שבעת ימי הבריאה, יום השבת

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השבת בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

שבעת ימי הבריאה - יום 7

(חלק א)

קישור לפרק האחרון של יום השישי    

קישור לששת ימי הבריאה הקודמים:

  

א ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם.  ב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג ויברך אלהים את-יום השביעי, ויקדש אתו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלהים לעשות. (בראשית, ב)

האדם הגיע על פני ההסטוריה שלו להשגים אדירים. אני רוצה לפתוח את הפרק האחרון הזה בנגיעה אישית... نبتدي منين الحكايه – זהו שם השיר ששמעתי לפני רגע ביוטיוב של הזמר המצרי המנוח עבד אלחלים חאפז ולא יודע למה אני מספר לכם את זה. עבד אלחילים מת לפני הרבה שנים והשאיר אחריו אוצר אנושי עצום. אני יליד חלב וגדלתי על השירים האלה, הם מדברים אל ליבי. ולאחר ששמתי לעיל את שלושת הפסוקים של ויכולו השמים וכול'... הרגשתי שאני זקוק למשהו אישי- וכן הלכתי ישר אל השיר הזה ביוטיוב, שמעתי אותו במלואו מעל לשעה וצללתי אל תוך עצמי; אני זקוק לעומק המירבי בשביל להתחיל את המלאכה שלפני... זה אחד השירים האהובים מאוד עלי, כותרתו אומרת בתרגום חופשי: "אילו סיפרנו- מהיכן היינו מתחילים את הסיפור?"  

וכן לעזאזל זה מתקשר עם השיר שלנו. אילו סיפרנו את הסיפור שלנו, של האדם, היינו מתחילים משאגת הצהלה שהבקענו בקולי קולות מתוך העריסה. אני הייתי מתחיל מיום השישי ההוא שעתיים לפני כניסת השבת, כאשר אבא נתן לי פעם ראשונה רשות ללכת כעשרים דקות מרחק הליכה מהבית, לשכור אופניים באופן עצמאי ולהסתובב חצי שעה ברחבה העירונית לבד; מעריך שהייתי כבן שמונה/ תשע. הרגשתי עילאות אלוהית, הרגשתי אדם בעל מעוף בלתי נתפס אדיר מימדים. בשבילי זה היה ציון דרך.

אילו סיפרנו את הסיפור שלנו האנושי היינו מתחילים מיצירת כפינו הראשונה, יש אומרים שזה היה הגלגל ואחרים מספרים על עיבוד המזון... מהגלגל היגענו עד הירח ועוד היד נטויה. התקדמנו בצעדי ענק אל עבר השאיפה היפה ביותר, העדינה הרחבה... החלפנו כבד, כליות, לב... לפני מספר שנים עבר קרוב משפחה ניתוח מעקפים וקיבל ארכת חיים משמעותית. דובר אז על הוצאת עורקים מידו או מרגלו להשתילם במקום העורקים הדפוקים בליבו, הכירורג היה צריך להחליט מאיזה איבר כדאי להוציא, העורק היה צריך להיות במצב טוב ושמיש ואחד הפרמטרים היה, זכור לי טוב, שתחולת החיים של עורק רגיל מהיד שנתפר בלב- גדול בחמש שנים מעורק של הרגל; אחד מחזיק 15 שנה והשני 20. אני זוכר שצרב לי כאשר שמעתי את זאת... דיברו בטון ענייני על הקצבת החיים.

אבל אנחנו רוצים לחיות ועושים את הכל בכיוון החיים, האופק שלנו הוא אל החיים, ולפתע מחלה צצה וחוסמת לך את האופק, או נוחתת עליך שנה ארורה בה מודיעים לך שהיגעת לגיל שבעים- שמונים ועליך להתכונן לסיום הפרוייקט. הצחקתם אותי. אני תופס טרמפ לעבודה כמעט מידי יום עם אחד בשם עזרא שנולד בשנת 1926 ובחישוב מתמטי הוא בן 85. אבל אני מעיד עליו שהוא איש בעל חומר אנושי שיספיק לאלפיים שלוש אלף שנה. מי זה שיגדיר עבורי את החיים בהקשר למספר זה או אחר? המתמטיקה הזו אינה פיירית. משהו כאן מצ'וקמק בחישובים האלה, סיפור האדם לא נועד להסתיים במספרים יבשים.

אבל והאמת תיאמר- ישנה מוסכמה גורפת במשפחת האדם לה קוראים "השלמה" עם המתמטיקה האבסורדית הזו. ואנחנו כרובוטים משלימים ומכינים אותנו מגיל אפס לקדם את פני המתמטיקה הזו על כל הנגזר ממנה, והנגזר ממנה אחד: מוות. סיום הפרוייקט. הדת אומרת למאמיניה שהחיים האלה הם פרוזדור עם התחלה וסוף ויש להשלים עם הפרוצדורה הזו, והלא מאמינים משלימים עם הפרוצדורה הזו בלי אמונה. ועל מה אני שח, וכי עומדת בפנינו אפשרות אחרת?

ספר התורה שהמאמינים שואבים ממנו לכאורה את נוסח הפרוצדורה הזו- אומר בקול רם וברור הפוך על הפוך. מחבר התורה טוען שדווקא המוות הוא האפשרות הנדירה במשחק החיים ומשום מה האדם התרגל לבחור דווקא באפשרות אבסורדית זו. טענה זו על פניה נראית מנקודת מבטינו (וגם מבטי) הזוייה ובלשון המעטה, אך המחבר מנסח את דבריו באופן עקבי ומדויק על פני ספר שלם. אפשר היה לא להתייחס לטענה הזו אילו רמת הדיוק בניסוח הטענה- לא היתה הולכת ומהדקת את המצור שלה על כל הגיון בר קיימא. לשיטת המצור הזו קוראים בימינו "ניסוח מדעי" שלא נותן לך מקום להאמין או לא. אינך יכול לעמוד בפני שֶדר רדיופוני ולטעון שאינך מאמין בגל שנושא את הקול אל אוזניך...

מחבר התורה התחיל לשרוד את הטענה שלו בחמשת הפסוקים הראשונים של בראשית, ושם טען למעשה שתי טענות שהפנה אל האדם: אחד: "אלהים" זו התודעה שלך ולא האלוה כפי שחשבת עד כה, שניים: אינך מצליח להגיע עם תודעתך לתמונה המקורית של היקום, וזהו מקור מוגבלותך והשלמתך עם המוות. אני ממתיק קצת את המסר שלו ולמעשה טענתו היא שהאדם אינו מודע כבר לקיום התמונה המקורית מהיסוד, ולכן הוא הציג בפנינו את התמונה המקורית של היקום בפתח דבריו, כהורה שמתחיל ללמד את בנו הרך לכתוב ומציג לו לראשונה את העט ואת הדף.

עמדתי בפתח התורה ועיינתי בכל הרצינות בחמשת הפסוקים הראשונים, ניתחתי אותם וניסיתי לרדת לעומק שנתפר ע"י המחבר במיוחד עבורי, וכן ראיתי לפני תמונה די רחבה אך לא הבחנתי בה בשום דבר יוצא דופן שיכלתי להצביע עליו ולהגיד- הינה זה מה שהיה חסר לי ומכאן מקור מוגבלותי... לא הבנתי איך המודעות למיקום שלי בתמונה הזאת ישיג לי את אופק הנצחיות, והרי אני בשר ודם בעל גוף מתכלה, זו תמונת המציאות היחידה שאני רואה בבהירות לנגד עיני.

ניסיתי איפוא לחפש בתמונה שלפני את נוסחת חז"ל אודות עולם הזה ועולם הבא... אך נוסח הטקסט משך אותי שוב לטענה המקורית– שאיני מצליח לעמוד על התמונה המקורית וזהו מקור מוגבלותי והשלמתי עם המוות והתנתקותי מהעולם הזה- לא הוזכר בקונטקסט שום עולם אחר. וכך הלכתי אחר הטקסט- או אם תרצה אחר מחבר התורה אל היום השני ואל מקבץ שלושת הפסוקים הבאים, ובסיבוב הזה הרחיב המחבר את התמונה והצביע בה על הקשר בין המידע שבנה את המציאות שלי לבין יתר המידע הנמצא ביקום.

עמדתי איפוא על הקשר בין שני חלקי המידע והרחבתי קימעה את אופקי, אך המשכתי להתייחס לטענה המקורית ולטקסט הספרותי הנושא אותה בניכור, כי הלכה למעשה היא מנוכרת למציאות שלי ושום דבר לא ישנה את העובדה כי אני אדם, מוגבל או לא, בעל גוף מתכלה. הקשר שהצביע עליו ביום השני שמחבר בין שני חלקי המידע- לא ישנה את העובדה הזאת.

וכאילו מנהל איתי המחבר דו-שיח אינטלקטואלי בזמן אמת, ומפנה את תשומת ליבי למהות הקשר בין שני חלקי המידע שלא נתתי לו חשיבות רבה... הוא מאתר את נקודת התורפה שלי שבגללה לא עמדתי על חשיבות הקשר הזה ומשמעותו למיקומי במערכת, קורא לנקודת התורפה הזו בשמה, שם אותה על השולחן ומתחיל לנתחה לעיני על פני היום השלישי. לנקודה הזו קוראים "תכונת הרצף" או בלשונו המדויקת "אחד". הוא מראה לי על פני השולחן שפתח לכבודי איך אני בונה את המציאות דרך המידע שאני קולט, ואילולא תכונת הרצף שאני משתמש בה בפועל- לא הייתי יכול לחבר בדיל של מידע עם אחיו ולא היתה בידי שום מציאות.

אני מתחיל לגלות עניין בניתוח המתנהל לידי על השולחן, ובד בבד משתמש בזכות הדיבור כי הרי אני צד בדו-שיח ושואל בקול צלול: והרי השימוש שאני עושה בתכונת הרצף לבניית המציאות שלי- מעיד כשלעצמו על הרצף השורד בין מכלול חוליות המידע של המציאות, אך אינו מעיד בהכרח על קשר בין שני חלקי המידע- היינו בין המידע של המציאות שלי לבין יתר המידע שביקום, ואף והיה קשר שכזה – מדוע התמונה החלופית הזו אמורה לשנות את מעמדי במערכת ולהקנות לי את נחלת האין-סוף, והרי אני בשר ודם ומתכלה...

הכדור התקני שהעברתי למגרש המחבר מוחזר אלי עוד ביום השלישי ובתוספת דוגמית מעשית שהניחה תחת זכוכית מגדלת ובחן אותה על השולחן לעיני: איך אני קוטף את פירות המידע הפזורים לפני בפועל. הוא לא הלך רחוק ולקח פירות של ממש לדוגמה שאנו קוטפים מהאדמה, תפוח, עשב, דשא לנוי... הוא צפה בתהליך התפתחות הפרי מהרגע שהאדם נתקל בו ועד לרגע יצירתו וקטיפתו, וזה מה שניצפה תחת הזכוכית המגדלת:

האדם נתקל בפרי שעל פני האדמה, הוא לא עשה אותו; הוא לא יצר אותו, זה השלב הראשון. בשלב הבא האדם יבחן את הפרי שלפניו וירצה בו, התפוח הנאה והטעים יקרוץ לו, או אז הוא יבחין כי זרעו בו וניתן לזרוע את זרעיו ולקבל עוד ועוד תפוחים ולשכפל אותם. תהליך היצירה הזה יפתח בפני האדם את השלב השלישי בו יבחין ביתר הפירות שהאדמה מייצרת, לא רק התפוח כי אם התפוזים והאשכוליות וכל יתר פירות העץ.   כלומר האדם זיהה את התפוח וקיבל עימו גם את התפוזים והאשכוליות וכל משפחת העץ. באופן הזה הוא קטף את כל משפחת הפירות ביקום כולל העשבים והירקות והגלגל והמנוע ומכונת הגילוח וגם החללית שתבוא בעקבותיו.

המסקנה המתבקשת היא שעשיית האדם מסתכמת בזיהוי רצף המידע; זו הגדרת "פרי האב" אותו מזהה האדם לראשונה, והמשפחה שפרי האב מנוי עליה והנגלית בעקבותיו מעידה, שלרצף המידע המשך הנמצא בחלק השני של חבילת המידע אשר האדם עוד לא שם עליה את היד בהכרח: כמה סוגי פירות קיימים עוד ביער ובכלל זה ביקום שהאדם עוד לא חשף? כמה עשבים? כמה מכונות? כמה חוקים הנגזרים מחוקי התנועה? כמה כוחות הנגזרים מכוח המשיכה? כמה תורות כמה תיאוריות? כל המשפחות האלה מגדירות והלכה למעשה את החלק השני של המידע שמתקשר ברצף עם המציאות שלי. זו תמצית התמונה המקורית המורחבת של היום השלישי, ואני מבין ממנה שגם החיים שלי הם פרי מפירות האדמה שיש להם רצף אין סופי הנמשך אל החלק השני של המידע, וזהו מקור מונח הנצחיות שמחבר התורה מפנה את תשומת ליבי אליו.

אני נלחץ מהטיעון שנשרד לפני ובסוד ליבי מרגיש שנכפה עלי כי הוא חדש לי וחוקיותו לוחצת אותי לקיר... לא במקרה ראיתי בניסוח הזה כטיעון שמהדק את המצור שלו סביב ההגיון שלי... אינני קונה את התמונה הזאת ואני צועק ממעמקי ליבי למחבר התורה: אבל אני בשר ודם, אני גוף שמתכלה שאין לו קשר וחצי קשר עם הנצחיות, אני פרי שמתכלה וגם התפוח הוא פרי שמתכלה, וגם החללית היא פרי שנשחק ומתכלה עם הזמן- עם או בלי רצף לחלק השני של המידע. כך אני מנסח את תגובתי לתמונת היום השלישי ושם אותה על שולחן הדיונים שנפתח לכבודי. באופן הזה אני מושך את מחבר התורה אל התמונה המורחבת מכולן של היום הרביעי.

מחבר התורה מאשר בפתח היום הרביעי את דברי ולו חלקית: אכן אתה פרי ככל פרי אחר; אתה יכול להיות דומה בהרבה אספקטים לתפוח: שניכם נהנים במידה שווה מאוצרות הטבע שנולדתם אל תוכם. אתה משתמש בקרני השמש בשביל להתפתח ולגדול וגם התפוח משתמש בקרני השמש. אתה משתמש בחמצן וגם התפוח, אתה שותה מים וגם התפוח- וזו רק רשימה חלקית. עם זאת קיים הבדל מהותי בינך לבין התפוח: כשאתה חולה אתה לוקח תרופה בשביל לייצב את מצבך, ואפילו כשאתה על סף קריסה אתה מחפש ומוצא את האופן לייצב את מצבך; היגעת עד להשתלת לב, כליה, עור... אך התפוח שמתחיל להרקב- ממשיך בתהליך הזה עד שמתכלה, כך גם הפרה והעז והתנין והינשוף. ההבדל בינכם וכמובן הוא המוח המתוחכם שנולדת עימו; הכלי הזה הוא זה שמעניק לך את האפשרות לייצב את מצבך ולהמשיך הלאה.

אולם, פונה אלי מחבר התורה ומצביע על נקודה מסויימת בתמונה הרביעית המורחבת הפרוסה לפנינו על השולחן: בוא נבחן איך אתה צורך את המידע ומתקדם באמצעותו הלאה. ישנן למעשה שתי קבוצות של צירופי מידע, אותם אתה צורך ומשמשים אותך להתקדמותך:

1. השמש והחמצן והמים והחום והקמח וכל מרכיבי הטבע... למיותר לציין שכל פרט ופרט מהרשימה הזו הוא "צירוף של מידע רצוף" הנמצא על פני שרשרת המידע של הטבע, ומשמש, בנוסף לאדם, גם את הפירות ואת כל הייצורים שלידו, כולל התפוח והעז והינשוף.

2. האיזמל והמברג והפטיש והמחרשה והטרקטור והתרופה והמטוס והמעדר...       

בוא נתמקד עכשיו באחד הכלים מהקבוצה השניה, ומצביע המחבר על האיזמל של המנתח: האדם עבר כברת דרך אדירה עד שהגיע אל האיזמל הזה, היינו עד שהגיע אל החדר הירוק בו פתח את החזה, החליף לב פגום בלב טוב, סגר את החזה אחריו והמנותח המשיך להתקדם ולצרוך בחזרה את כל מרכיבי הטבע; כלומר האיזמל, כצירוף של מידע, השתלב עם רצף המרכיבים של הטבע ותפס את מקומו איתם לשמש את האדם בהתקדמותו. האיזמל השתלב עם השמש והמים והחמצן והקמח... כך המברג והמחרשה והתרופה והפטיש והמטוס. האדם השתמש בהם כפנס להאיר את הדרך הלאה... כן, פנס לכל דבר. פנס שהשתלב עם רצף יתר הפנסים שכבר היו בשימוש האדם.

ואשר לאדם, אין שום הבדל למעשה בן השמש למים לאיזמל לפטיש ולתרופה – כולם השתלבו ברצף המידע שעמד לשרותו, ומבוקש האדם מהם הוא אחד: להאיר דרכם עוד כלי שיצטרף למצבת הכלים הקיימים ויגדיל את קצב התקדמותו, לכן נכון לקרוא לכלי הבא שהאדם חותר אליו כ-"פנס", וגם נכון לקרוא לכלים שכבר נמצאים ברשותינו "פנסים", ובלשון המדויקת של המחבר "מאורות". האדם מתקדם דרך המאורות האלה הנמצאים ברצף על פני שני חלקי המידע.

נבוך אני מהתמונה המוזרה שנפרסה לעיני על השולחן וממצבת כוחותיה החדשה לי עד מאוד... אינני מבין עדיין מה לכלים (הפנסים) שאני מזהה המשתלבים עם הכלים של הטבע- ולממצא הנצחיות שחותר אליו המחבר ומבקש לשתפני בו.   

מחבר התורה מבחין בנבוכתי ומבקש לפשט לי את התמונה, ושוב הוא לא מרחיק לכת ולוקח גורמים לדוגמה שאני רגיל להימצא בקרבתם. שמש, ירח, שמים, כוכבים... איך האדם צורך את הגורמים הטבעיים האלה? מה אנחנו עושים איתם?

אנחנו פשוט צורכים אותם. הגוף שלנו צורך את השמש ואת הירח ואף את כל גורמי השמים והכוכבים. אנחנו יודעים למשל שעובדת מיקום הירח וגודלו הדומה לכדור הארץ – יוצרת יציבות בכדור הארץ; אקלים יציב, עונות שנה יציבות... וכאמור האדם צורך באופן ישיר את התנאים שיוצרים כל הגרמים האלה, והוא לא הצרכן היחיד; כל היצורים החיים על כדור הארץ צורכים את הגורמים האלה אך בהבדל אחד: האדם הוא היצור היחיד שבנוסף לצריכתו השוטפת לגורמים האלה, הוא גם משתמש בהם כפנס להאיר באמצעותם את דרכו על הארץ ואת צעדיו עליה. באופן הזה האדם סימן לו את עונות השנה, את הזרע והקציר, את הקיץ והחורף, את תנאי הקור והחום, את היום והלילה, את אותות הטבע וחוקיו, את מועדיו את ימיו את שנותיו...

אם כן ומלבד השימוש הישיר בגורמים האלה- האדם זיהה אותם ועשה בהם שימוש נוסף: להאיר באמצעותם את המשך דרכו על הארץ; להתמקם באמצעותם על הארץ ולהתקדם עליה. כוונתי "בגורמים" האלה היא לכל גורמי הטבע שהאדם נולד אל תוכם: לקיום השמש, לירח, לקיום החמצן, למים, לקמח, לכל מרכיבי הטבע ולכל החוקים הנגזרים מהם, את כל אלה האדם זיהה והשתמש בפעולת הזיהוי הזו כפנס להאיר באמצעותו את המשך דרכו על הארץ. כך הוא נהנה מעונות השנה וגם סימן אותם. כך הוא נהנה מחוקי התנועה ובנוסף סימן אותם. כך הוא נהנה מהקיץ ומהחורף וגם זיהה וסימן אותם להאיר את התקדמותו.

האדם נהנה איפוא כיתר היצורים מתנאי הטבע וחוקיו, וגם זיהה בו בזמן את הטבע וחוקיו וביקש להאיר באמצעות הזיהוי הזה את המשך דרכו ולהתמקם בארץ וביקום. בלשון אחרת, האדם ביקש להגיע במידת האפשר לשליטה בזירה הטבעית שנולד אליה. הוא ביקש להאיר את פיסת הטבע שלידו; להאיר עוד פיסה ועוד חוק ועוד עיקרון... זהו המאור הגדול לממשלת היום. זהו המאור שעמל עליו האדם מעודו – להאיר את הזירה הטבעית בה הוא חי ולמשול בה במידת האפשר.

למשול ביום; היינו למשול בטבע האין סופי הגדול הברור והמובן מאליו כאור היום הברור והצח. זהו סכום עשיית האדם מעודו ועד היום הזה: לזהות את הטבע. ובלשון מחבר התורה: לעשות את המאור הגדול לממשלת היום – היינו לזהות עוד פנס ועוד פנס שביחד יהוו פנס אחד גדול להאיר באמצעותו עוד צעד ביקום הגדול.

מטרת האדם היא למשול באמצעות פנסיו בעוד פיסה מהיקום הברור והאין סופי שלפניו, וממשלת "היום" היא ממשלת הטבע, היינו הנתון הקבוע הקיים והברור הזה, כאור היום הברור שאין עליו עוררין. ממשלה זו מכילה איפוא את גורמי הטבע, את השמש והחמצן והירח והמים והחום והקמח וכל מרכיבי הטבע... זיהינו את העונות והמועדים, זיהינו את הקיץ והחורף, את הזרע והקציר את היום והלילה, זיהינו את תנאי הקור והחום, זיהינו אותות וחוקים ותורות ועקרונות ומַשַלנו בהרבה נתונים קבועים וברורים בטבע... יש לאדם ממשלה פעילה בטבע.

אבל זיהינו גם את האיזמל והמברג והפטיש והמחרשה והטרקטור והתרופה והמטוס והמעדר... אנחנו יודעים שגם זיהויים אלו יאירו את צעדינו וישתלבו עם גורמי הטבע שכבר עומדים לרשותינו, אך איננו יודעים באיזו מידה הם ישתלבו ויאירו. אינני יודע איך המנותח שלי ישתלב בטבע... אינני יודע עד היכן יגיע המנוע שלי; נתוני האיזמל והמברג והמטוס אינם קבועים כחוקי הטבע... כן הם משתלבים במידה זו או אחרת עם הטבע ומאירים את צעדיי- אך אינני יכול לאמוד את התאורה שלהם ולכן תמיד יישארו מבחינתי כמאור הטעון שיפור ואולי אף הטעון בחינה... תמיד יישארו מבחינת המאור הקטן שעוד יגדל וישתפר.

ובכל אופן האיזמל ישאר עבורי תמיד כפנס גם אם המנותח שלי ימות, כי דווקא האיזמל הזה יאיר לי איזמל יותר משופר... ואם כן, אנו מגששים בתאורתם את צעדינו באפלת הלילה כי אינני יודעים עד לאן יובילו אותנו. מחבר התורה תיאר בעטו המחודד את קבוצת הפנסים הזו "כמאור הקטן לממשלת הלילה", בניגוד לקבוצת הזיהוי הראשונה שעסקה בזיהוי הרצף הקבוע של הטבע הברור.

אם כן, שני סוגים של צירופי מידע צרכתי עד עכשיו:

1. השמש והחמצן והמים והחום והקמח וכל מרכיבי הטבע... את צירופי המידע הזה צרכתי כיצור עם יתר היצורים; ובנוסף אני מזהה בהדרגה את הגורמים שברשימה הזו- דבר שמשמש אותי כמאור להתקדמותי. זהו המאור הגדול לממשלת היום.

2. האיזמל והמברג והפטיש והמחרשה והטרקטור והתרופה והמטוס והמעדר... זהו הפנס האישי שזיהיתי מתוך רצף חוליות המידע, שישתלב מאליו עם רצף חוליות הטבע ויאיר את התקדמותי, וזהו המאור הקטן לממשלת הלילה.   

לכאורה בזאת תמה הרשימה של כל צירופי המידע שהאדם הוא הצרכן שלהם, כאשר חלק מהם זוהה על ידו לשמשו כמאור להתקדמותו, אולם מחבר התורה מונה עוד סוג של צירוף-מידע שמשמש את האדם בהתקדמותו, אך לא תמיד הוא מודע לעובדת קיומו או למידת השפעתו על המערכת. צירוף המידע הזה נקרא בלשונינו וגם בלשון התורה "כוכבים". יורשה לי להאיר להלן את המונח הזה.

בהזדמנות זו אחזור למונח "אחד" אותו פרש מחבר התורה על פני התמונה המקורית של היום השלישי. "אחד" הוא התכונה שדרכה האדם יכול לעמוד על מיקומו במערכת. תכונה זו נקראת בפינו "תכונת הרצף" ואני קולט באמצעותה את המציאות בפועל, דהיינו ואילולא תכונת הרצף השולטת במידע הנקלט מהמערכת- לא הייתי יכול לחבר בדיל של מידע עם אחיו ולא הייתי יכול לבנות שום מציאות.

עד כאן הגדרת המונח "אחד" שבשפתינו נקרא "תכונת הרצף", אולם קוצר ראייתי עיוות לי את תמונת תכונת הרצף הזו וכאילו היא שולטת רק במערכת המציאות שלי. מחבר התורה הרחיב איפוא את אופק ראייתי על פני התמונה המורחבת של היום הרביעי, והראה לי את תמונת המערכת הכללית מתוכה אני שואב את המידע הרצוף של המציאות. במילים אחרות, תכונת הרצף ובהכרח שולטת בכל המערכת: גם במידע של המציאות וכמובן גם ביתר המערכת ממנה אני קולט את המידע הרצוף של המציאות. דוגמה טובה על זאת הם "הכוכבים", והכוונה היא ליקום, לשמים, לאין סוף הגלקסיות...

מרכיבי הטבע, איפוא, הם השמש והירח והחמצן והמים והקמח וגם יתר הכוכבים ביקום. זו הגדרת המערכת של הטבע, ותכונת הרצף שולטת בכל מרכיבי המערכת הזו.

אם כן ולאור ההגדרה המעודכנת של "המערכת", יורשה לי לעדכן את רשימת שני סוגי צירופי המידע- אותם אני צורך:

1. השמש והחמצן והמים והחום והקמח וכל מרכיבי הטבע כולל הכוכבים - אותם אינני מזהה בהכרח כפי שמזהה את יתר הגורמים... את הסוג הזה של צירוף המידע של הטבע אני צורך כיצור עם יתר היצורים; ובנוסף אני מזהה אותו בהדרגה – דבר שמשמש אותי כמאור להתקדמותי. זהו המאור הגדול לממשלת היום.

2. האיזמל והמברג והפטיש והמחרשה והתרופה והמטוס והמעדר... זהו הפנס האישי שזיהיתי מתוך רצף חוליות המידע, שישתלב מאליו עם רצף החוליות של הטבע כולל הכוכבים; וזוהי קבוצת המאור הקטן לממשלת הלילה.

אם כן צרכתי את הטבע, זיהיתי חלק מהווייתו, וגם זיהיתי פנסים "אישיים" נוספים שישתלבו עם הטבע ויתרמו להתקדמותי. מטרתי היא להתקדם ולגלוש ביקום, אך בשביל להגיע אל המטרה הזו עלי להתמקם תחילה במערכת היקום- דבר שיפיח בי תחושה של שליטה, או אז וכאשר שרביט השליטה בידי אוכל לעבור לשלב הבא ולהתקדם בפועל, לגלוש ביקום. כך סדר הדברים כשאתה עובר למקום חדש שאינך מכיר, כמו שכונה חדשה או מקום עבודה חדש... אתה בוחן קודם כל את המקום החדש אליו הגעת   ולומד אותו בשביל להתמקם בו, באופן הזה אתה מתמצא במקום החדש ורוכש את שליטתך בו, או אז אתה מתחיל לעבוד בפועל או לטייל במתחמו...

הסדר הזה במילים: להתמקם –> למשול --> להתקדם.

במשחק החיים ובפועל, הסדר הזה מתקיים באופן הפוך. קודם כל האדם מתחיל להתקדם בפועל ואכן מצליח להתקדם במידה זו או אחרת, בשלב הבא הוא מנסה למשול בפיסת היקום שהגיע אליה, ורק אז הוא מנסה להתמקם ולראות היכן הוא עומד.

הסדר המתקיים בפועל: מתקדם –> מושל --> מתמקם.

על ההבחנה הזאת עמדתי מתוך הסיכום של עשיית האדם, אותה שירטט מחבר התורה על פני התמונה המקורית המורחבת של היום הרביעי. ובכן ולאחר שהציג מחבר התורה את שני סוגי המאורות (צירופי המידע) אותם האדם צורך ומזהה בהדרגה, ולאחר שהוסיף את "הכוכבים" והפנה את תשומת ליבנו לצירוף המידע הרצוף והשלם של המערכת שגם הכוכבים מנויים עליו, או אז וכאמור הוא חתם בסיכום שיאיר את שלושת השלבים של התקדמות האדם, שליטתו, ומיקומו במערכת:       

יז ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ (הארת הארץ ע"י התודעה האנושית מבטא את התקדמות האדם בפועל, את עשייתו בפועל, בשלב הזה מתחיל האדם את עשייתו) . 

יח ולמשל ביום ובלילה (זה שלב השליטה), ולהבדיל בין האור ובין החשך (להתמקם).

והשאלה הבלתי נמנעת: הכיצד?! מדוע האדם צועד על פני היקום באופן הפוך לסדר המקובל?

וגם על התשובה לשאלה הזאת וההבחנה הנגזרת ממנה – עמדתי מתוך אחת התמונות המורחבות שהציג מחבר התורה בהמשך:

עד כל-ימי הארץ: זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה – לא ישבתו. (בראשית כב, ח)

במילים אחרות, מחבר התורה הפנה את תשומת ליבינו למעמד המערכת של היקום. אכן האדם יכול להשתלב במערכת דוממת (לא אקטיבית) על פי הסדר הזה: להתמקם –> למשול --> להתקדם.

אולם מערכת היקום היא אקטיבית / דינמית, ולכן אין האדם יכול להשתלב בה ע"פ הסדר הזה, הוא חייב לצעוד ישירות עימה. דוגמה יפה על זאת היא לעלות לאוטובוס שנוסע...

וכן הוא הדבר, וברגע פגישתינו עם המערכת אנו מתקדמים עימה, אנו עוברים כברת דרך עם המערכת וצועדים; כולנו צועדים עם הזמן ומתפתחים וגודלים...

בשלב מסויים אנו מבקשים להגדיר את הכוח שלנו ולעשות מעין ספירת מלאי למצבת הכוחות בשביל להשתמש בה באופן מדוד. בשלב הזה אנו מנסים גם להגדיר ולגדר את חלקת האדמה שלנו, לרשום נכס, בית, עסק... שמשהו יהיה רשום על שמינו בטאבו. זה השלב בו מנסה האדם להכות שורש, לשלוט בחלקה שלו, בפיסת היקום שהגיע אליה, במידע שרכש ואסף עד עכשיו. הוא ירצה שיקודם בעבודה ושיוכר רשמית התואר שלו... אנו מיישמים את השליטה על ידי גידור המרחב שהיגענו אליו בפועל. קניית בית, רכישת תואר, מעמד... זהו ניסיון של פעולת גידור המבטא את השליטה המוחלטת בחלקה הנרכשת. ילד, נער או בחור לא יעניין אותו גידור המרחב ולא תעסיק אותו שאלת השליטה במרחב זה או אחר... כי הוא עסוק עד מעל לראש בהתקדמות...

ולבסוף מגיע השלב בו אנו שואלים את השאלות העקרוניות ומתעניינים בהן. מי אנחנו? מה מעשינו כאן? מהי הגדרת חיינו? מהי תכלית עשייתינו? לאן היגענו... לאן פנינו מועדות. אלה הן השאלות שדרכן מתמקם האדם במערכת. אלה בעינן השאלות שדרכן מבדיל האדם בין הגדרה להגדרה, בין מקום לשני, בין עשיה לעשיה... ובלשון המחודדת של מחבר התורה: להבדיל בין האור לחושך; בין המידע שהואר למידע שעוד לא הואר הנמצא עדיין בחשכה. האדם מתמקם ביקום דווקא בשלב האחרון.

זהו עיקר התמונה המורחבת של היום הרביעי, ואני מנסה לקרוא את האותיות הבולטות הנלוות לתמונה הזו. מחבר התורה אומר לי בעצם: אינך צריך לעסוק אפילו בשאלת השליטה והמיקום, הן יסתדרו מאליהן כי אתה נטמע בעצם בתוך תמונה דינמית ומתקדם איתה. עצם התקדמותך מצביע על שליטתך המוחלטת במקום אשר תגיע אליו כף רגלך ותדרוך בו... שאלת המיקום חשובה למי שעוד לא שמע אודות התמונה הדינמית בה הוא נמצא. אתה נמצא בתוך מערכת אוטובוסים הנוסעים לכל הכיוונים בכל המהירויות ואתה צריך להחליט לאיזה כיוון בא לך לנסוע ובאיזו מהירות, זה כל מה שאמור להעסיק אותך.

