו שונה מהאחר... היה צורך איפוא להצביע על הערך הזה ולקרוא לו בשם – במטרה לזהות דרכו את אברהם ולמה הוא שונה ממתושלח, מיצחק, מנוח... מה גרם לו להיות שונה? מהו הערך שהבין דרכו את הטבע באופן שונה ושעיצב את התנהגותו השונה?

שם הערך הזה בתרשים (בתורה): "התודעה האנושית". הערך הזה מקודד בתורה תחת שם התואר: "אלהים".

" אלהים " הוא הערך שדרכו סומנה התודעה האנושית; מרכז השליטה, המנחה, המורה, המדריך...

ודבר - הוא לך אל - העם, והיה הוא יהיה - לך לפה, ואתה תהיה - לו לאלהים.   (שמות ד, טז)

על הערך "אלהים" עמדתי ארוכות בשני הפרקים יג, יד.

זיהינו איפוא את השמות השונים בתרשים, כל שם ונקודת הציון שלו שסומנה במדוייק על מפת התרשים. וככל מפה אנושית יש צורך בנוני צדיק שיתפרסו עליה ויסמנו אותה... וכך באמצעות נוני הצדיק השונים של השמות האלה הכינה התורה את התרשים עבור האדם, במטרה לזהות באמצעותו את מקומו בטבע ולחזור אל מעמדו המקורי.

אם כן ואם נלך אל התרשים הזה במטרה להשתמש בו נמצא הרבה נקודות ציון – כל נקודה והשם שלה: אברהם, נוח, קין, מתושלח, משה, קורח... על איזו נקודת ציון אני אמור לעמוד? והרי כל שם והתודעה האישית שלו, כל שם והאלהים שלו... ואם כן באיזה אלהים אמור אני לבחור? מי הוא האלהים הנכון ביותר?

את שאלת אב הטיפוס הזו זיהתה התורה ראשונה ועמדה עליה כבר בפתח התרשים; בנקודה הראשונה של תבניתו הגרפית:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ   : בראשית נולדו בתודעה האנושית השמים והארץ; ואם נולדו בתוכה הרי היא ילדה אותם, בראה אותם... או ע"פ הניסוח הישיר: בראשית בראה התודעה האנושית את כדור הארץ הכחול הקרוב אליה ואת כל הסובב אותו, את השמים – היקום.

ובאיזו צורה נצרבו הגורמים האלה בתודעה? מה היה המעמד הפותח שלהם כאשר קלטה אותם?

והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים   : עמדתי על חלק נכבד מהדברים האלה בפרקים קודמים ובחיבורים אחרים ואין זה המקום להרחיב... ביקשתי בכל אופן להתייחס כאן לשאלת אב-טיפוס שעלתה לדיון לעיל: נקודות ציון רבות מרשימות יותר או פחות – מופיעות על התרשים; באיזה מהן אבחר? באיזה אלהים? בעקבות מי מהם אלך? אחרי מי מהם אתחקה? ומדוע בעצם כה נוני צדיק שונים ומשונים...

על זאת ענתה התורה בפרק הראשון שלה באופן חד וישיר: אתה יכול לבחור באלהים שלך – היא היא התודעה שלך, אינך זקוק בעצם לשום נקודת ציון אחרת, לשום מדריך... התודעה שלך נכונה היא לקלוט את הארץ ואת היקום ואת כל הסובב אותה; היא נכונה ומזומנת לקלוט את המידע ואת צירופיו... בשבעה אופנים שרדה התורה את התשובה הזאת, אולם היה עליה לענות על עוד שאלת משנה הנגזרת משאלת האב שנענתה בפתח, ושאלת המשנה היא: ואם קצרה ידי ולא השיגה תודעתי אף ולא אחד משבעת האופנים שנשרדו בפתח, לאיזה אלהים אלך? אחרי איזו תודעה אתחקה? באילו נוני צדיק אבחר...

