קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק י בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום השישי (פרק י')
ורדו בדגת הים – משלו ביד רמה בכל ערימת המידע במטרה לדוג מתוכה את המידע הזמין ואת כל צירופיו בכל רגע נתון. עברנו לעיל בשלב הבעת הרצון על המאפיין הזה שהחוליה הניידת ביקשה למצוא באדם... ועכשיו לאחר שהתחברה עם גוף האדם בפועל – היא חזרה אל אותו המאפיין ושיננה אותו – שיתרכך ויכרע ברך לפניה...
ובעוף השמים – וגם חזרה אל המאפיין הזה וביקשה בשינונו שיתרכך ויכרע ברך... שלטו ביד רמה בדרך המובילה אל טריפותכם... תלו את עצמיכם על כנפי "עוף השמים" – על כנפי טריפותכם, וקיפצו על פני שרשרת המידע האין-סופית לאורכה ולרוחבה ללא סדר שיגביל אותכם.
ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. – וכן גם אל המאפיין הזה חזרה אך בשידרוג קל: ובכל- חיה הרמשת... במקום הנוסח הקודם- ובכל הרמש הרמש... או בנוסחים המקוריים:
ויאמר אלהים נעשה אדם... וירדו... בכל-הרמש הרמש על-הארץ. (נוסח קודם)
ויברך אתם אלהים ויאמר להם... ורדו... בכל-חיה הרמשת על-הארץ. (נוסח עדכני)
משמעות המאפיין הזה – שטריפת האדם תהיה מונחת ומזומנת לפניו "על"-הארץ, גם הטרפה הגדולה וגם הקטנה... היינו שהאדם ישלוט ביד רמה גם בטרפות הקטנות והמתוקות... לא רק בגדולות והרציניות... השאלה מהו ההבדל בין "ובכל-חיה" לבין "ובכל-הרמש"?
למעשה אין שום הבדל מעשי בין שני המונחים, כי מילת הקשר "כל" שחוברה אל הרמש באמירה הראשונה- מכלילה את כל סוגי החיה שהחוליה הניידת פגשה על פני שרשרת המידע, החל מהצטרפותה לחד-תאי ועד הצטרפותה למטען החיה הגדול ביותר. אם כן המונח "כל-הרמש" שווה ל- "כל-חיה" כי הרי כל חיה היא רמש במהותה, וזו למעשה ההבחנה הנגזרת ממילת הקשר "כל" שחוברה ל " כל -הרמש"...
ובכן המדובר אכן באותו המונח באותה האימרה ובאותה הכוונה, וההבדל היחיד הוא המקום ממנו ציטט מחבר התורה את אימרת החוליה הניידת.
בשלב הראשון של הבעת הרצון, צוטט הביטוי הגולמי שמבטא את רצון החוליה הניידת בזה הלשון:
ויאמר אלהים נעשה אדם... וירדו... בכל-הרמש הרמש על-הארץ.
ואכן החוליה הניידת נעצה את עיניה בתכונת "הרמש" (הטרף) הנמצאת בכל יצור ויצור גם בקטן ביותר- לא רק בטורפים הגדולים... כלומר היא רצתה שהאדם ישלוט גם בטרפות הקטנות והמתוקות... מכאן היגענו למסקנה שלמעשה היא מתכוונת ב-"כל-הרמש" לכל סוגי היצורים, לכל מטעני הגופות, לכל חיה וחיה... לכל גוף שהחוליה הניידת יכולה להצטרף אליו ולהפוך בחברתו ליצור בעל "נפש חיה".
נא לזכור שאת אימרתה הראשונה אמרה מיד לאחר ההבחנה "וירא אלהים כי-טוב" כאשר עוד היתה מחוץ למתחם הגוף האנושי. או אז ועקב ההבחנה הקשורה "באדמה"- הביעה את רצונה להצטרף לגוף אנושי ולהיות אדם שירדה בכל-הרמש... שרמת "הרמש" שלו תהיה שווה לכל רמת רמש בכל יצור קטן כגדול.
נא עוד לזכור שאת אימרתה השניה שנתחמה בנוסח "ברכה"- אמרה אותה מתוך מתחם הגוף האנושי עצמו כאשר כבר הצטרפה אליו והפכה ל-"תודעה", או אז הציטוט של נוסח האימרה נלקח ישירות מתוך מתחם הגוף האנושי שיודע כבר לעבד נתונים ותמלילים. האימרה השניה ולמעשה נוסחה ע"י המוח ומשם יוצאים ניסוחים מזוקקים פרי עיבוד הנתונים המתוייקים במוח.
נוסח האימרה השניה ולמעשה הוא פרי העיבוד הראשון שהמוח הפיק לאחר הצטרפות החוליה הניידת אל הגוף. היא ביקשה לחזור בברכתה על נוסח אימרתה הראשון:
וירדו... בכל-הרמש הרמש על-הארץ.
