קוד: מידע אנושי 11 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (11)
השם יתברך אינו מצווה אותנו לאהוב אותו בכל לבבינו ובכל נפשינו ובכל מאודינו – זה לגבי הפסוק הראשון.
לגבי חבילת הפסוקים השניה מפרק כט בשמות, התשובה היא שהשם יתברך איננו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו פר בן-בקר, ולא אלים שניים, ולא לחם מצות בלולות בשמן, ולא חלות מצות בלולות בשמן, ולא רקיקי מצות משוחים בשמן, ולא סולת חטים.
בנוסף, בחבילת הפסוקים האחרונה מאותו הפרק, ניתן להניח שניחשתם את התשובה... הוא אינו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו את האיל, ואינו מבקש לקחת את דמו ולזרוק על המזבח סביב. השם יתברך אינו מבקש לנתח את האיל לנתחיו, לא לרחוץ את קרבו ואת כרעיו, ולא לנתח את ראשו. הוא אינו מבקש מאיתנו להקטיר את כל האיל המזבחה, ולא להעלות לו אותו לריח ניחוח...
כי השם יתברך אינו "זקוק" לכל הפולחנים האלה. זהו הנוסח המלא של התשובה המסכמת.
- אם כן, אתה נכנס למעגל סגור של סיחרור עצמי... כי השאלה המעיקה המתבקשת חוזרת על עצמה וביתר שאת : ואם כן, מהי משמעות הפסוקים האלה?
- על השאלה הזאת עניתי באריכות בראשית ספרי הקודם גוף ונשמה, וזו תמצית התשובה :
עלי לתת תוקף למיקומי במעגל המידע שברצוני לחתור אליו; או אז יורשה לי להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף...
במילים אחרות, אינני יודע כרגע – מה משמעות " ושחטת את-האיל, ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב", כי עוד לא היגעתי אל מעגל המידע הספציפי הזה שברצוני לחתור אליו. התנאי להגיע אל מעגל המידע הזה, הוא לתת תוקף למיקומי עליו; בלשון אחרת : העובדה שאני עומד בשמות כט וקורא בקול רם פסוק טז – אינה אומרת שזה המקום שעלי להימצא בו, כי עוד לא היגעתי אל המקום הזה, אני רק משקיף עליו מרחוק ומתאווה להגיע אליו... אני קורא את המילים של הפסוק הזה ומתחשק לי פשוט להבין אותם... אבל אני עדיין נמצא במקום אחר; צריך להתאזר בסבלנות ולקטוף את המידע ע"פ הסדר; הוא אשר אמרתי בהתחלת המאמר הזה :
- ומהיכן משיגים "מידע"?
- מחנות המפעל של המידע : ממקור המידע.
- מי הם הבעלים של החנות הזאת?
- ישות אחת הנקראת : השם יתברך.
- ומה היא הראיה שהישות הזאת שולטת בחנות הזאת ולא הטבע? כלומר למה עלי להאמין שישות מסויימת שולטת במידע ומזרימה אותו באופן מסודר, ומדוע עלי לדחות את התיזה הטוענת שהמידע פשוט נמצא ביקום – כמו שאני ואתה נמצאים ביקום? מדוע אתה כופה עלי "ישות מסדרת"?
- המוח שבי הוא הראיה. הוא לוקח מידע מהחנות הזאת באופן מסודר, דבר המעיד על הימצאות מסדר ובעלים בחנות הזאת, שאינו מרשה לקחת מה שבא ליד ממנה. – סוף ציטוט מראשית המאמר...
השאלה היחידה איפוא שנותרה במחוז הזה – היא זאת :
- ובמה תלוי המנגנון הזה של "קבלת המידע" באופן מסודר מאת השם יתברך? כלומר, מתי אוכל לקרוא ולהבין את הפסוק "ושחטת את-האיל, ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב"? מתי אוכל להגיע אל "המקום" הזה?
- כאשר יהיה תוקף למיקומי במקום הזה. היינו, כאשר "ארצה" להיות במקום הזה. הדבר איפוא, תלוי, בסופו של דבר, ברצוני האישי והחופשי; עלי רק לדעת לנהל את "רצוני", עלי לדעת להשתמש בו... ולפי השיעורים שהציע לנו השם יתברך בפרק הראשון של בראשית – הדבר אינו של מה בכך... ומאידך-גיסא, הדבר אינו בשמים...
בינתיים יש לי רק חשקים ומאוויים ואף שאיפות ממוקדות – להגיע אל מקום פלוני ולפענח את המידע שבו... ולחשקים ולשאיפות האלו אגיע – כאשר הרצון שלי ידביק אותם. מכאן המסקנה הפשוטה הזאת : לא די לחשוק ולשאוף... יש לרצות.
למסקנה האחרונה היגעתי מזמן, אולם ואני מודה – היא נשמעה לי רוב הזמן כעוד סיסמה חכמה... עד שנגעתי ממש בתכניה, היינו עד שהיגעתי ממש אל המידע ונגעתי בו וקראתי אותו ושיננתי את מה שקראתי ושוב קראתי וצבטתי את עצמי : אכן אני נמצא במקום וקוטף את המידע. כך היגעתי למשל אל תיבת נוח, אל המבול, אל פרשת שמע ישראל, אל הנחש הערמומי שאינו נחש ואינו ערמומי... כך היגעתי אל הדו-שיח המרתק של השם יתברך עם אדם הראשון והבנתי אותו; כך פרצתי אל השיח האישי מאוד של חוה אימנו עם עצמה, וקיבלתי אישור מקדים מהמתעד, על כניסה יוצאת דופן זו לצינעת הפרט... היגעתי עד ללשכת פרעה והקשבתי לשיחת-הכרות שקיים עם יעקב אבינו – שיחת-חולין מרתקת בפני עצמה. גיליתי באותה ההזדמנות, כי חכמת פרעה אינה יורדת ממקומו... וכשאני אומר "מקומו" – כוונתי להכרתו למציאות השם יתברך ולחוק ההתאמה הסימטרית שהנהיג בעולמו. "מקומו" – רמת הכרתו... כן, פרעה הכיר את רזי חוק ההתאמה הסימטרית! והמתעד תיעד את הכרתו זו.
