קוד: שבעת ימי הבריאה - 7 (חלק ב') בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- 7
(חלק ב)
לכל מכונה אנושית מנוע – לב, זה האיבר הראשון שנוצר והאחרון שמכבה את האורות. אותו המנוע מתחיל לפעום בקצב מדויק וסדיר מרגע הפריית הביצית בזרע, והוא פועל באופן עצמאי עד שמ קבל האדם לידו את שרביט השליטה על אבריו, או אז נוצר המונח החדש - לב טוב ולב רע... ואין הכוונה לרובד המוסרי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב שפועל או לא כיאות ומספק את הזרם המתאים ליתר האברים. אדם פעיל בעל אורח חיים בריא שניזון ומתנהל נכונה, הוא בעל לב טוב יותר מאדם שמנהל אורח חיים לא בריא ואינו ניזון כיאות. לא צריך להיות קרדיולוג בשביל ל הגיע אל ה קביעה הזאת; כולנו מכירים אותה.
מאידך אנו יודעים עוד שיש לב חזק ואמיץ ולב חלש ופחדן, וגם כאן אין הכוונה לרובד המוסרי והפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב אדם אמיץ חזק מלב איש פחדן; זו קביעה קרדיולוגית מעשית. אני אישית סובל מבעיה פזיולוגית בלב: כשאני מתחיל לדבר בציבור, הלב שלי פועם כה חזק עד שמרוקן לי את בועת האוויר האחרונה מהריאות ומונע ממני לדבר. אם ביכולתי הייתי פונה אליו באותו רגע: לבב נכבד תן לדבר! אומנם זו בעיה פסיכולוגית במהותה אך בד בבד אני מתאר בעיה פזיולוגית מעשית.
הלב אם כן הוא המנוע הראשי הנותן את הטון הכללי בגוף האדם ובכל אבריו – אולם אין זאת אלא לכאורה, כי בפועל הוא העבד הנרצע הראשי שמתוקף תיפקודו שולט בקצב של כל איברי הגוף, מנצח עליהם ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע למצב גופני מובהק שמבטא את רצונו המובהק של האדם. אם באופן ציורי היית נותן בידי האדם להצטייד במנוע האידאלי עבורו מהטבע – הוא היה מצביע על החמור ובוחר בו למשימה הזאת. החמור הוא בעל החיים היחיד בטבע שעומד לרשות האדם מרגע היוולדו; לא צריך לאלפו ולא להרגילו למשימות, מיד עם רגע היוולדו ניתן לשים עליו את המשא ויאללה לדרך... הוא כבר יתאים את עצמו למש ימה, לכובד המשא, לדרך, למזג האוויר... ועם הראש לקיר- הוא יפנה בנחישות לדרך, יסתפק בכל כמות מזון שתוצע לו ויהפוך אותה לאנרגיה מיידית להמשך דרכו.
החמור הוא עבד נרצע לאדם, יעיל ויחיד במינו, לראיה נסה להעלות על הדעת כל שם של חיה בטבע- מיתוש ועד לפיל; אין חיה שתקבל עליה את עול האדם באופן טבעי ומובן מאליו... אין דומה לחמור כעבד אופייני לאדם.
החמור הזה, ואני חוזר אל הלב, הוא טוב וחיוני לאדם כל עוד והתודעה האנושית מזהה את תיפקודו כמנוע שעומד לרשותה ושולט בקצב זרימת הדם לכל איברי גוף האדם, באופן שקובע את הקצב שלהם ומשקף כראי את רצון האדם. נוכחות הלב בקרב האדם היא כנוכחות עבד נמרץ בפני רבו. האדם ולפני כל פעולה שעושה במודע- משנס את מותניו, מכין את משק ביתו, מגייס את עבדו; חובש את חמורו... זה הצד החיובי של החמור/ של הלב.
מאידך וכאשר האדם מאבד את כושר ההבחנה בזיהוי המנוע שמשקף את רצונו, עלול הוא לבלבל בין תיפקוד הלב לתפקיד רבו ולהדרדר למצב בו עבד כי ימלוך... וזה הצד השלילי של החמור/ של הלב; היינו כאשר אימת העבד חולשת על התודעה והאדם חש עבד לליבו ונתון לחסדיו... למרבה האירוניה כל האנושות ובכל הדורות – חיה את הבילבול הגורף הזה ונתונה לכאורה לחסדי העבד. האדם עמד מעודו חסר אונים מפני הקביעה הסטטיסטית המצביעה על התקף לב כגורם מס' אחד לתמותה, וקד קידת יראה בפני הלב – מנוע החיים.
מהו איפוא מקור הבילבול הגורף הזה? מדוע התבלבלנו? כי הרי אין ספק כי הלב הוא מנוע החיים בין כעבד בין כאדון, ובד בבד אין ספק שהלב אינו מנוע אוטומטי כי אם מנוע עם קצב משתנה והקצב שלו נתון למצב התודעה האנושית ומשקף אותה. תחת המונח "תודעה אנושית" נימצא מספר מונחים מקבילים כמו הרצון האנושי, הרגש האנושי, המצב הנפשי, מצב הרוח... ובכל אופן הלב הוא לא מנוע עצמאי כפי שנהוג לחשוב; הראיה על זאת פשוטה: ניתן לשנות את קצב הלב ואפילו להפסיק את פעולתו ללא שום התערבות מכנית: היו אנשים שליבם החסיר פעימה ברגע מרגש; היו אנשים שליבם הפסיק לפעום ברגע של עילבון, הפתעה, דיכאון...
קיימים בוודאי מחלות לב ומומים שמשפיעים על סדר תיפקודו וניתן לטעון שקצב הלב משתנה בגלל מחלתו, אולם גם לב חולה ובעל מום נתון להשפעת העילבון, השמחה, המצב הנפשי... אין וויכוח שהלב אינו איבר עצמאי כי אם איבר ראשי שמשקף כהוא זה את המצב הכללי של הגוף, מצב המשתנה בכל רגע בחיים ותלוי ישירות ברצון האדם ותודעתו.
האדם בוחר לעצב לו בכל רגע נתון את מצב הגוף שלו ומגייס למשימה זו את מנכ"לו- את עבדו הנאמן, שמתוקף תיפקודו יכול להשפיע על כל איברי הגוף בבת אחת ולשנות את מצבם בכל רגע ורגע. השינוי הרגעי המשתקף בפעולת הלב מתבטא בפועל בשני מישורים: האדם בוחר בכל רגע את התזונה הרצויה, את הפעילות הרצויה, את האוויר הרצוי, את המקום הרצוי לחיות... ובזאת הוא מעצב בכל רגע את הפן הפיזיולוגי הרצוי של הלב. במישור השני האדם מעצב את האופי הרצוי לו: פחדן, אמיץ, רגיש, רגוע, שמח, עלוב, עצוב, עצבני... וגם במישור זה- העיצוב משתנה באופן רגעי ומשתקף בכל הגוף דרך הלב שקולט כל שינוי רגעי ומעתיקו מיידית לכל חלקי הגוף. העבד הנרצע אינו נרתע להעתיק אפילו שינויים מסוכנים שאינם עולים בקנה אחד עם "טובת" גופו.
ובכן וכשאני אומר "האדם מעצב" את האופי שלו או את הלב שלו, כוונתי לגורם שהלב קולט ממנו אותות מדוייקים ומתרגמם בפועל לשפה מעשית באופן שכל הגוף יפעל על פיה. אומנם גם הריאות קולטות את החמצן ומשפיעות בזאת על כל חלקי הגוף כולל על הלב, וגם הכבד והכליות ולבטח המוח... כולם משפיעים על כולם באופן הדדי, אולם הלב הוא האיבר שקובע את קצב הפעולה הרגעי של כל התאים והאברים שבגוף, ולכן הוא זה שקולט ראשונה מהגורם את תווי השיר ושולח אותו בבת אחת ובקצב אחיד לכל חברי הלהקה, או אז כל חבר קולט את אותם התווים ומנגן את אותו השיר בכלי המיוחד שלו, והשיר מתנגן לו בהרמוניה נפלאה. מי שאחראי על כינון ההרמוניה בגוף הוא הלב, ולכן הוא נבחר על ידי "הגורם" להיות המנצח שיקלוט ישירות מידיו ובכל רגע שיר מסויים ויפיץ את תוויו לכל חלקי הגוף, עד לתא המרוחק ביותר. לכן בפועל אנו מרגישים את מילות השיר בלב; את התיקווה, היאוש, האהבה, האכזבה, המבוכה, הכלימה, הפחד, הביטחון, הסכנה, השמחה, הצער... ושוב ושוב, אין הכוונה לרובד הפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: אנו מרגישים בפועל ובאופן פזיולוגי עמוק את כל התווים האלה בשריר הלב; לא בכבד ולא במוח. מי הוא הגורם שמשדר ללב ודרכו לכל הגוף את התווים האלה?
האדם התמודד עם השאלה הזאת משחר ימיו וקרא לגורם הזה במבחר שמות וכינויים: רצון, נשמה, נפש, תודעה, הכרה, מודעות, החלק הרוחני שבאדם... קשה לבחון כל שם ושם לעומק ולרוקן את תכולתו על השולחן. קשה שבעתיים לעמוד על ההבדל בין השמות כי חסרה לנו ההגדרה: מהי תודעה? מה היא נשמה? מהיכן צצה והיכן מושבה. וגם אם נטען שהמדובר בהתפתחות מערכת רגשות מסועפת שמקורה באותות חשמלים במוח- נסתור בזאת את עצם ההתפתחות שחייבת לזרום בהרמוניה לטובת הכלל: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד; לא תיתכן התפתחות מערכת שעלולה להעיב על תיפקוד יתר המערכות ואף לסכנם ולגרום לקריסתם. אנו יודעים מנסיונינו שאדם רגיש עד מאוד הוא אדם חלש גופנית, מערכותיו הפיזיולוגיות סובלות ממערכת הרגשות המפותחת שלו. (לא ניתן להחיל את האבסורד על אדם שמן עד מאוד שגם הוא חלש גופנית, כי השמנה מבטא סטיה נקודתית – לא מערכתית). מערכת הרגשות המסועפת התפתחה אם כן כסטיה מערכתית בגוף האדם וכזאת היה עליה להיעלם לא להתפתח... הקוף של דרווין היה צריך להיות היום פחות רגיש ויותר חזק, בעוד אנו צופים באדם יותר רגיש ופחות חזק; זו הנקודה שהאדם צפה בה משחר ימיו וזיהה אותה ברמות שונות, ובגינה הפריד את המערכת הפזיולוגית שלו מהרגשית וקרא לאחרונה בשלל שמות בלתי מוגדרים ובלתי מחייבים בעליל, כי לא הצליח להסביר את הנבדלות התהומית בין שתי המערכות שצפה בהן ביחד: הזרות התהומית ביניהן מחד, וההשפעה ההדדית מאידך ביניהן; זהו מקור השמות הבלתי מחייבים שביטאו את הזיהוי האנושי הבלתי מוגדר למערכת הזרה שנצפתה בגוף: נפש, תודעה, נשמה...
הבחנה חלקית איפוא גוררת בעקבותיה הגדרה חלקית ולוקה בחסר. האדם הבחין אומנם במערכת זרה המנהלת יחסי גומלין עם גופו, אך לא השכיל לעקוב אחר המערכת הזרה הזאת בשביל לעמוד על מקורה ולהגדירה, לכן נותרו בידיו שלל ביטויים חסרי משמעות ובלתי מחייבים שהביכו אותו והצביעו יותר מכל על בילבולו. במשחק הזה האדם הפסיד בנוק אווט כי לא היה מודע שהמשחק מתנהל במגרש החיים ועל החיים. הוא לא נתן את דעתו על זאת כי קיום הדבר מותנה בהבחנה בקיומו. אתה יכול לעמוד לידי אך כל עוד איני מבחין בך אינך קיים לדידי. הוא לא נתן את דעתו המלאה והמושלמת על הגורם שמשדר לליבו ודרכו לכל הגוף את תווי החיים. הוא לא הבחין הבחנה מלאה בקיומו, האדם לא זיהה את הגורם הזה זיהוי מלא ולכן לא יכל לנצלו; גורם החיים העומד כל הזמן מאחורי הלב ומניע אותו ואת גופו – נעדר מהפנורמה האנושית בגלל הבחנה חלקית ולקויה שמקורה בעצלנות מחשבתית.
הביטוי המדויק והמחייב למערכת הזרה שנצפתה בגוף, נגלה לעיני בפרק ב' של בראשית ונוסח בבהירות ניכרת.
(ו) ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. זהו הביטוי המדויק למערכת החיים, זהותה ומקורה. "האד" הוא יחידת המידע שמתחברת עם הגוף האנושי ומפיחה בו את החיים. על הביטוי הזה עמדתי ארוכות ביום 7 של "שבעת ימי הבריאה" (חלק א'), אשר על כן אני פוטר את עטי מלחזור על הדברים והסברם. מכאן והלאה, ומי שלא עיין בפרק הנ"ל וירד לעומקו לא יוכל להמשיך איתנו, כי הדברים שיועלו בהמשך ישעממו אותו ויגזלו את זמנו.
אני מנסה לאמר שישנה הגדרה לגורם החיים והיא נפרדת מהגדרת הגוף האנושי עליה אני הולך לעמוד להלן. את הגדרת גורם החיים שבשפתינו קוראים לו נשמה או תודעה – ליקטתי כאמור מהפרק השני של התורה ופרסתי את ילקוטי על פני החלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה – יום 7", ואת הגדרת הגוף האנושי על כל אבריו אני הולך לינוק מפרק כא של שמות כפי שנראה להלן. השאלה היא מדוע אני קונה את ההגדרות האלה של התורה ומשכנע אותכם לקנות דווקא אותן? מה ההבדל בעצם בין ההגדרה שלנו ל-"נפש"/ "רוח" לבין ההגדרה "אד" אותה מצאתי בפרק ב' של בראשית. כי הרי גם מאחורי המונחים שלנו עומד שלל של הסברים ותימוכים שהיגענו איתם בעת החדשה עד לזיהוי רשת ענפה של תאי עצב (נויירונים) שמוליכים את החושים והרגשות דרך אותות חשמליים וכימיים בין כל תאי הגוף ואבריו. מרכז המערכת הזו הוא המוח שמרכז מעבד ומנתב את המידע המגיע אליו דרך מערכת העצבים. הינה לך איפוא הגדרה רשמית ומקיפה של נפש/ תודעה/ הכרה/ נשמה... היא היא מערכת העצבים שמרכזה המוח; ומי שרוצה לעמוד על ההגדרה הזו ולרדת לפרטיה יצטרך לשריין למשימה עשרות שנים מחייו.
אכן וכאשר אני צופה בהגדרה הרשמית והמעודכנת של הנשמה, אני מאתר בה אומנם את עיקרון ההתפתחות ומסלוליו הטבעיים: מערכת העצבים הענפה שהמוח מעבד ומנתב את המידע המועבר דרכה – האיצה את התפתחות הגוף האנושי ותרמה לשרידותו. אם תרצה – הקוף של דרווין התפתח לקוף שיודע להחליף את איבריו הפגומים באיברים תקינים בשביל לשרוד. מערכת העצבים של האדם התפתחה במסלול הטבעי והביאה לגוף אנושי שסיכויי הישרדותו טובים יותר. אולם מערכת העצבים הפזיולוגית הזו שמתבטאת באותות חשמליים וכימיים פזיולוגים- הניבה בזנבה מערכת בת שעלולה לפגום בהתפתחות הגוף ואף לסכנו עד כדי לקרוס מפחד, מהפתעה, מכלימה, מכעס, מאכילת יתר... במקרה הטוב הלב עלול להחסיר פעימה ולהנזק.
ברם אינני כופר בתרומה השרידותית והחיובית של מערכת הבת, כי הרי ישנם אותות חשמליים שיודעים גם להפיק שמחה, תיקווה, אופטימיות... אין עוררין שאותות אלו תרמו להתפתחות הגוף ולסיכויי הישרדותו, אולם וע"פ עיקרי תורת ההתפתחות שנצפתה בעולם החי, משפחת העצבים שהתפתחה פיזיולוגית ובמגמה זהה להתפתחות הגוף האנושי- היתה אמורה להפרד מהעשבים הרעים שנבטו בלהקתה ולהשאר עם החברים הטובים שתרמו לכלל החברים בלהקה. היינו אמורים לפגוש היום גוף אנושי מפותח שמח אופטימי עליז מאושר... כי הרי אחרת הגוף האנושי לא יכל להתפתח ולהגיע למימדיו האדירים בצל המכשולים החשמליים והכימיים של הכעס, האכזבה, העצלות, המרירות... מיכשולים פיזיולוגים אלה הם סטיה פיזיולוגית מערכתית שהמערכת ההתפתחותית של גוף האדם היתה אמורה לנפותם מחצרה.
האדם התחבט מעודו בסוגיה הזאת; האם הוא מזהה אגב המערכת הרגשית שלו שחולשת על ליבו ואבריו– נוכחותה של מערכת זרה הפועלת בתוכו אך אין לה קיום פיזי בגופו? ואם כן מי הוא אני האמיתי במשחק הזה ומהו חלקו של הגוף הנשלט שליטה מוחלטת ע"י המערכת הזרה לו... ואף האדם שהצביע לאחרונה על הכתובת הפיזית של המערכת הזו- התחבט באותה הסוגיה ונותר עם אותה הנשמה והתודעה והנפש הזרות לגופו עד לכדי ניכור... עד כדי להזיק לו ולהציבו תדירות בפני סכנה קיומית; ואני מחפש איפוא את ההגדרה, מה היא הגדרת נפש/ נשמה? מהי הגדרת החלק הרוחני של האדם? האם ישנה הגדרה כזו בכלל? האם אנו מחפשים הגדרה למשהו ממשי בעל ערך פיזיקלי?
ציינתי לעיל ש הביטוי המדויק למערכת הזרה שנצפתה בגוף אותה אנו מכנים כנשמה- נגלה לעיני בפרק ב' של בראשית; מצאתי שם ביטוי בהיר ומדוייק שעונה על המונח "הגדרה". ומדוע איפוא קניתי דווקא את הגדרת מחבר התורה לנשמה...
– כי הוא לא הלך סחור סביב הנושא ונגע בו ישירות ובאופן ממוקד: לא, אין הגדרה פיזיקלית לנשמה. לנשמה כהיא זו אין מימדים פיזיקלים, הווה אומר שאין לה קיום בזכות עצמה, אבל כן יש לה קיום במרחב הגוף האנושי, כי רק במרחב הגוף הזה ניתן לחוש בהעדרה או לחילופין בקיומה.
מחבר התורה נתן לנשמה האנושית את שם התואר "מודעות" המקביל בעצם לשם "אד" כפי שהופיע בפסוק ו' מהפרק השני של בראשית, ואני אבאיר בהמשך את הדברים אולם לפני כן הייתי רוצה להשקיף על הפנורמה הכללית של המונח "מודעות"- או "נשמה" במילון שלנו. לשם זאת עלי לבקש ממכם לאתר בניין מסויים הקרוב אליכם, פשוט לפתוח את החלון לאתר בניין ולהתבונן בו. אני מבקש את זאת כי זה הדבר הראשון שעיני נפלו עליו כאשר הרהרתי בנושא וניגשתי לשכתב אותו.
אני כותב את השורות האלה מול חלון שמשקיף על בניין גדול בן כחמישים קומות שזה עתה סיימו לבנות. אני מתבונן בבניין הזה ורואה מולי הרבה יידע. יידע הנדסי מעל לכל; וגם יידע בתחום הבנייה, החשמל... הרבה מאוד מערכות של יידע בתחומים שונים נאספו והושקעו בבניית הבניין ממול. אני מודע ליידע שהושקע בהקמת הבניין ממול למרות שאין לי בדל של יידע בתחום הזה.
אין לי איפוא יידע אבל כן יש לי מודעות בכל הקשור לבניין שממול. תארו לכם אותי ללא המודעות הזו ניגש להקים בניין בן 50 קומות! אולי אגיע בקושי לקומה אחת שתקרוס על ראשי בהקדם האפשרי. אני רוצה להגיד שלא לכל אדם יש יידע אבל לכל אדם ישנה מודעות, וזה הדבר שמבדיל אותנו מהחיה שיכולה לעלות ביידע שלה על האדם בתחומים מסויימים כמו הצייד למשל, הנמר יודע לארוב לטרפתו ולצוד אותה הרבה יותר טוב מהאדם, אבל אין לנמר את המודעות של האדם; הוא יכול לעבור על יד הבניין ממול מבלי להיות מודע לקיומו, ומטבע הדברים ישנם דברים שיכול להתקל בהם ולהיות מודע לקיומם, כמו עץ, עוף, מים... אבל רמת המודעות שלי כאדם עולה לאין ערוך על רמת המודעות של הנמר, ולכן נכון להגיד- אם נכון הביטוי- שהמודעות שלי גדולה יותר מהמודעות של הנמר או אם תרצה- תודעתי גדולה מתודעתו / נשמתי גדולה מנשמתו.
הייתי רוצה להדגיש שוב, שלמרות שהחומר הגולמי של המודעות הוא היידע/ המידע/ האינפורמציה, המודעות בפני עצמה אינה נמדדת ברמת היידע של האדם. אני יכול להיות בעל יידע עצום בתחומים מסויימים אבל רמת המודעות שלי צרה ליתר התחומים, ולהפך, ניתן להיות בעל מודעות רחבה בצד רמת יידע צרה. מודעות היא מד ההבחנה במידע – לא מד צבירת המידע.
אני יכול לתאר את המודעות בעט ציורי ככרטיס אשראי שחולש על הכסף של כל הבנקים בעולם, כאשר הכסף מייצג את המידע וכרטיס האשראי את המודעת. אם כן אינני יודע כמה כסף יש בעולם וגם אינני יודע אם לממש אותו- מה אקנה בו, כמה אמשוך ממנו ומתי... אבל כל הכסף שבעולם עומד לרשותי ויכול בכל רגע לממש כל חלק ממנו, כי בידי כרטיס אשראי פתוח.
זו איפוא הגדרת המודעות: להיות מודע לקיום המידע; להבחין בו. הבחנה זו תעמיד את המידע לרשותך הגם ואינך צורך אותו או את חלקו מיידית. מחבר התורה עשה פחות או יותר את אותו התרגיל המחשבתי של כרטיס האשראי... הוא לקח את כל המידע שבעולם, צרר אותו בחבילה אחת וכתב עליה "מודעות" וליתר דיוק כתב "אד"- תכף ניגש למהות השם.
אכן, היקום מכיל מידע לא סופי שלא ניתן לעמוד על מימדיו, אולם אין הדבר מונע מלהצביע על חבילת המידע האין סופית; זו פעולה תקנית. יש ביקום מידע ואני מצביע על קיומו, צורר אותו בחבילה וורטואלית ושם על החבילה הזאת את שם הזיהוי שאבחר: אד, נשמה, מודעות... ולא על שום מה... מחבר התורה הניח שהיצור היחיד ביקום שיכול להיות מודע לקיום החבילה הזאת ולהוציא כל שביב מתכולתה בכל זמן שירצה הוא האדם. השאלה אם האדם רוצה להוציא מידע מהחבילה או לא- אינה פוגמת בהנחה הזאת, כלומר אינה פוגמת ביכולת האדם מלהבחין בקיום חבילת המידע. אני הבחנתי בקיום המידע שעשה את הבניין וזה הספיק בלהעמיד את כל המידע של הבניין לרשותי הגם ועוד לא עיבדתי מתוכו שום דבר. בכל רגע שארצה אעבד את המידע הדרוש מתוך החבילה שזיהיתי ואבנה בית. אלמד הנדסה באוניברסיטה, אתעמק בתורת האינסטלציה, אתמחה בהקמת רשתות מים...
ובכן כושר ההבחנה במידע נמצא אומנם בכל היצורים עלי אדמות, וגם החיה, כפי שהזכרתי, מבחינה בחתך מסויים של מידע ומעמידה אותו לרשותה ע"מ להנות ממנו ולעבדו בשעת הצורך. הנמר יכול לחזור אל הבאר שהבחין בו ולשתות ממנו... אולם אין חולק על זה שרדיוס ההבחנה של הנמר מוגבל, בעוד רדיוס ההבחנה של היצור האנושי אינו מוגבל וחולש על מלוא חבילת המידע של היקום; מכאן מקור הנחת מחבר התורה כי האדם הוא היצור היחיד שיכול להבחין בתכולת המלאה של חבילת המידע ביקום.
האדם הוא כלי קיבול מושלם לחבילת המידע, והמודעות שלו מתגלמת בפוטנציה הבלתי מוגבלת להבחין במידע; אך לא כל אדם משתמש במלוא הפוטנציה שלו, לכן לא לכל אדם אותה המודעות, אם תרצה- לא לכולנו אותה הנשמה.
אם כן השאלה היא לא כמה אנו מושכים בכרטיס האשראי שברשותינו, וגם לא מהו טיב כרטיס האשראי שמחזיקים בו, כי כל כרטיסי האשראי האנושיים הם בעלי פוטנציה בלתי מוגבלת המעמידה לרשות בעלי הכרטיס סכום בנקאי בלתי מוגבל. נא לזכור: כרטיס האשראי הוא "המודעות", והסכום שחולש עליו הכרטיס הוא "המידע".
השאלה היא איפוא מיהו המחזיק בכרטיס האשראי; ושני סוגי אנשים לפחות מחזיקים בו: אדם שמודע לפוטנציה של הכרטיס שלו, ואחר לא. כלומר יש אדם שהמודעות שלו הינה בלתי מוגבלת בעליל, וישנו אחר שהמודעות שלו מוגבלת ונושקת למודעות החיה. החיה אגב משתמשת ביעילות בכרטיס שבידה ומושכת בו את מלוא הסכום העומד לרשותה עד הגרוש האחרון, וכאשר לא נותר לה בחשבון גרוש שחוק- היא גוועת ומתה. בינינו, אני האדם יודע שעמד לרשות החיה סכום הרבה יותר גבוה מזה שמשכה בפועל, אולם היא לא היתה מודעת לקיומו...
ובכן העליות והירידות והתנודות הניכרות ברמת המודעות האנושית הן אלו שהבליטו את המודעות כהיא זו, העלו אותה לבמה וצבעו אותה בצבע זוהר להפרידה מיתר הגורמים במערכת האנושית. בנקודה זו נולדה הנשמה והתודעה והנפש וגם החלק הרוחני שבאדם. בנקודה זו נפרדה התודעה מהגוף ונולד לראשונה הביטוי האגדי "גוף ונשמה". אני קורא לביטוי אגדי, כי עד לאותו רגע לא היה הבדל בין הגוף לנשמה שפעלו כיחידה אחת ובמהותם חד הם, לא היתה הפרדה ביניהם, הגוף הוא הנשמה והנשמה היא הגוף; מערכת אחת בגוף אחד. אולם ומרגע ההפרדה הנגזר כאמור מהתנודות ההן, לא היה ניתן לחבר שוב בין שני המונחים ע"מ להבין את תיפקודם במערכת האנושית.
מחבר התורה הוציא מתחת ידו ספר מדעי לכל דבר, בו הוא תיעד את הסטיה הווירטואלית של פרידת התודעה מהגוף, ומטרתו המוצהרת היתה להחזיר את התודעה לגוף – שיפעלו שוב כיחידה אחת כפי שפעלו במקור. בחיבור התורה נרשם ליווי כרונולוגי לסטיה הווירטואלית בכל שלבי התפתחותה, החל מהרגע בו נולדה ועד לשלביה המתקדמים כבימינו, כאשר אף המדע שזיהה את מערכת העצבים ותפקידה בגוף, מתח במתחמו קו מדעי מובהק שיפריד בין הנשמה לגוף...
תיעוד הסטיה האנושית של פרידת התודעה מהגוף החל מהשלב שקדם לסטיה, כאשר התודעה והגוף פעלו כיחידה אחת, במערכת אחת, בתיאום מופלא וטבעי כמו שהכבד מתואם בפעולותיו עם הכליות... ניתן להצביע בוודאי על מערכת הכליות ותפקידה וגם ניתן לבודדה מיתר האברים הפועלים לצידה בשביל לעמוד על תיפקודה, אך לא ניתן לתאר את פעולת הכבד בגוף חסר כליות כי לא קיימת סיטואציה כזו, כל המערכת האנושית נולדה כיחידה אחת לעבוד כיחידה אחת.
ובעצם, אומר מחבר התורה, ניתן לתאר את פעולת הכבד בגוף חסר כליות כי ניתן ליצור גוף חדש כזה או ניתן ללמד את הגוף הקיים לחיות ללא הכליות, אולם ובכל אופן מהאופנים אין המדובר באותו הגוף אלא בגוף אחר לגמרי שרק דומה לראשון, כי הגוף הראשון המקורי נוצר עם כבד וכליות לצידו שעבדו ביחד כיחידה אחת.
מחבר התורה לוקח איפוא את הגוף החדש שנוצר מתערובת מוזרה של נשמה בגוף ועושה בו ניתוח אנטומי לעיני כולנו, למען נראה נשמע ונפנים את ההבדל הניכר בין שני המצבים; היינו בין שתי הגופות: בין הגוף החדש לגוף המקורי. למעשה את הניתוח האנטומי הוא מבצע במספר גופות חדשות שאין לי את המספר המדויק שלהן אבל ניתן למנות אותם אם נמנה את הדמויות השונות שהופיעו לאורך כל התורה.
הגופות החדשות, או אם תרצה הדמויות החדשות הן בעלי אותו מבנה גוף לכאורה אך הנשמה שבהן שונה מהנשמה המקורית; השוני אם תרצה הוא באחוזים. מעט נשמה, יותר מדי נשמה... וכפי שהזכרתי לעיל, לנשמה כהיא זו אין ישות פיזיקלית, אם תרצה – הנשמה אינה ישות משפטית, לא ניתן להיפגש עם הנשמה בבית קפה ולשאול אותה איך היה אתמול בארוחת הערב... לא ניתן לבודד את הנשמה מהגוף ולהצביע עליה בנפרד, אבל ניתן להצביע על הנשמה בתוך הגוף, לבודד אותה ולבחון אותה כאשר האדם חי וליבו פועם- כפי שניתן לבחון את תיפקוד הריאות ברגע אנטומי מסויים. וכן הנשמה מתפתחת וגודלת או מצטמצמת ומקבלת זהות ואופי לצד כל האברים בגוף שמתפתחים ומשתנים, ולפעמים עוברים מהפך ומראיהם משתנה וגם השפעתם ותפקידם במערכת משתנה בהתאם.
