שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ח

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ח בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק ח)

 

קישור ליום השישי (פרק ז)

     

 

מאפיין מס' 6:

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ

וירדו... בכל-הארץ – שהאדם עם החוליה הניידת שהצטרפה אליו (תודעתו) ישלוט בכל הארץ; זה המאפיין השישי.

אגב, מחבר התורה ציין את הפועל "לרדות" בלשון רבים: "נעשה אדם... וירדו" - והכוונה היא לאדם, לכל בני האדם... לכן השתמש בפועל ירדו. הפועל "נעשה" שגם נוסח בלשון רבים – אעמוד עליו בהמשך.

וירדו... בכל-הארץ – כדור "הארץ" הוא חלק מהיקום, כלומר הוא חלק משרשרת המידע האין סופית. אני קורא ליקום כ-"שרשרת מידע" כי היקום הוא החומר ואנו קולטים את החומר הזה דרך חושינו כמידע. במילים אחרות, החומר מקרין מידע, אנו קולטים את המידע הזה, מעבדים אותו ומזהים דרכו את החומר; לכן החומר והלכה למעשה הוא המידע והוא נקלט על ידינו באופן מידתי, כלומר כל אחד, כל יצור קולט את החומר כמידע שונה, הן כמותית והן איכותית. מכונית   תיקלט על ידי כדבר שאפשר להשתמש בו ולנסוע איתו, בעוד תינוק יקלוט אותה כדבר גדול שאפשר לשחק בו או לאכול אותו... גם החיה תקלוט מידע אחר מהמכונית.

למעשה, למידע לא היה קיום אם לא היה חומר, אולם גם לחומר לא היה קיום אם לא היה מי שיבחין בו. המידע קיים איפוא רק לגבי מי שמבחין בחומר, ולמעשה כל העיסוק שלנו מיום לידתינו הוא הגדרת החומר. אני מזהה את החומר ע"י כך שאני מגדיר אותו, אם תרצה מגביל אותו, עושה לו גבולות, מפריד אותו מיתר הדברים ועושה סביבו גדרות, או אז ורק לאחר שגידרתי אותו והפרדתי אותו מיתר הדברים – אני יכול להגיד: זאת מכונית; זה בית, זאת אבן, זאת חולצה, זה כוכב, זה חתול...

למעשה גם הדברים שאינם נמצאים ממש לידי אך הצלחתי להגדירם – יש קיום, כמו קיום הגלקסיות או האיש שעומד מאחורי הדלת ואני שומע את קולו... מאידך, לדברים הבלתי מוגדרים אין קיום בשבילי.

ובעצם, כל הפעולות והמחשבות והתיאורים והחישובים וההסברים והלימודים והספרים שאני כותב או קורא – מהווים נסיון להגדרת החומר; נסיון להתקרב אל החומר ולהגדירו באופן מדויק יותר, לסגור עליו את הגדרות עד כמה שניתן ובזאת לקלוט ממנו את המידע הרב ביותר. מטרתינו היא לקלוט מהחומר את המידע הרב ביותר.

לפיכך, כל התיאורים והחישובים והתיאוריות והתורות והלימודים והספרים שאני כותב או קורא – אינם מידע כפי שבטעות מכנים אותם- אלא שיטות להגדיר דרכם את המידע, היינו את החומר. גם השורות האלה מהווים דרך להגדרת המידע המוקרן מהחומר. גם מחבר התורה כתב תורה שמגדירה את המידע המוקרן מהחומר, ומהותה היא לקרבינו להגדרות הנכונות, שנגדיר נכונה את המידע שחושינו קולטים. למעשה, אין אנו מכירים מידע מלבד המידע שחושינו קולטים, וחושינו קולטים את המידע המוקרן מהחומר. כך תיאר מחבר התורה את המידע שחושינו קולטים בפתח דבריו, שלמעשה הם תמצית כל דבריו...

