קוד: שבעת ימי הבריאה - יום שבת, חלק אחרון (פרק 13) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 13)
הגלישה במרחב המידע הפכה בזמנינו לאומנות וזיכתה את בעליה בהכרה. חכם הוא האיש שמתמרן בגמישות במרחב המידע ובוחר מתוכו את הצירוף המתאים לרגע, או אז הוא יעפיל בזכות, לא בחסד, אל תואר האיש הפתוח, הנאור, בן-תרבות, רחב האופקים. זו מסגרת השפה הדיפלומטית שכל בן תרבות שואף ללמוד אותה ולדבר בה והפוליטיקאי מכירה על בוריה. האיש שאינו מכיר את השפה הזאת נאשם מיידית בחוסר טקט וצרות אופקים, או במילים אחרות הוא הכסיל שאינו יודע לתמרן במרחב המידע ונקרא בשפתינו "עם הארץ". אחרון זה יכול לחלוש על קשת רחבה ממרחב המידע, כל אחד והתחום שלו, אבל התנאי שלו להיכלל על האסכולה התרבותית עדיין נוקשה, הוא חייב להבחין בין הצירוף הנכון לבין הצירוף הראוי ובאופן הזה לזהות את השטח הנמתח בין הנכון לראוי ע"מ לגלוש בו, הוא השטח שמעניק את הגמישות הנחוצה לכל אדם החי בחברה; וככל והשטח הנמתח רחב יותר- כך נמתחים אופקיו של הגולש בו.
אל מרחב המידע אנו נכנסים איפוא מהדלת האחורית וכורתים מתוכו את המידע מבלי להתחשב בסדר חוליותיו וברצף צירופיו, לכן אני משתמש בשורש הפועל "לכרות"; אנו כורתים לנו מהערימה את המידע המתאים – לא "לוקחים" גם לא "מושכים" אלא תולשים, עורפים, מולקים... כך מעודנו נהגנו עם המידע באשר הוא.
אם לערימת המידע היתה ישות, אזי גישתינו אל הישות הזו היתה בוטה עד אכזרית. ישות זו היתה נאנסת על ידינו תדירות וברבים, כי הרי איננו יכולים בלעדיה ורוצים את קירבתה, ועם זאת לא היינו מוכנים להינשא לה כי אם רק להתעלס לעת הצורך איתה ולבוא אליה מהדלת האחורית או אז לתלוש את מכמניה, לערוף אותם, למלוק אותם, מבלי שמץ של כבוד או התחשבות. התמודדותינו עם הישות הזו היתה חושפת בנפשינו פן של ערבוביה הרחוקה שנות אור מכל צורה של חשיבה מסודרת ומכל עקומה רצופה.
עם זאת יש לעמוד על האבחנה הזו: התרגלנו אומנם לתמרן בין הצירוף הנכון לראוי- דבר שמעניק לנו לפעול בגמישות בתוך שטח של מידע פרוע שמתוכו כורתים את הצירוף הראוי לנו לרגע הנתון, אולם לא כל יחיד יכול לסלול לעצמו שטח אישי פרוע ולכרות מתוכו את הצירוף המועדף; כי ישנם שטחים מסומנים, מוגדרים ופרועים העומדים לרשות היחיד שיכול לגלוש במסגרתם ולהתפרע כאוות נפשו, היינו לבחור לו מתוכם את צירוף המידע הנכון או הראוי- תלוי ברגע הנתון.
רוצה להגיד שאת ההרגל המאוס "לתמרן במרחב המידע" אימצנו ברשות הרבים- לא היחיד. כולנו חונכנו לעגל פינות וכולנו אומנים במלאכה, אבל רף ההתמודדות השטחית שלנו עם המידע שירד לרמת הרשלנות- רף זה נקבע ע"י הרוב לא היחיד. רף זה נקבע ע"י הציבור, ע"י העם, כל עם קובע את הרף השטחי שלו.
היום ולא במקרה הוא יום השואה. אתמול בערב צפיתי בטלויזיה הישראלית בעדויות מסמרות שיער שקרו לא מזמן, אנשים שחיים איתנו מספרים אותן. כל שנה אני מדמיע מחדש ומצטמרר נוכח עדויות שקשה לתפוס גם אם תחזור ותשמע אותן אלף פעמים. מן המוסכמות הוא שעם שלם ביצע את הזוועה- לא קבוצה ולא מפלגה ולא מחוז; עם שלם. עם מתורבת ככל העמים בן מליוני אנשים ששיטת הממשל שלו היתה דמוקרטית. עם שלם שרשם לעצמו רף מפלצתי; זהו רף ההתמודדות השטחית שלו עם המידע. עם שלם שתימרן בגמישות יתר במרחב המידע, עיגל פינות וקבע את הרף השטחי שלו.
השתמשתי בשביל לחדד את האבחנה בדוגמה קיצונית, והאבחנה בעינה עומדת: השטחיות היא המאפיין המשותף לכולנו בבואנו להתמודד עם מצבורי המידע, או בלשון יותר מדויקת- בבואנו לתמרן במרחב המידע, כאשר רף התימרון שלנו נע בין הציניות למפלצתיות. איננו מלקטים מידע- אנחנו כורתים אותו; אנחנו מולקים אותו ממחצבתו.