קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ב בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום השישי (פרק ב)
הייתי רוצה להבהיר עוד נקודה המתייחסת לתכונת הרצף.
"רצף" היא מילת תואר שהאדם מתחבר איתה רק דרך המציאות. אני יכול להשלים עם קיום דבר מה רק אם אני מזהה אותו ועומד על הרצף שהביא אותו אלי, כמו לזהות תמונה של מכר או לזהות אירוע מהשורה... אולם קשה לי להשלים עם אירוע שמתרחש לנגד עיני ואיני יכול לעמוד על הרצף שהביא להתרחשותו, למרות ועצם ההתרחשות מעידה על קיום הרצף... קוסם למשל שמוציא ציפור ממטפחת... אילולא זיהיתי אותו כקוסם שעושה דברים רצופים בזריזות – לא הייתי יכול להשלים עם אירוע כזה. וכך לגבי כל אירוע ותמונה שאיני מזהה את הרצף שלהם; אותם אכנה באופן זמני כמוזרים עד שאעמוד על הרצף שלהם ואשבצם בפאזל שלי.
הבהרה זו היא מקור ההסתייגות מהתמונה המלאה שמחבר התורה הציג בפני התודעה האנושית בסיפרו. כל התורה החל מהפרק השני מתייחסת למעשה להסתייגות הזו מכל זווית אפשרית.
מחבר התורה פונה אל האדם ומודיע לו על הרצף השורד בין המציאות שלו לבין יתר המידע שביקום. הוא אומר לאדם בעצם שני דברים מופשטים ביותר:
1. אתה וכל הסובב אותך נמצאים בנקודה נתונה כי קיים רצף בין המידע המשתקף מנקודת הימצאותכם הנוכחית לבין יתר המידע שביקום, והרצף הזה הביא אותך ואת כל הסובב אותך לנקודה הזאת.
2. אתה וכל הסובב אותך תִימַּצְאוּ בנקודה נתונה שהרצון שלך יקבע, כי קיים רצף בין המידע המשתקף מנקודת הימצאותכם הנוכחית לבין יתר המידע של היקום, והרצף הזה הוא זה שיביא אותך ואת כל הסובב אותך לנקודה הרצויה.
המציאות משקפת מטבעה את ההווה ואת העבר, לכן אני יכול לקבל את המופשטת הראשונה שבסעיף הראשון הגם ולא תמיד אבין את המסלול שלה... אני נמצא עכשיו בנקודה הזו ואני יכול לקבל את קיום הרצף שקושר את הנקודה עליה אני עומד עם העבר; ואם איני מצליח לזהות את מלוא השרשרת שקושרת אותי עם העבר – אכנה אותה כמוזרה עד שאחשוף את הרצף שמחבר אותי עם ראשיתה. כך בכל תמונה ואירוע "מוזרים" בהם נתקלים במציאות; אין אנו מטילים ספק בעצם קיום הרצף שמחבר אותנו עם העבר, למרות ואיננו מזהים מיידית את הרצף הזה.
אבל המופשטת השניה שבסעיף השני שמסלולה הרצוף מקשר אותי עם העתיד – אינה מובנת מאליה, כי המציאות ומטבעה משקפת את ההווה ואת העבר אך ללא העתיד.
אני יכול להשקיף על המציאות ולזהות אותה מתוך קבצי המידע השייכים להווה או לעבר, הגם ולא תמיד הקבצים האלה הם בהישג ידי ויש לחקור ולהעמיק עד להגיע אליהם, לכן לא תמיד אני יכול לזהות את המציאות כהווייתה, זאת כאשר הקבצים הטעונים זיהוי יכולים להשתייך לעבר או להווה. אולם איני מוכן לקבל לחיק המציאות שלי קבצים בלתי מזוהים הקשורים בעתיד, כי "העתיד" לדידי משקף את קבצי המידע שלעולם לא יהיו ברי זיהוי עד שאגיע אל יחידת הזמן שלהם, ולכן לא ניתן לצרפם למציאות כקבצים בלתי מזוהים שיום אחד אעמוד עליהם ואחקור אותם.
