שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ט

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ט בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק ט)

 

קישור ליום השישי (פרק ח)

     

 

זכר ונקבה ברא אתם. – זכר ונקבה ברא אלהים את האדם. החוליה הניידת פתחה את עיניה וראתה את עצמה מחוברת לגוף אנושי בעל מסגרת דואלית של זכר ונקבה. עמדתי ארוכות בחיבור "מידע" על שני המונחים זכר ונקבה, אנסה לשחזר את העבודה הזאת כאן.   

החוליה הניידת התחילה מעמדה נחותה... היא ריחפה ללא שום כיוון לשמו על פני שרשרת המידע הגשמית שהחומר הקרין, והיתה החוליה היחידה בסביבה שלא שיקפה חומר, היא היתה חולית מידע משוחררת בלתי קבועה ומכאן תכונת הניידות שלה שביטאה את אי-התלות, את הרצון להוציא את תכונת הניידות הבלתי תלויה לפועל, אך לא היה באפשרותה לממש את הניידות הזו כי לא יכלה לעבור מנקודה אחת לשניה על פני שרשרת המידע הגשמית; היא לא יכלה לרשום נקודות ציון שיציינו כיוון תנועה מוגדר, לכן היה עליה להצטרף אל רצף חוליות מידע מתוך השרשרת ולהפיח בהן את תכונת הניידות שלה – היינו חיים, באופן הזה נוצר "יצור" בעל מטען גנטי שיכולה לנוע באמצעותו באופן פיזי על פני שרשרת המידע ולצרוך אותה.

אם כן היא הצליחה באמצעות היצור (הכלי) הזה שהצטרפה אליו לממש את תכונת הניידות שלה, הגם "ויצור" זה היה פרימיטיבי בעל מטען גנטי ירוד ומוגבל, שהצליחה לנוע איתו למרחק מוגבל ביותר עד שמיצתה את מלוא מטענו, והיה עליה להפרד ממנו ולעבור אל יצור יותר גדול בעל מטען גדול מהראשון, היינו שתנוע בעזרתו למרחק גדול יותר; שתצרוך בעזרתו מידע רב יותר מתוך השרשרת, וכך היא עברה מגוף אל גוף ומיצור אל יצור, ובכל מסע היא חידדה את תכונת הניידות שלה והגיעה עימה לשני שיאים:

1.    שיא "הבהמה" שחידדה דרכה את תכונת האין-סופיות. הבהמה אוכלת את העשב האין סופי ולועסת אותו שוב ושוב ללא הגבלה; מעלה גירה. 

2.    שיא "רמש האדמה" שחידדה דרכו את תכונת "הטרף" המתאימה כמכסה לסיר לתכונת ניידותה הבלתי מוגבלת.

מרמש האדמה הפרידה את "האדמה" והבחינה בה – במידע הלעוס הזמין והמעובד, ומתוך האדמה הגיעה אל האדם; אל המידע שמקרין את הגוף- ההפך מהגוף שמקרין את המידע. ההבדל הוא בבחירת מימדי הגוף: פעם היה עליה להסתפק במטען הגוף שפגשה מנקודת ריחופה על פני שרשרת המידע, ועכשיו היא "תעשה" את הגוף בעל המטען המתאים לה. ואכן היא לא הסתפקה במועט וללא שמץ של צניעות – היא בחרה בגוף בעל המטען הגדול ביותר, ובעצם היא הצביעה על הגוף שיכול לייצר מטען בעצמו ולכן מטענו הוא אין-סופי המתאים לתכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה. גוף האדם יכול לעבד את המידע הנקלט וליצור צירופי מידע חדשים; יכול לייצר כל הזמן דלק עבור החוליה הניידת, וזוהי איפוא משמעות "גוף האדם" בעל המטען האין-סופי.     

