שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יא

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יא בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק יא)

 

קישור ליום השישי (פרק י')

     

 

זה הזמן לחזור אל הנושא שלנו ואל ההבחנה של מאפיין הכיבשה של הצאן – לא של הכובש...

1.    וכבשה (וירדו בבהמה – [5] ]

אחזור על עיקרי שני המאפיינים, הראשון של החוליה הניידת השייך לרשימת הבעת רצונה, והשני של התודעה החושבת שעידכנה את ניסוח הרצון הגולמי של החוליה הניידת בהתאם. כך ציטט מחבר התורה את המאפיין החמישי ברשימה הראשונה של הבעת רצון החוליה הניידת:

ויאמר אלהים נעשה אדם... וירדו... ובבהמה,

תכונת "הבהמה" היא המאפיין החמישי ברשימה הראשונה, שביטאה את רצון החוליה הניידת בטרם הצטרפותה לגוף האנושי והפיכתה לתודעה.   

במהלך שהיית החוליה הניידת בתחנת הבהמה למינה, שמה לב לתכונת "האין-סוף" של הבהמה שאוכלת את העשב הבלתי מוגבל, מעלה אותו שוב ושוב לגרונה ולועסת אותו לעיסות חוזרות ונשנות עד אין סוף. הבהמה חותרת אל פירות האדמה האין סופיים – הן ע"י אכילת העשב האין סופי והן ע"י לעיסתו האין סופית.   

אשר על כן, וכאשר הביעה את רצונה באדם בעל המטען הבלתי מוגבל, היא ניתבה את רצונה זה לאדם שישלוט ביד רמה "בתכונת האין-סוף" שהבהמה מייצגת. שידהר בחברת החוליה הניידת אל האין-סוף; ששאיפות האדם בחברת התודעה יהיו בלתי מוגבלות; שהשמים יהיו גבולותיו. וכאמור, הרצון הזה הובע ע"י החוליה הניידת בטרם הצטרפותה לגוף האדם.

בשלב שיבוא – החוליה הניידת תצטרף לגוף האדם ותהפוך לתודעה חושבת; המוח המתוחכם של הגוף יעמוד לרשותה ובעצם תתמזג עימו, מכאן מקור המונח "תודעה חושבת". וממעמקי האדם היא תחזור ותנתב את האדם אל רצונה המקורי, לנוע על שרשרת המידע ללא סוף, לצרוך ללא הגבלה את המידע האין סופי, לנפוש לטייל לכייף... שום דבר מתכונותיה המקוריות לא השתנו; ולמעשה אלה הן אותן התכונות שהיו לה עוד כאשר היתה מחוברת לגוף החיה והבהמה והרומש... גם את מטענם ביקשה לנצל בשביל להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולהיות לנפש חיה; לנפוש, לכייף, לצרוך את המידע ללא הגבלה... אולם כאן מתוך הגוף האנושי המחושב- הרצונות יתעדכנו הגם וימשיכו באותו הכיוון... החוליה הניידת היתה צורכת את העשב ללא הגבלה, אך בגוף האנושי היא תצרוך את המזון המעובד ללא הגבלה... היא נטתה גם כחיה למשול ביד רמה במידע בשביל לצרוך אותו ללא סוף, אך בגוף האדם תבקש לרכך את המידע בשביל שיברוך ברך לפניה ותוכל למשול בכל נתיביו, לכן כינה המחבר את רשימת רצונותיה כברכה לאמר: "ויברך אלהים" – לא "ויאמר אלהים".

אפשר להגיד שרצון החוליה הניידת נותר בעיניו אך השתכלל בתוך הגוף האנושי. אחד השיכלולים שעמדנו עליהם הוא "פרו": שהאדם יפרה... ששני הזרמים, הזכר והנקבה, המייצגים את המשכיות החוליה הניידת באדם – יפרו. שישכפלו את עצמם...   שהפרי המשוכפל ישודרג, שיהיה טעים ומשובח מהראשון. "ורבו": שיהיה הרבה מהפרי הזה... לא אחד ולא שניים ולא עשר – שיהיה ללא סוף... השיכלול התבטא מעל לכל ב-"מלאו את הארץ" – שבני האדם ימלאו את מרחב המציאות וככל שיהיו יותר כך יגדל מרחב המציאות של כל האדם בפני עצמו, כי כל אחד יאכל גם את פירות השני ויהנה מהם.

