קוד: מידע אנושי 14 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (14)
נוצרה איפוא בעיה טכנית שדורשת פיתרון מיידי, אחרת כל משחק החיים יופסק באחת, והנשמה תחזור כלעומת שבאה אל מחצבתה – מאוכזבת וללא שום שינוי. בשלב זה התערב השם יתברך, ופתר את הבעיה הטכנית של הנשמה באופן הזה :
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) – יצר עוד "ישות" – ליד הנשמה, שתוכל לעמוד על המסלול (במקומו) בצמוד לנשמה, ותשתתף עימה במשחק יחסי הגומלין הנדרש לתנועתה. במילים אחרות, התנועה של הנשמה – היינו השתנותה, תהיה באמצעות ישות "הגוף" ולא ישות השם יתברך; היא תקיים יחסי גומלין הדדיים תקינים ומלאים עם הגוף : לקחת ולתת.
- מה הם יקחו ומה יתנו? הרי אין באמתחתם עדיין כלום... איך ייפַתחו את המשחק? מי יבעט ראשון? מה הוא יבעט – מה הוא ישלח אל השחקן השני?
- אינך מדייק; אומנם אין עדיין לגוף כלום, אך לנשמה יש ויש! הואיל נא לזכור היכן הופסק המשחק הראשון...
- היכן? הזכיר לי...
- המשחק הראשון, להזכירך, הופסק רק לאחר שהשם יתברך יזם את הבעיטה הראשונה... הוא שלח לנשמה מידע והנשמה קיבלה אותו; היא הצליחה לקבל, לקחת, אך לא הצליחה לתת, כי לא היה למי... היא לא הצליחה לעבד את המידע שקיבלה ולהתקדם עימו הלאה... היא לא הצליחה להשתנות... כאן בפרק הזה הופסק המשחק; אולם הוא הופסק כאשר היה ביד הנשמה כבר משהו... משהו שלא יכלה להשתמש בו ולהתקדם איתו... "משהו" שלא יכלה לעבד.
- ומה המשהו הזה?
- אות חיים. סיבית מידע שנקראת "חיים". לכן הנשמה נקראה לראשונה בספר התיעוד "נשמת חיים " – היינו נשמה שנדבק בה אות חיים – סיבית מידע ללא שימוש... וכאמור, היא לא הצליחה לעבד סיבית מידע זו במשחק הראשון, והחזיקה בה ללא שום שימוש למשמרת – עד לשלב בו פתר השם יתברך את בעייתה הטכנית, והמציא לה ישות אחרת שתשחק לידה – את הגוף האנושי.
- ואז...
- ואז הצליחה הנשמה להתניע את המשחק בחזרה, בעזרת סיבית המידע שכבר היתה בחזקתה; כלומר היה לה במה להתחיל את משחק הגומלין, היה לה מה לתת לישות השנייה חסרת הכל. וכך, הנשמה שיגרה ראשונה את מנת המידע שבידה אל הגוף – את אות החיים.
- ומה החזיר הגוף לנשמה? או בלשון מקצועית – מה נתנה ישות "הגוף" לישות "הנשמה" בחזרה? הרי רק באופן הזה משחק הגומלין יכול להימשך...
- הוא יכל להחזיר לה רק מה שיש בידו, ואין בידו דבר מלבד אות החיים ששלחה לו הנשמה... כאן איפוא נוצרה עוד בעיה טכנית : אומנם תנאי משחק הגומלין התקיימו כבר במלואם בעזרת עוד ישות (הגוף) שהצטרפה אל המסלול, אולם "החומר" שעמד לרשותם במגרש המשחקים – היה דל עד מאוד : היה בידם רק סיבית מידע אחת : חיים... ומסיבית אחת – לא ניתן ליצור צירוף-מידע שניתן להתקדם באמצעותו וליצור עוד ועוד צירופים...
- או אז התערב השם יתברך שוב, ופתר גם בעיה טכנית זו...
- שוב לא דייקת... במקרה זה, את הבעיה הטכנית השנייה – יכלה הנשמה לפתור לבדה; ולמעשה, השם יתברך רמז לה – בעצם בחירת הישות "הנוספת" שייצר עבורה – את הדרך לפיתרון הבעיה השנייה...
- התחלת לעניין אותי... אנא אל תפסיק...