למדתי בתורה שאדם חי הוא בעל נשמה ואף אדם מת. כן וכן אל תתפלאו על הנתון האחרון. בשביל להבאיר את הנתון הזה עלי לחתור טיפה לליבה... נא עמדו איתי שוב על החלון ובחנו את אותו הבניין; ובעצם בחנו נא כל חפץ פיזיקלי שעיניכם נופלות עליו. אבן, שולחן, איש שעובר ברחוב, חתול חמוד שאיבד את בעליו, עץ גדול ויפה ולידו שיח קטן ורזה. ובכן הקבוצה הפיזיקלית הזו שזה עתה בחנתם מתחלקת באופן ברור לשתי קבוצות בת: קבוצה אחת שיד האדם בחשה בה והציבה במקומה וקבוצה שניה שאין לאדם יד בה, כמו האבן שהתגוללה לפינת הרחוב, יתכן והיא נמצאת שם מלפני אלפי השנים ויתכן והרוח הביאה אותה זה עתה למקומה.
באופן טבעי אנו נבחין כי הקבוצה הראשונה שיד האדם בחשה בה היא הרבה יותר גדולה מהקבוצה השניה, כמעט כל דבר שעינינו נופלות עליו יד האדם בחשה בו, הקימה אותו או עיצבה אותו, ואף העץ והחתול- יד האדם בחשה בהם, הציבה אותם במקומם והשפיעה במידה מסויימת על מצבם. ומובן הוא הדבר כי זו הסביבה הטבעית של האדם... מטבע הדברים וככל ונתרחק מהסביבה הטבעית הזו, הקבוצה הראשונה של האדם תקטן והשניה תגדל. אפשר למצוא ביער עצים זקנים בני אלפי השנים... אפשר למצוא סלעים מלפני מליארדי השנים שעוצבו עוד לפני שיד אדם נוצרה... אפשר למצוא את הים, את האוקיאנוסים, את רקיע השמים, את השמש והירח ומאדים ואת מערכת הכוכבים, אפשר כבר לזהות את מליארדי הגלקסיות השרועות ביקום הנצפה, ואפשר להניח כי ישנו המשך ביקום הבלתי נצפה.
אפשר לראות בעצם איך הקבוצה הראשונה הולכת ומצטמצמת עד וכמעט נעלמת לטובת הקבוצה השניה; לטבע ליקום שיד אדם לא בחשה בו. ובעצם אפשר לבכות נוכח מימדי הקבוצה הראשונה שמצטמצמת לעומת חברתה למימדי סיכה, אך גם במימדי הסיכה היא לא עוצרת, דהיינו אף הסיכה הולכת ומצטמצמת...
ובכן דווקא מי שעוקב אחר שתי הקבוצות ומלווה את התהליך העצוב של ההצטמצמות הקבוצה הראשונה של האדם לעומת הקבוצה השניה שהולכת ומתעצמת ומקטינה ללא רחמים את מימדי הראשונה... דווקא אז ניתן להבחין בנוכחות הקבוצה שיד האדם בחשה בה. כן היא קטנה אבל בולטת- דווקא על רקע התעצמות התמונה הטבעית של היקום שיד אדם לא בחשה בה ולא עיצבה אותה ולא השפיעה עליה. על רקע התמונה הטבעית של היקום שהולך וגודל בעיני הבוחן, הקבוצה הראשונה של סביבת האדם תופיע כנקודה זוהרת ויוצאת דופן על הבמה, וככל והבמה גודלת ומתעצמת- כך הנקודה היוצאת דופן מכל רכיבי הבמה תלך ותבלוט. יד האדם שבחשה בסביבה ושינתה אותה– יד זו יוצאת דופן במרחב היקום. היא בולטת וזוהרת, ומעל לכל היא קיימת; ניתן לחוש בנוכחותה היוצאת דופן בטבע ללא קשר למימדי הטבע, ואולי דווקא בגלל מימדיו.
אם נחזור לקבוצה הראשונה של סביבת האדם ונבקש לבחון אותה מקרוב ואף לבחוש בציציותיה, או אז נצטרך לעדכן את ממצאינו הקודמים ולהוסיף עוד ממצא ולו למען הדיוק לשמו... כי הרי לא רק האדם בחש ושינה את הסביבה המצומצמת שלו כי אם לכל היצורים החיים בסביבה היתה יד בזאת. גם הנמלה משנה במידה מסויימת את הסביבה וגם הפיל והחד תאי... "משנה" כלומר משפיע על רכיבי הסביבה כנגד חוקי הטבע. אבן שאני דוחף ברגלי וקובע לה מקום שונה ממקומה הטבעי- דחיפה זו היא פעולה שמנוגדת לחוקי הטבע, כי חוקי הטבע קבעו לאבן מקום אחר ואני באתי ושיניתי את מקומה; התערבתי בחוקי הטבע. הבניין שאני רואה ממול לא היה אמור להיות לפי חוקי הטבע; אני האדם התערבתי בחוקי הטבע ושיניתי אותם; הקמתי את הבניין.
וכמובן הטבע וחוקיו הם דומיננטים, ומהחוקים נגזרים כוחות: כמו כוח הכבידה המפורסם, הכוח הגרעני החזק, החלש, הכוח האלקטרומגנטי ששומר בין היתר על אימא אדמה... אלה הם הכוחות הפועלים בגרעין האטום וישנם עוד כוחות הפועלים בין הגלקסיות ומחברים ביניהם או מרחיקים אותם כמו החומר האפל שמחבר בין הגלקסיות והאנרגיה האפלה שמשפיעה על התפשטות היקום... כוחות אלו נקראים אפלים כי לא זוהו באופן ישיר.
מכאן הייתי רוצה לתת קפיצה קוונטית אל אחת המופשטות המפורסמות ביותר: אין זמן בטבע, כן יש את מימד המרחק והמהירות אך מימד הזמן נולד עם לידת האדם ורק עבור האדם, כי אפילו החיות המורכבות והקרובות ביותר למבנה האדם אינן חשות בזמן; כן הן מכירות וחשות את מימד המרחק והמהירות- אך לא את הזמן. אריה יכול להעריך את המרחק בינו לבין טרפתו ולוותר עליה, וכלב יכול לכבד כלב מהיר ממנו ולתפוס מרחק. מימד הזמן נולד רק במוח האנושי האנאליסטי שהבחין בשני המימדים הקיימים בטבע, במרחק ובמהירות, חיבר ביניהם ע"י מימד הזמן, וגם התחבר עם כל אחד מהם ע"י אותו מימד-מתווך שנוצר במוחו. כמה זמן ייקח לי עד להגיע אל נקודה פלונית, וכמה זמן ייקח אם אכפיל את המהירות שלי. שלושת הזמנים עבר הווה ועתיד- נבראו יש מאין בתוך המוח האנושי, ורק בתוכו.
אני יכול להגיד שמימד הזמן הוא מימד ווירטואלי מדומה והלכה למעשה אין לו קיום בטבע. יש למילים האלה משקל כי כאשר אני, האדם, משקיף על "הקבוצה השניה" שידי לא בחשה בה ומבקש לבחון אותה, אני יורה לעצמי ברגליים כאשר מכניס את מימד הזמן לחדר המעבדה ומשתמש בו ככלי שימושי לבחינתי, וזאת כי עצם השימוש בכלי הזה מחבל ישירות בבחינתי ונותן לי להשקיף בדיעבד על תמונה מזוייפת ומנותקת מהמציאות. אני מוצא איפוא את עצמי עומד בפני מצב מביך של הונאה עצמית, כמעין תרמית בינונית או אחיזת עיניים... מקום המילים הכבירות האלה הוא בסיום הקטע הבא; אך לא יכלתי לכבוש אותן.
הזמן הוא כלי עזר תקני ושמיש במרחב הקבוצה הראשונה- היא סביבת האדם, ואותו הכלי יהפוך לבלתי שמיש במרחב הקבוצה השניה; את זאת אני רוצה לשרוד- לא לטעון. ובכן וכאשר אני משקיף מהחלון על הבניין ממול בן 50 קומות ובוחן אותו, אני אומר שבאמת הקימו אותו בזמן קצר, אני חושב שהתחילו לבנות בערך לפני כחמש שנים... אפשר להגיד שאם אשיג את ההשקעה הנכונה והצוות המתאים, אני יכול מחר לשים את אבן הפינה ובניין בן חמישים קומות יקום בשנת 2017. כל התיכנונים והחישובים האלה נכונים הם כאמור במרחב שלי, מול הבית שלי, בעיר, על כדור הארץ. ואפילו אם אראה מהחלון איזשהו כוכב שזיהיתי והתפוצץ מול עיניי והתפזר לכל הרוחות, אוכל לקבוע על המקום שזה עתה הייתי עד למאורע קוסמי הסטורי שהתרחש לנגד עיני ביום שלישי ה-10 לינואר 2012 בשעה אחת אחה"צ. את הקביעה הזאת אנסח בקפידה כהודעה לעיתונות ואשגרה מיד גם לנאסא.
אולם רגע לאחר ניסוח ההודעה, אני נזכר במאמר שקראתי לא מזמן על קרינת האור שמזהים דרכה את מיקום הכוכבים, ולמעשה אותה הקרינה לוקח לה מליוני השנים עד שמגיעה אל כדור הארץ... ואם כן ההתפוצצות שראיתי בשעה אחת אחה"צ קרתה בעצם לפני מספר מליוני שנים ולא בשעה אחת! אני עושה איפוא את חישוביי ומתקן את הודעתי לעיתונות: "זה עתה הייתי עד למאורע קוסמי הסטורי שהתרחש לפני 3,167,540 שנה".
אגב החישובים והתיקונים, אני משתעשע במחשבה דמיונית מטורפת המתאימה לסרט בדיוני... אני חושב בהקיץ עם עצמי: ומה אם ארצה לדעת מה קורה ברגע זה ממש על אותו הכוכב שראיתי בשעה אחת את פיצוצו...? איך ניתן לעזאזל לדעת מה קורה ברגע זה במרחק שלוש מליון שנות אור מאיתי? איך אפשר לדעת את הנתון הזה! על השאלה הדמיונית הזאת אני עונה לעצמי באותו המטבע ומגייס את מיטב הדמיון שלי: אפשר בעצם לעשות מין משטח גדול, לפרוס עליו את כל היקום והכוכבים, להשקיף על המשטח מלמעלה ולראות את כל היקום והכוכבים בו ברגע ובתוכם גם הכוכב שלי. באותה ההזדמנות אוכל לראות גם כמה מליוני שנים קדימה ע"פ טבלת הזמן שלנו – תלוי בגודל החלק שחתכתי מהיקום ופרסתי על המשטח; וככל שהחלק החתוך גדול יותר- כך יתווספו לתמונה מליוני השנים...
אני לא עוצר באדום... ממשיך עם הדמיון שלי עד לסף החוצפה ושואל: ומה אם לא אסתפק בתמונה החלקית שראיתי וארצה לראות את כל השנים קדימה במלואן. השאלה כמובן היפותטית כי היקום הוא אין סופי וכמוהו גם השנים... אולם ובעולם הדמיון שנכנסתי אליו גם לשאלה היפותטית מקום ואני עונה עליה במדויק: יש לפרוס איפוא על המשטח את כל היקום ולהשקיף עליו מלמעלה.
אבל גם לחוצפה יש גבול ואני חושב ומתריס בעצמי שוב: אבל אין משטח שיכיל את כל היקום, אין חיה כזאת אפילו בעולם הדמיון כי זו כבר בעיה לוגית לא דמיונית. גודל המשטח וככל שיהיה – לא יכול לענות על גודל היקום האין סופי. בנקודה זו אני מהנהן לעצמי ומסכם: אם כן הבעיה שלי להבנת היקום היא בעיה של גדלים, של מימדים, של מרחק... היא לא בעיה של זמן ואפילו לא של מהירות. אני צריך להשיג משטח גדול בשביל לראות היטב את המציאות, וככל שהמשטח שאשיג גדול יותר, כך אטיב לראות את המציאות.
חדי ראיה לבטח שמו לב לטעות אופטית מכוונת שהשתלתי בחומר הדמיוני שלעיל ובכוונה תחילה. כלומר אני משתמש בטעות האופטית הזאת כתחנה בין יתר התחנות שאני צריך לעבור אותן איתכם בשביל להעמיק אל הליבה... ובשביל להציג את הטעות האופטית הזאת עלינו לחזור אל הכוכב שהבחנתי מהחלון בהתפוצצותו ושיגרתי בעקבות זאת הודעה לעיתונות בזה הלשון: "זה עתה הייתי עד למאורע קוסמי הסטורי שהתרחש לפני 3,167,540 שנה".
והינה התחיל הסרט הדמיוני. ביקשתי לדעת מה קורה ממש ברגע זה בכוכב שהבחנתי בו מהחלון, איך ניתן להגיע למידע הזה. בואו נקרא לכוכב הזה "אלכס" והינה הפיתרון שהיצעתי: הבה נשיג משטח גדול, נפרוס עליו חלק גדול מהיקום והכוכבים ונשקיף על המשטח הזה מלמעלה, או אז נראה בו ברגע מה קורה בחלק ניכר מהיקום והכוכבים שבתוכם גם אלכס שלי. עד כאן אין שום טעות אופטית- יש רק דמיון הוגן.
באותה ההזדמנות, ציינתי בהמשך, אוכל לראות גם כמה מליוני שנים קדימה ע"פ טבלת הזמן שלנו – תלוי בגודל החלק שחתכתי מהיקום ושנפרס על המשטח; וככל שהחלק החתוך גדול יותר- כך יתווספו לתמונה מליוני השנים...
כל מילה לכאורה בסלע... אומנם וכאשר אשקיף על המשטח ואביט באלכס מלמעלה, אראה בדיוק 3,167,540 שנה קדימה. כי אם נחזור למציאות האנושית שלי- יקח לי מרגע זה בדיוק 3,167,540 שנה עד שאגיע אל המידע שאני בוחן ברגע זה על המשטח... ואומנם, אוכל לראות בנוסף לזאת עוד מספר מליוני שנים קדימה מעבר ל-3,167,540 שנה אם אחתוך מהיקום שטח יותר גדול ואפרוס אותו על המשטח, היינו אם ארחיב את שולי המשטח באופן שייתווספו בתוכו עוד מספר כוכבים הרחוקים ממני יותר מאלכס, כמו כוכב אחר הרחוק ממני בשש מליון שנה למשל... וככל שהחלק החתוך גדול יותר, סיכמתי, כך יתווספו לתמונה מליוני השנים...
על פניו, גם הסיכום נראה כשר למהדרין – ולא הוא; כי כאן מסתתרת הטעות האופטית. בוא נקרא לכוכב שהתווסף לשולי המשטח "ירון". ירון שהופיע במשטח השני הגדול מהראשון, הוסיף לתמונה הקוסמית עוד כשלוש מליון שנה מעבר ל-3,167,540 שנה של אלכס. וכאמור ירון רחוק מכדור הארץ בשש מליון שנה ובזכותו יכלתי לראות עוד כשלוש מליון שנים קדימה...
אומנם וכאשר העפתי מבט בירון הרחוק ראיתי שש מליון שנים קדימה, אבל, וכאן הטעות, וכאשר העפתי בו בזמן מבט באלכס הקרוב- לא ראיתי בתוכו מופעים שאמורים להתרחש שש מליון שנים קדימה אלא רק 3,167,540 שנים קדימה, המספר נותר בעיניו. ירון לא עזר לי בשביל לראות תמונה כלל עולמית הרחוקה ממציאותי בשש מליון שנה.
עד כאן הבארת הטעות האופטית שהושתלה ביוזמתי, ואני חוזר בי כאן ומיד; אומנם השתלתי ביוזמתי טעות אופטית אך לא זו היתה הטעות. וגם זאת היתה עוד תחנה הכרחית בדרך אל הליבה...
ובעצם, הטעות האופטית המדומה שהצבעתי עליה לעיל עשויה לסלול לנו את הדרך אל הטעות האמיתית שנעמוד ונצביע עליה להלן. מיד איפוא נחתור ביחד אל הטעות האופטית האמיתית ונתקן אגב זאת את המדומה.
עלי לחזור אל פרק המקורות שעמלתי עליו בפרוטרוט לעיל. במקורות שלנו ישנן שתי הקבוצות שמחלקות את כל היקום לשתיים: קבוצה ראשונה שיד אדם בחשה בה- היא סביבת האדם הטבעית, וקבוצה שניה שיד אדם לא בחשה בה ומהווה בעצם את יתר היקום. הקבוצה הראשונה ומטבע הדברים היא מבחינת ראש של סיכה ביקום, אך ראש הסיכה הזאת זוהר הוא ונראה בבירור ביקום ובכוחו אף לחלק את היקום לשתי קבוצות ניכרות/ מובהקות.
במקורות מצאנו גם את המימדים ושלושה הם: מרחק, מהירות, זמן. השניים הראשונים שותפים לשתי הקבוצות ומימד הזמן לקבוצה האנושית. מימד הזמן נברא יש מאין בתודעה האנושית ושימש לה ככלי עזר שתתחבר באמצעותו עם שני המימדים של הטבע: המרחק והמהירות.
אם כן אין זמן בטבע, זו המופשטת המפורסמת ביותר. מימד הזמן ניכר רק בקבוצה הראשונה היא הסביבה האנושית. בסביבה הזאת האדם בוחש ועושה ככל העולה על רוחו, ולמעשה כל הנעשה בסביבה הזאת הוא כנגד חוקי הטבע; בפועל כל הנמצא בסביבה הזאת- הוא כנגד חוקי הטבע. הבניינים, העצים, הערים, המכוניות, הפארקים, ואפילו הרכב האוויר בסביבה האנושית נוגד את חוקי הטבע. כל חלקיק בסביבה האנושית מושפע הוא מעשיית האדם ונוכחותו, ולכן כל צורה והרכב שיימצא בהם החלקיק בסביבה האנושית- נוגד הוא בעליל את חוקי הטבע. ללא נוכחות האדם, החלקיק הזה היה צריך להיות בצורה אחרת, בהרכב אחר, במקום אחר, ומי שהיה צריך לקבוע את הרכבו צורתו ומיקומו- היו הכוחות הנגזרים מחוקי הטבע.
ואכן חוקי הטבע קובעים באמצעות הכוחות הנגזרים מהם את כל תכונות החלקיק כולל מיקומו ותנועתו ובכל הרמות, במיקרו ובמאקרו... ברמת האטום וכפי שהזכרתי לעיל פועלים ארבע כוחות יסוד: הכוח הגרעני החזק, החלש, כוח הכבידה, והכוח האלקטרומגנטי. ואף ברמת המאקרו הקוסמית מתגלמים ארבע הכוחות האלה בשניים בסיסיים: הכוח הנפלט מהחומר האפל האחראי לחיבור בין הגלקסיות וליכודם, והוא מזכיר במהותו את הכוח הגרעני החזק שמחזיק את גרעין האטום ומלכד את חלקיקיו לבל יתפרקו לכל עבר, ובנוסף זוהתה- אם כי לא באופן ישיר גם האנרגיה האפלה שמשפיעה על תופעת התפשטות הגלקסיות ביקום, וכן היא מזכירה את הכוח הגרעני החלש האחראי על תופעת התפרקות הגרעין באטום ופליטת האלקטרונים החגים סביבו.
אם כן ועל רקע הסקירה החפוזה הזאת, אני רואה מולי יקום דומיננטי שהכוחות פועלים בו ללא הרף וללא קשר להבחנתי כאדם בכוחות האלה, כלומר ללא קשר למימד הזמן- הוא כלי המדידה שהבאתי איתי בשביל למדוד את הכוחות האלה שהבחנתי בקיומם. ואם אעצום את העיניים ואנסה לדמיין את היקום במקור ואת הכוחות הפועלים בו בלעדי – דהיינו ללא מימד הזמן, אזי אראה מולי יקום דומיננטי שכוחותיו פועלים ללא שום יחידת זמן. פרוש הדבר שכל היקום העצום האין סופי פועל בד בבד ברגע אחד, ולמעשה כל המאורעות המתרחשים על פני מפת היקום כתוצאה מהכוחות הפועלים בו- פועלים בעצם ברגע אחד, אבל בגלל המרחקים האדירים המצויים ביקום בגין האין סופיות שלו, אני האדם לא יכול להקיף את מלוא הרגע הזה על פני המרחקים האדירים, ואין לי איפוא אלא לחלק אותו ליחידות זמן כמו יום ושנה וכול'... יחידות הזמן מבטאים איפוא את חוסר היכולת האנושית להבחין בנעשה בכל נקודה ונקודה ביקום. לוקח לי 3 מליון שנה עד שאבחין בנעשה בנקודה איקס, ולוקח לי 6 מליוני שנה עד שאגיע לנקודה שניה ואבחין במה שנעשה בה באותו רגע בעצם. סדר ההתרחשויות בכל היקום ובכל נקודה שבו מתחוללים בעצם ברגע אחד, אין רגע אחר.
אם נחזור אל שני הכוכבים ("אלכס" במרחק 3 מליון שנה ממני "וירון" במרחק של 6 מליון שנה) אותם פרסתי על משטח אחד והשקפתי עליהם באותו רגע מלמעלה, הרי המשטח הזה והלכה למעשה איפשר לי לעבור את מכשול המרחק מבלי להזדקק למד הזמן, ובאופן זה ניתן לי להבחין במתרחש בו ברגע בשתי נקודות רחוקות זו מזו. אם כן וכאשר עמדתי על המשטח, לא העפתי מבט בירון הרחוק ממני בשש מליוני שנה וגם לא באלכס הרחוק שלוש מליוני שנה אלא העפתי מבט מקורי אל תוך הרגע של התרחשות הדברים ביקום כתוצאה מהכוחות הפועלים בו.
וכאן עלולה להתגלע נקודה שסותרת על פניה את דברי מהיסוד... ואם אעמוד על המשטח ואתמקד רק בנקודה אחת מסויימת באלכס- נגיד בנקודה שנראית לי כהר געש רדום, ואבקש לבחון מתי יפרוץ הר הגעש הזה. אם כן אצטרך לעמוד על המשטח ולנעוץ את מבטי בנקודה הזאת יום שלם או שניים ואולי כמה אלפי שנים עד שיואיל הר הגעש הזה לפרוץ... ואם כן הזמן הוא כלי חיוני למדידה גם במרחב הקבוצה השניה שידי לא בחשה בו... וזאת בניגוד לנאמר כי הכוחות הפועלים ביקום- פועלים בעצם ברגע אחד ולא שניים... הינה הצטרכתי כאן באותה הנקודה להמתין יותר מרגע קט אחד בשביל להבחין באפקט אחד מכוחות היקום.
ובכן וכאשר נתגלעה לה הנקודה הזו, נעלם מעינינו כי אותו כוכב אלכס שאני נועץ בו את עיני בנקודה מסויימת זה אלף שנה הוא לא כוכב דומם, ובעצם אין בכל היקום עצם אחד דומם ואפילו לא חלקיק אחד דומם. נעלם מעינינו כי כוכב אלכס למשל מסתובב סביב צירו במהירות של 2 ק"מ לשניה, נע סביב שמשה אחת במהירות של 40 ק"מ בשניה, בנוסף הוא נע סביב מרכז הגלקסיה שלו במהירות של 300 ק"מ לשניה וביחס לסביבה הגלקטית שלו במהירות של 40 ק"מ לשניה. ואם לא די בזאת גם הגלקסיה שלו שהוא עצם מעצמותיה נעה בסיבוב מסויים ובמהירות אדירה... הנתונים היבשים האלו מראים כי כאשר נעצתי את עיני בנקודה אחת לכאורה באלכס – נקודה זו לא היתה נייחת ולמעשה נעצתי את עיני במליארדי נקודות שונות שכל אחת רחוקה מהשניה מרחק רב... ולאמיתו של דבר הייתי זקוק כאן לעוד משטח לפרוס עליו את כל הנקודות האלה בשביל להבחין בו ברגע במתרחש בכל אחת מהן ולהתאפשר לי לעבור את מכשול המרחק ביניהן מבלי להזדקק למד הזמן.
ע"מ לסכם את הנושא החשוב הזה, הייתי רוצה שתנעצו את עיניכם בסדרת המספרים הבאה:
5978264897203601587169036540287103690174082587413
תארו לכם שכל אחד מהמספרים המופיעים בשרשרת הזו מייצג כוכב אחד מהכוכבים הפרוסים על פני היקום, והשרשרת במדגם אם כן היא רק חלק זעיר מהשרשרת האין סופית של היקום. אומנם חזרתי בחלק מהשרשרת על אותן הספרות כי עומדים לרשותי רק 10... אולם בפועל כל מספר שונה בהכרח מהשני כי כל ערך מייצג את מכלול האפקטים של הכוחות היסודיים בטבע שפעלו עליו ברצף והביאוהו למצב נתון.
ניקח לדוגמה את המספר הראשון שברשימה: 5 הוא כדור הארץ, 9 אלכס, 7 ירון, 8 נפטון, 2 השמש... לציין כי כל מספר הוא ראש בית אב שמייצג בתורו את כל העצמים שבתוכו הפועלים עליהם גם כוחות היסוד של היקום. ניקח לדוגמה את 9 הלא הוא אלכס. במתחמו של אלכס ניתן למצוא אבנים ומים וסלעים ואין סוף עצמים שעל כל חלקיק מהם פועלים כוחות היסוד של הטבע ומביאים אותם למצב נתון. להדגיש שכל חלקיק וחלקיק מייצג בכל חלקית של שניה אנושית מקום שונה על פני המפה של היקום, ובכל מקום מתרחש למעשה מאורע שונה מרעיהו, כך שהחלקיק שאנו בוחנים בשניה אחת אינו דומה לעצמו בשניה הבאה, כי בין שתי השניות הפריד מרחק פיזיקלי אדיר שיכול להיות בן מליוני קילומטרים.
כפי שהזכרתי, כל מספר בסדרת המספרים שלעיל מייצג כוכב או עצם שמימי שיכול להיות רחוק מזה שעל ידו מליוני השנים, כלומר שיקח לאדם מליוני השנים עד לעבור ממספר 5 ל-9, דהיינו עד שיגיע מהנקודה שעמד עליה אל הנקודה השניה שיבקש לבחון בה את מה שהתרחש בעצם באותו הרגע. אולם המרחק העצום בין שתי הנקודות שמתבטא מבחינת האדם בזמן, אינו אומר שלהתרחשויות ישנו סדר כרונולוגי של עבר הווה ועתיד; זוהי הנקודה העיקרית ובשביל לבחון אותה מחדש אעתיק שוב את סדרת המספרים שלעיל שמבטא את הכוחות היסודיים שפעלו על העצמים שמייצגת הסדרה ואת המרחק ביניהם:
5978264897203601587169036540287103690174082587413
בשביל להמחיש את העדרות מימד הזמן ממפת היקום, בואו נניח שהסדרה הזאת מייצגת את מפת כוחות היקום כאשר פעלו ברגע אחד על כל עצמי היקום, ולמעשה מונחים לפנינו כאן כל עצמי היקום, אין עוד עצמים, היקום מוגבל. ואפילו כך לאדם יקח מליארדי השנים עד שיגיע אל אחרון העצמים ויבחן את אפקט הכוחות שפעלו עליו למרות שבעצם מדובר בסדרת כוחות שפעלה בכל השטח ברגע אחד.
והלכה למעשה... ואילו ההנחה המדגמית שלנו היתה נכונה והמפה הקוסמית היתה מוגבלת, מימד הזמן היה מתחיל לפעול ביקום מוגבל שכזה מהרגע שהאדם היה מגיע אל אחרון העצמים ביקום ובוחן את כוחות היסוד שפעלו עליו בשביב אחד; מרגע זה ואילך שעון הזמן היה מתחיל לתקתק, כי אני יכול לחזור מנקודת סיום היקום שהיגעתי אליה אל יתר הנקודות שקדמו לה, ולמעשה אמצא שם את אותם העצמים שום דבר לא ישתנה בהם כי כוחות הטבע כבר פעלו עליהם בשביב אחד של רגע ושינו אותם. אם כן השעון שלי המורה על שלושת הזמנים- עבר הווה ועתיד – יתחיל לפעול כאשר אני חוזר אל אותן הנקודות הממתינות לי ללא שינוי ומבלה בכל נקודה פרק זמן.
אולם במציאות, שביב הרגע הזה שכוחות הטבע פועלים במסגרתו אינו מסתיים לעד כי היקום שלנו אין סופי, וגם אם אגיע למרחקים ואבקש לחזור אל נקודה מסויימת שכבר עברתי דרכה- לא אמצא את אותה הנקודה ולא אזהה אותה כי היא כבר השתנתה במסגרת שביב הרגע האין סופי, היא אפילו לא עברה כתובת, היא לא אותה ישות משפטית, אשר על כן אין לי אפילו את האפשרות לחזור אל העבר ולהשתטח עליו כי אני מוצא את עצמי כל הזמן בתוך מרחב חדש שהרגע פועלים עליו כוחות הטבע. והרגע הזה אינו מסתיים לעולם כי תמיד הוא מופיע על פני שטחים אין סופיים... תמיד הוא מופיע, ולכן הוא אף פעם לא הופיע ואף פעם לא יופיע. מהסיבה הזו נעדר בטבע מימד הזמן.
יתרה מזאת: ואף אם לא אזוז מהשטח שאני עומד עליו ואשאר באותה נקודה בשביל למדוד את הזמן, הרי המציאות מורה שמצב הנייחות שבחרתי בו אינו אלא אשליה שמתעתעת בי, כי גם אני בעל כורחי זז בפועל ומשתנה ממקום למקום, וגם השטח שאני עומד עליו זז ללא ליאות במהירות אדירה ועובר אלפי הקילומטרים– כאשר כל נקודה שמגיע אליה מגלמת בעצמה את מופע כוחות הטבע המתרחש באותו שביב של רגע שלא מסתיים.
בפועל, השביב הזה שבמסגרתו פועלים כוחות הטבע על כל עצמי היקום בבת אחת – אינו מסתיים מבחינתנו לעולם, כי ליקום אין סוף.