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – "השמים" הם צרור המידע שאינו מוגדר היטב על ידינו, ו-"הארץ" היא צרור המידע המוגדר היטב על ידינו, כי הצלחנו להגדירה; לגדרה היטב ולקלוט ממנה מידע רב יותר.

ובכן, הגדרת השמים והארץ על ידינו משמעותה בריאת המידע המוקרן מהם, כי למידע הזה לא היה קיום בשבילנו ועכשיו עם הגדרתינו אליו הוא התקיים עבורינו. וככל שנצליח להתקרב אל החומר יותר ולהגדירו יותר, כך נקלוט ממנו מידע רב יותר; כך אנחנו נברא מידע רב יותר. השמים הם גבול הבריאה שלנו, וככל שנתקרב אליהם, היינו ככל שנגדיר אותם – את היקום את החומר, כך יגדל מרחב הבריאה שלנו.

אבל התמונה הזאת נראית קודרת על פניה; אני האדם רואה מולי תמונה קודרת, כי עד כמה שאגדיר את המידע ואגדיל את מרחב הבריאה שלי, יגיע היום בו תגיע לקיצה האינטימיות שלי עם המידע ולא אוכל להנות ממנו יותר, כי אני האדם מוגבל במהותי. כאן בנקודה הקודרת הזו נכנס מחבר התורה ואמר לי: אכן אתה מוגבל- כי אינך רואה את התמונה המלאה; אתה רואה רק חלק ממנה ואכן החלק הזה מוגבל ואתה מוגבל במרחבו. אולם אם תשקיף על התמונה המלאה – תיווכח שהתמונה המקורית בלתי מוגבלת היא, ואתה עשוי לקלוט אותה ולנוע במרחבה עד אין-סוף. כך הוא ניסח את דברו:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – לא האדם המוגבל שאתה מזהה ברא את השמים ואת הארץ כי אם האלוהים שבתוכו ברא את השמים ואת הארץ הבלתי מוגבלים ועשוי לנוע במרחבם עד אין סוף.

מחבר התורה הגדיר את המונח "אלהים" כחוליית מידע ניידת – לא כיתר חוליות המידע הקבועות והמייצגות את החומר; אולם אין להגדרה זו קיום קונקרטי, מוחשי... והשאלה, והרי לדברים הבלתי מוגדרים אין קיום בשבילי; ואיך אני יכול לזהות את האלהים שבאדם אם איני מגדיר אותו? אם איני מֶגַדֶּר אותו? אם איני תופס אותו ביד ומזהה אותו תחת מיקרוסקופ- אותו ואת החלקיקים שלו?

מחבר התורה לוקח אותי ביד, מתקרב איתי אל הראי ואומר: מה שאתה רואה זה אתה האדם; זה המידע שאתה מקרין. מידע זה הוא "האלהים".

אני מקשה על מי שתופס את ידי ומעיר: אם כן גם לתפוח הזה יש אלהים- הוא המידע שמקרין אלי; וגם לחתול יש אלהים...

הוא מחזק את אחיזתו בידי ועונה לי: אתה רואה בחדר עוד מישהו שרואה את עצמו בראי? שמסוגל לבחון את עצמו? שקולט את המידע של עצמו? ההבדל בינך לבין החתול הוא לא בחדות העין כי גם לו יש עיניים – כי-אם בחומר: הוא אכן עשוי מחומר שמקרין מידע, אבל אתה עשוי מחומר שמשקף את המידע, לכן אתה היחיד בחדר שיכול לקלוט את המידע של עצמך ושל אחרים ולעבד אותו; האלהים הוא המידע שהגוף שלך מחובר אליו ובד בבד מקרין אותו, והוא זה שאתה מחפש ורוצה לשים מתחת למיקרוסקופ.

שאלה שניה אדוני מחבר התורה: אם אני משקף את המידע ומקרין אותו – מדוע איפוא אני מוגבל? והרי למידע אין גבולות כפי שליקום שמקרין מידע אין גבולות...

