שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יג

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יג בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק יג)

 

קישור ליום השישי (פרק יב)

     

 

זה הזמן לחזור אל התהייה המקורית העולה מכאן:

ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה. 

מדוע השתמשה התודעה בתשובתה לתהיית האדם בפועל "לתת" – "הנה נתתי לכם", למרות והפועל שבקונטקסט הוא "לזהות", היינו לעשות, לברוא...

– כי היא לא זיהתה את האדם; וכפי שהזכרנו, היא נולדה אליו, היא זיהתה אותו לאחר זיווגה עימו. כלומר היא לא זיהתה את צירוף חוליות המידע המוקרנות ממנו; היא לא הצביעה עליהן והצטרפה אליהן... כי אם פתחה את עיניה וראתה את עצמה עם בן זוגה לאחר החופה.

מצד שני, היא חתרה אל האדם הזה ונשאה את עיניה אליו... היא זיהתה את מטען האדם האין סופי שיכול לצוץ רק מתוך האדמה, והזיהוי הזה, הלכה למעשה, הוא שהביא את האדם אליה מהרקיע העליון. אפשר להגיד שהיא משכה את המטען הזה מהרקיע העליון והפקידה אותו בגוף האנושי במטרה לעשות בו שימוש כאשר תצטרף אל הגוף הזה; בלעדיה אין למטען הזה שום משמעות כי הוא נועד אך לשימושה... לכן ניתן להגיד שהיא הביאה עימה את המטען הזה לבית המשותף. אם תרצה – היא תרמה אותו לבית המשותף; היא נתנה אותו לזוג המשותף – היינו לאדם שהיא בעצמה חלק ממנו.

מחבר התורה הטיב לתאר את החופה של החוליה הניידת עם הגוף האנושי- מראשיתה ועד סופה כפי שעמדה בטבע. את זאת אפשר לראות על פני הפרק השני למתחילים ולעצלים... לאלה שלא הצליחו להתחבר עם התמונה המקורית בעזרת התודעה שלהם, והלכו להעזר ב-"מכניקה של תכונת הרצף" הפועלת במרחב ומחברת בין כל חלקי התמונה המקורית בכל פרק זמן. למכניקה של המציאות הכוללת בעלת תכונת הרצף הדומיננטית קרא "יהוה" שמשמעותה: י – הוה   : יהא ההווה ויתחבר עם מלוא נקודות הציון של העתיד.

משמעות המונח "יהוה אלהים" היא: "יהוה" ומעכשיו יהיה לך ל-"אלהים", למדריך, למנחה, למוביל, למכוון... לממלא מקום התודעה שלך, למדריך שינחה אותך להגיע בעזרתו לתמונה המקורית.   

מחבר התורה לקח איפוא את המכניקה הפועלת במרחב, והרכיב באמצעותה את כל צירופי התמונות שהאדם יכול להימצא בהם או להיקלע אליהם, ובאופן הזה אסף את כל חלקי התמונה המקורית והציגם תחת גג אחד בפני האדם. זו תמצית נוסח התורה החל מהפרק השני ועד סופה. כה עקבי ומסור מחבר התורה שלנו, ובלית ברירה מוצא את עצמי שוב עובר על רוח מצוותו לתארו...

נעבור איפוא לתמונה השלישית במספר – מתוך רצף התמונות שמרכיבות את התמונה המקורית, ושהתחיל מחבר התורה להציגן החל מהפרק השני של בראשית. בתמונה זו נצפה בחופה שהתקיימה בשעה טובה ומוצלחת בין החוליה הניידת שריחפה מעל לשרשרת המידע האין סופית של היקום, לגוף האנושי שנמצא בפסגת השרשרת הזו וחותם אותה.