היגעתי לעומק ההכרה – עד כמה הקדימו אותנו הדורות במנת משכלם, בהבנתם למציאות, באינטלקטואליות שלהם, עד כמה עלו עלינו באינטליגנציה הטבעית שלהם; עד כמה עברה אותנו רמת האינטליגנציה שלהם. ונא לשנן איתי את הגדרת האינטליגנציה המוסכם עליה בדורינו : אינטליגנציה היא מכלול הכשרונות שבאמצעותם עומד האדם על בעיות הדורשות חשיבה יעילה. היא "היכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן "היכולת להבחין בין דבר לדבר".
כאן אני חוזר אל מידת הקל וחומר שהשאלתי לרגע, מציב אותה על יד פרשת העקדה, ומעלה דרכה את התהייה הזאת :
אברהם אבינו נתבקש לשחוט את בנו כניסוי לאמונתו בקיום השם יתברך... אני אוזר כוח ומעלה את השאלה הפשוטה ביותר : איש בקומת אברהם אבינו, בקומת חוכמתו, במקום שהגיע אליו והוא עומד עליו – מתבקש לאמת את הכרתו ע"י שחיטת בנו... – כמעט באותו הדור, המתעד תיעד את הגוי "פרעה" והכרתו לחוק ההתאמה הסימטרית, אעמוד על זאת בהמשך... כלומר, אם פרעה הקרוב לאותו הדור – הצליח להגיע אל הכרה כזו, האם ניתן בכלל לתאר את הכרת אברהם אבינו?
ואברהם אבינו נתבקש לשחוט את בנו כבחינה לאימות הכרתו בפועל; האם אין כאן אבסורד? האם ערך החיים שאני דוגל בו – הינו האחראי לזיהוי האבסורד הזה, או רמת המשכל שלי – היא האחראית לזיהוי הזה?
השאלה המקורית היא : אם מנת המשכל שלי הביאה אותי לזהות את האבסורד הזה, לא קל וחומר מנת משכלו של האיש אברהם? האם לאיש כזה מציבים "אתגר" כזה? "ניסיון" כזה? אבסורד כזה?
אינני שוקל כאן את השאלה האם הרגש עולה על ההכרה; וכבר דנתי בשאלה הזו במאמרי הקודם על העקדה – והיגעתי למסקנה פשוטה : הרגש מבצבץ מתוך השטחים המתים של ההכרה... במילים אחרות, רגשות האדם אמורות להיות חלק אינטגרלי מהכרתו; זהו המצב הנכון שכולנו אמורים להימצא בו; אולם כאשר הרגש נוגד את ההכרה, סימן הוא כי ההכרה אינה מושלמת; לכן אנו רגילים לראות ברגש כאופוזיציה להכרה – כי אין אנו רגילים לחיות בתחום ההכרה המושלמת; אין אנו מכירים את זהותה... אין אנו מכירים מצב מעין זה.
הינני איפוא להעלות כאן את האבסורד הגלום בעצם הטלת הספק : אם ההכרה היא שלמה, מדוע לבחון את הרגש שהוא חלק ממנה? האם מישהו יפקפק אם ביל גייטס הולך לישון על בטן ריקה? הרי תמימי דעים אנחנו כי יכולתו של ביל גייטס לספק אוכל לעצמו – הינה חלק מיכולתו הפיננסית... ואם כן, היעלה על הדעת ששתי היכולות הללו יסתרו אישה את אחותה? זוהי רמת האבסורד שביקשתי לעמוד עליה, ואף גייסתי את מידת הקל וחומר לשורותי : אם אני הבחנתי באבסורד הזה, מכאן מהמצולות של הדור העני שלנו... שאברהם אבינו לא יבחין? שהדור שלו לא יבחין? שהפרי שלו יצחק מעשה ידיו, לא יבחין?
זוהי רמת האבסורד במחוז האינטלקטואלי, ואני משער שאברהם אבינו והדור שלו – עברו אותי במקצת במחוז הזה... ואיני מעז מכאן לגעת במחוז האנושי וערך החיים, כי אין לי ספק שגם המודעות של אברהם והדור שלו לערך החיים – עברה אותי ואת הדור "המתקדם" שלי ובלשון המעטה; לכן אסתפק בלשאול בפשטות : האם לאברהם אבינו יציבו את האתגר באם יכול לשחוט את בנו על מזבח אמונתו? אם אתגר כזה הסותר את מהות ערך החיים – נראה כאבסורד בעיני, אני בן הדור הנחות הזה עם הערכים הנחותים שלו – לאברהם אבינו לא כל שכן? לא קל וחומר?
אני צריך כבר לגשת אל פרשת העקדה, היא הפרשה שנכתבה בספר בראשית כב, והתחילה במילים האלה :
ויהי אחר הדברים האלה, והאלקים נסה את-אברהם (בראשית כב) – רש"י ז"ל עמד כאן על אבחנה דקיקה וקבע, מתוך ניסוח המשפט הפותח "ויהי אחר הדברים האלה" – כי "הדברים האלה" קראו בסמיכות לדברים אחרים שקדמו להם, היינו הדברים שקראו בפרק כא שקדם לו. רש"י קבע את זאת אך לא נכנס לפרטים; ולא נותר לנו איפוא אלא ללכת אל פרק כא הקודם ולעמוד עליו – אם ברצוננו להבין את פרשת העקידה.
וכן הוא הדבר, הדברים סמוכים וקשורים; שתי הפרשות ושני הפרקים עוסקים באותו המוטיב וסבים סביב אותו הציר : הרצון בילדים, או אם תרצה – הולדת ילדים, חינוך הילדים.