- תודה. ובכן, "יכל" השם יתברך בעצם להביא למסלול עוד ישות "ידידותית" המוכרת לישות הראשונה ודומה לה להפליא, שיישתפו פעולה ביניהן וישלימו את תנאי המשחק... הרי חסרה היתה עוד ישות אחת "לפחות" להמשך משחק הגומלין – הלא כן? מדוע לא הביא לנשמה הנבוכה הראשונה מאוצר מחצבתו – עוד נשמה תאומה המוכרת לה, ובחר במקום זאת ליצור עבורה שותף מוזר ומגושם בדמות הגוף, הרחוק שנות אור מטבעה, מעולמה וממאפייניה... הרי כל מין למינו ישכון, הלא כן? מדוע לא העלית את התהייה הזו...
- מודה באשמה; ושוב אנא ממך, אל תפסיק...
- הרמז לפיתרון העכבה הטכנית השנייה, נעוץ איפוא בעצם בחירת הישות הנוספת – "הגוף". וזהו נוסח הרמז ששלח השם יתברך לנשמה :
יש בידך בנתיים רק סיבית מידע אחת, בה הצלחת להחזיק מהסיבוב הראשון, אך לא עלה בידך לעבד אותה ולהתקדם הלאה, כי נעדר היה ממגרשך שותף מתאים שתוכלי לקיים עימו ייחסי גומלין תקינים – דרכם תישתני ותיתקדמי... מכאן, בעייתך הטכנית האמיתית, איפוא, אינה השותף כשלעצמו כי-אם החתירה להתקדם ולגמוע את המידע האין-סופי... השותף כשלעצמו ישמש עבורך כאמצעי – לא יותר, ועליך לנצל את המידע הטכני הזה עד תומו – גם מבחינת טכניקת התקדמותך שתתאפשר באמצעותו; או במילים אחרות, עליך לשאול את עצמך : איך יכולה אני לגמוע מידע יותר? באילו אופן יכולה אני להשתמש בשותף שלצידי – כך שאוכל לגמוע מידע רב יותר, מהר יותר, יעיל יותר... מהו האמצעי היעיל והמהיר ביותר – שיכול לשמש אותי בהעברת המידע שלי אליו וממנו בחזרה? כלומר איך ניתן לשכלל את משחק יחסי הגומלין עם השותף המיועד – באופן שתתאפשר לי תנועה מהירה וגמישה?
בכל השאלות הערכיות האלו הבחינה הנשמה ועמדו בפניה לדיון – ברגע שראתה מולה את שותפה המוזר שהשם יתברך יצר עבורה... ברגע הראשון התרעמה על המוזרות הזו, בשני עיבדה את המידע הטמון בעצם המוזרות, ובשלישי הגיעה למסקנה עקרונית זו :
לא הייתי יכולה להחליף עם השותף שלי שום מידע מלבד סיבית המידע הנמצאת בידי – אילו השותף שלי היה ממיני; כי בדומה לי, גם שותף כזה לא יכל לעבד את הסיבית הזו ולהגיע דרכה אל צירוף שני הנחוץ להמשך המשחק...
מסקנה עקרונית זו, הביאה את הנשמה למסקנות הנלוות האלו :
מכאן, השותף המוזר הזה יכול, בניגוד לי, לעבד את סיבית המידע שבאמתחתי, ולהגיע אל צירוף שני שיוחזר אלי במסגרת יחסי הגומלין שאקיים עימו; וכך נפתח הפתח ליצירת צירוף שלישי ורביעי – היינו ליצירת חבילת צירופים שתימשך עד אין סוף...
מכאן הגיעה הנשמה לחבילת השאלות הטכניות, ופתחה אותה לרוחבה לדון בכל שאלה בנפרד :
איך אשכלל את משחק יחסי הגומלין עם השותף שלי – באופן שתתאפשר לי תנועה מהירה גמישה ויעילה ככל האפשר?
איך אשתמש בשותף הזה – כך שאוכל לגמוע דרכו מידע רב ככל האפשר...
אילו אמצעי יעיל ומהיר ביותר – הניתן להשתמש בו לחילופי המידע עם השותף?
- " הזדווגות " עם השותף. לנוסחה המסכמת הזו הגיעה הנשמה, לאחר דין ודברים עם עצמה. נוסחה זו תענה על כל השאלות באחת, באופן העדיף ביותר :
1- באופן הזה, בהזדווגות, ניתן להעביר את המידע בין שני השותפים בצורה היעילה ביותר.
2- באופן הזה, יחסי הגומלין בין השותפים יאפשרו לנשמה תנועה מהירה וגמישה ביותר.
