קוד: מידע אנושי 7 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (7)
האדם נולד איפוא עם כוח רצון בלתי מוגבל, בתוך גן-עדן בלתי מוגבל של מידע. הוא יכל להגיע אל המידע שרק רצה, ויכל לעבד את המידע שרק רצה. עיבוד המידע הוא אשר יצר את שמות התואר של הדברים שנפגש עימם האדם, והוא אשר יצר את שמות הפועלים והנפעלים שהתהוו ע"י עיבוד זה. כאשר "רצה" להגיע למשל אל נקודה מסויימת, ובעצם הרגע ההוא נוצר הפועל "להגיע" ועימו נוצר שם המקום שהגיע אליו, כולל רשימת שמות ותיאור כל המקומות שעבר דרכם עד שהגיע אל מקום חפצו...
הוא רצה לטעום או לאכול ובאותה הזדמנות נולדו שני הפועלים : לאכול ולטעום... למיותר לציין כי כל הפועלים שנולדו, שהתהוו, שיקפו רצון חיובי, כי לא יכל להתהווה רצון שלילי; לא היה מונח כזה; והלכה למעשה – לא אמור להיות רצון שלילי... עצם המילה "שלילי" מצביעה על הגבלה, בעוד עצם קיום הרצון מצביע על התקדמות – לא על הגבלה.
מספר מילים על השמות והתיאורים וגם על השפה האנושית. איך נוצרה השפה האנושית על שמותיה ותיאוריה ופועליה ונפעליה...
אם נרצה לענות הלכה למעשה על השאלה הזאת, עלינו ללכת אל אחינו הקטן שזה עתה נולד, ולעקוב אחר התפתחות דיבורו. אנחנו מלמדים אותו בסופו של דבר את השפה שלנו, אבל הוא אינו לומד את השפה שלנו מיד כי-אם בהדרגה, וזאת מהסיבה הפשוטה : השפה האנושית קשה היא ומורכבת ומפותלת ורחבה, יש ללמוד מספר מאפיינים בו בזמן – אחרת לא יהיה טעם לשפה, כלומר, לא רק יש ללמוד להגות את המילה "שולחן" – כי הגיית המילה "שולחן" לא אומרת כלום, אלא בצמוד ללמידת ההגייה, ממש באותו רגע ההגייה – יש ללמוד לזהות את החפץ הזה עם ארבעת הרגליים ולדעת עליו כמעט את הכל, מאיזה חומר עשוי, האם הוא חפץ מאיים או ידידותי, האם הוא דומם או חי, וכאשר מגיעים לזיהוי החומר – יש להתחיל בזיהוי תפקידי החפץ הזה והקשר שלו לאדם, איזה שימוש ניתן לעשות בשולחן...
אם כן ועל מנת ללמוד את המילה "שולחן", יש להצטייד מראש במידע מוקדם בסיסי, שבלעדיו אין סיכוי להגיע אל ערך השולחן... יש להצטייד למשל ביידע בסיסי אודות החומר... מהו חומר ידידותי ומהו חומר מאיים; ולפני כן יש לדעת לזהות את מאפייני המושג המאיים והידידותי ברמתו המופשטת.
החומר הבסיסי בידינו; נותר המידע אודות החי והדומם. עד לשלב מסויים למשל – השולחן יכול להיות עבור הילד חפץ חי ונושם בעל אישיות שניתן לכעוס עליו ואף לחייך לו... השלב הזה בדרך כלל מקדים את שלב הזיהוי הסופי... עד שיום בהיר אחד, מגיח גידי הקטן מאי-שם עם הבשורה : "רוצה סוכיה שולן" – כלומר, רוצה את הסוכריה הנמצאת על השולחן. האימא בדרך כלל מזהה ראשונה את ההגייה הראשונה וצועקת במלוא גרונה : יייעקב, בוא בוא תראה את הבן שלך, רוצה סוכריה מהשולחן. תגיד לו גידי מה אתה רוצה? וגידי פוסק בביטחון : רוצה סוכיה שולן! זה עתה זיהה סופית גידי את השולחן על כל המשמעויות הנגזרות ממנו, בד בד ממש בו ברגע – נתן ביטוי לשליטתו בהגיית המילה "שולחן". כך גידי למד את אחת המילים האנושיות והוציא אותה מהכוח אל לפועל.
מסתבר שמשימת לימוד השפה האנושית, הינה משימה מורכבת ביותר... איננו מדברים על משימה בעלמא... ילדים מתחילים להפתיע אותנו במילים אנושיות מלאות ובד"כ בגיל שנתיים; אולם ולפני כן, מספר חודשים לפני כן, הם מתחילים לתת שמות משלהם לחפצים מסויימים חיוניים הקרובים אליהם, או אף לאנשים הנמצאים איתם במגע. הם לא מאמצים מיד את השפה האנושית, ובמקומה הם מפתחים שפה משלהם, ולפעמים שפה מלאה ומושלמת שלא חסר בה כמעט דבר. בן אחי הקטן קרא לי בזמנו "אטן" ATEN... ניסיתי לתקן אותו וללמד אותו את שמי "בירטו" או "אלברט" או לפחות "דוד" – אח של אביו... אך הוא בשלו : אטן! ויחד איתו כולם אימצו למגינת ליבי את השם שלו (שלי) – אטן בא אטן הלך, נו מה העניינים אטן, ספר משהו אטן!