המערכת הדינמית שמחבר התורה מציגה בסיפרו מתייחסת לדינמיקה השורדת בין הכוכבים וכוכבי הלכת והירחים והגלקסיות ובתוכם גם מערכת הארץ על כל מרכיביה: מאדם ועד חיה ועד לאבן הקטנה והחלקיק שלה. אני שואל את המחבר "אם כן הכוונה היא שאני נמצא בסרט שצולם מראש?" – עונה לי "אין זה סרט מוכן ומזומן כי לכל סרט התחלה וסוף; אתה נמצא בתוך מערכת דינמית אחת, רצופה. במערכת דינמית זו שגם אתה כאדם מנוי עליה- אתה יכול להתקדם עם הגל הדינמי בעיניים פקוחות או סתומות – זו החלטתך הבלעדית; וזה ההבדל בין הבחירה בחיים או במוות".

אני מבין מהאמור לעיל כי האדם הוא הגורם היחיד המנוי על המערכת, ויש לו את הפריבילגיה לזהות את הדינמיקה שלה ולחוש אותה; לנווט את חושיו במרחבה. הוא האדם מן האדמה – אותו היכרתי ואל כל שלבי התפתחותו התלוויתי ארוכות על מרחב היום השישי, ועל נטייותו האינטימית ביותר עמדתי על פני היום החמישי. ועדיין אני מתחבט בשאלה העקרונית: האדם הוא בשר ודם בעל תודעה וגוף מתכלה. בתור שכזה אין ולא יכול להיות לו קשר עם הנצחיות, לא פחות מהמכונית שבניתי ומהבגד שתפרתי שנשחקים ומתכלים עם הזמן.

באופן הזה אני מחזיר את מחבר התורה שוב אל ממצא הנצחיות שחתר אליו זה מכבר וביקש לשתפני בו. הכיצד אוכל להיות שותף לממצא שכזה עם הגוף המתכלה שלי?

יט   ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי.  זו תשובתו.

את תשובתו סיכם בשש מילים; ולי יקח קצת יותר לסכמה.

אתה צופה ביום הרביעי; היינו אתה האדם צופה בתמונה המקורית של היקום שנמתחה בפעם הרביעית לכבודך בשביל שתקלוט אותה ותתמקם בה. וכשאני אומר "תקלוט אותה" אין הכוונה לקלוט את גבולותיה או מימדיה האין סופיים כי אין לזאת משמעות, הכוונה היא לקלוט את הדינמיקה שלה, ולדינמיקה אין גבולות כי זהו ערך; דינמיקה היא ערך העוסק בתנועת גופים.

וכן האדם התחיל זה מכבר לחקור את הדינמיקה הפועלת ביקום, כניוטון שניסח את חוקי התנועה או אינשטיין שניסח את תורת היחסות והיתה לו יד בפיתוח מכניקת הקוונטים – תורה מתוך שלל תורות פיסיקליות שניסו לתאר את התנהגות החומר. וכן אלה הם בעינם המאורות שהזכיר מחבר התורה בתמונה המורחבת של היום הרביעי; מאורות אשר עשה האדם להאיר על הארץ, למשול ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החושך. במילים יותר מעודכנות – מילים שלנו: אלה הם הפנסים אותם האדם ייצר להתקדם באמצעותם ביקום, למשול בו, ולהתמקם בתוכו.

לציין, מאורות ספציפים אלה שעסקו ביקום ובתנועת הגופים שלו שייכים לקבוצת "המאור הגדול לממשלת היום"- אותם האדם מזהה בהדרגה, ויש להם קשר ניכר עם קבוצת "המאור הקטן" של האיזמל והמעדר והמכונית... כי הרי ללא התאורה של המאור הגדול (הפיסיקה) לא היה ניתן לפתח ולבנות את המנוע והטלסקופ. ואף המאור הקטן של האיזמל והמכונות חזר והאיר את חדר המעבדה של ניוטון ואינשטיין שחקרו את היקום, כי בלעדי המכונות לא יכלו לצפות ביקום או בחלקיק.

ובכן אני מתאר כאן את אותה התמונה שפרש אותה מחבר התורה על פני היום הרביעי. המאור הגדול השתלב עם הקטן וההרמוניה בשיאה... זה העולם שלנו בו השתלב איינשטיין וניוטון ואף אני ואתה ויוסי הקטן, אבל העולם שלנו אינו נצחי, איינשטיין מת וגם ניוטון ואף מי ששר את השיר הנפלא של יוסי הקטן איננו כבר איתנו... היכן טענת המחבר על השתלבות האדם בעולם האין-סוף? היכן מסתתרת הטענה הזאת? היכן אם תרצה טעה איינשטיין ופיספס את הנצחיות? היכן טעינו אנחנו, כי על פי נוסחת המחבר- לא חייבים להיות בעלי מאור גדול או קטן בשביל להתקדם ביקום הנצחי, אנחנו יכולים לקחת פסק זמן של כמה אלפי שנים ולזחול להנאתינו ביקום, לא חייבים לקפוץ קפיצות קוונטיות כאיינשטיין... ובכל אופן כל משפחת האדם נהנית בפועל מהמאור הגדול של איינשטיין וגם מהמאורות הקטנים של חבריו, אנחנו מקיימים הלכה למעשה את ברכת "הכבשה" שעמדנו עליה ארוכות ביום השישי– כולנו שותפים להשגים ולקפיצות, ואף על פי זאת המוות ממתין בפינה לכל משפחת האדם; הקץ מופיע לפנינו בעיתו ובמלוא הדרו ולא פעם אף בטרם עת.

את הנאום הזה אני משגר בפעם העשירית ובטון צלול אל מחבר התורה, והוא משגר לי שוב את אותן ששת המילים:

יט   ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי.  זו תשובתו.   

יודע אני מנסיוני שאין כאן משחקי מילים וגם לא מחבואים. התשובה לא מסתתרת בשום פינה, לא בין המילים ולא בין השורות גם לא מתחתן; אני חייב איפוא לקרוא את תשובת המחבר כהווייתה, היא כאן לפני.

שעות ארוכות עמדתי אתמול על יד ששת המילים האלו; אני מדייק ומתכוון ליום של אתמול, אינני יודע כמה שעות עברו- עד שהרמתי ידיים וביקשתי עזרה. הלכתי לחפש את העזרה בהמשך התורה כי הרי לשם זאת נועד המשכה. הלכתי לחפש את המזור שלי במקום הראשון בו הופיעה פרשת הקצבת חיי האדם. מצאתי וקראתי. פרשה זו נמצאת בפרק השישי של בראשית:

א ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם.  ב ויראו בני-האלהים את-בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.  ג ויאמר יהוה, לא-ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה.  ד הנפלים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבאו בני האלהים אל-בנות האדם וילדו להם;  המה הגברים אשר מעולם, אנשי השם. (בראשית, ו)

קטע זה הופיע מיד לאחר פרק ה' שעסק כולו בתולדות שושלת מסויימת שתייצג את התפתחות משפחת האדם. מחבר התורה הציג לנו בפרק ה' ולמעשה את תולדות קריסת האדם; אם תרצה – איך "התפתחה" קריסת האדם. פרק ה' וממבט ראשון נראה כפרק משעמם עם מספרים יבשים... אולם מחבר התורה מספר לנו דרך המספרים האלה תשע גרסאות של קריסה, כל גרסה מבהירה את הגרסה שלפניה ומרחיבה אותה, עד שמגיעים לגרסה של נח – הגרסה הרחבה מכולן שאורכת מספר עמודים. פרק ה' מזכיר לי את פרק א' עם ששת הגרסאות של אותה התמונה המקורית; כל תמונה מרחיבה את זו שלפניה...

זו הפעם הראשונה שאני נתקל בתורה בשפת המספרים שהיא עולם ומלואו. ניסיתי אתמול לעמוד על פרק ה' ולאחר יום שלם ראיתי שקצרה היריעה שבידי וכמו שאמרתי זה עולם ומלואו... יום יבוא ואחזור אליו. בכל אופן, הסקירה הכללית של פרק ה' הותירה בידי ממצא יסודי אודות הסיפור העצוב של התנתקות האדם מהחיים; הוא בעצמו התנתק מהחיים וכאדם עצוב לי לשמוע את הסיפור הזה שללא ספק אני שותף לו.

מחבר התורה הזכיר בפתח דבריו בתורה כלל אחד שמהווה לכל דבר ועיקר כהוראה לשימוש בתורה:   ב- ראשית: כל מילה מהווה רקע למילה שתבוא בעקבותיה, כל פסוק מהווה רקע לפסוק הבא בעקבותיו, וכך כל פרק וכל חמשת החומשים. עמדתי ארוכות בפרק הראשון על הכלל הזה שהוא בעצם דף של הוראת שימוש למעיין בתורה.     

אם כן ועל פי הכלל הזה, פרק ה' היווה רקע לפרק הבא בעקבותיו, ואכן כל עין תוכל להבחין בזאת; פרק ו' פותח בסיכום הסיפור העצוב של התנתקות האדם מהחיים. הוא שורד בפתח הסיכום את הסיבה שהביאה את האדם לנקודה השפל בה "החליט" לכאורה להתנתק מהחיים, ואת הסיכום שלו חותם בכלל: והיו ימיו מאה ועשרים שנה.  כאן בכלל הזה- נכנסתי בעל כורחי "לעולם המספרים", ואני חושב שזו הפעם האחרונה שאני מזווג את מילת הקשר "עולם" למושג כלשהו כמו "עולם המספרים" או "עולם המושגים"... השימוש שאנו עושים במילה העברית "עולם" אינו תקני. הסבר יבוא להלן...

נחתור איפוא להלן אל עומק הסיפור העצוב של האדם; מדוע ועל מה "החליט" לשים קץ לחייו! כן מתואר להלן סיפור התאבדות לכל דבר. דרך הסיפור הזה יחזיר לי מחבר התורה את הכדור ששלחתי למגרשו בנאומי האחרון, בו תהיתי- אם זכור לכם: היכן ניתן לשבץ את טענתך להשתלבות האדם עם האין סוף? היכן מסתתרת הטענה הזו? אם תרצה– היכן טעינו ופיספסנו את הנצחיות? והרי אנו בשר ודם מתכלה; האדם קורס ומת ע"פ הנוסחה הנצחית של הטבע.

כזכור לכם, מחבר התורה בעט אלי את הכדור חזרה דרך ששת המילים העיקשות שלא הצלחתי לעמוד עליהם, או אז ביקשתי עזרה ומצאתיה בהמשך התורה; המשך שנועד לפשט לנו את הטעון פישוט... הפתיח איפוא של פרק ו' שנעמוד עליו להלן, הוא המופשטת של ששת המילים האלו:   ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי. 

וכזכור לכם השתמשתי לעיל בזכות הדיבור במסגרת הדו-שיח שהתנהל על שולחן הדיונים, שנפתח לכבודי ע"י מחבר התורה והוזמנתי ביוזמתו אליו. וזו איפוא תשובת מחבר התורה לנאומי האחרון:

א ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם.  ב ויראו בני-האלהים את-בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.  ג ויאמר יהוה, לא-ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה.  ד הנפלים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבאו בני האלהים אל-בנות האדם וילדו להם;  המה הגברים אשר מעולם, אנשי השם. (בראשית, ו)

ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; – אנו עתידים להיתקל להלן בהרבה מונחים שעמדנו עליהם בפרק האחרון של היום השישי, בראשם עומד המונח "אדם", אדמה, הפועל לרב ( בכתיב חסר) – היינו להתרבות, בן, אלהים, יהוה, רוח, יום, פועל וירא. אם נעשה ספירת מלאי למונחים והפועלים המופיעים כאן, נגיע לתוצאה שלמעשה רוב המונחים כבר מוכרים לנו מימים עברו, ובכל זאת אעבור בקצרה שוב על המונחים האלו ונחתור בהמשך אל עמק הנושא.

האדם בא מן האדמה, כלומר מקור המונח "אדם" בא מן המונח "אדמה", וגם למונח "אדמה" יש מקור. הסיפור ולמעשה מתחיל מאותה נקודה שהעסיקה את האדם מעודו: מהיכן הכל התחיל? מהיכן התחילו החיים. במקרה או לא הזכרתי בהתחלת המאמר את השיר שמדבר אל ליבי אותו שר הזמר המצרי המנוח עבד אלחלים חאפז:... نبتدي منين الحكايه – אילו סיפרנו ידידיי את הסיפור האישי שלנו- מהיכן היינו מתחילים אותו?

האדם ניסה לענות לעבד אלחלים בהתחלת המאה העשרים, ואחת התשובות הנפוצות היתה: הכל התחיל במפץ הגדול לפני כ- 14 מליארד שנה. היו כמובן על פני ההסטוריה האנושית אין ספור נסיונות להתמודד עם השאלה הזאת, וכידוע, התיאוריה של המפץ הגדול היא הנפוצה ביותר בימינו ומחזיקה מעמד עד עצם היום. התיאוריה הזאת ולמעשה אומרת שהגלקציה הראשונה שנולדה עקב הביג באנג- רחוקה מאיתנו 14 מליארד שנות אור. זה היקום הנצפה על ידינו ולבטח הוא חלק מזערי מכלל היקום.

השאלה של היווצרות היקום מתייחסת איפוא ליקום הנצפה על ידינו, ואין לנו מושג באיזה יקום נצפֶה אילו נשים את טלסקופ האבל על הגלקסיה הרחוקה ביותר מאיתנו- אותה זיהינו היום. אין לנו את הכלים בשביל לענות על השאלה הזו, ומכאן אין ולא יכולה להיות ליקום הגדרה תקנית; זו למעשה המסקנה התקנית היחידה שבאמתחתינו והנסיון להתיימר ולסתור אותה הינו תמוה בעליל.

ובניגוד למה שנהוג לחשוב, מחבר התורה לא ניסה לסתור את המסקנה התקנית הזאת ואף לא ניסה לבחוש בה כפי שמקובל לחשוב... הוא גם לא ניסה לבחוש בשאלת מוצא החיים כי בדומה לשאלת היווצרות היקום-   גם שאלת היווצרות החיים אינה תקנית בעליל כי היא מתייחסת לפרק מוגדר הנצפה על ידינו ואין לנו מושג מה המיקרוסקופ שלנו יראה אילו היצבנו אותו מעבר לנקודת הזמן של הפרק הנצפה על ידינו. אין לנו את הכלים בשביל להגדיר את שאלת היווצרות החיים, ומכאן אין ולא יכולה להיות הגדרה תקנית לשאלה הזאת.

כאן נרשמה סטיית האדם שביקש להגדיר את היווצרות החיים והיקום, והתכחש במודע למעמד התקני של הגדרתו. והלכה למעשה, הוא התכחש בזאת לקיום החלק הבלתי נצפה בעליל.

מאידך, מחבר התורה לקח את כל היקום והגדיר אותו כמערכת – כולל החלק הבלתי נצפה, וצפה בתכונת החיים המופיעה ברצף על פניו. ובשביל לחדד את ההבדל – האדם חישב ומצא שלפני 4 מליארד שנה תנאי הטבע בכדור הארץ היו בשלים בשביל שיווצרו חיים בתוכם, ולכן החיים התחילו להיווצר והלכה למעשה לפני 4 מליארד שנה, בעוד מחבר התורה צופה בתכונת החיים המופיעה על מפת המערכת הכללית בנקודה הרחוקה מהאדם ב-4 מליארד שנות אור. (בהנחה שתכונת החיים אכן מופיעה בנקודה נתונה זו על מפת המערכת).

במילים אחרות, נקודה זו הרחוקה 4 מליארד שנות אור מהאדם היא נקודת ציון על פני המערכת ולא נקודת זמן, כי הזמן הוא מכשיר למדידת מרחק. ה- ר.נ.א שנצפה בנקודה הזו – תמיד הוא נמצא שם, וגם הדי.נ.א. שיופיע במרחק מה ממנו תמיד נמצא שם על נקודת ציון נתונה, וכמובן גם עכשיו ברגע זה- אותו ה- די.נ.איי יימצא באותה נקודת ציון אם אף אחד לא הזיזו ממנה...

אני שב ומדגיש: במערכת סגורה הנצפית בשלמותה ניתן לתאר תהליך של התהוות דבר- תהליך שיש לו התחלה וסוף, אך במערכת פתוחה שניתן לצפות רק בחלק ממנה – לא ניתן לתאר התהוות שום תהליך, כלומר ציון התחלת התהוות הדבר הוא ציון מעוות ולא תיקני מיסודו. אשר על כן ובמערכת פתוחה כמו היקום, אני חייב להשלים עם הנקודות האלה:

1- הדבר בו אני צופה בנקודת ציון מסויימת, קיים בנקודה זו כל הזמן. (ולא התקיים על פני הזמן).   

2- תכונת הרצף השורדת במערכת היא שהביאה לקיום הדבר הנצפה בנקודת הציון שלו.

3- כאמור, אינני יכול ואינני מורשה לתאר "תהליך" שהביא להתהוות הדבר בו אני צופה – אחרת אכפור בעליל בקיום החלק הבלתי נצפה, אני יכול רק ללוות את הדבר הנצפה מנקודת הציון שלו ועד הנה, וזהו מסלול התפתחותו – לא התהוותו.   

ציינתי לעיל כי ה- ר.נ.א או הדי.נ.איי יימצאו תמיד באותה נקודת ציון על מפת המערכת אם אף אחד לא הזיזם משם... והשאלה היא, מיהו שיכול ואמור להזיזם מנקודת הציון שלהם. בזאת אני חוזר אל מחבר התורה שצפה בתכונת החיים על פני המערכת וליווה אותה באופן תקני במסלולה הארוך עד הנה; עד לנקודת הצפייה של האדם.

מחבר התורה צפה איפוא בתכונת החיים ורשם את ממצאיו על פני היום השישי מנקודת מבט האדם, ואלה הם בתמצית:

1- היקום הוא "החומר" והאדם קולט אותו דרך חושיו כמידע, היינו כסדרה רצופה של סמלים שהאדם יכול להפיק מהם משמעות- כל רצף והמשמעות שלו; לכן ולדידי האדם- החומר הוא חוליות המידע המוקרנות ממנו. היקום מורכב בפועל מחוליות רצופות של מידע, וזיהוי החומר נעשה ע"י זיהוי הרצף של חוליות המידע שלו.   

  2- היקום ביסודו הוא חומר דומם, היינו בעל רצף של חוליות מידע קבועות ובלתי משתנות, ובעגה שלנו – חומר לא חי. אולם ניצפַה על פני המערכת רצף של חוליות מידע המייצגות את החומר ובו בזמן צורכות אותו- היינו צורכות במודע את המידע שבסביבתן ועל ידי כך משנות את מקומן במערכת; הן מתקדמות מנקודת ציון אחת לשניה, והשאלה מה יכול להביא לשינוי הזה? עוד לא ראיתי אבן שמתקדמת ממקום למקום... והרי לא יתכן קיום חומר במצב נתון ללא מידע - היינו ללא סדרה של סמלים בעלת משמעות לגבי האדם.

הבה נפשט את הנושא וניקח דוגמה הפוכה של חומר חי שעבר למצב דומם: יצור בעל סלילי די.אנ.אי חי שהתקדם, ובשלב מסויים הפך בין רגע לחומר דומם שעומד במקומו ואינו צורך שום דבר מהטבע. השאלה היא, מה הביא לשינוי הזה? מדוע חוליות המידע של סלילי הדי.אנ.איי חדלו להתקדם ולצרוך את המידע בסביבתם?

אני חייב איפוא לקבוע שחוליית מידע מחוץ למערכת שאינה משקפת את החומר- התמזגה עם רצף החוליות הדוממות ושינתה את מצבן מחומר דומם למתקדם בפועל; זו בתכלית הגדרת החיים.

את חולית המידע הניידת שמחוץ למערכת כינה מחבר התורה בתואר "אלהים"- מלשון "הקודקוד" העומד בראש הפירמידה ומנווט, מכוון, מנהיג, מוביל... הרי היא התודעה העצמית בגוף האנושי.

וכשמה כן היא, חולית המידע הבלתי קבועה במערכת ושאינה מייצגת את החומר נוטה מטבעה להיות ניידת; לנוע, להתקדם, לשוטט על פני שרשרת המידע הגשמית של היקום, וזהו מקור התמזגותה עם רצף חוליות המידע. היא מרחפת על פני שרשרת המידע הגשמית של היקום ומתחברת עם רצף חוליות המידע במטרה להוציא דרכן את תכונת ניידותה לפועל; אלה הם היצורים למיניהם מהחד תאי ועד ליצורים הגדולים והמורכבים בטבע.

בתמונה המקורית של היום השישי קיים תיעוד רחב אודות שוטטות החוליה הניידת בטבע בחברת היצורים השונים למיניהם, וכפי שהזכרתי- מחבר התורה צפה בתכונת החיים שעל פני המערכת וליווה אותה במסלולה הארוך עד הנה; עד לנקודת הצפייה של האדם.

החוליה הניידת התחילה את מסעה מן הסתם בחברת היצור הפשוט ביותר בטבע, והתקדמה כאמור עד ליצורים המורכבים. היא הלכה וחידדה את תכונת הניידות שלה והפכה עד מהרה למתוחכמת, אולם מעולם לא הגיעה לניידות השיא אליה שואפת, כי מטען היצורים עימם התמזגה היה מוגבל; ואף מטען הפיל וצריכתו מהטבע מוגבלת מטבעה... ועם זאת היא חתרה כל הזמן וללא הרף לניידות אין סוף ולא השילה מעליה לרגע את שאיפתה זו.

מרתק ללוות את תולדות חתירת החוליה הניידת במרחב התמונה המורחבת של היום השישי עד הגעתה אל תכונת "האדמה". לציין, רק חלק נבחר מהחוליות המשוטטות על פני שרשרת המידע של היקום יגיעו לידי תכונת "האדמה" שממנה יעברו בהמשך אל גוף האדם ותודעתו.

האדמה היא עפר הארץ ותכונות האדמה הן למעשה תכונות הארץ, כי כל המידע של הארץ משתקף מאדמתה, מעפרה שממנו יצמחו פירותיה. למעשה המידע של כל חומר אשר יהא נמצא "באדמתו"- היינו בגרגירים שלו, בחלקיקים שלו, כך הברזל והנחושת והזהב והאלומיניום... צפי ממושך בחלקיקי המתכת הביא את האדם לגלות את האלקטרונים שלו ולעמוד על תכונת מוליכות-חשמלית... היום אנחנו יודעים יותר מתמיד שהחומר נושא מידע וניתן לחתור אל עומק המידע של החומר דרך החלקיק שלו. את התבונה הזו קנינו מתוך אדמת הארץ, מעפרה שממנו צומחים פירותיה.

במילים אחרות, "האדמה" מקבילה לתבונה הזאת: כל החומר מקרין מידע- אותו ניתן לקלוט דרך "אדמתו", היינו דרך החלקיק שלו. קיום האדמה מעיד על קיום המידע של החומר ממנו נלקחה האדמה. מחבר התורה השתמש במונח "אדמה" כמונח המעיד על קיום המידע של החומר, או כמונח המקביל למונח "המידע" שהחומר מקרין.

וגם החוליה הניידת המשוטטות על פני היקום הגשמי הגיעה לידי התבונה הזו ועמדה עליה: היקום מכיל את "האדמה" של החומר; ואם כן- אמרה החוליה הניידת לעצמה, אני משוטטת על פני שרשרת המידע של היקום הגשמי. כאן בנקודה הזו היא התוודעה לקיום המידע והבינה שבעצם היא צורכת מידע בהתקדמותה על פני היקום. מהתבונה הזו הדרך היתה קצרה לתבונת העל שתוביל את החוליה הניידת אל "האדם": עד עכשיו צרכתי את המידע דרך היצורים שהזדווגתי איתם בטבע והתקדמתי דרכם על שרשרת המידע של היקום באיטיות. המידע שצרכתי דרכם היה מוגבל מטבעו כי מטען היצורים היה מוגבל. ובכן, אמרה החוליה הניידת לעצמה, הבה נהפוך את המשוואה ובמקום להזדווג עם צירופי החומר בשביל לצרוך את המידע שלהם – הבה נזדווג ישירות עם צירופי המידע שמהם ישתקף החומר. הבה אזדווג איפוא ישירות עם המידע של החומר, עם תכונת "האדמה", או בלשון מחבר התורה- עם "האדם".

בזאת פתרה החוליה הניידת את בעיית המוגבלות של מטעני היצורים שהזדווגה עימם עד עכשיו, כי מרגע זה והלאה היא תשים את ידה על המידע הבלתי מוגבל ותצרוך אותו כאוות נפשה עד אין סוף, ובמקביל החומר יותאם מטבעו למידע הבלתי מוגבל שבחרה בו.

למיותר לציין שנעזרנו אנו באינטלקט שלנו בשביל להגיע אל התבונה הזו ולעמוד בניתוח מעמיק על תכונת האדמה והחומר... אולם לחוליה הניידת המשוטטת בטבע אין אינטלקט ויש להדגיש איפוא כי היא לא הגיעה אל התבונה הזו ע"י ניתוח מסודר ומעמיק כי אם נטייתה הטבעית לניידות אין-סוף שחודדה במהלך מסעיה – היא שהובילה אותה אל תכונת "האדמה" באופן טבעי ורצוף.

הגוף האנושי איפוא הוא תוצר חומרי של מידע בלתי מוגבל בפועל, מידותיו נקבעות יחסית לערימת המידע אשר הוא מייצג, ואת מידות הערימה הזו קובעת החוליה הניידת המזווגת עימו. יש לציין שערימת המידע הזו תלויה בכל רגע במשאת לב החוליה הניידת ורצונה הבלעדי; היא תחליט בכל רגע נתון איזה מידע לחפון, כמה לחפון ובאיזה איכות יהיה, והגוף שברשותה יותאם בכל שנייה ושנייה למצב החופן של המידע אותו חופנת ברגע נתון מערימת היקום הבלתי מוגבלת. אנחנו יודעים שהפחד והאומץ וכל משפחת הרגש – משפיעים באופן ישיר על מצב גוף האדם... אם תרצה – זו אחת האינדיקציות לאמור לעיל.

ומכל מקום, כל האמור לעיל הוא פרי של צפי בתכונת החיים שנעשה ע"י מחבר התורה ונרשם באופן מפורט על פני היום השישי; בשום פנים אינו משקף קביעה בעלמא והמחבר מזמין אותנו איפוא להבין את הדבר – לא להאמין בו.

בכל אופן, האמור לעיל אודות תכונת "האדם" שהחוליה הניידת רכשה – מחזיר אותנו לשאלת הנצחיות שמחבר התורה חותר אליה והזמין אותנו להתלוות אליו... על פי המונח החדש של "האדם" שעמדנו עליו לעיל, לא רק מצב הגוף האנושי הרגעי תלוי בהחלטת החוליה הניידת שאיתו, כי-אם קיום הגוף והמשכיותו תלוי באותה החוליה; אם תרצה – המשך קיום הגוף האנשוי תלוי בהמשך החלטות החוליה הניידת על פני הזמן. והשאלה התורנית היא: איזו חוליה ניידת תרצה בהפסקת הפרוייקט האדיר שסוף סוף הגיעה אליו? מדוע תחליט להתאבד ולסלק את הגוף מעליה? מחבר התורה טען, כך הזכרתי בראשית דברי, שהמוות הוא דווקא האפשרות הנדירה במשחק החיים ומשום מה האדם בוחר בה. טענה זו על פניה נראית מנקודת מבטינו הזוייה ובלשון המעטה; אני האדם דוחה את הטענה הזו מכל וכל, ובמסגרת הדחיה הזו שיגרתי, אם זכור לכם, את נאומי האחרון למחבר התורה: היכן מסתתרת טענתך אודות השתלבותי בעולם האין-סוף? היכן אם תרצה טעה האדם ופיספס את הנצחיות?   

על התהייה האחרונה ענה לי מחבר התורה בשש מילים:

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי. 

זו תשובתו שבלשון המעטה לא תרמה לי במאומה... הלכתי איפוא לחפש את העזרה במקום הראשון שבתורה בו מופיע נושא הקצבת חיי האדם... זהו הפרק השישי של בראשית ואנחנו בעיצומו של הפסוק הראשון הפותח את הפרשה:

א ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם. 

ניסיתי לעיל איפוא לסרוק מספר מונחים שנפגוש על פני הפרשה הזו, היכן אנו אמורים לחתור אל נושא הנצחיות ופירוקה התמוה שנעשה, לפי טענת מחבר התורה, ע"י האדם... עמדנו עד עכשיו על אם הדרך במקום אשר זינקה ממנו החוליה הניידת סוף סוף אל האדם; אל משאת ליבה להתקדם על פני שרשרת המידע בפסיעות שיא וללא הגבלה. הטריק שרכשה: שהחומר ילך אחרי ויתאים את עצמו לפסיעותי. זהו נוסח דבריה שהועתקו במלואם על פני היום השישי:

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...

עמדתי בפרק הקודם ארוכות על הדברים, וסיכומם כפי שדייקתי לעיל: שהחומר ילך אחרי... שהאדם יהיה בצלמי; "צלם" בלשון העברית הוא העתק התמונה המקורית. שתכונות הגוף החומרי של האדם יתאימו את עצמן למסגרת התכונות שלי, היינו לניידות אין-סוף – אומרת החוליה הניידת כאשר הלכה לחפון מהערימה את המידע הבלתי מוגבל שיוקרן מהגוף... היא אמרה במסגרת זו עוד כמה דברים:

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

ריתק אותי לעמוד בפרק האחרון על פירוט הדברים, וסיכומם הוא אחד: לשלוט דרך הנוסחה שהגיע אליה, "האדם", בכל שרשרת המידע של היקום. היא ראתה את עצמה מגיעה, דרך האדם, אל כל חלקה וחוליה בשרשרת המידע האין סופית, וקוטפת ממנה בכל עת כל נתח שרצונה בו- תהא מידתו/ כמותו/ גודלו/ איכותו אשר תהיה...

באופן הזה ממשיך מחבר התורה בצפי שלו בתכונת החיים, ומתרכז מכאן והלאה במסע החוליה הניידת בחברת האדם בפועל. שלושת הפסוקים הראשונים של היום השישי יתארו את מסע החוליה בדרכה אל האדם, ובפסוק הרביעי כז יתחיל הצפי במסעה עם הגוף האנושי בפועל.     

ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם.  

"בריאה" בעגת התורה היא תיאור הרקע בעיני האובייקט שנולד אליו... והאובייקט שלנו כאן הוא החוליה הניידת שחתרה להזדווג עם האדם. ואכן ממשיך המחבר בצפי שלו ומתאר- והינה נולדה החוליה הניידת אל תוך הגוף הבלתי מוגבל הנקרא "אדם" שאין למידותיו גבולות כי הוא "בצלמה": הוא ההעתק המקורי של תכונותיה האין-סופיות, כי הרי היא חותרת לניידות אין-סוף; לצריכת המידע הבלתי מוגבלת.   

בצלם אלהים ברא אתו:  קיימת סיבה טכנית לשינון שחזר עליו המחבר – עליה עמדתי בפרק השישי.

זכר ונקבה ברא אתם.        

והינה איפוא יכולה החוליה הניידת מעכשיו לנוע בחברת הגוף האנושי ללא הגבלה על שרשרת המידע ולצרוך אותה עד אין סוף; הוא, הגוף המתוחכם הזה יעשה כבר את העבודה הטכנית, יעבד את המידע הנקלט ויאחסן אותו בתיקיות מסודרות, ואף יצור ממנו מידע נוסף עבורה.

עם זאת היתה לחוליה הניידת בעיה עם הגוף שאך עכשיו בראה אותו – היינו התוודעה אליו יש מאין. המוח המתוחכם והמחושב של הגוף האנושי נוגד במהותו את טבעה המשוחרר בתכלית: דרכו של המוח לחשב ולתאם בין הערכים ולעבד נתונים בשביל להגיע אל המטרה, בעוד דרכה היא לדהור ישירות אל המטרה ללא דיחוי... בדרכה זו היא תתייחס לכל דבר שמעבר למטרתה כאל דבר מעכב וכמכשול המפריד בינה למטרתה, ואפילו אם הדבר הזה הוא "מכשיר" שעוזר לה להגיע אל המטרה...

המוח האנושי הוא המכשיר הבעייתי ביותר בעיניה המנוגד בתכלית הניגוד למהותה, אך המתאים ביותר למימוש תכונת הניידות האין סופית שלה... לכן היה עליה להשלים עם קיום הגוף האנושי וללמוד לחיות איתו, כי בסופו של יום הוא המכשיר היחיד המתאים לה ולמידותיה. בד בבד ועם השלמתה עם הגוף האנושי, היה עליה להתמודד עם סיכון עצום ועקרוני: שלא תיטמע במסגרת המגושמת שהצטרפה אליה מרצון ותאבד את מהותה המקורית... שלא תיטמע בגוף המגושם הזה ותאבד את זהותה המקורית הגמישה... שלא תתרגל למסגרת המרובעת המחושבת, ותאבד את תכונת הניידות המקורית שלה; את אופיה המשוחרר הבלתי מוגבל...

אשר על כן, שני דברים עיקריים היה עליה לזכור כל הזמן- שמא תאבד קשר עין איתם ותיטמע בסבך העולם הגשמי...

1-    לזכור תמיד מדוע היא מחוברת לגוף האנושי, ולחתור להשאר במחיצתו במטרה להגיע למימוש תכונת הניידות שלה.    

2-    לדעת לנקוב תמיד בערכיה המקוריים הבלתי מוגבלים ולשמור עליהם, לבל ייטמעו עם הערכים המחושבים והמוגדרים של העולם החומרי.