וכאן מחבר התורה אמר את דברו לאדם: המציאות היא יחידה אחת המורכבת מחוליות מידע רצופות, ושלושת הזמנים הם נקודות ציון שהאדם מסמן באמצעותם את סיפור מסעו על פני המציאות.
סיפור המסע הזה הוא סיפור המידע שהאדם קוטף מערימת המידע האין סופית שלפניו; מעץ המידע של המציאות. הוא קוטף ומפקיד בסל שלו הנקרא "מוח", והמידע הנקטף מתוייק ונשמר לפרטי פרטיו בתיקיות מסודרות בחדרי המוח. לכן המוח דוחה כל פרט שאינו נכלל בתיקיו ומכנה אותו כבלתי מציאותי- דהיינו בלתי שייך למציאות, ולמרות זאת אנו מקבלים לפעמים החלטות בלתי מציאותיות בעליל וקוראים תיגר על ההגיון ועל המוח שלנו... מקור המוזרות הזו הוא בתכונת הרצף שהתודעה שלנו מזהה במרחב אך מוחנו וכאמור מתנגד לזיהוי הזה, ולמעשה זהו סיפור הקונפליקט האנושי המתחולל בנפש האדם מעודו ועל פני כל ההסטוריה האנושית.
התודעה שלנו "חשה" את המציאות הכוללת במרחב ומזהה את הרצף הקושר בין חוליותיה, אך מוחנו מתנגד למציאות כזו ודוחה אותה מכל וכל כי המציאות לדידו היא ארבע אמות המידע שחולש עליהם... בנקודה הזו נכנס מחבר התורה ופנה למוח האנושי: המידע שאתה חולש עליו אינו מייצג את המציאות כי אם חלק מהמציאות הכוללת המורכבת מחוליות מידע רצופות, וזו התמונה השלמה של התודעה המקורית.
למציאות הכוללת בעלת תכונת הרצף הדומיננטית קרא יהוה שמשמעותה: י – הוה: יהא ההווה ויתחבר עם נקודות הציון של העתיד. כלומר, גם אם אין באפשרותי לראות את העתיד – ניתן להבחין ברצף המסלול שמחבר את המציאות שלי עם המציאות הכוללת במרחב.
ולתודעה האנושית המקורית קרא אלהים – מלשון ואתה תהיה לו לאלהים; זה "הקודקוד" העומד בראש הפירמידה... זו התודעה העצמית, המנווטת, המובילה, המנהיגה, המכוונת....
בפרק הראשון של התורה, הציג המחבר את תמונת המציאות הכוללת והשלמה שהתודעה המקורית מבחינה ברצף שלה ועל פיה אמורה לכוון ולכלכל את צעדיה ורצונותיה. את תמונת המערכת השלמה הזו הציג בשבעה אופנים. דומה וכאילו עומד ומכוון את מצלמתו אל התמונה מרחוק, הולך ומתקרב אליה עם העדשה שלו ובכל התקרבות פלאש; שבע התקרבויות, שבע פלאשים, שבע תמונות... באופן הזה ולמעשה כיסה המחבר את כל הרזולוציות האפשרויות של תמונת המציאות המלאה, אותן קולטת תודעת האדם.
ועם זאת, המחבר המסור הזה לקח בחשבון שיום יבוא והתודעה האנושית תסטה ממקומה ותאבד כליל את כושר ההתמצאות... היא לא תבחין בתכונת הרצף השולטת במרחב, וצעדיה גם החלטותיה ילקו בחיסרון כי רק נתוני המציאות החלקית המאוחסנים במוח – יעמדו לפניה למשקל, ותאבד קשר עין עם רצף המציאות הכוללת.
אשר על כן הוא החליט להמשיך את סיפרו ולתאר בו את תכונת הרצף בגודלה המלא ומכל זווית אפשרית ממנה משקיף האדם; זאת כשירות נוסף לאדם שתודעתו סטתה ממקומה ולא הצליחה להבחין עוד בתכונת הרצף של המערכת. וכאמור, לתכונת הרצף הדומיננטית בטבע קרא יהוה, ולכן בפרק השני השתמש המחבר במונח "יהוה אלהים" – משמע ומעתה, ובהעדר התכונות המלאות של האלהים שלך – היינו של תודעתך, תכונת הרצף הדומיננטית בטבע תשמש לך מעכשיו לאלהים, למדריך, למכוון, למנווט...