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית ב, ז)

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה – עברנו לעיל על הבחנת החוליה הניידת בתכונת העפר של האדמה... הבחנה זו באה לידי ביטוי בתחנה השלישית של העשיה המתוארת בפסוק הזה:

ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב.   (בראשית א, כה)

וכפועל יוצא מההבחנה זו, הביעה החוליה הניידת את רצונה באדם שיצא ישירות מתוך האדמה... היינו ישירות מתוך ערימת חוליות המידע הכללית – לאו דווקא מתוך רצף החוליות המוקרנות מהחומר. הבעת רצונה זה תועדה במילים האלו:

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. (בראשית א, כו)

היא ביקשה לחתור איפוא אל האדם הזה ולמשוך אותו בהדרגה אין-סופית מהרקיע העליון אליה – אל המציאות שברקיע התחתון, אך הטבע "הנדיב" שלח לה ישירות מהרקיע העליון את הצירוף המלא אליו נשאה את עיניה. לציין, מקור שם התואר "נדיבות" הוא באדם שביקש להתקרב במידת האפשר למופע הזה ולהבינו בכלים העומדים לרשותו... על מאפיין "הנדיבות" עמדנו ביום השלישי.

וכך, החוליה הניידת שתיקרא להלן "תודעה" פתחה לפתע את עיניה ומצאה את "מתת" הטבע לפניה... היא פגשה את האדם בכבודו ובעצמו ובמלואו לפניה... ובעצם היא מצאה את עצמה בבית המשותף שנבנה לדידה לאחר החופה כי לא הרגישה בבנייתו ולא בחופה שקדמה לו, הגם והכירה מתוך חלומה כל פינה בו... לכן ראתה בבית הזה כבריאה יש מאין:   

ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)

זהו אם כן תיאור המסגרת הכללית בה נברא האדם בתודעה האנושית, אולם חסרה החופה במסגרת הזו... חסר סרט הווידאו והאורחים והריקודים... חסר מעל לכל הרגע המרגש של ההזדווגות... כל זה חסר ובמשנה תוקף כי הכלה, החוליה הניידת שהפכה בינתיים לתודעה – אינה זוכרת מהחופה מאומה... היא נולדה אל המיטה הזוגית... אשר על כן, שולח לעברה מחבר התורה מבט נינוח ואומר: הינה סרט החופה במלואו ולכל פרטיו לרשותך, את יכולה לצפות בו.           

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה – חוליות המידע המשקפות את הצירוף של גוף האדם – או אם תרצה המוקרנות ממנו, הן חלק בלתי נפרד מהיקום ומהחומר, אולם החוליות האלה מסיימות את שרשרת המידע של היקום- ויש בניסוח הזה משהו שאינו מתיישב עם ההגיון והשכל הישר... הכיצד יש סוף לשרשרת המידע האין-סופית? הכיצד החוליות האלו חותמות את השרשרת האין-סופית?! הכיצד ניתן להצביע על נקודת האין-סוף?

אשר על כן מחבר התורה התייחס ישירות לתהיות האלו באומרו:

וייצר "יהוה" אלהים את-האדם עפר מן-האדמה – היצירה הזו של גוף האדם היא פרי "המכניקה של תכונת הרצף" הפועלת במרחב. כלומר אנחנו מדברים על יצירה של "תוכנה" הנקראת בשפה הלועזית "סופטוויר"... בתוכנה הזו הותווה הגוף בעל המטען שיתאים לתכונת הניידות האין-סופית של חוליית המידע הניידת. בדומה לתוכנה שתתווה לדוגמה את מאפייני האדם הגבוה ביותר בעולם: אדם כזה חייב להיות בכל רגע נתון הגבוה מכולם, הווה אומר שכל יתר מאפייניו- הפיזיולוגים והנפשיים והחברתיים חייבים להתאים בכל רגע נתון לאדם הגבוה ביותר בעולם. "גובה" זה מן הסתם הוא נתון משתנה, הוא יכול להתחיל משני מטרים ויגיע לשלושה, ארבעה, מאה מטר... אין לנתון הזה סוף, אך למאפייני האדם שנושא את הנתון המשתנה הזה ישנה הגדרה מדוייקת, וזהו האדם שנוצר מתוך המידע עצמו; מתוך עפרה של האדמה...

במילים מלאות: זהו האדם ומאפייניו – תוצר המכניקה שמווסתת את תכונת הרצף במרחב. אדם זה על כל מאפייניו – יתאים בכל רגע נתון לתכונת הניידות האין-סופית של החוליה הניידת.