אם נבחן מקרוב את שני התנאים שלעיל, נעמוד על הניגוד העקרוני בין שניהם. מצד אחד החוליה הניידת חייבת לשאוף להזדווגות נצחית עם הגוף האנושי כי רק איתו היא יכולה להגיע לידי מימוש תכונת ניידותה האין-סופית, ומאידך היא צריכה לשמור מרחק מהגוף המגושם והמחושב הזה – אחרת היא תיטמע בערכיו החומריים ותאבד את ערכיה הניידים והמשוחררים מכל עול.   

המשך מסע החוליה הניידת בחברת הגוף האנושי, תלוי היה איפוא בשמירה קנאית על שני התנאים שהוזכרו לעיל; שניהם ביחד וכל אחד לחוד. במילים אחרות, שני התנאים חייבים היו תמיד לפעול בצוותא ובנפרד, אחד לצד אחיו ובו בזמן אחד בנפרד מאחיו; רק באופן הזה ניתן לשמור על המשך מסע החוליה הניידת במחיצת הגוף האנושי, ובד בבד לשמור על מקוריות תכונת הניידות האין-סופית של החוליה הניידת לבל תיכחד מהעולם ולהבטיח את המשך קיומה לעתיד לבוא.

וכך צפה מחבר התורה בפיתרון הסתירה הלוגית הזו בטבע:

זכר ונקבה ברא אתם. – נעמוד קודם כל על הפועל "ברא": החוליה הניידת נולדה אל תוך התמונה הדואלית הזו. היא התוודעה לתמונה הזו יש מאין; אם תרצה – החוליה הניידת בראה במרחבה את התמונה הזו יש מאין; היא פתחה את עיניה וראתה תמונה שלא היה לה קיום, לכן נכון להגיד "בראה" את התמונה הזו במרחבה.

מכאן נעבור לרישום הצפי בתלת מימדיו:

זכר ונקבה ברא אתם. – החוליה הניידת פתחה את עיניה וראתה את עצמה מחוברת לגוף אנושי בעל מסגרת דואלית של זכר ונקבה. שני צדדים שותפים לעשיית האדם מתוך זיקתם לתכונת הניידות המקורית: זכר שעליו לזכור את זיקתו לערכי החוליה הניידת במקור, ונקבה שנוקבת בפועל בערכי החוליה הניידת במקור.

זהו מקור שני הכוחות שחייבים להשתלב בעשיית "האדם" וזה היסוד שלהם:

"זכר": זה הצד שזכורים לו ערכי החוליה הניידת וצרובים בתת המודע שלו – הלא הם הערכים האין סופיים הנגזרים מתכונות הניידות, ולכן עליו לחשב את ערכיו ולמדוד אותם על מנת להגיע אל רמת הניידות שנוטה אליה והטמועה בזיכרונו. לכן מי שקובע את הקצב בזכר הוא המוח הגשמי והמחושב שלו.   

"נקבה": זה הצד שמייצג כהוא זה את ערכי החוליה הניידת הצרובים בתודעתו ולכן הוא "נוקב" בערכים אלה כהווייתם: ברצוני להגיע אל תכונת הניידות הבלתי מוגבלת... וכשמו כן הוא: הוא נוקב בערכים המקסימלים ששואף אליהם ומייצגם בטבע כהווייתם: הוא הרגיש ביותר, גם היפה ביותר, והנאה והנעים והיאה ביותר... זו הצלע שבצדק מעוררת משיכה. הצד הזה מייצג את זהות החוליה הניידת המקורית ומשקפה כהווייתה: ניידות אין-סוף.

ולאחר שליווה את לידת "האדם" על שני צלעותיו, ממשיך מחבר התורה בצפי ומתמקד בחוליה הניידת ומסעה בחברת הגוף האנושי.

ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

ויברך אתם אלהים – "אלהים" זה "הקודקוד" של האדם; זו החוליה הניידת שזה עתה צרבה את תכונת הניידות שלה בגוף האנושי והפכה להיות התודעה שלו; היא מתווה מעכשיו את דרכו, היא המפקד העליון שלו, היא האלהים שלו... (מלשון- הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים- שמות ד)

החוליה הניידות שזה עתה הזדווגה עם הגוף האנושי הנקרא מעתה "אדם" והפכה להיות התודעה שלו   – ביקשה "לברך" את האדם הזה; ביקשה שיהיו בו מספר מאפיינים שיועילו לה בהמשך מסעה עימו...

גם על המונח "לברך" עמדתי ארוכות בפרק יום השישי, וניתן לסכמו בשני מישורים שרוכבים איש על רעיהו...

א. "לברך" – לגרום שהדבר שבנידון יהיה עבורי רך, מרוכך, נעים, נוח...

ב. "לברך" – לגרום כריעת ברך, להוריד את הדבר שבנידון על הברכיים... להבריך אותו לפני בכוח, להכניע אותו לרצוני, לגרום לו שייעשה את הדבר הרצוי עבורי.

לברך איפוא- זה לרכך את הדבר עבורי ובו בזמן להבריכו בפני.

ויברך אתם אלהים – החוליה הניידת שכבר הצטרפה אל הגוף האנושי שנקרא מעכשיו "אדם" – מבקשת לברך "אותו" עבורה, אך מחבר התורה מדייק ומציין "אותם" כי החוליה הניידת מזהה כבר את שני הכוחות המשתתפים בעשיית האדם- הזכר והנקבה; האדם כבר שניים: ויברך אתם.

החוליה הניידת איפוא בירכה את האדם, בירכה "אותם": ביטאה את רצונה שהזכר והנקבה יהיו רכים עבורה, מרוככם, נעימים, נוחים... בד בבד היא ביקשה להבריכם תחתיה, להכניעם לרצונה, שיכרעו ברך לפניה, שיעשו את רצונה; שקיום רצונה יהווה כהוא זה את תכליתו של האדם.

ולהלן פרטי הברכה, היינו פרטי רצון החוליה הניידת מהזכר והנקבה... להלן איפוא רשימת המאפיינים שהחוליה הניידת ביקשה לצרוב באדם באופן שיתרכך דרך המאפיינים האלה ויהיה נעים ונוח עבורה; באופן הזה הוא יברוך ברך לפניה ויקיים את רצונה.

וזו רשימת המאפיינים- שבעה במספר:

1.    פרו

2.    ורבו

3.    ומלאו את-הארץ

4.    וכבשה

5.    ורדו בדגת הים

6.    ובעוף השמים

7.    ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

עמדתי בפרק השישי על משמעות כל מאפיין בנפרד ברשימה הזו, ומי שמעוניין לצלול אל מעמקי תודעתו וקורותיו מוזמן ללכת אל הפרק השישי ולעיין בו; זה מרתק- אני מעיד ולא רק בשביל הרייטינג האמינו לי... בכל אופן ואם נבחר במאפיין אחד מתוך הרשימה שיאפיין את רוח כל הרשימה – הייתי בוחר במאפיין מס' 2 – רבו... החוליה הניידת רוצה הרבה מהאדום האדום הזה... רוצה הרבה מפירות האדם ומהאדם עצמו, ואכן זה מאפיין את נטייתה המקורית: ניידות אין סוף... אחד מערוצי הנטייה הזו הוא לשכפל את האדם בפועל, זו התמצית של המאפיין הראשון שברשימה "פרו"... ולמעשה המאפיין הזה מלווה אותה כבר מהתחלת דרכה כאשר הזדווגה בטבע עם היצורים למיניהם וצרבה בהם את אותו המאפיין. בכל סידרת ה- די.נ.איי/ ר.אנ.איי בטבע צרובה היכולת של שיכפול עצמי.

ובכן יש בידינו כבר את המונחים הבסיסיים בשביל לחזור אל פרק ו' של בראשית, היכן משרטט מחבר התורה את הרקע עליו זחל האדם אל נקודת השפל בה "החליט" להתנתק מהחיים. הבה נצפה עם מחבר התורה ברקע הזה ונקרא ביחד את הסיפור העצוב שלנו.

א ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם.  ב ויראו בני-האלהים את-בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.  ג ויאמר יהוה, לא-ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה.  ד הנפלים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבאו בני האלהים אל-בנות האדם וילדו להם;  המה הגברים אשר מעולם, אנשי השם. (בראשית, ו)

ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם. 

ויהי: מהפועל להיות; וזה הדבר אשר היה כאשר החל האדם לרב... אם לדייק: וזה הדבר אשר היה כי החל האדם לרב; היינו כתוצאה ישירה מהריבוי שלו על פני האדמה...

ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה: מחבר התורה צופה באדם כאשר "האלהים" היה כבר בקרבו, החוליה הניידת הזדווגה עם האדם ותפסה כבר את ההגה- היא היא התודעה, המנהיגה... ראינו למעלה את רשימת שבעת המאפיינים שהחוליה הניידת ביקשה לצרוב באדם, זו למעשה רשימת שאיפותיה מהפרוייקט הזה שקראה לו "אדם", וגם מחבר התורה לוקח את מאפיין מס' 2 "רבו" כמייצג את כל הרשימה, ורושם בפנקסו את התחלת הצפי: הינה זה עתה החל האדם להיות מעוצב על פי שבעת המאפיינים שהחוליה הניידת ביקשה לצרוב בו. החל האדם לרב על-פני האדמה.

אולם ובשביל שימלא האדם את תכליתו זו ויוציא מהכוח לפועל את שבעת המאפיינים הצרובים בו, עליו להשתמש בשני הערוצים שיבטיחו את קיום תכליתו ואת המשכה: הערוץ הזכרי והנקבי... "זכר" שיזכור את זיקתו לערכי הניידות ויעמול על השגתם, "ונקבה" שתנקוב בערכי הניידות כהווייתם. מטבע הדברים וכפי שציינתי לעיל, הצלע הנקבי הוא הצד שנוקב בערכי הניידות המקסימלים ומייצגם בטבע: הוא היפה והרגיש והנאה ביותר... נוכחותו בטבע מושכת ובצדק.

בהקשר זה יש להדגיש עוד נקודה: כשאני אומר הצד הנקבי כוונתי בעיקרון לבת שבטבע, לאישה שבטבע, לילוד ממין נקבה. אולם יש לציין ובנוסף שאין הכוונה רק לנקבה ולאישה כי-אם גם לנטיה הנקבית שבאדם, לנטייה לנקוב בערכים המקסימלים ולצרוך אותם... אכילת יתר היא נטיה נקבית שיכולה להיות בזכר ובנקבה. אני רואה את האוכל הטעים מולי ונוטה לזלול את כולו בלי פשרות וחישובים... ההתמכרות למיניה היא נטיה נקבית ויכולה להימצא בכל אדם- הן בזכרים והן בנקבות... ובעצם כל הרשימה שלעיל על שבעת המאפיינים שהחוליה הניידת צרבה בפועל באדם- מעירה בעצם את הצד הנקבי שבאדם.

מחבר התורה מתאר להלן את התפתחות הצד הנקבי של האדם ומתלווה אליו, כי אמור לשרטט את הרקע עליו זחל האדם אל נקודת השפל ממנה יתנתק מהחיים ועתיד לזנק אל נקודת השפל הזו מהצד הנקבי שלו.

ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה; ובנות ילדו להם:   זה עתה נולד האדם על שבעת המאפיינים הצרובים בתודעתו; ועל הצד הנקבי שבו. זה עתה נולדו בנות האדם – הצד שמייצג בטבע את הערכים המקסימלים; הצד המושך.

נפילת האדם תתחיל מהנקודה הזו – ויהי כי...

ויראו בני-האלהים את-בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.

ישנם בטבע אבות ובנים, האבות מגדלים את בניהם, מחנכים אותם, מקנים להם ערכים... טבע האבות להיות יציבים, מחושבים, שקולים, כבדי משקל... בעוד ובטבע – טבע הבנים שונה; כמעט ומנוגד להורים... הם לא שקולים, לא זהירים, בלתי מחושבים, נמהרים, כמעט טפשים – ולא כי הם טפשים כי-אם טבעם להתנהג כטפשים...

מחבר התורה מזמין את אותו המשקל של הטבע ושוקל בו את "אלהים" ואת "בני האלהים".

"אלהים" זה "קודקוד" האדם; זו החוליה הניידת שצרבה את תכונת הניידות שלה בגוף האנושי והפכה להיות התודעה שלו; היא תתווה מעכשיו את דרכו, תפקד עליו, תנווט אותו, תכוונו, תוביל אותו- הרי היא התודעה העצמית שלו; האלהים שלו. החוליה הניידת הזדווגה עם הגוף האנושי במטרה מוצהרת לנצל את המטען האין סופי שלו ולהוציא באמצעותו את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה לפועל; היא רוצה להתקדם עם הגוף האנושי ולצרוך את חוליות המידע של היקום האין סופי שלפניה, ועבודה רבה לפניה... והינה לקחה "התודעה" את שרביט הפיקוד לידה ויצאה לדרך...   זה האלהים של האדם, זו תודעתו.

"בני האלהים" הם הבנים הטפשים שעושים שימוש בלתי שקול בתודעתם- בשרביט שבידם; ולא כי הם קלי-דעת כי-אם חסרה להם עדיין בגרות... "בני האלהים" יצרכו את היקום באופן נמהר, בלתי מחושב ובלתי זהיר... הם יתמכרו לכל דבר בקלות כולל לאוכל ולעישון ולאלכוהול ולכל תענוגי החיים שימצאו בדרכם. הם לא יחכימו לעשן סיגריה אחת או שתיים ביום אלא ירצו לעשן הרבה סיגריות בשעה ויתמכרו. הם ירצו הרבה אוכל טעים וישמינו. חלקם ירצה הרבה כסף וישיגו בכל אמצעי. בני האלהים יזהו את האישה היפה שבטבע ויימשכו אליה; הם יבקשו לצרוך את יופיה כמו שצורכים את הסיגריה והכסף והאוכל, כמה שיותר ואת הטוב ביותר.

מחבר התורה צפה בתודעת האדם בפעולה ורשם לפניו כי תודעת האדם הפכה במהרה לבת-תודעה – לבת האלהים... כך הוא ניסח את ממצאיו:

ויראו בני-האלהים את-בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.

למיותר לציין כי לא כיוון בממצאיו רק "לנשים"... הוא כיוון לכל הטוב שמזהה בו האדם עונג.

השאלה היא: מדוע מזהה כאן מחבר התורה סטייה אנושית? היכן היא? וכי מדוע שלא יתענג האדם על הטוב ויצרוך אותו? מדוע שלא יקח הרבה מהטוב השרוע לפניו? מדוע שלא ירצה הרבה אוכל ומדוע שלא יצרוך הלכה למעשה את האוכל הרב הזה? השאלה העקרונית והתקנית הזו מתחברת גם עם הסיגריה והכסף והאלכוהול ועם כל דבר שמזהה בו האדם עונג– מדוע שלא יצרוך הרבה מהעונג הזה? והרי למטרה הספציפית זו הזדווגה החוליה הניידת עם הגוף האנושי: להתקדם באמצעותו ובפסיעות שיא על שרשרת המידע של היקום במטרה מוצהרת לצרוך אותה ללא גבול, מכל הבא ליד, ללא חשבון... לצרוך הרבה ומאוד, ומי שמפסיק לצרוך את הטוב הזה ימות; כך מזהיר אותנו מחבר התורה שמא נפסיק לרגע את צריכת הטוב שלידינו ונקרוס, נמות. שמא ייפסקו החיים שלנו.

הצריכה בפני עצמה היא "החיים" ולצריכה כהיא זו אין הגדרה, ניתן לצרוך בעצם כל דבר, אוכל, סיגריות, כסף, סקס, אלכהול, שתיה קלה חמה, בזוקה, יש כאלה שאוהבים לפתח את הגוף שלהם, ויש כאלה שמעדיפים להזין דווקא את הנשמה שלהם במוסיקה, בספרים, במידע, ויש כאלה שמעדיפים לצרוך את העולם בנסיעות בהפלגות, בטיולים, בחשיפה לנופים מקסימים; אין למונח "צריכה" הגדרה, אין ערוצי צריכה קבועים או מועדפים, כל אדם והצריכה האינדיבידואלית שלו. קוראים לתכונת "ההעדפה הבלתי תלויה" בעברית של ימינו: על טעם ועל ריח...

עם זאת קיימת תכונה המאחדת את צריכת כל המין האנושי ללא קשר להעדפתו: כל אדם באשר הוא מעדיף את הגבוה ביותר- או לחילופין את הנמוך ביותר... את הרחב ביותר או את הצר ביותר, את הכבד ביותר או הקל ביותר... בימינו יש ספר שמתעד ומעדכן את התכונה האנושית הזו מידי שנה. אנו נוטים באופן ברור אל עבר הנתון שנמצא באופק ונמשכים אליו; רוצים לעצמינו את השיא הבלתי מוגבל, רוצים את הרב ביותר מכל דבר... ולמעשה אלה הן טביעות אצבעותיה הברורות של החוליה הניידת ותכונת הניידות האין סופית שצרבה באדם... הנקבה בטבע היא זו שנוקבת בערכים המקסימלים הללו ומייצגת אותם בפועל; היא הרגישה ביותר, היפה והנאה ביותר... לכן היא הצלע שמעוררת משיכה והאדם מעודו נמשך אליה.

אנחנו דנים בשאלה העקרונית של צריכת האדם ליקום שלו. מחבר התורה הצביע לעיל על "בני האלהים" הטפשים שצורכים ומתענגים על כל מה שבא ליד באופן בלתי מדוד ובלתי מוגבל. מחבר התורה השתמש לניסוח ביקורתו על בני האלהים באב טיפוס לדוגמה... הלא הם בני האלהים הטפשים שמזהים את היפַה ביותר בטבע ונמשכים אליה; או אז ובעקבות משיכתם הם מבקשים לבחור להם את הנשים היותר יפות... והשאלה העקרונית היא: והרי זוהי תכונתם הטבעית! זוהי תכונת החוליה הניידת שצרבה באדם את תכונת הניידות האין סופית שלה: לדהור ביקום ולצרוך את חוליות המידע שלו עד אין סוף... זו הרי מהות האדם ותכליתו.

בשביל לחדד את התהייה הזאת, נחזור ביחד למחבר התורה כאשר צפה בתכונת צריכת האדם האין סופית ליקום. בתמונה המקורית המורחבת של היום השישי, עמדנו על תולדות תכונת הצריכה של החוליה הניידת מהרגע שהתחילה את דרכה ביקום, וזיהתה את הצירוף הפשוט ביותר של חוליות המידע, כמו צירוף הדי.אנ.איי של החד תאי... היא הצטרפה איפוא לחד תאי וניצלה את המטען שלו בשביל להתקדם בפועל על פני שרשרת המידע של היקום ולצרוך אותה. וכידוע המטען של החד תאי מוגבל הוא מטבעו, לכן וכאשר ניצלה את מלוא מטענו ופסעה בחברתו עד לנקודת ציון מסויימת– היה עליה להסתלק ממנו ולעבור אל צירוף חוליות מידע בעל מטען גדול יותר הנמצא מטבעו בנקודת הציון שהגיעה אליה. וכך היא הלכה והצטרפה לכל היצורים שפגשה על פני שרשרת המידע הרצופה של היקום, מהחד תאי ועד לתולעת והציפור והנמר...

החוליה הניידת ניצלה כאמור את מטעני כל היצורים והתקדמה דרכם, זאת כאשר הדחף האישי שלה – אם תרצה המטען האישי המקורי שלה נותר בעינו: להוציא את תכונת הניידות שלה מהכוח אל הפועל ולהתקדם, ובלשון התורה: לחתור כל הזמן לייצור שתהפוך בעזרתו ל- "נפש חיה": "לנפש" הנופשת – ככתבו וכלשונו – על פני היקום וצורכת את חוליות המידע שלו; לנפש צורכת וחיה. תכונת "הצריכה" של הנפש הנופשת היא בעצמה תכונת החיים. הדחף הפנימי שלה הניע אותה כל הזמן להיות נפש חיה, נפש שנופשת, נפש שצורכת...

במסע שלה על פני היצורים למיניהם – החוליה הניידת חידדה את תכונת הניידות שלה; היא זיהתה במסע הזה את תכונת "האין סופיות" וחתרה אליה דרך הבהמה שמעלה גירה, היינו שלועסת לעיסות חוזרות ונשנות ובלתי מוגבלות לעשב האין-סופי... היא זיהתה במסעה זה גם את תכונת הטרף של הרמשים למיניהם, וגם ביתר החיות ובכל יצור ויצור- כולל האדם שגם הוא חיה טורפת; התמונה המקורית שנפרשה על פני היום החמישי הוקדשה להארת ההבחנה הזאת. החוליה הניידת עברה כברת דרך עד שהגיעה אל תכונת "האדמה" שעמדנו עליה בקצרה לעיל, ומתכונת האדמה הדרך היתה קצרה אל האדם.

עם האדם, החוליה הניידת יכלה כבר לצרוך את היקום באופן בלתי מוגבל יען היא "גילתה" את תכונת "האדמה", ובמקום להזדווג עם צירופי החומר בשביל לצרוך את המידע שלהם, היא הזדווגה ישירות עם צירופי המידע המשתקף מהחומר. עמדנו בקצרה על הדברים לעיל.   

והינה איפוא יכולה החוליה הניידת מעכשיו לנוע בחברת הגוף האנושי ללא הגבלה על שרשרת המידע ולצרוך אותה עד אין סוף, אולם היה עליה לשלם מס מסויים למען זאת... היה עליה להזדווג עם הגוף הגשמי שתכונותיו מנוגדות בתכלית הניגוד לתכונותיה: דרכו לחשב ולעבד את הנתונים בשביל לצרוך את המידע, בעוד דרכה היא לצרוך ישירות את המידע ללא דיחוי... המוח האנושי איפוא הוא "היצור" הבעייתי ביותר בעיניה כי הוא סותר בדרכו את מהותה, אך מה לעשות והוא הוא המתאים ביותר להביא את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה אל הפועל... לכן היה עליה "להשלים" עם קיומו ולהזדווג עימו, כי הוא היצור היחיד שיכול לענות על תכונת הצריכה הבלתי מרוסנת שלה לשרשרת המידע האין סופית של היקום.

בד בבד, החוליה הניידת עלולה היתה להיטמע במסגרת "האדם" בעל הגוף המגושם והמחושב שהתמזגה עימו ולאבד בהדרגה את תכונת ניידותה המקורית ואת אופיה המשוחרר; כי הרי בכוחה של המסגרת החדשה לרסן את נטיית הצריכה שלה וערכיה המשוחררים מכל עול... המוח האנושי כהוא זה יכל לקבור בהדרגה את נטיית הצריכה הבלתי מרוסנת של החוליה הניידת.

מחבר התורה המשיך וצפה באדם ששמר במסגרתו על נטיית הצריכה הבלתי מוגבלת של החוליה הניידת: האדם נוצר זכר ונקבה; זכר שזוכר את זיקתו לערכי החוליה הניידת במקור, ונקבה שמייצגת את ערכי החוליה הניידת במקור ונוקבת בפועל בערכים אלו. במסגרת "האדם" הזה אין סכנת הטמעה לערכי הניידות המקוריים של החוליה הניידת; הנקבה תשמור בטבעה על המסגרת הצרכנית המקורית של החוליה הניידת. כך עולה מהתמונה המורחבת השישית שנפרשה לעינינו בפרק הראשון של בראשית. בפרק הבא ירחיב מחבר התורה את התמונה הזו וימתח את תכונת "הצריכה" הבלתי מוגבלת אותה צרבה החוליה הניידת באדם. הוא יציג בהילוך איטי את תכונת הצריכה כפי שהחוליה הניידת צרבה באדם; שלב אחר שלב.

יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.  יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו.  כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.  כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)

ציינתי בפתח המאמר טענה שמקורה בתורה ונראית מנקודת מבטינו הזויה ובלשון המעטה... מחבר התורה טוען שהמוות הוא למעשה האפשרות הנדירה במשחק החיים והאדם "בחר" ומשום מה דווקא באפשרות אבסורדית זו. מחבר התורה טוען כי הנצחיות היא מונח בר קיימא ובמלוא מובנה של המילה. הוא דיבר על נצחיות האדם בעל הגוף האנושי- והוא דיבר עלינו; על האדם החי כאן ועכשיו בעולם שלנו זה.

מחבר התורה רשם למעשה את מתכון הנצחיות על פני הפרק הראשון של התורה, ובו הוא פרש את התמונה המקורית של היקום שתודעת האדם אמורה לקלוט והאדם אמור לחיות במרחבה עד אין סוף. הוא טען, בגדול, שהתמונה של כל היקום היא רצופה, היינו המידע המוקרן ממנה שאותו קולטים בחמשת חושינו- הינו רצוף, ובלשונו "אחד". מידע זה מחולק לשני חלקים (מבחינת האדם שקולט אותו): החלק המציאותי – הוא המידע של העולם המוחשי שלנו, והחלק הנותר – הוא המידע הנותר ביקום, בכל היקום.

טענתו הבסיסית ביותר היא שאין אנו מחברים בין שני חלקי המידע הללו, כלומר אנו חיים ולמעשה בתוך ארבע אמותינו- בעולם המציאות שלנו שהוא מוגבל מטבעו ומהווה חלק זעיר מהיקום, ולמעשה אנו מתכחשים לקיומו של החלק הנותר והעיקרי של היקום, המחובר באופן רצוף עם העולם המשקף את המציאות שלנו.

במילים אחרות, טענתו היסודית היא שהמציאות שלנו מוגבלת ולכן אנו מוגבלים ומתכלים בתחומה בפועל; בעוד המציאות המקורית היא של היקום האין סופי שהוא המשך רצוף לארבע אמותינו, ואילו היינו מודעים בפועל לקיום המציאות הזו – היינו חיים לנצח בתוך היקום האין סופי.

ומדוע אנו אמורים לחיות לנצח ביקום האין סופי בעוד יתר היצורים שגם הם בשר ודם לא – על זאת הוא עונה על פני התמונה המורחבת השישית: כי אתם "האדם"; אתם "המידע" שמוקרן מהחומר; אתם המידע שהחוליה הניידת מתחברת עם אחד הצירופים שלו וקובעת בזאת איזה חומר ישתקף ממנו, ולכן החומר הזה יותאם למידע שהחוליה הניידת תקבע הלכה למעשה את מימדיו; בעוד יתר היצורים הם חומר שמקרין מידע, ולכן אין לחוליה הניידת המתחברת עם החומר שלהם שליטה עליהם- מעבר לשליטתה על המידע המוגבל המוקרן מהם.

מכאן, מודעות האדם למרחב השליטה של תודעתו – הוא מרחב החיים שלו, ומרחב זה יכול להיות נצחי אם תֶחַבֶּר התודעה את ארבע אמותיה ברצף עם יתר המציאות של היקום האין סופי. אולם מה משמעות המונח "תֶחַבֶּר"? האם קיום האדם תלוי במציאות בה הוא קיים?

על השאלה הזאת עונה מחבר התורה על פני הפרק הראשון בזאת: אכן קיום האדם תלוי במציאות בה הוא קיים, כלומר תלוי בתנאי המערכת בה הוא נמצא; אם המערכת הזו מוגבלת אזי קיומו במרחבה יהיה מוגבל, ואם המערכת אינה סופית אזי קיומו במרחבה יהיה נצחי. ושוב, האפשרות להתקיים במציאות אין סופית- פתוחה רק בפני האדם ולא החיה כי רק האדם יכול לחתור אל האין-סוף ולהתחבר אליו, זאת כי גופו הגשמי מייצג את המידע המוקרן ממנו, והחוליה הניידת שיש לה קיום בגוף האנושי שולטת במידע הזה- בכמותו ובטיבו ובכל תכונותיו, והיא יכולה להפיק אותו עד אין סוף כי אין לו סוף, הוא העומד מאחורי המציאות של היקום האין-סופי.

החיה, מאידך, לא פתוחה בפניה האפשרות הזו כי החוליה הניידת שיש לה קיום בגופה שולטת אך במנת המידע המוקרנת מגופה. בעצם ובכל הקשור לשאלת הקיום- אין הבדל היום בין האדם לחיה, כי החוליה הניידת הפועלת היום בגוף האנושי תחת השם "תודעה" אינה מודעת לקיום המציאות האין-סופית וממילא אינה יכולה להתחבר אליה; היא מודעת אך ורק למרחב המציאות המוגבל וחיה בו בפועל באופן קצוב.

אם כן מפתח הנצחיות נמצא בכיסה של החוליה הניידת, ברצונה תשתמש בו וברצונה תוותר עליו. נכון להיום החוליה הניידת השוכנת באדם- אינה מודעת לקיום המפתח הזה... אלה הם הדברים הנגזרים מהתמונה המקורית המונחת בששת גדליה על פני הפרק הראשון של התורה, וקיים מרחק של שנות אור המפריד ביני כאדם החי בשנות האלפיים לבין התמונה הזו... אישית אני קורא את הדברים כהווייתם ומנסח אותם בעטי, אך איני מתכחש למרחק הרב המפריד ביני לבינם. עם זאת ומה שנותן לי כוח להמשיך ולגלוש במרחב הזה הוא הבנת המחבר למצוקתי ובאיזה שהוא מקום אף נותן גושפנקא לאי-הבנתי... הוא סיים לשרטט את התמונה המקורית על כל פרטיה בפרק הראשון ומיד בפתח הפרק השני שלח לי שדר ישיר שאינו משתמע לשני פנים: אני מודע למרחק הרב המפריד בינך לבין התמונה המקורית ואכן הוא בן אלפי השנים... לכן אל לך לחוש ניכור, הבה נחתור ביחד אל התמונה הזאת באופן שאמתחה לפניך מכל צד אפשרי- באופן מדורג ובהילוך איטי עד אשר תגיע אליה ותתחבר עימה.

אמר ועשה: הוא שירטט עבורי ועבור כל מי שקורא את השורות האלו- את התמונה המקורית של היקום על פני התורה וחמשת חומשיה. ולפני שהתחיל את העבודה כתב לי ולכל מי שקורא את השורות תעודת ביטוח כהגדרתה הלשונית, המבטחת את המעיין לאורך כל תקופת עיונו, תהא אשר תהא, מפני נזקי המציאות המוגבלת על כל המשתמע מכך, כי הרי אנו כבולים עדיין במציאות המוגבלת ואיננו מכירים דבר חוץ ממנה, ועל פי התמונה המקורית שלו, קריסתינו ומותינו נגזרים ישירות מהמציאות המוגבלת הזו... אשר על כן הוא צייד אותנו בתעודת ביטוח, ושם אותה בפתח עבודתו אדירת המימדים המשתרעת על פני התורה בשלמותה- עבודה שתתחיל מהפרק השני של בראשית.

בפתח הפרק השני של בראשית מתנוססת לה תעודת ביטוח בת שלושה פסוקים העוסקים ביום השביעי- נשוא המאמר הזה. אנו נגיע בהמשך לתוכן המילים והאותיות של התעודה, ובנתיים אני מנסה לסלול את הרקע שיקרב אותנו למהות התעודה הזו, מה היא מכסה, איזו תקופה היא מכסה, ולפקודת מי היא נכתבה... בינתיים ובשביל לא להשאירכם במתח, אציין שהקשר בין תוכן התעודה למצוות השבת המוכרת לנו- הוא כקשר בין הנוסח המוכר לנו לתורה לבין תוכנו – אליו אנו חותרים כאן ועכשיו.                                                                     

למיותר לציין שבתעודה זו יכול להשתמש רק מי שחותר אל התמונה המקורית ובקצב אשר יבחר, כי הרי לא יעלה על הדעת שהיא תשמש את מי שאינו יודע עדיין לקרוא את תוכנה ואף אינו מודע לקיומה... זאת, ועוד נקודה אחרונה לפני שנמשיך בסלילת הרקע שלה. ברצוני להבהיר את אופן השימוש בתעודה הזאת, שמכסה כאמור את המבוטח מפני נזקי המציאות המוגבלת הכבול בתוכה – עד אשר יצא מארבע אמותיו ויגלוש אל המציאות של יתר היקום, או אז לא יצטרך שום ביטוח...

בתעודת ביטוח רגילה המוכרת לנו, המבוטח הולך לאחר כל תאונה לחברת הביטוח לקבל את התשלום עבור נזקי התאונה שעשה או שנעשתה לו. כאן בתעודה הזו לא תהיה תאונה כי המבוטח ילמד מתוך נוסח התעודה את הטריק שיחסוך ממנו כל תאונה. כן מדובר בטריק לכל דבר- וכתוב שחור על גבי לבן.

אם כן אנו נגיע בהמשך לטריק הזה, נעיין בו בפתח הפרק השני של בראשית ונדע להפעיל אותו ולהנות ממנו באופן ישיר, אך לא נדע עדיין איך הוא פועל... הדבר דומה למתג החשמל שמביא לנו את האור אך לא כל אחד יודע איך האור מגיע בפועל... הטריק הזה יהיה לנו איפוא לעזר עד אשר נעמוד בהמשך התורה על התמונה המקורית ונתחבר עם המציאות המקורית, או אז נפנים את מקור הטריק ואיך הוא עובד בפועל.

בנתיים אני חוזר לתכונת "הצריכה" הבלתי מוגבלת שהנקבה מייצגת את הווייתה בטבע; היא התכונה שצרבה החוליה הניידת בגוף האנושי כאשר התחברה עימו ובזאת הוא הפך לאדם. להזכירכם, התכונה המקורית של החוליה הניידת היא תכונת הניידות, והמקבילה שלה באדם היא תכונת "הצריכה". החוליה הניידת "צורכת" את שרשרת המידע של היקום ועל ידי זה מוציאה את תכונת הניידות שלה לפועל. מחבר התורה יציג לי להלן ובהילוך איטי את תכונת "הצריכה" כפי שהחוליה הניידת צרבה באדם, שלב אחר שלב.

יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.  יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו.  כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.  כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)

ויאמר יהוה אלהים – מקור התודעה האנושית וכידוע הוא חולית המידע הניידת המרחפת מעל שרשרת המידע האין סופית של היקום אך אינה מייצגת שום חומר מתוכו, לכן ניתן לה השם "חוליה ניידת"- משוחררת שאין לה שום מקור גשמי. היא הזדווגה עם הגוף האנושי הגשמי והפכה בחברתו לתודעה, הלא היא "תודעת האדם". תודעה זו היא שאמורה לקלוט את "התמונה המקורית" של היקום- אותה הציג מחבר התורה על פני הפרק הראשון של בראשית, ובמרחבה האין סופי יחיה האדם עד אין סוף. מכאן בא המונח "אלהים" כשם תואר לתודעה המנהיגה והשולטת בגוף האנושי ונותנת בו את הטון...

וכאמור, התודעה האנושית שלי ושלך – לא קלטה את התמונה המקורית שהמחבר שירטט בפרק הראשון, ולכן הוא לקח על עצמו למתוח עבורינו שוב את אותה התמונה ולהציגה לפנינו בהדרגה ובהילוך איטי על פני יתר פרקי התורה. אשר על כן ובהעדרה המצער של התודעה שלנו שהיתה אמורה לקלוט את התמונה המקורית ולהנהיגנו במרחבה אל עבר האופק הנצחי של היקום, חיפש מחבר התורה מנהיג זמני "אחר" שימלא את תפקיד התודעה וישמש לאדם כמדריך- עד אשר תקלוט תודעתו שוב את התמונה המקורית ותשתמש בה.

בחיפושו אחר מנהיג זמני אחר שישמש לאדם כמדריך להבנת התמונה המקורית של היקום, הלך מחבר התורה ישירות אל הדינמיקה הכללית הפועלת במרחב והכתיר אותה כמנהיגה החלופית של האדם- אחריה אמור ללכת עד אשר יבין ויפנים את התמונה המקורית במרחב, או אז הוא יחזור אל תודעתו- היא מנהיגתו הטבעית. את הדינמיקה הפועלת במרחב כינה בשם הקוד "יהוה" לאמר: יהא ההווה ויתקיים גם באופק האין-סופי- כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה. זה בעצם עיקרון "האחד" שהוצג ביום השלישי; עיקרון העוטף את התמונה המקורית בעלת חוליות המידע הרצופות של היקום במלואו.

אם כן והחל מהפרק השני יתחיל האדם ללכת אחר מנהיג אחר שימלא את תפקיד תודעתו ויודרך על ידו להבנת התמונה המקורית של היקום. המנהיג הזה וכאמור הוא הדינמיקה הפועלת במרחב המכונה בשם התואר " יהוה ". המנהיג הזה ומעכשיו יהיה לאלהים של האדם, למדריכו הישיר, ואת זאת נשנן לאורך כל הפרק השני לבל נשכח לרגע: "יהוה אלהים": "יהוה"- הדינמיקה הפועלת במרחב, היא זו שתשמש לנו מעכשיו "אלהים".

ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו – ובכן הינה מתחילה הרצת התמונה המקורית אותה יבקש מחבר התורה להציג בהילוך איטי. הצפי בתמונה המקורית ייבחן להלן מהזווית של הדינמיקה הפועלת במרחב – בניגוד לפרק הראשון כאשר בחננו את התמונה המקורית ישירות מזווית הראיה של התודעה האנושית "אלהים"; שם צויין תדירות: ויאמר אלהים...

למעשה, הרצת התמונה המקורית התחילה זה מכבר ומיד לאחר הצגת "תעודת הביטוח"... שם בחלק הראשון דובר על עץ הדעת וארבעת הנהרות – אבל זה עולם ומלואו ואני פוסח על החלק הראשון ועובר מיד לכאן, כי יש לי עניין לעקוב אחר תכונת הניידות/ הצריכה של החוליה הניידת שהפכה לתודעה באדם.

בכל אופן, בחלקו הראשון של הפרק השני צצו לפתע בתמונה שני מונחים חדשים (רע) – (לא טוב) שלא היתה להם נוכחות בתמונה המקורית שנצפית ע"י התודעה בפרק הראשון, והרי המדובר למעשה באותה התמונה... בפרק הראשון התודעה האנושית הבחינה רק בטוב. ובכן ומבלי להכנס לעומק הדברים, התמונה המקורית מראה ששני המונחים "רע" / "לא טוב" הם פרי הסטיה של התודעה האנושית מאותה התמונה... מחבר התורה מלווה בפתח הרצת התמונה החוזרת את מקור סטיית התודעה האנושית ומריץ את הסטייה הזו בהילוך איטי – מזווית הדינמיקה הפועלת במרחב.

זה המקום לציין שלכל פעולה במרחב שיקוף בתמונה המקורית. אני מזהה דבר בתמונה ועם כל זיהוי- המיקום שלי משתנה בתמונה המקורית. התמונה עצמה אינה משתנה אבל המיקום שלי בתוכה משתנה בהחלט. לפני "זיהוי" דבר מה במרחב ראיתי את התמונה מזווית מסויימת, ולאחר הזיהוי אני רואה את התמונה מזווית אחרת ולמעשה, אני רואה תמונה שונה מזו הראשונה, וכאילו אותה התמונה החליפה כלפיי את פניה והביעה את זאת באמירה משלה. זו המשמעות של "ויאמר יהוה אלהים" – אני מבחין למעשה בזיהוי שלי מתוך האמירה הזאת.

לבטח גם לסטיה שלי שיקוף בתמונה המקורית, ולאחר הסטיה המיקום שלי בתמונה גם ישתנה; לפני הסטיה ראיתי תמונה ולאחריה אראה תמונה שונה. מכאן וגם עקב הסטיה שלי תצא "אימרתה" של התמונה המקורית ותודיע על מיקומי החדש במרחבה.

ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.

מחבר התורה ביקש לעקוב אחר הסטיה האנושית המבטא את "הלא טוב", כי הרי כל זיהוי חדש אמור לקדם את האדם צעד אחד קדימה ולשפר את מיקומו בתמונה המקורית, זה שורש האימרה "וירא אלהים כי טוב" שפגשנו בה תדירות על פני הפרק הראשון, בעוד ובאקט הסטיה האדם נסוג בתמונה המקורית במקום להתקדם, ולכן האימרה מזהה את הסטיה הזו ב- "לא-טוב"; היינו במקום לשפר את העמדה שלו ולראות עקב זאת "כי טוב"- קילקל את אותה העמדה וראה "כי לא טוב".     

מחבר התורה צופה איפוא בסטיה הזו מרגע היווצרותה באדם ורושם לפניו:

לא-טוב היות האדם לבדו – אדם כהוא זה לא יכול להתקדם על פני התמונה המקורית. הוא צריך לזהות דבר מה בשביל לשנות באמצעות הזיהוי הזה את מיקומו במערכת. נא לזכור שמחבר התורה אינו צופה מיד באדם המושלם לאחר שכבר היו בידו כל הכלים הדרושים לגלוש במרחב- כמו הנקבה שתהיה לצידו, אלא הוא צופה באדם הזה בהילוך איטי, שלב אחר שלב: זה עתה נוצר האדם והחוליה הניידת הזדווגה עימו. החוליה הניידת וכידוע היא המנוע שמאחורי התקדמות האדם על פני היקום. היא הזדווגה עימו במטרה מוצהרת להוציא באמצעותו את תכונת הניידות שלה לפועל, ועם כל התקדמות היא רושמת צעד נוסף בפרוייקט הניידות שלה.

ובכן הצפי של מחבר התורה באדם שנגזרה ממנו הקביעה "כי האדם כהוא זה אינו יכול להתקדם ולזהות את היקום" – מקור הקביעה הזו הוא בנקודה המופשטת הזו: יש להכין לאדם הזה צירופי מידע שיכול לזהותם על פני היקום ולהתקדם דרכם הלאה; אחרת איך הוא יתקדם ולאן?

אשר על כן, ממשיכה הדינמיקה הפועלת בטבע את אימרתה לאדם ששואף להתקדם ולשנות את מקומו במרחבה ואומרת:

אעשה-לו עזר כנגדו: האדם בשלב הראשוני של היווצרותו יכל להבחין בשאיפתו להתקדם מתוך אימרת הטבע הזו: הבה ניתן לו יד; הבה נכין לו צירופי מידע שיזהה אותם ויתקדם דרכם על פני התמונה המקורית של הטבע; דבר זה יהיה לו לעזר.

משמעות המונח "כנגדו" היא: וכנגד שאיפת האדם להתקדם אעשה לו עזר, ואכין עבורו צירופי מידע אותם יזהה על פני שרשרת המידע של היקום.

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו. 

וכן היה; הטבע הכין (לכאורה) עבור האדם את כל צירופי המידע הקיימים ביקום. באופן הזה בעצם נולד היקום הגשמי על כל חוליות המידע המייצגות את החומר שלו. האדם קולט את החומר הזה כצירופים צירופים של מידע דרך חמשת חושיו, מעבד במוחו את הנתונים הנקלטים והינה יש לו זיהוי: באופן הזה זיהה את האבן והצביע עליה, ובאופן הזה זיהה את החמצן והמים והתא והאלקטרון והשולחן והגלקסיות... האדם קלט את צירופי המידע של החומר, עיבד אותם וקרא להם בשמות: זו אבן, זה שולחן, וזה אלקטרון.

עם זאת יש להוסיף שלא כולנו זיהינו את האלקטרון, רק יחידי סגולה צפו בו ועמדו על תכונותיו. יש לציין שמי שזיהה את האלקטרון- זיהה לפניו אין סוף נוסחאות וצירופים עד שהגיע אל האלקטרון, בודד אותו וצפה בו...   למיותר לציין שלא כולנו נגרים ויודעים לבנות שולחן... וכשאני אומר "זיהינו את השולחן" הכוונה שלי גם לאין סוף נוסחאות וצירופים שהאדם זיהה על פני ההסטוריה האנושית, עד שהגיע אל השולחן ובנה אותו; זיהה אותו. אם נעקוב אחר השושלת של זיהוי השולחן אולי נגיע לאלפי שנים אחורה שעל פניהם זיהה האדם בטבע אין סוף צירופי מידע בדרכו אל השולחן.

אין ספק שהטכנולוגיה האנושית נבנתה אבן על אבן – מתוך אין סוף צירופי מידע שהאדם קלט ועיבד מהטבע. אין ספק שאם נרצה לעקוב אחר האבן הראשונה – נגיע לאלפי השנים אחורה... אין צל של ספק שמלאכת הזיהוי שייכת למעט מאוד אנשים שתרמו את חלק האריה להתפתחות האדם, אותם מכנים כיחידי סגולה כמו איינשטיין, אריסטו, ניוטון...

השאלה הנשאלת- מדוע רק יחידי סגולה השתתפו בפועל במלאכת זיהוי הטבע? קיים כמובן מוטיב "היכולת" השיכלית או הפיננסית – מוטיב המצוי אך ביחידי סגולה ואינו נהיר לכל אדם, אולם ולעניות דעתי המוטיב האמיתי שלהם הוא "האמביציה", השאיפה העיקשת הזאת... הקביעה הזאת נשענת דווקא על הנחה פשוטה: היו על פני ההסטוריה הרבה אנשים שהתברכו ביכולת פיננסית או שיכלית ולמרות זאת לא לקחו חלק פעיל בהתפתחות האנושית. החלק השני של ההנחה הפשוטה הוא שהקבוצה הזו שמיאנה לקחת חלק בזיהוי הטבע למרות נתוניה ויכולותיה – עולה מספרית ולאין ערוך על הקבוצה שלקחה חלק בזיהוי הטבע. מכאן נגזרת קביעתי שהמוטיב האמיתי שהיה שוכן בנשמת איינשטיין הוא האמביציה – לאו דווקא היכולת.

הסימן המובהק להעדר האמביציה באדם היא הנטיה שלנו להשיג את הדברים באופן מהיר ובקלות. לא להתעמק בדברים- פשוט להשיגם; לקחת אותם... אנו נוטים מלכתחילה לחיים הקלים ובונים לנו בפועל את המסלול עליו נקבל את הדברים באופן קל, מהיר, קליל... באופן שדורש אפס מאמץ. לא מזמן היינו הולכים לספריה בשביל לחפש ספר ואף מונח, היום בלחיצת כפתור אני מגיע למונח לספר ולתיזה... לא מזמן היינו יורדים למטה לטלפון ציבורי בשביל להתקשר, עד שהגיע הטלפון לכל בית ובית, ולאחר מכאן לכל כיס וכיס. פעם היינו משקיעים מאמץ ניכר בשביל לנסוע מעיר לעיר ועל אחת כמה וכמה למדינה שמעבר לים, היום זו שאלה של כמה דקות ולפעמים שעות כאשר המדינה רחוקה ומגיעים למחוז חפצינו ללא שום מאמץ. תרבות האוכל המהיר שהתפתחה במהרה על כדור הארץ- הג'אנק-פוד...

הטכנולוגיה המבורכת הובילה ללא ספק לתכונת הקלילות הזו, אולם האדם קידם את פני התכונה הזו בזרועות פתוחים, הוא ציפה לה בעצם; ייחל לבואה... הטכנולוגיה ייצגה מעל לכל את נטיית האדם, את פניו האמיתיים, את יעדו המובהק- ויעדו הוא להשיג את הדברים בקלילות ללא מאמץ ניכר... להשיג כמה שיותר ולהשקיע כמה שפחות; זו נטייתינו המקורית.   

מחבר התורה לא פסח על הדיון הזה וירד לעומקו על פני התמונה המורחבת של היום החמישי. לקח לי ימים שלמים בשביל לצלול עם המחבר אל העומק הנדרש לדיון. הוא סיכם את הדיון הזה על פני ארבעת הפסוקים של היום החמישי, ואני העברתי את סיכומו על פני 243 עמודים.

ואלה עיקרי הדיון והממצאים המתחברים עם דיונינו על תכונת "הצריכה" כפי שהתפתחה באדם, מהרגע בו צרבה החוליה הניידת את התכונה הזו באדם.

חולית המידע הניידת ובראשית דרכה, ריחפה מעל לשרשרת המידע של היקום וביקשה להוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל באמצעות חוליות מידע המשקפות, בניגוד לה, את החומר של היקום הגשמי. "חוליות מידע" אלו המשקפות את היקום נקראו בשמם זה על ידי האדם שקלט את החומר מסביבו דרכן. האדם קלט את החומר דרך חמשת חושיו, ולמעשה הוא קלט בחושיו אלו חוליות של מידע שעיבד אותן במוחו וזיהה את הרצף ביניהן- וזה האופן בו הגדיר את החומר וזיהה אותו. זהו מקור זוג המילים "חוליות מידע".

מנקודת מבטי אני האדם, לחוליות המידע ששיקפו את היקום היה יתרון וחיסרון, וגם לחולית המידע הניידת היה יתרון גם חיסרון. יתרון חוליות המידע של היקום היה בזאת שהן היוו הלכה ולמעשה את כל היש; בלעדיהן, לדידי, אין מאומה. וחסרונם היה שהן היו קבועות במקום אחד שנכפה עליהם, כי הרי הן קרנוּ מהחומר הדומם.

וכאמור, גם לחוליות המידע הניידות יתרון וחיסרון. בשאלת "קיום" החוליות האלו דנתי על גב המאמר הזה לעיל, ולכן אפסח על הנקודה הזאת ואעבור לשאלת היתרונות והחסרונות. מנקודת מבט האדם, יתרון החוליה הניידת הוא עצם הניידות שלה; היא חופשיה, ניידת, שום דבר לא נכפה עליה. חסרונה הוא שאינה יכולה לממש את תכונת הניידות שלה בכוחות עצמה. אומנם היא יכולה לרחף אולם אין לריחוף הזה שום משמעות, כי אין ביכולתה להתקדם ממקום למקום, היא זקוקה לשם זאת לחוליות המידע המשקפות את החומר שמקרין אותן. החוליות הניידות כבולות למעשה בחסדי החוליות של היקום, בצירוף שלהן, במימדי מטענן...

חסרון החוליה הניידת, או אם תרצה – הנסיבות, הם שהביאו אותה להתחבר בעל כורחה לחומר בשביל להוציא באמצעותו את תכונת הניידות שלה לפועל. מבחינתה, ואילולא החיסרון הזה שבאה עימו מהבית – היתה מוותרת ברצון ובשמחה על החומר ועל כל צירופיו, כי תכונות החומר הגס המוגדר והמוגבל- יהא צירופו אשר יהא, נוגדות בתכלית הניגוד את תכונתה המקורית שמכוונת אותה לאופק הבלתי מוגבל, לאין סוף, לחופש, לניידות אין סוף... זהו מקור גישתה המנוכרת לחומר, ועם קצת דמיון אפשר להוסיף לניכור הזה קצת אדנות ובעלות, וגם טיפת בוז וזילזול "שחשה" כלפי החומר.

החוליה הניידת מזהה איפוא את החומר דרך צירופי חוליות המידע שיתאימו לניידותה ומתחברת איתם; נכון לאמר- נאלצת בלית ברירה להתחבר איתם; נטייתה הטבעית מאלצת אותה לממש את תכונת הניידות שלה דרך החומר. היא באה אל היקום הפתוח האין סופי בשביל לנפוש ולשוטט במרחבו עד אין סוף, פשוטו כמשמעו, והחומר אוסר אותה בתוך בית מוגדר ומוגבל בן ארבע אמות... ואף כאשר עוברת אל בית גדול ומרווח מהראשון – אינה יכולה להתעלם מהגדֶרות שלו המגבילים את תנועתה. אם תרצה – זו ווראציה נוספת למקור גישתה המנוכרת לחומר ברגע פגישתה עימו.

בגישה המנוכרת הזו היא מקדמת את פני החומר ומתחברת עימו – היינו עם צירופים מסויימים של חוליות-מידע המייצגות את החומר שיכולים להתאים לתכונת ניידותה, ואף לאחר חיבורה עם ראשון הצירופים- מרק הניכור עם טיפת האדנות והבוז ממשיך להזין אותה...

הצירופים שהתחברה איתם הופכים בחברתה מצירופים דוממים ליצורים חיים והיא הופכת בחברתם מחולית-מידע ניידת לנפש חיה, כי הרי היא מתחילה מרגע החיבור איתם את פרוייקט הנופש הגרנדיוזי שלה ביקום, שמתבטא בהוצאת תכונת הניידות שלה אל המחוז המעשי; היא מתחילה בחברתם לצרוך את המידע של היקום – היינו את החומר כהוא זה, ולשנות באופן זה את מיקומה על מפת היקום הגשמי, היא מתחילה לעבור במרחב ממקום למקום, להתקדם, לנפוש, לחיות. היא הופכת בחברתם לנפש חיה וזהו מקור המונח "נפש חיה".

"נפש חיה" זו תתחיל כאמור לממש את ניידותה באמצעות החומר ולהתקדם דרכו, לצרוך אותו, ואופן צריכתה והתקדמותה יבטא את גישתה המנוכרת לחומר ותכונותיו... היא תבקש לטרוף ממנו – לא לצרוך אותו; היא תבקש לטרוף אותו – לא לאכול ממנו... היא תקח מהערימה שלפניה מה שבא ליד, היא תזלול- תבלע- תחסל- תרטש- תשסע... החוליה הניידת ובהתקדמותה על פני שרשרת המידע של היקום- תתנהג כטורפת לכל דבר.

מחבר התורה צפה בהתנהגות החוליה הניידת ביחס לחומר, והבחין בשלושה מצבים נבדלים:

1. הוא צפה בחוליה הניידת בטרם חיבורה עם החומר, כאשר היא ריחפה מעליו וחיפשה לה את הצירוף המתאים לניידותה להתחבר עימו. בשלב הזה החוליה הניידת ביקשה לשלב את החומר בתוכניותיה ושאיפותיה לעתיד לבוא... וכבר בשלב זה ניתן להבחין בגישתה המנוכרת לחומר ותוכניותיה כלפיו. כך רשם מחבר התורה את ממצאי תצפיתו לשלב הראשוני:

ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים.  (בראשית א, כ)

אסכם להלן את עיקר הדברים. מי שמבקש לעמוד על עומקם מוזמן לעיין בפרק החמישי.

ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה –   לפני הכל נגדיר שוב מספר מונחים שכבר עמדנו עליהם בפרק הזה או בפרקים קודמים:

"אלהים"– זה "הקודקוד" העומד בראש הפירמידה ומנווט, מכוון, מנהיג, מוביל... הרי הוא "החוליה הניידת" שעתידה להתחבר עם החומר ועם כל יצור ויצור, וגם עתידה להתחבר עם הגוף האנושי ולהיות לתודעה העצמית באדם. בכל אופן המונח "אלהים" כאן מכוון לחוליה הניידת בטרם חיבורה עם החומר, כאשר רק ריחפה מעליו.

"מים"– זה מונח תורני המקביל בימינו למונח "מידע". למעוניינים- עמדתי על מקורו בפרק הראשון.

"ויאמר"– עמדנו בפרק הזה על המונח הזה.

אני מזהה דבר מה בתמונה המקורית של הטבע ועם כל זיהוי- המיקום שלי משתנה בתמונה. לציין, התמונה עצמה לא משתנה אבל המיקום שלי בתוכה משתנה עם כל זיהוי וזיהוי. לפני הזיהוי ראיתי את התמונה מזווית מסויימת, ולאחר הזיהוי אני רואה את התמונה מזווית אחרת ולמעשה אני רואה תמונה שונה מזו הראשונה, וכאילו אותה התמונה החליפה כלפיי את פניה והביעה את זאת באמירה משלה. זו המשמעות של "ויאמר יהוה" – אני מבחין למעשה בזיהוי שלי מתוך האמירה הזאת.

"ויאמר יהוה אל משה": משמע– משה זיהה משהו בטבע, והאמירה הזאת תבטא את הזיהוי שלו. הוא יבחין איפוא בזיהוי שלו בתוך האמירה הזאת. באותה מידה אפשר לאמר: ויאמר יהוה אל ניוטון: ולשים בהמשך האמירה את חוקי התנועה.

"וידבר יהוה אל משה": אותו העיקרון. אומנם קיים הבדל בין אמירה לדיבור שלא נעמוד עליו כאן, אך העיקרון נותר בעינו.

"ויאמר אלהים אל משה": משה הצליח לחזור אל התודעה המקורית שלו ולהתמקם באמצעותה בתמונה המקורית של הטבע, או אז לזהות משהו מתוך התמונה שהאמירה הזאת תבטא.

התמקמות בתמונה המקורית– משמע לזהות את הרצף בין שני חלקי המידע, היינו בין המציאות המוגבלת שלנו לבין המציאות הכללית של כל היקום. זו בעצם התמונה המקורית אותה שירטט מחבר התורה על פני הפרק הראשון בשש רזולוציות (הגדלות). וכאשר הרמנו ידיים ולא הצלחנו לעמוד על התמונה הזאת ולהתמקם בה, חיבר לנו מחבר התורה את יתר התורה, באופן שנעמוד מחוץ לכתלי התמונה המקורית ולהבחין במה שמתחולל בתוכה באופן נקודתי. איננו רואים מהמקום שלנו את כל התמונה כי הרי איננו יכולים להתמקם בתוכה, אבל יש לנו אפשרות להבחין מתוך הצפי בדינמיקה שלה בנקודה מסויימת, לרשום את הממצא לפנינו ולהתקדם באופן הזה במרחב, כי הרי אנו מזהים נקודות תקניות וחדשות מתוך התמונה הכללית – הגם ואיננו ממוקמים עדיין בתוכה.   

ההבדל איפוא בין "ויאמר אלהים אל משה" לבין "ויאמר יהוה אל משה" הוא הבדל עצום. זה המדריך שבעזרתו נוכל לזהות את מקום אבותינו ואת מעמדם בכל תמונה ותמונה בה הופיעו בתורה. כן נוכל לזהות את מקום כל הדמויות שהופיעו בתורה ואת ניידותם בכל תמונה בתורה.    

"נפש חיה"– התכונה המקורית של חולית המידע הניידת היא "ניידות", לנוד על פני היקום, לנוע ללא גבול, לשוטט עד אין סוף במרחב... בסלנג של ימינו "להסתלבט", ובלשון התורה "לנפוש". מחבר התורה השתמש בשורש הפועל "לנפוש" והרכיב ממנו את המילה "פישון"– הוא הנהר האחד של גן עדן, היינו הצינור היחיד והשלם המאפשר גישה לשרשרת המידע השלמה של היקום.

הפועל המקורי ולמעשה הוא לא "לנפוש" אלא "לפוש" – היינו לתפוס שלווה, לשכב, לנוח... מכאן, אני "פש" משמעותו אני נופש, וכך משתלבים עם שם הנהר של גן עדן "פישון": אני פש בפישון... כמו אני שוקל במשקל, השמש זורחת במזרח... והחוליה הניידת ששואפת לנוע על פני היקום ולנפוש בו עד אין סוף נקראת "נפש"; וכאשר היא מתחברת עם צירוף כלשהו מחוליות המידע של החומר ומוציאה באמצעות הזיווג הזה את תכונת הניידות שלה לפועל, היינו כאשר היא נופשת בפועל- נקראת אז: "נפש חיה", היינו הנופשת שנופשת בפועל, הנופשת החיה.

"שרץ"– הוא טורף שיכול להיות קטן בינוני או גדול... שרץ נקרא גם "רומש" מלרמוש... הוא ממשפחת הזוחלים כמו התנין שהוא אבי הזוחלים והטורפים.

"ארץ"– זו המציאות. היא מייצגת את החלק הראשון שבשרשרת המידע, הוא החלק המוכר לנו שככבר זוהה על ידינו.

"שמים"– זה החלק השני של המידע, אם תרצה – החלק הנותר שבשרשרת המידע של היקום.

"רקיע השמים"– זה הקו המפריד בין שני חלקי המידע, היינו בין המידע שכבר זוהה על ידינו הנקרא "ארץ"– היא המציאות שלנו בפועל והמוגבלת מטבעה, לבין יתר המידע הנותר ביקום– היא המציאות דה פקטו של היקום.

מכאן, התמונה המקורית של היקום = ארץ + שמים. היא החיבור בין שני חלקי המידע, או אם תרצה– היקום דה פקטו.

מכאן נחזור אל ממצאי התצפית בהתנהגות החוליה הניידת כפי שנרשמו ע"י מחבר התורה ביום החמישי. הוא צפה בהתנהגות החוליה הניידת ביחס לחומר, והבחין בשלושה מצבים נבדלים; להלן המצב הראשון:

ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים. 

החוליה הניידת ריחפה מעל שרשרת המידע וחיפשה לה את הצירוף המתאים לניידותה להתחבר עימו. וכפי שהזכרנו, כבר בשלב זה ניתן להבחין בגישתה המנוכרת לחומר שביקשה להיות באמצעותו לנפש חיה, כלומר לצרוך באמצעותו את החומר ובאופן הזה להתקדם על פני מפת היקום.

עם זאת, מחבר התורה צפה בה מקרוב וראה כי היא לא ביקשה להפוך בחברת החומר ל-"נפש חיה" כי-אם ל-"שרץ נפש חיה" – היינו לטורפת שטורפת את המידע שלידה ומתקדמת בזאת על פני שרשרת המידע. בשפה העברית יש הבדל בין לצרוך/ להשתמש/ לקחת/ לנצל/ להפיק/ לייצר/ להניב... אולם החוליה הניידת לא רצתה אף אחד מהפועלים האלה, היא ביקשה לטרוף את המידע שלידה בעזרת אחד הטורפים, או בלשון המקרא– אחד השרצים, יהא מטענו אשר יהיה... וכפי שראינו בהגדרה– השרץ יכול להיות בכל גודל, מהחד-תאי ועד לתנין...

מחבר התורה הטיב לתאר את שאיפותיה משרשרת המידע של היקום; וזו התוכנית שרקמה:

ישרצו המים שרץ נפש חיה – ששרשרת המידע של היקום הגשמי תשרוץ עבורה טרף להתחבר עימו ולטרוף באמצעותו את החומר של היקום. באופן הזה היא תיכננה לנפוש ביקום ולממש באמצעות החומר את תכונת הניידות שלה בפועל. ועדיין לא תמה תוכניתה:

ועוף יעופף על-הארץ – החוליה הניידת רואה בחומר עצמו שעתידה להפוך בחברתו ליצור – טרף! והפעם רואה אותו כעוף... היא רואה את עצמה נתלית על כנפי "העוף" הזה – היינו על כנפי הטרף שלה, ועפה איתו ממקום למקום ומקפצת על פני שרשרת המידע לאורכה ולרוחבה ללא שום סדר שיגביל אותה. היא תתקדם על פני הארץ ותטרוף את המציאות שלה בתעופה לא בהליכה.

היפוכו של הנחש ההולך על גחונו הוא העוף המעופף. כאשר אתה הולך על פני משטח ומבקש לעבור מנקודה לנקודה – אתה חייב לעבור על פני כל השטח שבין שתי הנקודות. אולם כאשר אתה עף מנקודה לנקודה, אינך חייב לעבור על פני כל השטח שבין שתי הנקודות ולסרוק אותו, אלא פשוט אתה עובר מנקודה א' ונוחת מיד בנקודה ב' שרצונך בה, ובזאת פוסח על פני כל השטח אשר בין שתי הנקודות – דבר שיחסוך ממך זמן ומאמץ ומעל לכל יתן לך להגיע אל מחוז חפצך מיידית.

למיותר לציין שבשלב זה החוליה הניידת אינה מזהה עדיין את מטען החומר עימו היא עתידה להתחבר, אך היא מזהה את ערימת החומר של היקום כי הרי היא מרחפת מעליו ושואפת לממש במרחב החומר את ניידותה. היא שואפת איפוא לבנות באמצעות ערימת החומר הכללי את הארץ שלה- היינו את המציאות שלה שתלך ותתפח עד אין סוף. אם כן, החוליה הניידת ולמרות שעדיין אין שום מציאות בידה כי עוד לא צרכה שום מידע בפועל ועוד לא עשתה שום צעד ביקום, היא מודעת לקיום שני חלקי המידע: החלק שהולכת לטרוף ושילך ויטפח ויהווה את המציאות שלה, והחלק הנותר של היקום – הוא בנק הטריפות שלה...

אם כן שאלת הרצף בין שני חלקי המידע היא מעין עובדה מוגמרת מבחינתה ואינה מתחבטת בה כמונו למשל... כל בעית האדם מסתכמת בזיהוי הרצף שבין שני חלקי המידע, אך החוליה הניידת חווה את הרצף הזה כחלק מכלל התמונה שמרחפת עליה, אשר על כן היא רואה גם את הטרף שעתידה להתחבר איתו- מזהה את הרצף שבין שני חלקי המידע וטורף יחד איתה את הפרי שהינו תוצר של הרצף הזה.       

על-פני רקיע השמים – הטרף שעתידה להתחבר עימו (העוף המעופף) יזהה את רקיע השמים המפריד בין שני חלקי המידע, כאשר היא תלויה על כנפיו ואוכלת את הפרי – תוצר עיבוד שני חלקי המידע.

הייתי רוצה גם אני לתפוס טרמפ עם החוליה הניידת על "העוף המעופף" שמזהה את שני חלקי המידע וקוטף את הפרי – תוצר עיבוד שני חלקי המידע. הייתי רוצה בהזדמנות פז זו להדגיש את ההבדל בין הפרי הזה, לבין אותו הפרי שבעליו קוטף מבלי לזהות את הרצף בין שני חלקי המידע. המדובר למעשה באותו הפרי, אך ההבדל נעוץ במי שאוכל אותו; יורשה לי לנמק את ההבדל הזה בדוגמה פשוטה:

תפוח הוא פרי. אנו אוכלים את התפוח ונהנים ממנו. יש כאלה שמקלפים אותו ואני לא בתוכם, אני אוהב אותו עם הקליפה. עכשיו תארו לעצמכם מצב אבסורדי בו אתה תופס ביד תפוח ויודע שאין יותר מהתפוח הזה וגם לא יהיה. למעשה נוצרו בעולם 150 תפוחים ואתה אחד מברי המזל ששם את ידו על אחד מהם. אני קורא למצב הזה אבסורדי כי פשוט לא יתכן מצב כזה, בתפוח יש את הגרעינים שלו ואנחנו זורעים אותם כל השנים ואוכלים ונהנים מהתפוחים. ואפילו אם תהיה בצורת שנה אחת שנתיים או עשר – אבל בסוף יהיה לנו תפוחים כי יש לנו את גרעיני התפוח ולעולם לא ייפסק ייצורו. וזה בדיוק מה שבישר לי מחבר התורה בתמונה המורחבת של היום השלישי:

"ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו", הבעיה שלא אני ולא אתה ולא אף אחד בעולם הבין את מחבר התורה; הוא לא התכוון ב- "זרעו בו" רק לדשא ולעשב ולפירות העץ... כי הוא לקח אותם כדוגמה אופיינית והתכוון בעצם לכל פירות הארץ, לכל דבר בעולם, הוא התכוון לכל פרי ופרי שצורך אותו האדם, והאדם צורך לא רק אוכל- הוא צורך גם ספרים, תרבות, מוסיקה, נוף, יש כאלה שיכולים לעמוד שעה שלמה על יד ציור של שמן ולהנות ממנו, ויש כאלה שמנגינה מסויימת יכולה לעשות להם את היום ואני אחד מהם. למעשה כל צעד וצעד בחיים הוא פרי שהאדם צורך; החיים בעצמם הם מליארדי פירות מכל הגדלים והסוגים אותם האדם צורך בכל שניה ושניה- על ידי אוכל או על ידי נוף או על ידי החמצן ששואף לריאות... החיים מתקיימים בכל רגע על ידי צריכה של פירות, ומחבר התורה בישר לנו שכל פרי למינהו שהאדם צורך- זרעו בו; הוא לא ייגמר לעולם.