בעוד ובפרק הראשון, התודעה העצמית של האדם היא היתה האלהים שהשקיף על תמונת המציאות הכוללת, והיא זו שזיהתה בה את הרצף וכיוונה וניווטה על פיה, וזהו מקור המונח "אלהים" ששימש את המחבר בפרק הראשון.
לציין, המונח "אלוהים" השגור בפינו לא הופיע בשום מקום בתורה, והנגזרת מזאת אחת: מחבר התורה, יהיה אשר יהיה, לא מצא לנכון להציג את חתימתו על ספרו, ובזאת הביע את רצונו שלא נעסוק במהותו מעל גבי התורה.
באופן הזה אני חוזר אל התמונה המקורית כפי שהוצגה בפרק הראשון בשבע הרזולוציות שלה. עברנו כבר בפרקים הקודמים על חמשת הרזולוציות הראשונות כפי שבאו לידי ביטוי ביום הראשון, השני... עד היום החמישי. המונח "יום" בתורה מבטא את יחידת הזמן המלאה בה קולטת התודעה המקורית את התמונה השלמה.
"יום", איפוא, הוא יחידת הזמן שמכילה את חוליות המידע של התמונה המלאה, היינו של המידע שכבר הואר על ידינו ואוחסן בתיקיות המוח; זהו המידע המייצג את המציאות המוכרת לנו שהמידע שלה מאוחסן במוחינו. "יום" ובנוסף מכיל את יתרת המידע הנמצאת ביקום שעוד לא הארנו; יתרת מידע זו יחד עם המידע שכבר אוחסן במוחנו והמשקף את מציאותנו- מייצגים ביחד את המציאות הכוללת.
הזכרתי לעיל שהתודעה האנושית המקורית מזהה את תכונת הרצף המחברת בין כל חוליות המידע של המציאות הכוללת, וזיהוי התכונה הזו משמש אותה להתחבר עם היעד שלה, עם רצונותיה... התודעה דוהרת אל עבר היעד שלה כל עוד ומזהה את תכונת הרצף השולטת במסלול; כך שירטט מחבר התורה את הרצון האנושי המשתקף מהתודעה. והשאלה היא איך זיהוי הרצף הזה מתבטא בפועל? כי הרי התודעה מזהה שני קבצי מידע: היא מזהה את המידע הממשי שמאחסנת אותו במוח, ובנוסף היא מזהה את תכונת הרצף השולטת במידע הנותר במרחב שלבטח לא ניתן לזהותו במלואו כי אין לו סוף, אבל היא חייבת להשקיף עליו ולהגדירו – אם תרצה לגדרו בשביל לעמוד על תכונת הרצף שלו, ובאופן הזה תוכל לחברו עם המידע המואר שכבר שמה עליו את היד (המציאות הנוכחית) ולדהור אל עבר היעד שלה ללא עכבה. השאלה שוב, איך ומתי היא עושה את זאת? איך היא מחלקת את נתחי המידע לשניים ומתי מחברת ביניהם?
על השאלה הזו ענה מחבר התורה כבר ברזולוציה הראשונה של התמונה המקורית לה קרא "יום אחד", היינו היום השלם; היום בו ניתן להשקיף על הרצף בחבילת המידע המלאה ולזהותה כיחידה צרופה אחת. לא נותר לי איפוא אלא להביא את התשובה כהווייתה מהיום האחד.
ויקרא אלהים לאור יום: המידע של המציאות הנוכחית שנשלף עד עתה (שהואר עד עתה) הוא הבסיס לכל המידע השלם שיואר בעתיד וימלא מטבעו יום שלם; ואם כן, "אור יום" הוא המידע של יום שלם.