גם אל השאלה הזאת התייחסה התורה בבהירות: עדיין אינך זקוק לשום נקודת ציון נוספת; לשום דוגמה ולשום מדריך... לך עם תודעתך הקצרה אל הטבע ומשאביו – שם תמצא את הכוונתך ואת הנתונים שקצרה ידך מלהשיגם, כי הרי אתה הרי חלק מהטבע ובתור שכזה גם החלק המשלים של תודעתך נמצא בטבע.

תהיתי פעם – תודעה אנושית מהי?

תודעה, ע"פ המילון, היא הכרה, תפיסה, מחשבה. תודעה היא אחת מתכונות הנפש לה מייחסים תכונות אישיות כמו זהות עצמית, הכרה עצמית. אפשר לתאר את התודעה כבנק אישי בו מפקיד האדם את כל מה שהשיגה ידו ממחשבות, תפיסות, תחושות, ידיעות...   התודעה איפוא היא הסיר בו נקלטות מסגרות החשיבה למיניהן מהמורכבות עד למופשטות; היא המטה הכללי של האדם שמנהיג אותו. כאן מתבשלים רצונותיו ויוצאים לפועל, הלכה למעשה.

ע"פ המונחים האקטואלים של המילון האנושי שלנו, אפשר לנסח את "שאלת המשנה" שלעיל ואת תשובת התורה כלהל"ן:

שאלת-משנה: ואם קצרה ידי ולא השיגה תודעתי אף ולא אחד משבעת האופנים שנשרדו בפתחה של התורה, לאיזה אלהים אלך? באיזה אופן אגבש את דעותי לפלס דרכן את הוצאת רצונותי לפועל? והרי דעותי קצרות הן... תפיסותי ומחשבותי קצרות המה... תודעתי קצרה היא ובלתי מושלמת.

התייחסות התורה: לך עם תודעתך הקצרה ישירות אל הטבע, שם היא תתחבר מאליה עם המקור שלה, על כל המידע והתפיסות שקצרה מחשבתך מלגבשן...

מכאן משתמע שניים:

1.     למצוא את עצמך בטבע – משמע לזהות את תודעתך התקינה, כי ללא תודעה אין מה למצוא ולגלות, לא טבע ולא שום דבר.

2.     למצוא את עצמך בטבע – משמע לקיים את תודעתך בטבע, היינו לקיים את רצונותיך; להוציאם אל הפועל.

ואליבא דתורה, בשתי שיטות ניתן לאדם למצוא את מקומו בטבע: דרך התודעה שלו, או דרך הטבע עצמו ממנו נגזרת תודעתו.

בשיטה הראשונה אנו ניכנסים אל הטבע מהדלת הראשית ומתמקמים עליו דרך תודעתינו התקינה והמזומנת ועל כך דיבר הפרק הראשון של בראשית, ובשיטה השניה אנו נכנסים בדלת האחורית אל הטבע בהדרכתו הישירה, וכאילו מגרים בתודעתינו הקצרה את גורמי הטבע בשביל להתחבר במסגרתו עם המידע המשלים ולגלות את תודעתינו, היינו בשביל להתמקם בטבע. על זאת דיבר הפרק השני בבראשית.

אני רוצה מים. בשיטה הראשונה, לחדד את הדברים, אני הולך בכוחות עצמי אל מעיין המים, מתמקם עליו ושותה ממנו; זאת כי אני יודע להגדיר את רצוני, היכן נמצא ואיך יוצא אל הפועל.   

בשיטה השנייה מספיק לי לרצות בטיפת מים בעלמא; המעיין יימצא מאליו לידי ואני אתמקם עליו ואשתה ממנו, זאת כי אני חלק מחבילת הטבע וגם רצוני נגזר מהחבילה הזאת, לכן נמצאתי ע"י המעיין בשעה שביקשתי טיפת מים... יוצא וכאילו הטבע הדריך אותי להגיע אל רצוני המושלם; רצוני נעשה על ידו. על זאת וכאמור מדבר הפרק השני של בראשית, וגם כאן נוצר הצורך לסימון הערך הספרותי של "הטבע" – המדריך הראשי לכל אדם בעל רצון חלקי ובלתי מושלם.