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה – הוא אשר אמרתי: יצירת האדם נוצרה מתוך המידע המעובד שבמרחב, ועל פי המתווה הזה האדם באשר הוא יכול לשאוף כל הזמן לניידות אין-סוף הנושקת לתכונת הניידות האין-סופית של התודעה שלו. לכן מאפייני האדם הזה יציבו אותו בכל רגע נתון בפיסגת האין-סוף.

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. – לאחר הגדרת האדם הזה על מאפייניו, הולך מחבר התורה ישירות אל החופה ואל רגע ההזדווגות.

ובכן, הגוף האנושי בעל המאפיינים המוגדרים נוצר בשביל לקלוט את החוליה הניידת ולהזדווג עימה; להיות לבשר אחד. להתמזג עם התכונה המקורית שלה ועם תכונות הבת המזדנבות לה... תכונתה הבסיסית היא ניידות אין סוף וממנה נגזרה תכונת "נפש חיה" שלה... מבוקשה המקורי הוא להזדווג עם הגוף האנושי ולגלוש עימו ברחבי שרשרת המידע. להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל על פני השרשרת הגשמית של היקום. ללכת שלובת זרוע עם הגוף האנושי ולהנות משרשרת המידע האין סופית, לטייל במרחבה, להתענג עליה, לנוע על מסלוליה, להשתעשע בה... ללא הגבלה ועד אין סוף.   

החוליה הניידת רואה איפוא את עצמה נופשת בחברת הגוף האנושיי במלוא מובנה של המילה: היא יוצאת לנפוש בחברתו, לכייף, להתבדר, לתפוס שלווה, לבלות, לנפוש... היא רואה את עצמה כהתגלמותן של כל התכונות הנשגבות הללו- ובלשון המקרא "נפש": זהו חומר הגלם של הכיף והשלווה והבידור- או בקיצור של הנופש... זו הנפש שנופשת... "נפש" שתכליתה לנפוש לאין סוף.

"נפש" זו היא תמצית כל התכונות של החוליה הניידת, אולם הן יישארו בגדר של תכונות רדומות עד אשר תזדווג עם הגוף ותצליח להוציא את תכונת "הנפש" שלה מהכוח אל הפועל, או אז היא תהפוך מנפש רדומה לנפש קיימת, פעילה, קיימת בזמן אמת; ובלשון המקרא "נפש חיה".

ושאלת המליון היא: מי הולך למי? מי מחזר אחר מי? איך ההזדווגות הזו מתקיימת בפועל בין הגוף האנושי לבין החוליה הניידת?

מחבר התורה חוזר שוב אל המכניקה הפועלת במרחב ומווסתת בו את תכונת הרצף: מכניקה זו היא השדכן של שני בני הזוג ומטבעה לשדך ביניהם. בנקודה זו, לוקח מחבר התורה את המכחול שלו, ומתאר לנו בלשון ציורית מופלאה את פעולת השדכן בפועל.

וכאמור, המכניקה המווסתת את רצף כל חוליות המידע שביקום שנקראת בלשון המקרא "יהוה" – תיקרא מעכשיו על ידינו "שדכן" שמטרתו לשדך בין שני בני הזוג, בין הגוף האנושי בעל המטען הבלתי מוגבל, לחוליה הניידת והתכונות שלה.

השדכן הזה לקח על עצמו בעצם לשדך את הגוף האנושי לתכונת " הנפש " של החוליה... באופן הזה ניתן יהיה לגשר בין שני בני הזוג ולפתוח את הדלת לכניסת הכלה, לחוליה הניידת שעיניה נשואות לבן זוגה שעתידה להפוך בחברתו לנפש חיה.

אם כן, קודם כל יש לחבר את הגוף עם הנפש, עם התכונה הזו... תכונה כה רחוקה מהגוף החומרי המגושם. והתיאור הציורי שייצייר להלן את פעולת החיבור – עוצר נשימה...