בשביל להבין את כוונת המחבר שעדיין אינה ברורה דיה, נחזור שוב אל התפוח הידידותי המוכר לכולנו. אני מציע שנשתחרר לרגע מכוונת המחבר ונתרכז בכוונותינו אנו, בתמונה המוכרת לנו, בתפוח האדום. כשאנחנו מחזיקים ביד תפוח ונוגסים בו, והלכה למעשה לאו דווקא הגרעינים שבו הם שהביאו את התפוח אלי ליד, אלא השמש והמים והמינרלים שבאדמה; ואם אביא ביולוג הוא יספור לי עוד לפחות עשרה גורמים נוספים ואולי הוא יצטרך את עזרתו של הפיזיולוג שיתרום עוד עשרה גורמים משלו, ואם יהיה בסביבה פיזיקאי- גם הוא יתרום מספר חוקים וכוחות שהשתתפו ביצירת התפוח- כמו כוח המשיכה למשל... ומי יודע אולי נצטרך להעיר מקבורתם את אינשטיין וניוטון שיתנו גם הם יד לפרוייקט הזה.

בשביל לא לאבד עניין, בואו נתרכז רק בשלושת הגורמים שפתחו את הרשימה האין סופית כמעט שלנו, שהולכת ומתארכת כי מצאנו בסביבה גם מומחי לכימיה... בואו נתרכז בשמש, במים, ובמינרלים. השמש היא כוכב שמשפיע על כדור הארץ ולבטח גם על התפוח האדום שלנו; ללא השמש לא היה לנו תפוח- וגם כדור הארץ לא היה... מבלי להכנס לפרטים שאין להם סוף- אוסיף את המופשטת הזאת: השמש בעצמה קיימת מתוך מספר גורמים וכוחות הפועלים בתוכה ומחוצה לה. ואם אשתמש בשירותיו של פיזיקאי הוא יכול לנסח את מה שאמרתי באופן יותר מדויק ומרשים, ואם אצרף לפיזיקאי עוד מספר מומחים בתחומם – יוכלו ללא ספק לעזור לי ולפיזיקאי ולפרט את רשימת הגורמים שהביאו את השמש למיקומה ולתנאיה שכנראה הולכים ומשתנים כל הזמן, כי נצפית ביקום תכונת ההתפשטות.

גם המים והמינרלים הם גורמים שהשתתפו בהבאת התפוח אלי, ולבטח קיימים גורמים אין סופיים שהביאו לקיום המים והמינרלים ושבכל רגע ורגע משתתפים בפועל לקיומם. אני יכול לקבוע מבלי להזיז עפעף שללא כוח המשיכה לא היו לי מים- בדקו ובחנו, וללא הירח לא היה לי כוח משיכה, וללא השמש לא היה לי ירח וללא מערכת השמש לא היתה לי שמש, וללא שביל החלב לא היתה מתקיימת מערכת השמש, וכך עד שמגיעים לגלקסיה הרחוקה ביותר ביקום הנצפה שלנו, וגם הגלקסיה הזאת קשורה בגורמים שבלעדיהם לא הייתה מתקיימת, וכך פשוטו כמשמעו עד אין סוף.

אני מנסה להגיד שאין ביקום מערכת סגורה שאינה קשורה במערכת אחרת, ושגם הגלקציה הרחוקה ביותר מאיתנו- לא היתה קיימת ברגע זה ללא שביל החלב שלנו, תכונת ההתפשטות הנצפית ביקום היא לא הראיה היחידה כי-אם כל גורם וגורם הנמצא בכל גרם ביקום הוא ראיה על זאת. הקביעה הזאת היא מופשטת שנקראת בימינו "תכונת הרצף" ומחבר התורה קורא לה "האחד" – אם תרצה "תכונת האחד".

נחזור לתפוח לסכם עליו את הצפי שלנו עד הלום. ובכן וכשאני מחזיק בתפוח וקובע שזרעו בו, הכוונה למעשה למכלול הזרעים שהביאו את התפוח לידי, ואם אבקש למנות את זרעי התפוח ולהכניסם אל תוך רשימה מסודרת אזי לרשימה הזאת לא יהיה סוף; היא תתחיל מהמים והמינרלים והשמש, תמשיך לגורמים שבמערכת השמש, תעבור אל הגורמים שבשביל החלב, ממנה אל הגורמים שבגלקסיה השכנה, וממנה לשלישית לרביעית ועד לאין סוף...

המושג "אין סוף" מצביע למעשה על חוסר אונים; על חוסר שליטה... אינני יכול לשלוט בגורמים שאין להם סוף – אני יכול לשלוט רק בגורמים הנמצאים תחת חסותי במערכת סגורה ומוגדרת... אשר על כן, וכאשר אני מחזיק בתפוח שזרעו בו- אני מחזיק בעצם בראשית החוט המוביל אל יתר הזרעים שהביאו את התפוח אלי ושהלכה למעשה אין להם סוף... לחוט הזה וכמובן אין סוף ולמעשה אין לי שליטה עליו, אבל אני מחזיק בראשו דבר שיבטיח לי לקבל את הפרי הזה לעד – כל עוד רצוני בו.

זרעו בו , בכל פרי, ולכן אתה שולט בו לעד למרות שאין לרשימת זרעיו סוף. זרעו בו וביכולתך לשכפלו ולהנות ממנו לעד. החיים וכפי שהזכרנו מתקיימים בכל רגע על ידי צריכת הפירות, כמו פירות העץ והמוסיקה והנוף וציור השמן והחמצן ששואף לריאות... גם הגוף שלנו הוא פרי בפני עצמו שזרעו בו, ומחבר התורה בישר לנו שכל פרי למינהו שהאדם צורך- זרעו בו ונשלט על ידו; הוא לעד ייגמר – כל עוד רצונו לצרוך אותו.

לסיכום הצפי הזה, הייתי רוצה לחזור להנחה התיאורטית אותה כיניתי כאבסורד... תאר לך אילו אדם אחד היה תופס בידו תפוח ויודע שאין יותר מהתפוח הזה וגם לא יהיה. ובעצם מצב אבסורדי זה יכול להפוך בהחלט למעשי אילו האדם שהחזיק בתפוח – לא היה מודע לקיום הזרע שבו. האדם הזה לא ילך לחפש עוד פרי מתוק עגלגל ואדום שכזה ובצדק כי חבל לו על הזמן... הסבירות שימצא ביקום האין סופי שלפניו עוד פרי מורכב בעל אותו הטעם ואותן התכונות שואפת לאפס.

הוא אשר טען מחבר התורה והבאתי את טענתו בפתח דברי. הוא טען שהמוות הוא האפשרות הנדירה במשחק החיים, והאדם התרגל לבחור דווקא באפשרות אבסורדית זו. האדם, טען מחבר התורה, אינו מודע לקיום הזרע שבתוך פירותיו, לכן ובאופן אבסורדי ביותר הוא מתייחס לעצמו כבר מזל שנפל בידו פרי אחד מתוך 150 פירות הנמצאים בעולם...

ובכן האדם צורך אומנם את פירות החיים אך הוא מתייחס אליהם כפירות מוגבלים ומוגדרים שנפלו למזלו בחלקו המוגבל, ומה שנותר לו הוא לצרוך אותם עד שיגמרו בתוך מרחבו המוגדר; היינו עד שחייו ייגמרו עם הפרי האחרון. זהו האבסורד שמחבר התורה הצביע עליו. בפועל, אין אדם שלא הגיע לידי האבסורד הזה.

אני חוזר מכאן אל ממצאי התצפית בהתנהגות החוליה הניידת כפי שנרשמו ע"י מחבר התורה ביום החמישי. הוא צפה בהתנהגות החוליה הניידת ביחס לחומר, והבחין בשלושה מצבים נבדלים; להלן המצב הראשון:

ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים.

החוליה הניידת ריחפה מעל שרשרת המידע וחיפשה לה את הצירוף המתאים לניידותה להתחבר עימו. להלן התוכנית שרקמה שמבטא את ניכורה ואת שאיפותיה מהחומר של היקום:

היא תיכננה לנפוש ביקום ולממש באמצעות החומר את תכונת הניידות שלה בפועל באופן ששרשרת המידע שהיקום הגשמי מקרין- תשרוץ עבורה טרף להתחבר עימו ולטרוף באמצעותו את החומר של היקום. היא רואה את עצמה נתלית על כנפי הטרף שתתחבר עימו, עפה איתו ממקום למקום ומקפצת על פני שרשרת המידע לאורכה ולרוחבה ללא שום סדר שיגביל אותה. היא תתקדם על פני הארץ ותטרוף את המציאות שלה בתעופה לא בהליכה...       

אם כן, תמצית התמונה אותה רואה החוליה הניידת מנקודת ריחופה מעל שרשרת המידע הגשמית ובטרם התמזגותה בפועל עם החומר- היא זו:

"העוף המעופף" שעתידה להתחבר עימו (הטרף/ היצור הגשמי) – מזהה את רקיע השמים המפריד בין שני חלקי המידע, היינו בין המציאות שהולכת לשים עליה את היד לבין החלק הנותר של היקום, וזאת כאשר היא תלויה על כנפי היצור / הטרף / העוף הזה וצורכת את הפירות שקוטף עבורה- כתוצר מעובד של שני חלקי המידע. זהו עיקר התצפית במצב הראשון בו עוברת החוליה הניידת במסעה אל החומר.

המצב השני:

ויברא אלהים את-התנינם הגדלים, ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים כי-טוב.  (בראשית א, כא)

במצב השני צופה מחבר התורה בפלאטפורמה עליה התמקמה החוליה הניידת בפועל לאחר זיווג עם החומר-היצור. אסתפק בציון המצב השני ולא אעמוד עליו; אפנה את המעוניין בפרטים לפרק החמישי.

המצב השלישי:

ויברך אתם אלהים לאמר:  פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף ירב בארץ. (בראשית א, כב)

המצב השלישי והאחרון בו צופה מחבר התורה מקביל למעשה למצב הראשון אך בהבדל אחד: במצב הראשון צפה מחבר התורה בתוכנית שרקמה החוליה הניידת לגבי החומר בטרם חיבורה עימו, ובמצב השלישי צפה בתוכנית החוליה הניידת לגבי החומר לאחר חיבורה עימו. לציין, ההבדל בין שני המצבים הוא טכני וחשוב להבחין בו ולעמוד עליו, אך אין המדובר בהבדל מהותי, כי אנו צופים הרי בהתנהגות אותה החוליה הניידת. וגם כאן אסתפק בציון המצב ואפנה את המעוניין בפרטים לפרק החמישי.

בידינו כבר כל מצבור המונחים הרלוונטים וזה הזמן לחזור אל תכונת הניידות (הצריכה) אותה צרבה החוליה הניידת באדם. מחבר התורה צפה בתכונה הזו על פני הפרק השני של בראשית והציגה לפנינו בהילוך איטי. אלה הם איפוא תולדות תכונת הצריכה כפי שהחוליה הניידת צרבה באדם- שלב אחר שלב.

יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.  יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו.  כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.  כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)

ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו – כפי שהזכרתי, התקדמות האדם במרחב נעשית על ידי הזיהוי שלו לצירופי המידע. אדם כהוא זה לא יכול להתקדם על פני התמונה המקורית של היקום; חייב הוא לזהות צירוף חדש בשביל לשנות באמצעות הזיהוי הזה את מיקומו במערכת וזוהי בעצם הגדרת "ההתקדמות". נא לזכור שוב שמחבר התורה צופה בפעולת ההתקדמות הזו בהילוך איטי, שלב אחר שלב: זה עתה הזדווגה החוליה הניידת עם הגוף האנושי בשביל להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל, והינה כי כן נוצר "אדם" תקני במרחב היקום הגשמי, והוא אמור לעשות את הצעד הראשון שלו ביקום ולצעוד- להתקדם; הוא צריך איפוא לזהות את צירופי המידע של החומר, ועם כל זיהוי וזיהוי יתקדם צעד ועוד צעד.

בשביל לרדת לעומק הטקסט ולהתחבר עימו- אציג להלן היפותזה אבסורדית... תארו לכם שמרחב היקום הוא מוגבל וזה עתה נולד האדם אל המרחב הזה המשתרע על פני השטח שבין נקודה א' עד ב', והאדם איפוא צריך להתקדם על פני השטח הזה ולזהות אותו.

                  א |-----------------------------------------------------| ב     

ובכן האדם התחיל את חייו מנקודה א', הלך וזיהה את החומר שלידו והתקדם בצעדי ענק; הוא קלט בחושיו את צירופי המידע של החומר, עיבד אותם במוחו וקרא להם בשמות: זו אבן, זה שולחן, וזה אלקטרון...

תכונת הניידות של החוליה הניידת שבקרבו יצאה איפוא לפועל עם הצעד הראשון שעשה במרחב כאשר זיהה את האבן והצביע עליה, אחריה זיהה את החמצן והמים והתא והאלקטרון והשולחן והמטוס... על ידי כל זיהוי וכאמור שינה האדם את מיקומו במערכת והתקדם, צעד, הביא את התכלית שלו כאדם בעל תודעה השואפת לניידות שיא לפועל... הביא את תכונת הניידות המקורית של תודעתו לפועל... באופן הזה הוא צעד וייצר את החיים.   

וכך המשיך וצעד עד שהגיע אל נקודה ב' – היא סוף הדרך ונעצר; אין בהמשך לנקודה הזו שום דבר לזהות לכן היא נקראת "סוף הדרך". בנקודה ב' איפוא פסקו חייו כי הוא לא יכול להתקדם משם ולעשות שום צעד, אין הלאה מה לזהות... ולמרבה האירוניה, דווקא בנקודת הסיום פגש במושג חדש וזיהה אותו: "לא-טוב"; הוא לא יכול מכאן והלאה להביא את תכליתו לפועל ולהתקדם; זו הגדרת הלא-טוב.

יוצא שהתקדמות האדם על פני שרשרת המידע של היקום – היא הגדרת החיים; והאפשרות להתקדם בפועל על פני שרשרת המידע של היקום- היא הגדרת "הטוב".   

כלומר הגדרת "הטוב" אינה מבטא את התקדמות האדם, אלא מבטא את תנאי המרחב המאפשרים לו להתקדם. בפרק הראשון של בראשית פגשנו תדירות את המושג "וירא אלהים כי טוב": תודעת האדם חשה את הטוב כאשר הבחינה במרחב האין סופי שלפניה שיאפשר לה להתקדם ללא הגבלה ולהוציא את תכונת הניידות האין-סופית שלה לפועל.

אם כן מחבר התורה מונה להלן את הגורמים שיביאו את האדם לזהות מצב "לא-טוב", היינו לזהות מרחב מוגבל.             

ויאמר יהוה אלהים: התודעה האנושית מזהה מתוך הטבע את המצבים להלן:

"לא-טוב" היות האדם לבדו: זהו המצב הגולמי הבסיסי ביותר בו האדם נמצא במצב "לא-טוב". המושג הגולמי "לא טוב" מבטא את המצב הגולמי "היות האדם לבדו", היינו מבטא את הימצאות האדם לבדו ללא שרשרת מידע המוקרנת מהחומר הגולמי של היקום. במצב כזה אין לאדם לאן להתקדם כי אין לו מה לזהות; אין שום צירוף מידע לפניו.

"לא-טוב" מבטא את הימצאות האדם לבדו ללא יקום, אולם והלכה למעשה אין ולא יתכן מצב של אדם ללא יקום כי היקום תמיד קיים, אשר על כן הכוונה במצב הגולמי "לא-טוב" היא לאדם שתודעתו "העצלנית" אינה מעבדת את המידע שהחומר מקרין לעברה, וזה תואם למצב בו היקום אינו קיים לכאורה עבורה. זהו כאמור המצב הגולמי הראשון של הגדרת "לא-טוב" לדידי האדם.

אעשה-לו עזר כנגדו: זה המצב השני בו האדם נמצא במצב "לא-טוב" כי מזהה מרחב מוגבל לפניו. אנו מלווים את "האדם לבדו" שפגשנו במצב הראשון ועוברים איתו אל המצב השני כאשר הולך לחפש עזר כנגדו. תודעת האדם הזה מזהה למעשה את בעיית העצלנות שלה ומחפשת לה תשובה, כי הרי ולמרות עצלנותה – הרוק יורד לה מהפה והיא רוצה לממש את תכונת הניידות שהחוליה הניידת צרבה בה. היא רוצה לנוע ולהתקדם אך הרגליים העצלות ממאנות לזוז... זה כמו לשים מעדנים ליד אכלן שנפלו שיניו...

התודעה העצלה מחפשת איפוא מזור לבעיית העצלות שלה; היא מחפשת לה סעד של ממש... והיא הולכת למצוא את מבוקשה בחיק הטבע, ודווקא שם מחטטת במרץ וכן היא מוצאת לה עזרים מסויימים שעונים חלקית על בעייתה אך לא באופן מושלם, כלומר היא לא מוצאת את העזר המושלם שימלא את החלל שנפער בגלל עצלנותה- או בלשון מחבר התורה- היא לא מוצאת את העזר המושלם כנגדה...    

אנו נראה בהמשך לאילו אזורים הלכה בטבע, מה היא חיפשה מה מצאה ובאילו מכשולים נתקלה; בכל אופן היא רודפת אחר העזר הזה כמעט באובססיביות ונוצר הרושם וכאילו רוצה להשיגו כאן ומיד ובכל מחיר... והשאלה הנשאלת: וכי מה בוער לה? על מה הבהילות הזאת? מדוע ועל מה הדחיפות והדחק למצוא לה את העזר המושלם כאן ומיד... והרי היא יכולה להמתין עד שהיא בעצמה תתעשת והיא בעצמה תוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ותתקדם על פני שרשרת המידע, בקצב שלה, בזמן שלה, בפסיעות שלה... כי הרי לפניה שרשרת מידע ענקית אין סופית של היקום במלואו, ואף אחד לא עומד ומקציב לה אילו פסיעות צריכה לעשות באיזו מהירות ומה עליה להספיק... אין מקום "להספק" במרחב האין-סוף... והשאלה איפוא: מה דחק בה?

מחבר התורה צפה בהילוך איטי בהתנהגות התודעה וראה לנגד עיניו את הגורם שדחק בה למצוא לה עזר וכנגדה... היא נדחקה למצוא את העזר כי זיהתה מרחב מוגבל לפניה וביקשה להספיק ולצרוך אותו. היא זיהתה איפוא את המרחב הזה:

         א |-----------------------------------------------------| ב

זה המצב השני בו האדם מזהה את המונח "לא-טוב" כי מזהה מרחב מוגבל לפניו. "האדם לבדו" שפגשנו במצב הראשון – יזהה בשלב הבא את המציאות ויבקש להספיק ולצרוך אותה, לכן ילך לחפש לו עזר כנגדו; עזר שימלא את השטח-ריק שנפער בעצלנותו. ועל מנת להמחיש את הזיהוי החלקי שלו- אילו בד בבד עם זיהוי המציאות היה מזהה גם את החלק השני של המידע ועומד על הרצף שמחבר את המציאות שלו עם החלק השני הזה- לא היה מרגיש בשום צורך "להספיק" וממילא לא היה לו צורך בשום עזר, כי שרשרת מידע אין סופית לפניו ושאלת ההספק לא היתה עולה על הפרק.

מכאן אנו ממשיכים עם מחבר התורה וצופים בהתפתחות התודעה האנושית בהילוך איטי. אנו מלווים איפוא את התודעה שבשלב הראשון התעצלה מלזהות את שרשרת המידע והאדם היה לבדו ביקום, בשלב השני התודעה תזהה את היקום כמרחב מוגבל ותבקש להספיק ולצרוך אותו באמצעות עזר שתצא אל הטבע לחפשו. והינה אנחנו בשלב השלישי המטיל את האור על מלאכת החיפוש בפועל אחר העזר שיעזור לתודעה בזיהוי המידע; היינו שיעזור לה להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולהתקדם על שרשרת המידע של החומר הגשמי של היקום. התקדמותה על שרשרת המידע נעשית באמצעות זיהוי רצף חוליות המידע שבשרשרת הזו (חתך נתון של רצף חוליות נקרא "צירוף" כמו צירוף המידע שנקרא על ידינו "אבן", "אלקטרון", "שולחן"...), לכן הפועל המקביל לזיהוי הוא "ניידות", התקדמות, צריכה.   

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה – מחבר התורה מאיר ראשונה את אזור החיפושים אליו פנתה תודעת האדם בטבע. היא הלכה ישירות אל "האדמה", אל "עפר הארץ", אל "המידע של החומר" – היינו אל "המידע" שהחומר מקרין. היא הלכה לחפש בערימת המידע את העזר שלה.

המונח "אדמה" מעיד על קיום המידע המוקרן מהארץ, מהחומר. המונח "אדמה" מקביל איפוא "למידע" שהחומר מקרין. זו לא הפעם הראשונה בה נתקלים במונח "אדמה" וכבר עמדנו עליו במאמר הזה.

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה –   התודעה האנושית "יוצרת" את העזר שלה מערימת המידע של הטבע. קיים הבדל ניכר בין עשייה, בריאה ויצירה:

"עשייה" היא המקבילה של "זיהוי", לכן העשייה מסתכמת בפעולת הזיהוי, כמו – אעשה-לו עזר כנגדו: התודעה ביקשה לזהות את העזר שלה מתוך ערימת המידע; היא ביקשה איפוא לזהות דבר שקיים מאז ומתמיד בטבע אך רק עכשיו הבחינה בו- משמע היא מבקשת לעשות אותו.

בעוד "בריאה" מבטא פעולה של זיהוי דבר- שלא היה לו קיום מבחינת המזהה. כמו – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: התודעה האנושית פתחה את עיניה וראתה מולה את השמים והארץ. הם לא היו קיימים לדידה רגע לפני שזיהתה אותם. היקום איפוא נברא לגבה יש מאין; אפשר להגיד במקביל שהיא בראה את היקום, זיהתה אותו באמצעות פעולת הבריאה שהתחוללה ברגע אחד בקרבה. אשר על כן והחל מאותו הרגע, כל היקום לגבה הוא היש הקיים שנולדה אליו, ועליה מעכשיו לזהות את הצירופים שלו, היינו לזהות את רצף חוליות המידע שהחומר מקרין, לכן והחל מרגע הבריאה, כל מה שתזהה ביקום יירשם בפנקסה כעשייה.

בשונה לעשייה ולבריאה, "היצירה" היא זיהוי של "צירוף מידע" – שיזוהה על מנת להשתמש בו ולעשות מרכיביו צירוף שונה. יצירה היא איפוא תוצר של שתי פעולות:   זיהוי (עשיה) + הרכבה = יצירה.

דוגמה מאלפת ליצירה היא הדוגמה שלהלן:

וייצר יהוה אלהים את האדם– עפר מן האדמה – מתוך הדינמיקה הפועלת במרחב זוהתה תכונת "העפר מו האדמה", ומתוך רכיבי התכונה הזו "נוצר" (הורכב) האדם...

וגם הנושא שלפנינו מהווה דוגמה מאלפת של "יצירה":

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים –

מתוך הדינמיקה הפועלת במרחב זוהתה תכונת "האדמה", ומתוך רכיבי התכונה הזאת "יצרה" (הרכיבה) התודעה האנושית את "כל חית השדה" ואת "כל עוף השמים" שיהוו לה לעזר. התודעה האנושית "יצרה" איפוא את העזר שלה מערימת המידע של הטבע.

ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים – והינה זיהתה התודעה את מבוקשה ואת העזר שלה בשתי יצירות שיחברו יחד להיות לה לעזר: "כל חית השדה", "כל עוף השמים".

נעמוד ראשון על אמצעי העזר " כל חית השדה". המונח "כל חיה " נגזר מתוך המונח "נפש חיה " אותו פגשנו לראשונה ביום החמישי וגם נתקלנו בו לעיל, נעבור איפוא שוב על המונח "נפש חיה" ונצלול אל עומקו.

מקור חיי האדם וחיי כל יצור ויצור ביקום היא חולית המידע הניידת שריחפה לה מעל היקום ושאפה להוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל, היינו לנוד, להתקדם, לעבור מנקודה אחת לשניה ומהשניה לשלישית ולרביעית ועד אין סוף...

חולית המידע הזו נקראת "ניידת" כי קיומה אינו נגזר מתכונת החומר הדומם. אני יכול להצביע למשל על "רצף של חוליות מידע" ולקרוא לצירוף שלהן "כיסא", זאת כי אני יכול לחוש בכיסא ולהצביע עליו, הכיסא ולמעשה מקרין לכל עבר מידע, ואני קולט את המידע הזה – משמע אני מזהה את רצף חוליות המידע של הכיסא. את פעולת קליטת המידע של הכיסא אני עושה דרך חמשת חושי, אך פעולת זיהוי רצף חוליותיו מוטלת על מוחי. הוא מטפל איפוא בחוליות המידע שהועברו אליו ע"י חושי, מעבד אותן ומזהה את הרצף שלהן, כלומר מזהה בחוליות האלה "צירוף" ויוצר לו זהות הנקראת "כיסא", לכן אין לי ספק בקיום החוליות האלו של הכיסא, כי הן היו האמצעי שקלטתי דרכן את הכיסא.   

בשונה לחוליות המידע של הכיסא ושל כל החומר הדומם ביקום, קיימות, לטענת מחבר התורה, עוד חוליות מידע "עצמאיות" שאינן מייצגות את החומר ואינן מוקרנות ממנו. הן מרחפות על פני החומר של היקום ומכאן בא השם שלהן: חוליות מידע ניידות. שאלת קיומן ולמעשה חייבת לידון במרחב הפיזי המעשי כי אנו דנים והלכה למעשה בשאלת "קיום", ובכל הנוגע לשאלה הזו יש לאדם כיוון ברור ומדויק, זאת כי אנחנו חשים את הקיום בחושינו ולכל מה שנקלט על ידי חושינו – יש קיום. מסקנה, לֶמַה שלא נקלט בחושינו- אין קיום. השאלה איפוא, איך האדם יכול להצביע על חוליות המידע הניידות שאינן נקלטות על ידי חושיו...

מחבר התורה מעלה את השאלה העקרונית הזאת ודן בה בהרחבה על פני הפרק השני של בראשית. ובעצם הוא פותח בשאלה הזאת מיד לאחר ששם בידי האדם את תעודת הביטוח שעתידה לבטח את המעיין לאורך כל תקופת עיונו בתמונה המקורית- מפני "מוגבלות" המציאות שעודנו כבול בין כותליה... עברתי במאמר לעיל על המשמעות הכללית של הדברים ואנו נחתור בהמשך אל תוכנם באופן מפורט ונעמוד עליהם; בינתיים אנו מכינים את הקרקע בשביל להגיע ברגליים יציבות אל היום השביעי המיוחל ולעיין בתוכן תעודת הביטוח, אחרת וללא הבנת תוכן התעודה- לא ניתן להפעיל את תוקפה...

וכפי שהזכרנו במספר הזדמנויות, ולאחר שעמד האדם חסר אונים מול ששת הרזולוציות של התמונה המקורית שהוצגה לפניו על פני הפרק הראשון, דהיינו ולאחר שלא הצליח לקלוט אותה ולחזור אל תודעתו המקורית- החליט מחבר התורה להציג בפני האדם את אותה התמונה בשנית על פני יתר התורה, ובאמצעות כלי עזר חדש שנתן לו את שם הקוד "יהוה" – הוא הדינמיקה הפועלת במרחב.

מחבר התורה פתח איפוא את הפרוייקט שלו על פני הפרק השני של בראשית בשלושת הפסוקים של יום השבת שמהווים תעודת ביטוח לכל מוטב אשר ירצה להמשיך ולעיין במהות התמונה המקורית, ולאחר הצגת נוסח התעודה הזו- פתח מיד בשאלה העקרונית שניסחתי לעיל: "איך האדם יכול להצביע על חוליות המידע הניידות שאינן נקלטות על ידי חושיו...". למעשה, מחבר התורה אומר בזאת כי אדם שאינו מסוגל לזהות את "החוליה הניידת" ולעמוד על מקורה – אינו יכול להתמודד עם התמונה המקורית, לכן הוא התחיל בדיון הזה- להלן הנוסח המלא:

ד אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם:  ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים.  ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ; ואדם אין לעבד את-האדמה.  ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה.  ז וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.  (בראשית ב)

את "חולית המידע הניידת" שבאדם כינה מחבר התורה בתואר "אלהים"- מלשון "הקודקוד" העומד בראש הפירמידה ומנווט, מכוון, מנהיג, מוביל... הרי היא התודעה העצמית בגוף האנושי. מחבר התורה פתח בעצם את חיבורו באיזכור החוליה הזו על פני הפסוק הראשון של בראשית:

ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: התודעה האנושית נולדה אל תוך היקום... היא פתחה את עיניה וראתה מולה שמים וארץ. כלומר, ובכל הנוגע לה – השמים והארץ התקיימו ברגע זה ולא היו קיימים רגע לפני שזיהתה אותם. באופן הזה עיצבה התודעה האנושית את זיקתה ליקום אשר נברא לגבה יש מאין. אפשר להגיד במקביל שהיא בראה בקירבה את היקום, כלומר היא זיהתה אותו באמצעות פעולת הבריאה "זיהוי יש מאין". אני מזכיר ומשנן את זאת בשביל לעמוד על ההבדל בין פעולת הבריאה "המושלמת" הזו לבין פעולת הבריאה "החלקית" שתפתח את הדיון שלפנינו.

בבריאה של הפרק הראשון, התודעה זיהתה (בראה) את התמונה המקורית המושלמת- היא הארץ והשמים, וזו למעשה התמונה שמחבר התורה הלך והרחיב אותה בפרק הראשון על פני ששת הרזולוציות, אולם ולמרות זאת עמד האדם חסר אונים והתודעה שלו לא הצליחה לחבוק את מלוא התמונה הזו ולהפנים אותה; כלומר הקודקוד שעמד בראש הפירמידה של המערכת האנושית- לא הצליח לקלוט את התמונה המקורית ולהתמקם בתוכה בשביל לנווט את האדם בנתיבותיה...   לכן מצא מחבר התורה כלי עזר שבאמצעותו יציג לתודעה האנושית את אותה התמונה בשנית, ולכלי הזה נתן את שם הקוד "יהוה" – הוא הדינמיקה הפועלת במרחב.

שוב, התודעה, בתמונה שהוצגה בפרק הראשון, היתה אמורה לקלוט את תמונת היקום במלואה בשביל להתמקם בה ולהכיר את נתיביה. משמע וכאילו התודעה עומדת מחוץ לתמונה ומשקיפה עליה, כי רק באופן הזה יכלה לראותה במלואה. אולם התודעה לא הצליחה במשימה הזאת ולא יכלה להתמקם מחוץ לתמונה – היא נותרה איפוא בתוכה כי בסופו של דבר היא חלק ממנה... וכאן התפתחה הבעיה: איך ניתן לבחון את תמונת היקום הכללית כאשר התודעה נמצאת בתוכה ורואה בפועל רק חלק ממנה, כי מיותר לציין שתמונת היקום היא גדולה ומי שעומד בתוכה יכול לראות רק חלק ממנה...

אם כן ובאופן פרדוקסלי, רק תודעה שיכולה להתנתק מהתמונה המקורית ולהשקיף עליה מבחוץ – יכולה להתמקם בתוכה ולהכיר את נתיביה. במילים אחרות, רק תודעה שיכולה לרחף כאוות נפשה מחוץ לתמונה – תוכל לרחף כאוות נפשה גם בתוך התמונה ולהוציא את תכונת הניידות האין סופית שלה לפועל.

ברם התודעה האנושית ולמרות ששת הרזולוציות של התמונה המקורית שהוצגו בפרק הראשון – לא הצליחה להתנתק מהתמונה המקורית ולהשקיף על התמונה המלאה מבחוץ, וכתוצאה מזאת לא יכלה להתמקם בתוך התמונה המקורית ולהוציא את תכונת הניידות האין סופית במרחבה אל הפועל. לכן הציג מחבר התורה בפני התודעה האנושית כלי עזר חדש- הוא הדינמיקה הפועלת במרחב (יהוה) שבעזרתו תוכל התודעה לזהות נתחים חלקיים מתוך התמונה כאשר היא עומדת בפועל בתוכה, ולמעשה באופן הזה היא תתרגל לזהות כל נתח ושביל שתיקלע אליו בתמונה, אך עדיין לא תוכל לשלוט בכל רחבי התמונה כל עוד ונמצאת בתוך כתליה... עד אשר תֶתַרְגֶל את ניידותה בנופי התמונה השונים ותחזור לניידותה המקורית שתאפשר לה לצאת אל מחוץ לתמונה המקורית ולרחף מעליה, היינו להשקיף על התמונה במלואה, או אז תתמקם כהלכה בתוך התמונה המקורית ותוציא את תכונת הניידות האין סופית שלה לפועל- כלשונה וכהילכתה.

אשר על כן, והחל מהפרק השני ואילך, כל התמונות שיוצגו בעזרת כלי העזר (יהוה) מהווים נתחים חלקיים מהתמונה המקורית – בניגוד לתמונות השלמות, שש במספר, עליהן השקיפה התודעה המקורית בפרק הראשון של בראשית. בדיון הנוכחי איפוא, התודעה תזהה רק חלק קטן מהתמונה המקורית כפי שנראה להלן.