הערך "טבע" מקודד בתורה תחת שם התואר "יהוה": יהא ההווה ויתמשך באופן רציף עד לאין סוף. עמדתי ארוכות על הערך הזה כאן:

http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-06-04-shabot.html

באופן הזה איפוא הגיעה התורה אל פרקה השני, היכן עומד האדם שאיבד קשר עין עם תודעתו המקורית ומבקש למצוא את עצמו בטבע... התורה באמצעות הטקסט שלה לוקחת אותו ביד ומפנה אותו אל הטבע: לך ישירות אל הטבע והעזר בו, שם נמצאת ההדרכה הישירה שלך.

וכך היא מתעדת את תודעת האדם הזה שעדיין יש לו עניין בהתפתחותה ומתוך כך מודע הוא לחסרונה... בפרק הראשון התוודענו לתודעת האדם המושלמת שקלטה את גורמי היקום והתמקמה נכונה בטבע... והינה אנו כאן עם אותו האדם שהדרדר והתחיל לאבד קשר עין עם תודעתו המקורית, אך עדיין יש לו עניין להחזיר את הגלגל אחורה... הוא מופנה ע"י התורה אל הטבע, וכך מתועד מפגשו הראשון עם הטבע:   

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם:  ביום עשות יהוה אלהים – ארץ ושמים. (בראשית ב)

בתרגום מפורט: להלן תהליך לידת השמים והארץ בתודעה האנושית (החסרה); לידה שיצאה אל הפועל ביום קליטת התודעה האנושית את תכונת ההדרכה שנמצאת בטבע... לידת הארץ הכחולה והיקום סביבה – עשה "הטבע-המורה-המדריך" בתודעה האנושית.

וגם מהנקודה הזאת הידרדר האדם הזה, ואיבד קשר עין גם עם הטבע. הוא וויתר מרצון על הדרכת הטבע שהוא ורצונו נגזרים ממנו; מאותה החבילה... הידרדרותו הגיעה עד לבקש טיפת מים ולא למצוא הגם והמעיין במרחק יריקה ממנו... השיטה השניה של התורה נשכחה ונהייתה לאפר שזרה הרוח... ההגיון האנושי המעודכן בן ימינו ממאן לקבל את הדרכת הטבע מתוך העיקרון לשמו. התורה עמדה איפוא שלובת ידיים מול האדם הזה שהלך והתרחק ממקומו בטבע; הלך והדרדר... ולא היה כבר עם מי לדבר ומה להסביר... זוכרים את המדען הישראלי שעמד במבוכה מול נכדו, ידו עודנה אוחזת בהתחלת החוט והתייסר... אפילו מילים לנכדו לא נותרו לו... איך יחזור איתו עד שם – עד התחלת החוט...

זו המציאות הכרונולוגית שעמדה בפניה התורה: איך אתמודד עם הכרונולוגיה הזאת; איך אשמר את המסר הזה לאדם; איך אשמור על המסר הזה עד שיבוא מישהו לפתוח אותו, לעיין בו, ללמוד אותו... איך אשמור על התחלת החוט עד שיואיל מישהו לחזור אליו ולחשוף אותו?

אורזים את המסר בטקסט ושולחים אותו על חמור; כך עניתי לעיל. וכך עשתה התורה – היינו מי שכתב אותה; והחל מהפרק השני התחילה לתעד את חשיבת האדם באופן כרונולוגי, היינו באופן שניתן דרכו לחזור אל נקודת הזינוק ההתחלתית, אל השיטה השנייה ואף אל הראשונה – היינו אל תודעת האדם המקורית ומקומה בטבע שבשבעה אופנים ניתנת לשיחזור...