ובעצם המילה האחרונה ברמת השיכלול – נאמרה ע"י התודעה האנושית כאן כאשר הגיעה אל תכונת הבהמה, אל השאיפה אל האין-סוף... היא אמרה- במקום הבהמה אני רוצה "כִּבְשַה": גם היא בהמה אך עם מאפיינים משלה...   

הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים נעים כגוש אחד. כבשים שהופרדו מהעדר מגלים סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים בקרקע. מידע זה ליקטתי ישירות מדפי וויקיפדיה.

במילים אחרות, התודעה האנושית אומרת, במה יעזרו לי הפירות "האחרים" אם לא תהיה לי גישה אליהם... והרי "הפירות האחרים" הם תוצאה ישירה של הרצון "פרו", "ורבו", ומעל לכל "ומלאו את הארץ" – כלומר שתפרו ותרבו בשביל שכל אחד יאכל את הפרי של השני וכך יגדיל את מרחב המציאות שלו, אבל ועד כמה שהרצון הזה משוכלל- עדיין ישנה בעיה טכנית איתו, כי במה יעזרו הרבה פירות של הרבה בני אדם אם לא תהיה לכל אדם גישה אליהם?

מכאן הגיעה התודעה האנושית לשיכלול השיא שלה במאפיין הנוכחי: הרצון של אכילת פירות עד אין סוף יתקיים, אם נשאף- במקום למאפיין האין סוף שבבהמה – למאפיין האין סוף של "הכִּבְשַה" שבענף הבהמה. שלבני האדם יהיה חוש העדר של הכיבשה. שינועו כגוש אחד. שיאכלו את הפירות כגוש אחד. רק באופן הזה יובטח שכל אדם יאכל את פירות השני, ומי שמבקש לצאת מהעדר – דמו בראשו, הוא יישאר בודד עם פירותיו הדלילים ומרחב המציאות שלו יצטמצם בהתאם.

אומרים שהאדם הוא יצור חברתי; כלומר הוא נולד להיות בחברה, לכן אדם בודד מרצון או מאונס- יגלה מטבעו סימני מצוקה... וגם הכבשים שהופרדו מהעדר מגלים מטבעם סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים בקרקע; גם המידע הזה אספתי מאותו הדף של וויקיפדיה. אך לא תם בזאת הקרדיט של וויקיפדיה, אספתי משם עוד מידע...

השיטה בה מלקט האדם את פירות המידע – מיוחדת במינה. ולמעשה, האדם נולד אל תוך "השיטה" הזו... היא מהווה אחד ממאפייניו הטבעיים ביותר.

אם נבחן את "הגוש" האנושי ואת שיטת צריכת המידע במתחמו, נזהה שלושה סוגי אדם השותפים לשיטת צריכת המידע, לכל אחד מאפיין משלו, ובסופו של יום כולם יצרכו את אותו המידע תחת גג אותה השיטה.

1. השותף הראשון: זה האדם שמזהה את המידע. שמעבד אותו, שעושה ממנו פרי אכיל. זה איינשטיין וניוטון וביטהובן וגלילאו... אלה הם האנשים שמבצעים אין סוף תצפיות בסבלנות אין-קץ, ויורדים אל עומק הדבר עד שמזהים את התכונה שלו ומצביעים עליה, מפרידים אותה מחברותיה ומבלים איתה בחדר מעבדה אינטימי ימים ושנים... אנשים כאלה ובדרך כלל הם בודדים, ובעצם הם זקוקים לבדידות כאוויר לנשמה... הם לא יכולים ליצור במתחם חברתי כפועלים במפעל... הם חייבים לגייס את מירב הריכוז וחוש הסבלנות למשימת התצפית הבלתי מוגבלת שלהם, להתבוד באינטימיות עם האובייקט שלהם לזמן בלתי מוגבל... לכן הבדידות שלהם הפכה למעין מאפיין טבעי שנולד עימם. הם ההפך הטבעי של המנהיג שמטבעו אוסף אנשים סביבו, בעוד מתבודדים הם מהאנשים האלה.           

