שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יד

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יד בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק יד)

 

קישור ליום השישי (פרק יג)

     

 

הגיע הזמן לחזור אל היום השישי ואל התהייה שהרחקנו לכת ממנה עד החופה... ועוד לא ענינו עליה.

ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע: לכם יהיה לאכלה.

תזכורת קטנה. עמדנו מתוך הרזולוציה השישית (הקרובה ביותר) על נוסח ברכת החוליה הניידת שכבר הצטרפה לאדם והפכה לתודעה חושבת... התודעה פנתה לאדם ואמרה לו:

פרו, ורבו, ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

עמדנו באריכות לעיל על כל ברכה וברכה... גם על משמעות המונח "ברכה" עמדנו אריכות: לברך מישהו/ משהו – משמע לרככו על מנת לברוך ברך תחתינו... התודעה ביקשה איפוא שכל אחד משבעת המאפיינים "פרו ורבו..." שיברוך ברך תחתיה ויתרכך...

וכאן תוקף האדם (לכאורה) את השותפה החדשה שלו בשני מישורים:

1 -   את רוצה שהאדם יפרה – שישכפל את עצמו וישתבח עם כל העתק... רוצה גם שירבה – שיהיה לך הרבה מפרי האדם הטעים הזה... ושימלא את הארץ – שבני האדם ימלאו את מרחב המציאות; וככל שיהיו יותר כך יגדל מרחב המציאות של האדם באשר הוא. ואחרון אחרון בגוש הברכה הראשון: את רוצה אדם עם התוכנה הצרכנית של הכבש... זו התכונה שתבטיח לכל אדם להנות מהפירות המפוזרים לכל עבר על פני הארץ... אבל, מסכם האדם את טענותיו במישור הראשון:   מהיכן נשיג את הפרי הזה? איך נשיג עבורך אדם עם סל המאפיינים האלו? ובעצם, איך אני האדם יכול לספק את המאפיינים שהגדרת עבורי? איך אני יכול לצרוב בתכונותי את המאפיינים הללו?   

2 -   ממשיך האדם במתקפתו ועובר אל המישור השני: ועדיין, שותפה יקרה, נותרו לך בסל עוד שלושה סוגי פירות שרק האדם בעל ארבעת המאפיינים שציירת לעיל יכול להשיגם ולקטופם עבורך: ורדו בדגת הים! את רוצה שהאדם הזה ישלוט ביד רמה בכל סל המידע שביקום ויטרוף מתוכו את כל מה שבא ליד... ורדו בעוף השמים! – ואת שואפת להיתלות על כנפי הטרף של האדם, לעוף עימו השמימה ולקטוף באמצעותו את הפירות ישירות לפה... אכול כפי יכולתך אוכל מוכן ומזומן ומכל הבא ליד...

ולסיום, ורדו... בכל-חיה הרמשת על-הארץ! – עינייך נשואות לאדם שישלוט ביד רמה גם בטרפות הקטנות והמתוקות- לא רק בגדולות כבדי המשקל, ושימצאן מוכנות ומונחות לפניו מבלי לחפשן, והשאלה, מסכם האדם את מתקפתו במישור השני, היכן רוכשים פירות כאלה... איך משיגים מהאדום האדום הזה?

ובכן תשובת התודעה לאדם במישור הראשון הסתכמה בזאת: אינני מבינה את המהומה שחוללת... אינך צריך לרכוש או לחפש את ארבעת המאפיינים הללו באדם כי הם כבר טמועים בך; צרובים בך. אתה מטבעך פורה ורובה וממלא את הארץ, ותכונת הצרכנות של הכבש פועלת כבר ממעמקיך כי נולדת עימה.

להזכירך, אדם יקר, אותך משכתי ישירות מהאדמה; ישירות מחוליות המידע – לא מתוך החומר... לא זיהיתי באופן הדרגתי אל הגוף שלך כדוגמת גופות החיה שהיגעתי אליהם, אלא הלכתי ישירות אל חוליות המידע ולקחתי מתוכן את הצירוף המתאים לתכונת הניידות האין-סופית שלי- הוא הצירוף שלך. המטען שלך הוא הגדול ביותר כי הוא חותר בעצמו אל האין-סוף.

באופן הזה ציטט מחבר התורה את תשובת התודעה האנושית:

ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה. – (זו תשובת התודעה במישור הראשון).

ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב לאכלה. – (וזו תשובתה במישור השני).

ויאמר אלהים – ותענה התודעה ותאמר:

הנה – התודעה פונה אל האדם בלשון רבים: הינה הביטו בעצמכם בראי...

הנה נתתי לכם – עמדנו לעיל על האבחנה הזו: היה צריך להגיד "הינה עשיתי אותכם" או "הינה בראתי אותכם" – דהיינו "הינה זיהיתי אותכם"... מדוע השתמש המחבר דווקא ב- "הנה נתתי לכם" למרות והפועל שבקונטקסט הוא "לזהות", היינו לעשות, לברוא...

כפי שהוזכר, קיים הבדל עקרוני בין הפועל "לעשות" לבין "לברוא" וכבר עמדנו על ההבדל הזה אך השאלה בעינה עומדת: מדוע השתמשה התודעה האנושית בניסוח תשובתה דווקא ב- "הנה נתתי לכם" למרות והפועל שבקונטקסט הוא "לזהות" – לעשות, לברוא...

עמדנו לעיל על האבחנה זו: אומנם החוליה הניידת נולדה אל תוך גוף האדם, ובפועל היא זיהתה את הגוף הזה יש מאין ולכן אנו אומרים: ויברא אלהים את האדם בצלמו... אבל אל לנו לשכוח שאילולא ההבחנה של החוליה הניידת בתכונת "האדמה" ובעקבותיה הבעת רצונה באדם – לא היה קיום לגוף האדם ולא לשידוך גם לא לחופה... הכל התחיל מהבעת רצון החוליה הניידת: ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... היא היא אם תרצה- שעשתה את ההזמנה מהרקיע העליון, ורק היא יכולה לעשות שימוש בתכולת ההזמנה הזו.

אם כן וכאשר ההזמנה יצאה לפועל והגיעה לידיה – היא רצתה לעשות בה שימוש ולנצלה עד תום; לממשה, להמיר את מלוא תמורתה לכסף חוקי שניתן למימוש מיידי, ולמעשה רק היא יכולה לממש את הכסף הזה.

התודעה האנושית הרגישה ובצדק בעלות על האדם, על הבית האנושי שהיא חלק ממנו. היא ביקשה ובתוקף לממש את זכותה ואת קיומה בו כי הבית הזה הוא בבעלותה הבלעדית; וגם טון הברכה שלה לא מותיר ספק מי כאן בעל הבית: פרו ורבו ומלאו את הארץ...

ומיד בזנב הבכרכה כאשר הריחה ריח של טענות שעלולות לצוץ – תבעה בתקיפות: הנה נתתי לכם... אני זו בעלת ההזמנה! רקמתי עסקה ואני מבקשת את התמורה במלואה עד הגרוש האחרון.

הנה נתתי לכם – אני זו שציירתי את מודל האדם והתוויתי את המאפיינים שלו.     

ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ.

לציין, נֶעֶשַׂה כבר שימוש בפועל "לתת" על פני הרזולוציה הרביעית:

ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ. (בראשית א, יז)

ובכן עמדנו בפרק הרביעי על הפועל החדש "לתת" שערכו הספרותי: "למכור". עמדנו שם ארוכות על הפועל הזה ועל אחיו התאום "לקחת" שערכו הספרותי "למכור". אביא להלן את תמצית המונחים האלה שתעזור לנו לרדת לעומק המונח "לתת" שהשתמשה בו התודעה בתשובתה לאדם.

שני מונחים מקבילים ישנם בתורה – "לתת ולקחת" המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר "למכור ולקנות" שהשתמש בהם האדם הקדום "בסוחר חליפין" – שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות בין האנשים: תן לי עז וקח שק של קמח... שיטה זו השתכללה עם הזמן, כאשר גילה האדם את המטבע שעזר לו לסחור באופן יעיל יותר, זאת כי יכל באמצעותו לאמוד את סחורותיו באופן יותר מדויק: תן לי שישה מטבעות אם ברצונך לקנות ממני את העז, ותמכור לי במטבע אחד בלבד שלושה קילו אורז; הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז... זהו בסיס ההתייעלות בשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר המטבע ועימו נוצרו שני פועלים חדשים: למכור ולקנות.