אך המוח האנושי עיבד את המידע הנגזר מהאימרה הזו והגיע למסקנה שהמדובר הוא בכל חיה... שהאדם יגיע ברמת הרמש שלו לרמת הרמש של כל יצור בעל נפש חיה... היינו של כל חיה וחיה. ובניסוח המוח:
ויברך אתם אלהים ויאמר להם... ורדו... בכל-חיה הרמשת על-הארץ.
ובעצם, טביעת אצבע המוח מורגשת בנוסח המלא של ברכת החוליה הניידת, אותה שיגרה אל האדם מתוך גופו האנושי. ובשביל לעמוד על מאפייני טביעת האצבע הזו, יש להצביע על ההבדל בין נוסח הבעת הרצון אותו הביעה החוליה הניידת בטרם הצטרפותה לגוף האנושי, לנוסח הברכה אותה הביעה מתוך הגוף האנושי ובניסוח המוח.
נערוך איפוא להלן את ההשוואה בין ניסוח שתי האימרות, ונבחין שוב שהמדובר והלכה למעשה באותה האימרה, של אותה החוליה, המביעה את אותו הרצון ואותן השאיפות... אך בניסוחים שונים: אחד גולמי ושני מזוקק.
להלן איפוא נוסח האימרה הראשון (הגולמי), אותו הביעה החוליה הניידת מחוץ לגוף האנושי:
כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו; וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.
והינה הרשימה הראשונה הגולמית והמפורטת:
ויאמר אלהים נעשה אדם:
1. בצלמנו
2. כדמותנו
3. וירדו בדגת הים
4. ובעוף השמים
5. ובבהמה
6. ובכל-הארץ
7. ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.
והינה נוסח הברכה המקבילה, אותה שיגרה החוליה הניידת שכבר הפכה לתודעה- מתוך הגוף האנושי, והפעם בניסוח המוח:
כח ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים פרו, ורבו, ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.
וזהו פירוט רשימת הברכה השניה והמעובדת:
ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים:
1. פרו
2. ורבו
3. ומלאו את-הארץ
4. וכבשה
5. ורדו בדגת הים
6. ובעוף השמים
7. ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.
הבה נערוך אם כן את ההשוואה, ולשם זאת אני הולך להשתמש ברשימת הברכה שעודכנה ע"י המוח, ולשים על יד כל סעיף – את הסעיף שנלקח ועודכן מהרשימה הראשונה ומספרו הסידורי במקור.
ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים:
1. פרו (בצלמנו – [1])
2. ורבו (כדמותנו – [2])
3. ומלאו את-הארץ (וירדו בכל-הארץ – [6])
4. וכבשה (וירדו בבהמה – [5] ]
5. ורדו בדגת הים (וירדו בדגת הים – [3])
6. ורדו בעוף השמים (וירדו בעוף השמים – [4])
7. ורדו בכל-חיה הרמשת על-הארץ. (וירדו בכל-הרמש הרמש על-הארץ – [7])
ובכן ממבט ראשון אני מבחין בשתי הבחנות:
א. רק שלושה סעיפים מהרשימה הקודמת (1,2,7) שמרו על מספרן הסידורי בעוד האחרים לא, כלומר המוח האנושי עידכן גם את סדר העדיפויות של הרשימה הראשונה – לא רק את נוסח סעיפיה.
ב. רק שני סעיפים מהרשימה הקודמת (3,4) שמרו על ניסוח התוכן שלהם – הגם ומספרם הסידורי השתנה, בעודה ניסוח של כל יתר הסעיפים עודכן.
הבה ניגש למלאכה ונתחיל בסעיף הראשון:
1. פרו (בצלמנו – [1])
בשלב הראשון של "הבעת הרצון", החוליה הניידת חקקה רשימת רצונות בת שבעה סעיפים שאקרא לה להלן "הרשימה הראשונה". היא התחילה בסעיף: נעשה אדם בצלמנו...
"צלם" הוא העתק התמונה המקורית. והחוליה הניידת נשאה את עיניה לגוף שישקף והלכה למעשה את תכונת האב שלה; את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת המקורית שבאה איתה מהבית. שתכונות הגוף הזה יהיו ההעתק המקורי של תכונות החוליה הניידת. שתכונת הניידות הבלתי מוגבלת תאפיין אותו.
ועקב הצטרפות החוליה הניידת בפועל לגוף האנושי, היה כבר למוח פיתחון פה... הוא פנה אליה: את רוצה שהאדם הזה יהיה בצלמך ויהווה את ההעתק המקורי של תכונת הניידות האין סופית שלך; היינו את רוצה שלא יפסיק לנוע וכל תנועה שלו תבטא צעד חדש, משהו חדש, כי הרי הכל משתנה עם כל צעד...