לבני הבכור ארז היתה שפה אנושית תקינה, שרק חסר לרשום לה פטנט וללמדה לאנושות. רק אני ואימו הבנו את שפתו ואף השתמשנו בה ביננו... ישנם מילים מהשפה הזאת הנמצאים בשימוש בביתנו עד עצם הרגע הזה; וגם שאר אחיו למדו אותן ובלית ברירה משתמשים בהן.
- מה אני רוצה להגיד?
- יפה שאלתם! ועכשיו תורי לשאול! איך אדם הראשון למד את השפה האנושית?
- אל תענו – אני אענה; והתשובה היא : בדיוק כמו שאתם למדתם את השפה שהינכם דוברים אותה. אותו הדבר אותו התהליך... לא במקרה אתם למדתם את המילה הראשונה: רוצה, וגם הוא למד את אותה המילה.
- מי לימד אותו?
- המתכנת הראשי.
- הוא לימד אותו את "סוד" השולחן ואת כל המידע המקדים אודותיו?
- לא; הוא לימד אותו את הפרנציפ, ואדם הראשון המשיך את הפרנציפ. במילים אחרות, הוא הציג בפניו שפה אנושית ראשונה בת 22 אותיות ו-5 אותיות סופיות, לימד אותו להגות אותן, נתן לו מספר דוגמאות ללמדו את אופן השימוש – שקראנו לו "פרנציפ", ושלח אותו לדרכו – שהוא בעצמו יפתח את השפה שלו ויקבע את פועליה נפעליה ושמות תואריה...
הוא פתח למעשה את ספר התיעוד שלו בדוגמאות האלה :
דוגמה ראשונה / שיעור ראשון :
ג ויאמר אלקים, יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלקים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך. ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.
ביאור השיעור :
שים לב : ויאמר אלוקים... ויהי...; הכל מתחיל ומסתיים ברצון; קיום הדבר, כל דבר – תלוי ברצון. ואם תשאל מה הקשר בין הרצון לבין "האימרה" - הרי לך משמעות השפה שלפניך; היא נועדה בשביל לבטא את הרצון ולהביע אותו.
ויאמר אלוקים יהי אור: אלוקים אינו זקוק לפעול – לעשות פועל כלשהו – בשביל שרצונו יתקיים, ולבטח אינו זקוק אפילו לפועל הפשוט "לאמר"; ואף אתה אינך זקוק לשום פועל בשביל לקיים את רצונך. עם זאת, השם יתברך יכול גם "לאמר" את רצונו – היינו להשתמש בשפה האנושית המביעה את רצונו; והתוצאה חד היא : הרצון יתקיים כהווייתו. מכאן נגזרת ההערה העקרונית המקשרת בין "הרצון" לבין "האימרה" : אינך יכול לאמר דבר שאין רצונך בו, כי האימרה והרצון חד הם.
וזהו סדר הדברים; או אם תרצה – "נוהל הבעת הרצון, ותהליך עיבודו" :
1. ויאמר אלקים, יהי אור: בשלב הראשון אתה מביע את רצונך. רצון זה ומן הסתם הינו גולמי ובלתי מעובד, כי בשלב זה – המוח שלך עוד לא נכנס לתמונה, רק הנשמה נמצאת בתמונה, והנשמה מטבעה יכולה לרצות דבר גולמי בלתי מוגדר, בלתי מעובד – כמו אור... או לחלופין "הרצון" שלה יכול "לפעול" אף בשטח המעובד – כפי שנראה בשיעור הבא – כמו בבית בנוי למשל : הנשמה יכולה לרצות שהבית הזה יהיה מואר, שמח, ריחני, יפה...
2. ויהי-אור. השלב השני נכנס לתמונה מיד עם סיום השלב הראשון, היינו עם הבעת הרצון המלא והמושלם. רצית אור, מיד – ויהי אור!
אולם ניתן גם להביע רצון ובד בבד להכניס את המוח לתמונה; או אז המוח בוחן את הרצון הגולמי של הנשמה, ובד בבד מזווג את הנתונים המקשרים את הרצון הזה עם עולם המציאות, ובאופן זה מגיע לכלל האפשרויות שניתן להרכיב מהרצון הזה, ולמעשה מגיע לאין-סוף אפשרויות ונוסחאות ומודלים; בזאת מסתיימת המשימה הראשונה של המוח.