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם:  ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים.

מחבר התורה מצביע להלן על תמונה חלקית של "הבריאה", כאשר פתחה התודעה האנושית את עיניה וראתה מולה ארץ ושמים. ניתן להגיד, איפוא, שהתודעה האנושית בראה בקרבה את היקום כי היא זיהתה אותו באמצעות פעולת זיהוי "יש מאין" – הרי היא פעולת "הבריאה".

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם: מחבר התורה מצביע בזאת על חתך חלקי מהבריאה.   בדרך כלל אנו מצביעים במונח "תולדות" על התפתחות הדבר, מאין יצא ולאן הגיע... וגם כאן מבקש מחבר התורה להצביע על התפתחות בריאת השמים והארץ בתודעה. הוא מבקש למעשה להפריד את סצינות ההתפתחות ולצפות בכל סצינה בנפרד: מה קדם לכל סצינה; דהיינו איך היא הגיעה הלום ולאן פניה מועדות...

אולם אנו נתקלים כאן בבעיה אמיתית, כי אין אנו צופים בעשייה שניתן לעקוב אחר התפתחותה ולחלקה לפלחים ויחידות, אנו צופים כאן במעשה בריאה שלא ניתן לחלוקה, ולכן סוג הזיהוי הזה נקרא "בריאה" לאמר- זוהה ברגע אחד יש מאין; השמים והארץ לא היו קיימים רגע לפני שהתודעה זיהתה אותם והם התקיימו לדידה בשביב של רגע, והכיצד ניתן לחלק שביב של רגע...

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם: מחבר התורה מאשר את תקניות התהייה שלנו ומבקש בעצם שנשנן אותה ולא נפסח עליה לאורך כל הדיון בהמשך. אכן, מאשר מחבר התורה, "הבריאה" כהיא זו לא ניתנת לחלוקה ושלא נשכח לרגע את זאת, לכן הוא הקטין את האות הראשונה ה' במילה "הִבָּרְאָם" להפנות את תשומת ליבנו לעניין הזה: חלקי תמונות "הבריאה" שיוצגו להלן מהווים חלקים קטנים שנגזרו להלכה- אך לא למעשה, מתוך תמונת הבריאה.

ב ה בראם: התמונות החלקיות להלן התהוו כאחד וכיחידה אחת בתוך תמונת הבריאה שמטבעה היא בת מקשה אחת.

ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. הדגש הוא על האות ב' שקידמה את היום, לאמר "בתוך היום"- כחלק מתוך היום. התמונות שעתידים להופיע להלן חלקיות הן בהכרח ואינן מייצגות את התמונה המלאה והמקורית של הבריאה; אשר על כן, מחבר התורה מדגיש ומבאיר, התמונות החלקיות שיוצגו להלן התהוו כיחידה אחת בתוך תמונה מלאה של "יום" שלם, ואף סכום מניותיהן אינו משקף כשלעצמו "יום" שלם.

הדגש וכפי שאמרתי הוא על האות ב' שנוספה למונח "יום", ואילו המדובר היה ביום השלם, נכון היה לציין את הנוסח הבא:

"אלה תולדות בריאת השמים והארץ, יום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים".

בפרק הראשון, להדגיש, הציג מחבר התורה שש פעמים את התמונה המלאה של היום השלם וציין: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני..." ללמדך שכל אחת מששת הרזולוציות היא העתק מקורי של התמונה המלאה והמושלמת. הוא לא ציין, לדוגמה, "ויהי-ערב ויהי-בקר ביום אחד, ביום שני..."

סיכום ביניים: תמונות הבריאה שיופיעו להלן הן פרוסות שנגזרו מהתמונה המקורית ואין בהן כדי לייצג את התמונה המקורית של הבריאה. אנו נצפה להלן במעין תרגיל מחשבתי בו יאיט מחבר התורה את הרצת התמונה הדינמית הפועלת במרחב ויחזיר אותה עד לרגע הבריאה, שם הוא יציג בהילוך איטי מספר סצינות מתוך התמונה הדינמית, דרכן נעקוב אחר מקור וזהות "חוליית המידע הניידת" – היא התודעה האנושית.

ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים: האדם זיהה בטבע את הארץ ואת היקום ובזאת מסתכמת "עשייתו". זו תמונה מתוך תמונות עשיית האדם בטבע – היינו מתוך זיהוי רצף חוליות המידע שבטבע. כלומר התמונה הדינמית של הטבע תבטא בכל רגע את עשיית האדם. אותו האדם עתיד לזהות גם את הגלגל בטבע, או אז ניתן לציין: "ויעשה יהוה את הגלגל" – כלומר עשיית הגלגל שהתחוללה מן הסתם בטבע תשקף את זיהוי האדם לגלגל שבטבע. הגלגל היה מאז ומתמיד בטבע אך רק עכשיו זיהה אותו האדם, לכן רק עכשיו ניתן להצביע על הגלגל ולציין כי נעשה הגלגל הזה במסגרת הדינמית של הטבע. "ויעש יהוה את הגלגל"... הטבע, איפוא, הוא ראי לעשיית האדם.

יהוה אלהים – לשנן ולזכור: והחל מהפרק השני של בראשית יתחיל האדם ללכת אחר "מנהיג" אחר שימלא את תפקיד תודעתו ויודרך על ידו להבנת התמונה המקורית של היקום... המנהיג הזה וכאמור הוא הדינמיקה הפועלת במרחב המכונה "יהוה". מנהיג זה ומעכשיו יהיה לאלהים של האדם, למדריכו הישיר, ואת זאת נשנן לאורך כל הפרק השני לבל נשכח לרגע: "יהוה אלהים": "הדינמיקה הפועלת במרחב" היא זו שתשמש לנו מעכשיו "אלהים".

הייתי רוצה לזהות בזאת עוד נקודה שכבר עמדתי עליה באחד הפרקים:     

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם: מחבר התורה מודיע איפוא על כוונתו להריץ בהילוך איטי את התמונה הדינמית של היקום ולהחזירה אל רגע הבריאה; היינו אל תולדות השמים והארץ ברגע זיהויים על ידי התודעה האנושית, וכאילו התודעה האנושית הולכת לזהות, ילד אחר ילד, את משפחת היקום – את תולדותיו...   מחבר התורה הולך איפוא לחזור עם התמונה הדינמית עד לרגע בו התודעה גילתה את היקום הגדול, השמים, ומתוכו גזרה את המציאות שלה – היינו את הארץ. אם כן סדר הופעת התמונות שיחזור אליהן הוא כלהלן:

אלה תולדות: השמים והארץ. הוא יחזור קודם כל אל תמונת היקום הגדול- השמים, ולאחר מכאן תופיע תמונת הארץ- היא המציאות שהתודעה האנושית עתידה לגזור מתוך היקום.

אולם ובניגוד לסדר הזה, נתחי התמונות יופיעו בפועל באופן הפוך:

ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים – קודם כל תופיע תמונת הארץ, ורק אחריה תופיע תמונת השמים. זאת כי התודעה האנושית, ומטבע הדברים, תזהה קודם כל את הארץ שנולדה אליה, ורק לאחר מכאן תזהה את יתר היקום שמסביבה – את השמים.

אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם; ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. נחזור איפוא אל תמונת הבריאה, נריץ אותה בהילוך איטי ונגזור מתוכה חלקים אחדים ע"פ סדר הופעתם:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ; ואדם אין לעבד את-האדמה.

מחבר התורה ולמעשה לא מבקש לחזור אל תמונת הבריאה ממש אלא אל התמונה שקדמה לשביב בו התוודעה התודעה אל היקום. הוא מבקש לחזור לשם על מנת לצפות במה שקדם לשביב הבריאה: איך נראית תמונת היקום ברגע הראשון שקדם לבריאה... אולם, שוב, הבריאה היא יחידה אחת, לכן לא ניתן לנתק את שביב הבריאה מהרגע שקדם לו על מנת לבודד את הרגע הזה ולמקד את העדשה עליו, אבל ניתן למקד את העדשה על הדברים שהתהוו דווקא ברגע הבריאה, ולשלול בזאת את עובדת קיומם לפני הבריאה. אם אני בוחן תמונה בה אני מפקיד מטבע בידך, סימן שלפני כן לא היה בידך מטבע. בשיטה הזו אפשר לבחון גם את מאפייני הדברים שהתהוו בשביב הבריאה ולעקוב דרך המאפיינים האלה אחר מסלול התפתחותם... אם הפקדתי עכשיו בידך מטבע סימן שלפני כן לא היו למטבע הזה את המאפיינים הדרושים בשביל שיונח בידך ותשתמש בו, ובזאת אני יכול לבודד את המאפיינים האלה ולזהות אותם. ניתן בנוסף לזהות גורמים חיצוניים שהשפיעו על "הדברים" שהתהוו בשביב הבריאה והתוו את מאפייניהם.

מחבר התורה מתמקד איפוא בשביב הבריאה, בוחן את הדברים ברגע ה יבראם ומפיק מזאת שניים:

1- הוא צופה בדברים שהתהוו בשביב הבריאה ושולל בזאת את קיומם בטרם הבריאה.

2- הוא צופה במאפייני הדברים שהתהוו בשביב הבריאה, מבודד אותם, ועוקב דרכם אחר גורמים חיצוניים שכלל לא הופיעו בתמונה אך השפיעו על הדברים שהתהוו ברגע הבריאה.

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ – "שיח" הוא עץ נמוך, "ושדה" הוא שטח אדמה מעובד. מחבר התורה צפה בשיח שהתהווה בתוך שדה אדמה מעובד, והסיק מזאת שלפני הופעת האדם בטבע לא היה שיח ולא שדה. להזכירכם, מחבר התורה משתמש ב-"ארץ" כדוגמה ליתר כל הדברים שנבראו בתודעה האנושית, לכן הוא מקדם את השיח במילת הקשר "כל" להצביע כאמור על יתר הדברים שהתודעה האנושית בורא- היינו מזהה לראשונה "יש מאין": מגנט, מזון, חשמל, כוח, אלקטרון, תא... בכל שדה אשר יהא: בשדה הכימי, הביולוגי, הפיזיקלי, הרפואי, הביוכימי, החשמלי, האלקטרוני, המגנטי, הגנטי, המוסיקלי... וכל שיח השדה...

וכל שיח השדה: שיח וכאמור הוא עץ נמוך. מחבר התורה התלווה איפוא לכל שיח ושיח וצפה בכל השדות בהם עתיד האדם לברוא את הדברים, להתוודע אליהם ולעבדם... הוא ראה מולו שדות מעוצים בעצים מכל הדגמים והגדלים, אך כולם כאחד נבטו משיח אחד נמוך קומה וממנו התפתח הכל... כי הרי הוא עקב אחרי השיח הזה מרגע בריאתו.

לעולם לא תראה בשום שדה מכונית שנולדה יש מאין... ולא אלקטרון שנולד יש מאין, גם לא די.אנ.איי שהופיע ברגע קט מתחת למיקרוסקופ... מקור כל דבר ודבר שזוהה בטבע הוא השיח הקטן – זה העץ הנמוך בעל גזע ושורשים וענפים שהתחיל בקול ענות חלושה וממנו צמח העץ הגבוה של זיהוי הדי.אנ.איי ופענוח הקוד הגנטי...

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ – מחבר התורה נצמד איפוא לשיח הזה מרגע הופעתו בשדה האנושי ועקב אחר התפתחותו, ובאופן הזה הצביע על מאפיין אחד המשותף לכל מאפייני המצאות האדם ומחקריו – הוא מאפיין "הרצף" המחבר את כל העצים מכל המינים בכל שדה אפשרי בשיח שדה אחד קטן. תכונת "הרצף" תלווה את האדם בכל דרך אפשרית ותחבר בין כל מסלוליו.

וכל עשב השדה טרם יצמח – מחבר התורה צפה בעשב שהתהווה בתוך שדה אנושי מעובד, והסיק מזאת שלפני הופעת האדם בטבע גם לא היה עשב. להזכירכם שוב, מחבר התורה משתמש בארץ וכל הנלווה אליה כדוגמה אופיינית לכל דבר אשר בראה התודעה האנושית / אשר זיהתה התודעה האנושית "יש מאין"...   מחבר התורה ביקש למעשה להדגיש בזאת, שאילולא האדם – גם עשב לא היה בטבע. וכי למה?

גם העשב הוא צמח נמוך, אך אינו מעוצה. כלומר ישנם עוד דברים שהאדם מתוודע אליהם "יש מאין" ואינם נולדים כעץ הקטן והמושלם בעל גזע ופירות וענפים שמתפתח מטבעו לעץ גדול ומורכב... אלה הם הדברים הפשוטים הבלתי מסובכים, אם תרצה – הבלתי מעובדים, הגולמיים, המופשטים שהאדם נתקל בעשרות מהם מידי יום ביומו ומתוודע אליהם לראשונה... כמו תכונה מסויימת שגילה בחבר, הערה שולית אך מפתיעה ששמע ממכר, פיסקה חדשה בספר, מילה בלתי מוכרת, אות, משפט שמשך לראשונה את תשומת ליבו; רעיון קטן ושובב שנגלה לעיניו...

אנו חשופים למעשה לים של עשבים קטנים שחדשות לבקרים מופיעים בסביבתינו וצומחים להם לאיטם ואף משרישים ומפרים... ישנם כאלה המבורכים שצומחים כמעט מאליהם כמו פרח בו נתקלת והשקית ולפתע גילית גינונת יפה... או רעיון קטן שנגלה לך פעם וצמח ממנו עסק... ישנם במקביל העשבים השוטים שצומחים ומשרישים עד שממלאים את הסביבה ומזיקים לה, כל זאת כי לא עקרת אותם כאשר הופיעו לראשונה בגינתך.

לסיכום, השיחים והעשבים הם כל צירופי המידע הקיימים ביקום, אותם עתיד האדם לזהות מתוך רצף שרשרת המידע האין סופית של היקום. "שיחים" הם הצירופים המורכבים ברצף המידע שעתידים להתפתח ולגדול ולהניב פירות אין סוף, כמו צירוף המידע של הגלגל שממנו התפתח המנוע וכל הטכנולוגיה האנושית... "שיחים" אלה נקראו ע"י מחבר התורה ביום הרביעי של הפרק הראשון כמאורות... לשיחים האלה שורשים שמקשרים בין כל שיחי העבר והעתיד, לכן השיחים הם בעלי גזע חזק שתורם ליציבותם כי הם הגורם שאמור לקשר בין כל העידנים, ומתוכם אמור להתפתח העץ שיתנשא לגבהים... בד בבד כל שיח נותן את פירות העידן שלו, לכן השיחים הם בעלי ענפים הנושאים את הפירות. לסיום, מחבר התורה קרא להם "שיחים" ולא "עצים" כי כל רצף מידע- גדול ומורכב ככל שיהיה, מקורו בהכרח ברצף קטן ממנו... גם עץ הארז היה פעם שיח קרוב לאדמה.

בעוד "העשבים" הם צירופי המידע הפחות מורכבים שבטבע, להם קרא מחבר התורה ביום הרביעי ככוכבים... יש אין סוף כוכבים ביקום ולבטח יש להם השפעה עלינו ועל כדור הארץ אולם אין אנו נותנים עליהם את הדעת כי הם רחוקים מאיתנו ואין אנו מרגישים באופן מוחשי את השפעתם, ולכן אנו מעריכים את השפעתם אם בכלל- כדלה וחסרת משמעות... ודווקא בגלל זאת לצירופי המידע המופשטים תכונה יחודית של התפתחות... הם מתפתחים מאליהם בחצר האחורית מבלי שיד אדם נגעה בהם... ופיתאום אתה משקיף על החצר ורואה מולך משטח של דשא נאה, או לחילופין אתה רואה חצר מלאה בעשבים שוטים מכל סוג ואתה שואל את עצמך: מאיפה באו כל העשבים האלה...

דוגמה יפה על זאת הם העשבים שנובטים בכל בית ובית, ואני מדבר על עשבי החינוך והתרבות שגודלים כמעט מאליהם בבית האנושי... כך אנו חשים בפועל, אולם אם נעקוב אחר צמיחתם נבחין שאנו בעצמינו נטענו אותם קלח אחר קלח, גבעול אחר גבעול... ולפתע אתה יושב על יד בינך באוטובוס ורואה אותו קם ממקומו בשביל לתת אותו לאיש מבוגר שרק עלה לאוטובוס... או לחילופין אתה פותח לפתע את הדלת לשוטר שבא לעצור את הבן שלך באשמת סוחר בסמים... ואתה שואל את עצמך בכל הכנות: מה אשמתי שהגיע לי הבן הזה... מאיפה לעזאזל יצא...

לכן, הערה לסיום, כינה מחבר התורה את התפתחות העשבים בפועל לצמוח – "וכל-עשב השדה טרם יצמח", כי אומנם אנו מודעים לצמיחת העשבים אך איננו מרגישים בזאת... אנו מודעים גם לצמיחת כל דבר ודבר בטבע שגודל ומתפתח לו כמעט בסתר הרחק מעינינו, כמו צמיחת הגוף האנושי- מישהו עוקב בעיניו אחר צמיחה כזו? כל צמיחה מטבעה היא איטית ובלתי ניתנת למעקב רגיל בעין המזויינת, אך בסופו של דבר נבחין גם נבחין במוצר שצמח וגם בידינו שעשו את זה, לטוב ולרע.

בעוד, את התפתחות השיחים כינה בפועל להיות – "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", כי את השיחים אנו מזהים במו עינינו ועמלים על התפתחותם במו ידינו; אנחנו עשינו (זיהינו) את הגלגל והמטוס ומכונת הגילוח... לכן כל שלב ושלב בהתפתחות השיח הזה התקיים לדידנו, נהייה, זיהינו כל שלב בהתפתחות השיח, עמדנו מולו ועשינו בו שימוש. צמיחת השיח התרחשה לעינינו, נכון להגיד- התקיימה לעינינו.

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ:

בשלב הראשון, מחבר התורה צופה בשיחים ובעשבים שהתהוו בשביב הבריאה ושולל בזאת את קיומם בטרם הבריאה. בשלב הבא הוא יצפה במאפייני השיחים והעשבים שהתהוו בשביב הבריאה, יבודד אותם, ויעקוב דרך המאפיינים האלה אחר גורמים חיצוניים שכלל לא הופיעו בתמונה אך השפיעו על התהוות השיחים והעשבים, כמו המָטָר, היינו הגשם.

השיחים והעשבים שהתהוו בשביב הבריאה- לא היו מתפתחים בהמשך ללא המָטָר, מכאן אי-קיומם בטרם הבריאה מקורו בחוסר המטר; הגשם לא ירד בטרם הבריאה.                   

מטר זה גשם וגשם זה מים. "מים"– הוא מונח תורני המקביל בימינו למונח "מידע נזיל".

עמדנו לעיל ארוכות על המונח "אדמה" שגם הוא מקביל למונח "מידע", להלן תזכורת קטנה. האדמה היא עפר הארץ ותכונות האדמה הן למעשה תכונות הארץ, כי כל המידע של הארץ משתקף מאדמתה, מעפרה שממנו יצמחו פירותיה. לאמיתו של דבר, המידע של כל חומר אשר יהא נמצא "באדמתו"- היינו בגרגירים שלו, בחלקיקים שלו, כך הברזל והנחושת והזהב והאלומיניום... צפי ממושך בחלקיקי המתכת הביא את האדם לגלות את האלקטרונים שלו ולעמוד על תכונת מוליכות-חשמלית... היום אנחנו יודעים יותר מתמיד שהחומר נושא מידע וניתן לחתור אל עומק המידע של החומר דרך החלקיקים שמרכיבים את האטום שלו. את התבונה הזו קנינו מתוך עפר אדמת הארץ שממנו צומחים פירותיה.

אם כן ניתן להגיד שהערך "אדמה" מקביל לתבונה זו: כל חומר מקרין מידע- אותו ניתן לקלוט דרך "אדמתו", היינו דרך החלקיק שלו. קיום האדמה מעיד איפוא על קיום המידע של החומר ממנו עשוייה אדמתו. התורה השתמש במונח "אדמה" כערך המעיד על קיום המידע של החומר. המידע של הארץ הוא באדמה שלה... הערך "אדמה" איפוא, הוא המקביל למושג "המידע שהחומר מקרין".

וכידוע פירות הארץ יוצאים מאדמתה, אולם אדמה ללא מים לא תיתן את פירותיה... כלומר ניתן לקלוט את האדמה ולבודד אותה, אך לא ניתן לממש אותה ללא מים; לא ניתן לעשות בה שימוש ללא מים. במילים מקבילות, ניתן לקלוט את המידע ואף לבודד אותו ולהצביע עליו, אך לא ניתן לממש את המידע ולהנות ממנו ללא מים, לא ניתן לעשות שימוש פעיל במידע ללא מים- היינו ללא תכונות המים; ואני מדגיש, אין הכוונה דווקא למים עצמם אלא לתכונות המים, כתכונת הגמישות, הנזילות, תכונות מצבי הצבירה של המים...

אכן אנו קולטים בחושינו (במישרין או בעקיפין) את החומר דרך חוליות המידע שמקרין; אותן החוליות מועברות למוחינו שמעבדן ומזהה דרכן את החומר. ואומנם כך זיהה האדם את האבן והאלקטרון והשולחן והחלקיק ואת כל החומר שפגש על כדור הארץ, אולם הוא לא יכל לעשות במידע הזה שימוש ללא ישום תכונות המים על המידע שבידו, היינו ללא הקניית תכונות המים לאדמת הארץ, או לחילופין- ללא השימוש במים עצמם כממס לאותה האדמה או כתערובת איתה. באופן הזה לדוגמה בנה האדם את החלק המיושב שלו על כדור הארץ: הוא השתמש במים ועירבב אותם עם חומר האדמה בשביל לצקת את בנייניו; ללא המים לא יכל להיות לנו קורת גג. באופן הזה בנינו את המכונות של העידן הטכנולוגי: ללא התכת החומר והפיכתו לנוזלי, היינו ללא הקניית תכונת הנזילות של המים לחומר – לא היתה בידינו שום מכונה.

אולם לא רק את גוף המכונות בנינו בעזרת תכונות המים, כי-אם גם את "השיח" שלהן בנינו באמצעות תכונות המים. במילים אחרות, זיהינו ראשונה את צירוף המידע של השיח והתחברנו איתו ועם שורשיו, ולאחר מכאן יצקנו אותו מחדש לכלי הקיבול שלנו (המוח) בעזרת תכונת הנזילות של המים שמקבלים את צורת כלי הקיבול שלהם. יצרנו בעזרת המים את הגשר בין שני עידנים: בין העידן בו נבנה השיח הקודם, לעידן החדש בו בנינו את השיח המעודכן- יצירת כפינו.

אביא להלן שתי דוגמאות שימחישו את "תכונת המים" הדרושה לאדם לעיבוד כל שיח ושיח. ובדומה למחבר התורה, אשתמש קודם כל בדוגמת האדמה; עיבוד האדמה. ברצוני ליצר פירות וירקות: אני רוצה קמח ותפוזים ועגבניות... דבר ראשון לוקח את עצמי ויוצא לחפש שטח אדמה שניתן לזרוע בו את הפירות שאני חפץ בהם. שטח סלעי ללא עפר לא יתאים למשימה שלי. אני צריך איפוא אדמת עפר מתאימה, ויחד עם זאת אני צריך ללמוד איך מעבדים אדמה, איך בכלל מתנהל העסק הזה...

השלב הראשוני איפוא הוא שלב תיאורטי בו אני אוסף מידע, מזהה אותו, לומד אותו, מתחבר איתו... בשלב השני אני מתחיל בפועל לעבד את המידע שברשותי ואולי אף אשפרו ואעדכנו- מה שנקרא אָפָתֶּחַ אותו ואתאימו לרצונותי. בשלב השני אחרוש איפוא את האדמה ואוסיף לה דשנים, אשקה אותה, וכך אגיע לשלב השלישי המיוחל ואקצור את פירות האדמה – הן פירותי שהיגעתי אליהם בזיעת אפי.

דוגמה שניה: ברצוני לבנות מכונה מסויימת. שלב ראשון אני הולך ללמוד ולאסוף מידע בתחום, היינו לזהות את השיח שיתחבר למכונה העתידית שלי; אני מזהה איפוא בשלב הראשון את "האדמה"- את המידע הגולמי של המכונה שלי. בשלב השני אני משקה את המרחב שזיהתי, היינו הופך אותו למיימי, לנוזלי וזאת בשביל לצקת אותו לכלי הקיבול שלי- למוחי שיעבד את המידע הזה ויצור ממנו מכונה שתתאים לרצונותי ולמידותי.

תמצית שלושת השלבים:                               

1. לזהות את עפר האדמה. (לזהות את חלקיק החומר, את השיח/ עשב).

2. לעבד את האדמה/ להשקותה. (להשקות את השיח / ליצוק את המידע בכלי הקיבול של המוח / לעבד את המידע).

3. לקצור את פירות האדמה. (להשתמש במכונה).

אם כן קליטת האדם לחומר עוברת בשלוש תחנות: בתחנה הראשונה אנו קולטים את החומר בחושינו – כי הרי כל חומר מקרין לעברינו מידע. וכאשר יש בידינו את המידע הבסיסי של החומר, אנו עוברים אל התחנה השניה בה אנו מזהים את החומר הזה דרך החלקיק שלו- מה שנקרא בלשון התורה "אדמת הארץ", או אז אנו עוברים אל התחנה השלישית והאחרונה בה מעבדים את המידע שזיהינו באופן אישי, היינו מקנים לו את תכונת הנוזל בשביל לצקת אותו למוחינו- ובלשון התורה "להשקות את האדמה" או "להמטיר על הארץ".

תרשים התחנות בהן עובר האדם בדרכו לקליטת המידע:          

ארץ---> אדמה---> מים

באופן הזה ולא במקרה קלט האדם את מצב הצבירה של כדור הארץ:

גרעין מוצק, שכבות אדמה, ומים.

רוצה להגיד שאופן קליטתינו לחומר תואם ולא במקרה את המצב הטבעי בו נמצא החומר, ומכאן נוצרה מעין הרמוניה בינינו לבין החומר שבלעדיה לא היינו יכולים לעבד את החומר ולהתמודד עימו, לצקת אותו ולהפוך אותו לנוזלי...

במשך תקופה ארוכה, למשל, רווחה הדעה כי האטום הוא החלקיק היסודי של החומר ואינו ניתן לחלוקה, אולם, ובכל הנוגע להתמודדות האדם עם החומר, פריצת הדרך נוצרה רק כאשר עמד האדם על מהות האטום וגילה שבעצם יש לאטום גם אדמה וגם מים... הוא זיהה כידוע את גרעין האטום המורכב מפרוטונים ונייטרונים שגם הם מורכבים מחלקיקים קטנים יותר וכי סביב האטום ענן של אלקטרונים. רק אז פרץ האדם ברומן חדש עם החומר ופתח את העידן בו מפיקים מהחומר חשמל ואנרגיה גרענית ואטומית וכול'...

נכון להיום אנו יודעים שהמבנה הבסיסי של החומר הוא המולקולה שמורכבת ממספר אטומים המחוברים ביניהם; אולם האדם למד לחפש בחומר וללא הרף את האדמה והמים ולהשאיר את צינור המים במרחב פתוח... ולכן שאלת החלקיק היסודי והמבנה הבסיסי של החומר עודנה פתוחה במדע, וסביר שהברז הזה ידלוף מים לעד...

מעניין לראות שבדומה למבנה הטבעי של החומר וכדור הארץ, גם למבנה של היקום אדמה ומים... מצב הצבירה הטבעי בו נמצא כל החומר של היקום הנצפה הוא "פלזמה" דהיינו מצבור של אטומים בעלי מטען חשמלי – בניגוד לחומר של כדור הארץ שברובו מורכב מאטומים נייטרלים בעלי מספר זהה של פרוטונים ואלקטרונים ולכן מטען האטומים החשמלי הוא אפס.

ובכן 99% מהיקום הנצפה נמצא במצב צבירה של פלזמה, היינו תערובת של אטומים ואלקטרונים שאינם מחוברים זה לזה, זאת כי האלקטרונים התנתקו מהאטומים ויצרו "יונים" בעלי מטען חשמלי. (יון הוא אטום בעל מטען חשמלי כי מספר הפרוטונים שבו אינו זהה למספר האלקטרונים).

אי-יציבות אטומית זו יוצרת תהליך בו גרעיני האטום מתבקעים ו/או מתמזגים לגרעין אחד גדול ופולטים בזאת אנרגיה רבה הנקראת בשפה המדעית "היתוך גרעיני". זהו התהליך המתרחש ב-99% מהיקום הנצפה וכתוצאה ממנו מופקת מהכוכבים קרינה שנפלטת לחלל.

הכוכבים איפוא, ובניגוד לכוכבי הלכת, מפיקים קרינה (אור) משל עצמם, בעוד כוכבי הלכת- אינם מפיקים אור בעצמם אלא מחזירים את האור הנקלט מהכוכבים, כדוגמת כדור הארץ שקולט ומחזיר את האור של השמש, ואילולא המצב הטבעי הזה בו שורר 99% מהיקום – לא היה יכול האדם לקלוט את אור הכוכבים ולהתמקם בתוך היקום. וגם לפני אלפי השנים התמקם האדם ביקום דרך אור הכוכבים, אולם היום למדנו לעשות שימוש יותר מתוחכם בקרינה של האור הזה ולהרחיב את מפת המיקום שלנו ביקום. היום אנו מכירים את מיקומינו בגלקסיה שלנו, ואת מיקום הגלקסיה שלנו בצביר הגלקסיות המנויה עליו.

וכפי שהזכרתי, גם אופן קליטתינו לחומר של היקום תואם ולא במקרה את המצב הטבעי בו נמצא היקום, ומכאן נוצרה מעין הרמוניה בינינו לבין החומר של היקום שבלעדיה לא היינו יכולים לעבד את החומר הזה ולהתמודד עימו, היינו לצקת אותו למוחינו ולהפוך אותו למים נוזליים... מכאן נגזרה קביעתי שבדומה למבנה הטבעי של החומר וכדור הארץ, גם למבנה של היקום "אדמה ומים" שאיפשרו לאדם לקלוט אותם... "המים" הם מצב הצבירה "פלזמה" בו נמצא 99% מהיקום. המים האלה חילחלו אל תוך האדמה שלנו באופן שהצלחנו להניב ממנה פירות ולהתמקם ביקום...

אני חושב שניתן כבר להגדיר את שלושת המונחים התורניים מים אדמה וארץ:

מים – הם תכונת המידע "הנוזלית" שמאפיינת את שרשרת המידע המקורית של הטבע.

אדמה – היא המידע שנמצא בפועל בידי האדם ומוכן לעיבוד על ידו. "אדמה" היא המידע שמעבד אותו האדם ומפיק ממנו פירות.

ארץ – היא המידע הגולמי. אם תרצה – זה המידע המוצק שזקוק לאדמה בשביל להפרות אותו. בהקשר הזה כל שרשרת המידע של היקום נקראת "ארץ".

זה הזמן לחזור אל הטקסט שלנו ואל המטר, הוא הגשם שמטפטף טיפות טיפות של מים על הארץ.

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ:

עמדנו לעיל על פלחים אחדים שנגזרו מהתמונה המקורית של הבריאה, ולמעשה צפינו במעין תרגיל מחשבתי בו האיט מחבר התורה את הרצת התמונה הדינמית הפועלת במרחב והחזירה עד לרגע הבריאה, שם הציג בהילוך איטי מספר סצינות מתוך התמונה הדינמית- דרכן עתידים לעקוב אחר מקור וזהות "חוליית המידע הניידת", היא התודעה האנושית.

בשלב הראשון, מחבר התורה צפה בשיחים ובעשבים שהתהוו בשביב הבריאה ושלל בזאת את קיומם בטרם הבריאה. בשלב הבא הוא יצפה במאפייני השיחים והעשבים שהתהוו בשביב הבריאה, יבודד את המאפיינים האלה ויעקוב דרכם אחר גורמים חיצוניים שכלל לא הופיעו בתמונה אך השפיעו על התהוות השיחים והעשבים, כמו המָטָר, היינו הגשם.

השיחים והעשבים שהתהוו בשביב הבריאה- לא היו מתפתחים בהמשך ללא המָטָר- היינו ללא תכונת "הנזילות" של המים; והרי ובהעדר האדם אין מי שיזהה את תכונת הנזילות של המים שאמורים לצקת אל תוך המוח האנושי המופקד על עיבוד המידע, והוא אשר אמר:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל-עשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ; ואדם אין לעבד את-האדמה. 

ומהיכן איפוא צץ האדם שהבחין במטר הארץ ועשה בו שימוש?

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה.

האדם, מציין מחבר התורה, צץ מהאדים של הארץ. ובעצם אין הוא מצביע כאן על האדם כי אם על שורש האדם... הוא מצביע על "חולית המידע הניידת" – המונח שכה השתמשנו בו וזה הזמן לעמוד על מקורו.

הזכרתי לעיל אין סוף פעמים שמקור חיי האדם וחיי כל צומח ויצור ביקום היא חולית המידע הניידת שריחפה לה מעל לשרשרת המידע של היקום, ושאפה להוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל, היינו לנוד, להתקדם, לעבור מנקודת ציון אחת לשניה, ומהשניה לשלישית ולרביעית ועד לאין סוף... אולם חולית המידע הזו רק "ריחפה" מעל שרשרת המידע ללא שום כיוון לשמו... אשר על כן ובשביל להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל היה עליה להתקדם לכיוון נתון ולציין נקודות ציון על שרשרת המידע הגשמית. כיוון שכך היה עליה להזדווג עם צירוף מידע של גוף גשמי ולהתקדם בחברתו על פני שרשרת המידע שמייצגת את היקום הגשמי. כך נוצר הפיל והציפור ואף הצומח והאדם.