ובעצם את רוצה שכל הזמן הוא ישתנה, שישכפל את עצמו או לחלופין שיפרה; שיתן כל הזמן ובכל צעד פרי אחר טעים יותר, משובח יותר, מעודכן יותר... אם כן את רוצה שיפרה; ותרשי לי לעדכן את רצונך:
פרו – שהאדם יפרה... ששני הזרמים, הזכר והנקבה, המייצגים את המשכיות החוליה הניידת באדם – יפרו. שישכפלו את עצמם באופן שהפרי המשוכפל שלהם ישודרג בכל פעם, שיהיה טעים ומשובח מהראשון. שהפרי שלהם ישתפר, שיהיה תמיד במגמת עליה...
אני מחבר השורות משתמש בשיטת הדו שיח שהתנהל לכאורה בין המוח לחוליה הניידת בשביל להבין את העידכון ולנסח את הממצא... אולם אין ולא היה שום דו-שיח, החוליה הניידת וברגע הצטרפותה לגוף האנושי היא התמזגה עימו ועם מוחו והפכה כבר לתודעה חושבת... נטיותיה מאותו רגע הפכו כבר למחשבות...
אני אמשיך עם זאת להשתמש בשיטת הדו-שיח, כי רק באופן הזה ניתן לתעד את טביעת אצבעות המוח ועידכון "הרשימה הראשונה"...
2. ורבו (כדמותנו – [2])
" דמות" היא דמוי תכונת החוליה הניידת באדם; כלומר היא דמוי של תכונת הניידות באדם לאחר הצטרפות החוליה הניידת אל הגוף האנושי.
ובכן, החוליה הניידת בחרה בגוף האנושי שזיהתה מתוך האדמה והצטרפה אליו מרצון, הוא לא נכפה עליה כיתר הגופות שמצאה מנקודת ריחופה והצטרפה אליהם... אולם היא "מודעת" לניגוד המהותי השורר בינה לבין הגוף החומרי; עמדנו לעיל ארוכות על מהות הניגוד הזה והקונפליקט הנגזר ממנו... היא ידעה שגוף האדם לא יענה על שאיפת הניידות המקורית שלה, ומכאן מקור האות כ' שקידם את הדמות שרצונה בה- כ דמותנו... כלומר היא הביעה את שאיפתה לתכונת ניידות מקסימלית באדם שתהיה קרובה עד כמה שאפשר לרמת הניידות המקורית שלה.
וגם כאן בנקודה הזו פנה אליה המוח: את רוצה שהאדם יהיה כדמותיך, שתכונת ניידותו תהיה כמוך, שינוע ללא הגבלה כמוך, שעם כל צעד יגיע לפרי אחר – כמוך ללא הגבלה... אולם את מודעת שלעולם לא ישיג את פרותיך המקוריים, לכן את רוצה הרבה ועד כמה שאפשר מהפרי הזה... את רוצה בעצם הרבה מהאדם הזה... ותרשי לי איפוא לעדכן גם את המגמה הזו.
ורבו – שהפרי של האדם (שלהם – של הזכר והנקבה) ירבה... שהאדם ירבה, שיהיה הרבה במספר. כמה הרבה? "התודעה" לא נקבה במספר כי כל מספר הוא קטן מהבא אחריו... אבל היא רוצה הרבה מהאדום האדום הזה...
3. ומלאו את-הארץ (וירדו בכל-הארץ – [6])
החוליה הניידת הביעה את רצונה באדם שימשול ביד רמה בכל-הארץ, והדגש על מילת הקשר "כל"- שהאדם ימשול ביד רמה גם בארץ וגם ביתר הארץ – בכל הארץ. שימשול גם בשרשרת המידע של המציאות (הארץ), וגם ביתר שרשרת המידע של היקום (יתר הארץ).
כאן הפנה ידידנו המוח הערה "ממזרית" לחוליה הניידת: מדוע את רוצה כל כך בשליטת האדם במידע של "יתר הארץ"? מדוע את רוצה שישלוט ביתר המידע של היקום? ובעצם רצונך האמיתי הוא שיגדיל את מרחב המציאות שלו – באופן שהארץ שלו תגדל ותגדל ללא הרף ותיקח עוד נתח ועוד נתח מהיקום- מיתר הארץ... הלא כן?
ובכן, מסכם המוח את הערתו, רצונך הוא באדם שיגדיל עד כמה שאפשר את מרחב הארץ, שיגדיל עד אין סוף את מרחב המציאות שלו, ואדם כזה שעינייך נשואות אליו יכול להכפיל את מרחב המציאות שלו בעזרת עוד אדם, שינוע לידו על שרשרת המידע ויצור עוד פירות שיעמדו לרשות שניהם ויכפילו דרכם את מרחב המציאות שלהם. ובעצם למה רק שניים, ואולי שלושה? עשרה? אלף? מליון... ובעצם שיהיו הרבה ללא סוף... שימלאו ללא הרף את מרחב המציאות ויגדילו אותו... ובניסוח מעודכן:
ומלאו את-הארץ – שבני האדם ימלאו את מרחב המציאות– "את-הארץ"; וככל שיהיו יותר כך יגדל מרחב המציאות של האדם באשר הוא. ואכן באופן הזה המציאות של בני האדם גודלת כל הזמן כי כולנו אוכלים את הפירות המשותפים של כולם...