משימתו השניה היא לבחור מתוך שלל האפשרויות שהגיע אליהן – את החבילה הטובה ביותר ולהעמיד אותה שוב לשרות הרצון (הנשמה) – כך שיבחר מתוכה את האפשרות הרצויה לו, כפי שביארתי לפני מספר פרקים ובהרחבה, באמצעות מספר דוגמאות...
אם כן השלב השני בפועל, אינו הוצאת הרצון מהכוח אל הפועל, אלא עיבוד הרצון ע"י המוח והכנת האפשרויות הנבחרות לטיפולה החוזר של הנשמה (הרצון). אולם, ובהעדר נתונים מספיקים למוח, היינו כאשר הרצון הוא כה גולמי עד כדי שלא ניתן לקשרו עם שום נתון רלוונטי למציאות, או גם אז הרצון הזה יצא אל הפועל ויתקיים כהוויתו המקורית ביקום. במקרה מעין זה – המוח ייכנס לתמונה רק לאחר הווית הרצון, היינו לאחר יציאתו לפועל, כי אז יתהוו נתונים שלא היו נגישים למוח עד עכשיו, ואת הנתונים הללו ישאב המוח, ע"י בחינת מהות הרצון שהיתהווה במציאות.
השיעור הראשון של אדם הראשון הדגיש מקרה כזה : ויאמר אלקים, יהי אור – אולם, יתכן ועדיין אין למוחך מושג מה היא מהות האור, כי המדובר במושג גולמי לחלוטין... במקרה כזה, ממשיך השם יתברך ומדריך את האדם, גם הרצון הגולמי שלך יצא מהכוח אל הפועל וישתקף מולך במציאות – באופן שמוחך יוכל לעמוד על נתוניו ולבחון אותם; או אז יתאפשר לו לבצע את השלב השני מתוך משימתו המקורית : עיבוד נתוני הרצון והכנת חבילת האפשרויות הנבחרות לשרות הנשמה (הרצון). כך בפועל התרחשו סדרי הדברים בשיעור הראשון :
א. הובע רצון גולמי : ויאמר אלקים, יהי אור
ב. יצא לפועל הרצון הגולמי : ויהי-אור
ג. נבחנו ע"י המוח – נתוני הרצון שהיתהוו במציאות : וירא אלקים את-האור
ד. ...והתחילו לזרום הנתונים הראשונים ע"י בחינתם בפועל : האור כי טוב
ה. והינה הגיע שלב עיבוד הנתונים הללו : ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך. את העיבוד הזה ניתן כבר לעשות, כי נראים במציאות נתוני "הרצון הגולמי"; וניכרים בנתיים שני נתונים : אור מאיר יפה ונעים; זהו למעשה רצון השם יתברך : אור; זהו הנתון הראשון שכבר ניכר ונראה מול עיננו.
ניתן להפיק מהנתון הראשון עוד נתון מחשבתי, המופק בד"כ ע"י המוח; וזהו הנתון השני : עצם הרצון הראשוני של השם יתברך, מצביע על מעמדו : האור אינו משקף בחירה טובה בין יתר הבחירות הטובות, ואף אינו משקף את הבחירה הטובה ביותר; כי אין לאור מתחרים, הוא היחיד בנמצא – אין טוב אחר; אין בחירה אלטרנטיבית. מכאן, "יכל" השם יתברך להסתפק בקיום רצונו זה, לסגור את החנות כבר ביום הראשון וללכת הביתה, כי כל דבר אחר שיעמוד בצמוד לאור, יצמצם בהכרח ממרחבו. תפוז עגלגל קטן ויפה יכול לתפוס מרחב קטן ממרחבי האור ובכוחו לצמצם את המרחב הזה ולגזול ממנו...
באופן מודגש, אין המדובר דווקא באור המוכר לנו, היינו האור הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן מהשמש ומהכוכבים; שורש האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות, המידע המושלם הגולמי, הוא שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס, הוא בהיר; זהו האור. זה האור שנוצר מתוך רצון השם יתברך; וכך אפילו קרני האור המגיעים מהשמש באמצעות חלקיקיו – גוזלים בהכרח ממרחב האור ומצמצמים את רצון השם ואף מחבלים בו. מדוע אם כן לא סגר השם יתברך את החנות ביום הראשון והלך הביתה?
- כי הוא "רצה" להנות מהאור הזה – "ההנאה הגדולה ביותר".
את "ההנאה הגדולה ביותר" ראה השם יתברך בצורת יישות ששואבת לעד מהאור האין-סופי הזה; כלומר באמצעות הליך-צפי כזה – יכולה ההנאה הגדולה ביותר של השם יתברך לצאת אל הפועל. מכאן נובע מקור כוח הנתינה של השם יתברך, ואף עלינו השפיע הכוח הזה : יש מי שנהנה מעצם הנתינה...