זו הליבה שביקשתי לחתור אליה. שביב אחד. אחד ולא שניים. שביב אחד שכל כוחות הטבע פועלים במסגרתו על כל היקום באחת. באחת לא בשתיים. לא בשלבים ולא בהדרגה כי אם באחת. זו המציאות של היקום שלנו. זו הליבה שחתר אליה מחבר התורה וביקש לפרוס אותה לעינינו, להעמידה לשירותינו, לכן אמרתי לעיל שספר התורה הוא ספר מדעי לכל דבר שמחברו ביקש בפשטות לתרום יידע לאדם, יידע שבלעדיו האדם אבוד בעולם. ואנחנו, למגינת לב המחבר, ביקשנו לחתור אל ליבת המחבר ומהותו במקום לחתור אל הליבה שהצביע עליה. זו התגלמות הטרגדיה האנושית.
זה "האחד" המפורסם שנזכר שוב ושוב בתורה. שביב אחד ולא שניים שכוחות הטבע פועלים במסגרתו באחת על כל היקום וגם על האדם. זו תיאוריה שמסבירה את קיום העצמים בכל מצב פיזיקלי- דהיינו עומדת למבחן בכל מצב פיזיקלי ולכן היא הופכת למציאות. זו המציאות שבמסגרתה מתקיימים העצמים וגם אנחנו בני האדם מתקיימים, לכן הייתי רוצה להעמיק קצת בנושא הזה.
לפני שאני צולל בנושא העצום הזה הייתי רוצה להצביע כדת וכדין על זכויות היוצרים של הרעיונות והמילים האדירות אותם ציינתי או אציין להלן. ובכן כל ההגיגים והמילים וההירהורים והמחשבות שהובעו על ידי במישרין או בעקיפין שייכים במלואם לתורה ולמחברה, בפשטות ובבהירות. בהזדמנות זו אני רוצה לציין מחמאה שלא יכלתי כבר לכבוש... לכל ההגיגים והרעיונות שהתעמקתי בהם בתורה מצאתי מכנה משותף, מעין אב טיפוס שמאפיין את הכל: כל תוכן המופיע בתורה ללא יוצא מן הכלל, הוא ביטוי של הבחנה – לא של קביעה. זאת בניגוד לרושם המוטעה שהדבקנו לדורותינו בטקסט התורה.
נחזור אל המציאות שזה עתה נפרסה לפנינו ואני מבין ממנה את הדבר הבא: כשאני בוחן את החלקיק שכוחות הטבע פועלים עליו, אינני יכול לרשום לפני את השינוי שחל בו כתוצאה מפעולת הכוחות האלה עליו, וגם אינני יכול לציין את נקודת הציון השונה שלכאורה עבר אליה כתוצאה מאותם הכוחות. למעשה, החלקיק כשלעצמו גמר את תפקידו ואת קיומו לגבי ברגע שהבחנתי בו, ובו ברגע הופיע חלקיק אחר במקומו שדומה לו תכיפות בתכונותיו אך אין לו את אותה הזהות. זה מקור האשליה האופטית כאשר אני בוחן חלקיק או אפילו חפץ מסויים ושם לידי שעון מתקתק בשביל למדוד את בחינתי... כי הרי אינני בוחן בפועל את אותו החלקיק ולא את אותו החפץ, והשעון רק יכשיל את בחינתי. זהו מקור השימוש המוטעה במימד הזמן בכלל ובשעון המתקתק בחדר המעבדה בפרט. זהו גם מקור הבעיה הקוונטית שבגינה לא מייחסים לאלקטרונים מסלול הקפי קבוע וזאת כי לא ניתן לייחס להם מיקום ומסלול מדויק וקיימת רק הסתברות להימצאותם... והרי אף אחד לא הודיע לעוקבים אחר תנועת האלקטרון כי אינם בוחנים את אותו האטום.
אנא רשמו לפניכם כי הקטע האחרון הוא הגרסה הממצה ביותר לתיאור המציאות, ואני מתנצל אם לא הצלחתי לרדת לאותה הפשטות לפני כן או אף אם סתרתי אותה בגרסאות שלפניה. בכל אופן, מהמציאות הזו יוצא כי קיום המרחב מותנה בעצם בשינויו; היקום משתנה ללא הרף... אכן, הביטוי "משתנה" שאני משתמש בו אינו תקני והביטוי הנכון הוא "מתחלף" – עובר כל הזמן דפים; היקום מתחלף ללא הרף בעיניים האנושיות הבוחנות אותו, החל מרמת החלקיק ועד לרמת הגרמים השמימיים הגדולים ביותר. לפי המציאות הזו שאנו חשים אותה כל רגע, החומר שאין לו נטיה להשאר מקובע ונייח במקום והוא משתנה כל הזמן לנגד עינינו ומחליף פנים ללא הרף – היה צריך לנטות להתפזר, ואכן שמנו לב לנטיה הזאת ברמת המיקרו של האטום כאשר בתוך הגרעין שלו ובין הפרוטונים פועלים כוחות דחיה חשמליים ששואפים לפרק את הגרעין, וגם פועלים כוחות דחיה חשמליים בין האלקטרונים עצמם. עוד איתרנו באטום את הכוח הגרעני החלש האחראי על תופעת התפרקות הגרעין באטום ופליטת האלקטרונים החגים סביבו; זו ברמת המיקרו. ובמקביל גם ברמת המאקרו אותרה האנרגיה האפלה שמשפיעה על התפשטות היקום... כל זה יכול להסביר את הנטייה הטבעית של החומר שמתחלף כל הזמן ונוטה להתפרק, לחוג במרחב, להתפזר על פניו, להחליף את תמונתו המקורית ולהתרחק ממנה...
אולם לא מן הסתם ביקשתי למעלה להשתמש דווקא במונח "להשתנות"- במקום המונח התקני "להתחלף", זאת כי חשתי שהמונח להתחלף הוא כבד מדי ואינו מייצג את תחושתי במציאות; החומר שלידי אומנם משתנה אך קשה לי להגיד שהוא מתחלף; קשה לי להשלים עם הפועל "להתחלף" הגם והוא הפועל התקני של המציאות, זאת כי אני חש דווקא את נטיית החומר להתקבץ, להתלכד סביב עצמו, להתאסף, להיות לגוש בעל זהות, אני מרגיש יותר את כוח המשיכה מכוח הדחיה. וכן גם לתחושתי ישנם סימוכין בטבע ואף בשתי הרמות המיקרו והמאקרו. ידוע כי בתוך הגרעין ובין הפרוטונים פועלים כוחות משיכה גרעיניים חזקים וגם בין הפרוטונים לנייטרונים פועל כוח גרעיני חזק המחזיק אותם יחד בגרעין האטום, ולכן נשאר הגרעין יציב ולא מתבקע, ובנוסף פועלים כוחות משיכה חשמליים בין הגרעין לאלקטרונים, זו ברמת האטום, וגם ברמת המאקרו אותרו כוחות הפועלים בתוך הגלקסיות ומחברים אותם כמו החומר האפל שמחבר את רכיבי הגלקסיה ומלכד אותה, או כמו אלפי הגלקסיות המוחזקות ביחד ע"י כוח כבידה משותף; כך נוצרו צבירי הגלקסיות.
אם כן אני האדם מבחין באופן מובהק וחד משמעי בגושים מלוכדים, כל הסביבה שלי וכל היקום מסודרים בסדרה זו או אחרת של גושים. אבן למשל ובכל צורה וגודל היא גוש. עץ הוא גוש שהתלכד באופן מתוחכם, אדם הוא גוש מלוכד, בניין, ים, וירוס, חיידק, כדור הארץ, נפטון, כוכב, גלקסיה, צביר גלקסיה... אולם בצד זה קיימת בטבע גם נטיה ניכרת להתפזר, להתפשט, להשתחרר... זוהו אם כן בטבע שתי נטיות מנוגדות בתכלית הניגוד שכל אחת סותרת את מהות חברתה ואף את קיומה. והשאלה איך שתי הנטיות האלה חיות זו לצד זו, מהו היחס ביניהן, מי נותן בסופו של יום את הטון האמיתי בטבע, ומעל לכל מהו מקור הנטיות האלה, מהו תפקידן, מדוע נוצרו... כי הרי אין גחמות בטבע... אני מזהה הרבה מאוד דברים בטבע שמתרוצצים להם בחצר ללא שום ליווי מבוגר... אני זקוק איפוא לסדר מסוים, לסדר את המחשבות המפוזרות לכל עבר, אני האדם זקוק לסדר בראש.
והינה לפתע דופק מחבר התורה על דלת האדם: בוקר טוב, הינה סדר הדברים:
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. (בראשית ב, ו)
"סדר הדברים" הזה שתחב מחבר התורה לידי הוא אב טיפוס של היערכות כל חוקי הטבע על צבאותיהם ביקום. "צבאות" הוא מונח שהטמיע מחבר התורה ומשמעותו "כוחות", במקרה שלנו הכוונה לכוחות הטבע. אני שב ומדגיש כי אני "קונה" את הגדרות מחבר התורה כי הוא בונה אותן ללא יוצא מן הכלל כביטוי של הבחנה – לא של קביעה מנומקת. "הבחנה" היא לא ביטוי שהאדם יכול לדחות או לקבל כי היא לא עומדת לשיקול. הבחנה היא ביטוי שכתובתו היא האדם שקלט את הביטוי, קולט אותו או יקלוט אותו, אין רובד רביעי בו נקלט הביטוי של ההבחנה.
מחבר התורה התבונן איפוא ביקום- כמו שאנחנו מתבוננים בו, התבונן בחומר ובכוחות הפועלים עליו, ורשם את הבחנתו זו:
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה.
ההבחנה הראשונה שלו תואמת להפליא להבחנה שלנו. שתי נטיות עיקריות ישנן בחומר של היקום:
הנטיה הראשונה היא להתפזר ולהתפשט... את הנטיה הזו הוא ביטא במשפט הזה: ואד יעלה מן-הארץ. כלומר ישתחרר ויתפזר...
והנטיה השניה היא להתקבץ, להתגודד... וכך הוא ביטא אותה:
והשקה את כל פני האדמה. אותו האד שעלה לפני כן מן הארץ- ינחת במקביל על פני האדמה; יחלחל אל גוש האדמה וייספג בו, יתלכד עימו.
ולמרות ההבחנה הברורה- הניסוח שלה מעומעם: מדוע הוא קרא לנטיה כהיא זו אד? ולמרות שמשמעות ההשקיה היא חילחול המים באדמה ע"מ להתחבר איתה ולגבש גוש מלוכד... אבל מה פשר המשפט הציורי הזה? האם אנחנו בשיעור של ספרות... מעבר לזאת, מדוע השתמש בארץ לתיאור הנטיה הראשונה, ובאדמה לשניה. ומעבר לזאת ולזאת, מה תיתרום לי ההבחנה הזאת? והרי גם אני הבחנתי בשתי הנטיות הברורות של החומר ונשארתי עם תהיותיי ושאלותיי...
ובכן אומנם הוא הדבר; מחבר התורה אכן צפה בחומר אבל רשמיו כאן אינם מתייחסים לתכונות החומר ונטיותיו אלא לכוחות הפועלים עליו. למעשה הוא הבחין באב-טיפוס הנגזר מהתנהלות כל כוחות הטבע ביקום ורשם כאן את נוסח האב-טיפוס זה, ובעצם הוא צייר כאן תרשים מדויק של אב-טיפוס ובדפוס מילולי באופן שיישמר עבורינו לעד.
אם כן הבה נשנס את מותנינו ונקדם את הביטוי שיפרוס לעינינו את היקום. נתחיל באות ו' שמקדם את הביטוי, ומשמעותו היא שהביטוי שלפנינו נגזם בעצם מתרשים יותר רחב שהגרף שלו התחיל עוד לפני כן ועוד ימשיך אחריו. התרשים שלפנינו איפוא דומה למספר עמודים שחתכו אותם מאמצע ספר עבה... ואכן מחבר התורה מתחיל את הביטוי בהתחלת פרק ב' של בראשית, ומצייר את התודעה האנושית והמקורית של האדם כאשר הבחינה ביקום ובכוחות הפועלים עליו.
ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם... (בראשית ב, א)
אנו נחזור כמובן אל התחלת התרשים כי הרי זהו הנושא המרכזי שלנו- הוא היום השביעי מסדרת שבעת ימי הבריאה... למעשה עוד לא נגעתי ממש ביום השביעי השרוע על פני שלושת הפסוקים הראשונים מפרק ב' של בראשית, ועדיין אני מכין את הרקע בשביל להגיע אליו, אולם כן נגעתי בהמשך פרק ב' בתמונה שקדמה לכאורה להתהוות השמים והארץ... דהיינו, אומנם הבחנת האדם בשמים ובארץ מתגלמת בשביב של רגע אחד שגם אנחנו חיים אותו, ולשביב שכזה אין התחלה וסוף כי ליקום אין סוף, אולם מחבר התורה ובאופן יצירתי אם נכון הביטוי- וכאילו עצר לרגע את הבזק השביב הזה בשביל לקחת תמונה ליקום, לנתח אותה ולהראות לנו את הרקע עליו נוצרה התמונה הזאת... אלה הם שני הפסוקים ד' ה' מפרק ב עליהם עמדתי בחלק הראשון של היום השביעי, דרכם הציג מחבר התורה את מה שקדם לכאורה לתמונה שבידינו, ואף דאג להזכיר לנו שהמדובר בניתוח היפותטי, לא מעשי, כי לא ניתן לעצור את היקום ולהציץ במה שהיה לפניו... והינה אנחנו בפסוק ו'- ואד יעלה מן הארץ... והביטוי המופיע בפסוק שלנו הינו בעצם המשך לתמונה היפותטית אותה ניתח לפני כן: הינה סיימנו להציג את הרקע עליו עמדה תמונת היקום, ועכשיו לביטוי המציאותי של היקום והכוחות הפועלים עליו.
אישית אני מוכן ומזומן להתחיל במלאכה ולרוקן על השולחן את מלוא תוכן הביטוי הזה, ויש הרבה תוכן... המדובר לא פחות בביטוי היסודי של המציאות- אם תרצה בביטוי הפיזיקלי של המציאות. ולמרות שהביטוי עצמו מובן לי, אולם עמדתי כאן בנקודה הזאת בפני מכשול שמנע ממני להתחיל במלאכה... יומיים שלמים הרהרתי במכשול- יורשה לי להציגו בגודלו הטבעי.
למען האמת, הביטוי המופיע בפסוק ו' "ואד יעלה מן..." שאנו עומדים לרדת אל עומקו להלן – כבר הוצג בשלמותו לפני כן על פני עמודים שלמים. אני מדבר על " שביב אחד" או הבזק/ הרף אחד שכוחות הטבע פועלים במסגרתו באחת על כל היקום, וזו המציאות שבמסגרתה מתקיימים העצמים בכל מצב פיזיקלי; זו היא המציאות שלנו. במציאות זו קיים ממד אחד בלבד – הוא ממד המרחק. קיים ליד הממד הזה לכאורה עוד ממד המהירות הנצפה בטבע, כי העצמים בטבע נעים במהירויות שונות, אולם אותה המהירות מבטא בעצם את הכוחות הפועלים על העצמים בטבע ולכן לא נכון להגיד שהכוחות פעלו על פי מהירות זו או אחרת, כי בפועל הכוחות עצמם שאנו מנסים להגדירם הם שגרמו להתהוות המהירות והמופע שלה ביטא אותם, לכן המהירות כהיא זו לא קיימת בזכות עצמה ואינה מייצגת ממד קבוע וטבעי, ונותר לנו איפוא רק ממד קבוע אחד בטבע הוא ממד המרחק שאינו תלוי בשום כוח. בזאת אני מעדכן בעצם את הבחנתי הקודמת בה הכתרתי את המהירות כממד שני...
ובכן ניתן להבחין בממד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש. ובעצם גם החיה מזהה את ממד המרחק, אולם האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור הממד הזה – לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם.
אנו מבחינים בממד המרחק ע"י הזמן, כלומר מודדים את שיעור המרחק ע"י יחידות זמן, וכל הזמן אנו מודדים כי למרחב אין סוף וזוהי למעשה משמעות ההבחנה, כל הזמן אנו מבחינים ואפילו כשאנו עומדים לכאורה באותה נקודה ובוחנים את אותו העצם; בפועל גם אנחנו וגם העצמים שלידינו פועלים עלינו כוחות הטבע- ואנו נעים, עוברים מרחקים... ואילו כל היקום היה נע בכיוון אחד ובמהירות אחת – לא היינו מבחינים בשום מרחק ביקום דהיינו לא היינו חשים את היקום- לא היינו חיים אותו, לא היינו מגלים אותו, כי היינו נמצאים בעצם רק בנקודה אחת שנעה עם כל עצמי היקום באותה מהירות ובאותו הכיוון והיינו נעים עם הנקודה הזאת- היא הסביבה שלנו, ותו לא. הכוונה במונח "ותו לא" היא שהתנאי למימוש "ההבחנה" לא היה מתקיים; פשוט לא היה לנו קיום במרחב כי לא היה שום יצור שיבחין ולו חלקית ביקום, לא היה פוטנציאל לחיים כי "ההבחנה" חייבת להיות ייחסית- אחרת אין במה להבחין.
ואכן הבחנתינו במימד המרחק בפועל נבעה מהכיוונים ומהמהירויות השונות של העצמים ביקום כולל העצם שלנו- היינו הגוף שלנו, והלכה למעשה אילו הגוף שלנו היה נע באותה המהירות והכיוון של כל עצמי הסביבה- לא היינו מבחינים בשום גורם בסביבה שלנו ואף לא בכדור הארץ כי שוב- התנאי למימוש ההבחנה לא היה מתקיים. המופשטת הזו נראית על פניה מוזרה, אבל קל מאוד לאפס את הערכים ולהבחין בה, כי אין שום הבדל בין "העצמים ביקום" לבין "העצמים של הסביבה", התנאי למימוש "ההבחנה" מתקיים בכל מרחב שהוא כאשר העצמים שלו נעים במהירויות שונות ו/או בכיוונים שונים לעומת העצם של הבוחן, אחרת לא היינו מבחינים בבניין ולא בכיסא גם לא בנעל... את המופשטת הזו ניתן להוכיח מתמטית כי הרי אין לבוחן ולבניין ולכיסא ולנעל אותה המסה, ולכן לא יכולה להיות להם אותה המהירות. זה אחד הביטויים הידועים של תורת היחסות: המסה אינה גודל קבוע אלא גודל שמשתנה על פי מהירות הגוף ביחס לצופה.
אם כן האדם מבחין במרחב ובכל העצמים שבו כי למעשה הכוחות הפועלים על המסה שלו אינם זהים לכוחות הפועלים על יתר העצמים במרחב. ולמעשה אותם הכוחות הפועלים על האדם משנים ללא הרף את המיקום שלו ביחס ליתר העצמים שביקום- בכללם העצמים שבסביבתו, והוא מזהה את המרחקים הנוצרים ומודד אותם בכלי טכני שנוצר במוחו למטרת המדידה - הוא יחידות הזמן. זהו מקור האשליה האנושית בקיום מימד הזמן, כי האדם מבחין מולו למעשה בתמונה אחת שכוחות הטבע פועלים על כל חלקיה בהבזק אחד, ולמעשה הכוחות הפועלים על תמונת היקום לפני רגע הם אותם הכוחות הפועלים על היקום ברגע זה וגם ברגע שאחריו. במילים אחרות, מה שקרה בתמונת היקום לפני מליארד שנה הוא מה שקורה ברגע זה ביקום ומה שיקרה בעוד מליארד שנה, הכוחות של היקום פועלים על כל היקום בהבזק בן שביב אחד, אולם היות והיקום הוא אין סופי והמיקום שלנו בתוכו משתנה ללא הרף לפי הכוחות הפועלים גם עלינו בהבזק הזה, אשר על כן אנו מבחינים ללא הפסק בתמונה רצופה של מרחב חדש שנפרש מבלי לחדול לעינינו- עם עצמים אחרים שמרחק פיזי מפריד ביניהם, ואנו מודדים את המרחק הזה ביחידות הזמן שלנו. למעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, קיימים רק מרחקים במרחב דינמי אין סופי.
וכפי שהזכרתי, ניתן להבחין במימד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש, אבל נתגלעה לעיני כאן בעיה עם הצופה הזה שעומד על פני היקום ומבחין במופע הפועל במרחבו בהבזק אחד. הבעיה היא שאותו הצופה הוא חלק מהיקום האין סופי שבד בבד גם עליו פועלים כוחות הטבע בהבזק אחד יחד עם יתר עצמי היקום, ולכן הוא חייב להיות ישות אחת אין סופית שקיומה פרוס על פני היקום במלואו שמבחינה בו; כי הרי היא מבחינה בהבזק אחד שפועל במקביל גם עליה וההבזק הזה לא ניתן לחלוקה.
במילים אחרות, ואילו היה מדובר בצפייה לפעולת שרשרת שהתחילה מנקודה מסויימת שניתן להצביע עליה (כמו באפקט הפרפרים), אזי יכלה להיות במקרה כזה קבוצה ארוכה של צופים שמחלקת בין חבריה את פעולת הצפיה למשמרות, כאשר כל משמרת מתחילה את משמרתה מהקטע שהצופה האחרון סיים לצפות בו. אולם ובמקרה של הצפיה ביקום- מדובר בצפיה לפעולה הפועלת בהבזק אחד על כל אזור הצפיה- כאשר הצופה בעצמו הוא חלק מאזור הצפיה וחווה את הבזק הפעולה, ולכן לא ניתן לחלק את אזור הצפיה וגם חוויית הצפיה לא ניתנת לחלוקה. במילים הברורות ביותר, צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי. כלומר וכאשר אני צופה ברגע זה ביקום, משמעות הדבר שאני צופה גם ברגע זה במרחק של מליארדי השנים אחורה, וגם ברגע זה אני צופה במרחק של מליארדי השנים קדימה ועד לאין סוף...
עם זאת אני מצהיר בזאת אישית שמצאתי אין ספור הפרכות למופשטת הזו... אימי ז"ל שצפתה ביקום- נפטרה בשנת 2002, אבי נפטר לפניה ועוד אן ספור צופים נפטרו מהיקום וצופים אחרים הופיעו אחריהם... הווה אומר שישות אנושית משפטית הצליחה ליצור מימד חדש ביקום- הוא מימד הזמן, כי הרי ניתוק הישות מהיקום מצביע על פרק הזמן שיבוא בעקבותיה, והופעת הצופים החדשים ביקום מצביעה על פרק הזמן שהיה לפניהם...
ולא היא. מופשטת היא מדריך לתיקון עיוות אופטי... שבעה מליארד בני אדם שחיים היום על כדור הארץ, בנוסף לאבותיהם ולילדיהם שיבואו אחריהם- מייצגים גוף אנושי משפטי אחד שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום; הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. ובשביל לא להחליק למדרון הסיסמאות אציג את פשר הגוף הזה... והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן היא האינדיבידואליות? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום שאני האינדיבידואל נטמע בו.
קודם כל הייתי רוצה להדגיש מונח אחד שהוזכר לעיל ויתכן ולא ירדנו לעומקו הנכון. כוונתי למונח "הצופה" ביקום, הוא האדם- בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור ממד המרחק – לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם. אולם, וזה הדבר שביקשתי להדגיש, תואר הצופה ביקום אינו נגזר ממעמד מחייב בפועל; האדם יכול להמצא ביקום מבלי לצפות בו, והכוונה היא מבלי להוציא את הפוטנציאל המלא שלו כצופה לפועל, כי למעשה אין אדם שלא צופה ביקום במידה זו או אחרת, עצם ליבו הפועם מעיד על זאת כי גם האדם שעומד במקום- הוא נע בעצם תוך כדי עמידתו במהירות אדירה, והיקום עובר לידו בהבזק כמו ספר שעמודיו מתחלפים ללא הרף. שאלת הפוטנציאל מייצגת את רצון האדם שרוצה לצפות למרחקים נוספים ויותר גדולים מהמרחקים הסטנדרטיים שדינמיקת היקום מציעה, והאדם מטבעו ער לנקודה הזאת: איך להגיע למרחקים יותר גדולים ועצומים ולזהות אותם, ולצפות בהם, לנצלם לאכול את פירותיהם, לצרוך אותם.
האדם זיהה את הפוטנציאל שבו וראה בו את החיים, חש דרכו את החיים. התאהב בחיים והפועל הנכון- התמכר לחיים. הצפייה ביקום גררה אחריה הרבה פועלים מעבר לפועל "לצפות", כמו לזהות, לנצל, לצרוך, להכיר, לגלות, לדעת... אין סוף לפועלים האלה שמספרים את סיפור התמכרות האדם לצפייה ביקום. מחבר התורה התעכב על הנקודה הזו ארוכות ותיעד אותה. את הפרק הראשון של היום השביעי עצרתי בנקודה הספציפית הזאת מסיבות אישיות. אינני מתכוון להשלים את הנקודה הזאת כאן בשביל לא להתמתח על פני מרחבים ולאבד את הקשר בין הנושאים, אבל אסרוק את הנושא העיקרי בקצרה בשביל לגעת בנקודת הפוטנציאל שהאדם זיהה בעצמו, התמכר לו וביקש לפתח אותו ולנצלו עד תום, במטרה מוצהרת להתפשט ביקום ולקפץ על פני מרחבים שילכו ויגדלו ויתפשטו ויתעצמו ללא הפסק... להלן הפרק שמתעד את התפתחות התכונה הזאת באדם:
יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
כפי שהזכרתי לעיל, הטבע הוא דומיננטי וכוחותיו פועלים באחת על כל העצמים הקיימים ביקום, מרמת החלקיק ועד לצבירי הגלקסיות... מובן הוא שגם האדם הוא חלק מהעצמים של היקום שפועלים עליו כוחות הטבע, אולם הוא "העצם" היחיד בטבע שיכול להבחין במלוא ממד המרחק הקיים במרחב – לא רק בחלקו, ובזאת מתגלמת הפוטנציה הטמונה בו שהבחין בקיומה, זיהה אותה ולמעשה התאהב בקיומה, התמכר לה... זאת כי הבין שהפוטנציה הזו טומנת בחובה את טעם החיים לא רק את החיים... בנקודה הזו התמכר לפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את התועלת המקסימלית.
על "התועלת המקסימלית" הזו עמד מחבר התורה וביקש להגדירה. למעשה הוא ביקש לבודד אותה מיתר כל הגורמים ולהתבונן בה, אם תרצה- ליצור רגע אינטימי איתה. זו דרכו של מחבר התורה כאשר מבקש להגדיר גורם מסויים, הוא מבודד אותו ורק אז מתבונן בו. כך עשה עם הסטיה שגרמה לאדם להתרחק מהמציאות הפיזיקלית של היקום- היא הנושא המרכזי שלנו; הוא חילק את הסטיה הזאת לחלקים, בודד כל חלק בנפרד והתבונן בו. וכאשר מעיינים בנוסח מחקרו, מבחינים בסדר הכרונולוגי של החלקים שהתבונן בהם. הוא ביקש להטמיע בנו את חשיבות "הסדר" ככלי בלעדי להתבונן בדברים, וכגורם מכריע להבנת מציאות הדברים.
נא לזכור שאנו מנסים להתבונן במופשטת: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". נוכחות זו הופרה לכאורה ע"י האנשים שנפטרו או שנולדו... או אז צץ "הגוף" של שבעת מליארדי בני אדם שחיים כיום על כדור הארץ על אבותיהם וצאצאיהם שיבואו אחריהם, עמד לפני והצהיר: אני הוא הגוף האנושי המשפטי שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... אבל עם הצהרת הגוף הזה הופיעה קושיה מהותית: והיכן אני אלברט שבות נמצא בגוף הזה? ערכי כאדם בטל בשישים בגוף האין-סופי הזה.
מחבר התורה ענה לי: יש לחזור לגורם "הסדר" בשביל להתבונן במופשטת הזו. החוליה הראשונה במופשטת הזו הופיעה כאשר עמד האדם על הפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית" היינו להפעיל אותה בפול גז... אם כן בשלב הראשון יש לבודד את החוליה הזו בשביל להתבונן בה, ובשלב השני יש לחלק את אותה החוליה לפי סדר כרונולוגי ולהתבונן בכל חלק בנפרד על פי סדר הופעתו. וכשאני אומר לבודד ולחלק ולסדר- אין זה אומר שהדברים התרחשו בהדרגתיות ע"פ הסדר הזה, וכאילו הופיע ראשונה בטבע אדם שזיהה את המרחקים, אחריו הופיע מי שזיהה את הפוטנציאל שבו, ואחריו הופיעו אין ספור אנשים שהוציאו את הפוטנציאל הזה שלב אחר שלב מהכוח אל הפועל ע"פ סדר כרונולוגי כפי שנראה להלן...
ובכן לא ולא; האיבולוציה כשגרה התפתחותית – לא קיימת בטבע כי לא יכולה להתקיים ללא מימד הזמן, ואין קיום לממד הזה בטבע. השרידים הארכיולוגים של "אדם עם זנב" מעידים על חיה בעלת זנב שדומה לאין ערוך לאדם- וישנם היום כאלו- ועומדת עם משפחתה המורחבת גם ברגע זה על מפת היקום. יתכן והזנב שלה התקמט או התכווץ או נעלם באזור זה או אחר של היקום, אולם השושלת שלה חולקת איתנו גם ברגע זה את היקום, אחרת אין הסבר לשרידיה שנמצאו במרחק של מליוני השנים מאיתנו. עצם הימצאותה באזור גאוגרפי מסויים – מחייב את הימצאותה בכל אזורי המפה באחת, כי לא ניתן לחלק את הפועל "להיות" לחלקים, גם לא ניתן להעלים ממנו את אחד החלקים...
ובחזרה לאדם בו אנו מתבוננים כרגע- הוא אותו האדם שעומד ברגע זה ממש על היקום וצופה בו ממרחק של מליארדי שנים אחורה או קדימה- תלוי במיקום הגיאוגרפי שלו על מפת היקום. אומנם לא ניתן לחלק את מהות האדם הזה לחלקים ולהתבונן בכל חלק בנפרד, ולמעשה לא ניתן להתבונן אף במעברים שחולף עליהם לכאורה, מעובר עד לבוגר, כי מעברים אלו שמרחקים אדירים מפרידים ביניהם- מייצגים את האזורים השונים שעומד עליהם ולא את השינויים שעוברים עליו.