ולחשך קרא לילה: ולמידע החשוך שעוד לא הואר ושנותר בערימה של היקום קרא לילה. "לילה" היא החלק השני שמשלים את היום. מכאן החלק השני הבלתי מואר של המידע שנותר בערימה ולמרות שאין לו סוף – אינו נקלט ע"י התודעה כמידע בסיסי כי-אם "כמידע משלים", כי התודעה קלטה את המידע הבסיסי זה מזמן – מרגע בריאת השמים והארץ... זהו מקור תחושת השליטה האבסולוטית האופפת את התודעה האנושית מרגע קליטתה לנתונים הבסיסיים: בידי כבר המפתח לכל מידע אשר יהא, אותו אוכל לשלוף בכל רגע, בזמני החופשי ועל פי רצוני. את המוטיב של השליטה האבסולוטית הטיב המחבר לתאר כלהלן:
ויהי-ערב ויהי-בקר: ערב הוא התחלת הלילה– הוא מקדם את הלילה, ולעומתו הבוקר מקדם את היום. הערב והבוקר הם פרקי זמן קטנים ובלתי מוגדרים בהכרח כי הם נטמעים בהדרגה אל תוך החלק העיקרי הנמנים עליו ונעלמים מהר מהשטח... תפקידם העיקרי הוא לשמש ככלי הכנה בידי האדם שמתכונן באמצעותו לבוא היום או ללילה. בערב אנו מסיימים את העבודה אוכלים ארוחת ערב קלה ומתכוננים לישון, ובבוקר אנו קמים מתרחצים ומתכוננים לעבודה...
ברם, עצם קיום כלי-ההכנה הללו בידי האדם המתכונן באמצעותם ליום וללילה – מעיד על שליטת האדם ביום ובלילה. ההכנה שלי ליום אומרת שאני עומד לשלוט ביום הזה ובכל מה שעתיד לקרות בו. ומנגד אי-הכנה מעיד על איבוד השליטה.
ויהי-ערב: התודעה קלטה את המידע הבסיסי ופניה כבר אל המידע המשלים הנמצא בערימה האין סופית, והיא עומדת הלכה למעשה על פני הערימה הזו ומתכוננת לשלוף ממנה את החופן הרצוי, לכן נוצר ראשונה הערב שמקדם את החלק הלילי בו נמצא המידע הרדום שעדיין לא הואר; זהו פרק הזמן שמסמן את שליטתי המוחלטת בלילה, ביקום, במידע הרדום האין סופי שעומד בכל רגע לרשותי כי הרי המידע הבסיסי נמצא כבר בכיסי.
ויהי-בקר: ורק לאחר מכאן נוצר הבוקר שמקדם את יום העבודה, היינו את החלק המעשי כאשר תודעת האדם מתכוננת הלכה למעשה לפתוח את חבילת המידע שעל ידה ולקחת ממנה את החופן המתאים והרצוי. המציאות שלנו נקלטת במוחינו לאור היום.
יום אחד: באופן הזה יצרה התודעה האנושית במרחבה את יחידת הזמן הראשונה: את היום האחד; את היום השלם, את המודעות ליום השלם, וזהו מקור שליטתה בשרשרת המידע האין סופית של היקום, המורכבת מחוליות מידע רצופות המחוברות ביניהן באופן אנלוגי עד לאין סוף.
לציין, היום הראשון (האחד) מייצג למעשה את הפנורמה הרחוקה ביותר של התמונה המלאה. בפנורמה הבאה נשקיף על התמונה המלאה יותר מקרוב וגם נוכל לעמוד על הרצף בין חוליותיה יותר מקרוב.
ביום השני דהיינו ברזולוציה השניה של התמונה, ניתן לראות מקרוב איך התודעה האנושית מזהה את שני חלקי המידע, את המציאות הנוכחית שכבר קטפה לאור היום ואת המציאות הכללית הממתינה לה בחשכת הלילה. בתמונה הזו אנו עומדים מקרוב על מהות העשייה האנושית המתבטאת בזיהוי הרצף בין שני חלקי המידע הללו.
ביום השלישי אנו מתקרבים עוד יותר אל התמונה ועומדים מקרוב על תכונת הרצף המחברת בין כל חלקי התמונה. ברזולוציה השלישית אנו עומדים במרחק יריקה מתכונת הרצף שמשמשת את התודעה בזיהוי שני חלקי המידע בפועל.
ברזולוציה השלישית רואים לנגד עינינו את ההרמוניה הנפלאה שנוצרת בטבע לכבוד הרצון האנושי; זאת כאשר התודעה האנושית מזהה את תכונת הרצף ומחברת בעזרתה את שני חלקי המידע, את המציאות שלה עם המציאות הכללית, או אז היא מסמנת את הרצון שלה ודוהרת אליו... אנו רואים לנגד עינינו איך הטבע מתמזג בהרמוניה עם הרצון האנושי; אנו משקיפים ממרחק יריקה על עשיית הרצון האנושי בטבע.