והינה איפוא, בראה החוליה הניידת את גוף האדם; נולדה אל תוך הגוף הבלתי מוגבל זה, ומעכשיו יכולה לנוע איתו ללא הגבלה על שרשרת המידע ולצרוך אותה עד אין סוף; הוא, הגוף המתוחכם הזה יעשה כבר את העבודה הטכנית, הוא יעבד את המידע הנקלט, יאחסן אותו בתיקיות מסודרות, ויצור ממנו מידע נוסף. באופן הזה החוליה הניידת תוכל גם לקפץ על שרשרת המידע מנקודה אחת ישירות לשניה, מבלי הצורך לעבור בכל הנקודות הסדורות בין שתיהן.

עם זאת היתה לחוליה הניידת בעיה עם הגוף הזה. המוח המתוחכם והמחושב של הגוף האנושי נוגד את טבעה המשוחרר בתכלית: הוא רוצה לחשב ולתאם בין ערכים ולעבד נתונים בשביל להגיע אל המטרה, בעוד היא רוצה לדהור ישירות אל המטרה ללא דיחוי... ותתייחס לכל דבר שמעבר למטרתה כאל דבר מעכב וכמכשול המפריד בינה לבין מטרתה, ואפילו אם הדבר הזה היה "כלי" שבאמצעותו תוכל להגיע אל מטרה גדולה יותר...

המוח האנושי הוא הכלי הבעייתי ביותר מבחינתה, המנוגד בתכלית הניגוד למהותה, אך המתאים ביותר למימוש תכונת הניידות האין סופית שלה... לכן היה עליה לקבל את הכלי הזה וללמוד לחיות איתו כי בסופו של יום הוא הגוף היחיד המתאים לה ולמידותיה. בד בבד ועם קבלתה לגוף האנושי, היה עליה להתמודד עם סיכון גדול ומהותי ביותר: שלא תיטמע במסגרת המגושמת שהצטרפה אליה מרצון ותאבד את מהותה המקורית... שלא תיטמע בגוף המגושם הזה ותאבד את זהותה המקורית... שלא תתרגל למסגרת המרובעת המחושבת, ותאבד את תכונת הניידות המקורית שלה; את אופיה המשוחרר הבלתי מוגבל...

אשר על כן, שני דברים עיקריים היה עליה לזכור ולשנן כל הזמן, שלא תאבד קשר עין איתם ותיטמע בסבך העולם הגשמי...

1-    לזכור תמיד מדוע היא מחוברת לגוף האנושי, ולדעת לעבוד במחיצת הגוף המגושם הזה בשביל להגיע אל מטרתה ולמימוש תכונתה.

2-    לדעת לנקוב תמיד בערכיה המקוריים הבלתי מוגבלים ולשמור עליהם, לבל ייטמעו עם הערכים המחושבים של העולם החומרי.

אם כן המשך קיום החוליה הניידת בחברת הגוף האנושי - תלוי היה בשמירה קנאית על המשכיות שני התנאים שלעיל ביחד וכל אחד לחוד. במילים אחרות, שני התנאים חייבים היו לפעול בצוותא באופן הזה: אחד לצד אחיו ובו בזמן אחד בנפרד מאחיו. רק באופן הזה ניתן לשמור על המשך קיום החוליה הניידת במחיצת הגוף האנושי, ובד בבד ניתן לשמור על תכונת הניידות האין-סופית של החוליה הניידת ולהבטיח את מימושה.

זכר ונקבה ברא אתם. – זכר ונקבה ברא אלהים את האדם. החוליה הניידת פתחה את עיניה וראתה את עצמה מחוברת לגוף אנושי בעל מסגרת דואלית של זכר ונקבה. שני צדדים שותפים לעשיית האדם מתוך זיקתם לתכונת הניידות המקורית: זכר שזוכר את זיקתו לערכי התודעה- היינו לערכי החוליה הניידת במקור, ונקבה שנוקבת בערכי התודעה- היינו בערכי החוליה הניידת במקור.

זהו מקור שני הכוחות שחייבים להשתלב בעשיית "האדם"; וזהו היסוד של זכר ונקבה ברא אתם...