ולמרות זאת מצא מחבר התורה דרך עיונית- דרכה ניתן להתבונן באדם הזה ולעמוד על מאפייניו, ולמעשה מדובר בתרגיל מחשבתי לכל דבר בו עוצרים את מכונת היקום לרגע קט ומתבוננים באותו האדם שעומד בו ברגע על פני כל היקום. ואם עוצרים את היקום, למה לא לקחת לאדם הזה תמונה ולחלק אותה לחלקים... למעשה גזירת התמונה לחלקים מציינת את השלב השני של התרגיל המחשבתי.
נחזור למופשטת שלנו ולהפרכה המיידית שעולה ממנה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". מופשטת זו הופרה ע"י אימי הצופה שהסתלקה מהעולם וע"י ביתי שהגיחה לעולם שנתיים לאחר מכן. שתיהן סימנו, כל אחת בדרכה, את קיום מימד הזמן המתקתק ביקום ומגדיר את נוכחות האדם בו. בנקודה זו צץ הגוף האנושי הפרוש על פני היקום במלואו וצופה בו במרחק של מליארדי השנים אחורה וקדימה ולצדדים... אומנם הגוף הזה החזיר למופשטת את הצבע הוורוד ללחיים, אך על חשבון הצבע של הלחיים שלי... הרגשתי אובדן במרחב הגוף העצום הזה ואף תחושת ניכור לבשה אותי: מי יזהה את ערכי כאדם בגוף האין סופי זה...
ברגע מבוכה זה, מחבר התורה הציע לחזור לגורם "הסדר" ולהתבונן דרכו במופשטת הזו. הוא השתמש למטרה הזאת בתרגיל מחשבתי שמאפשר להתבונן בגוף אנושי שנע ונד ללא הרף על פני יקום אין סופי... הוא עצר לרגע את מכונת היקום, לקח לגוף הזה תמונה המשתרעת על פני כל היקום, והתבונן בה... הוא ראה בתמונה אדם הטמונה בו פוטנציה יחידה במינה שתאפשר לו להבחין במלוא שיעור ממד המרחק במרחב – לא רק בחלקו, והאדם הזה עמד על הפוטנציה הזו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית"; ללחוץ באמצעותה על הדוושה פול גז... הוא רצה לקפץ למרחקים גדולים יותר מהמרחקים שדינמיקת היקום מציעה לו בפועל. ובעצם, את היכולת לנוע ולצפות למרחקים – הוא זיהה כיכולת להנות מהיקום ולאכול את פירותיו, לנצלו, לקפץ ולהתענג עליו, לצרוך אותו.
זו היתה החוליה הראשונה שהבחין בה מחבר התורה ובודד אותה מתוך תמונת האדם הנייחת, אותה גזר מהיקום כאשר עצר את מנועיו לרגע קט... וגם את החוליה הזו ביקש מחבר התורה לפרק לחלקים, לבודדם ולהתבונן בכל אחד בנפרד, כי הרי יש בידו תמונה נייחת שמאפשרת כל חלוקה...
שבעת הפסוקים להלן מתעדים את רשמי הניתוח האנטומי שביצע מחבר התורה בחולית "התועלת המקסימלית", ואני מעדיף לכנותה "כתכונת הצריכה" שפרחה באדם כאשר זיהה את הפוטנציה שבו ויצא עימה לצרוך את העולם, מה שנקרא בימינו- לצאת לשופינג.
יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה- יום7" עמדתי ארוכות על התחלת הפסוקים האלה, שמבחין דרכם מחבר התורה בתולדות תכונת "הצרכנות" שנצפתה באדם, וכאמור עצרתי שם באמצע המלאכה מסיבות אישיות והינה אני כאן שוב עם אותם הפסוקים ואותה התכונה, אולם וכפי שאמרתי אינני מתכוון להמשיך כאן את המלאכה כי-אם באתי לכאן בשביל להציץ בתולדות תכונת הצרכנות באופן כללי מבלי להכנס לפרטיה, זאת כי התכונה הזאת מטילה אור על המונח "גוף האדם" המשתרע על פני כל היקום, ועוזרת לי להבין את המופשטת שהגוף הזה משחק את התפקיד הראשי בה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי".
אולם על מונח אחד שנזכר בפסוקים שלעיל- אני צריך לעמוד ולסרוק באופן מרוכז, כי הוא מהווה חוליה מקשרת בין כל תכני המופשטת. היקום שלנו, ציינתי, הוא יקום דינמי שפועלים על החומר שבו כוחות טבע הנקראים בלשון התורה "צבאות יהוה". צבאות מלשון כוחות, והמונח יהוה מייצג את הדינמיקה של הכוחות האלה; ללא הבנת הדינמיקה הזאת אני אבוד בעולם ואין לי מה לחפש בו, לכן עומל האדם מעודו על זיהוי כוחות היקום, וזאת בשביל לרתום אותם לעגלתו ולדהור...
אני צריך איפוא להבין את המציאות בה אני חי, וכאן בא מחבר התורה ואמר לי שלמעשה המציאות שלי אינה מסתכמת בסביבה בה אני חי, וכוחות הטבע הפועלים עלי ועל הסביבה שלי מקורם למעשה בכל היקום ולא רק במערכת השמש או בגלקסית שביל החלב... וזה דבר מובן וקליט היום, כולנו יודעים כי ישנם ליד הגלקסיה שלנו עוד אין סוף גלקסיות שאינם פזורים באופן אקראי, אלא מוחזקות ביחד ע"י כוח כבידה משותף והדדי, כך נוצרים הצבירים שמאפשרים לגלקסיות להמצא בקבוצות, וסביר להניח שקיימים גם כוחות הדדיים בין צבירי הגלקסיות... האדם הצביע בעת החדשה על קיום כוחות כאלה הפועלים בתוך הגלקסיות וביניהם, אולם עוד לא עמד עליהם באופן מדויק לכן כינה אותם כאפלים; האנרגיה האפלה והחומר האפל...
אם כן ואם קיים כוח כלשהו המשפיע על הגלקסיה שלי, הווה אומר שאותו הכוח משפיע על מערכת השמש שלי ועל כדור הארץ שלי ועל הסביבה שלי. למעשה ההכללה הגורפת של מחבר התורה היא מבחינת מוסכמה היום; אכן וללא ספק כוחות הטבע הפועלים על הסביבה שלנו מקורם בכוחות אין סופיים שגם מערכת השמש מושפעת מהם וגם גלקסית שביל החלב... ואולם מחבר התורה לא הסתפק בהכללה הגורפת הזאת והדביק בזנבה עוד הכללה גדולה ממנה: למעשה כל הכוחות הפועלים ביקום – פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום. אני מהנהן בראשי כאות להסכמה עם תהייה לצידה: כמובן שהכוחות הנמצאים ביקום– פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום... מה החידוש?
וכאן מחכה לי ההכללה הגורפת האמיתית: משמעות הדברים שכל המתרחש ביקום כתוצאה מהכוחות האלה, מתרחש בהבזק אחד בכל מרחב היקום ואין מעבר להבזק הזה מאומה, כי אילו היקום היה סופי – היה צורך בעוד הבזק ועוד הבזק בשביל שהכוחות יתחילו לפעול שוב ושוב כאשר מגיעה שרשרת הפעולה שלהם לסוף היקום, אולם ובגלל שהיקום הוא אין סופי, ההבזק הזה ממשיך לפעול לאין סוף מבלי הצורך בעוד הבזק. הווה אומר שכל מה שמתרחש ביקום- מתרחש בהבזק אחד ולמעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות שמתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. וזה מביא אותנו למסקנה המעשית: אין זמן ביקום יש רק מרחקים שאנו מודדים אותם ביחידות הזמן שלנו. הווה אומר, וזו המסקנה המסכמת, שבהבזק רגע זה ממש, מתרחש אי שם ביקום את מה שאנחנו חושבים שהתרחש לפני מליארדי השנים... וגם העתיד הרחוק ביותר בעינינו מתרחש ברגע זה של ממש. אין רגע אחר, אין שביב אחר, אין הבזק אחר; תבחרו לכם את הכינוי המתאים.
זו המציאות שלנו; של האדם ושל כל עצם וחלקיק בעולם. אולם כאן ניצב בפני מכשול מחשבתי: הכיצד אני יכול לצפות ביקום ואיזה ערך יש לצפיה שלי? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כי הרי אם אני כאדם נמצא בו ברגע בכל היקום וצופה בהבזק של שנייה על המתרחש בכל היקום- הווה אומר שאני צופה בהבזק של רגע זה ביקום ומסיים בו ברגע את צפייתי; רוצה להגיד שהמסקנה החד משמעית היא שלא יכול להיות לי מעמד של צופה כי אינני צופה בפועל בשום דבר; הכל מתחיל ונגמר בהבזק של שניה.
ואכן הוא הדבר, למסקנה שלי תוקף גם אם היקום הוא בעל מימדים של מליארדי מליארדי השנים אחורה ומליארדי מליארד השנים קדימה, כי הכוח הפועל על השטח האדיר הזה בהבזק אחד- יסתיים בהכרח בו ברגע, ואני אחוש את הסיום הזה מכל נקודה שאני עומד עליה ביקום, הווה אומר שבעצם לא אחוש שום כוח ושום דבר כי "הבזק" של ההתרחשות מתחיל ומסתיים בו בזמן.
לאמיתו של דבר, אני חש בכוח הפועל בהבזק אחד על היקום רק בגלל תכונת "האין-סופיות" של היקום, ולא בגלל מימדיו האדירים- יהיו אשר יהיו. בזכות התכונה הזאת ורק בזכותה אני צופה במתרחש בהבזק הזה, חש בו, וגם יש לי את ההזדמנות מכל נקודה שאמצא בה להתערב ולשנות את המסלול האין סופי של היקום הפועלים עליו חוקי הטבע באותו הבזק, כי הרי אני הוא הגורם היחיד המודע לקיומו ביקום ויכול לצפות באותו היקום. ובנוסף גם יכול להרים את ידו או להורידה, הווה אומר שיכול להתנגד לכוחות הפועלים עליו- לא רק להתיישר איתם.
המסקנה העולה מזאת היא, שהכוחות הזרים שמפעיל הצופה, מתמזגים עם הכוחות הקיימים של הטבע ומשנים את מסלולם האין סופי, וזאת כי הכוחות הזרים נכנסים למצבת הכוחות הקיימים בטבע ומתמזגים איתם באותו הבזק; היקום במלואו משתנה עם כל הרמת יד. משמעות המסקנה היא שכוחות הטבע הם אלה שמתיישרים עם כל הרמת יד אנושית; ומסקנה מציאותית זו מרחיקת לכת.
וזאת לאמר, התהוות מעמד הצופה של האדם על כל הבונוסים שהזדנבו בעקבותיו - התאפשרו בשל תכונת האין-סופיות של היקום – לא בשל מימדיו האדירים. תכונת האין סוף היא זו שמזינה את ההבזק שבמסגרתו פועלת מצבת כוחות היקום– להמשיך ולהתקיים בעיני הצופה. זוהי בעינה הדינמיקה שבמסגרתה פועלים כל הכוחות, על כל היקום, בשביב אחד: הבזק אחד שמתקיים ללא הפסק. הווה שמתקיים ללא הפסק. הווה שאינו נגזר מהזמן ושמתקיים ללא הפסק. וזהו השם שנתן מחבר התורה לדינמיקה של הכוחות הפועלים ביקום: יהוה. י- הוה, יהא ההווה. יהא ההווה ויתקיים ללא הפסק.
האות י' מקדמת כל פועל שעתיד להתקיים: ירצה, יפקוד, ישמור, ינשום... במקרה הזה שיבץ אותה מחבר התורה עם ההווה (יהוה) בשביל להצביע על ההווה שאינו נגזר מהזמן ונמשך כהוא זה לעד; הוא ההבזק שבמסגרתו פועלים כל כוחות הטבע על כל עצמי היקום, בשביב אחד שלא מפסיק להתהוות בעיני הצופה בגלל תכונת האין סוף של היקום. מי שרוצה להכיר את המציאות שיואיל להתבונן בדינמיקה שלה: יהוה. זו הדינמיקה היחידה בטבע שעוסקת בכוחות הטבע הכפופים לכוח האדם, בעוד כל יתר הדינמיקות בטבע – עוסקים בכוחות שהאדם כפוף להם. כמו הדינמיקה הקלסית של תנועת חלקיק, או הדינמיקה בשוק העבודה המתארת כוחות שהאדם כפוף להם וכול'...
אפשר להגיד איפוא שהדינמיקה הזו "יהוה" היא מסלול מחזיר אור של כוחות האדם. כלומר התבוננות ממוקדת בדינמיקה הזו תאפשר לך לסמן במדויק את מסלול כוחותיך ולהשקיף עליו מרחוק; ולמעשה זהו מסלול רצונותיך בפועל השרוע על פני כל המרחב. לכן כאשר אני עושה דבר, אני יכול להשקיף מתוך הדינמיקה הזו על המסלול המדויק של המעשה שלי לאורך כל היקום. לפיכך וכאשר אני עושה דבר במודע- שמודע למסלולו המדויק על פני היקום- אפשר להגיד שהדבר הנעשה על ידי שיקף אימרה ברורה מתוך הדינמיקה אותה שמעתי באופן צלול... זו הרמה הספרותית ששימשה את מחבר התורה לתאר מעשה מודע של אבותינו... היינו שהיו מודעים למסלול המדויק של המעשה. וידבר יהוה אל משה לאמר... ויאמר יהוה אל אברם... איש כנה יכול גם לנהל שיחה מעמיקה עם עצמו ולדון ברעיונות שיבקש לבחון את מסלולם על מפת הדינמיקה, או אז ניתן לפגוש את המונח יהוה בגרסאות אחרות במשפט.
אם כן כל הדינמיקה של היקום, על עצמיו כוחותיו וחוקיו מתגלמים במילה אחת והיא "יהוה". מי שמכיר את המילה הזאת לעומק יש לו הכרה, או יותר נכון "תודעה", כי הוא מודע למסלול המדויק של מהותו ושל מעשיו על פני היקום. יש כאלה שקוראים למודעות הזו נשמה או נפש או החלק הרוחני של האדם... בכל אופן, אין חולק על זה שהמודעות או הנשמה או ההכרה מגלמים את מרכז השליטה של האדם ומחבר התורה קרא למרכז הזה במונח "אלהים", ומהמונח הזה נגזרו הרבה שמות תואר כמו המנחה, המדריך, המורה, המכוון, המוביל שעומד בראש הקבוצה ומכוון אותה... לכן שימש המונח הזה בהרבה מקומות בתורה כאחד משמות התואר שהזדנבו לו כמו "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד, טז), או כמו בפתיח שבעת הפסוקים של תולדות הצריכה שאנו בדרך אליהם- "ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). ברם המונח המקורי "אלהים" שובץ בד"כ בתורה במקומו המקורי, היינו במשמעות שממחישה את התגלמות מרכז השליטה של האדם. אם להשתמש במונחי התורה- אמור מעתה, מי שמכיר את המונח "יהוה" לעומק יש לו אלהים.
אם כן נחזור לתכונת הצריכה שפרחה באדם כאשר זיהה את הפוטנציה שבו ויצא עימה לצרוך את העולם, לזהותו, לצפות בו- כי הרי הוא הגורם היחיד ביקום שיכול לצפות במרחב כי יכול להבחין במימד המרחק, וזו הפוטנציה שזיהה בעצמו וביקש לנצלה עד תום ולצאת בחברתה לשופינג עם כרטיס אשראי פתוח... מחבר התורה בתורו ביקש לבודד את תכונת הצריכה הזו ולעמוד על מרכיביה, בעברית יפה אפשר להגיד- לעשות לתכונה הזו ניתוח אנטומי...
וכאמור, הניתוח האנטומי הזה התאפשר הודות לתמונה הנייחת שצילמה מתוך היקום הדינמי, שנעצר לרגע בהוראת הצלם לכבוד הצילום... התרגיל המחשבתי הזה, אגב, שימש את מחבר התורה לאורכה ולרוחבה. ולמען הסרת צילם של ספקות שעלולים להתגלע, המציאות לא התהוותה לפי סדר מסויים או לפי לוח כרונולוגי מסויים, כי אין למציאות נקודת התחלה ולבטח לא נקודת סוף; המציאות מתרחשת בהבזק אחד שאין בילתו. אינני יכול להגיד שקודם נולד אברהם ואחר כך התחתן עם שרה ולאחר מכן נולד להם יצחק, כי למעשה כל ההתרחשויות האלה נעשים במסגרת ההבזק הזה שגם אנחנו ברגע זה שותפים לו. השאלה איפה אברהם ושרה ויצחק היום- נעמוד עליה בהמשך, ולמעשה השאלה העקרונית היא- מדוע זיהיתי קודם את אבי ואח"כ את בני... וכמובן גם על זאת נעמוד בהמשך, אבל הנקודה שרציתי להדגיש כאן היא- שאין ולא יכול להיות סדר להתהוות הדברים במציאות, כי הדברים לא התהוו ולא יתהוו, הדברים מתהווים.
אם יורשה לי לדייק, המונח "סדר" יכול להשתבץ במציאות רק אם המציאות הדינמית הזו תעצור לרגע, כלומר רק אם אדמיין לעצמי וכאילו ליקום סוף או אז גם התחלה תהיה לו ובשטח שנוצר אוכל להשליט סדר; וזהו בעיניו התרגיל המחשבתי של מחבר התורה; באופן הזה הוא הציג לי את אברהם ואת יצחק ואח"כ את יעקב... ובאופן הזה יציג להלן את הלוח הכרונולוגי של תולדות תכונת הצרכנות באדם. אם כן, הממצאים שנעמוד עליהם להלן, ולמרות הצגתם הכרונולוגית בטקסט, אינם ערוכים במציאות לפי סדר התרחשות.
יח ויאמר יהוה אלהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
ויאמר יהוה אלהים... מחבר התורה פותח את התבוננותו בחולית "הצריכה", באמירה היוצאת מכיוון הדינמיקה הפועלת במרחב וצליליה נשמעים באופן צלול באוזני האדם. אם כן האימרה הזו שתישמע להלן, תשמש לאדם כמדריך וכמכוון שינחו את צעדיו על פני היקום. זו משמעות המונח "יהוה אלהים".
לא-טוב היות האדם לבדו... עמדתי ארוכות על הניתוח האנטומי המרתק הזה בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה- 7", ומסיבות אישיות לא סיימתי את הניתוח הזה וגם עכשיו איני מתכוון לעשות זאת, בשביל לא להתפרס על פני שטחים אדירים ולאבד קשר עין עם הנושא העיקרי שלנו... אני רוצה לחזור במהירות האפשרית אל הגוף האנושי הפרוש על פני היקום במלואו וצופה בו במרחק של מליארדי השנים אחורה וקדימה... אומנם כאן בנקודה הזו גיליתי את מהות הגוף הזה אך תחושת ניכור לבשה אותי: מי יזהה את ערכי כאדם בגוף האין סופי זה... אני רוצה לחזור במהירות לתהייה הזו בלי לאבד קשר עין עימה.
אם כן נפסח דווקא על עיקר הדברים וניגש ישירות למסקנה היוצאת מהם:
ולאדם לא-מצא עזר כנגדו... האדם ביקש להשתולל עם כרטיס האשראי שלו אך הבנק עצר לו את הכרטיס, ובגין צינעת הפרט אני מנוע לפרסם את הסיבה.
כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן... ובעצם אני רואה שאין מנוס מפירסום הסיבה האמיתית של עצירת הכרטיס; היא רודפת את האדם לכל מקום... האמת היא שניסינו לעיל לטאטא את הדברים מתחת לשטיח, ולכן תלינו את הסיבה של עצירת הכרטיס בבנק שיכול גם לטעות- למרות שיש ללקוח המכובד כיסוי... אבל נסיונינו לא צלח וחרפת האדם לא תוסר, ולא ולא – יש לאדם כיסוי והבנק לא עצר את הכרטיס... אתם תיפלו מהכיסא למשמע הסיבה האוריגינלית של עצירת הכרטיס: הוא, האדם, התעצל מלהשתמש בו! פשוט התעצל. היתם מאמינים? וכאשר תשמעו את הסיבה האמיתית למקור עצלנותו תיפלו מהכיסא עוד הפעם. ובכלל תנסו לתרגל נפילות חופשיות מהכיסא כי עוד מעט לא תפסיקו ליפול.
העצלנות שאני מדבר עליה היא העצלנות המחשבתית; האדם התעצל מלחשוב וזו הבעיה שסבל ממנה מעודו ועד היום הזה. זו הבעיה שמשלם עליה בכסף עובר לסוחר עד עצם היום. ניצוצי העצלנות הזו התחילו לבצבץ מתוך ראייתו המרחבית ולכוחות הפועלים במרחב. האדם הרים את עיניו לשמים והיה לו קל להגיד במלוא הפשטות: לשמים אין גבול. ליקום אין סוף. זו מסקנה טמועה באדם אך הוא החליט להתגרות בה במודע ובכל זמן ומצב. כל הזמן התגרה בה וגם כאשר לא היה בידו שום אמצעי טכנולוגי- הוא הכתיר את כדור הארץ כמרכז היקום, הגם ועצם ההכתרה סותר בגסות את המופשטת הטמועה בליבו: לשמים אין גבול; הכיצד נציב בהם מרכז?
וכאשר חסך כסף וקנה בו משקפת משוכללת- הוא הכתיר את מערכת השמש כמרכז העולם, וממנה עבר אל שביל החלב שלו להכתירו ולהאדירו. אפילו האל הגדול הגבור והנורא שהשתחווה לו והאמין בכל ליבו בקיומו- מיספר את מניין הרקיעים שלו ושיכנו רוחנית אם איני טועה בשביעי. אבל איך ניתן למספר את הרקיעים שלו אם אין למרחבו היכר?
וככל והמחשבה שלו מתחדדת, סף ההתגרות עולה ומרקיע שחקים... עד שהגיע עם טלסקופ האבל לצייר את היקום, להגדיר את גדליו, את אורכו את רוחבו וגם את גילו המדויק, באיזו שנה נולד ובאיזה בית חולים, כן אני מדייק, האדם בעידן החדש הצביע בעזרת הכלים הטכנולוגיים שבידו על הנקודה המרחבית המדויקת שהמיילדת עמדה בה לקבל את התינוק הרך. בעידן הטכנולוגי האדם צייר את מפת היקום, וזה הישג ראוי לשמו אילו רק עמד לאחר מכן מול השמים ולחש: אין גבול לשמים. את ההבחנה הזו יכל לראות בבירור בעיניו, אבל הוא התמכר להאבל והאמין בהאבל שלמרבה האירוניה לא יכול להגיע לחדות עיניו.
אבל ובמחשבה שניה- מי יכול היום לעמוד מול המספר הגדול והנורא 13.7 מליארד! מי יכול להתכחש למספר הזה או להכחיש את קיומו? אתם יודעים על איזה מרחק מדברים? השתגעתם? להתגרות במספר כזה? והרי גם לחוצפה יש גבול... ואומנם בעידן הנאור לא צולבים את הכופרים במציאות, אבל לי אין ספק שאינטלקטואל כופר שחס על כבודו- יעדיף את הצליבה על הנידוי הציני שהחברה תגזור עליו.
הווה אומר שהאדם לא זיהה את היקום כמרחב צר אלא כמרחב כביר ועצום שרק אדם עם עיניים חדות יכול להעריך את מימדיו. משמעות הדברים שהאדם בכל עידן ועידן זיהה את היקום כמרחב מוגבל אך אדיר מימדים, ופשוט עמד חסר אונים מול המימדים האלה; חש קטן ומאויים, ומעל לכל חש דוחק מול המימדים האלה: איך אספיק לצרוך את כל משאבי הטבע השרועים לפני, מה עוד ומימדי הצנועים אינם משחקים לטובתי...
האדם הזה עמד בפני משוואה פשוטה: הדחף שיש בו לפרוץ אל העולם ולגלות אותו, לצפות בו, לנצל את אוצריו, הפוטנציה שזיהה בעצמו וביקש להפיק ממנה את התועלת המקסימלית, תכונת הצריכה הטמועה בו... כל אלו ועוד- עולים בהרבה על יכולתו להוציא אותם מהכוח אל הפועל. הוא עמד כציפור מול אוקיאנוס וביקש לגמוע אותו. היקום שהצליח להעריך את מימדיו הדמיוניים – גדול עליו... מאידך הדחף שבו אדיר, איך יספיק, מה יספיק. זהו מקור תחושת הדחק שהשתלטה עליו והטרידה אותו, אולם אין זו הבעיה היחידה שעמדה בפניו, כי היה עליו להתמודד עם אחד המכשולים הטבעיים הטמועים בו כגוף פיזיקלי וכאדם: תכונת הנייחות. אסביר את עצמי.
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. זה הביטוי שיפרוס לעינינו את היקום. תכונת הנייחות הנצפית באדם נגזרת מהביטוי הזה.
ישנם בטבע שלושה גורמים, שניים מוחשיים ושלישי נסתר: השניים הראשונים הם העצמים, וכוחות הטבע שפועלים עליהם. השלישי הוא החוקים שמסדירים את הכוחות האלה ומסייגים אותם, אם תרצה- רוקחים אותם. לחוקים האלה ישנה נוכחות אך אין להם כתובת מוחשית. למשל הכוחות השולטים בשוק הם שניים: כוחות ההצע והביקוש, אולם ניתן לשלוט בכוחות האלה ע"י אין סוף חוקים טבעיים או מלאכותיים. מניפולציה למשל הינה נגזרת מחוק טבעי: אני לוקח את כל המוצר לידי, מציף בו את השוק ומעלה את מחירו, והצרכן ישלם עבור המוצר כנגד כוחות השוק, היינו למרות שההצע של המוצר עולה על הביקוש כי הרי היצפתי את השוק במוצר. שוק המותגים הינו דוגמה טובה לזאת. דוגמה לחוקים מלאכותיים הם חוקי המדינה שיכולים גם לרקוח את הכוחות ולשלוט בהם ע"פ מינון מסויים, כמו חוקי הסיבסוד, חוקי המיסוי, חוקי המכס ששולטים במחירים של מצרכים מיובאים, וגם החוקים שמגינים על מחירי המוצרים של התעשיה המקומית.
הדוגמה המאפיינת למונח "חוק" הם שלושת חוקי התנועה של ניוטון שעוסקים בתנועתם של גופים, כלומר שמצביעים על מינון זה או אחר של כוחות כאשר מאחורי כל מינון עומד חוק שמגדיר את התהוותו/ התרחשותו/ תנועתו... והלכה למעשה רק ארבעה כוחות יסודיים זוהו בטבע ובצידם אין סוף חוקים.
אם כן העצם והכוח הפועל עליו הם שני גורמים מוחשיים בטבע, ניתן לחוש בקיומם, אני רואה את התפוח שנפל וחש את כוח הכבידה שפעל עליו, אבל לצד שני הגורמים המוחשיים האלה, קיימים אין סוף של חוקים שאין להם כתובות מוחשיות אבל אפשר לחוש בנוכחותם כי הם האחראים למינון הכוחות הפועלים על העצמים. "תודעה" היא דוגמה טיפוסית לגורם שאין לו כתובת בגוף אך הוא האחראי למינון כוחותיו. התודעה היא מפעל ליצור חוקים שלא ניתן להתכחש לנוכחותה.
למעשה אין סוף של חוקים קיימים ביקום, ומספרם עולה על מספר העצמים השרועים בו, כי כל עצם התהוותה על פי חוק שנרקח על פיו מינון הכוחות להתהוותה בצורתה הנוכחית. אולם על העצם הזאת פועלים כוחות ללא הרף ומשנים גם את צורתה וגם את מיקומה במרחב, ולכל שינוי של צורה ומיקום- את מינון הכוחות שלו, היינו את החוק האינדיבידואלי שלו...
ושוב אני חייב להדגיש את זאת... אילו היקום היה סופי בעל מימדים מוגדרים, או אז החוקים שבו היו מעטים וממש ספורים- אולי קצת יותר ממספר הכוחות הנמנים במרחב, וזאת כי אז יכלנו לזהות את התופעה של עצמים נייחים שאינם זזים ממקומם, ולכן חוק אחד יכל להיות ייחסי ויכניס תחת כנפיו אין סוף של עצמים וכוחות בשלל גדלים ומינונים. אולם היקום הדינמי שלנו הוא אין סופי- דבר ששולל מהצופה לבחון את העצמים באופן ייחסי, כי מיקום הבוחן בעצמו ומהותו ביחס לעצמים משתנה ללא הרף, וגם מיקום העצמים ומהותם משתנים ללא הרף- ובעצם מתחלפים ללא הרף; מומרים בצורות ומיקומים אחרים.
את סיבוב ההגדרות הזה עשיתי בשביל להגדיר את "תכונת הנייחות" שעמדה כמכשול בפני האדם- בעודו מבקש להוציא את הפוטנציה שבו לפועל ולפרוץ אל העולם... ובכן, על תכונת הנייחות למדתי מתוך הביטוי שפרש לעינינו את היקום כמחברת פתוחה...
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. מחבר התורה צפה בשלושת גורמי היקום: בעצמים, בכוחות הפועלים עליהם, ובחוקים שהכוחות נרקחים לפיהם. הוא צפה בעיקר בחוקים אשר מתחלפים ללא הרף, והבחין בעקומה שמשרטטת את התהוות החוקים ביקום. במילים אחרות אומנם לא ניתן לבחון את אופי החוקים כי הם משתנים לעינינו ללא הרף ואין חוק הדומה לרעיהו, אבל ניתן לעמוד על הנטיה שלהם ולבנות מודל שממחיש באופן גרפי את הנטיה הזו. זה למעשה אב-טיפוס של מכנה משותף שכל החוקים בטבע נכנסים תחת כנפיו.
ואד יעלה מן-הארץ. לאד אין צבע, הוא לא נראה אבל ניתן לחוש בקיומו, וזו התכונה המבטא בעצם את מהות החוקים: אין להם כתובת אך קיימים; לא ניתן להתכחש לקיומם. אגב, האדים הנראים מעל ספל תה אינם "אדים" בפועל אלא אדים שהתקררו ועברו למצב של התעבות, והוא שלב בתהליך של מעבר גז לנוזל.
למעשה, החומר ממנו עשוי האד נקרא בפינו "גז" שהוא אחד ממצבי הצבירה של החומר בו המולקולות רחוקות אחת מהשניה; הן לא צמודות וישנו רווח ביניהן. כלומר וכאשר האד היה חלק מהחומר, המולקולות שלו היו הרבה יותר צמודות, דבוקות בחומר ונוטות להתגודד ביחד, להתלכד, להתקבץ לגוש אחד, אבל וכאשר האד מקבל אנרגיה ומתנתק מהחומר, המולקולות שלו מתרחקות זו מזו ומבטאות בזאת נטיה להתפשט, להתפזר... זו בעצם ההבחנה שעמדנו עליה בהתנהגות החומר בשתי רמותיו המיקרו ומאקרו; הנטיה להתלכד והנטיה להתפשט.