4. וכבשה (וירדו בבהמה – [5] ]
תכונת "הבהמה" היא המאפיין החמישי ברשימה הראשונה, שביטאה את רצון החוליה הניידת בטרם הצטרפותה לגוף האנושי והפיכתה לתודעה.
רצון החוליה הניידת לנוע על שרשרת המידע עד אין סוף – נגזר מתכונת הניידות המקורית שלה שגם לה אין סוף... לכן היא לטשה עין לתכונת "האין-סוף" של הבהמה שאוכלת את העשב הבלתי מוגבל המכסה את עין כל הארץ ולועסת אותו עד אין סוף; דהיינו וגם לאחר לעיסתו מעלה אותו שוב לגרונה ולועסת אותו לעיסות חוזרות ונשנות...
אשר על כן, החוליה הניידת הביעה את רצונה באדם שישלוט ביד רמה "בתכונת האין-סוף" שהבהמה מייצגת. שהוא ידהר בחברת החוליה הניידת אל האין-סוף; ששאיפות האדם יהיו בלתי מוגבלות; שהשמים יהיו גבולותיו.
ובכן הערה אישית לפני שניגש למוח ולניסוח המעודכן שלו למאפיין הזה. יורשה לי לשנן שוב: המאפיין של "האין-סוף" הופיע ברשימה הראשונה ובניסוח הזה: "ורדו בבהמה" – משמע שהאדם ישלוט ביד רמה בתכונת "האין-סוף" שהחוליה הניידת הבחינה "בבהמה". את הרצון הזה הביעה החוליה הניידת בטרם הצטרפותה לגוף האנושי, והינה לאחר מיזוגה עם הגוף והפיכתה לתודעה, היא באה לעדכן גם את הסעיף של הבהמה המייצג את "האין-סוף", ולמלא את מקומו במאפיין הרביעי ברשימת הברכה- הלא הוא "וכבשה"- ובכתב מלא "וכבשוה". עמדתי כבר על המאפיין הזה לעיל והבהרתי אותו כלהלן:
וכבשה – וכבשוה! כִּבשו את הארץ, לכדו אותה, השתלטו עליה, שעבדו אותה, הפילו אותה לרגליכם, ספחו אותה אליכם... זה לשון הטורף שמבקש להגיע לטרפתו בכל דרך. זו שפת החוליה הניידת שתכונת הטרף לבשה אותה...
במילים האלה עמדתי על המאפיין הרביעי בברכה, ואת זאת עשיתי לפני שערכתי את ההשוואה בין שתי הרשימות, ולפני שהבחנתי שהמדובר בעצם ברשימה אחת אך בניסוחים שונים.
במהלך ההבחנה וכזכור הצבעתי על הניסוח של שתי הרשימות והשוויתי ביניהם: הצבעתי על הניסוח הראשון- כאשר החוליה הניידת הביעה את רצונה הגולמי מחוץ לגוף האנושי, ומקביל הצבעתי על הניסוח השני ברשימת הברכה- כאשר כבר התמזגה החוליה הניידת עם הגוף והמוח והיתה לתודעה חושבת, או אז ניסחה את אותו הרצון הגולמי אך במילים וביטויים מעודכנים.
עמדנו כבר לעיל על שלושת המאפיינים הראשונים בהם עידכנה "התודעה החושבת" את רצונה הגולמי; ועוד לפני כן עמדנו אף על המאפיין האחרון ברשימת הברכה, והשווינו בינו לבין הנוסח הגולמי שברשימה הראשונה. שני מאפיינים שברשימה הראשונה שמרו על הניסוח שלהם ולא עודכנו ע"י התודעה החושבת, ואם כן נותר לנו משתי הרשימות רק המאפיין הרביעי (וכבשה)- שאמור לייצג את מהות העידכון של מאפיין (הבהמה) שמביע את רצונה הגולמי של החוליה הניידת בלדהור אל האין-סוף...
בחנתי ארוכות את שני המאפיינים האלה ולא היגעתי לשום השוואה. מה לכבשוה ולתכונת האין סוף... מה פשר הפועל "וכבשה" ומה הקשר שלו עם תכונת האין סוף של הבהמה?
לאחר עיון ממוקד של יום שלם הצלחתי להבין שלמעשה לא קראתי את המילה המקראית נכונה; לא המדובר ב- כבשה מלשון לכבוש- אלא במילה כִּבְשַה מלשון כבש של הצאן – נעמוד על המשמעות בהמשך; ואילולא ההבחנה שלי בניסוחים השונים של שתי הרשימות הגם ושתיהן מכוונות לאותו הרצון... ואילולא ההשוואה שהיה עלי לערוך ביניהן – הטעות היתה מלווה אותי לאורך כל הדרך והייתי נותר עם המילה השגויה "וכבשה" שבאה לכאורה מלשון לכבוש וללכוד...