"זכר": זה הצד שזכורים לו ערכי התודעה המקורית (ניידות אין סוף) ולכן עליו לחשב את ערכיו ולשקלל אותם על מנת להגיע אל הניידות הטמועה בזיכרונו ושואף להגיע אליה. לכן מי שנותן את הקצב בזכר הוא המוח הגשמי והמחושב שלו.   

"נקבה": זה הצד "שנוקב" את הערכים שלו כהווייתם: ברצוני להגיע אל תכונת הניידות הבלתי מוגבלת... הצד הזה מייצג את זהות התודעה המקורית ומשקף אותה כהווייתה; ניידות אין-סוף.

מחבר התורה השתמש בפועל "נעשה" ברבים – " נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – כאשר נגע בעשיית האדם, כי שני צדדים שותפים בעשיית האדם מתוך זיקתם לתכונת הניידות המקורית: זכר שזוכר את זיקתו לערכי התודעה, ונקבה שנוקבת בערכי התודעה כי זיקתה אליה ישירה.

כח ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. 

עברנו לעיל על השלב הראשון של הבעת הרצון ובמהלכו הבחננו בחוליה הניידת מביעה את רצונה ב-"לעשות" את הגוף האנושי ולזהותו מתוך האדמה- היינו מתוך המידע הלעוס והזמין, ובשלב הבריאה שבא בעקבותיו, בחננו באיזה עולם מצאה החוליה הניידת את עצמה ואיך היא צורכת את הגוף האנושי... בעצם, החוליה הניידת היא זו שבחנה את עצמה ואת הגוף האנושי שהצטרפה אליו, והיא עמדה מתוך הבחינה הזו על שלושה דברים:

1.    האדם הזה שהיא נמצאת בקרבו – בצלמה הוא. דהיינו למטענו אין גבולות כפי שלתכונת הניידות שלה אין גבולות.

2.    האדם הזה הוא הישות היחידה ביקום המתאימה לה בפועל ושהצטרפה אליו בפועל.

3.    בשני ערוצים נעשה האדם הזה, כאשר שניהם ביחד וכל אחד לחוד משרתים במהותם את המשך קיומה בגוף האנושי.

אם כן אני מצביע בזאת על שלב ביניים של "הבחנה" שלא תועד במפורש ומכאן- מחבר התורה העדיף שנסיק אותו בעצמינו. וכידוע בעקבות שלב ההבחנה עתיד להופיע שלב נוסף של עשיה או כפי שקראנו לו – שידרוג העשיה, אולם במקרה הזה החוליה הניידת ביקשה עקב ההבחנה זו לשדרג דווקא את השלב הראשון של הבעת הרצון ולחזור אליו.

בשלב הראשון של הבעת הרצון, זיהתה החוליה הניידת את גוף האדם בתוך "האדמה", והביעה את רצונה להוציא מתוכה "אדם" בעל המאפיינים האלו:

ויאמר אלהים נעשה אדם:

1.    בצלמנו

2.    כדמותנו

3.    וירדו בדגת הים

4.    ובעוף השמים

5.    ובבהמה

6.    ובכל-הארץ

7.    ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

בשלב הנוכחי ולאחר שהבחינה במהות האדם שנמצאת בקרבו בפועל, היא ביקשה לשדרג רק מספר מאפיינים באדם שעמדה עליהם בשלב הראשון של הבעת רצונה, ולהוסיף לרשימה מאפיינים חדשים ורלוונטים לאדם שכבר מכירה מקרוב...       

ויברך אתם אלהים – מחבר התורה תיאר את שידרוג רצונה המקורי בפועל "ויברך"; נעמוד על הפועל הזה להלן.

ויברך אתם אלהים – "אלהים" זה החוליה הניידת; כלומר החוליה הניידת שזה עתה הפכה לתודעה בגוף האנושי הנקרא מעתה "אדם" – ביקשה "לברך" את האדם הזה; ביקשה שיהיו בו מספר מאפיינים, חדשים גם ישנים...   

פגשנו את המונח "ברכה" בפרק החמישי - בפרשת גיד הנשה של יעקב אבינו, כאשר נתקל בפולש ואסר אותו... או אז האויב השבוי הכנוע והמנוצח נתבקש ע"י יעקב אבינו- הצד שניצח במערכה, שיברך אותו! שהשבוי יברך את שוביו, שהמנוצח יברך את המנצח!   