אתמול צפיתי בטלויזיה בראיון הסטורי עם אחד המוסיקאים הגדולים ביותר בעולם הערבי ולדידי בעולם כולו, שמו מוחמד עבד אל ווהאב. איש נעים שיחות, אינטלקטואל ועדין. הראיון נערך בשנת 66 והמראיינת, עיתונאית מקצועית, ניסתה ללא הרף לערער את שלוותו וללחוץ אותו לקיר... שיוציא לעזאזל מילה שובבה אחת... שאלה אותו: אתה ידוע בשקט הנפשי שלך... ובכל זאת הייתי רוצה לדעת מהו הקו האדום שלך? מתי מוציאים אותך מכּליך? משלוותך? תאר לי את האדם שמסוגל לעשות זאת ובאיזה תנאי הוא יכול לעשות זאת.

תשובתו לא הפתיעה אותי: "כאשר אני עובד על לחן עם העוּד שלי ומישהו נכנס לחדר". אגב, אני כותב השורות אוהב לנגן על עוּד מימי ילדותי בחלב... מאז שאבא ז"ל נפטר והשאיר לי את עוּדו, היה במקצועו מורה למוסיקה בבית הספר היהודי בחלב.

נסכם איפוא את מאפייני השותף הראשון לשיטה הקולקטיבית של צריכת המידע בגוש האנושי:

זה היוצר שצופה במידע, מזהה אותו ומתבודד עימו. אפשר להגיד שהיוצר משלם את מס ההתבודדות שנכפה עליו בגין התרחקותו מהחברה. זה טבע היוצר: להיות לבד בשעת יצירתו.

2. השותף השני לשיטה הקולקטיבית של צריכת המידע: זה ניגודו של השותף הראשון. זה המנהיג שאוסף את האנשים סביבו במטרה להנהיגם ולהובילם לצרוך ביחד את המידע תחת מטריה אחת. האדם הזה נולד בעצם עם תכונת המנהיגות כדוגמת הראשון שנולד עם תכונת היצירה... המנהיג ומטבעו חי ונושם את האנשים מסביבו... המקצוע שלו הוא "איסוף אנשים", החומר שעובד איתו הוא "האנשים". קח ממנו את האנשים והוא יישאר ללא אוויר... לכן הוא עומד מטבעו בצד השני של היוצר: הראשון מתרחק מאנשים והוא אוסף אותם. איינשטיין סירב בתוקף להצעה להיות נשיא ישראל, ולדעתי לא מתוך צניעותו כי אם מתוך אופיו, טבעו.     

בל נשכח שהמטרה המקורית של המנהיג היא להנהיג את העדר, להנהיגם לחיות בגוש אחד, לאכול את הפירות שמייצר הגוש תחת גג אחד... לכן פיתח המנהיג חוש מיוחד שהזדנב לתכונתו המקורית: לאתר בגוש שלו את הפירות ולעקוב אחר יוצריהם. לפתח את ענף היצירה... בימינו אין קיום למנהיג שלא יודע לפתח את ענף המסחר והתעשיה של מדינתו. ארה"ב היא מעצמה כלכלית בזכות המנהיגות שידעה לכנס את פירותיה הרבים תחת גג אחד.

להדגיש ולסכם: המנהיג בעצמו אינו "יוצר" אבל הוא רגיש לתכונת היצירה ויוצריה, ויודע לכוון את עיני הנוכחים וליבותם ליצירה הקבוצתית, שיאכלו אותה ויהנו ממנה ביחד; כגוש אחד.

3. השותף השלישי לשיטת צריכת המידע הקולקטיבית: האנשים. הגוש שאוכל את הפירות ביחד. (העדר) שהולך כגוש אחד אחר (המנהיג) – השותף השני, ואוכל למעשה את "פירות" השותף הראשון (היוצר) שהמנהיג פוזל אליהם. המנהיג פוזל תמיד למוקדי הכוח...

ואכן, כולנו אוכלים במדינה שיתופית תחת הנהגה מוגדרת, את הפירות הטכנולוגיים מדי דור בדורו: כולנו משתמשים בטלסקופ של גלילאו, בנורה החשמלית של אדיסון, בטלפון של בל, ומקשיבים בהנאה לסימפוניה החמישית של בטהובן.