א וה' פקד את-שרה כאשר אמר; ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ב ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, למועד אשר-דבר אתו אלקים. ג ויקרא אברהם את-שם-בנו הנולד-לו, אשר-ילדה-לו שרה – יצחק. ד וימל אברהם את-יצחק בנו, בן-שמנת ימים, כאשר צוה אתו אלקים. ה ואברהם בן-מאת שנה, בהולד לו את יצחק בנו. ו ותאמר שרה – צחוק עשה לי אלקים: כל-השמע, יצחק-לי. ז ותאמר מי מלל לאברהם, היניקה בנים שרה: כי-ילדתי בן לזקניו. ח ויגדל הילד ויגמל; ויעש אברהם משתה גדול, ביום הגמל את-יצחק. (בראשית כא)
בחבילת הפסוקים שלעיל, הדגשתי את שרשרת המילים "יצחק", ומעיון ראשוני ניתן להבחין במגמה מסויימת שהמתעד מבקש שנבחין בה : מהיכן נבע מקור השם "יצחק". ויש לנו סיפור ארוך עם המילה הזו, שהתחיל בפרק יח כאשר באים המלאכים אל אברהם ומבשרים לו כי ייוולד לו בן לזקוניו...
א וירא אליו ה' באלני ממרא; והוא ישב פתח-האהל, כחם היום. ב וישא עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים עליו; וירא וירץ לקראתם מפתח האהל, וישתחו ארצה. ג ויאמר: אדני, אם-נא מצאתי חן בעיניך – אל-נא תעבר מעל עבדך. ד יקח-נא מעט-מים, ורחצו רגליכם; והשענו תחת העץ. ה ואקחה פת-לחם וסעדו לבכם, אחר תעברו – כי-על-כן עברתם על-עבדכם; ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. ו וימהר אברהם האהלה אל-שרה; ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת – לושי, ועשי עגות. ז ואל-הבקר רץ אברהם; ויקח בן-בקר רך וטוב, ויתן אל-הנער, וימהר לעשות אתו. ח ויקח חמאה וחלב, ובן-הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם; והוא-עמד עליהם תחת העץ ויאכלו. ט ויאמרו אליו, איה שרה אשתך; ויאמר הנה באהל. י ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן לשרה אשתך; ושרה שמעת פתח האהל, והוא אחריו. יא ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות לשרה, ארח כנשים. יב ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה-לי עדנה, ואדני זקן. יג ויאמר ה' אל-אברהם: למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד – ואני זקנתי. יד היפלא מה' דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה – ולשרה בן. טו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי – כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת. (בראשית יח)
מכאן אנו רואים כי שרה הטילה ספק בנכונות הדברים... וגם לספק ישנם דרגות וסיווגים : ישנו הספק המוגדר היבש שהאדם מטיל אותו מתוך בחינה מדוקדקת של הדברים, וישנו גם "חצי הספק" שאינו מעיד דווקא על בחינה מדוקדקת – כי-אם על ההפך הנכון מהסוג הראשון : הספקן הראשון בדק ובחן, אולם הספקן השני הסתפק בבחינה שטחית עד בלתי רצינית, ומתוך כך הגיע לחצי הספק שלו המבוסס על אמת חצויה – מה שנקרא בעגה שלנו "שמועות והבלים ואגדות ואמונות תפלות"...
הספק של שרה אימנו, הדגיש המתעד, היה מהסוג השני הירוד, שאינו מביא תעודת יוקרה לבעליו... לשרה אימנו קוראים בסלנג של הדור – חפיפניקית, לא רצינית... ובמה דברים אמורים?
המדובר באישה שהכירה את בוראה ברמת ההכרות שלא יורדת מזו של בעלה אברהם... ובכל זאת, היא מטילה ספק באפשרות שתביא ילד לעולם, למרות הבטחת השם הברורה...
עם זאת, גם אברהם אבינו ולכאורה לא טבל את ידו בצלחת, והינה גם "הצחוק" שלו מתועד בפרק יז הקודם :
טו ויאמר אלקים אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי: כי שרה שמה. טז וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו. יז ויפל אברהם על-פניו ויצחק; ויאמר בלבו, הלבן מאה-שנה יולד, ואם-שרה, הבת-תשעים שנה תלד. יח ויאמר אברהם אל-האלקים: לו ישמעאל יחיה לפניך. יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את-שמו, יצחק; והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו. (בראשית, יז)
האמת היא, שאילולא הצחוק (הספק) של אברהם, לא הייתי יכול לעמוד על הספק (הצחוק) של שרה ולסווג אותו... ובכן אלה הם פני הדברים :
ספק הוא ספק הוא ספק; כל הנחלים יורדים אל הים... בעוד מספר עמודים, אנו נעמוד על חטא אדם הראשון וחוה אישתו, ונגלה כי החטא שלהם בעצם מסתכם בהטלת הספק. השם יתברך פתח בפניהם את מלוא האפשרויות, להגיע אל כל מקום שרק ירצו בו, ולעשות ככל העולה על רוחם – כלשון המילה ומשמעותה : ככל העולה על רוחם... להגיע אל המידע האין-סופי ולפצח אותו, להבין אותו, להשתמש בו, לנצל אותו... והם בטיפשותם הטילו ספק : האם אני יכול להגיע אל הנקודה הזו? האם אני מסוגל לזאת או לזאת...
הטלת הספק איפוא על ידי אדם הראשון וחוה אישתו – היתה לחטא של ממש, כי לא הכיר אדם הראשון דבר מלבד האמת... הוא יצר את הספק. בימינו ומאידך גיסא – יש לנו הנחה... כי הספק כבר נוצר, ועובד, והשתכלל... ואף הפך להיות חלק אינטגרלי מחיינו; אנו מתבקשים בהוראת שכלנו הישר להטיל ספק בכל דבר, היינו לבדוק ולבחון אותו...
אומנם קיים הבדל מהותי בין "הטלת ספק" לבין "בחינה", כי "הבחינה" נדרשת בכל מעמד, בעוד "הטלת הספק" נדרשת אך כאשר האדם נמצא במעמד נחות, וביטחונו בעצמו ובמידע שבידו – מעורערים מאליהם ונוטים לבגוד בו... אולם מי ידקדק במונחים בשעת מעשה?