אולם התורה נותרה נאמנה למונחים הישנים "תן" ו "קח" כי הם ביטאו נאמנה את רצון האדם; שמואל נתן את העז שלו לראובן ולקח במקומו ממנו שק של אורז. במילים אחרות, העז היה של שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה. הוא ראה לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן, ולקחת במקום העז את שק האורז שהיה זקוק לו.

הפועלים נתן ולקח ביטאו לעומק את התרחשות הדברים. שמואל נתן את העז שהיה ברשותו; הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן – מרצונו הטוב. במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בשני הפועלים "לתת ולקחת" אשר חייבים להתקיים על פי סדר מוסכם ומתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן רצון לתת ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.

וכפי שהזכרנו, באו שני המונחים החלופיים "למכור" ו "לקנות" והתיימרו להחליף את אחיהם התאומים "לתת" ו "לקחת" - בתואנה כי מבטאים הם באופן יעיל יותר את "רצון" האדם: בעזרת המטבע אתה יכול לקחת ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו  "לתת"  כי-אם "למכור" ואל תשתמש יותר בפועל "לקחת" כי-אם באחיו המודרני "לקנות".

וכך היה. האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר היעילה שהתנהלה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף מטבעות...     

וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו – מלבד התורה... שני הפועלים הטריים "לקנות ולמכור" שראו אור בחסות המטבע– נשחקו מהר מדי... קרתה נסיגה פיתאומית מהערך שהתיימרו להציג. הקנייה התרחקה מערך "הלקיחה" הקדומה, והמכירה כבר לא ייצגה את "הנתינה" האמיתית  של פעם...

הכל הלך מהר, החלפת המטבעות, ההחלטה על קיום עיסקה... פעם היו נותנים את הלב לכל פרט בעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק של קמח – הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין שעומדת לפני: האם כדאי לי לוותר על  העז? האם אני זקוק לשק הקמח? ואף אם כן – האם שווה לי העיסקה? אופי המסחר שביטאה העיסקה – נֶעֶשַה מתוך מחשבה תחילה ובלב שלם: החלטתי לתת את העז שלי ולקחת במקומו שק של קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה מלאה.      

אבל קל היום לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל הוא צריך לבקש עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המישני של הצורך בקמח, ואת ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול, אולם "הלחיצה" על כפתור ההחלטה – קליל... נהיר יותר, זמין יותר. קל יותר להחליט "למכור" את העז בעשרה שקלים- מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקל או 12...

באופן הזה אתה עלול לעמוד מול חרטה "מוזרה" כי באמת ובתמים לא "רצית" למכור את העז; פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול... או שהתמכרת לריח הכסף והעדפת לשים בכיס מצלצלין... כאן בדיוק, בנקודה הסטורית זו, חלה שחיקה במשמעות הנתינה והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת – מלבד התורה.      

לציין ולהדגיש, אינני מנסה למתוח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים החדשים "למכור ולקנות" ואף לא על כניסת המטבע לשוק המסחר, וגם מחבר התורה לא ביקש להוריד את שני הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקנית, נהפוך, הוא עשה שימוש באבחנה הזאת- היינו בשני הפועלים החדשים, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני שחל בערך הנתינה והלקיחה.

במילים אחרות, וכאשר ביקש מחבר התורה בקונטקסט כלשהו להצביע על עסקה אמיתית – השתמש בזוג הפועלים הישן "לתת ולקחת", אולם וכאשר ביקש להצביע על עסקה "לייט" שלא נעשתה בלב שלם – השתמש בזוג החדש "למכור ולתת".

דוגמה:

כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה והוא עיף. ל ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה – כי עיף אנכי; על-כן קרא שמו אדום. לא ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי. לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות, ולמה-זה לי בכרה. לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע  לו; וימכר את-בכרתו ליעקב. לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה. ( בראשית, כה ')

עשיו לא חשב הרבה... גם לא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר את הבכורה בהרף עין... מחבר התורה ביקש להדגיש לנו כי עשיו מכר את הבכורה שלו – לא נתן... ואף יעקב השתמש בפועל "למכור" כאשר ביקש מעשיו לוותר לו על הבכורה, כי הוא הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשיו "לתת" את הבכורה, כלומר הוא לא יכל לצפות ממנו "לנתינה" בלב שלם ובנפש חפצה... נותר לו רק לבקש ממנו שימכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשיו "הקלה" וידע כי עשיו מסוגל לקיים רק עסקאות לייט... עסקאות מהירות, קלות, מפתות... וכך הוא פנה אליו בהתאם:

ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי...      

מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא ידע "למכור", אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע רק "לתת":

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים... הוא נתן לו בלב שלם.      

ולסיום הסוגיה, התורה לא "שכחה" לתת את דעתה על חלקו של עשיו בעסקה... והיא בזה לו:   

ויבז עשו את-הבכרה – במקביל יכלה התורה לסכם: וימכור עשו את-הבכרה, כי באמת הוא מכרה... אולם היא ביקשה לרמוז לנו בזאת כי שני הפועלים "ויבז" "וימכור" – באותו הרובד פועלים.   

באופן הזה אני מסיים את ביאור המונח "לתת" וחוזר אל הטקסט המקורי שלנו. (התפתיתי לצטט כמעט את כל הקטע הרלוונטי מהפרק הרביעי. לציין הדוגמה של עיסקת עשיו היא אחת מיני רבות; בפרק הרביעי הבאתי עוד דוגמאות).   

ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה.

ובכן, פונה התודעה לאדם ועונה לו בתוקף: עשיתי איתך עסקה ואני מבקשת להנות מפירותיה. נתתי לך על פי הזמנה מיוחדת ומדוקדקת את הגוף האנושי על כל מאפייניו, והבאתי לך עימו את הנדוניה שלי... אתה לקחת את מה שנתתי ועל כן תורי להנות מפירות ההשקעה שלי.

היכרנו לעיל את מאפייני הגוף האנושי שהוזמן ע"י ההחוליה הניידת שהביעה את רצונה בו, וכמובן בטרם הצטרפותה לגוף האנושי בפועל. נותר לעמוד על הנדוניה שהביאה התודעה עימה לביתה המשותף עם הגוף האנושי:

הינה נתתי לכם:

את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע: לכם יהיה לאכלה.

כאשר עיינתי בפרטי הנדוניה של התודעה האנושית, נזכרתי באימרה שאומרת: אוכל יעיד אוכלו וספר יעיד על סופרו וגם על מי שמחזיק בו וקורא בו... יחד עם האימרה הזאת נזכרתי בבדיחה שאני מכיר מאז ילדותי, הרשו לי לפרוק אותה לידכם, מגיע לנו להתפרק קצת אחרי כל כך הרבה חומר...

הבדיחה מסתכמת בשאלה עניינית שדנו בה בכובד ראש שני שיכורים. הראשון פתח ואמר: אם נשים לפני חמור שני סירים, בראשון נמלא מים ובשני ערק, מאיפה אתה חושב הוא יעדיף לשתות?

"בטח מהסיר של המים" קבע נחרצות השיכור השני, והראשון תמה: "אבל למה?!"

    – "כי הוא חמור".

מתבונת השיכור שלנו אנו לומדים שגם על האדם יכולים ללמוד מהאוכל ומהשתיה שלו, או ממה שהוא קורא, עוסק, עושה, בונה, מצייר, בודק, בוחן, מזהה... ואף הנדוניה שהביאה עימה התודעה האנושית לביתה המשותף עם האדם- תֶלַמֶּד על מהות האדם ואופיו.    

וזה תוכן הנדוניה אשר עתידה לשמש את האדם... אשר "לכם יהיה לאכלה"... ומהמאכל הזה נלמד על יכולות האדם ומהותו.

הינה נתתי לכם:

את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, – אם היינו מציגים דוגמית מהמאכל הזה לפני שני השיכורים, היו חושבים שמדובר עדיין באותו החמור... אבל זהו מאכל האדם ועל מהות המאכל הזה עמדנו ברזולוציה השלישית, כאשר התקרבנו עם העדשה שלנו אל התמונה המקורית, ובחננו איך התודעה האנושית בונה רעיון גולמי ומפתחת אותו... למשל, רעיון הגלגל וההתפתחות הטכנולוגית שבאה בעקבותיו.

בחלק הראשון של הרזולוציה השלישית (היום השלישי) בחננו את בניית הרעיון הגולמי, דהיינו איך התודעה בנתה למשל את הרעיון של הגלגל ואיך אספה את חוליות המידע של הרעיון למקום אחד... בעוד בחלק השני בחננו איך פיתחה התודעה האנושית את הרעיון הזה שכבר שמה עליו את היד; איך הגיעה מהגלגל אל המנוע והמטוס...     

