קוד: שבעת ימי הבריאה - יום שבת, חלק אחרון (פרק 28) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 28)
פסק זמן ושאלה:
זה הפרק ה- 28 של החלק האחרון בסדרה – של יום השבת: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם... ולאן אני חותר? מהי השורה האחרונה.
השורה האחרונה שאני חותר אליה היא נוסחה מדעית מובהקת ואפשר לזהותה כממצא מדעי שמוביל לעיקרון החיים האין סופיים. גילוי נאות- אינני מזהה עדיין את העיקרון הזה אני חותר אליו. עליתי על דרך מסויימת ואני משוטט במרחבה- לא מתוך אמונה ולא השקפה, אלא מתוך הדרכה נקודתית צמודה שנחשפתי לקיומה בתורה ופשוט השתמשתי בה.
"האמונה" היא המסגרת ששימשה אותנו עד כה בקריאת התורה, אולם המסגרת שנחשפתי אליה בתורה הינה מסגרת הכרתית הפועלת במרחב הידיעה, ועם זאת, הנוסחה שאני חותר אליה שייכת על פניו לעולם האמונה ואף מעבר לו, כי עיקרון החיים האין סופיים מכוון לעולם המציאות... הכיצד יקלוט עולמינו המציאותי את העיקרון המוזר הזה מבלי לקרוס?!
ובעצם, זהו עצם העניין: הגדרת עולם המציאות. אומנם אנו קולטים בחושינו את המידע המלא מעולם המציאות- אולם מעבדים רק חלק זעיר ביותר מהמידע הזה – דבר שמותיר בידינו תמונה חסרה וחלקית ביותר המעוותת את תמונת המציאות. המדובר בעיוות הכרתי-פיזיקלי שהאדם לדורותיו סובל ממנו, וזו למעשה הנקודה העיקרית והיחידה שהתורה מתייחסת אליה וכל יתר הנקודות משניות הן ונגזרות ממנה- כולל עיקרון החיים האין סופיים. זו בעצם כל התורה על רגל אחת: ביאור הנקודה העיקרית.
טענת התורה ומחברה היא כי תפיסתינו לתמונה הפיזיקלית של המציאות לקויה. הוא מצביע על התפיסה שלנו שאנו בונים אותה מהנתונים הנקלטים בחושינו והמעובדים במוחינו ומתרה בנו: התפיסה הזו לקויה! אומנם אתם קולטים בחושיכם את הנתונים המלאים אך אינכם מעבדים אותם נכונה וזהו מקור הליקוי בתפיסתכם. וזהו בעצם שורש הסטיה מעיקרון החיים האין-סופיים. ונא לא לטעות: אין כאן רמז למציאות של עולם הבא, המדובר בתמונת המציאות של עולמינו, של היקום הפיזיקלי, של המציאות.
התורה מציעה לנו להתבונן דרכה בתמונת המציאות המקורית ששירטטה עבורינו, ועל ידי כך, מציעה, יתקן האדם את העיוות התפיסתי ויחזור למרחב שלו כבן חורין ששום הגבלה או סייג יעכב בעד תפיסתו. "עבד" בלשון התורה הוא אדם בעל תפיסה מוגבלת, בניגוד למי שהשתחרר ממגבלותיו שהופך להיות בעל תפיסה משוחררת ובלשון התורה "חופשי-בן חורין".
והינה הינה היגענו לנקודה העיקרית: היכן הוא הליקוי? מהי התמונה המקורית של המציאות? ושוב בתמונת המציאות הפיזיקלית עסקינן- לא הרוחנית... אנסה לסרוק את התמונה במילים שלי:
היקום הוא אין סופי, זו המופשטת הראשונה שסטה ממנה האדם לכל דורותיו, ולא במקרה- מהמופשטת הזו מתחילה לבצבץ התמונה שלנו. היקום הוא פיזיקלי דהיינו מורכב מחלקיקי יסוד פיזיקלים, למדנו בפיזיקה שאף האור מורכב מפוטונים פיזיקלים, ולמעשה כל המציאות מורכבת מעצמים בעלי זהות פיזיקלית- החל מהפוטון הבלתי נראה ועד לגלקסיות וצבירי העל שגם הם בעלי זהות פיזיקלית. כל העצמים הפיזיקלים האלה מהקטן ועד הגדול ביותר מנהלים ביניהם יחסי גומלין טבעיים שמשפיעים בכל המובנים על עיצוב מהותם, וגם מסבירים את עצם קיומם ומיקומם במרחב. האדם זיהה ארבעה כוחות יסוד הפועלים בין העצמים במסגרת ההשפעה ההדתית ביניהם, כלומר מוצא הכוחות הוא בעצמים עצמם- אין מקור אחר לכוחות, זו המסקנה שאין עוררין עליה.