אנחנו יודעים שאפשר להתחבר עם החומר בשלושה אופנים:

1. החומר יכול להתחבר עם החומר... ברזל עם ברזל, נחושת עם זהב, בשר עם בשר... בשביל לחבר בין שני חומרים מוצקים יש להתיך אותם ולעשותם נוזלים, או אז ניתן לחבר ביניהם.

2. מכאן המסקנה שהנוזל קל לו יותר להתחבר עם החומר. תרופות למשל או אנטיביוטיקה או חומרי הרדמה שמבקשים למזוג אותם בחופזה לגוף, מזריקים אותם לגוף האדם באופן נוזלי.        

3. האופן השלישי והנפוץ ביותר שחודר אל החומר ומתמזג עימו מטבעו הוא האוויר. האוויר נושא את כל הדברים שמתחברים ללא שום מאמץ עם החומר, משפיעים עליו ואף משנים את אופיו. עיסה שנשארה קצת יותר מדי באוויר מחמיצה. מזון שנשאר חשוף לזמן מה מתקלקל. באולם רחב גדול וסגור מספיק שאיש יתעטש בשביל להדביק את כל הנוכחים בחיידק שנושא... האוויר יכול לשנות אף את צורת החומר: קרח באוויר חם יימס, ומים באוויר קר יהפכו לגוש... האדם והחיה מחוברים כל הזמן לאוויר, לחמצן שבו, מבלי תערובת הגזים הזו – אין חיים.

אם כן, המשימה של השדכן היא לחבר את הגוף החומרי עם תכונת "הנפש" של החוליה הניידת, ואופן החיבור הטוב ביותר הוא האוויר, להפיח את התכונה הזו כאוויר אל תוך הגוף; כרוח.

הרוח איפוא תישא את תכונת הנפש שמייצגת הלכה למעשה את החוליה הניידת, והשדכן יפיח אותה אל תוך הגוף האנושי, והינה יש לנו אדם בעל נפש חיה.

הייתי רוצה לציין בנקודה הזו שתכונת הנפש אינה מייצגת ערך גולמי השווה אצל כל אדם. אנחנו מכירים את המונח: פלוני הוא בעל נפש יפה, ולאחר נפש מכוערת, מר נפש... כל אחד והנפש שלו, כל אחד והחיים שלו. ובעצם אם נרצה להגדיר נפש של אדם מסויים, יש לקחת את כל התכונות האנושיות שלו ולשים אותן במיקסר; התערובת שיוצאת היא הנפש שלו. קמצן, נדיב, מבויש, חרד, שמח, עצוב, אוהב, שונה, אמיץ, פחדן, בעל ענווה, גאוותן, כעסן, שליו, קפדן, מפוזר, אופטימי, פסימי, עצל, בעל מרץ... וזו רק רשימה חלקית של התכונות המרכיבות את הנפש.

לציין, נפש האדם במקור גולמית היא ובעלת תכונה אחת ויחידה: ניידות, ומהתכונה הזו נגזר הרצון בלנוע על שרשרת המידע, כך היא מתחברת עם הגוף האנושי, ומרגע החיבור מתחילה הנפש לקבל אופי ולהסתעף לתכונות-בת כמו נדיבות, קמצנות, ענווה...ולמעשה, הגורם הישיר להסתעפות זו היא הנטייה לעצלות שעלולה ללבוש את האדם ברגע החיבור ולנתב את מאפייני נפשו... מהעצלות מגיחות כל יתר התכונות – השליליות בעיקר, ואף גם התכונות החיוביות מגיחות מאותה העצלות... מעט עצלן הוא בעל מרץ, וקמצן במקצת הוא נדיב... כלומר אדם שלא יודע עצלות מה היא, גם מרץ לא יכיר לעולם...