אני כותב את השורות האלה באמצעות מעבד תמלילים משוכלל "וורד", ואני יכול בקלות לתקן את השגיאה הזו לעיל ולעדכן את הטקסט שלי בהתאם, כי הרי הכל משתנה עם המילה החדשה... יש מרחק רב בין הכיבשה המסכנה לכובש האכזר... אולם החלטתי להשאיר את שגיאתי במקומה ואף לתעדה בשביל לציין את הנקודה הזו: את התורה הזאת אפשר להבין רק אם לומדים אותה ברצף מבלי לפסוח על שום הערה/הבחנה תהיה אשר תהיה. ושוב, אילו פסחתי על ההבחנה האחרונה – לא הייתי מגיע אל המונח הנכון ולעולם לא הייתי נכנס אל הנתיב שיינתב אותי אל המונח הנכון. ההבדל בין המונח השגוי למונח הנכון הוא כהבדל בין העולם השגוי לעולם הנכון; מספיק שתתעה בנתיב אחד בשביל שתמשיך כל הדרך בנתיב השגוי ותיכנס בעל כורחך לעולם מבולבל... לעולם לא רלוונטי.
אנו פוסחים לא פעם על ההבחנה הנכונה מתוך העצלות לשמה. אנו פוסחים על השאלה הנכונה ועל ההערה הנכונה מתוך השיגרה לשמה... התרגלנו לקנות את השקט המזוייף שלנו באמצעי זה... לא לשאול שאלות "מיותרות"... לא להעיר את ההערות הרלוונטיות כאשר אפשר לחיות בלעדיהן... לא לפתוח את הפה כאשר אפשר בקלות להשאירו נעול ולקנות בזאת את השקט...
התורה ומחברה שולחים לנו בעצם את המסר הזה: אפשר להבין את הטקסט התורני רק אם נקרא אותו ברצף; כלומר רק אם נקלוט את חוליות המידע שלו ברצף מבלי לפסוח על שום חוליה. השאלה- איך אני יכול להיות בטוח שלא פסחתי על שום חוליה?
– כאשר אתה קורא את הטקסט התורני ומשלב אותו עם ההבחנה/ השאלה/ ההערה... כלומר עצם השאלה מהווה ציון לחולית מידע מסויימת שעליך לעבור עליה בטקסט, אחרת תפסח על הרצף ותיכנס לשבילים בלתי רלוונטים...
דוגמה: השאלה הראשונה בה הבחנתי כאשר תפסתי את ספר התורה ביד: מיהו האלהים? ואני מדבר על המונח הקלאסי של "אלהים" זה שהיהודים מאמינים בו ושהזדנבו לאמונה זו המוסלמים והנוצרים... לציין שבשאלה הזו בחשתי עוד לפני שהגעתי למונח "תודעה" או "חולית מידע"... למעשה, הבחנתי בשאלה הזו מזווית מאוד מיוחדת...
אני יליד חלב שבסוריה, עליתי משם בגיל 19 ולמען האמת לא זכור לי, לא כנער ולא כבוגר, אם בחנתי את השאלה הזו שם בסוריה בתוך הקהילה הסגורה עד מאוד של יהדות חלב.... אולם כאשר עליתי ארצה והתגייסתי כמעט מיד – הורדתי מעלי את כל עול היהדות ואני משתמש במונח הנכון: להוריד עול... או אז הבנתי שלמעשה הדת היהודית היתה עלי לעול בסוריה... משהו שנכפה עלי; מסגרת שהשיגרה בנתה אותה ואני נולדתי אל תוכה... הדבר היחיד שהקפדתי לשמור עליו בארץ הוא הצום בכיפור. אני חושב שביקשתי בזאת לשמר את הקשר עם עברי...
חייתי כעשר שנים בארץ ושוב ירדתי אל הגולה והפעם מרצוני... ירדתי למדינת פנמה שבמרכז אמריקה, שם חי אחי והיתה לי הזדמנות לעבוד ולהתקדם. התחתנתי כחילוני מובהק ונולדו לי ילדים, וגם בבית שלי הקפדתי לשמור על קשר עם עברי ועם היהדות שלי. הקפדתי לקדש בליל שבת, בחגים... כשהילדים שלי התחילו לגדול – הקפדתי להתפלל מידי יום בבית ולהניח תפילין – לא מתוך אמונה אלא מתוך העיקרון שיש להכין לילדים שלי את אותו התבשיל שהורי הכינו עבורי ושהם יחליטו בעתיד אם לאכול ממנו או לא...
הימים עברו ולפני תשע שנים נפטרה אימא; אימא יש רק אחת... היא היתה אישה יפה בכל מובנה של המילה וגם דתיה אדוקה. ידעתי שהיתה רוצה שנקרא עליה קדיש שנה שלמה כמנהג היהודי... שאני לא אקיים את משאלתה...? אהבתי אותה ומעל לכל כיבדתי אותה, נכון להגיד הערצתי אותה; הערצתי את השקט הנפשי שהיה לה ושעד היום אינני יודע את סודו. הייתי בא אליה ללקט לעצמי קצת מהשקט הזה... הייתי בא אליה עם הבעיה הכי גדולה ויוצא עם הפיתרון הנחרץ מבלי שהעלתי את הנושא... שאני לא אכבד את רצונה?