ביום הרביעי אנו רואים כל כך מקרוב כמה ניכרת השליטה האנושית בסל המידע. אנו מזהים מקרוב את הטכניקה של השליטה הזאת. אישית נדהמתי להיווכח שאותה הטכניקה המשמשת אותי לזיהוי המציאות הנוכחית – משמשת גם לזיהוי הרצף במציאות הכללית, היינו ביתר חלקי התמונה. ברזולוציה הרביעית אני עומד כה מקרוב על התמונה ונוכח לדעת כי הטכניקה לשליטתי במציאות היא אותה הטכניקה לשליטה בכל היקום ובכל המידע שמכיל.
ביום החמישי אנו עומדים ממש על התמונה המלאה ונוגעים בה; נכון יותר שולטים בה. וכאן עולה שאלה עקרונית: באיזה מימד של שליטה מדובר? מחבר התורה משתמש בפועל "למשול" – והשאלה איפוא, באיזה מימד התודעה המקורית מושלת במידע? באיזה רובד היא מושלת? האם בניין הפועל "למשול" מתייחס לרובד "זיהוי" המידע? עיבוד המידע? בריאת המידע? האם הביטוי "שליטת התודעה במידע" נמצא במימד שלא היכרנו עד כה? בחינת התמונה המקורית ברזולוציה החמישית, איפשרה לנו לזהות את המימד הזה ולעמוד על מאפייניו.
ובכן, את מימד השליטה התודעתית במידע ניתן לזהות כאשר מתקרבים לתמונה ועומדים ממש עליה, או אז רואים בבהירות את המימד הזה ומגלים לתדהמתינו כי התודעה האנושית אינה חפצה בזיהוי המידע ולא בעיבוד המידע כי-אם בטריפתו. האדם, ולכל הנוגע למידע, הוא חיה טורפת. ואם לדרג את רמת הטרף של האדם, הרי הוא ברמת הטרף של התנין, כן כן התנין שמסתער על קורבנו וטורף אותו. וכך סיכמתי את המידע שזרם מהרזולוציה החמישית:
דווקא מי שנטייתו לטרוף – זקוק יותר מכל לזיהוי תכונת הרצף בטבע. כל החיות הטורפות בטבע נשענות בעצם רק על תכונת הרצף; הן לא מחשבות סיכויים ולא הסתברויות, פשוט יודעות שהטרף שלהן בוא יבוא ואכן הוא לא מאכזב אותן; לכן קיימת כל משפחת הטורפים בטבע מהתנין והאריה עד החולדה והעכבר.
אבל הדינוזאורים נכחדו... כי הם נשענו רק על תכונת הרצף. וגם התנין והחולדה ייכחדו בבוא היום ויבואו טורפים אחרים למלא את מקומם, כי תכונת הרצף תמיד קיימת בטבע.
וגם האדם הוא חיה טורפת; אולם הוא החיה היחידה שיכולה להבחין בתכונת הרצף – לא רק לצרוך אותה, ולכן הוא יכול למשול בתכונה הזו ולכופף אותה לצרכיו, וכל עוד הוא עושה זאת – הוא חי, זוהי בעצם משמעות החיים, ומי שנשמטת מידו התבונה הזו – קורס, גווע. לכן הסיכוי היחיד של התודעה הטורפת ששואפת להמשיך ולטרוף – הוא ללכת יד ביד עם המוח המגושם. זו תמצית התמונה המקורית של היום החמישי, ועד כאן הסקירה המתמצתת לחמשת התמונות.