מהסקירה החפוזה לתכונות המרכיבות את הנפש ניתן לעמוד על מרכיבי הנפש הגולמית: במרכז הנפש האנושית מבצבצת תכונת החיים. אדם בעל נפש הוא אדם שרוצה לנוע וזוהי תכונת החיים; זו התכונה הבסיסית של כל אדם חי עם לב פועם. וזו למעשה גם התכונה הבסיסית של כל חיה שהחוליה הניידת מצטרפת אליה ומפיחה בה את תכונת החיים. בכל חיה לב פועם ורצון לחיות; הרצון להמשיך ולחיות, למשוך עד כמה שאפשר את החיים, מכאן נגזרת הנטיה החייתית לשרוד, וגם בן האנוש שותף לנטיה הזו.

אולם ובניגוד לחיה שחשה את החיים, האדם מכיר את החיים ויכול להצביע עליהם בגוף שני; זו ההכרה המבדילה את האדם מהחיה. לכן ובנוסף לתחושת החיים – האדם גם רוצה אותם. הוא שואף לחיים, מייצר את החיים, נע לכיוונם ומודע לקיומם על מסלול האין סוף. האחראי לזאת היא לא הנפש המיוחדת שהשדכן נופח בו כי היא היא אותה הנפש שנופח גם בחיה למינה; האחראי להכרה הזו הוא דווקא הגוף האנושי שמסוגל לתת תוכן לנשמה שננפחה בו. הנפש היא התכונה המקורית של החוליה הניידת, ותוכן התכונה הזו הוא לנוע ללא לאות ולחתור אל האין-סוף; הגוף האנושי יכול לחתור אל האין סוף כי הוא בעצמו מייצר את המטען שלו; הוא בעצמו מעבד את המידע ומייצר בזאת אנרגיה אין סופית לתנועתו. מעניין לחזור טיפה אחורה ולעמוד על מקור הגוף הזה ואופן יצירתו.

בכל אופן, וגם למתעצל לחזור אחורה, ברור כבר לכולנו כי תכונת הנפש האנושית אינה מייצגת רק החיים אלא גם מה שמסביב לה. כולנו חיים ונושמים אך יש מי שחי טוב ויש אחרים שחיים רע; הכל תלוי בתכונות הנפש שבנינו בתוכינו אבן על אבן...

ובכל אופן, תכונה אחת שותפה לכולנו ועליה כל אדם מקפיד... כולנו מקפידים על תכונת החיים, להמשיך לחיות, שהלב ימשיך לפעום שלא יעצור לרגע... מהתכונה המרכזית הזו נגזרה נטיית ההישרדות המשותפת לאדם ולחיה. לציין, תכונת החיים המרכזית הזו שאני מצביע עליה, נגזרה ישירות מתכונת הנפש המקורית, והלכה למעשה היא מבטא את התכונה המרכזית של הנפש.

כך ביטא מחבר התורה את שידוך הנפש לגוף האנושי:

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. – עמדנו לעיל על האופן הטוב ביותר לחיבור החומר והיגענו לאוויר, לרוח. לכן אני מבין בנתיים מדוע נפח באף הגוף האנושי את הנפש... אולם אינני רואה כאן נפש כי אם "נשמת חיים", מה פשר הדבר!

בשביל לעמוד על מהות הדברים יש להציב את המילה "נפש" מולינו ולצפות בה מקרוב. היא מורכבת משלוש אותיות, נ. פ. ש.

האות פ' היא האות המרכזית של המילה, היא ניצבת במרכז המילה בין שתי האותיות הסובבות אותה – נ, ש.

ובכן, כולנו יודעים כאנשים חיים עם לב פועם ברגע זה ובכל רגע ורגע, שתכונת החיים היא התכונה המרכזית שלנו כבני אדם. מברכים אחד את השני בבריאות ואריכות ימים ומתכוונים במלוא מובן המילה לתכונת החיים, היא התכונה המרכזית במהותינו. ברגע יציאת העובר מהבטן, הדבר הראשון שמושך את תשומת לב הנוכחים בחדר הוא הנשימה הראשונה שלו, אנחנו מוודאים שהוא חי ורק לאחר מכאן פונים אל יתר מאפייניו...

אם כן, אם נדמיין את האדם לבלון, ואני הוא השדכן שרוצה להפיח בבלון הזה נשמה, אזי אני אמור להפיח בו קודם כל את התכונה המרכזית של הנשמה: את החיים במשמעותם המופשטת ביותר.