3- באופן הזה, הנשמה תגיע אל מאגר המידע בדרך הקצרה היעילה והמהירה ביותר.
וכאמור, שתי הבעיות הטכניות שהתעכבנו עליהן לעיל – נפתרו מאליהן בעצם יצירת הגוף האנושי ע"י השם יתברך. "ההזדווגות" כשלעצמה, לציין, עזרה לנשמה לייעל את התהליך ותו לא; כלומר יכלה הנשמה ליצור ערוץ קשר אל הגוף האנושי ללא ההזדווגות עימו בפועל, ועל ידי כך ניתן היה להחליף ביניהם את המידע ולקיים יחסי גומלין תקינים לכל דבר בין שתי הישויות – במטרה למלא את התנאי לתנועת הנשמה הנדרש... אולם, הנשמה וכאמור העדיפה להזדווג עם הגוף וליצור יחידה אחת / קבוצה אחת המורכבת משתי ישויות – במטרה מוצהרת לייעל את התהליך : באופן כזה, העריכה, ניתן להביא את ניהול יחסי הגומלין עם השותף אל רמת שיא של יעילות וגמישות ושיתוף פעולה, דבר שישתקף בתנועת הנשמה, וישרת ישירות את מטרתה ואת תכליתה : לקפץ ולהתענטז בין עצי גן-עדן ולקטוף את פירותיהם האין-סופיים, באופן היעיל ביותר.
אם כן, אני מתאר כאן את הנוסחה האידאלית והמושלמת ביותר שאי-פעם נרקחה ביקום, וזוהי בעינה הנוסחה שהגיעה אליה הנשמה ורקחה אותה באמצעות הגוף האנושי; וכך אנו עדים לסיפור הצלחה למופת! הנשמה הגיעה באופן יוצא מן הכלל אל מחוז חפצה, כבשה אותו ואת שכנו ואף נותר בידה עודף; ואם כן מה היא הבעיה לעזאזל? למה האדם גווע ומת? למה הנשמה נפרדת מהגוף ביוזמתה? למה השותפות המושלמת הזו קורסת? מתי ועל מה זורקת הנשמה את המגבת לזירה ומסיימת עם דמעות בעיניים את המשחק בבושת פנים? מתי היא מנסחת את הצהרת הכניעה, ומה עומד מאחורי הצהרה כה מבישה, של כישלון כה צורם? מה קורה כאן לעזאזל...
בשביל לענות על שאלות כבדות משקל אלו, עלינו לצלול אל מהות הנשמה, אל טבעה, אל החומר ממנו עשויה...
הנשמה, למרבה האירוניה, אינה ישות אינטלגנטית, היא חסרת כל מנת משכל. האינטלגנציה (היכולת להבחין, לאבחן, להסיק, לעבד, לפצח, לפענח, לפתור...) שייכת דווקא לגוף האנושי; המוח האנושי הוא זה שמייצר את האינטלקט (גוף ידע), הוא מאחסן נתונים; מתוכו ניתן לשלוף נתונים, באמצעותו ניתן לעבד נתונים, לפצח אותם...
ולעומתו, הנשמה היא גולם בהתגלמותו... היא מייצגת אומנם את הרצון – אך לא את האינטלגנציה; אמור מעתה שהרצון הוא מונח נפרד מהאינטלקט. יודע אני עד כמה קשה להשלים עם האבחנה הזאת, כי התרגלנו לקשר הטבעי בין רצונינו לבין האינטלגנציה שלנו... אדם אינטלגנט יכול להוציא את רצונותיו מהכוח אל הפועל, בעוד הכסיל נשאר חסר כל שאיפות ורצונות, כי נעדרת ממנו התבונה והכלים להשיג אותם, ארגז הכלים שלו ריק מתוכן... זהו מקור הקשר הטבעי בין שני המושגים המיוצגים בתודעתינו כתאומים לכל דבר...
המוח האנושי ולמעשה, אמור לשמש עזר לנשמה שרוצה את כל המידע שבנמצא ללא שום אבחנה... והוא מסדר את המידע הרלוונטי עבורה, מסווג אותו, מנתב, מנפה, מעבד... עושה את כל הפעולות הדרושות בשביל לתפור את חליפת המידע המתאימה ביותר עבור הנשמה הנבוכה שרוצה פשוט את הכל... הוא עושה סדר בבלגן האין-סופי שמתחבטת בו הנשמה – כך קוראים בלשון עממית לפעולת המוח.