אשר על כן, היות ונולדנו אל תוך הספק, ומתוך "ההנחה" הברוכה והמשמעותית שקיבלנו, עומדת לנו תמיד האפשרות לחזור אל עצמינו ואל המידע שבידינו, ולצאת מהספק... מותר לנו להכנס אל הספק – זהו קופון ההנחה, אך אסור לנו להשאר בספק; כי לאחר בחינת הדברים והטלת הספק – עלינו להלבין את הדברים באופן ברור וחד משמעי, אחרת נהיה שותפים בפוטנציה לחטא אבינו הראשון.
וגם אברהם אבינו נהנה מההנחה ובידו קופון בתוקף : ויאמר בלבו, הלבן מאה-שנה יולד... הבת תשעים שנה תלד... הוא אשר אמרתי : זהו הספק המוגדר היבש שהאדם מטיל אותו מתוך בחינה מדוקדקת של הדברים. וגם אברהם אבינו נהנה מההנחה וגזר קופון ככל אדם אחר; אולם בד בבד הוא השתחרר לאחר מכאן מהספק לטובת הנתון הברור והחד משמעי... השם יתברך קלט את הספק שלו וענה לו ישירות :
יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את-שמו יצחק; והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו. (בראשית, יז)
ההמשך מתעד את סילוק הספק מלב אברהם וקבלת הדברים על ידו, באופן ברור וחד משמעי. הראיה לזאת היא, תיעוד סיום השיחה בין אברהם אבינו לבין השם יתברך – "תיעוד" יוצא דופן שהוקצה עבורו פסוק שלם, אולם אנו יודעים עכשיו מדוע ועל מה בא הפסוק הזה ללמד :
כב ויכל לדבר אתו; ויעל אלקים, מעל אברהם. (בראשית, יז)
ויכל – סיים, לדבר אתו – את השיחה איתו; כלומר השיחה והדין ודברים שהיו ביניהם – הסתיימו באופן מוחלט, ללא שאריות, ללא אי-הבנות וללא ספקות.
לא כן הסתיים "הספק" (הצחוק) של שרה... הדין והדברים באו דווקא לאחר השיחה, ולא במקרה תיעד המתעד את סיום השיחה לפרטי פרטיה :
יג ויאמר ה' אל-אברהם: למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד – ואני זקנתי. יד היפלא מה' דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה – ולשרה בן. טו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי – כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת. (בראשית, יח)
השיחה הסתיימה כאן עם סימן הכחשה גדול; ואומנם המתעד העיד על מקורו ולימד בדרך עקיפין עליה זכות : היא מודעת להשלכות הספק שאחז בה, ולכן יראה (חששה) מלהודות בו... מכאן לומדים שנטשה שרה את הספק שאחז בה וקיבלה את הדברים כהוויתם; אולם אנו לומדים במקביל על סוג הספק שדשה בו, והסוג הזה לא מביא לבעליו כבוד : ויאמר לא, כי צחקת. – זה היה צחוק במלוא מובנה של המילה. זה היה אבי אבות הספק.
זה לא היה הספק המוגדר שהאדם מטיל מתוך בחינה מדוקדקת של הדבר – כדוגמת הספק של אברהם אבינו כאשר דיבר בכנות אל ליבו וראשו, זה היה "חצי ספק" שמעיד על נטיית בעליו להתבסס על חצאי אמת ושמועות והבלים, לא על בחינה מדוקדקת ועניינית.
מכל האמור לעיל, אני לומד איך לנהל את המונח "צחוק" – ותלותו במקום שהונח בו... "הצחוק" הינו הספק – אך יש צחוק וצחוק... מכל מקום, קישור הצחוק לספק בא להוריד מערך הספק הגלובלי ולהניח אותו על אותו המדף של הדברים שהרצינות נעדרת מנופם.
הוא צוחק : הוא נע בין הספק לבלתי רציני, הוא מתנודד בין האמת לשקר; הוא מאמין-לא מאמין בעצמו ובמידע שבידו, הוא נמצא בעמדת ביניים בלתי יציבה... אולם דווקא מהעמדה הזו ניתן לזנק אל היציבות ואל הביטחון ואל הוודאות. זהו יצחק – ילד "הספקות" של הוריו שהגיעו דרך ספקותם דווקא אל יציבותם השיכלית ואל התודעה הבטוחה; לכן התבקש אברהם לקרוא לבנו בשם "יצחק" – כתיעוד לסיפורו של הספק שהידהד בנפש הוריו – אך לא בילה אותה, ובסופו של דבר – ידם היתה על העליונה; הספק נוצח על ידם.
אפשר איפוא להגיע מן הספק אל היציבות והביטחון, ואפשר גם להדרדר משם אל עבר מדרון תלול שאין לעומקו סוף... משם צוללים ומאבדים קשר עין עם המציאות – עד אין סוף... וגם מסלול הספק הזה – נקרא "צחוק". אל המסלול "המצחיק" הזה הגיע ישמעאל – בנה של הגר המצרית, ועינה של שרה קלטה אותו... אנו ממשיכים איפוא עם פרק כא הסמוך לפרק העקדה, ואנו מתקרבים בצעדים חפוזים אל הקשר בין שתי הפרשות :
ט ותרא שרה את-בן-הגר המצרית אשר-ילדה לאברהם – מְצַחֵק. שרה הבחינה במסלול המסוכן של ישמעאל; היא ראתה איך הוא מתמודד עם ספקותיו; איך הוא מצחק... איך הוא מידרדר ומאבד את ההגה והשליטה... מאבד את כל זה מרצון : הוא "מצחק" – זהו ביטוי חריף העולה על "צוחק", כלומר הולך לקראת הספק ללא שום כוונה להתמודד איתו... נהפוך, הוא מחפש את הספק, וכשאיננו – יוצר אותו במו ידיו; הוא מצחקק ופניו אל ההבלים ואל האמונות התפלות.
י ותאמר לאברהם, גרש האמה הזאת ואת-בנה: כי לא יירש בן-האמה הזאת, עם-בני עם-יצחק. – יש לעצור כאן ולהבין מספר מונחים ומושגים וקושיות שיש להם קשר ישיר עם עקדת יצחק ועם הבנת הניסיון של אברהם.