יא ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו, למינהו. (בראשית, א)

ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא – מחבר התורה לקח את "הארץ" כדוגמה רעיונית לכל דבר ובחן דרכה את מסלול התפתחות "הרעיון" הזה; ואכן מייצגת "הארץ" את ההמצאה הרעיונית הראשונה שנגלתה לעיני התודעה האנושית.

תדשא הארץ דשא – התודעה זיהתה את המצאתה- את הארץ, כדשא ירקרק יפה ורב שימושי שעתיד לצמוח ממנו הכל...

וכאשר התקרבנו עם עדשתינו עוד יותר אל התמונה הזו, גילינו שלמעשה לפנינו עשב...

עשב מזריע זרע – הדשא שזהינו לפני כן – הוא למעשה סוג אחד מסוגי העשב השונים והמגוונים... מאפייני העשב הזה הוא שאם שותלים אותו באדמה צומח אותו סוג של עשב ונובט ממנו גם את הגרעין שממנו יצמח עוד עשב ועוד... כלומר אפשר לשכפל את העשב הזה כיד המלך באופן שלא ייפסק תהליך יצירתו לעולם.

אם כן, התודעה האנושית זיהתה את רעיונה, את המצאתה, את הארץ – כעשב שניתן לשכפלו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק עד אין סוף ללא שום הגבלה.

ושוב התקרבנו אל התמונה והצבנו את העדשה עם הזום הקרוב ביותר, לגלות גן של עצים שזורים לפנינו...

עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ – למעשה גם "העץ" הוא צמח שמזריע זרע ומשכפל את עצמו ללא סוף, אך המאפיין העיקרי שלו הוא הגזע המרכזי אשר מקשר את העץ עם שורשיו באדמה, ועליו צומחים ענפים ועלים ופירות... העץ איפוא הרבה יותר חזק ומושרש מהעשב...   

אשר זרעו-בו על-הארץ – זרעי העץ נמצאים בתוך פירותיו שצומחים על עניפיו. זרעים אלה גלויים הם לעיני כל- אין צורך לחפשם; הם נמצאים   על הארץ.

האדם, לציין, לא ייצר את העץ ולא חיפש אותו, הוא זיהה אותו מעל פני האדמה ובזאת כאמור הסתכם הרעיון שלו: הבה נאכל מהעץ הזה... מקור הרעיון הזה, לציין, הוא בארץ: הוא זיהה את הארץ והגה רעיון: בואו ננצל את הארץ ונוציא ממנה הכל... מהארץ הלך אל הדשא, כלומר זיהה את הדשא ואמר: הרעיון המקורי של הארץ הוא כה גדול ורחב ויפה וירוק שמכסה למעשה את כל הארץ... משם פתח יותר את עיניו וראה שהדשא הזה ולמעשה הוא עשב שמשכפל את עצמו עד אין סוף... הרעיון המקורי שלו לא ידום לעולם... או אז התקרב יותר אל הרעיון המקורי- אל הארץ ונגלה לעיניו עץ, ובעצם חורשת עצים ארוכה ורחבה עד אין סוף... הוא הבין כאן שלרעיון המקורי שלו יש גזע חזק ושורשים שמחברים אותו לאדמה- למקור ממנו הרעיון בא, עם ענפים ופירות וזרעים גלויים שבתוך הפירות...

כך ראתה התודעה האנושית את הרעיון הגולמי שלה – עוד לפני שניגשה לבנות אותו בפועל... היא רק ראתה בדמיון שלה איך נראה הגלגל ואיך ייראה הגלגל מקרוב כאשר ישכפל את עצמו ויתפתח...

וכאשר ניגשה התודעה האנושית לבנות את הרעיון שלה בפועל, נגלתה לעיניה תמונה שגלשה אף מעבר לדמיונה... אומנם היא ראתה בדמיונה את רעיונה מתפתח ומשכפל את עצמו בכיוון שהתוותה לו, אולם וכאשר ניגשה לבנות את הרעיון בפועל, הבחינה שלמעשה הרעיון שלה מתפתח לכל הכיוונים האפשריים – לא רק לכיוון שהותווה על ידה.   

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו. – למשל, הרעיון של הארץ שהתפתח לדשא שהוא סוג אחד של עשב, התפתח בפועל ל: עשב מזריע זרע למינהו... כלומר הרעיון המקורי – העשב המקורי גלש לכל משפחות העשבים ביקום; למשפחת הדגנים והקטניות והירקות ועשבי התיבול והדשאים...

ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו. – וגם הרעיון המקורי שלה שהתפתח לכדי עץ חזק ושורשים עם הרבה פירות וזרעים... התפתח בפועל לכל משפחת העצים ביקום: לאקליפטוס ולדקל ולעצי ההדר והתפוחים והתפוזים והלימון ולעץ הארז והאשכוליות... אם לסכם את הדברים אבחר במשפט אחד: עינינו רואות לאן התפתח הגלגל...

את כל התובנות הללו לקחתי מהיום השלישי בשביל לחזור איתם לכאן ליום השישי, ולמהות הנדוניה שפרשה התודעה בפני האדם והצהירה בתקיפות:

הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה. 

האדם יודע לפתח את הרעיון המקורי ולזהות את ענפיו וזרעיו ופירותיו בזכות התודעה שלו – לא בזכות מוחו. האדם יודע לזהות את כל ממלכת העשב ולהוציא בפועל את העשב הזה מהאדמה על משפחותיו וזרעיו וזרעי זרעיו בזכות התודעה שלו. הוא יכול לזהות את כל זה על פני הארץ, לא בתוכה ולא מסביבה אלא על פניה – בזכות תודעתו. הרעיון האנושי מתפתח למימדי עץ בעל גזע חזק ושורשים ופירות וזרעים בזכות התודעה האנושית. מי שמזהה בפועל את כל משפחת העצים ביקום היא תודעת האדם. מי שהולך עם רעיון, כל רעיון, לשחקים היא התודעה. זו הנדוניה שהביאה עימה לאדם, ממנה תיזון נשמתו. זהו מאכל האדם ממנו יאכל כל ימיו.

ותענה התודעה לאדם ותאמר: אינך צריך לפתוח את האדמה ולחפש את כספו של קורח... הוא נמצא כבר בכיסך. אינך צריך להמציא את ארבעת המאפיינים – הם כבר טמועים בך, צרובים בך. אתה מטבעך פורה ורובה וממלא את הארץ, ותכונת הצרכנות של הכבש פועלת כבר ממעמקיך; אתה נולדת איתה. את ארבעת המאפיינים ספגת מיום לידתך, הם חלק מהנדוניה שהבאתי עימי מבית אבי...

הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע – "תכונת" העשב ה- מזריע זרע שזיהית ברעיון ובסברה ובתורה ובתיאוריה – טמועה היא בך ואני זו שנטעתיה בך; אתה בעצמך עשב זרע זרע.

ביום השלישי נאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, שם דובר על התכונה- אותה התודעה האנושית מזהה. התודעה זיהתה רעיון מזריע זרע, תורה מזריעה זרע, גלגל מזריע זרע...

בעוד ביום השישי כאן, מתארת התודעה את האדם עצמו והתכונות שהיא נטעה בו באומרה: הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע, אתה בעצמך זרע זרע, אתה בעצמך פורה ורובה... אתה בעצמך תקיים את גופך עד אין סוף – את גופך האנושי מבשר ודם.   

התודעה פונה לאדם באופן הברור ביותר:

הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע: גוף אנושי מבשר ודם בעל מטען בלתי מוגבל – היינו בעל נשמה בלתי מוגבלת שהולך כל הזמן ומטפס עימה על ההר, גוף כזה הוא זרע זרע. הוא ימשיך ויתקיים עם נשמתו עד לאין סוף, אלה הם חוקי הטבע. אלה הם חוקי המשחק. אלה הם חוקי הטבע שפסחנו עליהם מזה דורות, מאלפי השנים.

התודעה האנושית המקורית פונה לאדם באשר הוא במילים הברורות ביותר: החוקים הפועלים ביקום הידועים לך לוקים בחסר כי ראייתך למציאות לוקה בחסר; זו ליבת הנושא.

כשלעצמי, אמשיך עם הנושא גם מעבר לפרק הראשון של בראשית, וגם מעבר ליום השישי... מחבר התורה העמיד לרשותי כלים אין ספור להמשך מסעי, כלים הפרושים על פני הפרק השני ועד לפרק האחרון של התורה. בנוסף, ובראשית הפרק השני, הוא נתן בידי צידה לדרך... צידה שתספק לי אנרגיה לכל אורך הדרך; היינו גם אם אתעה בדרך והמסע שלי יתארך מעבר למשוער... אני מדבר על היום השביעי השגור בפינו "יום השבת". אסביר להלן את פשר הצידה הזו...