כז ויאמר שלחני כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך כי אם - ברכתני. (בראשית, לב)

אם כן עמדתי כבר על המונח "לברך" בפרק החמישי, ולא נותר לי אלא להעתיק את פירות עבודתי לכאן.

המונח או הפועל "לברך" מורכב משני פועלים שרוכבים איש על רעיהו...

א. "לברך" – לגרום שהדבר שבנידון יהיה רך, מרוכך, נעים, נוח...

ב. הפועל השני והנגזר מאותה המילה הוא: "לברך" – לגרום כריעת ברך, להוריד את הדבר שבנידון על הברכיים... להבריך אותו לפני בכוח, להכניע אותו לרצוני, לגרום בכוח שהדבר הרצוי ייעשה.

אם כן, ואם אני מבקש ממישהו שיברך אותי, הווה אומר שאני מבקש ממנו שירכך את הדבר עבורי, שיעשה לי אותו רך, נוח, שירככו בשבילי... וכך וכאשר הדבר שרצוני בו נעשה רך, או אז הוא יברוך בקלות תחת רצוני; יכרע ברך ויהיה כפוף לרצוני.

מכאן, מי שמחליט לברך מישהו, הוא מי שמוסכם מראש שאין באפשרותו להשיג את הדבר עבור המישהו הזה, ולכן הוא רק ירכך לו אותו, ובאופן הזה יברוך הדבר תחת רצונו.

אבסורד הוא למשל שאלוהים (במשמעות המקובלת הסטנדרטית) יברך את האדם. והרי הוא הכל יכול... והאדם צריך בריאות, פרנסה, אושר, ואלוהים יכול לגרום לו אושר ויכול לתת לו פרנסה או להעניק לו בריאות; אבסורד הוא שאלוהים יברך את האדם במקום לתת לו את הדבר.

תאר לעצמך, לדוגמה, אם אני הולך לעשיר מופלג ומבקש ממנו עזרה, או אז העשיר הזה מושיט את היד ומברך אותי...   והרי יש לך כסף וברצונך לעזור – אז תן לי חופן כסף; אני צריך ברכה? (במשמעותה הסטנדרטית?)

אם כן, אני מבקש מישות כלשהי ברכה רק כשאין בהישג הישות הזו את הדבר הספציפי שרצוני בו, או אז ובהעדר הקיום הפיזי של הדבר – אני מבקש מהישות את עזרתה ברובד הווירטואלי, המחשבתי... שתרכך עבורי את הדבר, שתסביר ותבאר לי את הדבר, שתבהיר אותו... באופן הזה הדבר יתרכך ויעמוד לרשותי; יכרע ברך לפני.

יתברך: יתרכך ויברוך. דהיינו יהיה רך, ובד בבד יברוך; יכרע ברך.

ויברך אתם אלהים – "אלהים" זו החוליה הניידת שכבר הצטרפה אל הגוף האנושי שנקרא מעכשיו "אדם". היא מבקשת לברך "אותו" אך מחבר התורה מדייק ומציין "אותם" כי החוליה הניידת מזהה כבר את שני הכוחות המשתתפים בעשיית האדם- הזכר והנקבה, האדם כבר שניים; ויברך אתם.

החוליה הניידת איפוא בירכה את האדם, בירכה "אותם": ביקשה שיהיו רכים עבורה, מרוככם, נעימים, נוחים... ובד בבד היא ביקשה להבריך אותם תחתיה, להכניע אותם לרצונה, שיכרעו ברך לפניה, שיעשו את רצונה; שהאדם יעשה את רצונה.

ויברך אתם אלהים –  וזה לשון הברכה: ולהלן פרטי הברכה; פרטי רצונה מהם – מהזכר והנקבה... להלן איפוא רשימת המאפיינים שירככו את האדם, שיתרכך דרך המאפיינים האלה ויהיה נעים ונוח עבורה, ובאופן הזה יברוך ברך לפניה ויעשה את רצונה.