באופן זה היא עמדה על סטיות החשיבה האנושית ועל המכשולים הרבים והשונים שחסמו בפני האדם את הדרך חזרה... אחד המכשולים האופייניים מתואר בפרשת עקדת יצחק – נשוא הסידרה שלי.

בדרך זו היא עמדה על מאפייני חשיבה של ענקים אינטלקטואלים שניסו להתחקות אחר המסר המקורי של התורה; היא תיעדה את הצלחתם ואת המיכשולים שעמדו בפניהם והכריעו אותם בסוף... כן כל הענקים האלה כרעו בסופו של יום בפני המכשולים ולא הצליחו להתגבר עליהם; הם איבדו שוב קשר עין עם הטבע וגוועו למוות.

וכפי שהזכרתי, ארזה התורה את המסר במלואו בטקסט ושלחה אותו על חמור... היינו באופן שחמור אמין ישקוד עליו וישא אותו למרחקים דורות על גבי דורות. זה היה העם היהודי האמין, השקדן וגם החכם, הוא ביצע את משימתו בחוכמה אך לא בתבונה, כי בכל זאת הוא נקרא חמור... עד כדי שאחד הענקים האינטלקטואלים, אברהם אבינו, פנה אליו בזילות פנים בלתי נסתרת ונזף בו:

ויאמר אברהם אל-נעריו שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער נלכה עד-כה; ונשתחוה ונשובה אליכם. (בראשית כב, ה)

אבל אף אחד לא הבין את נזיפת אברהם אבינו ולא קלט את חומרתה... מדוע הוא נוזף בנו ומוקיע אותנו שנשב לנו עם החמור ונמתין לו ולשכמותו, עד שישוב יום אחד אלינו... להיכן ביקש ללכת עם נערו עם יצחק ומדוע לא לקח אותנו עימו? מדוע לא הודיע לנו לאן פניו מועדות וסתם את זאת ב-עד כה... האין בזאת עוד זילות? אני אישית קלטתי את הנזיפה ונפגעתי עמוקות...

ננזפנו כי לא ראינו בתורה את המסר הפשוט והמופשט, ובמקום זאת ראינו תורה אחרת, תורה שרק חמור שקדן יכול להבינה ולקיימה אך לא אדם בעל תבונה.

אין אדם שלא עמד בפני הטבע והתרשם, השתאה... אין אדם שלא נדהם ממורכבות הטבע, מהתיאום המופלא הזה בין כל גורמיו... וגם אנחנו לכל דורותינו עמדנו בפני הטבע והתרשמנו וגם השתאינו וגם נדהמנו... ביקשנו תשובות, ביקשנו לדעת איך נוצר כל זה... איך נוצר היקום... איך נוצרו החיים על כדור הארץ, איך נוצר האדם... יצר הסקרנות האנושי הטבעי פעל בתוכינו ככל אדם עלי אדמות; האדם לא הפסיק לרגע להסתקרן ולחקור את השאלות האלה מעודו ועד רגע כתיבת השורות.

והינה באה התורה ונתנה לנו תשובה לכל השאלות; תשובה אחת מוחצת ומספקת: אלהים עשה את כל זה. תשובה זו, יש להודות, סירסה את יצר החקירה שבתוכינו, כולל את החוקרים והמדענים המאמינים שבתוכינו, שניסו להתאים את חקירתם לנתון האב-טיפוס שמחזיקים בו: איך אלהים עשה את כל זה...

אינני מעיד בזאת על כפירתי בקיום אלהים; וגם אברהם אבינו לא כפר בקיומו ברגע שנזף בנו על הבנתינו הלקויה לתורה, כי הרי בתורה כתוב שיש אלהים ואנחנו הבננו וקיימנו את זאת – על איזו הבנה לקויה דיבר אברהם?