אם כן, זהו מקור רצון השם יתברך ביצירת יישות האדם; ובצמוד לרצון הזה, או אם תרצה – בצמוד להחלטה הזו, נולד המנגנון בו יימצאו ויפעלו כל הגורמים האלו : אור, מידע, כוח נתינה, כוח שאיבה, האדם, והיקום.
כך ניתן לתאר את פעולת המנגנון : אדם שישאב מהאור האין-סופי באמצעות יקום גשמי אין-סופי, המייצג את המידע האין-סופי. או במילים פשוטות : אדם שיחיה בגן-עדן.
הגיע הזמן לחזור אל הכיתה ילדים, כי השיעור הראשון עוד לא תם, ולמעשה אנחנו נמצאים בעיצומו...
ענינו על השאלה "מדוע לא סגר השם יתברך את החנות ביום הראשון, והמשיך במסע עם רצונו"; אולם עדיין מבצבצת ולא מניחה השאלה הקשה : אבל התפוז העגלגל הקטן תופס מרחב ממרחבי האור ומצמצם אותו בפועל! גוזל אותו! מרחב האור מצטמצם ונגזל ע"י התפוז, או במילים אחרות – ע"י היקום הגשמי! ואף ע"י האדם! איך מנטרלים בעיה כזו?
- ע"י חוק ההתאמה הסימטרית. חוק זה הוא אשר יסדיר את הבעיה הטכנית שנוצרה.
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
ניתן להבין את הקשר בין החוק לבין הבעיה הטכנית, אם נקשיב לדברי סניגור היקום, שהותקף ע"י סוללת העו"דים של האור :
- יקום יקר, אתה תופס את המרחב שלי! אתה החושך!
"אכן", ענה היקום לנציגי האור : "אני תופס את המרחב שלך, כי אני עומד דומם כגולם במרחב... אומנם אני הוא המידע בכבודו ובעצמו – אך מהו ערכו של מידע דומם במרחב... אתה הוא האור בנתיים ואני הוא החושך"
וכך המשיך היקום בתשובתו :
- "עם זאת, גם אתה אור יקר – שותף "לבעיה" שלי : גם אתה עומד דומם במרחב; אומנם אור דומם אינו כחושך דומם, אך סימפטום "הדומם" מרחף גם מעליך..."
- מהי כוונתך בדומם...? פלט אחד העו"דים הוותיקים של האור, "מדוע אתה קורא "לדומם" – בעיה?"
- כי אתה אכן טוב; הטוב היחיד בנמצא, אך אינך מייצר עוד טוב... אינך מוליד ילדים, נכדים... הייתי רוצה לראות עוד "טוב" במרחב, עוד "טובים"... עצם מהותך – חוסמת את האפשרות שיווצר עוד טוב במרחב.
- ומדוע אתה חושב שעצם מהותך כיקום – פותרת בעיית הילדים ופותחת את השער בפני כיתה חדשה של טובים?
- לא אני פתרתי את הבעיה, השיב היקום, כי-אם הוראה חד משמעית שקיבלתי מהשם יתברך – היא שעשתה את ההבדל.
הוראה זו אומרת : הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; כלומר ממני. במילים אחרות, ממשיך היקום וטוען, אני חייב בכל רגע לעמוד לרשות הרצון האנושי שיבקש לקטוף ממני כל פיסת מידע שרק ירצה... ולא זאת בלבד; כי אותה ההוראה מחייבת אותי בנוסף, להתאים פיסת המידע הנקטפת ממרחבי – למימדי הרצון האנושי כפי שעוצב ע"י בעליו האדם. אם אין זה תהליך של הארה – אינני יודע הארה מה היא...
יוצא, שהיקום המנוגד למהות האור, סולל את הדרך לעוד אור, לעוד טוב... אותו התפוז העגלגל שתופס ומצמצם את מרחב האור – דרכו מגיע האדם לעוד אור ובעצם, דרכו נפתח השער לעוד אור; וזה הטוב "החדש" שנולד. לילד הזה בעצמו – השם יתברך פילל, ל-"טוב" הזה שנוסף על הטוב הקיים – השם יתברך פילל, ולפעמים אף קרא לו "טוב מאוד". בלעדי מציאות היקום והחוק הסימטרי הפועל עליו – הטוב הנוסף לא היה נולד; רצון השם יתברך הוא אשר הוציא אותו מהכוח אל הפועל.
אנו חוזרים איפוא לשיעור הראשון של "נוהל הבעת הרצון", ואנו נמצאים עדיין בשלב ה' :
ה. והינה הגיע שלב עיבוד הנתונים הללו : ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך. כל פיסת מידע ביקום תיוותר על כנה הדומם ומקומה החשוך, עד שיגיע אליה האדם דרך רצונו; או אז מרחבה החשוך יואר בין רגע, ויהפוך למרכיב עיקרי בתהליך ייצור האור.