ויאמר להם אלהים – מחבר התורה דייק ולא הלך ישירות אל רשימת הברכה, ובמקום זאת הזכיר לנו שהברכה להלן היא "אמירת האלהים להם", כלומר היא שידרוג האמירה הראשונה של הבעת הרצון שגם שם התחילה ב- "ויאמר אלהים נעשה אדם...".

החוליה הניידת ולאחר שהתנחלה בגוף האדם, ביקשה עקב ההבחנה בת שלושת הסעיפים (שלא תועדה במפורש) לשדרג דווקא את השלב הראשון של הבעת הרצון ולחזור אליו.

פרו – העץ והאדם וכל אשר בו רוח חיים ונע על פני האדמה – פורה, היינו משכפל את עצמו או לחלופין פורה; נותן פרי אחר טעים יותר, משובח יותר, מעודכן יותר... בלשון אחרת: שמוטציה "חיובית" תשלוט בהתפתחות האדם.

פרו – שהאדם יפרה... ששני הזרמים, הזכר והנקבה, המייצגים את המשכיות החוליה הניידת באדם – יפרו. שישכפלו את עצמם באופן שהפרי המשוכפל שלהם ישודרג בכל פעם, שיהיה טעים ומשובח מהראשון. שהפרי שלהם ישתפר, שיהיה תמיד במגמת עליה...      

ורבו – שהפרי שלהם ירבה... שיהיה הרבה במספר. כמה הרבה? היא לא נקבה במספר כי כל מספר הוא קטן מהבא אחריו... היא רוצה הרבה מהאדום האדום הזה...

ומלאו את-הארץ – עמדנו במספר הזדמנויות על המונח "ארץ", ובכל פעם כיסינו אותו מזווית אחרת. בפעם הזו נבחן את "הארץ" מנקודת מבטה של החוליה הניידת שנמצאת כבר בגוף האדם ומשקיפה ממנו על הארץ... מה היא רואה בארץ ומה היא רוצה להפיק ממנה.

אנחנו עומדים איפוא על יד "החוליה הניידת" שהפכה כבר "לתודעה" והיא נמצאת בגוף האנושי שנקרא מעכשיו "אדם". החוליה הזו רוצה להשתמש באדם ולממש באמצעותו את תכונת הניידות שלה על פני שרשרת המידע; כלומר רוצה לטייל ולכייף ולנפוש עד כמה שניתן על פני שרשרת המידע הגשמית- באמצעות הכלי שבידה, "האדם".

ובכן בואו נלווה אותה לפרק זמן וניסע איתה על פני שרשרת המידע. נניח שהיא התחילה מנקודת המסע א' והלכה עד נקודה ב' – או לחילופין קפצה ישירות מנקודה א' ל- ב', ובכל אופן ההישג שלה או הפרי שקטפה במסעה זה- יירשם ויתוייק במוח של הגוף האנושי ויהווה חלק מהמציאות שלה. המסעות שלה ימשיכו והמציאות שלה תלך ותגדל ותתפח עם כל מסע ומסע בהתאם. גם מחבר התורה תיאר את המסע הזה כבר בפתח דבריו:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ – החוליה הניידת נולדה אל תוך היקום והתחילה לנסוע בו. ומה היא ראתה בדרכה? מה השיגה בנסיעתה? מה היא עשתה ביקום? מה היא בראה? מה ברא אלהים?

את השמים את הארץ: היינו את היקום ואת המציאות. היא הבחינה ביקום (השמים), ובארץ – היינו במציאות שהתחילה לבנות. היא התחילה את מסעה ביקום מנקודת ציון א' שעל פני הארץ. מנקודה א' נסעה אל ב' וממנה אל ג', ד', ה'... כלומר הארץ שלה הלכה וגדלה; המציאותה שלה הלכה וגדלה.