כולנו יודעים כי שרה אימנו היתה עקרה, ולה היתה שפחה מצרית בשם הגר, שהשיאה אותה לאברהם ע"מ להבנות ממנה... מה משמעות המונח "לֵהִבַּנות"? השאלה השניה המעיקה היא : ומדוע שרה היתה עקרה? ומדוע בעצם שפחתה שלה היתה פוריה? מה חסר בשרה – שבמקביל נמצא בשפע אצל השפחה? מותר לנו לתהות ולשאול ואף להשתמש במידת הקל וחומר : שרה אימנו "שמקומה" לא יורד ממקום אברהם – עקרה, ושפחתה פוריה? שרה אימנו הכירה את חוק ההתאמה הסימטרית והשתמשה בו בפועל, כלומר השאיפות שלה היו בידיה, בשליטתה – היא יכלה להגיע לכל מקום שרצונה סימן; רק היתה צריכה לסמן את הנקודה בה חפצה... ובכל זאת, המתעד סימן אותה כעקרה :
ל ותהי שרי עקרה: אין לה ולד. (בראשית, יא) – והרי לא יודעים אנו מה משמעות עקרה? אלה המתעד ביקש להפנות את תשומת ליבנו לעובדה הזו : אין לה ילד, היא לא הצליחה להגיע אל רצונה בללדת ילד – או ולד בלשון המקרא. אולם השאלה הבסיסית היא : ומהיכן לנו כי שרה אימנו הכירה את חוק ההתאמה הסימטרית ומהיכן לנו כי היא הגיעה למקום של אברהם – היינו לרמתו של אברהם?
התשובה על זאת שמבחינים בה בסוף בפרק יא של בראשית – מעניינת בפני עצמה : מתוך הרמה של שרה אימנו – אנו לומדים על רמתו של אברהם – בעלה; וגם כאן אנו משתמשים במידת הקל וחומר : עדותו של המתעד על שרה אימנו – כי לא "הצליחה" לכוון את רצונה וללדת ילד, מעידה כאלף עדים על רמתה של בעלת העניין, שעדיין נקראת שרי : היא נמצאת במרחב חוק ההתאמה הסימטרית, אך אינה מצליחה להתנהל במרחבו כראוי... אינה מצליחה ללדת ילד. את כל זאת אנו לומדים מפסוק ל' של בראשית : ותהי שרי עקרה: אין לה ולד. במילים אחרות, זהו הסיווג העדכני של "המקום" שלה : היא נמצאת במרחב חוק ההתאמה, אך בערבון מוגבל... היא עוד לא הגיעה עם רצונה אל המעמד "לרצות ילד".
במקביל, ואנו עדיין בפרק יא, למלכה אשת נחור אחי אברהם – מעמד נחות מנשוא... וזהו הסיווג העדכני של "מלכה" בהמשך לאותו התיעוד : בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה. – זהו הסיווג של מלכה! מלכה היא ביתו של הרן שנקרא על שמה : "אבי-מלכה", וגם נקרא "אבי-יסכה" – "יסכה" : עוד אחות של מלכה ששמה נקשר בשם אביה... היינו, מעמדה נקשר בשם אביה.
[ מיהו אם כן הרן אשר באמצעותו מסווגים את מעמד הבנות שלו – היינו את מקומן? ]
בשביל לענות על השאלה הזאת, עלינו להביא את מלוא חבילת הפסוקים שמספרים לנו את סיפור "המקום" של אברהם, של שרי, מילכה, יסכה, והרן...
כו ויחי-תרח שבעים שנה; ויולד את-אברם, את-נחור, ואת-הרן. כז ואלה תולדת תרח – תרח הוליד את-אברם את-נחור ואת-הרן; והרן הוליד את-לוט. כח וימת הרן, על-פני תרח אביו, בארץ מולדתו, באור כשדים. כט ויקח אברם ונחור להם נשים: שם אשת-אברם שרי, ושם אשת-נחור מלכה, בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה. ל ותהי שרי עקרה: אין לה ולד.
לכל ילד ייחוס אחד ומוצא אחד : הוא בנם של אביו ואימו. כלומר, אם אני תופס ילד ושואל אותו "מי אתה?" – הוא יענה לי : "אני בנם של משה ויעל". משה ויעל הזדווגו ונולד מהזיווג הזה שמעון. אלה הם טבע הדברים שנראים על פניהם פשוטים; אולם המתעד שהוא השם יתברך בכבודו ובעצמו, התעקש למשוך את תשומת ליבנו במקרה הזה באופן מיוחד, על מנת להגיד לנו באופן ברור ביותר : אלו רק פני הדברים... אכן, שמעון הינו פרי זיווגם של יעל ומשה, אולם לא תמיד הוא פרי רצונם.
מהמשפט האחרון אני מבין, כי הילד בא לעולם כתוצאה מרצון הוריו; אולם לנו ולדורות האחרונים לא היתה מוכרת התבונה הזאת, חשבנו כי הילד בא לעולם כתוצאה מהזדווגות הוריו – ותו לא. התיעוד הברור שלפנינו מראה שני סוגי הולדת ילדים :
1. איש ואישה שחוברים יחד לרצון משותף אחד : להביא ילד לעולם. או אז הם מזדווגים והילד נולד.
2. איש ואישה שמזדווגים ומביאים ילד לעולם.
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה' (בראשית, ד) – זהו סיפור הילד הראשון שבא לעולם, וזהו התיעוד הראשון של שלבי הבאתו, או אם תרצה – יצירתו. את היצירה הזו יצר אדם וחוה אישתו, במסגרת גן המידע האין-סופי שנפרש בפניהם, הנקרא בעגה שלנו "גן-עדן" : אכול כפי יכולתך... קטפו את הפרי שאתם רוצים, במידות שאתם רוצים, בזמן שאתם רוצים. הכל פתוח בפניכם, אין-סוף אפשרויות, דרכים, מידע, זמן... רק לרצות ולקטוף.
נחשפנו לעיל לעיקרון המכנה המשותף : אם שני אנשים או יותר – רוצים לכבוש את אותו היעד, לאן יתכופף היקום – לרצון של זה או של זה?