ו. ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה: לאחר שלב עיבוד המידע ע"י המוח, ולאחר הוצאתו מארון הכוח אל המציאות בפועל ע"י הרצון, בא השלב הרשמי – המשרדי אם תרצה; יש לשים תווים לציין נקודות ולקרוא בשמות. בלעדי ציון נקודות ושמות – לא ניתן להמשיך אל הנקודה הבאה.
בשלב הזה קיבל אדם הראשון את השיעור הראשון שלו בלשון : למדת עד עכשיו איך לפתח את הרצון הגולמי שלך – באמצעות עיבוד הנתונים המתהווים במיצאות, וכך אתה עובר מספר שלבים ויש לתייגם את כולם במילים אנושיות, במטרה לעבור כאמור אל שלבים אחרים או אל רצונות אחרים...
מכאן, וקודם כל, יש לתייג את הרצון הגולמי שלך. אהבה, אחווה, אור... התג האחרון ניתן ע"י השם יתברך, כדוגמא לציון תואר אנושי לרצון גולמי : אור.
ממצאי "הרצון הגולמי" הזה עובדו בפועל, והיגענו דרכם אל היקום, אל ההנאה, אל החושך... וגם התג האחרון ניתן ע"י השם יתברך כדוגמא לתואר של ממצא...
דרך הרצון הגולמי הראשון איפא היגענו, בפעולת חשיבה אופיינית של המוח, אל תואר גולמי אחר; לרצון הראשוני קראנו "אור" ולממצא המקביל – תוצר פעולת החשיבה קראנו "חושך", ואומנם גם האור גם החושך מייצגים תתי-תואר הנגזרים מהם : האור יכול לייצג את חלקיקי האור הגלי המוקרנים מהשמש, והחושך יכול לייצג את היקום הדומם או את השחור האומלל... בדרך זו מגיעים אל כל תת-ייצוגי ושמים לו תג : ניתן לקרוא למשפחת האור – יום, הוא היום הזורח הנולד מידי יום ביומו... וניתן לראות בחושך את הלילה, היא השקיעה של אותו היום המנוגדת מטבעה לעצם לידת היום ולעצם מהותו; וגם תגים אלו באו כדוגמה למשבצת תיוג התת-ייצוגי.
בדרך זו איפא מתפתחת השפה האנושית; זהו אחד הסממנים העיקריים של השיעור הראשון; ועדין נותר ממנו נתח אחד, לא פחות חשוב מהסממן עצמו : העקביות, או אם תרצה – חובת העקביות.
ויהי-ערב ויהי-בקר: לכל ממצא אליו מגיעים – השלכה עקבית על תת הממצא שאתה בדרך אליו; ולהשלכה זו גבולות מוגדרים עם התחלה וסוף, כדוגמת ההשלכה הראשונה שבדוגמה : אם היגעת ליום ולילה, אזי גם ליום גם ללילה התחלה וסוף, ואת שניהם יש לתייג: בוקר יסמל את התחלת היום ו ערב יסמל את סיומו; בד בבד יסמל הערב את פתיחת הלילה, שתסתיים מטבעה עם הבוקר.
מכאן האדם הגיע למסקנה זו : הרצון הגולמי נגזר מתכונת האין-סופיות, ולכן לא ניתן להגדיר חד משמעית את תכונתו או להגיע אל תכליתה, אין הגדרה לאור, אין גבול לאהבה, אין תכלית מוגדרת ליופי; אין הגדרה לרצון הגולמי; בעוד לממצאי הרצון הגולמי המתהווים במציאות כתוצאה מעיבודו – גדרות גם הגבלות בפועל.
אני יכול להגדיר אם הבית הזה יפה מאוד או מעט יפה... אני יכול לסווג את אהבת האישה, הילד, הטבע... אולם אינני יכול לסווג את אהבת האדם, אין הגדרה לאהבת ההורים, אין גבולות לאהבת הטבע.
אני מגיע מכאן לאחת המסקנות העקריות והחשובות ביותר – אשרוד קודם את המסקנה ואחריה אסביר מדוע תיארתיה "כחשובה ביותר"...
לפי סדר הדברים – או הנוהל המסודר של הבעת הרצון שראינו לעיל, הרצון הגולמי הרחב והבלתי מוגדר עומד בראש הסולם, ולאחריו מגיע תורו של הרצון המוגדר שניתן להצביע על גדרותיו ולסמן אותם. אני יכול קודם כל לרצות באור, ולאחריו מגיע היום והלילה שאני יודע את ערכם המוגדר, את תיאורם המוגדר, ואת משך הופעתם המדוייק. זאת ועוד: לפני שהיגעתי ליום וללילה, היגעתי אל החושך – אל החומר הגשמי שמסמל את היקום האין-סופי, אולם ולמרות תכונתו האין-סופית זו – ניתן להצביע עליו ולהבין חלק ממהותו; היקום היינו הינו בר הגדרה חלקית, ובכל מקרה הוא מקדים בסולם ההגדרות את הגדרת היום והלילה; וכך אנו מגיעים לסולם הזה:
1. אור – רצון גולמי בלתי מוגדר.