והינה אני לוקח בלון ליד ומתחיל לנפוח: פפפפ   פפפפפ   פפפפפ, תנסו לקחת בדמיונכם בלון ולנפח אותו. פפפפפפ פפפפ – מהפה שלכם תצא האות פ' באופן ברור וצח גם אם המנפח דובר השפה הסינית, ההודית, העברית, הלטינית, ואף מי שלא מכיר שום שפה יבטא בניפוח הבלון באופן צח ובהיר את האות העברית פ'.

והינה אני ממשיך עם תפקיד השדכן... היפחתי בגוף האנושי שלידי את התכונה המרכזית של הנפש, היינו את החיים, אבל כולנו שוב יודעים כאנשים מנויים על משפחת האדם שתכונת הנפש שלנו אינה מסתכמת בתכונת החיים בלבד, איננו חיות, כי אם ביתר התכונות שמסביב לחיים. מוסיפים אנו טעם לחיים, מוסיפים תוכן לחיים. זה לכל הרוחות מה שמבדיל אותנו מהחיות: לחיות יש רק את החיים, אבל לנו יש גם מה שמסביב לחיים: יש לנו את האהבה, את השמחה, את השלווה, את המחשבה, את האופטימיזם, את ההבחנה... לנו יש ובנוסף את תכונות האדם השרועים מסביב לחיים.

אם כן, אני חוזר לתפקידי כשדכן ומבקש להפיח באדם, ובנוסף לתכונת החיים המרכזית שכבר הפחתי בו, את יתר התכונות שמסביב לתכונה המרכזית. אני מודע לזאת שאם לא אעשה את זה ואשאיר את הגוף האנושי רק עם התכונה המרכזית של החיים – הוא ייחשב לחיה, אם תרצה הוא חשוב כמת...

נא עיינו אית שוב במילה   נ   פ   ש – כבר הפחתי באדם את התכונה המרכזית (פ), מה נותר?

נותרו התכונות שמסביב לה: נ, ש.

וכך, לוקח אני את התכונות הנותרות מהנפש, ומחבר אותן לגוף הזה שבלעדיהם הוא "מת" תקני... נחבר איפוא כדת וכדין את שתי האותיות לגוף שעד עכשיו הוא מבחינת מת: נ + ש + מ + ת = נשמת חיים.

או אז אני יכול להכריז בקול רם: החיבור שעשיתי הוכתר בהצלחה: תוכן הנפש במלואה חוברה לגוף האנושי, ויהי האדם לנפש חיה.     

הבה נעבור על שלבי ההזדווגות בניסוח המדויק של התורה:

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

שלב ראשון:  ויפח באפיו – את ה- פפפפ המרכזית... את הרוח. את החיים במובנם המופשט ביותר.

נותרו בנתיים התכונות הנותרות שמסביב לחיים שמאפיינות את האדם. נורו לנו: נ, ש. תכונות אלו יבואו לידי ביטוי בשלב השני:

שלב שני:  נשמת חיים. יש להפיח איפוא באפיו את התכונות הנותרות. ובכן הבה נחבר את התכונות הנותרות לגוף השרוע לפנינו, שמבחינת האדם חשוב הוא עדיין למת... או אז נגיע בחיבור פשוט למשוואה:

(נ + ש) + (מ + ת) = נשמת חיים.

"נשמת חיים" = התכונות שמסביב לחיים אשר חוברו למת והפכו אותו לאדם חי.

שלב שלישי:   ויהי האדם לנפש חיה. באופן הזה הופך האדם לבעל נפש חיה מלאה; היינו שמסוגל לתת לנפש הזו תוכן מלא. זו ההבחנה שעמד עליה השדכן לאחר שידוכו המוצלח. ההבחנה האישית שלי תתייחס למונח "מת".

אדם מת הוא לא אדם שהגוף שלו חדל לחיות, אלא הוא אדם שנשמתו חדלה לחיות. אדם מת הוא לאו דווקא אדם שנפח את רוחו אלא את נשמתו. אדם ללא נשמת חיים אינו שונה מחיה שגם היא בעלת "נפש חיה" אשר נדבקה בה רק התכונה המרכזית של "נפש"- ללא התכונות שמסביב לה... ומסקנה אחת עולה מן הדברים, החצי הראשון שלה מוכר לנו זה מכבר.