כך מצאתי את סיפור צריכת המידע של הגוש האנושי ושלושת שותפיו בוויקיפדיה תחת הערך "כבש הבית". להלן הנוסח המקורי:

"הכבשים הולכים באדיקות אחד אחרי השני עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאים בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. "המשכוכית" היא הכבשה שאינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה- outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה- outlier בבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים.  הנטייה להתנהג כ- outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית".

קישור לערך "כבש הבית" בוויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%91%D7%A9_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA

וכך תיאר מחבר התורה את מאפיין צריכת המידע ע"י התודעה האנושית:

ויברך אתם (את האדם) אלהים, ויאמר... ומלאו את-הארץ וכבשה,

החוליה הניידת שהפכה כבר לתודעה- לאלהים, פונה אל האדם מחדר הפיקוד שלה בגוף האנושי, ופורשת לפניו את קשת שאיפותיה:

מלאו את-הארץ וכִּבשׂה.

1.    מלאו את הארץ.

2.    ומלאו את כֶּבֶשׂ הארץ.

כלומר לא די למלא את הארץ בפירות שתפזרו לכל עבר- מבלי היכולת האינדיבידואלית של כל אחד ואחד להנות מהם, אלא יש למלא את הארץ בתוֹכנה הצרכנית של הכיבשה, או אז יובטח שכל אחד ואחד יאכל ויהנה מהפירות המפוזרים על פני הארץ.

במילים אחרות, ובשביל שתוכלו להגדיל את מרחב המציאות שלכם לאין סוף ולמלאו באין-ספור פירות, לא די שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ בפירות... יש למלא את הארץ בתכונה הצרכנית של הכִּבְשַה, או אז תוכלו לצרוך בפועל את הפירות המפוזרות על ידכם לכל עבר על פני כל הארץ. באופן הזה, תכונת האין סוף הנעוצה בבהמה בכלל ובכיבשה בפרט תנתב את מסלולכם אל עבר האין-סוף הרחוק.

בזאת תם תיעוד השלב השני של שידרוג הרצון המקורי של החוליה הניידת. שידרוג הרצון הזה נקרא "ברכה" שמקורה בתודעה החושבת והפועלת בתוך הגוף האנושי. השלב הבא יסמן מן הסתם עוד הבחנה שמקורה שוב בשחקן הראשי, בתודעה האנושית. במילים אחרות, "ההבחנה" תככב תמיד לאחר שלב העשיה, הבריאה, או ההווייה, כי למעשה היא המניע שגרם לקיומם, האדם מבחין ועושה, מבחין ומזהה... ההבחנה תקיף תמיד את העשייה משני צדדיה: היא זו שגרמה לה והיא זו שתגרום לעשיה שתבוא בעקבותיה... וכן הלאה עד אין סוף. לכן הסתפק מחבר התורה לציין את שלב ההבחנה רק בתום הצגת התמונה המקורית בשלימותה. כלומר רק לאחר שהתמונה המקורית הונחה לפני בשלמותה, או אז אני עומד לפניה ומבחין בה... מבחין בקיומה; מבחין במיקומי בתוכה; מבחין שאני יכול כבר להעמידה לרשותי ולהשתמש בה, לגלוש בתוכה, לנפוש בה... לכן ההבחנה הזו שמצויינת בתורה תחת הפועל "וירא" – מתוארת כטובה... טוב לקיים את רצוני.

מהות הטוב היא היכולת להמחיש את הרצון. התודעה האנושית מבחינה שהמסגרת כבר הושלמה לקיים בה את רצונה. היא "רואה" לפניה את התמונה השלמה שכבר מאפשרת לה לממש במרחבה האין-סופי את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה, ומהנקודה הזו יתחיל להתקיים רצונה ולצאת אל הפועל. מהנקודה הזו תתחיל את הטוב.       