הוא מניח את ידי ולופת את זרועו סביבי: אתה מוגבל כי אינך מזהה את האלהים שבקרבך. ובעצם, כי האלהים שבקרבך עצל הוא ואינו פעיל מזה דורות, הוא לא מזהה את התמונה המקורית והמלאה למרות שמכיר אותה זה מכבר ככף ידו... האלהים שבקרבך יכול לשלוט גם במידע הבלתי מואר של היקום ולזהות את רצף חוליותיו, את טיבו וצביונו. אתה מוגבל כי אתה חושב שהינך שולט רק במציאות ובמידע הנשקף ממנה שאכן הוא מוגבל, אולם האלהים שבקרבך יכול להשלים את המידע שבתמונה ולחברו עם המידע של המציאות, או אז ניתן לשלוט ולגלוש במרחב התמונה המקורית עד אין סוף. והרי בשביל זה אני לידך ידידי... להחזיר לך את האלהים שלך; להחזיר אותך אל התמונה המקורית.     

אם כן, אני קורא ליקום כשרשרת מידע כי אני קולט אותו כמידע. היקום שמייצג את החומר מקרין אלי מידע, ולכן שרשרת מידע אין-סופית מוקרנת מהחומר של היקום האין-סופי. אני מכנה אותה כ-"שרשרת" כי המידע של היקום מסודר ומוקרן לעברי באופן רצוף, בחוליות מידע רצופות, אני מושך מערימת היקום את חוליות המידע של המציאות שלי באופן רצוף, ואילולא כן לא היתה לי מציאות כי לא הייתי יכול לבנות אותה. לכן גם המידע הנותר בערימת היקום שעוד לא הארתי – גם הוא מסודר בחוליות רצופות, ובלשון מחבר התורה "אחד", כמו המידע המוקרן מתמונה כלשהיא, אתה מזהה את התמונה והמידע המוקרן ממנה כי היא עשויה ממקשה "אחת"; אחרת, ואם היו גוזרים את התמונה לחתיכות ומפזרים אותם, לא היית יכול לזהות את התמונה עד שתאסוף את כל החתיכות למקום אחד, היינו עד שתסדר אותם באופן רציף. כך אנחנו קולטים את תמונת המציאות דרך המידע המוקרן ממנה, וכך מסודר כל המידע של היקום.   

המידע של היקום רצוף: אחד. דהיינו מסודר בחוליות מידע רצופות, ולכן אני קורא "למידע של היקום" האין-סופי כ- "שרשרת מידע" אין-סופית.

נחזור בפעם האחרונה בסיבוב הזה, אל התמונה המקורית כפי שצויירה ע"י מחבר התורה בפתיחת דברו:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – היקום נברא ע"י התודעה האנושית כאשר היא זיהתה אותו, הגדירה אותו. לא לשכוח: התודעה הזו מקורה בחולית המידע הניידת שזיהתה את האדם מהאדמה והצטרפה אליו, בו ברגע התחילה את מסע הקניות שלה עם האדם, ולמסע הזה מטרה מוגדרת: להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל באופן בלתי מוגבל באמצעות הגוף האנושי. היא ביקשה לטייל על פני שרשרת המידע שלפניה, לקפץ עליה ממקום למקום, לצרוך את המידע, לנפוש...

למעשה, פגישת חוליות המידע הניידות עם שרשרת המידע האין סופית התחילה זה מכבר – מאז שהצטרפה אל גוף החיה למינה... פגישה זו הניבה את הפירות שרצתה בהם, אותם אכלה בחברת הגופות למיניהן על פני הארץ, ולכן המונח "ארץ" שימש עבורה מאז ומתמיד- ככינוי המייצג את כל שרשרת המידע ביקום. "הארץ" מייצגת למעשה את המציאות, ועבור החיה- המציאות היא כל העולם, היא היקום במלואו, אם תרצה – היא שרשרת המידע האין סופית בגודלה הטבעי. אולם וכאשר עברה החוליה הניידת כברת דרך וקפצה אל האדם, גם אז נותרה הארץ עבורה כמייצגת את המציאות, היינו את חבילת המידע הכללית הנמצאת בכיסה ושולטת בה, אולם בתוספת אחת: היא הכירה עכשיו בעוד נתח של מידע מעבר לנתח המידע של המציאות שהכירה עד הלום. לנתח הנותר הזה קראה "שמים", כלומר הגדירה אותו באופן כללי ביותר, דבר שמבטא את שליטתה השטחית עליו.