כך ניסחתי את התשובה : יש ליקום מכונת חישוב קטנה שמשתמש בה במקרים מביכים מעין אלה... הוא פשוט עושה פעולת חישוב פשוטה : מהו המכנה המשותף הגדול של שני הרצונות; והתשובה המופיעה על מצג מכונת החישוב – היא אשר תתבצע.
"מכנה משותף גדול" – היינו המכנה שיכלול בתוכו את כל הרצונות הנפגשים בנקודה משותפת אחת. באופן זה נוצר "מנגנון שאיפה" שערכיו שואפים כל הזמן לגדול ולהתרחב. מנגנון זה יפתח את שעריו בפני כל מי שייפגש עם אחד מערכיו, לא משנה מתי ובאיזו נקודה. בלשון אחר, שמעון "ישאף" שרצונו ייפגש באיזושהי נקודה עם רצונו של שמואל, כי ניתן רק להרוויח מפגישה כזו. היקום יבצע את רצונו של שמעון, בתוספת בקשיש שלא חשב עליו... דרך המנגנון הזה מתפתח האופק האנושי ומימדיו מתרחבים.
חשוב דווקא לנו לזכור, שאנו מדברים על רצונות טהורים... של אדם וחווה למשל, לפני ביצוע החטא...
...ובמקרה של פגישת שני כוחות שליליים או יותר, היקום ייחשב את "המכנה המשותף הקטן" ויתכופף בפניו. הכוח השלילי הקטן ביותר ישלוט במרחב ויהפוך לנורמה.
...ובמקרה של פגישת שני כוחות סתמיים או יותר – ואת אופצית הפגישה הזו אני מוסיף עכשיו, כמעין פגישת מחזור אקראית בין שני כוחות סתמיים או יותר, שנמצאה ביניהם נקודת חיכוך משותפת – כפגישת שני אנשים סתמיים, ללא כוונה מסויימת, ללא שום כיוון תכליתי... מה יעלה מפגישה כזו? איך מר ייקום ייחשב את הכוח המשותף הנוצר?
- הוא ייחשב את "המכנה המשותף הזמין"; היינו את המכנה המשותף של כל הכוחות הסתמיים שנפגשו בנקודה הזאת, ברגע זה. כל העולם יהפוך למעין כפר קטן אחד – לצורך חישוב התוצאה הגלובלית; והתוצאה יכולה להיות טובה, בינונית, או אף גרועה עד לאסון בלתי צפוי. בעגה שלנו קוראים לאפשרויות האלה "גורל" או "מזל", ומחברים אותם עם התוצאה המתקבלת ממחשב היקום : גורל טוב, מזל רע, מזל מפתיע, גורל עגום...
על ציר המרחב "הסתמי" הזה נוצרו מושגי "הכוונה", "לכוון", "להתכוון", כי האדם זיהה בחושיו את הסכנה הטמונה במרחב הזה וביקש להתרחק ממנה ע"י כיוון מחשבותיו ורצונותיו בפועל, אולם המושגים הווירטואלים המקבילים שנוצרו באותו המרחב ועל אותו הציר, כמו "גורל" ו"מזל" - הכשילו את האדם והכריעו את מלחמתו האישית במרחב הזה. ובהסח הדעת האדם טען עם עצמו ובכל הרצינות : זה מזלי, וגורלי... מי אני להלחם נגדו?
על מוטיב עקרוני אחד עמדתי מתוך לימודי למשניות, והוא מוטיב "הכוונה"; שהאדם יתכוון למה שהוא עושה, שיתכוון... היינו שיהיה תיאום הדוק ומדויק בין פעולותיו לבין מחשבותיו בפועל. למדתי למשל, שאם אדם הביא קורבן פסח למשל לבית המקדש והתכוון בטעות בשעת ההקרבה לקורבן מסוג אחר, הרי קורבן הפסח הזה פסול – בגלל הטעות של כוונת בעליו. הבאתי רק דוגמה קטנה אחת למקום "הכוונה" במשנה, אך הינני להעיז ולקבוע כי כל הלכות ומצוות התורה "מכוונים" רק לזאת : שהיהודי יתכוון למה שהוא עושה, שיכוון את רצונותיו, שיכוון את מחשבותיו, שישלוט בהם, שלא יצור כוחות סתמיים ויהיה עבד לגורל; שמתוך רצונותיו יווצרו כוחות מוגדרים ורצויים – לא כוחות סתמיים נטולי כתובת. שישלוט ביקום ולא להפך.
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה': זהו סיפור הרצון המשותף הראשון בהסטוריה. הגזע האנושי קיים בפועל כהמשך לרצון היצירתי זה, וכתוצאה ישירה ממנו.
והאדם ידע את-חוה אשתו – לדעת אודות דבר : זה לזהות את הדבר, לזהות את מאפייניו, את תכונותיו, את מהלכיו, וזהו רק השלב הראשון של הידיעה.
השלב השני הוא, כאשר אני מזדהה עם מה שזיהיתי בפועל... להזדהות : היינו לקבל ולאמץ את כל התכונות והתכנים שזה עתה זיהיתי.
השלב השלישי הוא השלב המעשי : לעבד את הנתונים שבאמתחתי, ולהחליט אם אני עתיד להתמזג עם בעל הנתונים בפועל. להתמזג : היינו להוציא את רצונותי המשותפים לו מהכוח אל הפועל.
הרצון הראשון שיוצא מהכוח אל הפועל במסגרת השיתופית החדשה – יסמל את הפרי של הידיעה המושלמת שהיגעת אליה. מכאן ניתן להסיק שאדם וחוה יכלו ללכת על רצון אחר... יכלו למשל לרצות במשותף להגיע אל נקודה מסויימת ביקום, או לפתח קו מחשבתי מסויים...
ותהר ותלד את-קין, - זהו איפוא פרי הרצון הגולמי המשותף הטוב ביותר שהחליטו עליו. לציין כי "הרצון" הזה יצא אל הפועל על פי נוהל הבעת הרצון, המתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר, אל הרצון המוגדר והמדויק, כפי שעמדנו על העיקרון הזה לעיל.
