שבעת
ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 2)
קישור לפרק 1:
ביקשתי
לפתוח ולסבר לה את האוזן במשהו שיזרום עימה, שינעם לאוזנה... פניתי אליה בטון
מסיונרי עמוק וכנה: "ברשותך גברתי הייתי רוצה שתשני באוזני שוב- מה היא תכלית
העם היהודי בעינייך, איך היית מגדירה את תפקידו-תיפקודו ההסטורי על פני
הדורות..." – ורק שבח ותהילה היו בפיה על העם היהודי, ולמעשה היא החזירה
לבקשתי את הרשמקול טיפה אחורה וחזרה באוזני על אותם הדברים שכבר השמיעה דקות לפני כן,
ואני שיניתי במפתיע את הטקטיקה האדיבה שלי, עצרתי בחוסר-טקט את שטף דיבורה והלמתי
בה נמרצות: "את טועה בהחלט גברתי; צר לי לבשר לך על טעותך החלמאית".
השתמשתי בטקטיקה הזו והלמתי בה בעליל בשביל לקבל את מלוא תשומת ליבה לבאות... "העם
היהודי ולמעשה הוא לא יותר מחמור ששם על שיכמו את הברית הישנה (התורה) במטרה
להעבירה מדור לדור".
ציפיתי
עקב המהלומה לרגע דום, לעיניים בוהות שתנעץ בי, ציפיתי אף לדום לב אך המסיונרית
קיבלה את דברי בהבנה יתרה והדביקה את שטף דיבורי בדיבורה: "אכן ידידי, אין
נאמן כחמור ואין חרוץ ממנו; העם היהודי היה חמור נאמן לברית הישנה ונשאה בנאמנות
לאורך כל הדורות, וגם אנחנו המשכנו את משימת החמור במרץ והעברנוה נאמנה לדורות הבאים
שציפו באהבה גם לברית החדשה..."
וגם
כאן חתכתי את שטף דיבורה והמשכתי בטקטיקה הישירה שלי: "אני מתכוון לחמור
חמור, ל-בוררו – בספרדית זה נשמע מרשים, ראית פעם את בעל החיים הזה? אני מדבר על
החמור שהולך עם הראש בקיר ולא מסתכל ימינה ושמאלה. אני מדבר על היהודים שנשאו את
התורה על שיכמם מבלי שהבינו מה הם נושאים, מבלי שהבינו את תוכנה המקורי".
והיא
בשלה: "אכן ידידי, היהודים נשאו על שיכמם דבר יקר שלערכו אין אומדן, וגם לאמת
אין אומדן כי הרי לא כל אחד יכול להצביע על האמת ולעמוד על ערכה, אלה דברי אלהים
חיים...". בנקודה הזו התכוונה הסבתא לחזור ולהתחבר עם האמת שלה ועם והברית
החדשה, ולמעשה גם לפני כן עמדה להתחבר עם נושאה- רגע לפני שהפרעתי לה בגסות. בשלב
הזה גמרתי אומר להביא את דברי ליעדם ויהי מה; אני כבר רטוב באמצע בריכת שחיה ועלי להשלים
את הבריכה, משימה לכל דבר. יש כאן מכשול טבעי של אי-הבנה ואני אעבור אותו, בסך הכל
מדובר בסוגיה של הסבר; אין שום סיבה שלא אצליח להסביר הגיג אנושי ליצור אנושי
במילים אנושיות.
"את
לבטח מכירה את הפסוק הראשון שפותח את הברית הישנה". חיכיתי לתשובתה אך במקום
לענות היא תחבה את ידה לתיקה, הוציאה מתוכו ספר קטן והצביעה בעמוד הראשון על הפסוק
הפותח: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"-
בספרדית.
"יפה", החמאתי לה, "ושאלה שניה לי אלייך: מהו הדבר הראשון לדעתך שהאדם
רואה ברגע שנולד? כוונתי ממש ברגע הראשון שפותח את עיניו ויוצא אל העולם?",
היא לא ענתה לי ואולי לא ירדה לסוף דעתי, ובמקומה אני עניתי: "האדם פותח את
עיניו ורואה את סביבתו, את הארץ ואת השמים, זוהי המציאות והאדם נולד אליה".
היא השחילה כאן מספר משפטים שמקשרים בין המציאות לנצרות והתכוונה בזאת לחזור אל
נושאה, אך אני לא הרשתי לה והמשכתי בעקשנות: "ובכן זה בדיוק מה שכתב אלהים
בראשית תורתו: התודעה האנושית בראה במרחבה, יש מאין, את המציאות- את השמים ואת
הארץ. אם תרצי- המציאות נבראה במרחב התודעה האנושית; זו המשמעות המקורית לפסוק
הראשון שבתורה".
המשך לפרק 3