החלטתי מיד אחרי השבעה ללכת מידי יום לבית הכנסת לשחרית מנחה וערבית ולאמר כדת וכדין את הקדיש שנה שלמה וכן עשיתי, לא החסרתי יום אחד, תפילה אחת. אדגיש שוב ואשנן, עשיתי את זאת לא מתוך האמונה כי אם מתוך הכבוד שחשתי כלפי אדם כנה ואציל. מטבע הדברים חזרתי אל ערימות ספרי הקודש שהיו מונחים לפני בבית הכנסת והחלטתי להעיף בהם מבט חוזר... מבט משכיל, לא כמבט שנכפה עלי בסוריה...
רציתי להתחיל את המסע מההסטוריה היהודית וכך תפסתי את יהושע ונעזרתי במעם לועז, אחריו שופטים, שמואל, מלכים א', מלכים ב' ועצרתי; שם הרגשתי עצרה ההסטוריה שלנו מלכת... משם לקחתי את עצמי אל המשנה ועמדתי עליה כשלוש שנים לעומק, בעזרת עטו המחודד של הרב פנחס קהתי ז"ל. בד בבד עמדתי מידי שבוע על פרשת השבוע בעזרת רש"י ואף נעזרתי בפרושי חז"ל על רש"י. משם הדרך היתה קצרה לחזור בעצמי אל התורה... הרגשתי את כובד הפסיעות שפסחו עליהם חזלינו על פני הדפים והפרושים הארוכים... שאלתי את עצמי שאלות מאוד גולמיות, אם תרצה אמיתיות – כשאלות הגדולות של ילדים קטנים...
שאלתי למשל – איך יתכן קיום רב גאוותן ובלתי צנוע? חזרתי עם עצמי אל חלב ואל מספר תמונות שעלו מהם ניגודים קשים... ראש הקהילה שלנו בחלב היה רב גאוותן שהענווה ממנו והלאה... ידעתי עמוקות שיסוד התורה אינו הולך עם היהירות, ואם כן איך רב גדול בתורה יכל להיות גאוותן מובהק? איך הוא יכל להבין את התורה? היה לנו בסוריה עוד "רב" עוצמה שהכנות והדוגמה האישית ממנו והלאה...
עזבתי את התמונות האפלות של סוריה והלכתי אל ישראל, אל העולם הפתוח המפוכח ודווקא שם צצה התמונה הסטירית של טיפול הרב הגאון עובדיה יוסף בפרשת דרעי. אם ובניגוד לפסיקת בית המשפט האיש לא גנב אזי יש להרים קול צעקה וללבוש שק ואפר, ואם אכן גנב – יש לגנות אותו ברבים ולהקיאו משורות ש"ס יען בגד בערכי היהדות. אבל עובדיה יוסף התייחס למקרה באופן מאוזן: הוא האמין קצת בצידקת דרעי ואמר את זאת מפורשות, אבל בד בבד לא לבש שק ואפר והמשיך לנהל חיים תקינים עם כל המוסדות העכורים, ואף הוציא את דרעי בהדרגה מתודעת ש"ס ושורותיה והמליך אחר תחתיו; כך עושים לאדם תם שקופח...? יכל למשל להשאיר את האיש התם שנעשה לו עוול כיו"ר ש"ס שינהל את ענייני ש"ס מתוך הכלא כפי שמנהלים רבי המחבלים את אירגוניהם מבתי הכלא הישראלים; זו דוגמה לכנות! אך היכן היא? היכן הנחרצות, הכנות, היכן מושב האמת הנגזרת לכאורה מהתורה?
למעשה לא התחבטתי בשאלות כי אם נגעתי בהן; העלתי אותם לאוויר בצל התחושה הכבדה שאפפה אותי אודות הפסיעות שפסחו עליהם חזלינו בעיונם בתורה. שאלתי למשל- מה פשר הקורבנות והזבחים והמנחות ולחם התנופה... האם הדת היהודית מסתכמת בטקסים? השאלה הבאה היתה: מה פשר עבודת השם וסדר הקורבנות בצד קיום השם- בורא העולם... אני יכול להתפלל אל השם ולהודות לו על פעולו, אך יש כאן סדר של עבודה שהוא בעצמו כונן ואם כן איך מתקשר הסדר הזה עם בורא שמים וארץ? מדוע הסדר המדויק הזה אמור לקשר אותי כנברא עם בוראי?
על מקבץ השאלות האחרונות ענו חז"ל לאורך כל ההסטוריה בנוסח הבא: איננו יודעים מה משמעות סדר עבודת השם אולם, אין ספק שיש לזאת משמעות שרק אנשי סגולה בודדים יכולים לעמוד על סודותיה.