סקירה זו לעיל החזירה אותי לרגעים בהם עמדתי על התמונה המקורית מתוך הפרק הראשון של התורה ותהיתי: איך פסחנו על כל המידע הזה? דורות על גבי דורות עד לאין ספור... ובעצם התשובה לתהייה הזו נמצאת בגופה; העובדה מצביעה על זאת שפסחנו על המידע הזה, וזה מראה עד כמה המידע הזה רחוק הוא ממהותינו, כי המדובר למעשה במידע על עצמינו, איך האדם הטבעי הבריא בנפשו רואה את התמונה שהוא חלק ממנה, צריך פשוט מידה של כנות בשביל לשרטט נאמנה את התמונה של עצמי- של התודעה שלי, אולם עובדת קיום המידע הזה בתורה מלמדת שלא נותר לאדם טיפה של כנות עד כדי שכבר לא מסוגל לראות את התמונה שלו הוא, לא מסוגל לראות את המידע הבסיסי ביותר ממנו מורכבת התמונה שהוא חלק ממנה... ולכן ראה מחבר התורה להעלות את המידע הזה בכתב לעיון האדם שכנותו בגדה בו.
התמיהה הגדולה ביותר היא שגם המידע הכתוב הזה נבצר מעיני האדם; גם את המידע המפורש הזה הוא לא ראה, וזו כבר לא שאלה של כנות אלא של עצלות, האדם עצל הוא במהותו וניתן לראות את שורשי העצלות בתמונה החמישית; התודעה האנושית במקור שואפת לטרוף את המידע – לא לקטוף אותו ולא לעבד אותו אלא לטרוף ולקחת ישירות לפה, להנות ממנו באופן מיידי. לא מעניין אותי מהיכן מקור המידע או איך הוא מסודר ובאיזה סדר לקטוף אותו... אני פשוט רוצה מהאדום האדום הזה וכמה שיותר ועכשיו ומיד, אני רוצה לטרוף אותו – לא לקטוף; זו התודעה האנושית המקורית, זו האמת ואין באמת הזו עדיין שום סימן לעצלות או לחולשה, היקום נועד בשביל התודעה הזו כמכסה לסיר.
העצלות מגיחה כאשר אני בא לטרוף את המידע ומבחין לראשונה במוטיב המידות, בגדלים... בכמות, בהקף... הטורף רוצה לעצמו טריפה גדולה – לא קטנה ולא בינונית, וגם כאן הטבע מיישיר קו עם הרצון הזה ומעמיד לרשות הטורף את הטרפה הגדולה ביותר, זוהי תכלית תכונת הרצף במידע, זהו סיפור התודעה כהיא זו שלא הגיחה ליקום ישירות כתודעה אנושית אלא התפתחה על מסלול הטרף והגיעה בהדרגה אל מימדי הטרף של התודעה האנושית, אנחנו נעמוד להלן על המסלול הזה במרחב התמונה השישית, אולם ארשה לעצמי לרדת מסדר היום ואסכם במילים קצרות את המסלול הזה.
בתמונה החמישית הקודמת עמדתי בהרחבה על מהות התודעה כהיא זו ותיארתי אותה כחולית מידע ניידת. היקום וכידוע מקרין מידע, משקף חוליות של מידע, היום אנחנו יודעים יותר מתמיד שהחוליות האלה הן רצופות, המדובר בשרשרת של חוליות מידע אין סופיות; זהו היקום, חוליות מידע המחוברות ביניהן באופן רצוף, האבן היא חלק מהחוליות הקבועות בשרשרת האין סופית זו, כנ"ל השולחן והירח וכל הנקרא בפינו דומם. לציין, כל חוליות המידע הללו הן חוליות רדומות החונות בקביעות על שרשרת האם האין-סופית. כלומר הן לא זזות ממקום למקום מרצונן החופשי אלא מכוח המיקום שלהן בתוך השרשרת, או ע"פ המונחים השגורים בפינו – הן זזות מכוח תכונת הרצף הפועלת עליהן.
בצד זאת, קיים ביקום עוד סוג של חוליות מידע המרחפות מעל שרשרת האם אך אינן קבועות עליה, אינן חונות עליה. חוליות המידע המוקרנות מהשולחן קבועות ברצף בתוך שרשרת האם האין סופית, אך החוליות האלה מרחפות עליה ומכאן נטמעה בהן תכונת הניידוּת; מחבר התורה התייחס אליהן בפסוק השני של התורה. לסוג הזה של החוליות המרחפות אקרא להלן "חוליות מידע ניידות", כי הן לא קבועות במקום מסויים כי-אם מטיילות ממקום למקום, ומכאן נטמעה בהן תכונת הניידוּת.