האדם מת לפני שליבו מפסיק לפעום; הרבה שנים לפני כן... במשך תקופת המעבר הזו אפשר ויחזור לחיים, אם יחזור לתכונותיו האנושיות ויקים את נשמתו לתחיה.

האדם מת איפוא בשלושה אופנים:

1. אדם אפאטי שאינו מפעיל כמעט שום תכונה מתכונותיו האנושיות. הוא לא אוהב גם לא שׂונא ולא עצוב ולא שמח ולא אופטימי ולא פסימי ולא פחדן ולא אמיץ ולא ולא... הוא אדם סגור ומסוגר שחי עם עצמו ולא נוגע באף אחד וגם לא רוצה שאף אחד ייגע בו – מה שנקרא מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה. אין לו שום שאיפה ציפיה או אמביציה... אנחנו קוראים לאדם כזה "שכן מקסים ושקט שלא שומעים אותו..." ומחבר התורה קורא לו "אדם מת" שנפח את נשמתו זה מכבר. אדם כזה ובדרך כלל שומר על עצמו בריאותית ותזונתית... אולם המטען של גופו ייגמר יום אחד והוא יפח גם את רוחו בהמשך; אין בינו לחיה בעלת המטען המוגבל שום הבדל משמעותי.

2. אדם שבדרך כלל הוא שׂונא וקמצן ופסימי וגאוותן וכעסן ואנוכי... זו הנטיה שלו. כלומר התכונות האנושיות שלו נוטות יותר אל השלילה. אדם כזה נפח זה מכבר את נשמתו ולא ידע...

3. אדם שבדרך כלל דווקא אוהב ושמח ואופטימי... אבל עד לגבול מסויים, בחיק מוגדר של המשפחה למשל; אין לו עניין לפתח את התכונות האנושיות שלו ולצעוד איתם הלאה... ובכן אדם כזה יטעם קצת מהחיים אבל יפח את נשמתו בסופו של יום, כי ניתן לשמור על תכונות הנשמה רק במבחן "ההר" כאשר אתה מטפס עליו. אינך יכול לעצור באמצע ההר כי עצם העצירה תגרום לך להידרדר אחורה עד לתחתית ההר. אינך יכול להאט כי גם ההאטה תגרום להידרדרות כואבת. אינך יכול ללכת על ההר וכאילו הולך על מישור כי שוב, גם זה יגרום לך להידרדר ולהתרסק. אם כן האפשרות היחידה לטפס על ההר היא לצעוד עם כל הכוח קדימה כאשר עיניך ורצונך נשואים אל הפסגה... אגב, "הר" הוא מונח תקני מהתורה, עמדתי עליו מזמן באחד החיבורים.

לעניות דעתי, רוב תושבי תבל מתים בגלל הסעיף השלישי הזה, והיתר מתנדנדים בין שני הראשונים.

הארוניה שבדבר היא שאף אחד מהשלושה שלעיל מכיר את סיבת המוות הקליני שלו, וכן כוונתי למוות בו הלב מפסיק לפעום והגוף חדל לתפקד. למעשה, הגוף שלנו ממשיך לתפקד כי אנחנו נופחים את נשמתינו בהדרגה, משחררים אותה בהדרגה. כלומר אנו גוועים בהדרגה, גוססים בהדרגה, ומתרוקנים בשיא התהליך מרוב התכונות האנושיות שעוד נותר מהם אבק בנשמתינו. בדרך כלל האדם מגיע לשיא האנוכיות שלו בזיקנה; הוא נפטר בגיל הזה כי הוא נפטר בתקופה הזו כמעט מכל התכונות האנושיות שלו ונותר רק עם רצונות מישנה: תזונה, הישרדות, חרדה לגוף שימשיך ויתפקד... וכאן מתריסה השאלה ועוד שאלה... ומדוע נפטר ילד ממחלה או מתאונה קשה? מדוע נפטרים בחורים צעירים?