ואומנם – כך מוגדרת פעולת המוח מתוך חוק ההתאמה הסימטרית :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
הנשמה איפוא מייצגת את הרצון הגולמי הבלתי מוגדר, והמוח נותן לרצון הזה מסגרת. הוא תוחם את הרצון הזה אל תוך מסגרת בעלת מימדים מוגדרים, ומעניק לו בזאת פרופורציה והגדרה ונתונים... כי רק באופן הזה ניתן "לעבוד" עם הרצון הזה; היינו לעבדו, ולהוציאו מהכוח אל הפועל.
ראיתם פעם תינוק בן 8 חודשים שרוצה סוכריה או עוגה...? זכור לי המספר 8 הזה, עם ארז הבכור שלי כאשר היה בן שמונה חודשים, ממרמר בבכי ומושיט את היד לעבר עוגת קרם צבעונית שזה עתה הכינה אימו... טבלתי את האצבע בקרם ונתתי לו לטעום – דבר שהגביר את הבכי שלו, כי עכשיו הוא גילה גם את המתיקות של הדבר הצבעוני הזה, ורוצה אותו...
החלטתי ללא התייעצות עם אימו לשים אותו על הריצפה עם העוגה בתלת מימדיה, ולתת לו חופש פעולה פעיל ובלתי מוגבל – לא לפני שהכנתי לי את המצלמה...
התוצאה היתה זירה לאחר מלחמה גרענית, שהסתיימה בנזיפה ואולטימטום שקיבלתי מאימו המרוגזת – לא בצדק.
ממלחמה זו נותרו בידי מספר תמונות למזכרת, ובתודעה שלי שמרתי עוד תמונה – שלא תסור ממני לעולם... זו היתה תמונה חיה של הנשמה האנושית בשעת פעולה. ארז רצה את העוגה הזאת, את כולה... ובעצם, נשמת ארז רצתה את העוגה ולא הוא, כי לא היה שיקול ולא מקום למוח שלו בזירה, הנשמה לבדה שיחקה בזירה, ואני ראיתי את המשחק הזה בשידור חי, והשארתי בתודעתי תמונה למזכרת.
הנשמה אם כן לא יודעת לחשוב, והזיווג שלה עם הגוף האנושי חושף אותה בפעם הראשונה לתכונת החשיבה שמקורה במוח. לכן היא "מתפתחת" עם הגוף והמוח שלו... היא מתחילה את המסע שלה עם הגוף הקטן בעל המשאבים החשיבתיים המוגבלים ביותר, ומתבגרת כאמור בהדרגתיות עם הגוף – יחסית לקצב התפתחותו. במילים אחרות, היא קונה חוכמה, חשיבה, שיקול, תבונה, ניסיון... ושוב, אין היא חושבת בעצמה כי-אם משתמשת במוח, הצמוד לחלקו העליון של הגוף האנושי שהזדווגה עימו; המוח משמש עבורה כמכונה לכל דבר – מעין מחשב טכני משוכלל... כשלעצמה אין היא מנויה על מנגנון חשיבה עצמאי משלה.
ולמרות תכונת החשיבה שהנשמה מתחנכת, מכורח הנסיבות, לעשות בה שימוש, ניתן להבחין בעוד תכונה המנוגדת במהותה לתכונת החשיבה, והיא ההיצמדות בקנאות למנטליות שלה המקורית שבאה עימה מהבית... היא לא תוותר על המנטליות הזו בשום אופן ובשום שלב, גם אם התחנכה לשקול ולחשוב אצל הגוף בעל המוח החכם ביותר : היא רוצה! ורוצה ורוצה... רוצה את הכל; רוצה ללא מחסום... כמעט ניתן להגיד שהיא מנהלת מלחמת חורמה בחדרי חדרים, כנגד המנטליות המרובעת של המוח, שמחשב ושוקל ושולף כל נתון ופרט... תכונת העמידה על הדיוק הזו מנוגדת לטבע שלה. כשהיא רוצה – היא רוצה את הכל; היא לא אוהבת לחשב ולדייק ולשקול...