כשלעצמי קניתי את תשובת חז"ל העקרונית, אך לא עצרתי ברמת העיקרון שהגיעו אליה אלא המשכתי מהנקודה העקרונית הלאה... אכן, ישנה משמעות לעבודת השם ולמעשה ישנה משמעות לכל מילה ומילה בתורה – אך איננו יודעים לעמוד על המשמעות הזו כי עוד לא היגענו אל רמת ההבנה הזו. השאלה הבאה בתור היתה: ואיך ניתן להגיע אל רמת ההבנה הזו?
על השאלה האחרונה עניתי בעצמי ולא הסתמכתי על שום מקור, כי התשובה, לדידי, חייבת לבטא את "ברירת המחדל" – לא תיתכן תשובה אחרת.
ובאופן הזה עניתי: אני יכול להגיע אל רמת ההבנה המתאימה לתוכן התורה אם אלך אל המטרה הזאת לפי הסדר מבלי לקפוץ על שום שלב. כלומר לא אנסה להתעכב על שאלת קורבן "עומר התנופה" אלא אענה ביושר שאין לי שמץ של מושג מה פשר הקורבן הזה ומה המסר שבו לאדם, כי פשוט עוד לא עליתי אל הרמה הנכונה בה אבין את המילים האלה; וכאשר אגיע אל הרמה הזו – הקשר ביני כאדם למילים האלה ייחשף מאליו.
אם כן, עליתי ברגע ההוא על אם הדרך והתחלתי בפועל לגשת אל המילים האלה, אל "עומר התנופה"... המצפן היחיד שהיה בידי הוא מילת הקוד "סדר", ללכת על פי הסדר ולהיאחז בו בכוח לבל ישמט מיידי... אבל השאלה- איך נקבע הסדר הזה? מי יקבע את הסדר? איך אמצא את הרשימה המדוייקת של הסדר הזה?
על השאלות כבדות משקל אלה מצאתי תשובה נחרצת- ושוב בעזרת השיטה של ברירת המחדל: לא תיתכן תשובה אחרת כי אין תשובה נוספת בנמצא. והתשובה הנחרצת הסתכמה בשתי מילים: "כנות עצמית". אני אמצא את הרשימה המדוייקת של "הסדר" הזה אם אשתמש בכנות העצמית שלי. כלומר אם אגש לתורה ואקרא את תוכנה בשפה כנה מבלי לפסוח על שום שאלה הערה או הבחנה- תהא אשר תהיה. כאן בנקודה הזו גיליתי את המונח המקראי "רצף" וכרתי ברית איתו; ללא הרצף לא יתכן קיום לסדר, גם לא ניתן לשמור עליו כי לא ניתן לעקוב אחריו. המונח "רצף" נקרא בתורה "אחד".
הנוסחה עבדה והתחלתי לקרוא את התורה ולהתקדם בפסיעות מבטיחות... הסתבר לי שהתורה נכתבה מהתחלתה עד סופה ע"פ הגיון רצוף שרק המוח האנושי מסוגל לחשוף ולעקוב אחריו. במילים אחרות, יש להעמיד את נוסח התורה למבחן התוצאה בכל מילה ומילה, באופן שכל מילה חייבת להבהיר את כל השאלות וההערות וההבחנות ואף הסתירות שנגזרו מהמילה שקדמה לה- ואם לא, אזי ישנה עדיין שאלה או הבחנה שעוד לא עמדת עליה וזה המצפן שלך למעקב אחר הרצף הסדיר.
ולא רק זאת: גם כל משפט עונה במהותו על השאלות וההערות והסתירות הנגזרות מהמשפט שקדם לו, ומשפט בנוסח התורה מורכב משתי מילים ויותר. וכך כל פסוק יענה על הפסוק שקדם לו, כל קטע, פרק, או חומש... כך נוסד הרצף של התורה, וכל אדם באשר הוא יכול לעקוב אחר הרצף הזה בעזרת הגיונו (מוחו) ומתוך כנותו הצרופה. אל "כנות צרופה" מגיע האדם שחותר אל עצמו... שחותר להגיע אל מעמקיו. כנות היא מסלול – לא מטרה.
כשלעצמי – התחלתי את תהליך העיון בתורה זה מכבר, ונתתי לממצאי ביטוי על פני מאמרים וספרים שאחסנתי באתרים שונים ברשת האינטרנט; והמדריך שלי נותר בעינו: להעמיד כל הזמן את כל התורה במבחן; כל מילה חייבת לעמוד למבחן "המילה שקדמה לה" עם השאלות וההערות הנגזרות ממנה. הוא הדין לכל אות והאות שקדמה לה, כל קטע והקטע שקדם לו. לחפש בכנות את השאלה ולהתקדם דרכה אל המילה הבאה ואל הפרק הבא. באופן הזה עוקבים אחר הרצף ושומרים עליו. בשיטה זו מייצרים את הדלק הדרוש להתקדם במסלולי התורה.