"הארץ" איפוא היא מונח שמייצג את מרחב המציאות של האדם. החוליה הניידת שנמצאת כבר בגוף האנושי – עומדת ומשקיפה על היקום, והיא רוצה לנסוע בו עד אין סוף; היא רוצה לקטוף ממנו אין סוף פירות, היא רוצה בעצם להגדיל כל הזמן את נתח המציאות שלה; את נתח "הארץ" שלה שבתוך היקום.

ליקום וכידוע אין סוף וגם לשאיפות החוליה הניידת אין סוף, כלומר היא נמצאת במקום הנכון והרצוי, נותרה רק לסדר את החלק הטכני של הכלי שתממש דרכו את שאיפותיה ביקום ותתחיל את המסע... כך היא הגיעה לגוף האנושי וגילתה את הכלי המתאים שיודע לקלוט מידע, לעבדו ולהפיק ממנו מידע חדש... את המידע החדש הוא מתייק בשביל לחברו בעתיד עם עוד מידע ולהפיק ממנו מידע אחר וצירוף שונה וכך עד אין סוף... זהו מנוע אין סופי שעובד נון סטופ עבור החוליה הניידת ומגדיל לה כל הזמן את שטח המציאות שלה, את ארצה.

ובנוסף לפוטנציה האין-סופית הזו של האדם, גילתה החוליה הניידת עוד עוצמה גנוזה הטמונה במנוע האדם, וגם את העוצמה הזו ביקשה לנצלה עד תומה...

אכן היא יכולה לנוע עד אין סוף וללא הגבלה על פני שרשרת המידע הגשמית בעזרת הגוף האנושי. בעזרת גוף אנושי אחד. מה אם ינועו על אותה השרשרת שתי גופות אנושיות, שני בני אדם? היא בחנה את השאלה הזו והתשובה ערבה לחיכה: עם שני בני אדם – כאשר היא אחד מהם, היא יכולה להשתמש גם בפירות שיצור האדם השני; כלומר גם צירופי המידע שיעבד ויפיק האדם השני – יעמדו לרשותה ותוכל להנות מהם ולהכפיל את גודל המציאות שלה, היינו להכפיל את שטח הארץ שתופסת במשותף עם האדם השני.

שאלה שניה: ומה אם ינועו על אותה שרשרת-מידע שלושה בני אדם? ארבעה? מאה? מליון...

החוליה הניידת התחמקה מתשובה מדוייקת על השאלה השניה, ובמקום זאת ענתה:

ומלאו את-הארץ – וכאמור היא לא התעכבה על שאלת הכמות... היא רק רצתה שבני האדם ימלאו את מרחב המציאות- "את-הארץ", וככל שיהיו יותר כך יגדל מרחב המציאות שלה. ואכן כולנו אוכלים את הפירות המשותפים של כולנו... של אדיסון, גלילו, דקארט, איינשטיין, ניוטון, בית הובן, בית הלל, באך, שייקספיר, פיקסו, אני, אתה...כל אחד בתחומו תרם את שלו והגדיל את המציאות שלו ושל האחרים.

ומלאו את-הארץ – וככל שתתמלא בכם "הארץ" – כך היא תתברך עבורי; כך היא תתרכך ותכרע ברך לפני.

וכבשה; – כבשו את הארץ, לכדו אותה, השתלטו עליה, שעבדו אותה, הפילו אותה לרגליכם, ספחו אותה אליכם... בקיצור עשו ככל העולה על רוחכם על מנת להגדיל כל הזמן את נתחי הארץ, ועם כל נתח נוסף היא תתרכך ותכרע ברך לפניכם; וגם לפני.

וכבשה; – כבשו את הארץ כי מטבעה היא נכבשת, ניתנת לחדירה, ניתנת לזיהוי, ניתן לכבוש את המציאות ולהגדיל את מאחזיה- הגם וממבט ראשון נראית המשימה קשה בגלל זרות הארץ וניכורה...

וכבשה; – לכבוש, ללכוד, להשתלט... זה לשון הטורף שמבקש להגיע לטרפתו בכל דרך. זו שפת החוליה הניידת שתכונת הטרף לבשה אותה... מסתבר שגם הגוף האנושי לא הצליח לתרבת אותה.

המשך ליום השישי (פרק י')