את אותות המלחמה הנסתרת הזו – ניתן לראות בתקופה הראשונה בה מתוודעת הנשמה לחוקי המוח הנוקשים והמרובעים... אני מדבר על תקופת הנעורים, כאשר המוח התחיל זה עתה לשגר סימני-בשלות ונוכחות... הנער גדל וכבר מוכן לחשוב ולשקול ולעבד נתונים ולהסיק מסקנות ולאבחן... ככל אדם מבוגר; כי נתוני המוח שלו בשלים דיים ומאפשרים כבר פעולות טכניות בסיסיות ותקינות. בזה הרגע גם הנשמה נפגשת עם המוח הבשל הזה בפעולה, והדבר נופל עליה כמעט בהפתעה... היא מרגישה במצוקה שמקורה בכניסה כפויה למצב מחייב הנגזר מבשלות המוח, שגם היא כבת-זוג של הגוף – כפופה לו...
לתקופה הזו אנו קוראים "תקופת מרד הנעורים", כי פשוט אנו מזהים בה אותות של מרד כנגד הנורמות המקובלות; ולמעשה מדובר באותות של מלחמה גלויה אשר הכריזה עליה הנשמה, שזה עתה גילתה את הכללים החדשים שנפלו עליה בהפתעה, והיא ממאנת להתכופף בפני כללים אלה – המנוגדים לטבעה ולמנטליות שלה. היא מסרבת, נאבקת, מתנגדת, נלחמת... ואם לא מועיל – מורדת, שולחת אותות מצוקה, מתרעמת... זו תקופת מרד הנעורים.
מאידך, נשמת תינוק אינה צריכה למרוד ולא להתנגד, כי היא עוד לא הבחינה בשום סכנה קיומית הנשקפת לה באופק, שעלולה לאיים על היסוד הנורמטיבי שלה, המתבטא ברצון גולמי אין-סופי ובלתי מרוסן... לכן ארז שלי הסתפק בבכי כאשר רצה מאוד את העוגה; הנשמה הטריה (הבלתי מחונכת) שלו לא הבינה מדוע לא נותנים לה את העוגה הצבעונית בה רוצה. וכאשר שמתי את העוגה לידו על הריצפה, חייך מלוא פיו וטמע את ראשו וידיו ורגליו ופניו ופיו בכל העוגה – ללא חשש למספר הקלוריות המוגזמות שהכניס לקיבתו, ולא לליכלוך הבלתי מקובל שגרם... הוא רצה את כל העוגה וקיבל את כל העוגה, והנשמה שלו עשתה שימוש בכל העוגה.
ולפתע ארז גדל; הוא בן 14. המוח שלו שלח לפתע לנשמה ולכל שאר איברי הגוף אותות חדשים מפתיעים ביותר, מגבילים ביותר : לא לאכול את כל העוגה, כי יש להתחלק בה עם עוד אנשים הנמצאים בבית... לא לאכול נתחים גדולים מהעוגה, כי יש בה הרבה קלוריות שעלולים להצטבר בגוף ולגרום להשמנה ולקולסטרול... ההשמנה גם תעוות את מראה הגוף, ואסתר השכנה ממול עלולה להבחין בזה... לאכול עם מזלג – לא בידיים. לא מקובל לטבוע בתוך העוגה – גם אם היא פריכה עד מאוד וכיף ונעים לשבת בתוכה. לא ללכלך את כל העולם בקרם שלה כי המוח אומר שאין זה מתורבת, ויש לשמור על ניקיון והיגיינה. ובכלל יש לאכול קודם את ארוחת הערב שבישלה אימא, ורק לאחר מכאן יגיע תור העוגה כמנה אחרונה; זה סדר הדברים.
נשמת ארז בן 14 קיבלה והבינה את הדברים, כי היא נחשפה, כשאר כל האברים, למוח האנושי הנפלא בגופו של ארז, שזה עתה הגיע לגיל 14, והתחיל לשגר את הנתונים החדשים האלה... והיא, נשמתו המופתעת, לא השלימה עם ההגבלה שנחתה עליה מהשמים... היא לא השלימה עם רוע הגזרה : ארז ביקש לאכול את העוגה דווקא לפני האוכל! למרות שהוא מבחין כבר בסדר הדברים. הוא רוצה לאכול כמעט את כל העוגה ואף בידיים – לא מעניין אותו מה אני, אבא שלו, אחשוב עליו, ואפילו לא מעניינת אותו אסתר השכנה המשקיפה על הנעשה אצלינו מבעד למרפסת... לציין שהוא דווקא "מגלה עניין" באסתר, ולא פעם מסדר את ארומת שיערו ושולח מבט לראי לפני שהוא יוצא להתאוורר במרפסת... כלומר הוא "רוצה" להיראות טוב ומעניינת אותו דעת אסתר עליו... במילים אחרות, הוא סותר את עצמו בהתנהגותו עם הקייס של העוגה – דבר שמצביע על מלחמת אחים המתחוללת בקירבו, שבילבלה לו את המערכות, וארז כיחידה אחת – אינו שולט בדברים... הנשמה אומרת את שלה, מוחו משדר אותות מנוגדים, והוא כיחידה מבולבל ונבוך... זוהי בחדרי חדרים – תקופת מרד הנעורים.