אולם אם נחזור לאד הזה ונמשיך לעקוב אחריו, הוא יתקרר בסופו של דבר, יתעבה, יהפוך שוב לנוזל- לטל או לגשם, ובסופו של יום יגיע שוב אל החומר ויתלכד עימו, ובעצם הוא יהפוך לגורם מלכד. עפר האדמה מתלכד כאשר המים מגיעים אליו ומצמיח מתוכו גופים עוד יותר מלוכדים ואפילו באופן חכם, כמו עשבים, עצים, פירות...
ובעצם מותר לי להגיד שהתכונה הזאת להפרות את החומר וללכד אותו היתה טמועה באד מאז שהיה בתוך החומר, ולמעשה הוא השתחרר מהחומר על מנת להגיע בסופו של יום אל החומר וללכדו או להפרותו. לתכונה הזו אנו קוראים "מחזוריות" וצופים בה בפועל בסביבה שלנו: מחזוריות אין סוף של התאיידות וטל וגשם וצמחיה ותפוזים וקמח...
בעוד מחבר התורה מבחין במחזוריות הזו בכל היקום, כי בכל היקום יש גושים שמתלכדים כל הזמן, ולמעשה, אני הבוחן מזהה ביקום רק גושים, כוכבים, כוכבי לכת, ירחים שמשות גלקסיות, ציברי גלקסיות ערפיליות... ואפילו אבן קטנה שאני מגלגל ברגל היא גוש מלוכד וחייב להיות אד או אדים שמפרים אותה ללא הרף ומביאים להימצאותה, וגם מהאבן הזאת עולים ללא הרף אדים בשביל לחזור ולהפרותה, או אולי להפרות גוש אחר...
וכאן אני נתקל בתהייה שמקשה עלי לקחת את הביטוי לחקי... אני כאן האדם הבוחן שניצב על פני כדור הארץ, יכול להבין היטב את השימוש במונחים שהרכיבו את הביטוי של דינמיקת החיים: אד, אדמה, השקיה... ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אכן זה הביטוי של מחזוריות החיים על פני כדור הארץ, אולם איך ניתן להחיל את הביטוי הזה על כל היקום?
ובכן מחבר התורה התייחס באותו הביטוי לתהייה הזו, ושלח לי רמז עבה שעם ההבחנה בו אעבור עם הביטוי ממעגל כדור הארץ אל מעגל היקום במלואו.
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אם לשבץ את המונחים במקומם, ואם האד העולה ישקה בסופו של יום את האדמה, אזי אינני מבין מה עושה "הארץ" בביטוי הזה, כי הרי האדים עולים במחזוריות החיים מהמים בשביל לחזור ולהשקות את האדמה; האדים עולים מהמים- לא מן הארץ.
"הארץ" איפוא היא הרמז העבה... הארץ היא הגורם הראשון שהאדם מבחין בו וצופה בו בפועל. אבל אין הכוונה בכדור הארץ אלא בכל מה שאני מבחין בארץ, ממנה, מסביב לה, ואפילו מחוצה לה... הארץ מייצגת והלכה למעשה את מעגל הבחנותי בפועל, וגם הירח שזוהה על ידי- מתחבר בעצם עם מעגל הארץ, כלומר המידע שאספתי על כדור הארץ מצטרף למידע של הירח והארץ שלי גודלת; מעגל ההבחנות שלי גודל. מבחינתי, המידע של היקום מתחלק לשניים: הארץ והשמים, כאשר השמים מסמלים עבורי את כל המידע שעוד לא זוהה על ידי, בעוד הארץ מסמלת את המידע שזוהה על ידי דה-פקטו.
אם כן האד שמשקה את האדמה ומפרה אותה- עולה מן המקום שאני מזהה, אולם לא ניתן להגדיר את מעגל הזיהוי שלי כי הוא מתחלף ללא הרף ולא ניתן לעמוד עליו ולהגדיר אותו, לכן ועל מנת למצוא את ההגדרה המדוייקת של מעגל הזיהוי שהאד עולה ממנה, יש ללכת אל הפוטנציה הטמונה באדם שמגדירה את המעגל השלם של המידע שהאדם יכול לעמוד עליו: האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור ממד המרחק במרחב – לא רק בחלקו; ואם כן סל הפוטנציה שלו מכיל את כל החומר של היקום, פשוטו כמשמעו.
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. האד איפוא, הנטיה הזו להשתחרר מהגוש על מנת לבנות את הגוש- פועלת בכל מרחב היקום ובזכותה הגושים מתהווים. אולם כאן עולה תהייה אחרת דווקא מהכיוון של היקום. את המונח "השקיה" אפשר לשבץ על פני האדמה כי אכן יש להשקות את האדמה בשביל להפרותה, אולם מה להשקיה ולהתהוות נפטון ומאדים? ואם והביטוי מתייחס לכל הגושים בכל היקום, נכון יותר להשתמש בפועל הנגדי של "יעלה" ובאופן הזה: "ואד יעלה מן-הארץ ויורד על כל פני האדמה".
ההתיחסות לתהיה הזו טמונה ב- כל פני האדמה... האדמה שלנו, וכתוצאה מהמים שמפרים אותה מניבה גושים מלוכדים ומורכבים, וברובם המכריע מתוחכמים, אם תרצה- חכמים בעלי תבונה עצמית ברמות שונות. די להצביע על היצורים שמנהלים יחסי גומלין עם האדמה וניתן לכנותם כבני האדמה... הכוונה היא לכל האורגניזמים שמנהלים יחסי גומלין ביניהם ועם האדמה, מחיידקים וחיות ועד לגוף האדם המתוחכם ביותר.
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אם כן כל הגושים ביקום מופרים על מנת שהפרייתם תניב גושים "מתוחכמים" כבני האדמה המורכבים יותר והמורכבים פחות. כלומר הנטיה של חוקי היקום היא להניב גושים מלוכדים ברמת מורכבות שהכיוון שלה הולך ועולה עד שמגיע לאחרון הגושים המורכבים על כדור הארץ וכוונתי לגוף האדם. מחבר התורה משרטט מעגל המשתרע על פני כל היקום ונסגר עם הגעתו לגוף האנושי שלא במקרה הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין בקיום המעגל הזה. לא במקרה ומיד לאחר הצגת הביטוי הזה הנגזר מהתמונה הנייחת- הופיעה החוליה הצמודה אליו באופן הזה:
וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן-האדמה (בראשית ב, ז)
ולמעשה האדם בעידן הנוכחי מודע לקיום המעגל הזה, אך הגיע איתו עד למערכת השמש ועצר. אנחנו מודעים בפועל למהות גופינו המורכבת ביותר בטבע, וגם מודעים ליחסי הגומלין המתקיימים בין האדמה לאורגניזמים למיניהם וגם בינם לבין עצמם, באופן שהמעגל הזה נסגר בסופו של דבר אצלינו ואנחנו נהנים ממנו וגורפים את כל הקופה. בפועל יש רק דבר אחד חדש תחת השמש והוא הקף המעגל שהביטוי שלעיל משרטט אותו.
ובעצם לא כל החדשות טובות... מהביטוי הזה יוצאים גם חדשות לא הכי עריבות לאוזנינו, אך מחבר התורה משאיר לנו את העבודה השחורה שנבחין בצד הנגדי של המטבע הטמון בין השורות; הוא בעטו לא יכתים.
ואד יעלה מן-הארץ... ואם ניצפֶּת בגרף המשרטט את כל החוקים ביקום נטייה של "עליה" על מנת להשקות... ואם כן קיימת גם נטייה של "ירידה"- אחרת לא היתה ניכרת תכונת "העליה"... וזו בעצם תכונת הנייחות – אם תרצה "עצלות העצמים".
בפועל גם אנחנו יודעים שלא כל החומר מתאדה כי-אם רק חלק קטן מהמולקולות הנמצאות על פני השטח, שמקבלות אנרגיה מספיקה בשביל להתנתק מהחומר ולהפוך לאד. בפועל רק אחוז זעיר מהחומר מתאדה וכל היתר נשאר במקומו, או על פי הביטוי שלנו- נוטה להשאר במקומו, או אז מדביקים לו ובצדק את אות העצלות.
מצד שני, וגם האדים שקיבלו מספיק אנרגיה בשביל לעלות ולמלא את יעודם, וכאשר מגיעים לכתובתם הם משקים רק את פני האדמה – לא את כל האדמה, דהיינו הם מחלחלים אומנם באדמה אך עד לשיכבה שקולטת אותם המזומנת להפריה, בעוד כל יתר החמולה השוכבים עמוק- נשארים בתולים כמעט לעד ללא הפריה, כי מדובר בעצם באותה החמולה העצלה שאינה מוכנה להפרות או להיות מופרית. והשקה את כל פני האדמה.
לא במקרה עפר האדמה שמוכן ומזומן להשקיה מכסה את פני הארץ ונמצא בשיכבתה העליונה, גם לא במקרה נוזל המים שנוטה להתאדות נמצא רובו ככולו בשיכבה העליונה.
ובכן תכונה זו של עצלות העצמים לא פסחה גם על האדם כגוש מלוכד; גם הגוש הזה עשוי משכבות כאשר רק העליונה והמזערית מוכנה להפרות ולהיות מופרית. וכשאני מדבר על גוף האדם אני מצביע על הגוף של משפחת האדם, הוא הגוף המשתרע על פני כל היקום וצופה בו בהבזק של רגע... כולנו יודעים שרק חלק מזערי ביותר של משפחת האדם משתתף בפועל בצפיה ביקום; הוא מזהה ובוחן ומאבחן וחוקר... בעוד מסת "הגוף" העיקרית הפרוסה על פני היקום נמצאת בפועל במצב של "עצלות החומר"; החלק הזה לא הפרה שום דבר וגם לא ניתן להפרותו ולחדור לראשו הבלתי חדיר... במגזר הזה טמועה התכונה שאני קורא לה "עצלנות מחשבתית". אגב, גם בכדור הארץ נמצאת שיכבה בלתי חדירה שמונעת מהמים לחלחל דרכה אל בטן האדמה...
בהזדמנות זו הייתי רוצה לחזור אל אחד הגושים הלא אנושיים ולבחון תופעה מסויימת בתוכו. הבה ניקח את כדור הארץ כגוש מלוכד שחלק זעיר משיכבתו העליונה הוא אדמה ומים, והשיכבות הפנימיות העקרות הן קרום מעטפת וליבה. ובשביל לקבל מושג ליחס של הדברים, "קרום" כדור הארץ שהוא השיכבה החיצונית של הארץ ועליו פרוסים המים והאדמה ומהווים חלק זעיר וזניח ממנו, נפח כל שכבת הקרום הוא רק 1% מכלל נפח כדור הארץ, ומסתו 0.5% מהמסה הכללית של הארץ. התופעה שאבקש לבחון היא החום הקורן מכדור הארץ. החום הזה, לפי אחת ההשערות, עולה במעלה אחת ככל שאתה יורד 21 מטר אל מעמקי האדמה, עד שמגיעים אל ליבת כדור הארץ, אל הגהינום...
אם נחזור לנטיית ההתאיידות ונבחן את אחד הפרמטרים המשפיעים על ההתאיידות, נבחין כי ככל והנוזל או החומר חם יותר- כך גודלת הנטייה שלו להתאדות, אך הפרמטר הזה אינו מתיישב עם נטיית השכבה העליונה של גוש מלוכד להתאדות, כי השכבה העליונה הזו בעלת הדחף להתאדות אמורה היתה להיות בעלת חום גבוה יותר שיעזור לה להתאדות, היינו שיתאים לנטייתה וילך איתה בקנה אחד, וכככל והדחף להתאדות הולך ויורד- הטמפרטורה של החומר אמורה לרדת בהתאם עד להגיע אל הליבה הקרה שאין לה שום עניין בהתאיידות... כך אמורים להיות בנויים כל הגופים ביקום, כך אמור להיות בנוי הגוף האנושי וגם הביטוי שפרש לעינינו את היקום אמור לשקף את זאת.
בפועל מפת הטבע מסמנת תופעה הפוכה: רמת החום על פני הגוש המלוכד היא הנמוכה ביותר ביחס ליתר שכבות הגוף, כי ככל ומעמיקים אל תוך הגוף- החום גודל.
אולם הבחנתי שאופף אותה ענן כבד של תהייה יש לה אישוש בטבע. הבה נצפה בתופעה אחת המוכרת לנו מקרוב בכדור הארץ ואף ניצפת בכל הכוכבים ביקום, ואני מדבר על הרי הגעש שלמעשה הם ביטוי לחום העצום האצור במעמקי הכוכבים או במעמקי כדור הארץ; חום שיש בו כדי להתיך סלעים... החום הזה שפורץ אל פני השטח- מקורו בליבת כדור הארץ, והוא נוסע אלפי הקילומטרים עד שפורץ על פני שטח האדמה וזורע הרס בכל אזור אליו הגיע האד העדין ובנה את הגושים המלוכדים והחכמים שלו, כמו הצמחיה וכל ממלכת האורגניזמים החיים.
עם זאת יש לציין בנוסף כי החום האצור הזה הוא גם גורם יחודי לבניית כדור הארץ והמעטפה החיצונית שלו, כי הוא לוקח סלעים במסעו, מתיך אותם ושולפם כנוזל צמיגי אל פני השטח. נוזל צמיגי וסלעי זה יתקרר בהמשך ויהפוך לחלק אינטגרלי מהקרום היבשתי של האדמה.
וזה נוסח הבחנתי המהולה בתהייה כבדה: מהו הר געש אם לא נטייה להתאייד? זהו ביטוי מוחשי ועצום של נטיית החומר להתאייד- לעלות/ להשתחרר/ להתפרץ החוצה, ונטייה זו עולה באלפי מונים על נטיית ההתאיידות של החלק המזערי הפרוס בשיכבה העליונה של החומר. אם כן, מדוע השכבות הפנימיות של החומר אינן שותפות בפועל למעגל בניית הגושים המלוכדים על אף ויש להן את הנטיה המרשימה להתאייד. השאלה השניה, מהו מקור החום הנמצא במעמקי החומר? כלומר היכן מקום החום הזה בתרשים של חוקי הטבע, שמצביע על המעגל לבניית גושים מורכבים עד חכמים.
כזכור לכם עמדנו על המחזוריות של הגוש המלוכד עד המורכב ביותר בטבע- מתוך התרשים של נטיית החוקים הפועלים בטבע. זה מתחיל באד שעולה מן הארץ ומגיע עד האדמה ומשקה אותה. מחזוריות זו יוצרת מעגל שמסתיים בגוש המלוכד והמורכב ביותר בטבע- הלא הוא גוש האדם. השאלה שלי לעיל מתייחסת למקור החום הנמצא בתוך החומר; איך ניתן לאתר את מקור החום הזה בתרשים של חוקי הטבע? על מנת להבין את השאלה לאשורה אציג להלן את הנוסח המסכם שלי לתרשים שמתאר את נטיית חוקי הטבע:
כל הגושים ביקום מופרים על מנת שהפרייתם תניב גושים "מתוחכמים", כבני האדמה המורכבים יותר והמורכבים פחות. כלומר הנטיה של חוקי היקום היא להניב גושים מלוכדים ברמת מורכבות שהכיוון שלה הולך ועולה עד שמגיע לאחרון הגושים המורכבים על כדור הארץ וכוונתי לגוף האדם.
והשאלה שוב: היכן מקום החום הכמוס במעמקי החומר בתרשים הזה, ובעצם מדוע מועצת חוקי הטבע הביאה לחום נצור בשיכבה העמוקה ביותר של החומר, שיכבה שנוטה להשתחרר ולהשתתף במעגל בניית הגושים והפרייתם; התפרצות השיכבה הזאת מצביעה בבירור על הנטיה הזאת.
ובכן ובשביל להגיע למקור החום הזה עלינו ללכת בכיוון ההפוך של הדרך שהובילה אותנו אל סוף המעגל היכן הגוש המורכב ביותר. הגוש המלוכד והמורכב ביותר הוא שיוביל אותנו הפעם אל מחוז חפצינו בתרשים, אל מקור החום הנצור ביקום.
אנחנו ניגשים איפוא לבחון את גוש האדם ולגוש המלוכד הזה יש פוטנציה. האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא מימד המרחק ביקום; הוא המימד היחיד הנמצא ביקום, אפילו גובה ורוחב נמנים בעצם על מימד המרחק. הפוטנציה הזו בוערת בו, ואינני מדבר עדיין על החום אני מנסה לתאר ולרדת לעומק הפוטנציה הזו.
בשביל להבין את מימדי הפוטנציה הזו בואו נלך לרגע שוב לתרשים היכן מצביע מחבר התורה בעטו החד על מעגל שנתחם בתוכו כל היקום האין סופי על כל גרמיו ועצמיו וכוחותיו, מעגל שאין לבנייתו נקודת התחלה כי ליקום אין סוף אבל כן יש למעגל הזה נקודת סוף; המעגל נסגר כאשר מגיע אל גוש האדם, והאדם הוא היחיד שיכול להבחין במימדי המעגל, ולא רק במימדי המעגל אלא גם בכוחות הפועלים במעגל הזה והוא הגורם היחיד, בנוסף, שיכול לשנות את סדר הכוחות האלה. הבניינים שאנו בונים הם התערבות ברוטלית בסדרי כוחות הטבע וניצבים במקומם כהתרסה מכוונת נגד הכוחות המקוריים שביקום והחוקים המסדירים אותם. ולא רק בניינים, גם כיסא שנגר בונה נוגד במהותו את חוקי הטבע כי הכיסא לא היה אמור להיות על כדור הארץ, מישהו ראה כיסא מעץ על הירח? או תמונה משמן על מאדים? או ג'ולות של ילדים?
למעשה הפוטנציה האמיתית של האדם מתבטאת בשימוש שהוא עושה בכוחות הטבע, הוא מעמיד את כוחות הטבע בשורה ובוחר לו את המינון המתאים לו מתוכם, זה מה שעושה התודעה של האדם, היא מנסחת ללא הרף ספרי חוקים משלה ורוקחת אותם מהכוחות השרועים לפניה, חדשות לבקרים, בכל שניה ושניה בחיים, יש מי שרוקח חוקים גדולים ויש מי שמסתפק בצנועים וקומפקטים, אבל כולנו רוקחים חוקים, פיזיקאים, זו העבודה שלנו כאן. כך אנחנו מעבירים את זמנינו על כדור הארץ.
ואולם הדוגמה הנהירה ביותר לוויסות הכוחות ע"י האדם, היא השימוש שעושה בדינמיקה של היקום. אנחנו יודעים היום ועקב קריאת המאמר הזה כי אין זמן במרחב, אין קיום למימד הזמן ביקום הזה שאנו חלק ממנו, זאת כי כל הכוחות מתרחשים ביקום בהבזק אחד, ממש עכשיו, כולל ההתרחשויות שנוכל לזהותם בעוד מליארד שנה וכולל מה שזיהינו לכאורה מלפני מליארד שנה. אני אומר "לכאורה" כי אין תקופה של מליארד שנה קדימה או מליארד אחורה, יש על מפת היקום רק ימינה ושמאלה - תלוי איפוא מפנה את הראש שלך; יש רק מרחקים וכיוונים. יש יקום דומיננטי אין סופי שלא מפסיק להיפתח לנגד עינינו כחוברת עבה שאין לדפיה סוף. זו המציאות של כל היקום ובמציאות הזו האדם מופלה לטובה מכל יתר העצמים המצויים ביקום, זאת כי הוא הגוש היחיד שיכול לנצל את המציאות הזו ולנסחה כרצונו- אם תרצה לשכתבה מחדש.
על פניו, היקום נראה כמגרש משעמם בו מתרחשת סצינה אין סופית וכתובה מראש, והינה לפתע צץ עצם אחד מעצמות היקום ומתחיל לשנות את הסצינה האין סופית זו. אם לדייק, המדובר באדם שיכול להשתמש במתווה היקום ולשנות, מכל נקודת ציון עליה עומד, את פני כל היקום באופן המדויק הזה: החוק שמתווה אותו האדם מהמשבצת עליה עומד, מתקיים כהילכתו החל מהמשבת עליה עומד ועד בכלל... אם הינך מפקפק בזאת- אתה יכול לנסוע למרחקים שתרצה ולעקוב אחר החוק שהתווית זה עתה מהמשבצת שעמדת עליה. אין זה מתווה מטאפורי; אני מתאר מתווה פיזיקלי שכל היקום עומד עליו, וזו הפעם הראשונה מלפני אלפי השנים, שמישהו מתאר את המתווה הזה כהילכתו בטבע.
אנחנו רגילים לתמונה הטבעית לכאורה בה האדם כפוף לטבע ולגחמיו, בעוד המציאות היא שהטבע הוא הוא הכפוף לגחמות האדם וחוקיו, ואכן הוא משקף את גחמות האדם הבלתי ברורות והבלתי עקביות בעליל. זאת כי בהעדר חוקים ברורים ועקביים מצידנו – הטבע "משתגע" איתנו ומשקף כראי את הבילבול שלנו, ואיני מדבר ברמה הקבוצתית דווקא, אני מדבר על הרמה האינדיבידואלית של כל אדם ואדם משבע מליארד האנשים החיים כיום על האדמה; כל אחד ואחד ואילו חוקק חוקים ברורים ועקביים מצידו – חוקיו היו מתקיימים במרחב לאורכו ולרוחבו ועד לאין סוף. על השאלה "איך יתקיימו חוקיו בלעדיו עד לאין סוף" נעמוד בהמשך.
במילים פשוטות, כל הדרוש מהאדם הוא העקביות בדבריו, כי כאשר מרים את ידו – כל המשבצות ביקום האין סופי מתיישרות עם הרמת היד הזו וזאת מסיבה פיסיקלית פשוטה- כי הכל מתרחש בהבזק אחד כולל הפעולה של הרמת היד, אולם ובגלל שהיקום הזה הוא אין סופי וגם דינמי, הרי מקומי האישי במרחב משתנה בו בזמן ללא הרף, ולמעשה הגוף שלי מתחלף במרחב ללא הרף... תאר לך עשר משבצות כאשר גוף אנושי עומד על משבצת מס' 1, וגוף אנושי אחר עומד על משבצת מס' 2, וגוף שלישי עומד על משבצת מס' 3... אם נעקוב אחר שלושת הגופות הנבדלים נבחין כי למעשה המדובר באותו אב טיפוס של גוף העומד על שלושת המשבצות, אולם מקור ההבדל ביניהם הוא הכוחות הפועלים בו בזמן על שלושת הגופות כאשר על כל משבצת פועל כוח אחר, וזהו למעשה מקור השוני בשלושת הגופות.
נמשיך עם אותו התרגיל המחשבתי ונציב עכשיו בליון משבצות במקום שלוש, כאשר אותו אב טיפוס של גוף אנושי עומד על כל אחת מהן. הבה נעקוב מחדש אחר בליון המשבצות ונבחין גם הפעם כי המדובר למעשה באותו אב טיפוס של גוף העומד עליהן, אך ההבדל בין כל גוף וגוף מבליוני הגופות הוא הכוחות הפועלים בו בזמן על כל אחד מהם כאשר על כל משבצת פועל כוח אחר, וזהו שוב מקור השוני הפיזיולוגי בבליוני הגופות.
נמשיך עם אותו התרגיל המחשבתי ונשנה בו הפעם דבר מהותי: במקום בליון משבצות שעומדים עליהן בליון גופות שונות, הבה נביא מכונה שתייצר לנו כל הזמן משבצות, וזו למעשה מכונת היקום: הדינמיקה הבלתי פוסקת של היקום ותכונת האין סוף שלו מייצרים בעיני הבוחן את אפקט המכונה שפועלת ומייצרת משבצות אנושיות ללא הפסק, אבל בפועל ניצבים לפנינו אין סוף של משבצות ועליהן עומד אותו אב טיפוס של גוף אנושי שפועלים עליו בו בזמן כוחות במינונים שונים; על משבצת מס' 1 פועל מינון מסויים של כוחות, ועל משבצת מס' 2 פועל מינון שונה, וכן הלאה לאין סוף...
אני מתאר את התרגיל הזה בעיניו של בוחן שעומד על יד משבצות הגופות ובוחן את השינוי שחל בהן ממשבצת אחת לשניה, אולם הבוחן הזה במציאות הוא אותו האב טיפוס שגופותיו מונחות על פני בליוני המשבצות שפועלים עליהן בו בזמן מינונים שונים של כוחות, וכאן יש להדגיש שלוש נקודות:
אחת: מי שמעניק לבוחן את היכולת לבחון/ לראות/ לבדוק... הוא תכונת האין סוף של היקום הדינמי שעליו מצטופפות משבצותיו. כי אילו היקום הזה היה מוגדר- אזי הכוחות הפועלים עליו בהבזק היו מסתיימים עוד באותו הבזק ולא היה במרחב קיום לבוחן, כי לא היה לו במה להבחין. אולם תכונת "האין סופיות" של היקום היא זו שיצרה את מקום הבוחן במרחב, כי לעולם לא מסתיימת בחינתו של הבוחן הזה- תמיד נותר לו מה לבחון, על אף והלכה למעשה הוא בוחן כוחות הפועלים בהבזק אחד על מלוא המשבצות האין סופיות שהוא עומד עליהן.
שתיים: היכולת לבחון היא גם היכולת לראות, לבדוק, למדוד, להשוות... בנוסף היא גם אותה היכולת להרים יד, להורידה, להניף עפעף, לבנות בניין, להרוס אותו... ושוב אני חייב להדגיש, אילו היקום היה מוגדר- לא היה מקום לשום פעולה אנושית בו, כי הכל היה מתחיל ומסתיים באותו שביב של רגע- בהבזק אחד, אולם עצם האין סופיות של היקום, היא זו שנותנת את היכולת להשחיל את הפעולות האנושיות בתוך ההבזק הזה.
שלוש: מעמד "הבוחן" נגזר מהיכולת להבחין, כלומר מהיכולת לזהות את המסלול של האב טיפוס של עצמו אשר הולך ומשתנה ממשבצת למשבצת. למעשה, האב טיפוס בעצמו ולעולם לא יכול להבחין בקיומו כי הוא משתנה בפועל בכל משבצת, ולכן רק בוחן "שני" שעומד מהצד ומשקיף על חתך אחד מהמשבצות- יכול לעמוד על מהותן ולשייכן לאב טיפוס זה או אחר. בפועל, הגוף האנושי יכול לעקוב אחר האב-טיפוס של עצמו ולזהות את מסלולו רק בזכות המחשב הנייד שמלווה אותו לכל משבצת וצורב עבורו את המיקום שלו במשבצת שחלפה, ואת מינון הכוחות עליו פעל באותה המשבצת. באופן הזה הגוף האנושי "יודע" לזהות את עצמו ואת ישותו במרחב, היינו יודע לעקוב מכל נקודה מרחבית אחר מסלול האב טיפוס של עצמו שנע ומשתנה ללא הרף.
אנחנו יודעים להתמקם במרחב בזכות המחשב הנודד איתנו לכל נקודה ומספק לנו את מלוא המידע על יתר המשבצות שכבר נבחנו על ידינו. ואומנם המחשב הזה הוא המוח הביולוגי שגם הוא חלק מגופינו ומשתנה איתו ממשבצת לשניה, אולם המידע שהוא נושא אינו משתנה כי מידע כהוא זה לא משתנה. ברם עיבוד המידע יכול להשתנות- תלוי במיקום האדם ובכוחות הפועלים עליו באותו המקום, ואכן אנו מעבדים באופן שונה את הזיכרונות הקרובים והרחוקים- תלוי במיקומנו במרחב, וזה מקור הרגשות המשתנים איתנו חדשות לבקרים.
לסיכום, אני אדם בעל ישות משמע אני אדם בעל מודעות. הווה אומר אני גוף אנושי בעל יכולת לעקוב אחר אין סוף משבצות שעומד עליהן הגוף שלי במרחב ולזהות את מודל האב-טיפוס בתוכן, ואת זאת הגוף עושה בעזרת המוח שמספק לו את הנתונים עבור המשבצות שכבר בחן אותן עד הלום. השאלה היא איזה מרחק יכול הגוף לעבור עם המוח? מהו המרחק שהגוף יכול להיות במסגרתו ישות בעל תודעה?
כמובן המרחק הוא אין סופי כי הגוף נמצא ביקום ופועלים עליו בהבזק אחד כוחות הטבע- לכן לא ניתן לחלק את ההבזק הזה לחלקים, והנגזרת מזאת שלא ניתן להפסיק את הימצאות הגוף כהוא זה ביקום; הגוף נמצא לכל אורך היקום, בליווי התודעה שלו או בלעדיה, וזו מסקנה מרחיקת לכת שנעמוד עליה בהמשך בליווי ששת הפסוקים הפותחים את פרק כא בשמות, היכן מחבר התורה בוחן את שאלת הימצאות הגוף האנושי במרחב עם התודעה ובלעדיה.
ובכל אופן, האפשרות להיות בעל תודעה אין סופית היא הפוטנציה הטמועה בכל אדם, הגם ולא תמיד מנוצלת על ידו עד תום. האדם מודע לפוטנציה שבו וזה נותן את ביטויו בשימוש שהוא עושה בכוחות הטבע, וכפי שציינתי לעיל- הוא מעמיד את כוחות הטבע בשורה ובוחר לו מתוכם את המינון המתאים לו; האדם מנסח ללא הרף חוקים משלו ורוקח אותם מהכוחות השרועים לפניו, יש מי שמעמיד בניין ויש מי שרוקח צעד קטן וצנוע... אבל כולנו רוקחים חוקים במרחב, חוקים פיזיקאים מעשיים, כיסא, מחשב, מטוס, שיר, ציור, ריצה, הליכה, הנפת עפעף... כל דבר שאנו עושים במרחב הוא חוק מורכב בפני עצמו שנרקח על ידינו ונתן ביטוי לפוטנציה שבתוכינו.