וכפי שנראה להלן, "חוליית המידע הניידת" הזו היא מקור "התודעה" שעתידה לעבור על פני שרשרת המידע כברת דרך ולהגיע אל מעמד "התודעה האנושית" אותה אנו מכנים כהכרה, נשמה...
אם כן הינה זה עתה צצה "חוליית מידע ניידת" שמרחפת על פני החוליות הקבועות המרכיבות את שרשרת האם האין-סופית. מהיכן צצה איננו יודעים עדיין, אך זהו רגע לידת "התודעה" כהיא זו, וכאמור אינני מדבר על "התודעה האנושית" אלא על המקור שלה כפי שהופיעה לראשונה בטבע. זוהי הטורפת הקטנה ביותר שביקשה לעצמה טרף ומיד, ואם כבר שיהיה טרף גדול.
אבל גם לטורפת הקטנה גבולות המגבילות אותה והנגזרות מתכונת הניידות שלה. היא רוצה לטרוף את הטרף הגדול ביותר ולהשליך אותו מייד לפה, אך עליה קודם להגיע אליו בשביל לטרוף אותו; גם חולדה מתאמצת ומתקדמת אל עבר הטרף שלה... וזו למעשה הבעיה של הטורפת הקטנה שלנו: איך להתקדם אל עבר הטרפה, ובעצם איך ניתן להגדיר את "הטרפה" שלה.
יורשה לי לדייק ולהשתמש במונחים הנכונים: הטורפת שלנו היא "חוליית מידע ניידת", המרחפת מעל שרשרת המידע ומבקשת להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל באופן "מקסימלי", היא רוצה לטרוף את הטרף הגדול ביותר; זהו הנתח "המקסימלי" שמבקשת לטרוף משרשרת המידע.
נא לזכור שמעמד החוליה הניידת הראשוני הוא "מרחפת", דהיינו משוטטת מעל שרשרת המידע ללא שום כיוון לשמו... אך היא רוצה להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל באופן מקסימלי ולעבור איפוא ממעמד של "מרחפת" למעמד של "מתקדמת לכיוון מסויים", כלומר להתקדם מנקודת ציון אחת אל נקודה שנייה הרחוקה מרחק מקסימלי מהנקודה הראשונה עליה מרחפת.
לציין ולשנן, התודעה במהותה היא חולית מידע ניידת, משוחררת, וזה מה שמבדיל אותה מיתר החוליות הרצופות והרדומות החונות באופן רצוף וקבוע על פני שרשרת המידע האין-סופית. האבן והירח והשולחן מייצגים חוליות מידע רדומות כאלה, ולמעשה הם גופים חומריים המקרינים מידע, כלומר המשקפים בפועל חוליות מידע.
אם נשקיף איפוא על שרשרת המידע של היקום מנקודה מסויימת, נראה שהיא מורכבת כמובן מחוליות מידע רצופות עד אין סוף, וכאשר נתמקד בחתך מסויים משרשרת המידע ונתקדם לעברו, נזהה צירוף של חוליות מידע רצופות הנקרא בפינו אבן; ושולחן, וירח, וגוף של חולדה, ושל אדם... כל רצף של חוליות מידע והגוף הגשמי המייצג אותו.
נחזור אל החולייה הניידת שלנו המבקשת להוציא את רצונה לפועל, לטרוף, להתקדם מנקודה לנקודה. היא מרחפת מעל נקודת ציון מסויימת בשרשרת המידע, ומהנקודה הזו היא רוצה להתקדם בפועל לכיוון הנקודה השניה, או אז היא מבחינה במסלול האין סופי שלפניה, דהיינו במסלול חוליות המידע הרדומות, הקבועות והמשקפות בפועל את החומר הגשמי, את האבן, את השולחן, את הכוכבים, וגם גוף האדם מייצג במובן הזה את החוליות הרדומות.
במעמד הזה, החוליה הניידת מגיעה לראשונה לנקודת החיכוך שלה עם שרשרת המידע הגשמית של היקום, ומבקשת לטייל על פני החוליות הרצופות שלה. למעשה היא מוצאת את עצמה בסביבה זרה בין אין סוף חוליות קבועות והיא החוליה המשוחררת היחידה המייצגת את זהותה העצמית, ולא כיתר החוליות המייצגות את זהות החומר הגשמי.