מאידך, ארז יכול לאכול את העוגה לאחר הארוחה, בכפית קטנה, ולחתוך לו חתיכה קטנה מפאת הקלוריות הנפוצים בה ושעלולים לחבל בגיזרתו ובבריאותו; וגם אסתר השכנה תילקח בחשבון. שום זכר למלחמת אחים. ארז שלי במקרה הוא בן 14, והוא קרוב יותר לארז "השני" שאוכל עם כפית ואיכפת לו מאחרים, וגם מבריאותו וגיזרתו; אני גאה בו.
- אם כן, נשמת "ארז השני" היתה רדומה? היא לא הבחינה בכללים הנוקשים המגבילים של המוח הטרי? היא לא התרעמה ולא התנגדה ולא נלחמה? ארז (השני) לא עבר את תקופת "מרד הנעורים"?
- ארז השני לא התנגד ולא התרעם ולא נלחם, כי נשמתו "תיאמה" את מהלכיה באופן מופתי עם המוח שזה עתה "נולד"; בעוד ארז הראשון התנגד והתרעם ונלחם, והוא עבר תקופת מעבר קשה מנשוא שקוראים לה "מרד הנעורים", כי נשמתו לא השלימה עם המצב החדש המגביל, והנוגד בתכלית הניגוד למנטליות שלה המקורית.
מכאן אני מבחין במוטיב ההתנהגות של הנשמה. להשלמת התמונה, אוסיף עוד מוטיבים שניים אל התמונה, ונעמוד על כולם להלן – ע"פ סידרם :
1- התנהגות.
2- ייעוד.
3- מחסום.
התנהגות :
לפני שנדון בהתנהגות הנשמה של "ארז", הייתי רוצה לדעת קודם כל מי הוא ארז? כשאני אומר ארז – לאיזה ארז בדיוק אני מתכוון? האם הכוונה לגוף של ארז – היינו למוחו? או לנשמת ארז - לרצונו? או אולי ל-"יחידה" של ארז המורכב מקבוצה דואלית של נשמתו וגופו באחת?
- נשמת ארז היא "ארז" שאני מכיר... ארז מיוצג ע"י נשמתו. גופו הוא כלי העוזר לנשמתו להתבטא, לנוע, ואף לחשוב... הגוף הוא כלי-עזר מכני לכל דבר; אם תרצה – הגוף הוא ישות משנית.
הנשמה אם כן מתנהגת. היא אינה ישות מכנית שפעולתה צפויה, היא ישות מושפעת ומשפיעה. מכאן, לא כל הנשמות מתנהגות באופן שווה, כלומר אינני יכול לצפות לאותו דפוס-התנהגות, אם אשים שתי נשמות בשני גופים שווים בעלי אותם הנתונים. השאלה היא, האם הנשמה תתנהג באופן שונה אם אחזור ואשים אותהה בגוף אחר בעל נתונים שונים?
- חיובי. אכן הנשמה תתנהג באופן שונה – תלוי בנתוני הכלי (הגוף) העומד לרשותה. ואני אוסיף על זאת : לא רק תלוי בנתוני הכלי, כי-אם ברקע הכללי שנמצא בו הכלי הזה ופועל מתוכו : הורים עשירים / עניים, בריאים / חולים, משכילים / חסרי השכלה, צעירים / מבוגרים, דתיים / חילוניים, יהודים / נוצרים / מוסלמים... וגם המוצא יכול להשפיע : צ'רקסים / רוסים / מזרחים / אירופאים / בדואים... וגם מזג האוויר עלול להשפיע : סיביר / אפריקה / אמריקה... ובל נשכח את השפעת המין : זכר או נקבה.
השאלתי בשורות לעיל לגוף את המונח "כלי", ואכן האותיות המרכיבות את המונח הזה – קולעות למטרה : כל–י, הכל אלי, אל תוכי... דבר שנכנס בו הכל, עד כלותו, עד תומו... הנשמה אמורה להכנס במלואה אל תוך הכלי הזה; כלומר כל הפעולות וצירופי הפעולות שיכולה הנשמה לנקוט בהם או להקלע אליהם – אמורים להתאפשר באמצעות הכלי הזה, היינו הגוף האנושי.