ואם לא די בזאת, אנו עושים שימוש נרחב באחד העקרונות המרכזיים של כוחות היקום, ומכופפים את הטבע לגחמותינו ולחוקים שלנו... העקרון המרכזי אומר, שכל חוק אנושי ברור ועקבי, ברמה האינדיבידואלית או הקיבוצית- מתקיים במרחב לאורכו ולרוחבו ועד לאין סוף... אכן לא ידענו עד הלום על קיום העקרון המרכזי הזה, אבל עשינו בו שימוש נרחב שלא במודע; אין אדם עקבי שלא נהנה ממנו במישרין למשך חתך משמעותי מאורך המרחב. והוא ממשיך איתו עד שהוא בעצמו מפר אותו...
סרקנו לעיל חלק נכבד מהפוטנציה האנושית שהאדם מודע לקיומה, ועם זאת אינני מעריך שהחלק הנכבד שנסרק על ידינו מהווה חלקית האחוז מהפוטנציה המקורית הבוערת בעצמות האדם ומבקשת לפרוץ החוצה. כמוסה באדם התשוקה לחיים, להכרת המרחקים, לצפות לחקור לזהות לנצל לצרוך... יש בו בעצם צורך בלצרוך, צורך ליצפות, צורך לחקור לזהות... אנו עוטפים את כל הדחפים האלה במונח "סקרנות" שמאפיינת את האדם שנולד עימה.
האדם מודע במעמקיו ליכולותיו, ויכולות אלו הפכו במהרה לדחפים ולצרכים ותשוקות כי הוא מודע בתוכו לאשראי האין סופי שחולש עליו בפועל... הוא יכול לקנות בכרטיס האשראי שבידו את הכל ולכן יש בו את הדחף הטבעי לצרוך את הכל... אבל עומדים כחוצץ בפניו שני מכשולים שמעיקים עליו בהתמדה אכזרית, ויוצרים מתרס נוקשה בפני תשוקתו שמבקשת לפרוץ החוצה. שני המיכשולים הם בעית ההספק והעצלות.
נתחיל ראשונה בבעית ההספק שמבטא את התפוקה הלקויה שהגוף האנושי מספק ביחס לתפוקה שהתודעה מצפה לה. לתודעה פוטנציה אדירה שמבקשת להוציאה לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... הוא אינו מספק את הסחורה.
ובעצם הבעיה היא לא ההספק כי אין היא אלא תולדה של בעיה אחרת. הגוף האנושי הוא הגוש היחיד בעולם שמודע לקיומו במרחב כי הוא בעל תודעה, כלומר הוא בעל היכולת לעקוב אחר מיקומו המשתנה בקביעות במרחב, ולכן הוא יכול לזהות את עצמו למרות השינוי שחל בו ממקום למקום. וכידוע היכולת הזאת לא הסתכמה בזיהוי עצמו ומיקומו אלא בעוד אין סוף של יכולות שמנוי הוא עליהם, כמו לזהות בנוסף לעצמו את העצמים שלידו ולצרוך אותם, לנצלם, לזהות בעיקר את הכוחות הפועלים עליו ועל העצמים השונים, לשלוט במינון שלהם וליצור חוקים משלו בטבע, ליצור ולצרוך, ליצור ולצרוך...
בזאת הפך האדם את עצמו למכונה של מדידה, הוא מודד כל דבר שנתקל בו, לראות אם מתאים הוא לצרכיו... גודלו, טבעו, הכוחות הפועלים עליו, מאפייניו, מימדיו... ואף הדברים המדודים שמידותיהם צרובים כבר במוחו, וכאשר שולף אותם מהמוח למטרה כלשהי- הוא שולף אותם בעצם על מנת להשוותם עם גדלים אחרים הנמצאים בזירה.
וכן הפך האדם למכונת מדידה וגייס את חמשת חושיו למטרה נעלה זו, אמור מעתה הריח שאני מריח הוא טוב בהשוואה לריחות אחרים, והבניין הזה שרואות עיני הוא קטן ייחסית לבניינים אחרים, ואף הטעם של מאכל מסויים נתלה בטעמם של מאכלים אחרים ומידת מתיקותם התקינה, או מליחותם/ תיבולם/ חמיצותם... חוש השמיעה לדעתי הוא החוש היחיד שקרא תיגר על האדם ומיאן להצטופף על יד חבריו ולמדוד. אין נעימה טובה מהשניה, יש נעימה טובה ואחרת לא, תלוי באוזן השומעת.
סיכומו של דבר, האדם "המודד" קלט רק את הדברים הנמדדים. המוח האנושי לא יכל לקלוט דבר שאין לו הגדרה. הוא סירב בתוקף לקלוט למתחמו דבר שמידותיו אינם ברורות ובכלל זה היקום, הוא לא יכל לקלוט את תכונת האין סוף של היקום. הוא לא יכל להוציא מפיו את מחרוזת המילים: לשמים אין גבול, הוא היה חייב להגדיר את היקום בכל עידן ועידן, ובכללם העידן הנוכחי בעל האמצעים הטכנולוגיים שרואים למרחק.
האדם הטכנולוגי עמד על זה שהאמצעים הטכנולוגים מגדירים עבורו את מימדי היקום אדיר המימדים, ואף כאשר תיבל את ממצאיו במונח "היקום הנצפה", תיבול זה לא היה יותר ממס שפתיים כי בעצם הוא התכוון ליקום האדיר והמוגדר, והראיה על זאת היא נקודת התחלת היקום שהצביע עליה.
המוח האנושי קלט רק את הדברים המוגדרים והנמדדים; זהו מקור הליקוי בראייה המרחבית של האדם, מדור לדור ועד עצם היום הזה. הוא הרים את עיניו לשמים ולא יכל להגיד במלוא הפשטות: לשמים אין גבול. ליקום אין סוף; הגם והמסקנה הזו טמועה באדם, ובעצם הוא לא החליט להתגרות בה במודע אלא החליט לחיות בשלום עם עצמו ולא להתגרות במוחו, ולדעתי הוא עשה את טעות חייו בתרתי משמע וירה לעצמו ברגל, כי תכונת "האין סוף" של היקום הינה הגדרה בפני עצמה, ומההגדרה הזו נגזר קיומו, ישותו, חייו, מציאותו.
אילו ליקום היו גדרות לא היתה לאדם ישות ולא חיים ולא מציאות. זו המסקנה שפסח עליה האדם כאשר החליט ללכת על שלום בית, וסירב להכיר בעובדה כי ישנם דברים העולים אף על שלום הבית; למשל העקביות כתהליך בראיה המרחבית.
אם כן האדם בכסילותו הסתכל השמימה וראה מולו מרחב גדול ומוגדר. הוא ראה מרחב אדיר מימדים ותהה: מי אני הקטן במרחב העצום הזה, איזה ערך יש לערכיי במרחב כביר שכזה, איך אוכל למדוד את ערכי המרחב הזה בשביל לשלוט בהם ולהתקיים במרחב, איזה סיכוי התגוננות יש לי במרחב שכזה- הוא שאל וענה בפסקנות: הסיכוי נושק לאפס כי לעולם לא אדע מה יולד יום, לעולם לא אצליח לנבא את המחר ולעולם אהיה עבד לסבירות שעלולה לבגוד בי בכל רגע. כאן בצומת מחשבתית זו אם נכון הביטוי- נולדה תורת ההישרדות על כל המזדנב לה. כאן נולד הרוע האנושי שלא לשמו אלא לשם ההישרדות וההגיון התומך בה. כאן נולדו המלחמות והמערכות וההתנגשויות ואף המריבות הקטנות בין איש שכל רצונו הוא לתלוש את פרנסתו מרעיהו ולהתקיים, כי מי יודע מה יולד מחר.
כאן בצומת מחשבתית אנושית זו, ואני מאמץ את הביטוי, נולדה בעית ההספק המפורסמת שביטאה את התפוקה הלקויה של הגוף האנושי; הגוף אינו מספק את הסחורה שהתודעה האנושית מצפה לה. לתודעה זו פוטנציה אדירה שדוחקת לצאת לפועל אך הגוף אינו עומד בעומס... וכמו שאומר התנא רבי טרפון במשנה אבות – היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק...
כל הטכנולוגיה האנושית שאנו עדים לה בעידן הנוכחי- נולדה בעצם בצומת דחוקה זו כאשר האדם הרגיש דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שיוכל באמצעותו להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד מולו וצועק לו צרכיני... המנוע והמכונית והמטוס והחללית הם לא אמצעים שמשכללים את ההספק אלא אמצעים שעונים על הדוחק שלנו. על פניו נראה שמעז יצא מתוק ומהדוחק יצאה הטכנולוגיה... אולם אין לי ספק שאילו הלך האדם בעקביות אחר מסקנותיו היה מגיע לבית ספר טכנולוגי בשכונה אחרת- בו יכל לענות לשרדינגר על החתול המת והחי שלו. אין לי ספק שהמודעות למציאות המקורית יכלה לשנות את מסלול החוקים בכלל ומסלול הטכנולוגיה האנושית בפרט. בפועל, הטכנולוגיה שלנו קיבעה את המציאות החלקית- מנת חלקינו עד הלום.
האדם שאני צופה בו בעת הזאת הוא אדם שחי במציאות מדומה וחלקית עד מאוד; הוא אדם רדום שנפלה עליו "תרדמה", ולביטוי הזה עוד נחזור בהקדם... אילו רק היה מי שיפגוש אותו באחת מהצמתים, ויפנה את תשומת ליבו לטעויות האין סוף שיוצאים מחישוביו וממשוואותיו שמקורם רובם ככולם בראיה מרחבית לקויה. אילו רק היה מי שיתקן לו את הראיה הזו ויאמר לו במלוא הפשטות: לשמים אין סוף, ליקום הדינמי שלנו אין סוף. מכאן היתה הדרך קצרה להגיע אל הדינמיקה הפועלת במרחב ולעמוד על העקרון שלה הנגזר גם הוא מהאין סוף: היקום הדינמי יכול לפעול רק בשביב אחד; אין דרך אחרת להבין את פעולתו. אני חושב שהאינטלקט האנושי יכל להגיע בקלות למסקנה הזו- אילו רק קידש את העקביות המחשבתית וזנח את שלום הבית המדומה...
אילו רק היה מי שיחבק את האדם הזה, יפנה את מבטו אל השמים וירגיע אותו: הינה ראה את כוכבי השמים- היש להם סוף? כך יהיה זרעך, כך יהיו פירותיך ואותם תקטוף בעת שתבחר... יש הרבה פירות על מה הדחק? מה בוער לך? אתה חלק מהיקום הדינמי הזה ובעצם אתה אחד מגושיו, ואילולא היקום הדינמי גושך לא היה מתקיים במתכונתו הנוכחית... וגם מכאן הדרך היתה קצרה בשביל להבין כי העולם הוא איתו ולא נגדו, אין לדאוג לשרידות כהיא זו בעולם שכולו מגוייס לשרידותך ולגיבושך כגוש מלוכד בעל תבונה; אין דרך אחרת להבין את קיומינו.
ובעצם כן; היה מי שחיבק את האדם הזה לאורך כל ההסטוריה האנושית ובכל פינה ופינה, והפנה את שימת ליבו למציאות. אני משתמש בלשון העבר כי אני בשר ודם וקשה לי להשתחרר מכבלי הזמן... אשר על כן ולמען הדיוק הספרותי יש לאמר שקיים מי שמחבק את האדם על פני כל המפה של היקום, לאורכה ולרחבה ובכל פינותיה, ואני מדבר על הספר בו אני קורא ברגע זה ומוציא ממנו את התבונות... ספר התורה מונח כהוא זה על השולחן האנושי בכל מקום ופינה הוא לא סר ממנו לרגע, אך במקום לקרוא אותו הגדרנו בו שוב את היקום והצבענו דרכו על מי שברא את היקום – היקום המוגדר ואדיר המימדים שרק אלוה יכול לברוא... ואני רואה שוב את מס השפתיים שקנינו בו בפרוטות את בורא היקום, וכוונתנו היא הגדרת היקום ע"י מי שברא אותו.
מחבר התורה לא דן בסיפרו בבריאת היקום, כי בשביל לעסוק בנושא הבריאה חייבים להשתמש באחד הפועלים של העבר, ברא/ עשה/ הרכיב... אבל אין ביקום את כלי הזמן; אין בהשגתינו מונח כזה. מאידך הבריאה היחידה המוכרת לנו היא בריאת העולם ע"י תודעתנו המתוודעת אליו חדשות לבקרים יש מאין.
לעומת זו יש מקום לדון בישות מחבר התורה כי אין ספק שהספר הזה חובר על ידי ישות, ויש מי שטוען מספר ישויות... הבה נעמוד על הדברים לאשורם. התורה היא ספר שנושא מידע. כתובת המידע הזה היא האדם, ואפשר להגיד שנושא המידע יקר ערך עבור האדם כי הוא אוצר בתוכו את מתווה המציאות של האדם; והכוונה למציאות הפיזיקלית גרידא- לא המורלית ולא המוסרית.
הבה נבחן איפוא את תוכן הספר הזה בשביל לעמוד על מהות מחברו. למעשה המדובר בספר כשאר הספרים, והראיה על זאת היא שגם אני יכול לחבר ספר באותו הנושא ולפרסם אותו. ולמה ללכת רחוק- הינה אני ברגע זה בוחש בנושא הזה בפועל וכותב עליו. ואומנם אני מעתיק את התבונות שאני כותב ישירות מהתורה, אבל לא בהכרח אני חייב להשתמש בתורה בשביל להגיע לתבונות האלו, כי אני יכול פשוט להתבונן ביקום שלי ולהבין את המציאות, ולמעשה אני אמור לעשות זאת בפועל- אין דבר ברור מזה, התורה היא אמצעי עזר שנוצר רק בגלל העצלות המחשבתית שלי- לא בגלל היכולת שלי; היכולת הזו טמועה בי כאדם ואינה נשוא לוויכוח.
אם כן הבה נניח שאני אלברט שבות יושב היום, יום שלישי 24 לינואר 2012 מתבונן ביקום- במציאות שלי וכותב את רישומי. ובעצם מתעוררים בי ספקות סבירות אם יימצא מי שיקרא את הספר הזה בדור שלי ומהרבה סיבות, אולי פשוט זה לא הזמן של הנושא הכבד הזה, אולי זה לא הזמן לטעון שאין זמן... ואולי כי העצלנות המחשבתית בדור הזה הינה בשיאה ואין בשום ספר את הכוח להעירה מתרדמתה... אם כן לא נותר לי אלא לייעד את הספר הזה לדור אחר הנמצא בנקודה אחרת על פני היקום והרחוקה ממני כמה אלפי שנים.
ושלא נתבלבל, ייעוד הספר לדור אחר אינו מעיד על הזמן שיעבור עד שיבוא הדור שיעיין בו, כי "הדור האחר" נמצא ברגע זה ממש בנקודה אחרת ביקום הרחוקה ממני אלפי השנים, אך יקח לו אלפי השנים עד שיגיע אל הספר שלי, או אם תרצה עד שיתגלגל הספר שלי אליו. תיאור לוח הזמנים הזה הוא מדוייק מבחינתי, כי אין אני רואה את "הדור האחר" בשביב זה של ממש, אין לי את האפשרות הזו- הוא נמצא במרחק פיזיקלי של אלפי השנים ממני, ואף אם נמצא במרחק של שעה או שנייה ממני- אין לי את האפשרות לראות אותו כי השנייה הזו מייצגת מרחק פיזי של מליארדי הקילומטרים בהם עובר "הגוף" האנושי, והמדובר בדור נבדל שפועלים עליו מינונים שונים של כוחות מעבר לכוחות שבעצמו רוקח, ואולם אני יכול לזהות את הדור הנבדל הזה במרחק האדיר של שניה ואף של שעה בגלל שאני יכול לעקוב אחר האב טיפוס של הגוף הזה ולזהותו. זו תכלית החיים- היכולת לעקוב אחר אבות-טיפוס במרחב ולזהות אותם.
אם כן ושלא תיפלו לי שוב מהכיסא- הספר אותו אני מנסח ברגע זה – נקרא בהבזק זה ממש בדור האחר שנמצא במרחק אלף שנים. אבל עוד לא סיימתי לכתוב אותווווו... וגם שם עוד לא סיימו לקרוא אותווווו.
קושיה פיזיקלית אחרונה: אבל אני יכול להוכיח שהדור שבמרחק שלוש שעות טיסה ממני לא קרא את הספר שלי ולא שמע עליו. ואכן הוא הדבר; יש לנסוע בשביל להגיע אל הספר שלי או לכל ספר בעל מידע, לכן לא כולנו היגענו לספרי שייקספיר וקראנו אותם, רק אנשים בודדים עשו את הנסיעה הפיזית הזאת. האינטרנט למשל מצמצם אומנם פיזית את המרחקים, אך ביחס למרחקים האמיתיים שהאנשים והספרים (גושי מידע) עוברים – אין למרחקים המצומצמים ע"י האינטרנט אפקט משמעותי.
לספר הפיזיקלי אם כן ולכל גוש של מידע – מסלול פיזיקלי משלו אותו מתווה האדם האינדיבידואל, וניתן לעקוב אחר המסלול הזה באמצעות זיהוי האב טיפוס שלו כפי שניתן לזהות כל אב טיפוס במרחב... באופן הזה אנו מזהים את קבוצת ספרי הילדים שכמובן אינם מגיעים לכל נקודת ציון עליה עומד האדם, ולא כולנו קוראים ספרי רומנטיקה, מתח או מדע... הנסיעה אל הספר תלויה ברצון האדם.
יורשה לי להבהיר נקודה אחת הקשורה עדיין בפן הפיזי, וכוונתי לספר עצמו שמגיע מתוך רצון האדם לנקודות ציון שונות במרחב. ובכן הספר עצמו הפיזיקלי וללא ספק משתנה ונכון להגיד מתחלף כי פועלים על האב טיפוס שלו בכל נ.צ במרחב כוחות שונים בכללם הכוחות הנרקחים ע"י האדם, אנחנו אומרים כי הספר מתבלה/ נשחק/ מתקלקל/ מתפורר... בגושים אחרים כמו בגוש האנושי אנו אומרים מזדקן/ מתעייף/ מתיישן/ מתנוון... אולם הביטוי המציאותי הוא שהגוש מתחלף, האב טיפוס שלו משתנה, הספר משתנה, אך המידע שנושא אותו נותר בעיניו ולא משתנה כי המידע כהוא זה לא משתנה לעולם. כלומר גם אם אעביר את המידע מנקודה אחת אל נקודה המרוחקת ממנה מליארדי השנים- המידע עצמו לא ישתנה. הכלי שנושא אותו לבטח ישתנה אך המידע לא; לעולם לא.
ובכן ולאחר הסקירה הנרחבת לפן הפיזיקלי הגיע הזמן לעבור לפן הספרותי של הספר, ואני חוזר לספר שאני כותב אודות המציאות; אני מתבונן ביקום וכותב וכותב וממלא דפים... והספקות שהתעוררו - אם יימצא מי שיקרא את הספר הזה בדור שלי, ספקות אלו מתחילים להתגבש מעמוד לעמוד ולקבל פן סביר, וכבר אין בליבי ספק שהספר שאני כותב מיועד בעצם לדורות אחרים הנמצאים הרחק הרחק על מפת היקום. הבעיה היא שאיני מכיר את האנשים ההם ואת הדורות שלהם... אין לי את האפשרות להכירם או להגיע אליהם. אינני יודע למשל אם סיגנון הכתיבה שלי יתפוס בדור ההוא, אינני יודע אם ישעמם אותם... מעבר לזאת אינני יודע אם יבינו, פשוטו כמשמעו, את המסרים שלי, כי הרי אני מנסח את המידע שאני מבקש להעביר להם על פני עמודים שלמים, ואומנם המדובר במידע קונקרטי פיזיקלי מדויק, אבל אינו מנוסח כביטוי מתמטי כי עדיין אין בנמצא ביטוי מתמטי שיכול לתאר את ערכי המרחק שבמציאות ללא ערך הזמן, אשר על כן אני חייב לנסח את המידע הזה במילים – מילים אנושיות שלי ואינני יודע איך יתקבל הניסוח הזה אצלם, האם ימשוך אותם? האם יתייחסו אליו? יבחנו אותו? יחקרו אותו? האם ירדו לעומקו? האם יבחנו את הניסוח_או את הנוסח? האם ידביקו את העמודים בשביל לעקוב אחריהם_או בשביל לצלמם ולשימם במוזיאון...
השאלות האלה מהותיות מבחינתי ומטרידות אותי, לכן החלטתי לנסות וללכת על הניסוח הכללי ביותר ולהסיר ממנו כל ביטוי או סלנג עכשוי שלבטח יחלוף מהשפה האנושית עד אז... אולם הנושא של הניסוח לא הפסיק להטריד ולדקור... כי הוא לא נמצא בשליטתי, המסר יכול להיקבר בים הניסוחים והעמודים, ואם עכשיו בדור הזה הוא נקבר ומתבולל בקלות, מדוע לא בדורות הבאים? וכאן עלה בדעתי לנסות את הניסוח המטאפורי, כי מטאפורה במהותה הינה תחבולה לשונית שניתן לדחוס בה כל מסר או ביטוי, ואולי המתכונת הזו תפנה את תשומת ליבם ויחקרו אותה, ובדרך זו יעמדו על המסר המקורי שלי... אולם שוב אני לוקח סיכון בפועל, כי אחת מתכונות המטאפורה היא שעלולה להיטמע במרחב השפה ולמות... בנוסף היא עלולה להפוך בתהליך מסויים למילה או לביטוי מן המניין ולאבד את ערכה המקורי.
אם להגדיר את הבעיה שלי, הרי הבעיה היא לא בתוכן המסר ולא בניסוחו אלא במידע כהוא זה כי יש לו רק צד אחד; ובניגוד לנראה לעין- המידע בפני עצמו אינו גמיש, הוא לא משתנה. כלומר לא ניתן לעקוב אחר המידע הגולמי "הלא משתנה", אבל אפשר לעקוב אחריו דווקא דרך המידע "השונה" המשתקף מהגושים שעוברים מרחקים ללא הרף- או אז ניתן לזהות את האב-טיפוס שבנה אותם, היינו את המידע הגולמי שנשאו אותו לאורך כל הדרך...
ולמעשה לא ניתן להעביר מידע גולמי ללא כלי שישא אותו, וככל והכלי מורכב יותר כך עובר המידע הגולמי הטמון בו למרחק ארוך יותר. אנו משתמשים במונח "נשמר" אבל בפועל המידע "עובר", המידע הגולמי הטמון בגוש המורכב של האדם למשל, עובר ממקום למקום ולמרחקים אדירים, ואנו מזהים את המידע הגולמי הזה בזכות מעבר הכלי האנושי במרחב כאשר בכל נקודה ונקודה הוא משתנה ואיתו משתנה המידע שנושא. תהליך המעבר הזה מאפשר לנו לעקוב אחריו ולזהות את האב טיפוס של המידע הגולמי של הגוש הזה.
לכן גופה של אדם מת נושאת פחות מידע מגופתו של אדם חי, כי החי נמצא בתנועה מתמדת ועובר מרחקים אדירים, ואילו הגופה הפחות מורכבת- היינו הגופה המתה שאף היא נמצאת בתנועה עוברת פחות מרחקים, ולכן המרחקים המצומצמים האלה מקשים עלינו לעקוב אחר התהליך שדרכו אנו מסמנים את האב-טיפוס הנסחב איתה... בשלב מסויים לא נזהה כליל את התהליך הזה ונאבד קשר עין עם האב טיפוס, למשל כאשר הגופה מתפוררת באחת הנקודות שעוברת דרכן והופכת לנפט או פחם; לך תזהה אב טיפוס של אדם בנפט.
מכאן עולה שהכלי הפחות מורכב והפרמיטיבי ביותר שיכול לשאת מידע למרחקים, הוא הספר או הדיסק הקשיח שגם הוא חומר בלתי מורכב, וחדשות אלה אינם מוסיפים לספרי תקווה... אם כן, לספר שאני כותב ברגע זה לבדי ופורש במרחבו את המידע הרב ערך אודות המציאות – אין סיכוי להתקיים למרחקים ובלשון המעטה.
מאידך, הספר שפרש בו מחבר התורה את אותו המידע שעלה בספרי- שרד למרחקים; ואני אגלה מיד את סודו: המידע שנשא אותו ספר התורה הוא מידע משתנה. בשביל להסביר את התופעה הזאת יש להזמין דוגמה...
ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
את המשפט הזה פגשתי ממרחקים... ולמעשה איתו התחלתי את המסע שלי עם ספר התורה. לכאורה, המשפט הזה מבטא מידע מובהק ומדויק שאינו משתמע לשני פנים. אומנם קיימת צורה של מידע המשתמע לשני פנים כמו מידע המנוסח בלשון צינית, או אירונית, או אף מטאפורית, אשר על כן הבה נתבונן שוב במשפט הזה בעין בוחנת:
ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. לא, אין בו שמץ של ציניות או אירוניה, ובנוסף אינו מבטא שום מטאפורה או דימוי. ואולי הוא מתיימר לבטא אמת או שקר, אולם אין זו אלא בעין הבוחן, יש מי שרואה בו את האמת המוחלטת ואחרים רואים בו את התגלמות השקר הבלתי נסבל... ברם אנחנו בוחנים כאן את המידע הגולמי שבמשפט; מידע זה יהא שיקרי או אמיתי – הוא מידע גולמי שלא יכול להשתנות גם אם תשים אותו על הכוכב הרחוק ביותר בגלקסיה.
וכך אומנם התחלתי את מסעי עם התורה, וקראתי את המשפט ככל אדם: בראשית, בהתחלת כל הזמנים, מה שנקרא בעידן החדש- בנקודת הביג באנג, ברא האל האחד והיחיד את היקום, את השמים והארץ. אני לא נטיתי מהתחלת דרכי לביג באנג ושללתי אותה- לא מתוך כסילותי חלילה אלא מתוך מבט בוחן בשמים ללא שום מיכשור, מתוכו היגעתי למסקנה הנחרצת: לשמים אין גבול. ואף אם אצביע על הנקודה המרחבית בה התרחש ביג באנג, הרי מטר אחד לפני הנקודה המרחבית הזו היה ללא ספק עוד מרחב בן מטר שבו יכל להימצא משהו או להתרחש משהו כי לשמים אין גבול. ואם לא די במטר אחד אוסיף מטר נוסף...
וכן האמנתי ככל יהודי ובכל ליבי בתוכן המשפט הזה: ליקום יש בורא; יש בעל בית בעולם... ביטוי כנה לאמונה הזאת קיים בהרבה חיבורים שכתבתי באותה התקופה. בסמוך לתקופה הזו ודווקא מתוך הכנות הבלתי מתפשרת זו, נולד לי "בן" שלא הייתי קורא לו סורר כי אם כנה כאביו. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: היתכן ובורא שמים וארץ יעיד בפיו על בריאתו? והרי הוא אמור להיות ישות אצילה לא נובורישית שצועקת בכל החוצות- הינה הינה תראו את הכסף שלי... אני בניתי את גורד השחקים הזה, לאבא שלי חצי מיאמי, ובלשון אחרת- אני בראתי את השמים והארץ... אומנם ניסחתי באחד החיבורים האחרונים את השאלה הזו באופנה זה, אולם הרהורי בה התחיל לפני שנים, בתקופה בה התחלתי לחקור את התורה – חמוש בכלי פשוט הוא הכנות שלי...
בתקופה זו חיברתי מסמך ארוך על "עקדת יצחק" בו שללתי כי אברהם אבינו הלך מתוך ידיעה ברורה לשחוט את בנו, כי אם ההפך המהופך: לאברהם אבינו לא היה ספק ולאורך כל הדרך כי אינו הולך לשחוט את בנו, זאת כי הבורא יתברך לא יתן לו לשחוט את בנו. ומה משמעות הבקשה המוזרה- שאלתי את אברהם, ונעניתי על ידו במילים הפשוטות: אינני יודע, לא ירדתי לסוף דעתו של אלוהים, אני בדרך לבדוק. ליוויתי אותו עד ארץ המוריה ושיננתי בכל הזדמנות את השאלה שלי, והוא בשלו: השתגעת? שאלוהים יבקש ממני לשחוט את בני? "אז לאיפה אתה הולך"- שאלתי, "תן לבדוק... תן לנשום". וגם כאשר הרים את המאכלת וידו כלפי מעלה, ושוב וצעקתי את השאלה: אברהם! מה פשר הבקשה המוזרה של אלהים שאתה עומד לבצע? והוא בקולו השקט: אתה באמת חושב שאלוהים יבקש ממני לשחוט את בני! "אבל המאכלת בידך" – "אבל אתה רואה עליה דם?" וגם לא שכח להוסיף "השתגעת?"
כן, אני השתגעתי והוא צדק; כך פחות או יותר חתמתי את החיבור. וכן גם אני צדקתי ודייקתי בהבחנה, אברהם לא הלך להיבחן אלא לבחון, זו המסקנה המדויקת שהבחנתי בה ואנא פתחו את פרק כב של בראשית ובחנו את ההבחנה; היא מדויקת.
"ומה פשר הבקשה המוזרה?" לא אספר לכם! לא אפגע ברייטינג של המאמר. יעבור זמן, ובנתיים גם אני אצא למרחקים במרחב התורה ואפגוש באחת הפינות את המונח המקורי "אלהים" שמגלם את העומד במרכז השליטה של האדם- הלה הוא התודעה האנושית, המנחה, המדריכה, המכוונת, המובילה שעומדת בראש הגוש האנושי ומכוונת אותו... מלשון- "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד, טז).
חמוש במונח החדש וביידע נוסף שפגשתי במסעיי, חזרתי שוב אל פרק כב' של בראשית, צפיתי בו בשנית וכתבתי סדרה בשם "עקדת יצחק" בת 18 פרקים שאין לתוכנה קשר וחצי קשר עם מונחי העקדה הקלאסים... בעצם וכאשר חזרתי בשנית אל פרק העקדה ובחנתי אותו, ראיתי עד כמה הנוסח מדויק ומתלבש על המונחים החדשים שבאמתחתי... התוודעתי שם לרמת דיוק שלא היכרתי מעודי. תהיתי איך לא ראיתי את ההבחנות המדויקות האלו לפני כן? תהיתי איך ההבחנות הללו ברמת הדיוק זו יכלו לחמוק מעיני... השתוממתי איך יכלתי לחבור אל החיבור הראשון אודות יצחק אברהם והמאכלת...