על התיאוריה הזו ביססתי למעשה את קיום "חולית המידע הניידת"- מקור כל צירופי החיים על האדמה, אולם מחבר התורה שמבקש להפקיד בידי האדם את מפתח התמונה המקורית סובר כי אדם שאינו מזהה את מקור "החוליה הניידת" לאשורה – אינו יכול להתמודד עם התמונה המקורית, אשר על כן הוא מוציא את התיאוריה הזו מהארון שלה ומפיח בה חיים... להלן איפוא הנוסח המלא של המשפט, בו מתאר מחבר התורה את מוצא החוליה הניידת – מקור כל צירופי החיים על פני האדמה.

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה.

בניגוד למה שסברתי עד עכשיו, "חולית המידע הניידת" היא חלק משרשרת המידע הגשמית. החלק הזה התנתק משרשרת המידע הגשמית של היקום ונפרד ממנה באופן פיזי.

מחבר התורה צופה בחומר על שני רמותיו- המיקרו והמקרו, ורושם להלן את ממצאיו. לא מזמן היגענו לכלים שמאפשרים לנו להבין את ממצאי הצפי הזה. הצפי בחומר ברמת המיקרו תואם איפוא לצפי בחלקיקי האטום, ורמת המקרו תואמת לצפי בחומר של היקום. נתחיל איפוא ברמת המיקרו והצפי באטום:

אנו יודעים היום שהאטום מורכב מחלקיקים קטנים של פרוטונים ונייטרונים- הם הגרעין הקטן והכבד של מסתו שמהווים מעל ל-99% מהמסה הכללית של האטום, ומסביב לגרעין מרוכזים האלקטרונים באזורים דמויי קליפות. נפח האטום הוא מעל ל-99% מנפח חלקיקיו.    

ואד יעלה מן-הארץ – "אד" הוא תוצר של התאיידות נוזל, והנוזל היחיד הנזכר עד כאן בטקסט הוא "המים", היינו תכונת המידע "הנוזלית" שמאפשרת "למזוג" את המידע אל הכלי שלו- אל המוח. אם כן, מנחה אותנו מחבר התורה להשתמש באד הזה כחלקיק מתוך התכונה הנוזלית שניתן למזיגה ישירה אל תוך מוחינו, או אז הוא יתחבר מאליו עם יתר המידע שכבר נמצא ברשותינו...

"האד" הזה, מציין מחבר התורה, "יעלה מן-הארץ"– היינו יפרד ממצבו המקורי כאשר היה על הארץ; ומכאן ניתן להצביע גם על מצבו המקורי ועל שתי תכונותיו היסודיות המנוגדות זו לזו:

1.    תכונת "משיכת" האד אל תוך הארץ.

2.    תכונת עליית האד מתוך הארץ, או בלשונינו "דחיה".

ידוע לנו שפועלים כוחות משיכה חשמליים בין הגרעין לאלקטרונים, ומנגד פועלים כוחות דחיה חשמליים בין האלקטרונים עצמם.

במקביל, בתוך הגרעין ובין הפרוטונים, פועלים כוחות דחיה חשמליים ששואפים לפרק את הגרעין, אך כנגדם פועלים כוחות משיכה גרעיניים חזקים מהם בהרבה ולכן הגרעין נשאר יציב ולא מתבקע.

ועדיין בתוך הגרעין ובין הפרוטונים והנויטרונים פועלים כוחות משיכה גרעיניים, שהם הרבה יותר חזקים מכוחות הדחיה החשמליים, ולכן לא מתרחש ביקוע גרעיני שעלול לפלוט אנרגיה רבה מנשוא...

ובכן אנו סוקרים בעזרת "האד" את האטום ובוחנים שתי תכונות יסוד הפועלות בו בזמן באטום: "האד" היינו אחד מחלקיקי האטום עשוי לעלות מהאטום ולהתנתק ממנו- זו תכונת הדחיה החשמלית הפועלת בכל רמות האטום, ובמקביל האדים של האטום עשויים להשאר יציבים בתוכו וזאת כאשר כוח המשיכה הגרעיני גובר על תכונת הדחיה ומותיר את האטום יציב- וזו תכונת המשיכה.

למעשה, רוב האטומים בסביבתינו הטבעית הם אטומים "מתורבתים", היינו אטומים יציבים או בלשון המדעית "נייטרלים" כאשר מספר הפרוטונים שלהם שווה למספר האלקטרונים ומטענם החשמלי הכללי הוא אפס. מאידך, קיים בטבע גם האטום "הפראי" הבלתי יציב, ולאמיתו של דבר האדם הכיר את האטום הפראי הזה רק במעבדה, ואני מדבר על אטום הנושא מטען חשמלי שהאלקטרונים שלו השתחררו, או הגרעין שלו התבקע, או הפרוטונים שלו הותכו – אללה יסתור... ולמרבה האירוניה הוא מהווה 99% מיסוד החומר הנצפה על ידינו ביקום. כלומר, סביבתינו הטבעית בעלת האטומים המתורבתים – היא היוצאת דופן בטבע, ובדרך כלל האטומים חוגגים בטבע ומשתוללים 24 שעות ביממה...

באופן הזה אנו עוברים לצפי באטום ברמת המקרו, ובוחנים עם מחבר התורה את האטום הדומיננטי בטבע היקום.

ואד יעלה מן-הארץ – וגם כאן אנו מזהים דרך "אדי" האטום את שתי התכונות הפועלות עליו, את המשיכה והדחיה, אולם שתי התכונות הללו רחוקות כאן מלהוות כוח מייצב, כי אנו מזהים אטום "פראי" ששתי התכונות משתוללות בתוכו... אנו מזהים למעשה "אדים" פורקי עול שאינם נחים לרגע; כל חלקיקי האטום פעילים ואף הנייטרנים שבהם הופכים להיפר-אקטיבים באווירה שכזו...

האדם עמד פעור פה מול התמונה הנגלית לעינו, בה מתרחש ללא הרף ובכל שביב של שנייה ביקוע אטומי והיתוך גרעיני ומה לא... למיותר לציין שכל האטומים באווירה חגיגית כזו הם בעלי מטען חשמלי, ומכאן מצב הצבירה "פלזמה" בו האלקטרונים או חלקם הופרדו מהאטום, והחומר מהווה אוסף של אלקטרונים ואטומים בעלי מטען חשמלי- שאינם מחוברים זה לזה. מצב זה וכאמור הוא מצב הצבירה של 99% מהחומר ביקום הנצפה.

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה.

מחבר התורה צופה הפעם באטום ברמת המקרו- היינו באטום שמרכיב את החומר ביקום, ולמעשה הוא צופה "בכלל" ותוחם בממצאיו גם את האזורים שהחומר שבהם יוצא דופן- כדוגמת כדור הארץ וכל כוכבי הלכת ביקום.

הרבה מדעים נוצרו כתוצאה מהצפי בחומר, בהתנהגותו, אופיו, תנועתו... כמו מדע הפיזיקה, הכימיה, אסטרונומיה, קוסמולוגיה, אסטרופיזיקה... וזו רק רשימה חלקית מרשימת המדעים הכללית הקשורה בחומר ובמולקולה ששוחים בה האטומים. אני רוצה לציין בהזדמנות זו משהו שייראה על פניו מוזר... ברצוני לציין ולהדגיש כי האדם נמצא עדיין בשלב בחינת וזיהוי החומר, ועדיין, היינו, לא עבר לשלב של עיבוד המידע אודות החומר וניצולו... זאת למרות העידן הטכנולוגי שהגיע אליו האדם ולמרות כל המכונות והמנועים אותם בנה האדם מהחומר ומהיידע שלו עליו.

השאלה היא שאלה של כמות... כמה תועלת אני מפיק מהחומר שבנמצא ובתרתי משמע, היינו גם מכמות החומר וגם מאופי החומר; ובשני המצבים האדם נמצא בחיתוליו... אומנם, שוב, האדם בנה מכונות וחלליות והעמיק עד מאוד במדעי החומר, אולם באיזה חומר צפה? איזה חומר ניתח? הממצאים שרשם האדם לפניו כתוצאה מצפייתו בחומר – דומה לספר בישול עב כרס שהביא איש לאישתו בשביל שתכין לו סוף סוף מטעמים ומעדנים, ושכח שהיא למדה עד עכשיו רק אות אחת מהאלף בית... ואם נתעמק בסיפור ונמשיך אותו עד הסוף, וכאשר חזר האיש לביתו בערב עיף ורעב וגם מלא תיקוות לראות איזה מתכון בחרה אישתו מתוך הספר ומה מחכה לו... הוא ראה כשלוש מאות מסמרים מסודרים למופת על השולחן ולידם צלחת ומזלג! לפיו הפעור דחפה אישתו קומץ מסמרים והוסיפה: "וו" היא האות היחידה שזיהיתי מתוך הספר, מקווה שימצא חן בעיניך המתכון שבחרתי לך אהובי.

רוצה להגיד שכאשר פנה האדם סוף סוף אל החומר האוריגינל של היקום וביקש להפיק ממנו מטעמים – הוא הגה בפצצת האטום ואחריה בפצצת המימן. זה הדבר היחיד שזיהה בהתנהגות החומר שביקום הגדול והנורא שלפניו, ואת המתכון הזה העתיק ישירות אל שולחן המעדנים שלו. וכאשר עמדתי פעור פה ושאלתי אותו לפשר העניין, ענה בתמימות: זה הדבר היחיד שזיהיתי בהתנהגות החומר של היקום; הרס, ניתוץ, ריצוץ, חורבן, ביקוע אטומי, היתוך גרעיני... אתה רואה משהו אחר?

וגם אם ניקח בחשבון את הערוץ הקונסטרוקטיבי של האנרגיה שהעתיקה האדם משולחן היקום, עדיין מדובר באותה האות והזווית ממנה בחן האדם את ספר הטבע: היתוך גרעיני, ביקוע אטומי, מלחמת הכל בכל שניתן גם לנצלה לצרכים חיוניים... ועדיין אינני יודע איזו בדיחה מצחיקה יותר, זו שלמעלה או זו שלמטה?

מאידך, זווית הראיה שממנה צפה מחבר התורה בחומר ברמת המקרו שלו, היינו ביקום, שונה מזווית ראיית האדם בימינו. הוא אסף את כל מדעי החומר שביקום שבוודאי אין להם סוף- אך אין הדבר מונע מלנצל את עובדת קיומם באופן הזה: את כל מדעי החומר ואת המידע הנגזר מהם שניתן למימוש וניתן להעתיקו כהוא זה אל שולחנינו ולהתענג עליו – את מלוא המידע הזה אסף אליו אל השולחן, עשה ממנו גוש אחד, וחילק את הגוש הזה לאין סוף יחידות שוות. לכל יחידה מלאה ומושלמת נתן את השם "אד". יורשה לי לחזור להלן על הגדרת המונח הזה שכבר עברנו עליו.

"אד" הוא תוצר של התאיידות נוזל, והנוזל היחיד המוכר לנו מהטקסט התורני הוא "המים", היינו תכונת המידע "הנוזלית" שמאפשרת "למזוג" את המידע אל הכלי שלו- אל המוח האנושי. אם כן, מחבר התורה חילק את גוש המידע הכללי הנגזר מהתנהגות החומר ואופיו- ליחידות "מים" שוות שניתנות למזיגה חופשית אל המוח האנושי כאשר נמצאות במצב שלם. כלומר, כל יחידת מידע מלאה ומושלמת שוות ערך ליחידת מידע נוזלית שהמוח עשוי לקלוט ולעבד, היינו להשתמש בתכולת המידע המלאה של היחידה ולנצלה עד תומה.

ליחידת המידע הזו קרא כאמור "אד", וכך איפוא ניסח את הצפי שלו:   

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה: התכונה הנצפית מהחומר הכללי של היקום, מן הכוכבים, מן אבקם, מן השמשות, מן המסה הכללית של החומר, התכונה הזו מצביעה על תהליך בו "עולה" מן החומר "אד" אחד ונמזג במוח האנושי באופן שהמוח הזה יעבד באמצעות האד הזה שטח אדמה פורה אחד. היינו באופן שישתמש האדם ביחידת המידע הזו ויעבד בה שטח מידע גולמי. וכמובן מטרת הפריית השטח הגולמי ע"י האדם היא לאכול את פירותיו ולהתענג עליהם.

אינני יודע למשל כמה אדים עלו מן "הארץ"- היינו מהחומר הכללי של היקום בשביל להשקות את כוכב הלכת כדור הארץ, היינו בשביל שהמוח האנושי יעבד את מלוא המידע הגולמי הטמון באדמת הארץ ויצרוך אותו.

האדים, לציין, עולים בתהליך בלתי פוסק מהחומר הכללי של היקום והאדם צורך את חלקם באופן מתמיד אם זה במודע או לא. כל היצורים שעל פני כדור הארץ צורכים באופן בלתי מודע את האדים האלה ובכללם האדם; כמו ניצול ישיר לקרינת השמש שהיא המקור העיקרי לאור ולחום. במקביל ובניגוד ליתר הצורים, האדם צרך במודע פירורים מאדי השמש כאשר זיהה למשל את תהליך הפוטוסינטזה בעולם הצומח שקרינת השמש היא מקור האנרגיה שלו. אנו יודעים עוד שקרינת השמש היא מקור האנרגיה לתהליכים אטמוספריים שהם חיוניים לחיים על כדור הארץ. המכ"ם האנושי איפוא מנסה לקלוט ולעבד את המידע המגיע לארץ, אולם ובכל הנוגע לתהליך בישול המידע- הוא מסתפק לעת עתה בזיהוי המאפיין ההרסני בתהליך הבישול. זה כמו לאכול במסעדה בישול טעים ולהסתפק בזיהוי המנה המונחת לידי על השולחן ועד כמה היא מזינה וטעימה כאשר אני צורך אותה. בזאת, אני פוסח למעשה על התהליך החשוב ביותר במופע הזה והוא זיהוי המרשם של הבישול, איך נעשה במטבח... ללא המרשם לא אוכל לעולם להעתיק את הבישול הזה, ואולי לשפרו, לעדכנו, להתאימו לטעמי האישי, בביתי בזמני ועל פי רצוני החופשי... במקום זאת אסתפק בביקור במסעדה לעד ותיאור החוויה והאוכל הטעים של השיף.   

מן השמש, למשל, וכתוצאה מתהליכים שעוברים על החומר בכל היקום כגוש אחד כאשר השמש היא חלק מהגוש הזה, "עולים" אדים ומשקים את כדור הארץ. אנחנו מזהים לעת עתה רק את המאפיין ההרסני של התהליך ומבטאים את "העליה" הזאת בקרינה שיוצאת בפועל מהשמש כתוצאה מהיתוך גרעיני, מגיעה מן הסתם אל כדור הארץ ותומכת בחיים... אולם מחבר התורה מזהה את הקרינה הזאת ביחידות מידע שהמוח האנושי יכול לקלוט ולעבד; ואם יעבד, כמשל תיאורטי, את כל היחידות העולות מהשמש- יכול להנות מכל הטכניקה המתחוללת בשמש ולהעמידה לרשותו על כדור הארץ או בכל מקום אליו יגיע, כי הרי היחידות האלה "עלו" מן המסה של השמש במקור, במנות תפורות למידות המוח האנושי שיוכל לעבדם ולנצלם במלואם, אולם אין האדם עושה זאת כי אין הוא מודע לקיום היחידות התקניות של המידע שבנו את הקרינה הזאת. המודעות לקיומם היא אבן הפינה לפרוייקט האין סופי שיפתח שביל חשוב בפני האדם, דרכו יתקדם כל הזמן אל עבר התהליך ויעתיק חלק ממנו אל השטח שלו בפועל. אומנם לעולם לא יגיע האדם אל עצם התהליך המקורי כי אין סוף לחומר ולא לתהליך הנגזר ממנו, אך על חלקים נכבדים מהתהליך הוא ישים את היד וייהנה מהם כל עוד הוא מתקדם בשביל האין סופי שלפניו... זהו תיאור מדוייק של תהליך קטיפת פירות החיים בפועל בשבילי הגן האין סופיים.   

ובכן, שטח האדמה שאנו חיים עליו ומנצלים את משאביו בפועל, זהה איפוא לשיעור האדים שעושים בהם שימוש דה-פקטו, הן כמותית והן איכותית. נגזר מזאת שאד אחד יכול להיקלט מלא או חלקי, גדול או קטן, עמום או בהיר, אביך או מבריק, שלם או חסר... ואם נקלט ככזה- קיים מי שקולטו ככזה. מכאן הייתי רוצה לעבור למספר הגדרות ולאפיינם ע"פ המידע המעודכן שבידינו:

"חולית המידע הניידת" שהזכרתי אותה על פני כל הפרקים הקודמים היא "האד" שנתקלנו בו כאן.

"האד" הזה וכפי שציינתי שווה ליחידת מידע הניתנת לקליטה ע"י המוח האנושי, אולם ולמרות תיאורה זה יש לשים לב שיש ליחידת המידע הזו זהות עצמית שניתן לגעת בה בחושינו כמו גלי הקרינה... היא משקפת את החומר הפיזי ונגזרת מתהליך (אין סופי) שעובר עליו.

ציינתי לעיל שאיד עשוי להקלט גדול או קטן, שלם או חסר... ואם עשוי להקלט ככזה- קיים מי שקולטו ככזה. זהו מקור כל היצורים החיים על כדור הארץ אשר "חולית המידע הניידת והבלתי שלמה" התחברה עם צירוף חוליות המשקפות את גופם במטרה להוציא באמצעותם את תכונת הניידות שלה לפועל. כך נוצר איפוא הציפור, העוף, היתוש והדג...

בניגוד לכל היצורים עלי אדמות, האדם נוצר מחיבור של "חולית מידע ניידת מלאה ושלמה" עם גוף אנושי. להלן שירטוט מדויק של המונח "אדם":

אד ים = מספר יחידות של "אד" אחד.

אד = יחידה אחת שלמה של מידע.

מ ים = מספר יחידות של "מ" אחת.

מ =    יחידה אחת מלאה של "תכונת המידע הנוזלית" שהמידע "נמזג" אל תוכה וממנה אל המוח האנושי.              

אדם = יחידה שלמה של "אד" + יחידה מלאה של "מ".

אדמה = שטח המידע הגולמי שקולט אדים ומים ללא הבחנה, עד שיבוא האדם ויעשה סדר בשטח. היינו עד שיבוא האדם ויעבד את המידע שבאדמה.

הזכרתי בפתח הדברים שתי תכונות המאפיינות את האד ועולות מכאן:

ואד יעלה מן-הארץ:    "האד", מציין מחבר התורה, "יעלה מן-הארץ"– היינו ייפרד ממצבו המקורי. מכאן ובנוסף למצבו הנוכחי ניתן להצביע גם על מצבו המקורי ולעמוד על שתי תכונות יסוד שמאפיינות אותו ומנוגדות זו לזו:

1.    תכונת "משיכת" האד אל תוך הארץ (להיצמד בחומר)- זו נטייתו המקורית.

2.    תכונת עליית האד מתוך הארץ (להשתחרר מהחומר) – וזו נטייתו הנוכחית.

בזאת אנו מזהים תכונת יסוד נוספת בחולית המידע הניידת- היא התודעה האנושית לאחר התמזגותה עם הגוף האנושי. התכונה הראשונה היא "ניידות" – לשאוף לניידות אין סוף... זו בעינה תכונת החיים שמאפיינת אדם חי בפועל.

התכונה הנוספת שזה עתה זוהתה היא תכונת "הנייחות" – לשאוף ולחזור אל המצב המקורי; לחוש את משיכת החומר... זו בעינה תכונת המוות שמאפיינת אדם מת בפועל, ומכאן ניתן לעמוד על תסמונת העצלנות שתוקפת ללא הרף את האדם.

בידינו כבר כל הכלים הנחוצים להתמודד עם הטקסט המקורי שהיגענו איתו עד כאן:

בראשית פרק ב': ומיד לאחר שרידת נוסח "תעודת הביטוח", פתח מחבר התורה בפרוייקט הבלתי נלאה שלו: להחזיר את האדם ותודעתו לתמונה המקורית של היקום, באופן שיכירה לאשורה ויגלוש שוב במרחבה הבלתי מוגבל לעד.

ד אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם: ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים.  ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ; ואדם אין לעבד את-האדמה. 

ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה.  אנו נמצאים במרחב תמונת הבריאה, אותה הריץ מחבר התורה לפנינו בהילוך איטי, והציג מתוכה חלקים אחדים ע"פ סדר הופעתם. זה עתה היגענו אל מקור תכונת החיים, זהותה ומקורה.

"האד"- יחידת המידע שמתנתקת מן החומר נוחתת על פני האדמה- היינו על פני שטח המידע הגולמי היכן נמצא המזור לניידותה.

כל-פני האדמה – פשוט זה כל שטח המידע על כל גווניו. "לאד" אין שטח התמחות משלו... חולית המידע הניידת באה להעמיד את כל מרחב המידע לרשותה.

ז וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

היגענו בשעה טובה אל הסצינה האחרונה של הבריאה– נכון להגיד אל שביב הרגע האחרון שקדם לבריאה, היינו לפני שפתחה התודעה האנושית את עינה וראתה מולה את היקום...

והינה האד עלה מן הארץ להשקות את פני האדמה, ובלשונינו – הינה נחתה החוליה הניידת על האדמה וחיפשה לה מתוך שטח המידע הגולמי צירוף של גוף להתחבר עימו ולהוציא באמצעותו את תכונת הניידות לפועל.

להזכירכם, אנו מדברים ב- אד שלם ומושלם שנוחת על האדמה ומחפש את הגוף שלו... אותה הדרך, אגב, עובר האד הבלתי מושלם שמזדווג עם יתר היצורים באדמה... אולם מחבר התורה מתעד להלן את בריאת התודעה האנושית. אם כן ומטבע הדברים, האד המושלם שנחת על האדמה יימזג אל תוך יחידה מלאה של "תכונת מידע נוזלית" (מ) וממנה אל המוח האנושי שעתיד להזדווג עימו. המיזוג הזה בניסוח מתמטי:

אד + מ = אדם

ובניסוח מחבר התורה:

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

נקלעתי אל "המיזוג" הזה בפרק השישי האחרון ותיארתי אותו כחופה... לא נותר לי איפוא אלא להביא את נוסח החופה מהפרק הקודם ככתבו וכלשונו:

וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה – הוא אשר אמרתי: יצירת האדם נוצרה מתוך המידע המעובד שבמרחב, ועל פי המתווה הזה האדם באשר הוא יכול לשאוף כל הזמן לניידות אין-סוף הנושקת לתכונת הניידות האין-סופית של התודעה שלו. לכן מאפייני האדם הזה יציבו אותו בכל רגע נתון בפיסגת האין-סוף.

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. – לאחר הגדרת האדם הזה על מאפייניו, הולך מחבר התורה ישירות אל החופה ואל רגע ההזדווגות.

ובכן, הגוף האנושי בעל המאפיינים המוגדרים נמצא במתכונתו זו על שרשרת המידע בשביל לקלוט את "החוליה הניידת" ולהזדווג עימה; להיות לבשר אחד. להתמזג עם התכונה המקורית שלה ועם תכונות הבת המזדנבות לה... תכונתה הבסיסית היא ניידות אין סוף וממנה נגזרה תכונת "נפש חיה" שלה... מבוקשה המקורי הוא להזדווג עם הגוף האנושי ולגלוש עימו ברחבי שרשרת המידע, היינו להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל על פני השרשרת הגשמית של היקום; ללכת שלובת זרוע עם הגוף האנושי ולהנות משרשרת המידע האין סופית, לטייל במרחבה, להתענג עליה, לנוע על מסלוליה, להשתעשע בה... ללא הגבלה ולאין סוף.   

החוליה הניידת רואה איפוא את עצמה נופשת בחברת הגוף האנושיי במלוא מובנה של המילה: היא יוצאת לנפוש בחברתו, לכייף, להתבדר, לתפוס שלווה, לבלות, לנפוש... היא רואה את עצמה כהתגלמותן של כל התכונות הנשגבות הללו- ובלשון המקרא לראות את עצמה כ-"נפש": זהו חומר הגלם של הכיף והשלווה והבידור- או בקיצור של הנופש... זו הנפש שנופשת... "נפש" שתכליתה לנפוש עד אין סוף.

"נפש" זו היא תמצית כל התכונות של החוליה הניידת, אולם הן יישארו בגדר של תכונות רדומות עד אשר תזדווג עם הגוף ותצליח להוציא את תכונת "הנפש" שלה מהכוח אל הפועל, או אז היא תהפוך מנפש רדומה לנפש קיימת, פעילה, קיימת בזמן אמת; ובלשון המקרא "נפש חיה".

ושאלת המליון היא: מי הולך למי? מי מחזר אחר מי? איך ההזדווגות הזו מתקיימת בפועל בין הגוף האנושי לבין החוליה הניידת?

מחבר התורה חוזר שוב אל "המכניקה" הפועלת במרחב ומווסתת בו את תכונת הרצף: מכניקה זו היא השדכן של שני בני הזוג ומטבעה לשדך ביניהם. בנקודה זו, לוקח מחבר התורה את המכחול שלו ליד, ומשרטט לנו בלשון ציורית מופלאה את פעולת השדכן בפועל.

וכאמור, המכניקה המווסתת את רצף כל חוליות המידע שביקום שנקראת בלשון המקרא "יהוה" – תיקרא מעכשיו על ידינו "שדכן" שמטרתו לשדך בין שני בני הזוג, בין הגוף האנושי בעל המטען הבלתי מוגבל, לחוליה הניידת והתכונות שלה.

השדכן הזה לקח על עצמו בעצם לשדך את הגוף האנושי לתכונת "הנפש" של החוליה... באופן הזה ניתן יהיה לגשר בין שני בני הזוג ולפתוח את הדלת לכניסת הכלה, לחוליה הניידת שעיניה נשואות לבן זוגה שעתידה להפוך בחברתו לנפש חיה.

אם כן, קודם כל יש לחבר את הגוף עם הנפש, עם התכונה הזו... תכונה כה רחוקה מהגוף החומרי המגושם. והתיאור הציורי שיצייר להלן את פעולת החיבור – עוצר נשימה...

אנחנו יודעים שאפשר להתחבר עם החומר בשלושה אופנים:

1. החומר יכול להתחבר עם החומר... ברזל עם ברזל, נחושת עם זהב, בשר עם בשר... בשביל לחבר בין שני חומרים מוצקים יש להתיך אותם ולעשותם נוזלים, או אז ניתן לחבר ביניהם.

2. מכאן המסקנה שלנוזל קל יותר להתחבר עם החומר. תרופות למשל או אנטיביוטיקה או חומרי הרדמה שמבקשים למזוג אותם בחופזה לגוף, מזריקים אותם לגוף האדם באופן נוזלי.        

3. האופן השלישי והנפוץ ביותר שחודר אל החומר ומתמזג עימו מטבעו הוא האוויר. האוויר נושא את כל הדברים שמתחברים ללא שום מאמץ עם החומר, משפיעים עליו ואף משנים את אופיו. עיסה שנשארה קצת יותר מדי באוויר מחמיצה. מזון שנשאר חשוף לזמן מה מתקלקל. באולם רחב גדול וסגור מספיק שאיש יתעטש בשביל להדביק את כל הנוכחים בחיידק שנושא... האוויר יכול לשנות אף את צורת החומר: קרח באוויר חם יימס, ומים באוויר קר יהפכו לגוש... האדם והחיה מחוברים כל הזמן לאוויר, לחמצן שבו, מבלי תערובת הגזים הזו – אין חיים.

אם כן, המשימה של השדכן היא לחבר את הגוף החומרי עם תכונת "הנפש" של החוליה הניידת, ואופן החיבור הטוב ביותר הוא האוויר, להפיח את התכונה הזו כאוויר אל תוך הגוף; כרוח.

הרוח איפוא תישא את תכונת הנפש שמייצגת הלכה למעשה את החוליה הניידת, והשדכן יפיח אותה אל תוך הגוף האנושי, והינה יש לנו אדם בעל נפש חיה.

הייתי רוצה לציין בנקודה הזו שתכונת הנפש אינה מייצגת ערך גולמי השווה אצל כל אדם. אנחנו מכירים את המונח: פלוני הוא בעל נפש יפה, ולאחר נפש מכוערת, מר נפש... כל אחד והנפש שלו, כל אחד והחיים שלו. ובעצם אם נרצה להגדיר נפש של אדם מסויים, יש לקחת את כל התכונות האנושיות שלו ולשים אותן במיקסר, התערובת שיוצאת היא הנפש שלו. קמצן, נדיב, ביישן, חרד, שמח, עצוב, אוהב, שונה, אמיץ, פחדן, בעל ענווה, גאוותן, כעסן, שליו, קפדן, מפוזר, אופטימי, פסימי, עצל, בעל מרץ... וזו רק רשימה חלקית של התכונות המרכיבות את הנפש.

לציין, נפש האדם במקור גולמית היא ובעלת תכונה אחת ויחידה: ניידות, ומהתכונה הזו נגזר הרצון בלנוע על שרשרת המידע, כך היא מתחברת עם הגוף האנושי, ומרגע החיבור מתחילה הנפש לקבל אופי ולהסתעף לתכונות-בת כמו נדיבות, קמצנות, ענווה... ולמעשה, הגורם הישיר להסתעפות זו היא הנטייה לעצלות (והיום אנו יודעים שעצלות היא נגזרת ישירה מתכונת היסוד השנייה של החוליה הניידת "נייחות"), העצלות עלולה איפוא ללבוש את האדם ברגע החיבור ולנתב את מאפייני נפשו... מהעצלות מגיחות כל יתר התכונות – השליליות בעיקר, ואף גם התכונות החיוביות מגיחות מאותה העצלות... מעט עצלן הוא בעל מרץ, וקמצן במקצת הוא נדיב... כלומר אדם שלא יודע עצלות מה היא, גם מרץ לא יכיר לעולם...

מהסקירה החפוזה לתכונות המרכיבות את הנפש ניתן לעמוד על מרכיבי הנפש הגולמית: במרכז הנפש האנושית מבצבצת תכונת החיים. אדם בעל נפש הוא אדם שרוצה לנוע וזוהי תכונת החיים; זו התכונה הבסיסית של כל אדם חי עם לב פועם, וזו למעשה גם התכונה הבסיסית של כל חיה שהחוליה הניידת (הבלתי שלמה, בעלת "אד" חסר) מצטרפת אליה ומפיחה בה את תכונת החיים. בכל חיה לב פועם ורצון לחיות; הרצון להמשיך ולחיות, למשוך עד כמה שאפשר את החיים, מכאן נגזרת הנטיה החייתית לשרוד, וגם בן האנוש שותף לנטיה הזו.

אולם ובניגוד לחיה שחשה את החיים, האדם מכיר את החיים ויכול להצביע עליהם בגוף שני; זו ההכרה המבדילה את האדם מהחיה. לכן ובנוסף לתחושת החיים – האדם גם רוצה אותם. הוא שואף לחיים, מייצר את החיים, נע לכיוונם ומודע לקיומם על מסלול האין סוף. האחראי לזאת היא לא הנפש המיוחדת שהשדכן נופח בו- כי היא היא אותה הנפש שנופח גם בחיה למינה; האחראי להכרה הזו הוא דווקא הגוף האנושי שמסוגל לתת תוכן לנשמה שננפחה בתוכו. הנפש היא התכונה המקורית של החוליה הניידת, ותוכן התכונה הזו הוא לנוע ללא לאות ולחתור אל האין-סוף; הגוף האנושי יכול לחתור אל האין סוף כי הוא בעצמו מייצר את המטען שלו; הוא בעצמו מעבד את המידע ומייצר בזאת אנרגיה אין סופית לתנועתו. מעניין לחזור אחורה לפרק השישי ולעמוד על מקור הגוף הזה ואופן יצירתו.

בכל אופן, וגם למתעצל לחזור אחורה, ברור כבר לכולנו כי תכונת הנפש האנושית אינה מייצגת רק החיים אלא גם מה שמסביב לה. כולנו חיים ונושמים אך יש מי שחי טוב ויש אחרים שחיים רע; הכל תלוי בתכונות הנפש שבנינו בתוכינו אבן על אבן...

ברם, תכונה אחת שותפה לכולנו ועליה כל אדם מקפיד... כולנו מקפידים על תכונת החיים, להמשיך לחיות, שהלב ימשיך לפעום שלא יעצור לרגע... מהתכונה המרכזית הזו נגזרה נטיית ההישרדות המשותפת לאדם ולחיה. לציין, תכונת החיים המרכזית הזו שאני מצביע עליה, נגזרה ישירות מתכונת הניידות המקורית, והלכה למעשה היא מבטא את התכונה המרכזית של הנפש.

כך ביטא מחבר התורה את שידוך הנפש לגוף האנושי:

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. – עמדנו לעיל על האופן הטוב ביותר לחיבור החומר והיגענו לאוויר, לרוח. לכן אני מבין בנתיים מדוע נפח באף הגוף האנושי את הנפש... אולם אינני רואה כאן נפש כי אם "נשמת חיים", מה פשר הדבר!

בשביל לעמוד על מהות הדברים יש להציב את המילה "נפש" מולינו ולצפות בה מקרוב. היא מורכבת משלוש אותיות, נ. פ. ש.