2. חושך או חומר גשמי – רצון גולמי בר הגדרה חלקית.
3. יום ולילה – רצון גולמי מוגדר ומוגבל.
ובאופן הזה אנו מגיעים אל גוף המסקנה: נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו.
במילים אחרות, אם מישהו חשב על פיתה מאבולעאפיה – שישכח ממנה בנתיים, כי יש להקדים את הרצון המוגדר והמוגבל הזה – רצון גולמי אחר רחב ובלתי מוגדר, שיכול להוביל אל הרצון המוגבל של הפיתה המוגדרת עם זעתר. משה רבינו למשל, ולפני שקרע את הים, רצה את החופש לו ולעמו, ורק לאחר רצונו זה – בא רצון קריעת הים שהינו לכל הדעות רצון מוגדר ומוגבל.
יש מי שיאמר שגם "החופש" מהווה רצון מוגדר ומוגבל, כי משה רבינו בעצם רצה לו ולעמו שיצאו מעבדות המצרים שרודפים אותם... ואני מסכים עם ההערה הזאת, ומסיק ממנה שמשה רבינו הקדים את רצון החופש החצי-מוגדר שלו ברצון גולמי אחר הרבה יותר רחב והוא – הרצון לטוב, שיהא לעם ישראל טוב; וגם את הרצון "הכמעט" בלתי מוגבל זה – קדם לו "רצון" הרבה יותר מופשט, בלתי מוגדר ורחב – הוא השאיפה והרצון להתקרב לאור ולינוק ממנו.
אם כן יגיד המגיד יש בעיה! כל פעם שאני רוצה משהו – אני צריך לעבור את כל מדורי האור עד להגיע ממש אל האור עצמו...? יותר קל לי כבר לקחת אוטובוס אל יפו העתיקה פינת אבולעאפיה, או אף לקנות כרטיס טיסה אם אני נמצא בפנמה למשל ונורא בא לי על פיתה חמה עם זעתר מאבולעאפיה.
הטרוניה שלך נכונה רק חלקית – זו תשובתי במיצוי למתלונן הזה; זאת כי אין את החובה לעבור את כל מדורי האור כל פעם מחדש, מספיק להימצא בתוך גל האור – דבר שמצמצם עבורך הרבה מאוד מדרגות בסולם האור שיכול להגיע אף עד אבולעאפיה...
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו."
את המסקנה הזו תיארתי כעיקרית ו"חשובה ביותר" – מתוך תכונה פשוטה שזיהיתי: "המורה" חזר על אותו הנתיב המוביל אל אותה המסקנה – במהלך כל השיעורים – 7 הם במספר; כפי שנראה להלן. בזאת אני משלם את חובי האחרון לשיעור הראשון, שעדיין נותר לסיומו שניות ספורות:
ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד. אחד המאפיינים העיקריים של ציוני הדרך הוא מיספורם; בנקודת ציון זו נולדו המספרים, כחלק מ השפה האנושית הראשונה בת 22 אותיות ו-5 אותיות סופיות.
הייתי רוצה לבחון בהזדמנות זו את המספר 22 אותיות ואת המספר 5 המסמל את מספר האותיות הסופיות. מדוע בעצם 22 אותיות ולא 19 או 23... מדוע נבחרו רק חמש אותיות מתוך 22 שיהא להן צורות אחרות בסיומן? מדוע בעצם שלא יסתיימו כל האותיות בצורות אחרות?
ברצוני לתפוס טרמפ של ממש על הנושא הזה, ולהעלות עוד סוגיה שנתקלתי בה עוד מימי נעורי...
הקושיה שלי שוב היא עם המספרים, ומסתכמת בתהיה קטנה: מי שם דגש על המספר עשר!? כל המספרים בעצם סבים סביב המספר הזה... העשרים, השלושים, המאה, האלף, המליון... הטרליון... מישהו יודע כמה עשיריות יש בטרליון? השאלה היא: למה דווקא המספר עשר! ולמה לא אחד עשרה או שבע עשרה... מדוע נצרב במוח האנושי דווקא מספר-ציון זה?
אני צריך לחזור שוב אל המספר 22 שלנו, ולעלות דרגה בקושיה שלי: אני הולך לעסוק בבניית שפה: אפשר למעשה לבנות שפה של ממש דרך אות אחת לא יותר – נגיד א: אפשר לקרוא למים באות א, לקיר אא (שתי אותיות זהות רצופות), לפועל לאכול אאא, לשתות א אא – כלומר להגות את האות א, לקחת נשימה קטנה ולחזור פעמיים על אא; לשמיים הייתי נותן 19 א – לסמל את גודלם... שפה זו קרובה לשפת המחשב – לשפת התיכנות קובול C obol – אם איני טועה.