היום כשאני חוזר ל-כב' של בראשית אני פוגש בעולם אחר ושונה הרחוק מאוד מהעולם שפגשתי בסדרה האחרונה, אותה כתבתי רק לפני שנה... עשיתי את הניסוי ודיפדפתי ממש הרגע באחד הפרקים של הסדרה- וכן ראיתי עד כמה הוא רחוק מתפיסתי וממושגיי הנוכחים. היום אני רואה עד כמה דייק מחבר התורה בכל משפט ואות, ולמעשה גם בסדרה וגם במאמר שלפניה הבחנתי באותה תכונה של דיוק ואף תיעדתי את הבחנתי...
אני מבקש לחזור שוב אל המשפט הפותח את התורה:
ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואני רוצה לציין שבסדרת "שבעת ימי הבריאה" שאני כותב והפרק הזה בעצם הוא הפרק החותם – חזרתי לפחות 20 פעם אל הפסוק הזה ובכל פעם פגשתי בנושא אחר, בעולם אחר ובתפיסה שונה בעלת מינוחים כה שונים מהראשונים... בכל ביקור וביקור מצאתי את המונחים המדויקים המשתלבים באופן כה מדויק ומכוון, עם שלל המונחים המקשרים אותי עם יתר פינות התורה. מי שעיין בסדרה יכול לעמוד בקלות על ההבחנה הזו.
הדוגמה שאציין להלן היא האחרונה והקרובה ביותר, לעיונכם.
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה. (בראשית ב, ו)
בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה- 7" חזרתי פעמיים אל הביטוי הזה, ובכל פעם פגשתי מולי עולם אחר ושונה מהראשון- אותו בחנתי והיצגתי כמשפטו. ובעצם מצאתי גשר ברור שמחבר בין שני הביטויים אך ההבדל בין שני העולמות ניכר. ולמעשה אין המדובר בהשקפה אחרת על הביטוי אלא בתיזה מרכזית אחרת בעלת יסודות שונים. אל הביטוי הזה חזרתי גם בפרק הנוכחי שלעיל, ניתן להזיז את העכבר וללכת למעלה- לפגוש שוב באותו הביטוי פעמיים, בשני עולמות שונים ונבדלים כאשר אין קשר וחצי קשר בין כל אחד משני הביטוים הנפרדים. וכן אפשר לזהות את הגשר ביניהם- שלאחר צליחתו אתה מתנתק מהביטוי הראשון ועובר לעולם נבדל. בהזזת עכבר אפשר לפגוש את ההבחנה הזו פנים אל פנים.
לסיכום ההבחנות המעשיות האלה שאובחנו על ידי בפועל, אני מגיע למסקנה חד משמעית כי מה שאני רואה מולי בתורה הוא מידע משתנה, וזה סותר את המופשטת המקורית ביותר בטבע; המידע אינו משתנה. ובעצם, פגשתי עוד פעם אחת בטבע את המודל של "המידע המשתנה" ואני מדבר על "גוש המידע המלוכד האנושי". גוש זה נקרא "אדם" והוא משתנה ללא הרף, ככל יתר הגושים, במסגרת הבזק הכוחות הפועלים על כל הגושים ביקום, אולם ובגלל תכונת "האין סוף" של היקום הדינמי, יכול הגוש הזה להבחין בתהליך השינוי הבלתי פוסק שחל על הגוש שלו, לעקוב אחר התהליך הזה ולהבחין באב-טיפוס של גוש המידע המשתנה איתו ללא הרף.
בגלל האב טיפוס הזה ששם עליו את ידו הוא יכול לזהות את עצמו במרחב ולהגיד אני "אדם", אני גבוה נמוך שמי פלוני... אני ישות. אגב זאת הוא יזהה בנוסף את כל העצמים שלידו שגם הם משתנים ללא הרף בגלל הדינמיקה הבלתי פוסקת של היקום. "יזהה" – משמע יאתר את "האב טיפוס" של העצם, יאתר את "סימן ההכר" שלו, יכריז עליו שהוא אבן, שולחן, כוכב... למיותר לציין כי האבן לא תזהה את האדם אך הוא יזהה אותה. שניהם גושי מידע משתנים אך רק הגוש האנושי יזהה את גוש האבן ואת כל יתר הגושים שלידו; זו ההפליה לטובה אותה קיבל גוש המידע היחיד בטבע שנקרא "אדם" – על יתר גושי המידע במרחב.
גוש המידע היחיד בטבע שיכול לזהות את האדם הוא אחיו שעומד על ידו; אדם מזהה אדם. כלומר ולמרות שגושי המידע של שניהם משתנים בו בזמן, האחד מזהה את מסלול השינוי של השני וגוזר ממנו את האב טיפוס שלו; הוא מכריז עליו כאדם. אולם בזיהוי הזה, ובניגוד לכל יתר הגושים שמזהה אותם בטבע, הוא לא מסתפק כאן בהכרזה הזו, אלא הוא קולט יחד עם האב טיפוס של "אדם" נתונים אחרים ויחודיים לו, כמו אישיותו, טבעו, תכונותיו, או במילה אחת "דמותו"- רק לאדם יש דמות; לכל יתר הגושים אין דמות.
אבל בפועל לא רשום על מצח האדם את ערכי דמותו, והערכים האלה הם למעשה תוצאה של עיבוד נתונים, מליוני נתונים, אותם מעבד האדם במוחו ומסיק מהם את טבע האדם שלידו, אישיותו, תכונותיו... לכן הוא משתהה בסוג הזיהוי הזה קצת יותר מעבר למקובל, ומנסה לקלוט עוד נתונים מהאדם שמולו, אנו מכנים את זאת "נועץ בו את מבטו"- כשמזהים שולחן לא נועצים בו את המבט... אך בניגוד לנוהל זיהוי השולחן, וכאשר מזהה האדם את אחיו ונועץ בו את מבטו, הוא עושה זאת בשביל "לקנות" עוד קצת זמן ולקלוט עבור מוחו בזמן הזה את הנתונים המקסימלים מהדמות שעומדת מולו, ואכן המוח מעבד את הנתונים המקסימלים האלה ומסיק מהם את ערכי הדמות שאנו עומדים מולה.
בעצם, ובשביל להסיק את ערכי הדמות האנושית, מספיק לנעוץ את המבט בתמונה סטטית קבועה, לקלוט ממנה את הנתונים המקסימלים ולזהות את ערכי הדמות שבתוכה. ואכן אנו מסוגלים להצביע בתמונה על דמות מסויימת ולהשבע כי בעליה הוא בעל לב טוב, רע, עליז, אופטימי, פסימי, נראה עלא כיף כיפק, נראה על הפנים... כן אנו מסוגלים לקלוט ולעבד את הנתונים המיוחדים והמאוד עדינים אלה, ולא פעם אנו קולעים למטרה, העין לא טועה... ועם כל זאת תסכימו איתי שהערכה כזו היא מוגבלת בסופו של דבר ואינה נותנת את ההתרשמות המלאה אודות האדם ודמותו. יש לפגוש אותו פנים מול פנים, ואפילו מבלי להחליף עימו מילה- עצם הפגישה תביא לתוצאות אחרות יותר מדויקות.
השאלה אילו נתונים נוספים יכולים לקלוט בפגישה חיה שאינם נמצאים בתמונה הסטטית הנייחת. למעשה וכשאני פוגש גוש מידע מלוכד הנקרא אדם- אינני מזהה אותו אלא מנהל איתו יחסי גומלין. בניגוד לאדם, וכשאני פוגש אבן מיד מתחיל תהליך הזיהוי שבמהלכו אני עוקב אחר הגוש המשתנה שלידי ותולש מתוך המעקב הזה את סימן ההיכר שלו; או בלשון שהתרגלנו אליה- מזהה בו את "האב טיפוס". זהו מין עקומה הנוצרת במרחב התנועה ואפשר לעקוב אחריה במרחב התנועה הזה ולזהות את הדגם המקורי שלה. לדגם המקורי הזה אני קורא "אב-טיפוס" שנגזר מהתנועה המתמדת של העצמים, וזה בתכלית תהליך זיהוי העצמים ע"י האדם.
לא כן התהליך בזיהוי האדם לאחיו, בפגישתו עימו מתחיל מיד תהליך דו צדדי של יחסי גומלין, שבמהלכו ניכרת התכונה המרכזית של יחסי "תן וקח". מקור התהליך הזה הוא בידיעה שגם האדם מולי מזהה אותי, ולכן אני רואה בעיניו את עצמי וגם הוא משתמש בי כראי. כלומר וכשאני נועץ בו את מבטי, אני ממתין בעצם לראות מה תהיה תגובתו מהזיהוי שלי, ואת הנתון הזה אני קולט באופן ברור משפת גופו- שפה המוכרת רק לגזע האנושי ונפוצה במועדון שלו.
אני מתאר כאן ולמעשה תהליך של זיהוי עצמי – לא תהליך של זיהוי האדם שעומד מולי, וכאשר אני מסיים את התהליך הזה ועומד על קנקן האיש מולי ומתאר בנחרצות את הדמות שלו: "נראה לי איש טוב ועדין קצת שמן אבל חייכן ואיכפתי, או מנגד- איש רע מרושע צבוע מזויף ותחמן" – למעשה ואם נבחן לעומק את תווי הדמות שתיארנו, נבחין כי התיאור המדויק הזה הוא ביחס אלינו, בעיני הוא שמן כי אני שמן ממנו או רזה ממנו, בעיני הוא חייכן כי הוא דומה לי, או כל כך רחוק ממני כי מעולם לא חייכתי, כשאני רואה את האיכפתיות שלו אני רואה את עצמי, או מנגד הוא מזכיר לי עד כמה אני רחוק מהתכונה הזאת... הוא רע יחסית לתכונות הטובות שבי או במקביל הרעות, הוא תחמן יחסית אלי, הוא זייפן יחסית אלי...
למעשה הדמות שראיתי מולי הרחיבה את מעגל הזיהוי העצמי שלי ועזרה לי להתמקם במרחב. וככל ואנעץ בדמות הזו יותר את עיני- כך אתמקם באופן מדויק יותר במרחב, ואם אעבור לשלב מתקדם יותר בזיהוי העצמי ואחליף עם הדמות הזו כמה מילים – אזי המודעות שלי למיקומי במרחב תשתפר לאין ערוך. אני רואה בהבחנה הזאת את מכלול מערכות היחסים הבין-אנושיים ובכל הרמות. טמוע באדם הצורך להתמקם במרחב הדינמי, ומקור הצורך הזה בפוטנציה הבוערת בעצמותינו ומבקשת לפרוץ החוצה... רוצים לחיות, להכיר את המרחקים, לזהות לצפות לחקור... וגם לצרוך, לנצל, להנות מהמרחקים, להנות מהזיהוי, להנות מפירות החקירה, להנות מהצפי, להפיק ממנו את ההנאה המרבית... את כל זה ועוד- לא ניתן להשיג ללא ידיעת המיקום שלנו במרחב, כי ככל והמודעות למיקומינו במרחב מדויקת יותר, כך הפוטנציה שבנו תשתרע על מרחב גדול יותר.
ובכן ביקשתי בעצם להגיע להגדרה המדויקת של יחסי הגומלין, בין גוש של מידע אנושי מלוכד שנע במרחב, לבין גוש אחר הדומה לו; מה קורה כאשר שני הגופים הללו נפגשים. התשובה שהיגעתי אליה ברורה כשמש: כל אחד לוקח מהשני מידע ומשתמש בו בשביל לסלול את דרכו במרחב. וכידוע המרחב הוא אין סופי, לכן הנטיה של שני הגושים האלה היא להיפגש לאין סוף במטרה להמשיך במלאכת הסלילה עד אין סוף... זהו המקור היסודי ביותר של נטיית האדם להתלכד ולחיות בקבוצה.
אולם, וכאן אני מגיע לנקודה, פגשתי במרחב עוד גוש של מידע שלא היה אמור לנהל איתי יחסי גומלין בשום צורה שהיא כי הוא צרור בקליפה סטטית קבועה, כמו המידע הכתוב על אבן וספר ודיסק קשוח... ואני מדבר על המידע "המשתנה" שהבחנתי בתורה; בכל פעם שפגשתי בו הקרין לעברי מידע שונה שפרצתי בו דרך אחרת, ולא אין המדובר בשבעים פנים אלא במליארדי "פנים" של תורה, הנפוצים כמשבצות אין סופיות על פני המרחב, כאשר כל אחד מהם הוא גוש מלוכד בפני עצמו שמשתנה במלואו ועל כל תכולתו בכל משבצת, ומאפשר לי לבחון את פניו הנבדלות.
למעשה כל גושי המידע משתנים ללא הרף, גם לגוש מידע של אבן- משבצות אין ספור המצטופפות על פני היקום, ופועל על כל משבצת ומשבצת, בהבזק אחד, מינון שונה של כוחות. וכן אני מזהה את האב טיפוס של המשבצות האלו וקורא לו "אבן", אבל האבן עצמה לא מקרינה לעברי מידע היוצא מגדר העקומה שמזהה דרכה את האבן. בעצם, גם הקליפה של התורה אינה רחוקה מהאבן על כל תכונותיה, אך המידע הנמצא בתוך קליפת התורה "מתנהג" כגוש של מידע אנושי מלוכד שנע במרחב, פוגש גוש ממינו ומקיים איתו יחסי גומלין במלוא מובנה של המילה. אני שואב מהגוף של התורה מידע שמשקף בעצם את המידע על עצמי, לכן אני יכול לעשות שימוש במידע הזה ולפרוץ בו את דרכי; להתקדם על פני המרחב, להבין את המציאות, לשפר את רמת המודעות על מיקומי במרחב, להגדיל את מרחב הפוטנציה שלי... מכאן יוצא שגם גוף המידע המלוכד של התורה הנמצא בתנועה מתמדת קולט את המידע המשתנה שלי ללא הרף, אחרת לא היה מקרין לעברי את המידע שמשקף את זהותי העדכנית במרחב.
אם כן יש לגוף המזוהה של התורה ישות לכל דבר ועיקר, כי לא יתכן קיום גוף של מידע מלוכד ללא ישות. השאלה מי היא הישות הזו, והתשובה מתנוססת לנגד עיני: מחבר התורה הוא, כי אין ספק שספר התורה חובר ע"י ישות. לכן היה מקום לדון בישות מחבר התורה- דיון שנפתח מהנקודה הזו. ולמעשה לא אמור להיות הבדל בין ישותי כאדם לבין ישות מחבר התורה, כי שני הגופות שלנו האחראים על המידע המלוכד שבתוכם, מקיימים ביניהם יחסי גומלין ברורים שניכרת בהם התכונה היסודית של "תן וקח". ועם זאת קיים עדיין בינינו הבדל מהותי מובהק: אומנם ותכונת האין סוף של היקום הדינמי מאפשרת לי, במסגרת זרימתי הבלתי פוסקת עם המידע המשתנה, להשפיע על כיוון הזרם או לעצב אותו- וזו בעצם גדולתי כאדם, אולם ולעולם לא אוכל ליצור מידע משתנה, או לשלוט במידע משתנה, או לנסח מידע משתנה, כי הדבר סותר את המופשטת היסודית ביותר בטבע: המידע כהוא זה אינו משתנה לעולם.
בעוד הוא, מחבר התורה, יצר מידע משתנה, ניסח את התורה כמידע משתנה, ושלט באופן מרשים במידע המשתנה. ובזאת ניצח אותי. בעודי חוגג את הניצחון הזה, כי עצם הקרב עם שחקן שכזה מסמל ניצחון בשבילי, הבחנתי בנקודה אחת שכמעט וחמקה ממני... בשביל להגיע לנקודה החמקמקה הזאת, עלי לעדכן הגדרות מסוימות ולסדר קצת את המחשבות... העפתי הרגע מבט בשעון שלי והבחנתי במשהו שמשך את תשומת ליבי ואני רוצה לציינו כאן. הבחנתי כי שש שעות עברו מאז שביקשתי לסדר את המחשבות שלי ולהכין ממש תוכנית עם ראשי תיבות שסידרתי בדירוג מסוים. את התוכנית הזאת כתבתי בדף נפרד ואני עומד להציגה להלן. אני רוצה להוסיף שלמעשה לא עברו שש שעות אלא פשוט נסעתי במרחב מרחק פיזי שאנו מודדים ביחידות זמן של שעות ודקות ושנים... מדוע היגעתי לתוכנית מסודרת? - כי פתחתי את עיני בנסיעה הזאת, הייתי ער לא רדום.
ובכן כל היקום בעצם כולל כל העצמים והגושים וכולל גם הגוף שלנו – כולנו מידע רדום, נייח, כולנו מידע שאינו משתנה לעולם, כל הגושים שלנו מצטופפים להם על פני משבצות אין סוף ופועלים עליהם בהבזק אחד כל מינוני כוחות הטבע; כל משבצת והמינון שלה. מה שאני מבקש להדגיש הוא כי אין בעצם מונח שנקרא "מידע משתנה", יש במרחב עקומות שהאדם מבחין בהם במרחב, ובד"כ העקומות האלה אינן משתנות כי הן מייצגות עצמים נייחים בחתך מסויים במרחב, כמו אבן... אנו מלווים בעצם את המשבצות שעומדת עליהן האבן בחתך מסויים במרחב שנמדד ללא ספק במטרים, מלווים במו עינינו את המשבצות האלה, מעבירים את הנתונים למוח שלנו שבונה מהם עקומה ומפענח אותה כעקומה של אבן, או של כיסא... אני אומר "מלווים במו עינינו" כי אנו מודדים בעינינו את מהירויות העצמים הנעים איתנו במרחב, והמדידה הזו מתאפשרת כי המהירות שלהם אינה חופפת למהירות שלנו כי הרי אין להם את אותה המסה שלנו ולא את אותם הגדלים- אורך/ רוחב/ גובה...
בשביל לפשט את עניין "המשבצות", תאר את הגוף שלך ניצב על אבן קטנה במרחב, וממש דבוק לו עוד גוף אחד שעומד על אבן קטנה וכך מצטופפות להם במרחב גופות העומדות על אבן והדבוקות אחת לשניה לאורך כל המרחב ולאין סוף. ובעצם לא מדובר באותו הגוף ממש אלא בגופים שונים המשתנים לפי אב טיפוס מסויים. יש לענות עדיין על מספר שאלות בשביל להבין את מהות המצב. ניקח שני גופים אקראים מהסדרה האין סופית עם האבנים שלהם, שניהם דבוקים אחד בשני ובכל זאת אני רוצה לדעת- אם נסיר את הדבק שביניהם, איזה מרחק יפריד ביניהם?
- מרחק אפסי.
שאלה שניה: ולאיזה כיוון דבוקים שני הגופים האלה? כלומר לכיוון יד ימין והלאה, או יד שמאל והלאה, או מהראש ומעלה, מהרגליים ומטה, או מזווית מסויימת אחת של הגוף.
- דבוקים מכל הכיוונים.
אם כן אנו מתארים גוף אחד העומד על אבן אחת, ושניהם ממלאים את כל המרחב.
- אילו לא היו כוחות במרחב ולא היה פועל מינון שונה של כוחות על כל משבצת של "גוף-אבן", או אז הגוף עם האבן אכן היה ממלא את כל המרחב.
אם כן איך קיים מקום לעוד גופים ועצמים, ואיך נוצר חלל במרחב.
- לא ניתן לתאר את המרחב ללא הכוחות היסודיים והמינון המשתנה שלהם הפועל בד בבד על כל העצמים. למעשה מי שמפיק את הכוחות היסודיים בטבע ואת המינון שלהם שכל משבצת במרחב מושפעת ממנו הם אותם העצמים הממלאים את כל היקום. כלומר ואם נחזור אל הגוף שעומד על האבן הקטנה, הרי מימדי הגוף-אבן הזה והתנוחה של יתר המשבצות הדבוקות בו שמצטופפים לאין סוף על פני המרחב – כל הנתונים האלה נרקמים ביחס ליתר כל העצמים ביקום ומתהווים בהבזק אחד לאורך כל היקום.
יש להדגיש כי אילו היקום היה מוגדר, אזי הכוחות הנגזרים מהעצמים שבו היו פועלים באחת על עצמם ועל הסביבה ויוצרים משבצת אחת ויחידה לכל עצם; ולמעשה זהו מצב אבסורדי כי המרחב הוא אין סופי ולכן העצמים והכוחות הנגזרים מהם נוצרים ללא הרף.
אם כן אם אני מבחין בפינת הרחוב באבן קטנה, סימן שהאבן הזו נמצאת במימידה אלה ובתנוחתה זו בגלל קיום כל העצמים שביקום. מסלולה נמשך על משבצות אין סוף במרחב לפחות עד שאסיר את עיני ממנה או עד שתבוא רוח ותעיף אותה לפינה אחרת או עד שאגלגל אותה ברגל שלי, או אז המסלול האין סופי שלה במרחב ישתנה אך לא יפסיק. בכל אופן, משך המבט שלי באבן מסמן שיעור חלקי מהמרחק שהבחנתי בו שעליו מצטופפות המשבצות של האבן, וגם מסמן כי התודעה שלי פעילה. שיעור המרחק החלקי יכול להיות בן מליארדי הקילומטרים שחולף כהרף לנגד עיני, ואני מבחין בו יען אני והאבן נמצאים בתנועה לא זהה שמשנה באופן מתמיד את המיקום שלנו במרחב.
והנקודה המרכזית היא שאילו מסלול המשבצות היה מוגבל- הייתי יכול לנסוע אחורה על מסלול המשבצות של האבן ולהגיע גם להתחלתו, אבל בגלל שכל מינוני הכוחות השונים פועלים בהבזק על כל המשבצות כאחד, ובגלל תכונת האין סוף של המסלול עליו מצטופפות המשבצות של האבן, לכן ה-"אני מבחין באבן" משמעותו אני פותח את עיני כאשר חתך חלקי ממסלול המשבצות של האבן חולף לידי, ואני מבחין בסרט הקצר הזה שרץ לפני על המרקע כאשר הסרט הזה רץ קדימה- לא אחורה. בנוסף, אני מבחין "בריצת" האבן כי הגדלים של האבן והמסה שלה אינם זהים לגדלים ולמסה שלי; מכאן מהירותי במרחב אינה זהה למהירות האבן למרות ושנינו עומדים על אותו המשטח, ולכן ההבדל במהירויות הוא שמאפשר לי להבחין בהרצת האבן שלידי ומאפשר לי למדוד את המרחק שלי ממנה.
וכפי שציינתי לעיל, כל העצמים ביקום כולל הגוף שלי- כולנו מייצגים גושים של מידע ואלו אינם משתנים לעולם. הם צפופים על פני מסלול של משבצות אין סופיות, כאשר כל גוש שונה מהשני הדבוק בו, ואנו מלווים בעינינו חתך מסויים של המסלול הזה, מעבירים את המידע למוח שמפענח אותו ומסיק ממנו עקומות: הגוש הזה שליווית בעיניך את משבצותיו השונות על מסלול באורך אלף קילומטרים- מייצג עקומה של אבן, והגוש השני מייצג עקומה של שולחן... המוח מפענח את האב-טיפוס של מכלול הגושים שליווינו אותם בעינינו על המסלול, ומשייך אותם למשפחות. למעשה המדובר בזיהוי עקומה בעלת גרף משתנה- ולא בזיהוי של גוף בעל מידע משתנה.
ובכן כל העצמים נמצאים בתנועה יחסית אלינו, ותוך כדי התנועה הזאת אנו מבחינים בהם ומשרטטים את העקומות שלהם בשביל לזהותם, ברם ישנו הבדל בין עקומה של עצם שנקרא בלשונינו נייח כמו אבן ושולחן, לבין עצם שנמצא בתנועה כמו אדם, על אף ושני העצמים נמצאים בעצם בתנועה, אך תנועת האדם היא הרבה יותר ניכרת ולכן הוא מייצר במוחינו מספר עקומות כאשר לכל תנועה שמבצע- עקומה משלה. וכך אנו מזהים את האדם דרך שלל עקומות משתנות; ובכל אופן גם כאן מדובר בעקומות בעלות גרף משתנה ולא בזיהוי "גופות" בעלות מידע משתנה. המידע לא משתנה.
מכאן אני רוצה ללכת לאדם שמבחין בעקומות למיניהם. הוא הגוש המלוכד היחיד ביקום בעל האופציה להבחין. עמדנו באריכות לעיל על הביטוי שמתאר את המעגל בו נוצר הגוש המלוכד הזה "אדם".
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. הביטוי הזה תמיד עובד ומספק במרחב את הגוף בעל אופצית ההבחנה. אגב, וכאשר האופציה הזו יוצאת לאור, היא הופכת לפוטנציה. הייתי רוצה כאן להתבונן באדם מזווית האופציה הזו. אומנם לא ניתן לתאר את האדם ללא האופציה הזו כי אין אדם שלא מבחין, עצם "ההבחנה" היא זו שמבדילה בין החיים למתים, אדם מת הוא כאבן- לא מבחין, אבל תסכימו איתי שישנן רמות של "הבחנה", יש אדם ער חי שמבחין בכל דבר, ויש אחר רדום כמעט מת שאין לו עניין בשום דבר...
בואו נלך לקצה קיצו של אדם שאינו מבחין בשום דבר, וישנה דוגמה כזאת, אדם שאיבד את הכרתו הוא גוף אנושי נטול האופציה להבחנה. מהדירוג האפסי הזה של "גוף נטול אופצית ההבחנה" האדם מתחיל לעלות ולהפעיל את האופציה שבו. אני רוצה להדגיש שאין גוף אנושי נטול אופציה, כל גוף אנושי הותקן במרחב עם האופציה הזו, אולם לא כולנו מפעילים את האופציה הזו באותה המידה, יש מי שמפעיל אותה בפול גז וישנם כאלו שכמעט ומוותרים עליה.
אם כן יש מקום למשוואה הזאת:
גוף אנושי + אופציה בלתי פעילה = גוף אנושי
כלומר קיים במרחב גוף אנושי שבעליו לא מפעיל את האופציה הזו, ולמעשה הוא יישאר גוף אנושי ולא יחול בו שום שינוי במרחב. הגוף הזה יתקיים במרחב וייצטופף על פני אין סוף משבצות, אבל העקומה שלו תהיה דומה לעקומה בודדה של אבן או של כל חפץ דומם.
מאידך, קיים במרחב גם גוף אנושי שבעליו מפעיל את האופציה הזו, והנוסחה להלן תבטא את זאת:
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם
מהנוסחה הזאת אפשר לעמוד על הרבה מונחים נפוצים ולצקת בהם תוכן; כמו המונח "אדם". אדם ולמעשה הוא לא רק גוף אנושי כי אם גוף אנושי שאופצית ההבחנה הופעלה על ידו, מיוזמתו ומרצונו. אפשר לצקת תוכן בעוד מונח שכה נזנח והתנוון על פני הזמן, ואני מדבר על "הנשמה" היא היא אותה "האופציה בפעולה". הנשמה היא אופציה הטמונה בגוף האנושי; נרצה – נפעיל אותה ונהפוך לבני אדם, נרצה- נישאר גופות נושמים ללא נשמה. "הנשמה" היא לא איבר בתוך הגוף, היא אופציה הנלווית לגוף.
גוף אנושי + (נשמה) אופציה פעילה = אדם
ולמעשה ניתן בנוסחה הזאת לעמוד על עוד מונח עתיק ולהסיר את האבק מעליו. אני מדבר על המונח "ישות", וישות היא לא קיום ולא הימצאות כי אם מימוש ההימצאות במרחב, כי למעשה גם האבן קיימת במרחב אך כידוע אין לאבן ישות כי אינה מבחינה בקיומה במרחב ולבטח לא בקיום העצמים לידה, בעוד האדם כן; הוא האדם בעל אופצית הבחנה פעילה.
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם בעל ישות
הייתי רוצה להגדיר עוד שני ממצאים טכנים שעולים מהנוסחה הזאת. אתחיל בגוף האנושי שלמעשה הוא מידע שהתלכד והפך לגוש. גם האבן היא גוש של מידע מלוכד, ולעומתה הגוף האנושי הוא גוש של מידע מלוכד ומורכב יותר. עוד גוש של מידע מורכב הוא גוש החיה, ולמעשה אין שום הבדל בין שני הגושים מלבד האופציה הטמונה בגוש האנושי. ובעצם ישנו עוד הבדל בין גוש החיה המורכב לגוש האנושי המורכב, וההבדל הוא בהרכב האנטומי של המוח; באדם הוא מורכב יותר, כי המוח אמור להיות במצב כוננות מתמיד עד אשר יחליט האדם להוציא את האופציה שבתוכו לפועל, או אז המוח ייכנס לתמונה ויהיה לעזר.
אשנן ואדגיש: גוף אנושי הוא גוש מידע לכל דבר ועיקר שאינו נבדל מכל גוש של מידע ביקום.
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה בלתי פעילה = גוש של מידע
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה = אדם
אדם – נשמה = גוף אנושי
ההגדרה האחרונה תתייחס לטכניקה של ההבחנה; עמדנו לעיל ארוכות על הביטוי הטכני הזה. אנו מלווים את מסלול האבן בעינינו, מעבירים את הנתונים הנקלטים למוחינו שמעבד את הנתונים האלה ובונה מהם עקומה שמשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול- למשפחת גושים שבראשה עומד אב-טיפוס המזוהה על ידינו כאבן. אם כן הגושים שמצטופפים בשורה שונים הם האחד מהשני, כי על כל אחת מהמשבצות שלהם פועל מינון אחר של כוחות, ולכן היה עלינו להעזר במוח בשביל לזהות את האב טיפוס שלהם. אבל, וזו הנקודה החשובה, גופים אלה אינם משתנים, כי כל גוש וגוש שמצטופף על המסלול- מייצג חבילה של מידע, והמידע אינו משתנה לעולם.
באופן הטכני הזה אנו מבחינים גם באחינו האדם, שגופו מצטופף על פני משבצות אין סופיות במרחב, כאשר כל גוף העומד על כל משבצת מייצג חבילה של מידע שאינה משתנה לעולם. וגם הצופה האנושי מבחין בשרשרת הגופות השונים שמצטופפים להם עד אין סוף במרחב, ושולח את הנתונים הנקלטים למוח שבונה באמצעותם עקומה המשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול- למשפחת האדם. יש לנו אם כן עקומה שמזהה בבירור את האדם, אבל ובניגוד לאבן שנעה במרחב במסלול כמעט שווה והעקומה שלה אינה משתנה תדירות, האדם נע ונד לאורך כל המסלול כי הוא מייצר בעצמו חוקים שמשנה באמצעותם את מינון הכוחות בכל משבצת ומשבצת. הווה אומר- הוא זז ולא נח לאורך כל המסלול הנצפה, הוא מרים ידיים, בונה בניינים... לכן וכאשר אנו צופים בו ומעבירים את הנתונים למוחינו, הוא מייצר עקומה שמתעדת כל תנועה שלו בכל משבצת ולמעשה מדובר במליארדי עקומות שמתחברות להן לעקומה אחת משתנה שמלווה את תנועת האדם הנצפה. ושוב עלינו להזהר, העקומה המשתנה שנעה לעינינו אינה מעידה על קיום המידע המשתנה, אלא על תיעוד המידע השונה.