ותהר ותלד – גם שני השלבים האלה משקפים את עיקרון נוהל הבעת הרצון :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו."
וגם התיעוד הבא מטיל אור על מנגנון העיקרון הזה :
ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו, כצלמו; ויקרא את-שמו שת. (בראשית, ה) – ויולד בפועל בדמותו – עם ראש אף עיניים אוזניים ידיים ורגליים; זהו פרי הרצון המוגדר והמדויק; אך קדם לזאת רצונו הגולמי : הוא רצה אותו כצלמו – כמוהו, ללא גדרות וללא הגבלות; השמים גבולותיו... בעוד כמאה עמודים אעמוד על המונח "צלם", וכך היגדרתי אותו : (לזכור שאנו עדיין נמצאים במסגרת הפרצה שפתחתי לכבוד המזבח...) :
"לתמונה יש הגדרה ופינות ומימד וגבול, אולם את הצלם לא ניתן להגדיר – לא את מימדיו ולא את גבולותיו... המילה "צלם" מבטא למעשה את העדר ההגדרה."
ותאמר, קניתי איש את-ה' – לקנות דבר : לקחת אותו, לקטוף... קטפתי פרי מאחד העצים של גן-עדן, במסגרת המרחב האין-סופי שאני נמצאת בתוכו, ובמסגרת אפשרויות האין-סוף העומדות לרשותי. היא דיברה ישירות מתוך מתחם ההתאמה הסימטרית :
קניתי איש את-ה': גלשתי בתחום חוק ההתאמה הסימטרית שנקבע על ידי השם יתברך, והשתמשתי בו בפועל; קטפתי דרכו...
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
אדם וחוה ביקשו איפוא לשפר את אפשרויות רצונותם ע"י הרחבת המכנה המשותף הגדול, הגם ומתחם חוק ההתאמה הסימטרית פותח בפניהם אפשרויות אין-סוף... אגב זאת, ובעוד כמאה עמודים, אגלוש לשאלה המתבקשת : מדוע דוקא חוה הרתה וילדה – ולא אדם? הבירור שעשיתי במקרה הזה – הטיב עם חוה והחמיא לה.
ציינתי לעיל בתור הערת אגב, כי אני עתיד לגלוש אל תוך לשכת פרעה ואל שיחת הנמוסין שערך ליעקב אבינו. מתמליל השיחה הזו שתועדה בתורה לפרטי פרטיה, עמדתי על עובדה שהדהימה אותי : פרעה הכיר מקרוב את חוק ההתאמה הסימטרית. במילים אחרות, הוא התחבר ברמה הגבוהה ביותר עם ישות העל – לפחות פעם אחת בחייו, והמתעד תיעד את הכרתו זו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים; הדברים בהמשך יעידו על זאת ועל עצמם.
שאלתי את עצמי – וכי מדוע טרח המתעד ליידע אותנו אודות העובדה הזאת? מדוע היה חשוב לו שנדע, כי פרעה המצרי, הגוי, הכיר את חוק ההתאמה הסימטרית והתחבר עם ישות השם יתברך? אינני מעריך שהתורה תיעדה את כל מי שהכיר את חוק ההתאמה הסימטרית...
אני מעריך שהשם יתברך ביקש שנדע, כי חוק ההתאמה הסימטרית היה חוק טבע לכל דבר, שהיה ידוע לכל ברמה האנושית האוניברסלית. כל העולם הכיר את קיום השם יתברך, וכל העולם היה מודע לקיום חוק הטבע הראשון שלו, כמו שבימינו כולנו מכירים ו"משלימים" עם חוק המשיכה האוניברסלי : האם מישהו יתמה אם הרפה מחפץ שבידו ונפל ארצה? טבע הדברים הוא שיפול ארצה. וגם טבע הדברים היה קיום חוק ההתאמה הסימטרית, היינו שהאדם מוציא את רצונו מהכוח אל הפועל – כל רצון אשר ירצה; רק צריך לרצות... נותר לשאול : ואם כן מדוע לא המשיך האדם לעשות שימוש בחוק הזה שכה יכל להטיב איתו... מדוע נטש אותו והלך אל החושך? מדוע הלך לעבוד?
זהו האבסורד האנושי שאין לשום אדם בשר ודם תשובה עליו... איננו מסוגלים אף לתאר את האבסורד הזה ואת תכניו – אילולא התערבות יוצר האדם שהכיר את יצירתו ואת כליותיו... רק בהתערבותו יכלנו לעמוד על מאפייני האבסורד הזה ולהבינו ולקרוא פשוט עליו על גבי שורות קריאות הכתובות באותיות ובלשוננו... הוא תיעד זאת באמצעות פרק ג של בראשית.
ומכל מקום, ביקש המתעד שנדע, היום בדורנו אודות העובדה האבסורדית הזאת : האדם האבסורדי הכיר לאשורו את חוק הטבע הראשון – חוק ההתאמה הסימטרית וגם "חי" במרחב שלו ימים שלמים... האבסורד הוא ש"ימי החיים" האלה הלכו ופחתו מאדם לאדם, מדור לדור, עד שנעלמו להם כליל; ואינני יודע לשים את האצבע על היום והתאריך בו איבד האדם קשר עם החוק הידידותי זה, ואני מציין את המילה "ידידותי" באירוניה מתועבת ומכריז עליה.
בראשית, פרק ה :
א זה ספר תולדת אדם: ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אתו. ב זכר ונקבה, בראם; ויברך אתם, ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם. ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו; ויקרא את-שמו שת. – שת הוא הילד השלישי של אדם וחוה, ויתכן מאוד שהוא הילד העשירי במספר, אך הוא הילד השלישי שהולידו אותו בני הזוג אדם וחוה בחסות חוק ההתאמה הסימטרית.