מהמסקנה האחרונה רוצה לעבור אל גרעין תמונת המציאות. אם נבחן עצם מסוים מהמרחב בכל גודל ומצב, ונבקש ברגע נתון לציין את "רשימת צירופי הכוחות" המסבירה ברגע זה את מהותו- קיומו- ומיקומו – הרי מטבע הדברים לרשימה כזו אין ולא יכול להיות קיום, כי אין סוף לעצמים הסובבים אותו; כל עצמי היקום נכללים ברשימה הזו. אם כן המופע שמסביר את קיום העצם שעינינו רואות ברגע זה – שותפים לו בו ברגע כל עצמי היקום, ומכיוון שכך- מקור המופע הזה הוא באין סוף. האם צריך שנה או שנתיים בשביל להעמיק ביקום ולהגיע ולעמוד על מקור המופע ועל רשימת העצמים שהשתתפו בו? האם צריך שנת אור? מליארד שנות אור? עשרים מליארד? טריליון שנות אור?
כן, השאלה היא שאלה של זמן מבחינתינו, כי ככל ונרחיק לכת בסביבה כך נזהה יותר עצמים ונאסוף יותר מידע על רשימת הכוחות של העצמים השותפים למופע שלנו, ובאופן הזה נתקרב יותר ויותר לתוצאה עד לרמת דיוק מקסימלית ביותר... וכאן בדיוק קבור הכלב. כאן מקור הליקוי בתפיסתינו לתמונת המציאות, כי שביב הרגע שאנו בוחנים במסגרתו את מהות העצם עוד לא נגמר- הכיצד עברנו לרגע הבא? התוצאה שרשמנו לפנינו על נייר וכינינו אותה כתוצאה בעלת רמת דיוק מקסימלית ביותר- כפתה עלינו רגע מדומה שאין לו קיום במציאות. במילים אחרות, תראה לי היכן מסתיים הרגע הראשון האחראי למופע- בשביל לעבור לרגע הבא ולמנות אותו.
אילו ליקום ולעצמי היקום היה סוף, ובמקרה כזה יכלנו ללכת עד סוף היקום, למנות את העצמים שבו, ולעמוד במדויק על הכוחות הנגזרים מהם והמסבירים את קיומם וקיום כל העצמים הקרובים והרחוקים מהם. או אז "לרגע הבא" – היינו לזמן היתה משמעות, כי במתחם הרגע הראשון יכלתי למדוד את המרחק ביני לבין סוף היקום, למדוד את העצמים בשטח הזה ואת הכוחות שלהם, ויכלתי להגיד שברגע הראשון קרה מופע מסויים עם עצמים מסויימים וכוחות נתונים, ואז בסיום המופע מותר לי לעבור לרגע הבא ולמדוד את נתוני המופע הבא. אולם מה לעשות ובמקרה החלופי של המציאות שלנו- אנו נמצאים עם יקום אין סופי ותקועים ברגע הראשון שאינו נגמר. המופע שמסביר את קיומינו וקיום כל העצמים סביבינו מתרחש לנגד עינינו על פני שביב של רגע שאינו נגמר, לכן "לרגע הבא" אין קיום, היינו כל עוד ואנו מבחינים בהתרחשות המופע- "לרגע הבא" לא יכול להיות קיום. ואם כן מהי משמעות "הרגע הנוסף" שאנו חשים בקיומו? מהי משמעות הזמן?
דוגמה מעשית להבנת הדברים: נסו לצאת לרגע מהעולם... כלומר נסו לצאת בגופכם מהעולם ולהתבונן על העולם מחוצה לו, בדמיונכם. ובכן, תיאורטית, אנו אמורים לראות עולם עם עצמים אין סופיים דוממים, כי העולם קיים והסיבה לקיום העצמים במרחבו קיימת, עצם נוכחות העצמים תעיד על זאת... אולם בפועל אנחנו רואים, אף בדמיון, עולם דינמי אין סופי שלא עוצר לרגע והשאלה היא מדוע? מה גרם לתנועתו?
התצפית שלנו היא זו שגרמה לו לנוע וההסבר מיד.
מוכרים לנו מספר מכשירי תצפית שצורבים עבורינו את רישומי המופעים, כמו רשם קול- טייפ, מכשירי מדידה של רעידות אדמה, מצלמות, מסרטות ווידאו... ובכן בואו נישאר עדיין מחוץ לעולם ונתבונן בו בדמיוננו, אך הפעם ניעזר במצלמה שתצלם עבורינו את היקום, כלומר נחליף את "הדמיון" שלנו במצלמה שתצלם במקומינו את העולם, והתוצאה מגיעה מיד: המצלמה צילמה ויש בידינו תמונה, אולם וכידוע התמונה שבידינו הינה חלקית כי לא ניתן לצלם באחת את היקום האין סופי, לכן ומאותה הזווית לחצתי שוב על הכפתור ולקחתי עוד תמונה ועוד ועוד תמונה עד שהצטברו בידי מספר תמונות כאשר כל תמונה מתעדת למעשה את אותו המופע שקרה באותו שביב של רגע- אך עדשת המצלמה שלי לא יכלה לתפוס את כל השטח לכן היה הצורך במספר תמונות.