אברהם אבינו דיבר על העצלנות המחשבתית, ומתוכה בחרנו איך לקרוא את הטקסט של התורה שיתאים לנוחיות הנגזרת מעצלנות זו. ביקשננו תשובה מוחשית וקיבלנו: אלוהים הוא האובייקט שברא את היקום; את זאת ביקשנו לקרוא בתורה. כחוקר שמסמן נתון מראש ומתאים את מחקרו אליו... כי הרי רצינו בכל מאודינו באלהים, ביקשנו אובייקט שיוריד את עומס האחריות מעלינו ויעבירה במלואה אל שיכמו, שיתן שיפרנס שירחם שיקשיב שיסלח ואף לפנים משורת הדין... ביקשנו למעשה אפוטרופוס, פטרון. ומה טוב מפטרון הכל יכול בורא עולם.

את אלהים ביקשנו ורצינו בכל מאודינו מתוך העצלנות כה המושרשת בתוכינו מעודינו ועד היום. חטא האדם מעודו היה "העצלנות המחשבתית" והחטא הזה תועד בתורה. השאיפה של העצל היא המנוחה, לשבת בלי לעשות ומבלי להזדקק לעשייה, והרי אני צריך לחשוב בשביל לעשות, לכן העצלן בעלמא מאבד קודם כל את כושר החשיבה שלו ומעדיף את מצב השינה, הוא מצב המנוחה האידאלי בו אינו זקוק לחשוב.

במצב הזה ביקשנו את אלהים וחיפשנו אותו בתורה; מתוך שינה מתוקה ועמוקה, ולמיותר לציין שמי שכתב את התורה קלט את מצבינו זה בשעת כתיבתה. זה היה מצבו של האדם שאיבד את מקומו בטבע, הפסיק לחשוב וביקש לנוח, וכותב התורה ביקש להחזירו אל מקומו המקורי בטבע אך לא היה לו עם מי לדבר, לא היה למי להסביר... הוא פגש אדם עייף שכל משאלתו היתה לנוח- תן לו רק לנוח, להעביר מספר שנים ולמות. זהו מצב האדם עד עצם היום הזה.

אך למחבר התורה הרבה היה מה להגיד לו, הרבה הצעות קונקרטיות שיחזירו לאדם הזה את סומק החיים, את משמעותם הספרותית, הוא ביקש להגיד לו שתכונת קיומו במרחב היא כתכונת המרחב עצמו: ללא סוף, לחיים אין סוף,   לקיומו אין סוף... רק עליו להתמקם נכונה במרחב; לחזור אל רום מעמדו בטבע... באמתחתי הצעות קונקרטיות בשבילך בנידון – הפציר בו מחבר התורה...   אך לא היה עם מי לדבר... מולו עמד אדם משוכנע שלחיים סוף מוחלט והראיה על זאת המוות; למוות יש קיום. עד עצם היום משוכנע האדם בזאת. (וגם אני עודני מכלל המשוכנעים; לא פשוט להפוך דף ולעבור אל מרשם המחבר... לא פשוט התהליך הזה)

וכך פנה מחבר התורה אל האדם העצל שביקש לנוח ולשרוד את מעט השנים שהיו לו: אכן אינך יכול לקלוט את דברי בשלב זה, אבל אתה יכול לשאתם על שיכמך למרחקים ולדורות... עד שיואיל מי מאחיך לפרוק את המשא הזה מעל גבך ולעמוד עליו. אשר על כן הריני כותב את הטקסט הזה באופן שהגיונך העצל והלקוי יוכל לקלוט ולהעביר משא זה למרחקים.

וכך נוסח הטקסט ונארז...   משמעות אחת יש לו אך החמור שנשאו על שיכמו קרא את הטקסט בעין אחת של אדם עצל, ובשניה של חמור שקדן ואמין.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ    

שמע ישראל: יהוה אלהינו יהוה אחד

לא תנסו את-יהוה אלהיכם, כאשר נסיתם במסה

כי-יכרית יהוה אלהיך את-הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את-ארצם; וירשתם, וישבת בעריהם ובבתיהם

ואהבת את יהוה אלהיך, ושמרת משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצותיו – כל-הימים.

ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את-אברהם; ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני.

ואם-מן-הצאן קרבנו מן-הכשבים או מן-העזים לעלה – זכר תמים יקריבנו

אינני מתיימר להגיד שאני מבין את כל הדברים, עודני בשלב החיזור... ועם זאת דבר אחד ברור לי כשמש: האלהים שנגלה לעיני האדם העצל שקרא את התורה ונשאה על כתפו, הינו היפוכו הגמור של האלהים המקורי שכיוון אליו מחבר התורה. האלהים המקורי הוא המורה, המנחה, המטה של האדם, היא היא התודעה האנושית. אם זכורה לכם האסמכתא:

ודבר - הוא לך אל - העם, והיה הוא יהיה - לך לפה, ואתה תהיה - לו לאלהים.   (שמות ד, טז)

מחבר התורה ביקש להפנות את תשומת לב האדם לטבע... ליקום הגדול והאין סופי. לך גלוש במרחבו האין סופי וגלה אותו, עליך רק לשלב את תודעתך נכונה במשחק החיים האין סופי הזה, או אז וכאשר תתמקם תודעתך נכונה במקומה הטבעי – קיומך ישתלב הרמונית עם הטבע ותפרוץ את שער האין סוף; אלה הם החיים שהציע המחבר המסור הזה לאדם: לך גלה את היקום והתנחל בו לעד.

מחבר התורה איפוא הזמין את האדם לחזור אל החיים האמיתיים באמצעות האלהים – התודעה שלו, במטרה מפורשת לגלות את היקום האין סופי... הוא נטע בו את נטע הסקרנות במטרה מוצהרת שסקרנותו לא תפסיק לעד... הוא אמר לו בפרוש: יש לגלות את העולם הבלתי מוגדר; הוא לא יוגדר לעולם עבורך. בעוד האלוהים שנגלה לעיני האדם העצל, הגדיר את העולם עבור האדם, הגדיר את חייו והגדיר את מרחב התודעה שלו. כל אלה בוקעים מתוך שורות הטקסט ביניהם ומעליהם...

מחבר התורה ביקש עבור האדם את החיים. מי הוא? חייזר? אדם בשר ודם כמונו? אלוהים במשמעות המקובלת שלנו?

יהא אשר יהיה, את שאלת קיום אלוהים המסורתית ביקשינו מחבר התורה להתמודד עימה באופן אישי, זאת כי אף לא רמז עליה בתורה ומכאן מקור בקשתו המפורשת מהאדם: תתמודד עימה באופן אישי.

אכן אין מנוס מלהתמודד עם השאלה הזאת, ושוב יצר הסקרנות דוחק בנו... אך הפעם ניתן לסקרנות זו היקף פעולה אין סופי, כי מרחב עבודתה אישי הוא הפעם... בלתי מחייב; בלתי מוגדר מראש.     

סוף דבר. התחלתי לפני מספר חודשים בכתיבת הסדרה עקדת יצחק, בכתבה המקורי... ולפתע, כן ממש לפתע, הרגשתי שאני שוחה בודד באוקיאנוס... ימים ארוכים, שום בן אנוש לידי. 17 פרקים הספקתי לכתוב בתקופה הזאת... כן נטמעה בי התחושה שאני כותב אל שום אדם, אל שום כתובת, או בעגה שחזרתי עליה שוב ושוב לעיל: לא היה מי שיחזור עימי להתחלת החוט... אין עם מי לדבר... וכך החלטתי להפסיק את כתיבת הסדרה, אך רגע לפני כן ביקשתי לכתוב עוד מילה נוספת בנידון, שיצאה מכלל שליטה ונמתחה למספר עמודים... עכשיו אתפנה לחקירה שמחכה לי אצל החוקר התורן, נראה מתי אוזמן... שכחתם על מה אני מדבר אה'?

אלברט שבות - פנמה