לפני שנחזור אל נושאינו שכמעט ואיבדנו עימו קשר עין... להלן דוגמה אחרונה לשיטת ההתקדמות על רצף המילים באמצעות ההבחנה הכנה... אני חושב שעובדת היותי בפנמה תרמה לי לעמוד על האבחנה הזו.
אני חי מעל לעשרים שנה בפנמה בתוך קהילה יהודית חלבית אמידה ומסורתית, אנשי עסקים ממולחים שהגיעו לכאן בשנות השישים עם כיסים ריקים ותוך עשור או שניים מילאו אותם עד שהתפקעו... נולדה כאן חברה "נובורישית" שבין לילה מצאה את עצמה חולשת על אימפריה של כסף, ולנובוריש ממוצע דפוסי התנהגות משלו... להראות את עושרו, לצעוק את עושרו... שמעתי על אנשים שהתקינו בבתיהם ברזים מזהב- או בציפוי זהב... ראיתי נובוריש אחד שתרם קבל עם ועדה לעליה לתורה את מה שמרוויח הפועל הבכיר שלו במספר שנים...
לכל אדם צורך משלו ולנובוריש יש את הצורך להבליט את עושרו. לא כן עשיר מבית אביו... אציל קוראים לו, הוא לא צועק ולא מראה דבר- אין לו את "הצורך" הזה.
ברקע הפנורמה הזו שכללה תמונות של מיסחור הדת – הבחנתי בשאלה אחת: האם אלהים הבורא הוא ישות נובורישית או ישות אצילה? האם אלוהים האחד והאציל- צריך להשען על "הנחה בומבסטית" בשביל להודיע על תכונת קיומו?
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מה זו אם לא הנחה? והוא הבורא והיוצר יפתח בהנחה כזו? האם אציל שכמותו זקוק לטענה כזו בשביל להוכיח את עובדת קיומו? האם אציל מלידה אמור להפנות את שימת לב הנוכחים לעובדת קיומו או שהנוכחים אמורים לשים לב בעצמם לעובדה הזאת? האם אלוהים בורא העולם יודיע אודות קיומו באופן תיאורטי ובאמצעות הנחה, או באופן מעשי באמצעות עובדה? מהי הדרך האצילה?
כך ראינו את "אלוהים" וכך נטמע המונח הזה בקירבנו: נובוריש שצועק את גדולתו ואת מעמדו... אני אני בראתי את השמים ואת הארץ ואת כל העולם. אני שולט ביקום ועושה בו כאוות נפשי ואוכיח לכם את זאת בנסים ונפלאות... עיין ערך עשר המכות במצרים. במשקפת הזו ראינו את אלוהים; ישות שצועקת לנו "אני אני ואין עוד מלבדי": שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד; בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ...
ושוב אשנן את אחת התהיות: האם אציל מלידה יפנה את תשומת לב הנוכחים לקיומו או שהנוכחים בעצמם ישימו לב לנוכחותו?
אם וחשבתם שאני הולך לענות על השאלות אחת לאחת – טעיתם ובגדול; כל אחד ובכוחות עצמו יענה עליהן ויתמודד איתן אם וכאשר ירצה ויראה לנכון. את התבונה הזו למדתי ישירות מהפסוק הראשון של התורה:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: מחבר הפתיח הזה הוא מחבר התורה; והוא לא הודיע בפתיח הזה על עובדת קיומו. זו ההבחנה שהיגעתי אליה מתוך הכנות הצרופה- או אם תרצה מתוך ברירת המחדל, והיא שפתחה בפני את הדרך להבנת ששת הרזולוציות של התמונה המקורית. אלהים, אסיק מהמילים בהמשך, הוא הגורם "האנושי" שעומד בראש מרכז השליטה של האדם, הוא המדריך שמדריך אותו, שמנחה אותו, שמוביל אותו, שמכוון אותו. אנחנו קראנו לגורם הזה נשמה, תודעה, הכרה... ומחבר התורה קרא לו "אלהים".
אל ההבחנה הזו היגעתי כאמור מהמשפט הראשון שבתורה. המילים והמשפטים שיבואו בעקבותיו יבאירו לי את פשר ההבחנה; וככל ואתקדם לעברם כך אעמיק אל פשר ההבחנה... באופן הזה היגעתי אל מקור התודעה האנושית – הלא היא חולית המידע הניידת, וכך זיהיתי את תכונת הניידות המקורית שתאפיין את החוליה ואת מסעה עד שתגיע אל הגוף האנושי ותצטרף אליו- או אז תהפוך לתודעה חושבת, ותכונת הניידות תלווה אותה עד שם ותאפיין אותה. אילו הייתי כובש את ההבחנה הבלתי מקובלת שלי ומצנזר אותה – הייתי מאבד את רצף התורה והיה נבצר ממני להתקדם במרחבה. את חלק הארי של נוסח הדוגמה הזו, ציינתי כפתיח ליום הראשון- בו פתחתי את שבעת ימי הבריאה.