מכאן, לנתוני הפתיחה של הגוף האנושי, תפקיד מכריע בהתנהלות הנשמה – היינו בהתנהגותה. הבה ניקח לדוגמה נשמה חדשה טרייה שזה עתה יצאה מכור מחצבתה. היא עומדת בתור, והשם יתברך אמור להשיג עבורה את הגוף המתאים ביותר, כך שתוכל באמצעותו לבטא את תכונותיה, את מאווייה... היא רוצה לצאת אל העולם ולהתגנדר איתו, להנות ממנו. הגוף שהיא ממתינה לו – צריך לאפשר לה את התנועה המקסימלית אל עבר מטרתה זו. אני מניח שאדם הראשון יכול לייצג עבורינו את הדוגמה הזאת.
יותר לי להניח שוב, כי "עבודת" השם יתברך במקרה של אדם הראשון היתה פשוטה יחסית... "יחסית" להתאמת נתוני הגוף שלנו לנשמתינו... כי היה עליו להשיג עבור נשמת אדם הראשון את הגוף שיאפשר לה לנוע בחופשיות ובגמישות-שיא; או במילים אחרות – שיאפשר לה בחירה חופשית בקטיפת המידע הרצוי לה; וגוף אנושי ממוצע בן ימינו יכול לייצג "גוף" כזה, וזהו. בזאת מסתכמת עבודת השם יתברך; ומה שנותר לו זה לשבת על המרפסת ולהסתכל על השחקן שלו "אדם" איך הוא משחק בזירה, איך הוא נהנה, עד לאן הוא מגיע עם רצונותיו...
לאדם וחוה נולדו ילדים, ונכדים ונינים... כל הנשמות החדשות האלו שנולדו, אמורות היו לנוע הלאה בעזרת הגוף שלהם ולקטוף מפרות גן-עדן, היינו להתפתח, לחיות... ועבודת השם יתברך הסתכמה כאמור בלהמציא "גוף" דומה לגופו של אדם – לכל הנשמות החדשות שבאו לעולם, לקין, הבל, לשת, לאנוש... לא היה צריך להתאים להם שום סביבה ושום פרט טכני מלבד, כאמור, גוף אנושי דומה לסבא אדם... היקום נשאר אותו היקום, הסביבה אותה הסביבה – בה יגלשו הנשמות האלה, יתענטזו ויתפתחו ויתקדמו ויהנו עד לאין סוף...
וכך קידם היקום את פני הנשמות החדשות : ברוכות הבאות אל העולם. הרשו לי להציג את "עצמי" : אני הוא היקום האין-סופי שהוטל עלי לבצע את רצונותכם ולארח אותכם לתקופה נצחית בלתי מוגבלת, כי "המסה" שלי אינה מוגבלת... מכאן גם תקופת שהותכם במחיצתי אינה ברת הגבלה ולא הגדרה; הנצח והאין-סוף הינם גבולותי... וגם לפירותי שהינכם מוזמנים לקטוף – אין-סוף; ברוכות הבאות שוב לגן-עדן ושהייה נעימה.
הגוף האנושי, איפוא, גם הסביבה שנוצר בתוכה, היקום, כל הכלים הנלווים האלה תוכננו מבעוד מועד לשרת את הנשמה האנושית שבאה אל היקום בשביל להתענטז, להתפתח, להנות ולחיות... להתקדם ולקטוף עד אין סוף. זה היה התיכנון המקורי; אולם כאן חלה תפנית בלתי צפויה שחרגה מהתיכנון המקורי...
נכון יותר לקרוא לתפנית הזו כסטיה מפתיעה מהמסלול המקורי. לסטיה הזו אחראית הנשמה של אדם ושל חוה ושל כל הבאות אחריהן... נשמות אלו השתמשו, לא כמתוכנן, בבחירה החופשית שאיפיינה את תכלית קיומן : לנשמות הללו היתה "בחירה חופשית" ב-לאן להתקדם הלאה עד לאין-סוף; "להתקדם" – היינו להתפתח, להתענטז, לקטוף... ובמקום "להתקדם" הן חזרו אחורה; הנשמות האלו השתמשו באותה התכונה של "הבחירה החופשית" בשביל לחזור דרכה אחורה. הן סטו מהמסלול המקורי אשר נסלל עבורן ושום כוח לא יכל לעצור בעדן, כי הרי השתמשו בתכונה "התקנית" אשר איפיינה אותן; הן השתמשו בבחירה החופשית...