מעניין מאוד לעמוד על נקודות ציון ההבחנה כפי שמחבר התורה הפקיד אותן בתום כל תמונה מושלמת. ברזולוציה השניה למשל לא צויין שלב ההבחנה הגם ויש לנו לכאורה רזולוציה שניה במספר, אולם אם נביט שוב בהגדלה השניה נבחין שהיא שייכת בפועל למסגרת התמונה הראשונה בה הבדילה התודעה בין האור לבין החושך, ובפועל זו אותה ההבדלה בין מים למים, לכן לא היה מקום להבחנה ברזולוציה השניה; היא היוותה ולמעשה המשך לשלב האחרון בזיהוי התמונה המקורית הראשונה – הוא שלב ההבדלה.

מאידך וברזולוציה השלישית צויינה ההבחנה (וירא) פעמיים, כי התמונה המלאה הוקרנה הקרנה חוזרת באותה הרזולוציה; עדשת המחבר כיוונה אל אותה הזווית בתמונה אך משני מרחקים שונים: הראשון ממרחק 100 מטר והשני 200 מטרים. כלומר הזוית שביקש מחבר התורה להתקרב אליה ולהבליטה ברזולוציה השלישית – האירה עבורינו בשנית מנקודה יותר קרובה, לכן הוא חזר על אותה ההבחנה פעמיים.

מסקרן לדעת כי גם ברזולוציה השישית חזרה התופעה לציין את ההבחנה (וירא) פעמיים; זאת כי הוקרנה התמונה המלאה גם ברזולוציה השישית הקרנה חוזרת, ממרחק יותר קרוב...

כפי שהזכרתי בהתחלת החיבור, יום השישי הוא ראי שרואה בו התודעה האנושית את עצמה ואת ההסטוריה של מסלול הניידות שלה, לכן היא הצביעה על התמונה הזו וקראה לה ב-ה' הידיעה לאמר: הינה התמונה ה שישית בה אני מזהה את עצמי.

במרחב הרזולוזציה השישית הקרוב ביותר מזהים איפוא את התודעה האנושית, היא היא החוליה הניידת- מרגע יציאתה אל העולם ועד לרגע זיווגה עם הגוף האנושי. כלומר, ומבלי להכנס לפרטים, התחנה השלישית והאחרונה של העשייה בה ביקרה החוליה הניידת "את כל רמש האדמה למינהו" כללה ולמעשה גם את זיהוי האדם והווייתו... זאת כי בסיום התחנה הזו הופיעה ההבחנה (וירא) כלשון המקרא:

כד  ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה; ויהי-כן.  כה ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב.  (סוף התמונה המלאה).

מכאן ניתן להסיק שיתר הפסוקים של היום השישי אינם מתעדים את המשך התמונה כי אם מהווים העתק מקורי של התמונה המלאה אשר תועדה בשני הפסוקים כד, כה, דהיינו הקרנה חוזרת של אותה התמונה, וזה הדבר המסקרן...

נמשיך איפוא עם ההקרנה החוזרת והמשכה.   

כט  ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע: לכם יהיה לאכלה. ל  ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב לאכלה; ויהי-כן. 

היגענו לפני כן לשלב הברכה שהסתכם בשבעה מאפיינים שביטאו את שאיפת התודעה האנושית באדם. ואלה הם בשידור חוזר:

1.    פרו

2.    ורבו

3.    ומלאו את-הארץ

4.    וכּבשׂה

5.    ורדו בדגת הים

6.    ובעוף השמים

7.    ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

הזכרתי לעיל שההבחנה גורמת לעשיה ולמעשה היא מקדמת כל פעולה וכל מחשבה. אתה בוחן את מה שיש לפניך ובהמשך לזאת אתה עובר אל הפעולה הבאה או אף אל המחשבה הבאה, ואתה עומד שוב ובוחן והולך אל עוד פעולה ולעוד מחשבה... כך בנתה התודעה האנושית את הרשימה לעיל: פרו, בחנה את זאת והגיעה אל "רבו", בחנה את האחרונה והגיעה אל "מלאו את הארץ"... וכן הלאה עד סוף הרשימה. זו למעשה הסיבה בשינוי מספרם הסידורי של ארבעה מאפיינים מתוך רשימת הבעת הרצון... כי גורם "ההבחנה" הוא זו שקבע את הסדר ששלט במאפייני כל אחת משתי הרשימות.