אם נשתמש בשתי אותיות בלתי זהות – נוכל לייעל את השפה ולהעשיר אותה... ניתן להכניס אף את מוטיב הצליל לשפה, כלומר להישאר עם האות (א) היחידה אך לשחק בצליל שלה: מים: א עם צליל נמוך; א עם צליל ארוך – זה כוס, והצירוף של א ארוך ואלף קצר יוביל אותנו למילה בעלת משמעות שונה... וגם כאן אם איני טועה – השפה הסינית התקנית מנדרין – משתמשת במוטיב הזה.
ניתן להשתמש גם בצליל המוסיקאי... קיים שימוש נרחב במוטיב הזה בשפה האנושית בת יומינו; כל השירים והפזמונים מעידים על זאת... אימי ז"ל קראה לשפה הזו כשפת הנשמה – ואני חותם בעשר אצבעותי על הזיהוי הזה...
ובכן, נחזור לשאלתינו המקורית – וביתר שאת ביתר עז: מדוע נבחרה שפה בת 22 אותיות ו- 5 אותיות סופיות לשמש את אדם אבינו בשיעורו הראשון? מדוע דווקא 22... ומהיכן צץ המספר עשר ונצרב במוחינו?
מאוד מעניינת השאלה הזאת; ובאמתחתי עוד שאלות מעניינות, הינה רשימה חלקית :
אם אזום וועידה מדעית של כל המכובדים לעיל, ניוטון, איינשטיין, וויין... ואפנה להם, כל אחד בתחומו ובמחוז הכוחות "שלו", את השאלה הזאת : מדוע? מדוע הכוח האלקטרו-מגנטי גורם למשיכה בין שני מטענים שסימנם הפוך? מדוע קיים יחס הפוך בין אורך הגל הדומיננטי לבין הטמפרטורה של הגוף השחור?
אין לי ספק שאקבל מכל מדען בנפרד תשובה מדעית מדויקת הנשענת על צפי מדעי מדוד בחדר מעבדה. יתכן מאוד שאקבל במקרים מסויימים תשובת-שרשרת מקורית שתחזיר אותי למקור התופעה / הכוח, כמו במקרה של תופעת הגאות והשפל : כוח הכבידה אחראי לה! ואני אמשיך ואקשה – באותו המעמד ובאותו התחום של כוח הכבידה : ומדוע כל גוף מושך גוף אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק שביניהם? מהיכן נוצר כוח הכבידה האחראי על תופעת הגאות? ומדוע נוצר דווקא מהערכים האלו?
יתכן ואקבל ייחוס מדעי גם לשאלתי האחרונה אודות כוח הכבידה; יתכן מאוד... אינני בקיא בחוקי היסוד של הפיסיקה; אולם ובסופו של דבר אגיע בתמימותי אל השאלה המקורית שלי : ומדוע דווקא הערך הזה? ובאותה נשימה אמשיך ואשאל : מדוע נבחרה שפה בת 22 אותיות ו-5 אותיות סופיות לשמש את אדם אבינו בשיעורו הראשון?
את התשובה נמצא בשני מישורים; אחד עיקרי, ואחד משני נגזר ממנו :
התשובה במישור העיקרי מסכמת למעשה את המסקנה העיקרית של השיעור הראשון – אליה היגענו לעיל : נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק; במילים אחרות, כל התופעות והכוחות והערכים הנמצאים ביקום – מוצאם אחד : כוח הרצון; היינו כוח הרצון של השם יתברך וכוח הרצון האנושי; אולם כוח הרצון האנושי נגזר בעצם מכוח הרצון של השם יתברך – שרצה להפיק מרצונו הראשון, האור, את ההנאה הגדולה ביותר... למדנו על התכונה הזאת כבר בשיעור הראשון לעיל, ולכן חילקתי את תשובתי לשני מישורים, עיקרי ומשני.
תחת המישור העיקרי נמצא את כל הכוחות התופעות והערכים הקרובים מטבעם אל השירשור שבראשו עומד "האור" הגולמי – תוצר הרצון הראשוני של השם יתברך.
ותחת המישור המשני, נמצא את כל הכוחות התופעות והערכים הקרובים מטבעם אל השירשור שבראשו עומד רצון האדם.