אם תרצה הבה נלך ישירות לקצה המתרס: ואם אעלה עם נשמתי ההרה כל הזמן, האם גופי החומרי יחדול להתכלות בניגוד מוגמר לחוקי הפיסיקה הידועים לנו? האם הוא ימשיך להתקיים ולעלות עם נשמתי בהר ויסתור את חוקי הפיסיקה הידועים? האם המדובר בנס?

לא רבותי, לא מדובר בנס, מדובר בחוקי הטבע. אישית אני משוכנע בתשובה הזאת אבל אינני יכול לשכנע אותכם כי עוד לא ראיתי בפועל איך זה עובד... עוד לא נפגשתי עם אדם בעל נשמה בת 300 שנה ואפילו לא בת 200, לכן אינני יכול להציג בפניכם ראיה מציאותית שהמוח יכול להגדירה כתקנית. עם זאת, החומר שאני נחשף אליו בתורה פונה למוח שלי – לא לחלק הווירטואלי "הרוחני" שבי... החומר הזה מנסה דווקא להחזיר את מוחי למציאות, למציאות הכוללת שהתרחקתי ממנה, וכן המוח שלי מתחיל להראות סימני קליטה... אני מתחיל להבין, אינני יודע מה איתכם, שיש כאן משהו עקרוני שפסחנו עליו מזה דורות מאלפי השנים... הראייה שלנו למציאות לוקה בחסר. ולכן גם החוקים הפועלים ביקום הידועים לנו לוקים בחסר. אינני יודע לענות על השאלה- מדוע תינוק בן יומו מת. מדוע לב עצום כליבו של רועי קליין מפסיק לפעום. אני יכול ללכת ישר לליבה ולחזור על השאלה שלכם וגם שלי: איך גוף אנושי מבשר ודם בעל מטען תקני בלתי מוגבל יכול להתקיים לאין-סוף? גם על השאלה הבסיסית הזאת אינני יודע לענות ולמעשה היא ליבת הנושא שאני דש בו, והתשובה לכאורה מובנת מאליה...

עם זאת הדבר היחיד שמקשר אותי ואת מוחי עם הנושא הוא המסר שאני חוזר וקולט אותו במפורש מעל דפי התורה, שמכוון אותי באופן שיטתי לקלוט את הדברים במוחי, ולהעמיד את הדברים הנקלטים בכל רמה למבחן מיידי; זה התנאי להתקדם ולהמשיך הלאה; זה התנאי שמחבר הטקסט בעצמו מעמיד בפני, בפני הקורא, וכן אני עומד עד עכשיו בתנאי הזה: אני מעמיד בדרכי את הדברים למבחן ומצליח בזאת להמשיך בעקביות הלאה... אינני יודע גם אינני רוצה בשלב זה לבטא את דברי במילים- הדברים הם אישיים, אבל אני מציין את זאת להדגיש שהמסר הזה מרגיע ועקרוני ביסודו: תן אימון מלא במוח שלך והפקד בידו את שטר הקנייה שהוא יחתום עליו ויאשר אותו. אל תקנה בשטר האמונה – זו קניה לא חוקית.     

אשר לשאלות שנותרו פתוחות המסקרנות אותי ואותכם עד מאוד... אמשיך בעקבותיהן בתורה ולא אניח עד שאגיע אליהן, מנסיוני יודע שאגיע... והרי כל התורה החל מהפרק השני נועדה לזאת, לאנשים כמוני וכמוך שלא קלטו את התמונה המקורית מהפרק הראשון.   בתורה, אגב, לא כתובות תשובות, התורה כתובה בשיטת החצים שמכוונים אותך בשטח רצוף, ואתה גולש בתוך השטח הזה ומוצא את התשובות שלך אחת לאחת. באופן הזה חזרתי לפסוק הראשון שבתורה מעל למאה פעמים, ובכל פעם היגעתי באמצעות החצים שבמילותיו למקום שונה בתמונה...

המשך ליום השישי (פרק יד)