וכיאה לתודעה חושבת, ובהגיעה למאפיין השביעי והאחרון שברשימה, היא חזרה ובחנה את "הרשימה המלאה" שלפניה כמקשה אחת והגיעה אל "הבחנה עקרונית", אותה אני יכול לתאר רק אם אחזור לסורי ואשתמש בשיטת הדו-שיח שיתנהל לכאורה בין התודעה לבין האדם... השתמשתי לעיל בשיטה הזו כאשר ניסיתי לעמוד על השינוי שחל ברשימת הברכה כאשר עידכנה "התודעה החושבת" את רשימת הבעת הרצון של "החוליה הניידת"...   

הדו-שיח שציירתי אז התנהל לכאורה בין המוח לחוליה הניידת, והדו-שיח שאצייר להלן יתנהל הפעם בין התודעה החושבת לאדם... להדגיש, דו-שיח זה יתנהל "לכאורה" כי אין ולא יכול להיות דו-שיח שכזה... החוליה הניידת וברגע הצטרפותה לגוף האנושי- היא התמזגה עימו ועם מוחו והפכה כבר לתודעה חושבת... מרגע ההזדווגות לא ניתן כבר להפריד בין התודעה למוח... נטיות התודעה ומאותו רגע הפכו כבר למחשבות...

אולם שוב... המוגבלות המחשבתית שלי כופה עלי להשתמש בשיטת הדו-שיח, בשביל להבין לעומק את רשימת הברכה שלה שנוסחה והובעה מתוך הגוף האנושי...

האדם שזה עתה הצטרפה התודעה אליו – בוחן את רשימת הברכה שלה על שבעת מאפייניה ותוקף קשות את האורחת החדשה שלו...

"אינני מבין את הרשימה שלך גברתי!" – מטיח האדם בתודעה וממשיך: את שואפת ממשפחת האדם שיפרו וירבו וימלאו את הארץ... יפה! את מביעה שאיפות ותיקוות מאוד נעלות ומרחיקות לכת... את רוצה מאיתנו שנפרה, שהאדם יפרה... שישכפל את הפרי שלו; ששני הזרמים, הזכר והנקבה, המייצגים את המשכיות תכונת הניידות באדם – יפרו וישכפלו את עצמם, באופן שהפרי המשוכפל שלהם ישודרג בכל פעם ויהיה טעים ומשובח מהראשון. שהפרי שלהם ישתפר ויהיה תמיד במגמת עליה... אבל איך נגיע לפרי שכזה?! איך נשיג לך את הפרי הזה? מאיפה נמציא לך פרי שעומד בקריטריונים המדוייקים שהטבת לתאר? זה כמו התמהוני שמביע את רצונו בכל כספו של קורח! לא פחות לא יותר. אבל קורח מת והאדמה בלעה אותו עם אוצרו- מאיפה נשיג לו את אוצר קורח!

ולא רק פרו, ממשיך האדם במתקפתו, אלא גם רבו, את רוצה הרבה מהאדום האדום הזה... את לא מסתפקת בתיאור הפרי כי-אם רוצה הרבה הרבה ממנו... אבל מאיפה? איך? על מה?

ומלאו את הארץ! אני מבין שאת לא מסתפקת בפרי אחד שיפרה וירבה ויגדיל בזאת את מרחב המציאות שלו – כי-אם רצונך בהרבה פירות שיפרו וירבו ויגדילו בזאת את מרחב המציאות של כולם... שבני האדם ימלאו את מרחב המציאות– היינו "את-הארץ"; וככל שיהיו יותר כך יגדל מרחב המציאות של האדם באשר הוא. ואכן צדקת! קלעת! באופן הזה המציאות של בני האדם תגדל כל הזמן וכולם יאכלו את הפירות המשותפים של כולם... אבל דבר קטן התעלמת ממנו: מאיפה נשיג את חומר הגלם של שאיפותייך? מאיפה נשיג את הפרי ואיך נעשה אותו, איך נייצר אותו? איך יעמוד הפרי הזה בקריטריונים שלך? איך נגיע לאדם שכזה?

האדם ממשיך במתקפתו וסורק את רשימת התודעה (הברכה) לפי הסדר:

וכִּבשׂה! ומלאו את הארץ ואת כֶּבֶשׂ הארץ.