אפשר להגיד שהעקומה המשתנה מצטיירת במוחינו גם כשמבחינים באבן שעפה באוויר או בחיה שמשוטטת בשדה... בכל אופן "העקומה המשתנה" הינו מונח שנדבק מטבעו לאדם הפעיל בעל "האופציה הפעילה" שתנועותיו במרחב הן רציונליות. מכאן אפשר להגיד, הגם ואיננו מדייקים, כי גוף אנושי ללא אופציה פעילה אינו בעל עקומה משתנה כי אם עקומה בודדת כזו של אבן.
גוף אנושי + אופציה פעילה = עקומה משתנה
ואפשר ליצוק את כל הבחנותינו בנוסחה אחת:
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה (נשמה) = אדם (ישות) = עקומה משתנה
ומאידך...
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה רדומה = גוש של מידע = עקומה בודדה
מכאן אני עובר להכללה תקנית שמהווה בעצם כלל חוקי לכל דבר ועיקר:
גוף + נשמה רדומה = גוף = עקומה בודדה
מידע + אופציה רדומה = מידע = עקומה בודדה
דוגמה טובה לכלל הזה ניתן לראות בכל העצמים בעולם, באבן, בבניין, בעץ, בירח... וגם בספר, כי גם הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותה הנוסחה, כאשר המשבצת של "האופציה" תסומן ב-(0) כלהלן:
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
מידע + (0) = מידע
וכמובן כל מידע והערך שלו ביחס לצופה. במילים אחרות, וכשאני מבחין במרחב בגוש המידע המלוכד של אבן באמצעות העקומה הבודדה שבונה המוח שלי, ובעצם אני מבחין דרך העקומה הזו במיקום שלי במרחב, כלומר ערך העקומה הזאת מבחינתי הוא כערך תרומתה לשיפור מיקומי במרחב, וכגודל ערכה כך גודל תרומתה.
גוש המידע המלוכד של אבן יעניין אותי לפרק זמן קצר במרחב, כלומר אני אבחן את העקומה של הגוש הזה לשיעור של מרחק קצר יחסי, ואולי אגלגל אותה ברגלי ובזאת יסתיים תפקידה לגבי. אולם גוש המידע המלוכד בספר יעניין אותי לפרק זמן ארוך יותר, ואני אבחן את העקומה שלו ואתעכב עליה על פני חתך של מרחק ארוך יותר ואולי אף אחזור אל אותה העקומה מספר פעמים ואבחן אותה לעומק, כי בכל פעם היא משפרת את מיקומי במרחב.
אולם, וזו הנקודה העדינה שדורשת הדגשה, עקומה של גוש המידע החשוב ביותר- ולעולם לא תשתנה ביחס אלי ותראה לי לכאורה פנים אחרות באופן שאשפר את מעמדי ואת מיקומי במרחב עם כל פן ופן... לכל עקומת מידע במרחב פן אחד ולא יותר, גם לעקומה של גוש המידע המלוכד בספר החשוב ביותר לאדם. הסיבה היא המופשטת הידועה: למידע פן אחד שלא משתנה.
למעשה "הספר" היחיד בעולם שיכול להציג עקומות שונות – היינו פנים נבדלות הוא האדם שיכול להציג בפניך עקומה של מידע, כמו לספר לך סיפור, ולאחר מכאן להתנתק מהעקומה הזאת ולהציג בפניך עקומה אחרת בעלת פן שונה וכך עד לאין סוף... אין סוף לעקומות שהאדם יכול להציג וזאת בזכות ייחודו כי הוא היחיד ביקום בעל "עקומה משתנה". העקומה שהצופה בונה עבורו במרחב משתנה עם כל תנועה, דהיינו ועם כל תנועה האדם מציג בפני הצופה עקומה נבדלת.
לא כן הספר, הוא מייצג גוש מידע מלוכד אחד ויחיד שאינו משתנה לעולם. כמוהו כמו המידע המלוכד באבן או בשולחן. אני יכול בעצם להציג סיפורים נבדלים ולכרוך אותם בתוך ספר אחד, אולם הדבר לא ישנה מהעיקרון שלנו: כל הספר על כל הסיפורים המופיעים בתוכו מיוצג על ידי עקומה אחת ויחידה ואין שני לה.
וכאשר אני מתעמק בעקומה של הספר וחוזר אליה הלוך ושוב, איני חייב לשוב בכל פעם אל התחלת העקומה, אני יכול לחזור אל החלק האמצעי בה או לקראת סיומה... בעוד בעקומה נבדלת אני חייב בכל פעם להבחין בה מהתחלתה, איני יכול להבחין בה מהאמצע או לקראת סופה. סימן ההיכר השני להבדל בין עקומה לשניה הוא הרכב המידע שבונה את העקומה, כל בדל של מידע חייב להתאים לכל מבנה העקומה, הוא לא יכול להתאים לחלק ולהתכחש לחלק האחר. כלומר איני יכול לקרוא ספר ולחזור עם "חזון" אחר לקריאתו כאשר התפיסה השניה מתיישבת יפה על חלק מהספר ופחות על החלק האחר.
זה ההבדל המובהק בין פן לפן; לספר יש פן אחד, לא יכול להיות בעל שני פנים, כי למידע פן אחד שלא משתנה.
וזה מביא אותי לספר של התורה ולמידע שמכיל. על הספר הזה ולמעשה אמורים לחול כל העקרונות שמניתי לעיל שהנוסחאות להלן מבטאות אותם:
מידע + (0) = מידע
מטוס + (0) = מטוס
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
תורה + (0) = תורה = עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד לא שניים.
להזכירכם, האדם הוא הגוש היחיד מבין גושי המידע ביקום שיש לו את אופציית ההבחנה במרחב, והוא יכול להפעיל את האופציה הזו או לא- הדבר נתון לשיקולו. בנוסף הוא גוש המידע היחיד במרחב שניתן לצפות בו ע"י "עקומה משתנה" כי עקומתו במרחב משתנה ללא הרף.
לעומתו, הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותן הנוסחאות שלעיל כאשר משבצת "האופציה" סומנה בהן ב-(0). בנוסף, ספר התורה אמור להיות מזוהה על ידינו באמצעות עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד ויחיד שלא משתנה לעולם.
אבל ספר התורה יצא מגדר העקרונות האלה, וזו הנקודה שאבקש לבחון. הבחנתי בספר התורה כי כאשר אני עובר בחברתו מרחקים פיזיקלים – אני מתוודע בכל מרחק לפן אחר בתוכו, פן שמשנה איתו את כל מונחי התורה ואת כל תוכנה. השינוי הוא מקיף ומוחלט, כל התורה משתנה באחת על כל מונחיה/ ערכיה/ מושגיה, בכל חמשת חומשיה ובכל פינה ופרק. עמדתי לפני מספר עמודים באריכות על התכונה הזו והבאתי מספר דוגמאות.
בנוסף עמדתי בעמודים לעיל על תכונת "יחסי גומלין" שמאפיינת את תהליך זיהוי האדם לחברו:
" וכשאני פוגש גוש מידע מלוכד הנקרא אדם – אינני מזהה אותו אלא מנהל איתו יחסי גומלין שניכר בהם המאפיין המרכזי של יחסי "קח ותן". מקור התהליך הזה הוא בידיעה שגם האדם מולי מזהה אותי, ולכן אני רואה בעיניו את עצמי וגם הוא משתמש בי כראי, ולמעשה הדמות שאני רואה מולי מרחיבה את מעגל הזיהוי העצמי שלי ועוזרת לי להתמקם במרחב. וככל ואנעץ בדמות האנושית יותר את עיני- כך אתמקם באופן מדויק יותר במרחב".
במקביל, גם בפגישתי עם התורה זיהיתי את את תכונת יחסי גומלין על כל מרכיביה:
" המידע הנמצא בתוך התורה "מתנהג" כגוש של מידע אנושי מלוכד שנע במרחב, פוגש גוש ממינו ומקיים איתו יחסי גומלין במלוא מובנה של המילה. אני שואב מגוף התורה מידע שמשקף בעצם את המידע על עצמי, לכן אני יכול לעשות שימוש במידע הזה ולפרוץ בו את דרכי; להתקדם על פני המרחב, להבין את המציאות, לשפר את מיקומי במרחב ולהגדיל את מרחב הפוטנציה שלי... יוצא שגם גוש המידע המלוכד של התורה הנמצא בתנועה מתמדת קולט את המידע המשתנה שלי ללא הרף, אחרת לא היה מקרין לעברי את המידע שמשקף את זהותי העדכנית במרחב".
אני אמור לזהות את התורה מתוך עקומה בודדה, אך אני מזהה אותה כעקומה משתנה ואנושית בעלת פנים אין ספור במרחב. עקומת התורה משתנה ביחס אלי ומראה לי פנים אחרות שדרכם אני משפר את מעמדי ואת מיקומי במרחב. התורה מתנהגת איפוא כהתנהגותו של אדם בעל ישות פעילה, ואותה מזהה מתוך עקומה משתנה כישות אנושית. אני חייב איפוא לקבוע כי "לגוף המידע של התורה" נשמה פעילה- היינו אופציה פעילה ועקומה משתנה. הנוסחה להלן תבטא זאת:
גוש של מידע (תורה) + עקומה משתנה = הבחנה בישות פעילה שאינה אדם.
לזאת מסתפחת ההבחנה הבאה:
אני האדם יכול לשנות את מסלול המידע; לבנות בניין, להרים יד או להניף עפעף... ובעצם אני משנה את מסלול המידע החל מהנקודה שעומד עליה ובוחן אותה. אני יכול גם לתאר את המידע, לכתוב מאמר, ספר... אני יכול לשחק במידע וליצור ממנו קומבינציות שונות: ספר, מטוס, בניין... כן אני יכול לשנות את מסלול המידע אך לא את המידע עצמו; אינני יכול ליצור מידע ולא גוש של מידע. אבל מחבר התורה עלה עלי ויצר גוש של מידע בעל עקומה משתנה וישות פעילה שמנהלת עימי יחסי גומלין תקניים.
גוש של מידע (ספר התורה) + עקומה משתנה = הבחנה בישות שלא נוצרה ע"י האדם.
לסיכום יש לעמוד על האבחנה הזו ולהבדיל בין "ישות" לבין "יוצר הישות". התורה היא ספר ויש לו מחבר. לספר הזה יש ישות, אני מזהה אותו כעקומה משתנה והוא מנהל איתי יחסי גומלין לכן אני מזהה בו ישות בפני עצמה. הספר הזה הוא לא ישות אנושית כי אני רואה את קליפותיו וכריכותיו השונות; הן מתבלות; קלפי התורה ומגילותיה נשחקות ככל ספר ומגילה, אך אין זה נוטל מתוכנו את מאפייני הישות של גוש מידע מלוכד ומורכב, כגוש המידע המלוכד והמורכב של האדם שגם הוא בעל ישות.
ובכן לספר התורה הזה יש מחבר שיצר את הספר וחיברו; ואם כן לישות הזו שאותה אני מזהה בבירור יש יוצר. אני מבחין איפוא בין ישות ליוצרה, בין מידע ליוצרו, בין גוף של מידע ליוצר הגוף הזה, אני מבחין ביוצר שיצר ישות בעלת עקומה משתנה, ובאופן הזה אני מגיע להבחנתי האחרונה, ומנסח את המופשטת מחדש: אפשר ליצור מידע, לשלוט בו ולשנות אותו כאשר יוצרים מידע, שולטים בו ומשנים אותו. כאן בנקודה הזאת תפסתי אותך על חם אדוני מחבר התורה, עם ראיה בלתי מבוטלת בסדר גודל של היקום במלואו. נעלמת לי אלפי השנים אבל הינה תפסתי אותך ושוב לא תחמוק ממני.
רואה לנכון להוסיף כי איני מורשה להצהיר על "בריאת" היקום על יד "יוצר המידע" שהבחנתי בקיומו, כי אין בידי את כלי הזמן בשביל להצביע באמצעותו על מה שקדם לבריאה; אין בהשגתנו מונח כזה. מאידך הבריאה היחידה המוכרת לי היא בריאת העולם ע"י תודעתי המתוודעת אליו חדשות לבקרים יש מאין.
גילוי נאות: אינני חוגג בזאת את נצחוני ויכולתי להוכחת יוצר היקום... זאת כי לא באתי לשכנע אותכם בקיום יוצר היקום וגם אינני מצפה ממכם שתשתכנעו, נהפוך, מי שיצהיר כי השתכנע מדברי, ואשתמש במילה חריפה – אבוז לו ואראה בו שוב את האיש המבקש להגדיר את היקום בכל מחיר, גם בפרוטות שיקנה בהם את בורא היקום המוגדר...
ריצת האמוק אחרי היקום המוגדר היא מנת חלקו של האדם שחי במציאות מדומה וחלקית עד מאוד, עד כדי שתרדמה נפלה עליו וחיבלה ביעודו כאדם. תרדמה זו נישלה את האדם מכל נכס ומלבד הדיבור לא נותר מנכסיו דבר. זו הפעם השניה שאני משתמש בביטוי "תרדמה" ובבוא העת נחזור אליו בגדול...
הטענות שדרכן היגעתי אל יוצר היקום נשענו על קיום "הישות" אותה זיהיתי בטקסט התורני כהוא זה, ישות שניהלה עימי יחסי גומלין תקינים. טענתי שתוכן התורה משתנה עבורי בכל נסיעה ופגישה, כי הרי אני נוסע ללא הרף במנהרת היקום ומשתנה ממקום למקום, וגם התורה נוסעת, כך טענתי, ובכל פגישה מראה לי פנים אחרות.
הטקסט התורני איפוא משתנה ביחס אלי, ואני קולט את השינוי הזה כפי שאני קולט את השינוי שחל באיש שנוסע למרחקים, או שנוסע במנהרת הזמן- כפי שאצלינו נהוג להגיד... האדם משתנה ואנו קולטים את השינוי הזה מתוך יחסי הגומלין ההדדיים שמקיימים בפגישותינו; כל אחד משמש ראי עבור חברו...
וגם התורה, טענתי, מקיימת איתנו יחסי גומלין כדת וכדין, היא קולטת את השינוי שחל בי מפגישה לפגישה ומשתנה לדידי בהתאם, דהיינו מגיבה בהתאם; מראה לי פנים ספציפיות בהתאם. ואומנם תמכתי את טענותי במספר דוגמאות אך דוגמאות אלו הן אישיות- ואישיות עד מאוד... לא באתי להשתמש בהן כמקפצת לטענתי... זה כמו לנסות ולשכנע אותך בקיום אדם בעל עור כחול ושיער תכלת שפגשתי בכפר נידח וניהלתי עימו שיחות אל תוך הלילה... אף אחד לא ישלול ממני את הטענה הזאת, אבל אין זו האסמכתא לקיום הגזע הכחול...
אני מנסה להגיד שאם ברצונך לדעת אודות הגזע הכחול, עליך לנסוע לכפר הנידח ולאתר איש מהגזע הכחול- אם בכלל קיים דבר שכזה. ביקשתי להגיד שבורא היקום אינו מונח עובר לסוחר, וגם האמונה העמוקה ביותר אינה האסמכתא לקיומו. למעשה נתקפתי בזעם של ממש כאשר נדרשתי לפסקה על מס-שפתיים ועל הפרוטות שקנה בהם האדם את בורא היקום, ובכלל כוונתו היא היתה ועודנה- לספק את צרכיו האינטימים ביותר ולהגדיר את היקום...
האדם החליט לקנות לו אלוהים בכל מחיר ויהי מה. היה מי שהטעים כי זה מצרך חשוב להמשך קיום הגזע האנושי; זה מצרך מלכד, מאחד, ואפילו השוללים את קיומו שותפים לדעה הזו. כן נתקפתי זעם על הזילות שהגיע אליה האדם... על גסות רוחו ועל חוסר כבודו העצמי- עד לאן יכול עוד לצלול. כן חשתי בוז כלפי האדם הזה ואף כלפי עצמי, כי לא שכחתי לרגע כי אני חלק ממשפחת האדם הזה ועודני חלק אינטגרלי ממנה. עודני מחנך את ילדי על ברכי האמונה בקיום אלהים ומראה להם דוגמה אישית, כי זה האמצעי הבטוח ביותר שהביא לנו את טקסט התורה עד ליום ראשון הזה ה- 29 לינואר 2012. ואם לא נקלוט את המסר המקורי של הטקסט היום, אזי האמצעי הזה שפועל תחת השם הנרדף "הדת היהודית" ימשיך לעבוד ולהוביל בבטחה את הטקסט מדור לדור וממשפחה למשפחה, עד שיבוא היום ויקלוט האדם את המסר הטמון בתורה ויחזור, כפשוטו, אל המציאות.
מחבר התורה וללא צל של ספק הוא מושא חשוב ומגרה את הסקרנות האנושית. ולמרות שעמדתי על קיומו- אומר בכל הכנות, אינני יודע עדיין מה אני אמור לעשות במידע הזה ובאלו נקודות יזכה אותי. יש בי תחושה עמוקה כי קפצתי אל הנושא הזה כנגד רצונו הישיר של מחבר התורה, שלמעשה ביקש להרחיקני מנושא קיומו ותמיד ראיתי את הראיה על זאת לנגד עיני: הוא לא הזכיר לאורך כל התורה ולו ברמז שום מידע שיוביל אל מהות קיומו.
ברם, אין ספק כי מחבר התורה מודע הוא לזאת שיום יבוא ושאלת קיומו תגרה מי שיתבונן בה מתוך מסגרת החשיבה שהוא בעצמו הטמיע בנו... ועם זאת קלטתי בבירור את המסר שלו בעניין הזה: אל תקפוץ אל הנושא הזה בטרם עת כי הדבר עלול להסיט אותך מהנושא המקורי, הוא עיקרון המציאות. כך הוא הסיט את אבותיך ואבות אבותיך שנטשו את עיקרון המציאות לטובת בונה המציאות... ושגיאתם היתה מוחצת: הם פיספסו את המציאות על בונה.
ובצד האזהרה הברורה הזו מצאתי בטקסט שלו עוד אזהרה צחה כשלג: אל תסטה מרצף הדברים כי המציאות רצופה היא. מכאן הבנתי כי הדברים שהאדם נקלע אליהם הם אותן נקודות ציון של המציאות הרצופה... חששתי ובצדק שמא סטיתי מהמסלול שלי והלכתי אל נושא שלא אמור לחלוק אותו עם איש... אולם וכאשר נקלעתי למס השפתיים ולפרוטות שקנה בהם האדם את קיום בורא העולם המוגדר שלו, ראיתי שנקלעתי למעשה לנקודת הציון הרצופה בדרכי, וזה המקום להטיל אור על הדרך לא על הראיה...
לכל אחד הדרך שלו אל התורה – ואם תרצה אל מחברה. ניתן בהחלט להאמין כי התורה חוברה ע"י אדם ו/או ע"י מספר אנשים, וניתן עוד להאמין כי זהות המחבר תואמת לזהות מחבר תווי היקום, וכאן בנקודה הזאת ביקשתי להתערב ולהפנות את תשומת לב הקבוצה "המאמינה" לזאת כי אכן, תיתכן הקבלה בין יוצר היקום ליוצר התורה, ואם כן תוכן התורה הוא הדרך הטבעית בשביל להגיע להקבלה הזו; בעוד האמונה כדרך לא יאה היא ובלשן המעטה.
לא תמכתי את דברי בראיה כי אם בדוגמה- אם תרצה בשיטה, והיצעתי דרך ליצירת קשר אישי עם תוכן התורה; קשר ברמה של יחסי גומלין. ביקשתי באותה ההזדמנות להפנות את תשומת לב הקבוצה המאמינה למקור אמונתה- היא אמונתי, ולגורם שלא מחמיא לנו העומד מאחורי אמונתינו אלפי השנים. "גורם" זה יחבר אותנו שוב עם נושאינו המקורי, הוא האדם המודע לפוטנציה האין סופית הטמונה בו, שבוערת בעצמותיו ומבקשת לצאת החוצה...
אבל עמדו בפני האדם הזה שני מכשולים שהעיקו עליו ומנעו מהפוטנציה שבו לפרוץ החוצה... שני המיכשולים האלה הם בעיית ההספק והעצלות. סרקנו לעיל בהרחבה את בעית ההספק שמקורה בגוף האנושי שאינו מספק את הסחורה עבור תודעתו... יש להדגיש שוב שהתודעה האנושית אינה איבר בגוף אלא היא הערך המוסף הנלווה לגוף האנושי ונגזר מיכולותיו. הוא אשר אמרתי לעיל- התודעה היא הפוטנציאל הטמון בגוף האנושי, וכאשר יוצא הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל- הופך את הגוף האנושי לאדם בעל תודעה הנבדל מהחיה ומיתר גושי המידע. אשר על כן התודעה היא לא איבר בגוף האנושי- אלא אופציה בגוף האנושי; אופציה שיכולה להתממש באופן מידתי, ולכן קיים אדם בעל תודעה ואחר בעל תודעה יותר גדולה ושלישי עם תודעה כמעט בלתי מורגשת... אם תרצה- נשמה גדולה ובינונית וקטנה ופצפונית... יש אין סוף מידות לנשמה.
ובכן, ובניגוד למידות הבגדים שאנו מכירים (S,M,L,XL,XXL,XXXL) לתודעה אין מעצור במספר האיקסים... וכאשר היא מתחילה לפרוץ ולהתקדם במרחב- השמים באמת הם גבולה, או אז הגוף עומד בפני בעיה: לעולם הוא לא יספק את הסחורה... באווירה תחרותית זו – אם נכון הביטוי, התפתח לו המוח האחראי על הלוגיסטיקה הטכנית בגוף, ולמד למדוד כל דבר בשביל להשיג את הטוב יותר, את הגדול/ הרחב/ היפה/ הארוך/ הגבוה יותר... הוא למד למדוד כל דבר בו נתקל ולהשוותו עם הנתונים השמורים בתקיותיו למען להשיג את הערך הבא בתור... זהו מקור דחיית המוח לכל דבר שאינו בר מדידה ובראש הדברים שאינם בר מדידה עומד היקום. הוא חיפש הגדרה עבור היקום וחיפש אותה ללא ליאות, בכל הדורות והזמנים, ובכל אמצעי שעמד לרשותו. כן העמיד לרשותו את בורא היקום, ומאוחר יותר יעמיד לרשותו גם את הטכנולוגיה של העידן החדש; אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד: להשיג הגדרה ליקום. ובעצם, להשיג את כלי המדידה... את המטר, את הליטר, את הזמן, את אלוהים, את הביג באנג...
נוצר הרושם מתיאור השרשרת הסדורה זו- וכאילו אני מביע הבנה לאדם הזה שנפל לרגלי הפוטנציה הבלתי מרוסנת שבו... כמו שאנחנו מביעים שאט נפש למעשה שלא ייעשה, אך לא שוכחים גם להביע את הבנתינו בזנב המעשה... זה הגורם המקיל שמשתמשת בו הסניגוריה במערכת המשפט. אבל לא, אינני מנסה ללמד סניגוריה על האדם למרות הבנתי הסדורה לרחשי תודעתו ועל אף זהותי המשתייכת למשפחתו.
ישנו מושג אנושי הנקרא "לעצור באדום" ואני חושב שהמושג הזה מגדיר נאמנה את תחומי הפוטנציה האין סופית של התודעה האנושית; לאמר אני עוצר באדום בשביל להמשיך ולדהור עד לאין סוף... אולם התודעה האנושית לא עצרה באדום ולא עמדה במבחן הזה, היא ירתה לעצמה ברגליים וגלגלי תנועתה נתקעו במרחב. מילים כבירות- אנסה לפשטם.
המוח האנושי גדל והתחנך על ברכי התחרות, הוא בעצמו בנה את זירת התחרות שלו ולא הפסיק לרגע לבנות לו מתחרים... באופן הזה הגיע אל המידות והגדלים והשתעבד להם, ובאופן הזה הדף כל מה שאינו נמדד ומנע ממנו להכנס אל תחומו, עד שהגיע אל היקום הגדול והאין סופי והדף גם אותו, אולם בד בבד ביקש המוח האנושי לעשות פה מעשה ולהגדיר את היקום הנמצא בתחומו, כי הרי לא יתכן להתקיים במרחב שאינך מכיר בקיומו... וכאן בנקודה הזו התחילה הנסיגה של המוח האנושי כאשר הגביל בעצמו את זירת התחרות שלו ואף את מתחריו, כנגד האסכולה התחרותית עליה התחנך... זאת כי הוא ראה מולו מרחב מוגדר ומגודר שמשחקי התחרות בו מוגבלים ומאולצים... ובעצם הוא כפה על עצמו את הנתונים המגבילים האלה כי הרי הוא זה שקידם את פרוייקט הגדרת היקום ועמל עליו בכל הזמנים והדורות ובכל האמצעים שעמדו לרשותו... או אז תחושת מועקה אמיתית וכנה לבשה אותה, כי הוא עמד לראשונה מול מימדים אדירים אך מוגדרים- דבר שדרש ממנו להתמודד עימם: איזה ערך יש לצפייה שלי ביקום הנורא הזה? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כאן התפתחה תורת ההישרדות שמקדשת כל אמצעי עבור המטרה הנעלה: לשרוד בכל מחיר ביקום הגדול הנורא והבלתי צפוי זה. גודל היקום יצר בזנבו את מושג הבלתי צפוי, והבלתי צפוי זוהה ובצדק כמרחב מאיים ומכאן הדרך היתה קצרה לאחד מעמודי התווך של תורת השרידות: לשרוד משמע לאיים, ולקרוס משמע להיות מאויים; אין במרחב מקום לשניים.
וכן דווקא במרחב הגדול הזה שהאדם עמד על מימדיו והגדירם, דווקא כאן הוא הרגיש עד כמה הוא דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שבאמצעותו יוכל להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד ממול וצועק לו צרכיני... בצומת הזו התמודד האדם עם בעית ההספק שביטאה את התפוקה הלקויה של גופו אשר אינו מספק את הסחורה שתודעתו מצפה לה. הפוטנציה האדירה הטמונה באדם דוחקת לצאת החוצה אך הגוף אינו עומד בעומס... לכן הוא הלך לחפש לו כלי עזר, וכך התפתחה הטכנולוגיה האנושית על פני כל הדורות והזמנים; פניה היו לכלי עזר שיעזרו להספיק ולצרוך ולחצות מרחקים עד כמה שניתן.
כך הלכנו אל המנוע שתפקידו להגדיל עד כמה שניתן את המהירות, לעזור לנו להספיק יותר... ציינתי לעיל כי לא שיכללנו את המנוע והמכונית והחללית בשביל לענות על בעית ההספק אלא בעצם בשביל לענות על בעית הדוחק שלנו; הרגשנו דחוקים בזמן הקצר העומד לרשותינו בשביל לצרוך את היקום, ולכן שום כלי עזר ולמעשה לא יענה על הזמן שעומד לרשותינו ביחס למימדי היקום. שום כלי לא יספק את הפוטנציה האצורה בתוכינו ומבקשת לפרוץ ולצרוך את המרחב; שום מהירות, שום מנוע... למסקנה המדויקת הזו הגיע מחבר התורה כלהלן:
יח ויאמר יהוה אלהים, לא טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא מצא עזר כנגדו. (בראשית, ב)
בפרק הקודם עמדתי על תולדות תכונת "הצריכה" המתוארת בפסוק הראשון שלעיל, ובפרק השישי של הסדרה עמדתי על כלי העזר שנזכרו בפסוק השני; כל כלי משרטט אגף אחר בתודעה האנושית שהפוטנציה האצורה בגוף יכולה לפרוץ דרכו. נמנו לעיל חמישה כלים.
ולאדם לא מצא עזר כנגדו – וכאמור האדם לא מצא תשובה לבעית ההספק שהתעוררה עם הגדרת היקום על ידו; שום כלי עזר לא סיפק אותו. זהו המכשול הראשון שעמד כמתרס בפני הפוטנציה הנצורה באדם.
המכשול השני שעמד בפני הפוטנציה האנושית - אם תרצה בפני התודעה האנושית – הוא העצלות, והמשך הפסוקים יתאר את המכשול הזה ואת תולדותיו:
כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
אני מפרסם בנתיים את הדברים שכתבתי עד כאן, ובד בבד ממשיך במאמר ועומד על המכשול השני וממנו אגש ישירות אל שאלת המפתח של הגוף האנושי העומד לאורך כל היקום וצופה בו בהבזק אחד. שבעה מליארד בני אדם צופים כיום ביקום ומהווים המשך לשרשרת האנושית שצופה גם ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום; הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן האינדיבידואליות שלי? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום ואני האינדיבידואל נטמע בתוכו. השאלה שלי בעצם, ומה עם התודעה שלי? מה עם נשמתי- מה קורה איתה, וגם מה עם הגוף החתיך שלי!
ובכן גם בנקודה הזאת מושיט מחבר התורה יד ועומד על מהות הגוף והתודעה האינדיבידואלים. אתה, עונה לי ולך, אחד מארבעת אלה:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
1- כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד, ובשבעת יצא לחפשי, חנם.
2- אם-בגפו יבא בגפו יצא, אם-בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו.
3- אם-אדניו יתן-לו אשה וילדה-לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו.
4- ואם-אמר יאמר העבד אהבתי את-אדני את-אשתי ואת-בני, לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל-האלהים, והגישו אל-הדלת, או אל-המזוזה; ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו, לעלם. (שמות, כא)
נגיע כמובן גם לארבעת האנשים האלה, נזהה אותם ונזהה דרכם את מסלול גופינו ונשמתינו. יש מסלול מדויק ומדוקדק ולא- לא בעולם הבא, אין מונח כזה בתורה ולא במציאות, יש רק יקום אחד ואנחנו קיימים בו. להשתמע.
אלברט שבות
פנמה