סידרתי איפוא את התמונות שבידי על השולחן בסדר רציף וישבתי לבחון אותן, והינה להפתעתי אני מבחין מתוך רצף התמונות בסרט נע, כלומר עיניי שימשו במהלך הבחינה כמקרן שרץ בתוכו סרט, פשוטו כמשמעו. וכן הדבר במציאות: עינינו קולטות תמונות בודדות של עצמים דוממים, כל תמונה והעצם הנבדל שקלטה- אין תמונה השווה לאחותה כי אין עצם השווה לאחיו, אך יש תמונה הדומה לאחותה וזה למעשה אחד המאפיינים של הסדר בו ממוקמים עצמי היקום, ובזכות המאפיין הזה אנו רואים את אותו העצם לכאורה לאורך כל זמן ההקרנה (הראייה) ויכולים לכן לעקוב אחריו, אך מאידך מזהים אותו בטעות כעצם דומם במרחב שמשתנה קלות מעת לעת.
אנו משוטטים במרחב דרך חושינו שקולטים עבורינו תמונות אין סוף במרחב, ואלו הן תמונות שכל אחת מהן מתעדת תמונה נבדלת מעצמי המרחב; לעולם אין תמונה השווה לאחותה, ולעולם אין תמונה שלא דומה לאחותה. הדינמיקה הזו יוצרת במוחינו סרט נע וזהו מקור המציאות הדינמית בה אנו חשים. לדינמיקה הזו וכאמור ישנם מאפיינים שהתורה עמדה עליהן בהרחבה, בראשן עומד המאפיין: "יהוה", י–הווה: תמשיך התמונה הנוכחית שאתה קולט ותופיע גם בהמשך המרחב; כלומר השינוי יהא כה זעיר עד שידמה לך וכאילו מדובר באותה התמונה. לכן, כאמור, אנו מזהים את העצמים ועוקבים אחריהם.
מכאן, הזמן הוא אחד ממוצרי המוח האנושי שמעבד את התמונות הדוממות שחושינו מלקטים מתוך עצמי העולם האין סופיים שהסיבה להתהוותם מתחוללת ממש בניצוץ של רגע אחד – הוא הרגע הזה, ולמעשה אנו משוטטים בשביב הרגע הזה שאינו מסתיים לעולם כי מקורו באין סוף; הכל מתחולל כרגע לנגד עינינו, כל תמונה שעינינו קולטת מתחוללת היא כרגע ביחד עם התמונה השניה שדומה לראשונה וניצבת לידה- ויחד עם השלישית והרביעית... כל התמונות שאנו מלקטים ומעבדים במוחינו- מתחוללות "באחד"- באותו ניצוץ של רגע. ושוב, אינכם מתבקשים "להאמין" בתמונה החדשה הזו... כי מלבד זו אין עוד תמונה פיזיקלית שתסביר את קיום העצמים ביקום- היינו את המציאות.
עד עכשיו ראינו את הזמן כציר שהתחולל סביבו תהליך אשר פעל על העצמים ושינה את מהותם, והתהליך הזה חילק את ציר הזמן לשלוש תחנות: עבר, הווה ועתיד. וכאן בנקודה הזו התחילה הסטיה שלנו מהמציאות, וזאת כאשר הגדרנו שלא כדין את המרחב וכאילו אנו רואים את סופו ומגבילים את מקומו ואת מניין העצמים שבו... ובזאת הצלחנו ליצור שלא כדין את הסיבה לקיום העצמים הללו; היינו בזאת הצלחנו להגדיר לכאורה את התהליך שבמהלכו נוצרו העצמים במרחב, וכך יצרנו יש מאין את המונח "תהליך" ומתוכו גזרנו, והפעם כדין, את מונח הזמן- כי אכן לכל תהליך עבר הווה ועתיד.
הליקוי בתפיסה שלנו לתמונת המציאות נוצר איפוא בשלושה שלבים:
1. הגבלת היקום והגדרת עצמיו.
2. הגדרת התהליך להתהוות העצמים.
3. הגדרת ציר הזמן שהתהליך נוצר סביבו.
עד כאן פסק הזמן שלקחתי מסידרת "שבעת ימי הבריאה", וכן אני חותר לעיקרון החיים האין סופיים שככל הנראה יש לו קשר הדוק עם הדברים שהועלו, וגילוי נאות- אינני מזהה עדיין את העיקרון הזה אני חותר אליו. "סיבתיות" – זו מילת המפתח שהתורה מנסה לקשרינו עימה שוב, והליקוי שלנו הרחיק אותנו אף מהבנת התורה. אנחנו כה רחוקים במהותינו מהמונחים הבסיסיים של טקסט התורה; מהסיבה הזו אינני רואה טעם להמשיך ולסיים את פרקי הסדרה האחרונים.
אלברט שבות
הערה שנכתבה ב- 16 ליוני 2015: ולמי שהגיע עד כאן... ההמשך הטבעי עבורו הוא ללכת לסדרה "התורה נגד המדע".