המטרה שלנו היא להתחקות אחר הכוחות הפועלים ביקום ולהבין את מוצאם. עד עכשיו יכלנו לעמוד על מקור אחד הכוחות העיקריים האלו, והוא כוח האור, שמקורו "רצון" השם יתברך; את זאת למדנו מהשיעור הראשון של היום הראשון שתועד לעיל; ולמעשה כל הבריאה במלואה תועדה בשני הפסוקים הראשונים של התורה :
א בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ. ב והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים, מרחפת על-פני המים. (בראשית, א)
מכאן היסקתי שכל מה שבא לאחר שני הפסוקים הללו, מטרתו היתה להדריך את אדם הראשון ואותנו – איך להפעיל את הרצון שלנו, היינו איך לחיות. המסקנה הזאת נתמכת בשתי ראיות :
1. יג ויאמר, בי אדני; שלח-נא, ביד-תשלח. יד ויחר-אף ה' במשה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי – ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם הנה-הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו. טו ודברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. טז ודבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. (שמות, ד)
מחבילת הפסקוים שלעיל ניתן להסיק את משמעות מילת התואר "אלוהים": המדריך, המורה – הדרכה, הוראה, הכוונה... השם יתברך פונה אל משה: ואתה תהיה-לו לאלהים: ואתה תהיה המדריך של אהרן.
ראיה זו מצביעה על המשמעות המילולית של מילת התואר "אלוהים", וראיה מס' 2 להלן – תטיל אור על המהות המילולית של המילה "אלוהים" – ובזאת תפיח כוח ומעמד לראיה הנוכחית.
2. נא לזכור שעדיין אנחנו נמצאים במרחב השיעור הראשון שניתן אודות יום העבודה הראשון של השם יתברך; וכידוע ממתינים לנו עוד שישה שיעורים שישלימו את שבעת הימים.
שמתי לב שבכל הימים – בכל השיעורים, המתעד השתמש במילה "אלוקים" ואף בשני הפסוקים הראשונים של פרק א' השתמש באותה המילה; וכאשר סיים את תיאור עשייתו בשבעת הימים, מיד לאחר מכאן התחיל להוסיף את שם הווייתו לשם "אלוקים" ובאופן אינטנסיבי, וכאילו ביקש להפנות את תשומת ליבנו לההבדל הזה ולהדגישו.
לאחר מכאן יחזור המתעד אל המילה "אלוקים" בנפרד, וישתמש בה בשרידת הדו-שיח של חוה עם הנחש, המתועד בפרק השלישי :
א והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן. ב ותאמר האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן, נאכל. ג ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו: פן-תמתון. ד ויאמר הנחש אל-האשה: לא-מות תמתון. ה כי, ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כ אלקים, ידעי טוב ורע. (בראשית, ג)
הוא התחיל את הפרק הזה ב- "והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים ", המשיך בדו-שיח כאמור עם " אלוקים " בלבד, וחזר בחזרה אל ה' אלקים כאשר שמעו אדם ואישתו את קול השם יתברך, היינו כאשר הופיע בפניהם בכבודו ובעצמו, או אז הוא נקרא ה' אלוקים; ובנוסף, גם בהתחלת הפרק, כאשר תואר את מה שעשה בפועל נקרא ה' אלוקים.
מכאן, דיברה חוה עם הנחש על "אלוקים" המדריך : אלוקים הדריך אותנו לא לאכול מעץ הדעת, אבל אנחנו הולכים בכל זאת לאכול... לכן חזר וקרא לו בדו-שיח ארבע פעמים "אלוקים", אולם כאשר הופיע בפניהם ושמעו את קולו – מיד קראו לו ה' אלוקים; כך כאשר דובר בהתחלת הפרק על מה שעשה השם יתברך, גם שם נקרא ה' אלוקים, כי אין קשר ישיר בין עשיה להדרכה... אמור מעתה, בכל פעם כאשר מבקש השם יתברך להדריך אותנו, בתיעוד הזה יופיע השם "אלוקים" בלבד – היינו "המדריך", המורה, המחנך... וכאשר מתעד הכתוב את עשיית השם יתברך בפועל – יופיע בתיעוד ה' אלוקים, זאת כי גם בעשייה, כמובן, יש משום הדרכה – אך לא הדרכה ישירה.
בפרק כב של בראשית מתוארת פרשת העקדה. גם שם כתוב: א ויהי, אחר הדברים האלה, ו האלקים, נסה את-אברהם... ולאורך כל הפרשה השתמש הכתוב בשם התואר "אלוקים" עד אשר הגיע לפסוק הזה : יא ויקרא אליו מלאך ה', מן-השמים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר, הנני. במילים אחרות, עד אשר הופיע פועל אמיתי בזמן אמת הקשור בהשם יתברך, או אז השתמש המתעד בשם ההוויה של השם יתברך.
במילים אחרות, אני בא לטעון ששם ההווייה (ה') נועד לשימוש כאשר מתועד רצון השם בפועל; אולם וכאשר רצון השם הוא להדריך אותנו באופן ישיר בנושא כלשהו, כך שברצונו שנלמד את המוסר הישיר ואת הערך הישיר ואת השיעור הישיר של הנושא, או אז הוא משתמש בשם התואר: אלוהים שמשמעותו היא : השם יתברך המדריך. המורה.
...המשך לפרק (8)