מאידך, שליטתה במידע של המציאות הינה שליטה מוחלטת, ממשית, אם תרצה – ממוסדת, ולכן המידע של המציאות - יישאר עבורה, גם כתודעה אנושית, כמייצג את שרשרת המידע הכללית; שרשרת שהולכת וגודלת כל הזמן עד אין סוף, כי הרי התודעה חושפת כל הזמן חוליות מידע חדשות שיצטרפו אל המציאות שלה.

נעשה אדם – וירדו... בכל-הארץ – שהאדם ימשול ביד רמה גם בארץ וגם ביתר הארץ – בכל הארץ. גם בשרשרת המידע של המציאות וגם ביתר שרשרת המידע של היקום.

שהאדם ימשול לא רק "בארץ" המייצגת את שרשרת המידע האין סופית שהולכת וגודלת כל הזמן, אלא שימשול בו בזמן בכל הארץ:   גם ביתר שרשרת המידע שמעבר למציאות.

החוליה הניידת יודעת על מה היא מדברת... כי הרי מסוגלת היא לזהות את רצף חוליות המידע, את ציביונן ואת כיוונן. זה התחום שלה...

מכאן אנו עוברים אל המאפיין האחרון באדם, שהחוליה הניידת שואפת אליו. כך צייר מחבר התורה את התחנה האחרונה של הבעת רצונה, לאחר שהכירה את מטמוני האדמה:

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. –   זהו כאמור המאפיין השביעי והאחרון: שהאדם ישלוט ביד רמה "בכל הרמש הרמש על הארץ".

נתקלנו במונח "רמש" במספר צירופים והזדמנויות. עמדנו עליו לראשונה ביום החמישי כאשר ביקשנו להכיר את המימד בו התודעה האנושית מושלת במידע, והרזולוציה החמישית של התמונה המקורית איפשרה לנו לזהות את מימד "הטרף" המאפיין את התודעה האנושית בבואה לקטוף את פירות המידע. האדם רוצה למשול במידע; הוא רוצה להעמידו לרשותו ולהנות ממנו, הוא לא מעוניין בזיהוי המידע- גם לא בעיבודו כי-אם בצריכתו המיידית, ומכאן נגזרת גישתו אליו; הוא טורף מהמידע את כל מה שבא ליד... האדם במהותו טורף.    

נתקלנו לעיל גם במונח "רמש האדמה". החוליה הניידת זיהתה את רמש האדמה בתחנה השלישית של העשיה; בתחנה הזו נבטו זרעי האדם... החוליה הניידת זיהתה את המונח "רמש האדמה" כפרי האדמה... פרי שייצא מתוך האדמה ויטרוף מיד את המידע הלעוס והזמין שלפניו. כל יצור נולד אל הטבע וטריפתו לידו, מזונו מוכן וזמין על ידו, וגם נולד באקלים הנכון והמתאים לו; אין לו את הצורך להתאקלם. האקלים יספק ליצור את המידע הלעוס והזמין, וטרפתו תהיה זמינה לידו לאורך כל הדרך; דבורה לא תימצא באזור שאין בו פרחים, ותולעת לא תימצא באזור שלא תוכל לחיות בו וליזון ממנו. זהו "רמש האדמה": טורף שיוצא מפירות האדמה לצרוך ישירות את פירות האדמה. וכפי שציינתי, זיהוי האדם ינבוט מכאן...