וכשמה כן היא; זהותה העצמית של "החוליה הניידת" מסתכמת במאפיין אחד: ניידות, אך למאפיין הזה מזדנבים עוד מספר מאפיינים, כמו הרצון להיות נייד, ובזנב הרצון – הבחירה בניידות הגדולה ביותר, דהיינו בהתקדמות הגדולה ביותר, בטריפה הגדולה ביותר... וזה מביא להחלטה להתקדם בכיוון מסוים, ולהחלטה מזדנב הזיהוי לרצף החוליות; זו אחת מהתכונות המאפיינות את התודעה האנושית: לזהות את תכונת הרצף בחוליות המידע, וזה למעשה מקור התכונה הזאת.
בנקודת החיכוך הזו נוצר הצורך לאגור את ההשגים המצטברים בנקודות הציון שהחוליה הניידת אמורה לרשום בהתקדמותה, כי הרי היא מתקדמת מנקודה לנקודה ובכל נקודה רושמת נקודת ציון, וללא מאגר שיישמש כקופת חיסכון לא תהיה תכלית להתקדמותה.
המשמעות המעשית של "התקדמות" החוליה הניידת הוא צריכת החוליות שבשרשרת המידע שלפניה. החיה למשל צורכת מזון, האדם בין היתר גם כן... וגם חולית המידע הניידת ביקשה לצרוך את שרשרת המידע הגשמית שלפניה, ולכן היתה צריכה כלי גשמי שתקבל באמצעותו את פירות מסע השופינג שלה ברחבי שרשרת המידע... שתוציא לפועל באמצעות הכלי הזה את רצונה בניידות, את בחירתה בטריפה הגדולה, את ההחלטתה להתקדם בכיוון מסויים – היינו שתזהה דרכו את רצף החוליות, ובעצם שישמש אותה ככלי יעיל שתצרוך באמצעותו את חוליות המידע, ובו בזמן ישמש לה כמחסן לאגור בו את נקודות הציון שתרשום במסעה.
אם כן ובנקודת החיכוך הזו בין החוליה הניידת לשרשרת המידע הגשמית, נוצר "היצור" הראשון, אם תרצה – החומר התורשתי הראשון, ונטמע לראשונה המונח "להפיח חיים בחומר". כך נולד לראשונה החומר שצורך את האנרגיה לקיומו. באופן הזה הצטרפה החוליה הניידת אל רצף חוליות המידע הראשון שנתקלה בו על שרשרת המידע, התמזגה עם צירוף החוליות הזה והפיחה בו את תכונת הניידות שלה. היא הפכה אותו ואת צירוף חוליות המידע שהקרין- מחומר דומם לחומר חי ונייד. באופן הזה ניתן לחוליה הניידת לקבוע בעזרת הכלי החדש נקודות ציון חדשות, ולשוטט ולטייל באופן פיזי על השרשרת.
באופן הזה נוצר החד תאי והתפתח, או במילים אחרות – החוליה הניידת הלכה ורשמה נקודות ציון עם התא הראשון עד שעברה אל נקודה חדשה וממנה אל עוד נקודה... וכך עד שהגיעה אל שיא הניידות שלה כאשר עברה אל הגוף האנושי. מעברים אלו התרחשו על פני מעגלי חיים רבים כאשר לכל מעגל נקודת התחלה ונקודת קריסה, היינו נקודה בה החוליה הניידת מנצלת עד תום את מטען הכלי עימו התמזגה- היינו את רצף החוליות עליהן נחתה, או אז אין לה להיכן להתקדם עימן והיא נאלצת להיפרד מהן ולהתחיל מעגל חיים נוסף, היינו להמשיך עם רצף חוליות מתוחכם ומורכב מהראשון שניתן לטייל עימו למרחק ארוך יותר... וכך היא עוברת אין סוף מעגלי חיים עד שמגיעה אל החומר התורשתי של הגוף האנושי שעימו יכולה לטייל עד אין סוף ולהוציא את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה לפועל, זאת כי "הכלי" הזה מעבד באופן עצמאי את הנתונים וביכולתו להטעין את עצמו לאין סוף, לכן אין סוף למטענו...