האות פ' היא האות המרכזית של המילה, היא ניצבת במרכז המילה בין שתי האותיות הסובבות אותה – נ, ש.

ובכן, כולנו יודעים כאנשים חיים עם לב פועם ברגע זה ובכל רגע ורגע, שתכונת החיים היא התכונה המרכזית שלנו כבני אדם. מברכים אחד את השני בבריאות ואריכות ימים ומתכוונים במלוא מובן המילה לתכונת החיים, היא התכונה המרכזית במהותינו. ברגע יציאת העובר מהבטן, הדבר הראשון שמושך את תשומת לב הנוכחים בחדר הלידה הוא הנשימה הראשונה שלו, אנחנו מוודאים שהוא חי ורק לאחר מכאן פונים אל יתר מאפייניו...

אם כן, אם נדמיין את האדם לבלון, ואני הוא השדכן שרוצה להפיח בבלון הזה נשמה, אזי אני אמור להפיח בו קודם כל את התכונה המרכזית של הנשמה: את החיים במשמעותם המופשטת ביותר.

והינה אני לוקח בלון ליד ומתחיל לנפוח: פפפפ   פפפפפ   פפפפפ, תנסו לקחת בדמיונכם בלון ולנפח אותו. פפפפפפ פפפפ – מהפה שלכם תצא האות פ' באופן ברור וצח גם אם המנפח דובר השפה הסינית, ההודית, העברית, הלטינית, ואף מי שלא מכיר שום שפה יבטא בניפוח הבלון באופן צח ובהיר את האות העברית פ'.

והינה אני ממשיך עם תפקיד השדכן... היפחתי בגוף האנושי שלידי את התכונה המרכזית של הנפש, היינו את החיים, אבל כולנו שוב יודעים כאנשים המנויים על משפחת האדם- שתכונת הנפש שלנו אינה מסתכמת בתכונת החיים בלבד, איננו חיות, כי אם ביתר התכונות שמסביב לחיים. מוסיפים אנו טעם לחיים, מוסיפים תוכן לחיים. זה לכל הרוחות מה שמבדיל אותנו מהחיות: לחיות יש רק את החיים, אבל לנו יש גם מה שמסביב לחיים: יש לנו את האהבה, את השמחה, את השלווה, את המחשבה, את האופטימיזם, את כושר ההבחנה... לנו יש ובנוסף את תכונות האדם השרועים מסביב לחיים.

אם כן, אני חוזר לתפקידי כשדכן ומבקש להפיח באדם, ובנוסף לתכונת החיים המרכזית שכבר הפחתי בו- את יתר התכונות שמסביב לתכונה המרכזית. אני מודע לזאת שאם לא אעשה את זה ואשאיר את הגוף האנושי רק עם התכונה המרכזית של החיים – הוא ייחשב לחיה, אם תרצה הוא חשוב כמת...

נא עיינו איתי שוב במילה   נ   פ   ש – כבר הפחתי באדם את התכונה המרכזית (פ), מה נותר?

נותרו התכונות שמסביב לה: נ, ש.

וכך, לוקח אני את התכונות הנותרות מהנפש, ומחבר אותן לגוף הזה שבלעדיהם הוא "מת" תקני... נחבר איפוא כדת וכדין את שתי האותיות לגוף שעד עכשיו הוא מבחינת מת: (נ + ש + מ + ת) = נשמת חיים.

או אז אני יכול להכריז בקול רם: החיבור שעשיתי הוכתר בהצלחה: נפחתי את תוכן הנפש במלואה אל תוך הגוף האנושי, ויהי האדם לנפש חיה.     

הבה נעבור על שלבי ההזדווגות בניסוח המדויק של התורה:

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

שלב ראשון:  ויפח באפיו – את ה- פפפפ המרכזית... את הרוח. את החיים במובנם המופשט ביותר.

נותרו בנתיים התכונות הנותרות שמסביב לחיים שמאפיינות את האדם. נורו לנו: נ, ש. תכונות אלו יבואו לידי ביטוי בשלב השני:

שלב שני:    נשמת חיים. יש להפיח איפוא באפיו את התכונות הנותרות. ובכן הבה נחבר את התכונות הנותרות לגוף השרוע לפנינו, שמבחינת האדם חשוב הוא עדיין למת... או אז נגיע בחיבור פשוט למשוואה:

(נ + ש) + (מ + ת) = נשמת חיים.

"נשמת חיים" = התכונות שמסביב לחיים אשר חוברו לגוף אנושי מת והפכו אותו לגוף אדם חי.

שלב שלישי:    ויהי האדם לנפש חיה. באופן הזה הופכת "נפש החיה" של האדם לבעלת תכונות אנושיות- דהיינו לנשמת חיים, והאדם יוצק בנפש הזו תוכן אנושי.

אגב, ובדומה למשוואה שלעיל, גם צירוף המונח "דם" מקורו באותה המשוואה:

דם = ד + מ

כלומר, ובדומה למונח " נ פ ש " המוקף באותיות " נ,ש" (התכונות האנושיות שבנפש האדם) שהן סממן שיוצק תוכן בגוף והופך אותו מגוף אנושי "מת" לבעל "נש מת חיים", גם ה- "דם" שהוא אמצעי הולכה נוזלי המכתר את הגוף ואת כל תאיו הינו סממן שיוצק בגוף תוכן חי.

נא בחנו איתי את המונח דם הנגזר מהמונח המקורי: א ד ם

המונח "דם" מורכב איפוא מחצי יחידה של מידע (1/2 אד) + יחידה מלאה של תכונת מידע נוזלית (1מ) שמהווה כלי דרכו נמזגת יחידת המידע "אד" אל הגוף. מכאן דם האדם הוא אמצעי נוזלי שמתווך בין ה-אד שעולה מן הארץ לגוף שמזדווג עימו. בדומה לו גם דם החיה הוא "מתווך" שמורכב מחצי יחידה של אד בלתי מושלם + יחידה מלאה של (1מ).   

דם   ß   אמצעי הולכה נוזלי שיוצק תוכן חי לגוף, בין של חיה או של אדם.       

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולציין מספר אקסיומות שמבטאות חלק מהחומר שנגענו בו:

אדם = (אד שלם + בשר "גוף") = (נפש חיה עם נשמת חיים) = א + דם

חיה = (אד חסר  + בשר "גוף") = (נפש חיה ללא נשמת חיים)= - + דם                  

ß     חיה = נפש חיה = דם

ביטוי לאקסיומות הללו ניתן במספר מקומות בתורה:

רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש; ולא-תאכל הנפש עם-הבשר. (דברים יב, כג)   

כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על-המזבח לכפר על-נפשתיכם:  כי-הדם הוא בנפש יכפר. (ויקרא יז, יא)

לסיום התזה המעניינת הזו, הייתי רוצה לציין נקודה שהבחנתי בה תוך כדי הבחישה בדם... הנקודה נעה סביב גוף האדם ועיקרה: האדם והיקום הם שני גופים מקבילים ולכן גוף האדם עשוי להיות המפתח להבנת היקום והחומר שבו, ובמקביל גם היקום יכול להיות מפתח להבנה מעמיקה לגוף האדם. אינני מתכוון להכנס לעובי הקורה כי הנושא עמוק דיו ועשוי להעיב על נושאינו אם אעז ואחדור לעומקו... במקום זאת אפזר נקודות ראויות לציון ולמחשבה...

בדומה למבנה הטבעי של היקום, גם למבנה של הגוף אדמה ומים... הזכרנו לעיל שמצב הצבירה הטבעי בו נמצא 99% מהחומר ביקום הנצפה הוא "פלזמה", דהיינו תערובת של אטומים ואלקטרונים בעלי מטען חשמלי שאינם מחוברים זה לזה כי האלקטרונים התנתקו מהאטומים. דווקא המצב הבלתי יציב זה שאינו נפוץ על כדור הארץ- מאפשר לנו לנסות ולהתמקם ביקום. נסיון זה מעודד הוא ולכל הדעות, אך רחוק שנות אור מלהצביע על מיקומינו בתמונת היקום המקורית, כי אנחנו מבססים את מיקומינו על מפת היקום הנצפה ולעולם לא נגיע למיקום המדויק על המפה המקורית וזאת מסיבה פשוטה וידועה: למפת היקום אין סוף.

להתמקם, אגב, זה לראות את מלוא התמונה ולהכיר את ההווה ואת העתיד כאחד, לשלוט בתמונה; בעוד אי-התמקמות תוביל לאיבוד שליטה ובילבול ומשם הדרך קצרה לקריסה. ובכן "מיקום מדויק" ניתן לצפות בו רק בתוך תמונה מוגדרת, כאשר הצופה נמצא מחוץ לתמונה ומשקיף עליה. נמלה שנמצאת על שולחן אינה יכולה להצביע על מיקומה המדויק עליו, אולם אדם שעומד על יד השולחן יכול להצביע על המיקום המדויק של הנמלה על השולחן. עם זאת ולמרות מימדי הנמלה הזעירים, היא יכולה להעזר במפת השולחן ולהתמקם עליו...

וזה הדבר אשר מנסה האדם לעשות משחר קיומו, להתמקם במידת האפשר ביקום באמצעות מפה שהולכת אומנם ומתרחבת, אך לעולם לא תגיע למימדיה המקוריים כי שוב, אין ליקום סוף. משמעות הדברים שלעולם לא נתמקם ביקום והבילבול ואיבוד השליטה ימתינו לנו במקודם או במאוחר בפתח, ומשם הדרך בטוחה לקריסה, למוות.

כאן בנקודה הזו הופיע מחבר התורה והציע פיתרון יצירתי: לשרטט את גדרות האדם שצופה בתמונה של היקום- ובדרך זו לשרטט את המפה שלה, היינו לעמוד מחוץ לכתלי התמונה של היקום ולבחון את מיקומינו בתוכה. עכשיו אם נבוא עם ההצעה הזאת לנמלה וניתן לה לשרטט את גדרותיה- ההצעה תיפול מיד ולא תועיל לה להתמקם מעבר לארבע אמותיה כי לנמלה גדרות מוגדרים וצרים.

לא כן הדבר עם האדם, ובדומה לגבולות היקום- גם לגדרותיו אין גבולות, ולמילים האלה סימן היכר פיזי שנותן את ביטויו בתודעה שלו השואפת לאין-סוף ואין לגדרותיה גבולות. התודעה אחראית לפריצת גבולות הארץ וליציאה לחלל ולשאיפה לשרטט את מפת היקום במטרה מוצהרת להתמקם במרחב ולשלוט בו; ללכת ולהרחיב את מפת השליטה עד לאין סוף. כאן בא מחבר התורה ואמר לאדם: הגבולות שלך שמתרחבים כל הזמן – הם הם גבולות היקום שמתרחב בהתאם ובמקביל לגבולותיך. הגד לי מה אתה רואה ברגע נתון – אגיד לך מה הם גבולות היקום באותו הרגע. מה שנחוץ לאדם איפוא הוא כושר ראיה ותו לא; להיות מודע למה שרואות עיניו; להיות מודע לתמונה שרואות עיניו – היא היא תמונת היקום. מטבע האדם- תמונה זו תלך ותגדל וגם מיקומו בתוכה ילך וישתנה יחסית למימדי התמונה עליה ישקיף ברגע הנתון.

אלה הם הקווים הכלליים של גבולות התמונה אותם ניסה מחבר התורה לשרטט בשש רזולוציות בפרק הראשון של בראשית. אולם היתה לאדם בעיה תפיסתית עם גבולות התמונה הזו: אני יכול להתמקם רק בתמונה "נייחת" שמונחת על ידי ואני מסתכל עליה ומודד את צלעותיה- כדוגמת תמונת המציאות בה אני חי, אולם איך ניתן להתמקם בתמונה בלתי מוגדרת כתמונת היקום האין סופית?

הערת מחבר התורה לבעיה התפיסתית הסתכמה במילה: "אחד". בלשון אחרת "תכונת הרצף". אכן אני יכול למדוד את מימדי השולחן ולהתמקם לפי הנתונים האלה רק אם השולחן נייח וקבוע במקום; במילים אחרות רק אם אני מזהה את רצף כל שטח השולחן. אולם יש לשים לב לתכונת הרצף השולטת בכל היקום- שהביאה את השולחן להיות במקום שלו ברגע הנתון. לפי זה, לא קרני השמש הם מקור האנרגיה לתהליך הפוטוסינטזה הנצפה בעולם הצומח, אלא תכונת הרצף השולטת בכל גרמי היקום – מהחלקיק הקטן ביותר ועד למכלול צבירי הגלקסיות הנצפים ביקום – היא שהביאה את האנרגיה לצאת דרך קרני השמש אל עבר כדור הארץ ברגע נתון. ואם נרצה למדוד את תרומת השמש כגרם עצמאי שהשתתף בתהליך הזה ביחס לכל יתר גרמי היקום שהביאו ברצף לקיום התהליך – יהיה עלינו למדוד את היחס בין גובה פני הים לפני שאדם ירק אליו ולאחר מכן.

אם כן, תכונת "האחד" שחולשת על התמונה המרחבית של היקום האין סופי, משמשת תחליף לצלעות התמונה הנייחת שאני מבקש להגדיר אותה בשביל להתמקם בתוכה. אומנם, במילים אחרות, אינני יכול לעמוד על מימדי התמונה המלאה של היקום, אבל אני יכול להנות ממאפיין התמונה המלאה והמוגדרת – היא תכונת הרצף. זכור כי יכלת למדוד את התמונה של השולחן הנייח ולהתמקם בתוכה רק לאחר שזיהית את רצף כל שטח השולחן... בתמונה של היקום אתה מזהה את "הרצף" השולט בה ומשתמש בו כמאפיין מובהק של תמונה נתונה שניתן להצביע עליה ולהתמקם בתוכה כי היא ניתנת לצפייה באמצעות הרצף שלה. זו תמצית הערת מחבר התורה לבעיית הממדים האין סופיים של תמונת היקום- אותה דחה האדם כי התקשה להתמודד עם הגדרתה.

ובחזרה לנקודה שהבחנתי בה אגב הבחישה בדם... אצטרך, ברשותכם, לחזור על ההקדמה בה פתחתי את הדברים. הנקודה הנבחנת נעה סביב גוף האדם ועיקרה: האדם והיקום הם שני גופים מקבילים שמהווים מפתח להבנת האחד את השני. גוף האדם, לדוגמה, הוא המפתח להבנת היקום והחומר שבו, הכיצד...

מצב הצבירה הטבעי בו נמצא 99% מהחומר ביקום הנצפה הוא "פלזמה", דהיינו תערובת של אטומים ואלקטרונים בעלי מטען חשמלי שאינם מחוברים זה לזה כי האלקטרונים התנתקו מהאטומים. דווקא המצב הבלתי יציב זה שאינו נפוץ על כדור הארץ- מאפשר לנו לנסות ולהתמקם ביקום. תופעה תואמת למצב "הבלתי יציב" זה נצפתה בגוף האנושי, אך בניגוד להתרחשות התופעה ביקום שהסתפקנו בלהצביע על פירותיה מבלי להבין את מסלוליה- האדם יכל לעקוב מקרוב אחר התופעה הזאת בגוף האנושי ולהצביע על מסלוליה; זאת כי הוא התמקם, כפשוטו, מחוץ לגוף האנושי ויכל להצביע עליו ולבחון אותו.

נעבור איפוא לגוף האדם וכידוע, האחוז המכריע במשקל האדם הוא מים, שמרביתם נמצאים בתוך בליוני תאי הגוף והנותר נמצא בין התאים ובדם שמשמש כאמצעי הולכה בין התאים, והוא בעצמו נוזל שברובו מורכב ממים ומכיל תאים ופלזמה- היא החלק המימי שבדם.

ניתן לזהות את הדם כאחד מרקמות הגוף כי בדומה להם גם הדם בנוי מִתָאים בעלי תפקוד זהה, כאשר ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות האחרים שבגוף היא העובדה שהתאים השוחים בתוך נוזל הפלזמה של הדם- אינם מחוברים האחד לשני, הם רק נסמכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם. דוגמה: אחד מתפקידי הדם הוא הובלת החמצן מהריאות אל התאים, אולם לא ניתן להמיס היטב את החמצן במי הפלזמה ולהובילו אל התאים, לכן מכילים תאי הדם האדומים את חלבוני ה-המוגלובין הנקשרים מטבעם אל מולקולות החמצן ונושאים אותן דרך מערכת הדם אל תאי הגוף – היכן פורקים אותם. המוגלובין הוא חלבון המכיל 4 אטומי (יוני) ברזל בעלי מטען חשמלי, והחמצן הנקלט בריאות נקשר ישירות לארבעת האטומים שבחלבון, ומועבר באופן זה ובאמצעות הדם אל כל תאי הגוף שמספרם מוערך בכמאה אלף מליארד.

כל תא ותא בגוף, איפוא, מקבל את מנת המזון והחמצן שלו דרך מערכת הדם, ובוא בזמן מתפטר מעודפי הפחמן הדו-חמצני ומהפסולת שלו ומעבירם בתהליך הדיפוזיה (פעפוע) אל מערכת הדם, ומשם אל אברים שמפרישים אותם אל מחוץ לגוף כגון ריאות, כליות, עור...   

הייתי רוצה בשלב זה לגייס את מירב הדמיון שלכם לסצינה הבאה: דמיינו לכם את מערכת הדם מפוזרת על פני מליארדי כוכבים שביקום, כאשר כל כוכב מייצג אחד מבליוני התאים שבגוף האדם, ובכל כוכב וכוכב מתרחשת הפעולה של חילוף החומרים- כגון קליטת מזון, חמצן, הורמונים, חום, סילוק פחמן דו-חמצני, רעלים, פסולת... דהיינו בכל תא מבליוני התאים שבנפח הכוכב- מתרחשת אותה הפעולה. תארו לכם שתהליך פעפוע (דיפוזיה) מתרחש בכל כוכב וכוכב לקליטת החמצן וסילוק הפחמן דו-חמצני; זהו תהליך הנגרם מתוך תנועתם המתמדת של חלקיקי החומר ונובעת מהאנרגיה הקינטית שלהם. תארו לכם עוד את חלבון המוגלובין עם ארבעת אטומי הברזל שלו המוטענים חשמלית קולט ומשחרר גזים וחמצן בכל כוכב וכוכב מבליוני הכוכבים ביקום.

אני רוצה להגיד שגם אז שום דבר לא ישתנה מנקודת הצפי הרחוקה שלנו כאן על האדמה. גם אז אנו נבחין במלחמת הכל בכל, ביקוע והיתוך גרעיני שיחרור גזים, מימן, חמצן, חום אדיר... ואתם יודעים מה- גם אם ננחת על הכוכב עצמו נבחין באותה המלחמה ובאותן התופעות האיומות ואף במשנה תוקף... ולעולם ניוותר עם התפיסה ש-99% מהיקום הסובב אותנו הוא זירה למלחמת הכל בכל, וזה מקור הקרינה שאנו מבחינים בה ושהכוכב מפיק בעצמו; זו המסקנה שלנו המבוססת על צפי אמיתי ומדויק.

ובכן, מסקנתינו זו כשלעצמה נכונה היא אך מנותקת מהתפיסה המרחבית, כי אין אנו מבחינים במערכת הדם הכוללת וביתר תאי המערכת שהכוכב שצפינו בו הוא רק אחד מהם. נגזר מזאת שאנו והלכה למעשה מנותקים מהמציאות ואין למסקנותינו שום תוקף כי לעולם הן ירחיקו אותנו מהמציאות ויגרמו לנו להתבולל לעד בעולם שאין לו ולמציאות דבר. זו קביעה נחרצת על אף והיגעתי אליה בתהליך של הדמיה, אך היא מייצגת מאז ומעולם את מצב האדם שהולך ומתבולל בעולם שאין לו ולמציאות דבר. כל גרם וחלקיק ביקום מהווה ראיה חותכת לקביעה הזו. אחת הראיות הקרובות אלינו היא כדור הארץ במתכונתו הנוכחית, וגם אנחנו- הגוף האנושי שלנו מהווה ראיה על זאת. המערכת הרצופה האינסופית והמסועפת של היקום- היא שהביאה את החלקיק להיות במקומו על כדור הארץ, גם הביאה את הגוף שלנו להיות במתכונתו המתוחכמת הנוכחית, גם הביאה את המאדים והירח והשמש ובקיצור- כל רכיב בחומר של היקום. תכונת הרצף ביקום היא הגורם; זו המופשטת היסודית ביותר ביקום.

אם לא היה א' במתכונתו הנוכחית- לא היה ב' במתכונתו הנוכחית, גם לא היה ג' ולא ד'... מכאן אם לא היה ד' לא היה ב' ולא א'... וכך עד אין סוף ברמת היקום האין סופי. אנו בוחנים איפוא מערכת דומיננטית שתכונת האין-סוף היא שגרמה להפעלתה, כאשר כל מערכת-בת דומיננטית נגזרת ממנה כמו הגוף שלנו, כמו האטום, כמו מערכת השמש, כמו המערכות הדומיננטיות של כדור הארץ... אנו בוחנים גם מערכת שמתנהלים במרחבה חילופי חומרים כדוגמת הפוטוסינטזה או כדוגמת המערכת הארצית או האנושית... השאלה היא, מהי רמת ההבחנה שאני זקוק לה בשביל לעמוד על מכלול המערכת של היקום ולבחון אותה?

מחבר התורה התייחס לשאלה זו בהציגו את ההנחה הבאה, ובעקבותיה את המשוואה שתענה על השאלה. הוא הניח שרק מי שנמצא מחוץ למערכת יכול לצפות בה, היינו לבצע מדידות, להעריך, לבחון, לאמוד, להשוות, לקבוע הקף... לכן כל החלקיקים הפיסיקלים המתנתקים באופן פיזי מן החומר ואינם נשארים במקומם מכל סיבה אשר תהיה – הם מועמדים ראויים לשאת בתואר הצופה במערכת.

נניח להמחשה שהיקום הוא "שולחן" ויש לצפות בו ולבחון את מערכותיו, אזי לנמלה הרובצת על השולחן- אין שום סיכוי לערוך צפי לשולחן. הסיכוי שלה יתחיל לנבוט פירות כאשר תתנתק פיזית מהשולחן ותתחיל להתרחק ממנו או אז היא תוכל לצפות בשולחן, וככל שתתרחק מהשולחן כך תוכל לצפות בחלק יותר גדול מתוכו, וכך עד שתרחק דיה ותעמוד על כיסה מורם שבקצה החדר שממנו תוכל לצפות בכל חלקי השולחן ומכל זוויותיו, או אז היא תוכל לצפות בשולחן ולבחון את מערכותיו במלואן.

לפני שאניח לנמלה לנפשה, ברצוני להבהיר דרכה עוד נקודה: כשאני אומר להתנתק מהשולחן ולהתרחק ממנו, כוונתי כן להתנתקות ולהתרחקות הפיזית אך במלוא מובנה של המילה. להתנתק מהשולחן פיזית וגם נפשית ופסיכולוגית ובכל ערוץ מחשבתי, למרות והוא ביתה והיא חוזרת אליו ומושפעת ממערכותיו... אני מצפה איפוא מהנמלה שתתפוס גם במחשבתה מרחק ממנו, היינו לעמוד די רחוק באופן שיתאפשר לה לאפס את מחשבתה ולהתבונן בו... ארשה לה גם להדליק סיגריה אם זה יעזור לה.

אולם היקום גדול מהשולחן, לכן יש להתנתק ולהתרחק ממנו הרבה יותר, פיזית גם מחשבתית, בשביל לצפות בו. ובדומה לשולחן- כמה שנתרחק ונתנתק כך נאפשר לעצמינו לצפות בחלק גדול יותר מהיקום. וכאן מציין מחבר התורה את המשוואה שלו:

האד עולה מן החומר, מתאייד, לכן לאד כהוא זה "התכונה" לצפות בחומר, כי הלכה למעשה הוא מתנתק ומתרחק ממנו, זו התכונה הטמועה בכל אד (גם בכל חלקיק שמשתחרר ממקומו הקבוע- כמו אלקטרון שמשתחרר מאטום). אגב, "האד" הזה הוא בעינו האור "שעולה" מן הכוכבים, היינו מ-99% מהחומר של היקום הנצפה וקרינתו מגיעה עד כדור הארץ.

אד = יחידת מידע מושלמת של מערכות היקום במלואן.

כלומר, בשביל להשיג יחידת מידע מושלמת באמצעות צפי על מלוא מערכות היקום, דהיינו בשביל לעמוד הלכה למעשה מחוץ ליקום ולצפות במלוא מערכותיו, יש להיתלות על כנפי אד שלם שיעלה מן החומר מעלה מעלה ויתפוס מספיק מרחק ממנו, עד כדי לצפות במלוא המערכת של היקום ולהתבונן בה מכל זוייותיוה.

אפשר להגיד איפוא, שאד שלם זה, עלה למרחק השלם והוא נמצא מחוץ למערכת, ולכן הוא יכול לצפות במערכת השלמה.

אולם המערכת וכידוע היא אין-סופית, לכן האד הזה ולעולם לא ישיג את המרחק האידאלי ממנו ישקיף על כל המערכת, אלא ייצג מתוך מהותו הטבעית את התכונה האידאלית שתניע אותו לשאוף אל האין סוף, וזו התכונה שקראתי לה בחיבור "תכונת הניידות".

אד שלם זה יכול להוציא את מלוא תכונת הניידות הצרובה בו לפועל כאשר נמזג במלואו אל כלי ללא שום שיור, וזוהי "תכונת המידע הנוזלית" שמאפיינת את המידע הנמזג במלואו- היא יחידת "מ" של מים.

במילים אחרות, "אד" שלם יכול להוציא את תכונתו האידאלית אל הפועל ולשאוף הלכה למעשה אל האין סוף, כאשר מזדווג עם התכונה האידאלית שדרכה יוכל להִמזג ללא שיור אל תוך כלי שיכילו, וזוהי יחידת "מ" של מים-   היא "תכונת המידע הנוזלית" שהמידע נמזג דרכה במלואו.

מכאן המשוואה: אד + מ = אדם = כלי מושלם.

זהו ניסוח מחבר התורה למשוואה זו:

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה, וייצר יהוה אלהים את-האדם... (בראשית, ב)

האדם יכול לשאוף הלכה למעשה אל האין סוף, וגופו האנושי עשוי להתלוות למשימה הזו. השאלה של התכלות הגוף האנושי עודינה פתוחה ואנו נברר אותה בהמשך. אם למי ממכם זכור עדיין "הנאום" ששיגרתי למחבר התורה ביום הרביעי בו צעקתי ממעמקי "אבל אני גוף בשר ודם שמתכלה, ואם כן היכן מסתתרת טענתך על השתלבות האדם בעולם האין סוף? היכן אם תרצה – טעינו ופיספסנו את הנוסחה הזו? כי הרי המוות ממתין בפינה לכל משפחת האדם; הקץ מופיע לפנינו בעיתו ואף בטרם עת"; זו תמצית נאומי עליו ענה מחבר התורה בדרכו הנחרצת:

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי.  זו היתה התשובה שלא הצלחתי להכיל אותה במוחי... ולכן יצאתי לחפש את המזור שלי במקום הראשון בו הופיעה פרשת הקצבת חיי האדם, אותה מצאתי בפתח הפרק השישי של בראשית.   מצאתי והתחלתי לקרוא יחד איתכם ובקול רם את הסיפור העצוב שלנו- של האדם שהלך להתאבד בכוחות עצמו ומרצונו הטוב... הפסקנו את הקריאה לברר מספר מונחים שהופיעו בטקסט וכך התגלגלנו עד כה. ולאחר שנשים את היד על כל המונחים הדרושים- אנו נחזור כמובן אל הטקסט הזה ואל טענת המחבר שעודינה פתוחה מבחינתנו...

הזכרתי בפתח התזה המרתקת הזאת את הסברה הזו: האדם והיקום הם שני גופים מקבילים ולכן גוף האדם עשוי להיות מפתח להבנת היקום והחומר שבו; מאידך גם היקום יכול להיות מפתח להבנה מעמיקה לגוף האדם.

אדגיש שוב כי אין בכוונתי להכנס לעובי הנושא הזה שעשוי להעיב על נושאינו אם אעז לחדור לעומקו... במקום זאת אפזר נקודות מעוררות מחשבה- יורשה לי לסכמן כך: תכונת הרצף השורדת ביקום פותחת בפנינו פתח למציאות חדשה ולמובנים טריים שעוד לא היכרנו. אני מודע לקושי באימוץ המובנים החדשים וההגיון הנגזר מזאת שלא הורגלנו אליו; עם זאת תמוה בעיני להתעקש ולהאחז בקרני המובנים הישנים... תמוה מאוד בעיני להתכחש לקיום המערכת האין סופית שתכונת הרצף שולטת בה והנגזרת ממופשטת יסודית ביותר...

כן 100% מהיקום הנצפה פועל כמערכת שלמה ומושלמת וכל יתר מערכות-בת המורכבות פחות והמורכבות יותר נגזרות בהכרח ובפועל ממנה, כגון מערכת השמש, מערכות היצורים החיים או רשת מערכות החומר האורגני החי, המערכות השונות המתקיימות על כדור הארץ ומקיימות אותו... כל המערכות כאחד וכל אחת לחוד נגזרות ומתקיימות כחלק ממערכת כוללת אחת רצופה ואין סופית השורדת בכל היקום.

בד בבד אנו יכולים להרשות לעצמינו להעלות תמיהות ושאלות השוחות בכיוון ההפוך של זרם הרצף... ואם הכל רצוף ומושלם מדוע קיימת התופעה של מות מערכות? כגון מות הכוכבים, מות התאים, סוף עידן הדינוזאורים... אני בוחש בתהיות האלה כי יכול, ודווקא בהן נמצא את מסלולי המציאות הכוללת... אולי הצפי במות הכוכבים נמצא באותו הערוץ של מות התאים שלנו, ויתכן והצפי בכיוון ההפוך הוא הנכון.

לדעתי יש לבחון את סוגיית מות המערכות כסטיה שתתיישר בזמן המתאים מכוח הרצף השורד במערכת הכוללת. אני מניח איפוא שמקור הסטיה הוא מערכת הבת עצמה, ו הרצף השורד במערכת הכוללת "מנסה" כל הזמן להשיב את הבנים לגבולם... אנו עדים למשל לתופעה של חידוש עור פגום, הגלדת פצע פתוח, התאחות איבר שלם שנתפר בגוף... אין ספק שמקור הסטיה הוא יוזמה או אולי תאונה במערכת הבת, ואם כן יש מקום ל-"רצף" שמערכת הבת "התיישרה" עימו... אנו זוקפים את "ההתיישרות" הזו למערכות הגוף שזיהינו בתוכו כמו מערכת קרישת הדם, או מערכת החיסון, או "קליטת" איבר זר ע"י הגוף... ואם כן, ההגיון של "ההתיישרות" על פי רצף מסויים אינו זר לנו, ונותר לזהות את צליל הרצף במרחב הפתוח שכל חלילי המערכות מתיישרים עימו.   

עד כאן המונח "נפש חיה" על כל גרורותיו- אליו צללנו עמוקות. נחזור איפוא לטקסט המקורי שיצאנו ממנו להפסקה קצרה בשביל לעמוד על המונח "נפש חיה", ולא כמתוכנן – ההפסקה ארכה מעל למקובל... אודה, לקח לי כשלוש שעות של עיון חוזר בטקסט עד אשר התמקמתי בו חזרה...

להלן איפוא הנוסח המקורי ממנו יצאנו להפסקה ארוכת טווח, והינה אנו שוב עימו...

יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.  יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו.  כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.  כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)   

וכדרכינו בקודש, הבה נעבור במהירות על עיקר הדברים שקצרנו מהטקסט בשביל להתחבר שוב עם המשכו. צפינו בהפסקה, יחד עם מחבר התורה, ברגע הבריאה ובהילוך איטי, וראינו איך חוליית המידע הניידת- היינו ה-"אד", עלתה מן הארץ- היינו מן החומר והזדווגה עם הגוף האנושי. האד השלם נמזג אל הגוף האנושי באמצעות "מ" – יחידה מלאה של "תכונת המידע הנוזלית", ובאופן הזה נוצר אדם: אד + מ.

בזה הרגע הסתיימה הרצת הסרט המלא של רגע הבריאה, והינה החוליה הניידת התחברה עם הגוף האנושי ומיד לקחה עליו פיקוד, הוכתרה ומונתה להיות התודעה שלו. היא יצאה בחברתו אל המרחב לגלוש בו ולהנות ממנו, ואני מעדיף להשתמש בפועל "לצרוך" את המרחב, כי למעשה היא לא באה למרחב בשביל לגלות או לזהות אותו, מטרתה המוצהרת היא להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולזוז, לקפץ, להתקדם על פני שרשרת המידע החומרית של היקום, לכן נכון להגיד שהיא באה לנצל את היקום, להעמידו לרשותה, להשתמש בו, לבזבז אותו... הפועל הגורף "לצרוך" הוא המתאים ביותר: החוליה הניידת באה אל היקום בשביל לצרוך אותו.

נעקוב להלן ובהילוך איטי אחר "לידת" תכונת הצרכנות כפי שמחבר התורה צפה בה על פני הפרק השני של בראשית...

[אצטרך כאן להפסיק את כתיבת המאמר מסיבות אישיות, זה היה איפוא הפרק הראשון של היום השביעי, נתראה בפרק השני כשהנסיבות יאפשרו לי להמשיך לכתוב.]

 

סוכות שמח (תשע"ב)

אלברט שבות