בתחנה השלישית של העשייה, זיהינו עוד את המונח "כל רמש האדמה"; והדגש על מילת הקשר " כל ". זוהי תכונת הרמש בכל יצורי האדמה; לא רק בתנינים והכרישים – אלא גם בציפור בתולעת ובעכבר... גם הדבורה היא רמש האדמה – אולם היא אינה מזהה את מעמדה זה, בעוד החוליה הניידת שהגיעה אל התחנה השלישית של העשיה- מזהה כבר גם את הדבורה כרמש וגם את החתול ואת הכלב והאריה והתנין... כל יצור הוא רמש במהותו.

וירדו... בכל הרמש הרמש על-הארץ – החוליה הניידת שואפת אל האדם שיהיה בו התכונות האלו:     

וירדו... בכל הרמש: שיהיה בעל תכונה שחובקת בחובה את כל תכונות הרמש; לא רק של התנין והאריה אלא גם של התולעת והציפור... החוליה הניידת לא אמרה וירדו "ברמש" כי-אם "בכל הרמש", היינו שהאדם ישלוט ביד רמה גם בטרפות הקטנות והמתוקות... לא רק בגדולות.

וירדו... בכל הרמש הרמש: שיטרוף את טרפתו ולא יבקש אותה... הרמש רומש לא לוקח... כלומר שיגיע אל טריפתו "בקלות", שינתוש אותה ברמישה, בטריפה, אם תרצה- בראש מורם וגאה... – לא בקושי... לא כחיה שלפעמים מתקשה להגיע אל אוכלה ולא מוצאת אותו בקלות...

וירדו... בכל הרמש הרמש על-הארץ: שיגיע האדם אל טריפתה אשר מעל הארץ. היא לא אמרה שישלוט האדם ביד רמה בטריפה "של הארץ" אלא "על הארץ". כלומר שימצא את טרפתו גלויה על הארץ, לא מתחתיה, לא בתוך תוכה... שלא יצטרך לחפש אותה.

בזאת תם שלב הבעת רצון החוליה הניידת, אליו הגיעה עקב הבחנתה במידע המעובד והזמין; באדמה. היא הגיעה איפוא לשלב העשייה השני.

כז   ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו; זכר ונקבה ברא אתם.

אנחנו בשלב השני של העשייה והיה צריך לציין: ויעש אלהים את האדם בצלמו... כי הרי החוליה הניידת זיהתה מתוך האדמה את האדם שבצלמה והצטרפה אליו, וכידוע פעולת הזיהוי משקפת את העשייה; לעשות – משמע לזהות...

ביום החמישי נתקלנו לראשונה בדילמה הזו ובעקבותה עמדנו על ההבדל בין "בריאה" "לעשייה" כלהלן:

כא ויברא אלהים את-התנינם הגדלים... גם כאן היה על מחבר התורה לציין: ויעש אלהים את התנינם הגדולים... כפי שתיעד "עשייה" כזו על פני הרזולוציה השניה/ היום השני:

ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע. (מהיום השני)

מהרזולוציה השניה זו היגענו למסקנה כי למעשה עצם הזיהוי משקף את העשייה, והעשייה כאן הסתכמה בלהבדיל בין מים למים, היינו בזיהוי שני חלקי המים. אולם בתמונה החמישית שלעיל אין זכר "לזיהוי" המידע, כי מהרזולוציה של התמונה החמישית מוקרן המימד בו התודעה צורכת את המידע, וכפי שהבחננו– התודעה מבקשת לטרוף את המידע; היא ממאנת למלאכת זיהוי המידע ולא נעתרת למוח... התודעה רוצה טרף מוכן שתעוף איתו ממקום למקום ותהיה תלויה על כנפיו...