וכאילו כל הפירות כבר לידך ורק חסרה תוכנה צרכנית שתבטיח לכל אדם ואדם שיהנה מהפירות המפוזרים לכל עבר על פני הארץ... אבל שוב, מהיכן נשיג את הפרי הזה? איך נשיג את האדם עם סל המאפיינים האלו? ובעצם, איך אני האדם יכול לספק את המאפיינים שהגדרת עבורי? איך אני יכול לצרוב בתכונותי את המאפיינים הללו?

בזאת תם החלק הראשון של מתקפת האדם, או אם תרצה – של הוויכוח הקונקרטי בין האדם לתודעתו... את רוצה אותי עם מאפיינים מאוד קונקרטים ושאלה לי אליך: איך אגיע אל המאפיינים האלה? היכן אמצא אותם? איך אבנה אותם? איך אקיים אותם? אין לי את החומר הגולמי לעשות זאת... אם את רוצה אותי עשיר כקורח – תוציאי קודם את אוצרות קורח מתוך האדמה, או אז תציעי לי להושיט את היד לקחת אותם ולהיות עשיר.

בנקודה זו העביר האדם את אצבעו שחנתה על המאפיין הרביעי ברשימה, ושם אותה על המאפיין החמישי הבא בתור; וכאן הבחין במחוז שונה... מתקפתו תלבש מכאן ואילך אופן אחר... הוא שולח שוב את חציו הדוקרים אל התודעה: "עד עכשיו סרקתי איתך את הפרי האנושי ומאפייניו; את האדם שאת חפצה בו... אולם גם באדם הזה לא הסתפקת ותאבונך טפח עימו... עוד נותרו לך שלושה סוגי פירות בסל שביקשת מהאדם שיקטוף עבורך".

שלושת סוגי הפירות האלו, המשיך במתקפתו במחוז המקביל, מיוחדים ובלעדיים הם, כי רק אדם בעל ארבעת המאפיינים שנמנו לעיל יכול להשיגם ולקטוף אותם, ואלו הם:

ורדו בדגת הים! את רוצה שהאדם הזה ישלוט ביד רמה בכל סל המידע שביקום; שיטרוף ממנו את כל מה שבא ליד; שיזרוק פשוט את חכתו בחושך ופרי מוכן ומזומן יצא בחכה! ובעצם את נושאת את עינייך לטרף מוכן ומזומן; ושאלה לי אלייך: היכן נמצא טרף שכזה? איך נאתר אותו? איך נגיע אליו...

ואף גם זאת: את שואפת להיתלות על כנפי הטרף שיצא בחכה, לעוף עימו השמימה ולקטוף באמצעותו את הפירות ישירות לפה... אכול כפי יכולתך מכל הבא ליד, אוכל מוכן ומזומן...

ובעוף השמים רדו! שאפת, במילים אחרות, לאדם שישלוט שליטה מוחלטת בדרך המובילה אל טרפותיו, באופן שהדרך הזו תוביל אל טריפה שהינה תוצר מוגמר של עיבוד שני חלקי המידע, המואר והחשוך. ותהייתי בעינה היא: על איזו דרך יושב טרף שכזה? איך ימצא האדם טרף שכזה... איך יטרוף פרי שכזה?

"לסיום", מיישר האדם את מבטו לתודעה ונועץ אותו בלובן עינה, "הבה נסרוק את מאפיין הפרי האחרון שהאדם, לדידך, אמור לטרוף עבורך".

ורדו... בכל-חיה הרמשת על-הארץ!   שטריפת האדם תהיה מונחת ומזומנת לפניו "על"-הארץ, גם הטרפה הגדולה וגם הקטנה... במילים אחרות, עינייך נשואות לאדם שישלוט ביד רמה גם בטרפות הקטנות והמתוקות... לא רק בגדולות והרציניות, ושימצא אותן מונחות לפניו- מבלי לחפשן, ובפעם המי יודע אשאל ואשנן: היכן ואיך משיגם מהאדום האדום הזה? בשאלה העקבית הזו סיים האדם את מתקפתו בשני המחוזות, והמתין למוצא פיה של התודעה- הנבוכה במקצת מהטון הקשה של השותף...

המשך ליום השישי (פרק יב)