למעשה ועם תום היום השישי אני אמור לקפל את התורה, לשלוח מכתב תודה למחברה ולצאת לנופש בלתי מוגבל; זהו מסע החיים בו הגוף שלי מתמזג באופן מושלם עם נשמתי ומטפסים ביחד על הר אין סופי; זהו בעינו מסע החיים של האדם; של כל אדם באשר הוא. מטרת המסע הזה היא לאו דווקא להנות מחיים אין סופיים בו הגוף בלתי מתכלה, אלא להוציא לפועל את תכונת הניידות האין סופית והמקורית של התודעה שלי- הנקראת במקור "חולית מידע ניידת". אני נכנס איפוא לתהליך בו הגוף הבלתי מתכלה הוא נגזרת מתהליך זה.

מחבר התורה פנה על פני הפרק הראשון של בראשית אל המוח שלי, וקישר בינו לבין תודעתי באופן שיבואו שניהם ביחד לידי הבנת התמונה המקורית, שניתן לגלוש במרחבה לאין סוף... היא התמונה שהתרחק ממנה האדם מאלפי השנים, ועכשיו הינה היא פרושה לעיניו על פני הפרק הראשון של בראשית, על ששת הרזולוציות שלה.

ואכן קראתי לעומק את הפרק הראשון על ששת ימיו, כל יום והרזולוציה שלו, וניסיתי בכל כוחי להתקרב לתמונה ולהציץ בה, וכן הצלחתי להתקרב שנות אור, תוכן החיבורים שכתבתי בנידון יעידו על זאת, הצלחתי להתקרב ולהציץ, אך המטרה שלי היא להכנס... מטרתי להכנס במלוא הקומה בשער שמחבר התורה הכין עבורי, אך הפתח שהצלחתי לפעור עד עכשיו מספיק לי רק להצצה – ועוד חסר לי להבקיע פתח האולם... חסר לי להבין היכן בדיוק נשמט מידינו מפתח המציאות? באופן הזה אוכל להצביע על הנקודה בה התנתקתי מהחוקים הפועלים ביקום... ועד אז אתחבט בשאלה התקנית לדידי: איך גוף אנושי מבשר ודם יכול להתקיים לאין-סוף מבלי להתכלות? מדוע נשמת תינוק בן יומו פורחת? מדוע לב עצום כליבו של רועי קליין הפסיק לפעום.

הדרך עוד ארוכה לפני ומי יודע- אולי היא קצרה... אך את התחלת הדרך כבר פרצתי ואני ניצב עליה. הינני ניצב בפתח הפרק השני של בראשית וכפי שהזכרתי, ממתין לי שם ארגז כלים שמחבר התורה הכין עבורי בשביל לפרוץ דרכו את פתח האולם... אך עדיין אני מתלבט ומהסס: האם אוכל לעבור את המרחק הזה יהא אשר יהא... ומי יבטיח שאעבור את הדרך בשלום? מי יבטיח את הגוף המתכלה שלי שיעמוד בתלאות הדרך? כי הרי עד אז אמשיך ואתחבט בשאלה התקנית הזו...

למיותר לציין כי מחבר התורה ער היה להתחבטותי ולהיסוסי... אשר על כן הוא הוציא כלי אחד מתוך ארגז הכלים הגדול הניצב בפתח הפרק השני, והניח אותו בשער הפרק השני. המדובר בכלי שימושי ויעיל שיכול לענות באופן נחרץ ומיידי על כל סכנה הנשקפת לי בדרך והנגזרת מהתחבטותי התקנית, עד אשר אסיר כל התחבטות והיסוס מדרכי ואעבור את כברת הדרך הזו, יהא המרחק שלפני אשר יהא.

לא התאפקתי ופתחתי את הוראות השימוש המצורפות לכלי... עיינתי בהם בסקרנות לגלות שהמדובר רבותי בכלי שימושי לכל דבר; אם תרצה – בטריק שימושי לכל דבר. המדובר בשיטה שימושית ועמידה בכל תנאי וזמן. זה היום השביעי השגור בפינו כיום השבת, עליו נעמוד בפרק הבא.      

המשך ליום השישי (פרק אחרון טו)