אנו מוצאים ברזולוציה החמישית לתמונה המקורית, לכאורה, סתירה שאינה מתיישבת עם התמונות הקודמות, יען ברזולוציות הקודמות מתוארת מלאכת הזיהוי (העשייה) של התודעה, בעוד בהגדלה החמישית אין מקום לנכונות התודעה לזיהוי המידע; היא רוצה טרף...

ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – לכן באה הרזולוציה החמישית לעשות סדר בדברים ולהדגיש כי התודעה נולדה אל תוך שני המאורות הגדולים – בראה אותם; היא ראתה בהם כשני טרפות גדולים שמוכנים ומזומנים עבורה... כפי שנולדה על הארץ אל תוך היקום, כמתואר בפתח דברי התורה:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ – התודעה נולדה אל תוך היקום; או אם תרצה – היקום נולד בתוך התודעה יש מאין.

ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – אם כן, התודעה ראתה בתוך היקום שזה עתה נפגשה איתו – שני מקורות מידע גדולים, האחד מתחת לרקיע והשני מעל לרקיע, ושני אלה היו עבורה כשני מקורות טרף גדולים... ובעקבות זאת היא זיהתה בהם את תכונת "המאור"- שיאירו עבורה את יתר קבוצות המידע.

ובחזרה אל הרזולוציה הנוכחית השישית. גם כאן מוקרן המימד בו החוליה הניידת צורכת את המידע, וכפי שהבחננו בשלב הראשון של הבעת הרצון– החוליה הניידת "עשתה" כבר את הגוף האנושי וזיהתה אותו מתוך האדמה, היינו מתוך המידע הלעוס והזמין, ועכשיו בשלב השני אנו בוחנים את "האדם" לאחר שהצטרפה אליו; איך היא צורכת את הגוף האנושי...

ויברא אלהים את-האדם בצלמו – החוליה הניידת נולדה אל תוך הגוף האנושי, היא פתחה את עיניה וראתה את עצמה מחוברת לגוף האנושי. הגוף האנושי ובפועל הופיע לדידה יש מאין, הוא נברא עימה. לגוף האנושי לא היה קיום עבורה ועכשיו כן; הוא נברא לדידה, או בלשון אחרת – היא זיהתה אותו יש מאין; היא בראה אותו.

ויברא אלהים את-האדם בצלמו – החוליה הניידת נולדה אל תוך גוף אנושי שמשקף והלכה למעשה את תכונת האב שלה, היינו את תכונת הניידות המקורית שבאה עימה מהבית. "צלם" וכפי שצייננו, הוא העתק התמונה המקורית. החוליה הניידת נולדה איפוא בתוך מסגרת שמאפיינת את צלמה- את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה.

בצלם אלהים ברא אתו; – בצלם אלהים ברא את "האדם" ולא שום ישות אחרת.

מהמשפט "ויברא אלהים את-האדם בצלמו" ניתן להבין כי בצלם אלהים יכולה להיות עוד ישות אחרת; חוצן או חייזר מכוכב אחר, או אף מכוכב הארץ כמו חיה מסויימת... שאלה זו איפוא פתוחה: האם מלבד האדם ישנו עוד יצור שהוא בצלם אלהים? האם החוליה הניידת הצטרפה לעוד יצור, מלבד האדם, שמסגרתו מאפיינת את תכונת הניידות האין-סופית שלה?

על השאלה הזו עונה מחבר התורה באופן נחרץ:

בצלם אלהים ברא אתו; – בצלם אלהים ברא רק אותו ולא יצור אחר. אילו היה מציין: "בצלם אלהים ברא את האדם" – היה חוזר למעשה על הנוסח הקודם ומותיר את השאלה בעיניה פתוחה, אולם המילה "אותו" מצביעה על האובייקט הקודם והיחיד שנזכר לפני כן, והאוביקט הזה הוא "האדם". בצלם אלהים ברא רק את האדם. החוליה הניידת נולדה אל תוך מסגרת שמאפיינת את צלמה- את תכונת הניידות האין-סופית שלה, היא מסגרת האדם.

המשך ליום השישי (פרק ט)