הראשון היה קין – הוא הילד הראשון שנולד מתוך רצון האדם. על תיעוד הרצון הזה עברנו לעיל, באמצעות התיעוד המפורט הזה :
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה'. (בראשית, ד)
עוד באותו הפרק, תועדה לידתו של הילד השני הבל, אך ללא הפרטים שהוצמדו לתיעוד הראשון; זאת כי אין כבר סיבה לחזור ולשנן את אותם הפרטים... אנחנו כבר יודעים מדוע ועל מה נולד קין... הפרטים האישיים שמספרים על מקור הרצון הספציפי בילד השני הבל – אינם אמורים להופיע בספר התיעוד המאוד ענייני של המתעד. לכן הוא הסתפק בתיעוד הזה :
ב ותסף ללדת, את-אחיו את-הבל; – די לכם לדעת שגם הבל נולד מתוך "רצונם" של אדם וחוה.
עודינו באותו הפרק, ולקראת סיומו, חזר לתעד שתי לידות נוספות של שני ילדים – שת ואנוש. שת הוא בנם של אדם וחוה, ואנוש הוא בנו של שת. הוא חזר שוב והעתיק את אותה השיטה : תיעוד לידת הילד הראשון – בליווי פרטים, והשני ללא פרטים; כאילו מתאר חזרה גנרלית ללידת הזוג הראשון "קין והבל"... זהו העתק מדויק של לידת הזוג הראשון; העתק לשיטה, וכמעט השתמש באותו הנוסח :
כה וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: כי שת-לי אלקים, זרע אחר – תחת הבל, כי הרגו קין – וידע אדם : כסיפור הלידה הראשון (הרצון הראשון)... וגם שת בא מתוך רצונם של אדם וחוה, ו"הידיעה" של אדם עברה באותם שלושת השלבים : וידע אדם עוד...
ומהו הרצון הגולמי שעמד מאחורי הילד שת : כי שת-לי אלקים, זרע אחר – תחת הבל, כי הרגו קין.
כו ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את-שמו אנוש – אבל מי היא בת הזוג של שת? מהו הרצון הגולמי שעמד מאחרי הרצון הזה? – אל לכם לשאול שאלות מיותרות... אין זה מקומם של פרטים כאלה... "די לכם לדעת שגם שת נולד מתוך "רצונם" של הוריו". עליכם לדעת את העיקרון – ועלי להעביר לכם אותו : ילד נולד מתוך רצון, ככל רצון אחר שיוצא אל הפועל באופן תקני אינדיבידואלי, או באופן רחב תחת השימשיה של המכנה המשותף הגדול, שמאפשרת הרחבת מסך האפשרויות האין-סופיות... כלומר, יכל אדם הראשון לבד "לרצות" את קין וללדת אותו, וכמובן גם חוה יכלה להיות אם חד-הורית – במשמעות הרחבה של המילה; העובדה שהילד נולד מזיווגם של אדם וחוה, מלמדת על החלטתם לפתוח בפני "רצונם" המיוחד הזה את מטריית המכנה המשותף הגדול, ולהנות מהמרחב הכפול אשר מציע, על כל היתרונות שלו. הילד שלהם יהיה הפרי הטוב ביותר הנגזר מרצון שניהם כאחד. מכאן אנו לומדים, כי הילדים של קין יהיו יותר "משופרים" מקין עצמו ולבטח גם מסבו, כי מטריית המכנה המשותף תגדל ותאסוף תחת כנפה את מאפייני "רצונם" של הוריו ושלו ושל בת זוגתו ביחד. וכך אנו נגיע אל רצונות, היינו אל ילדים, הרבה יותר משופרים ואיכותיים בדור הבא לאחר מכאן, מתוך אותו העיקרון של הרחבת המטריה והמכנה השותף הגדול...
אבל אל לנו להתעלם משני נתונים נוספים, שהראשון מתוכם עלול להעכיר קצת את האווירה האופטימית ששררה, תודות למכנה המשותף ההולך וגדל...
1- לציין, כי קיים במקביל גם מכנה משותף קטן, שעלול להוריד את האיכות ולחבל בה. אל לנו לשכוח כי קיים עוד המזל והגורל שהמשמעות המקצועית שלהם היא, פגישה סתמית בין שני רצונות אקראיים ללא שום תכלית... או אז יכול לצאת לנו אומנם ילד יפה וחתיך, אך יכול לצאת גם ילד מכוער ואומלל – תלוי במזל...
2- בתוך כך נוצר אבסורד מעניין שיהפוך במהרה לבעיה מוסרית וקשה – בלשון המעטה : מהי אשמתו של שמואל שנולד תחת השמשייה של מכנה משותף קטן – היינו מרצונם השלילי של הוריו? מדוע הוא צריך לסבול את כיעורו ואת הדי.אנ.אי. הירוד שירש מהם? ההורים הרי משחקים את משחק החיים : הם מולידים אדם! יישות עצמאית בפני עצמה... היכן עיקרון הבחירה החופשית שמתחייב מתוך רצון השם יתברך, ואיך שמואל שלנו יהנה מהעיקרון הזה – בצד הנתונים הנחותים ההתחלתיים שלו... מה עוד ונתוניו ההתחלתיים עלולים להיות תלויים ועומדים בחסדי הגורל והמזל – היינו בחסדי שני הורים לא אחראיים, סתמיים, עם רצונות אקראיים...
תשובת השם יתברך על הבעיה המוסרית, לכאורה, שהתעוררה – היא :
תכונת הבחירה החופשית – תלווה את האדם מרגע היוולדו, בין אם הוא נולד מתוך רצונם של הוריו, בין אם הוא נולד מתוך רצון של אחד מהם, בין אם הוא נולד תחת מטריית מכנה משותף גדול, מכנה משותף קטן, ובין אם נולד כתוצאה מפגישה סתמית אקראית נטולת תכלית ורצון – היינו, מתוך הגורל או המזל. במילים אחרות, הנתונים ההתחלתיים של הוולד – לא יעמדו כחוצץ בפני הוצאת הבחירה החופשית של האדם מהכוח אל הפועל. במילים יותר ברורות: המחשב הקטן של היקום, ובבואו לחשב את המכנה המשותף הגדול, הקטן, או האקראי הנכון לרגע נתון, יכוון את נתוניו באופן שתתאפשר בחירה חופשית מוחלטת לכל יילוד.