זו היתה הסטיה המפתיעה הבלתי מתוכננת... או אז עמדו כל כלי העזר של הנשמה נבוכים מול הסטיה הזו ולא ידעו מה לעשות... איך הם יתאימו את עצמם לנשמה ולרצונותיה בצל הסטיה הזאת!
הסביבה – היינו היקום עמד ראשון בפני השם יתברך, והציג את טיעוניו כלהלן : היטלת עלי להביא את כל רצונות הנשמה האנושית מהכוח אל הפועל, היינו להמציא את כל המידע הדרוש להתקדמותה והתפתחותה; אולם ולהפתעתי, נשמה זו ביקשה לעצור ולחזור לפתע אחורה! היא ביקשה להתפנות, מרצון, מהמידע שכבר נאסף לחיקה... היא הגיעה עד לכדי וויתור על סיבית המידע הראשונה והבסיסית שהחזיקה בה; היא מוכנה לוותר גם על החיים... אינני יודע, טען היקום, איך "להתקדם" עימה במסלול הזה; אינני יודע איך להביא את רצונה השלילי מהכוח אל הפועל, לא יועדתי לפעולה הזו; תוכננתי להתקדם עם הנשמה – לא לסגת.
הגוף האנושי, השותף של הנשמה בפועל, גם הוא בתורו עמד נבוך נוכח המציאות החדשה : אינני יכול לטעון כנגד המוגבלות והכליון שנגזרו עלי, נוכח פעלולי הנשמה שנסוגה אל עבר הכליון המתוכנן וההכחדה העצמית – במקום הנצחיות המקורית, כי הרי המוגבלות, אומנם, נגזרת מעצם מהותי; אולם את הנצחיות קניתי משותפתי הנשמה – ואני חש מרומה ומאוכזב מנסיגת הנשמה מעסקה שיתופית זו.
מלבד זאת היה בפה הגוף עוד טיעון נקודתי : אילולא מאוויי הנשמה וחשקיה הבלתי נשלטים שעיוותו את "גופי" והזיקו לו – יכלתי לשרוד לתקופה יותר ארוכה ולנצל תקופה זו באופן יעיל יותר, מה עוד ויש בידי את האבר הטוב ביותר שבכוחו לעזור לי במשימתי זו... אבר זה נוטרל ע"י הנשמה, ויצא מכלל פעולה תוך כדי ניתובו לאפיקים הסותרים את עצם תכליתו.
ואם ומדברים על עסקאות וטיעונים, הבה נעשה ספירת מלאי לשינויים הווירטואלים הבלתי צפויים שחלו בסביבה, לאור הסטייה המפתיעה של הנשמה מהמסלול :
בצל הספקות הווירטואליים שייצר האדם "יש מאין" ושהביאה אותם הנשמה הראשונה שהגיעה ליקום, נוצרו בעקבותם החששות והפחד והרגשת האיום והמוגבלות... כל זה יצר את הצורך הטבעי להתאגד במטרה להתגונן באופן יעיל יותר מפני האיומים למיניהם, ולמצוא תשובה טובה יותר לפחד ולחששות..
בעקבות הצורך בהתאגדות – נוצרו החברות, השבטים, האומות, המדינות... נוצרו צורות ממשל שונים ומשונים; נוצר הכוח הפוליטי, נוצרה האוליגרכיה, הדיקטטורה, המונרכיה... התפתחה בצל המשטרים – מערכת בירוקרטית שהולידה את האנשים האופורטוניסטים האפלים, ולצידם התפתחו המונחים "יד לוחצת יד", שחיתות, חנפנות, הצורך להתקרב לצלחת...
ברקע נוצרו המעמדות עם מערכת היררכית המבוססת על מעמד פוליטי או כלכלי. כך התפתחה לה מוטציה חדשה למונחים "עוצמה" ו "חולשה" שלא היה להם שום קשר עם המונח המקורי... "העוצמה" נקשרה למעמד הגבוה של העשירים, ו"החולשה" נקשרה למעמד הנמוך של העניים. וכך אדם חלש מנטלית ומוסרית, יכל להיות "בעל עוצמה" ולשלוט ביד רמה באחיו – בעל עוצמה מנטלית אינטלקטואלית ומוסרית.
סדר היום האנושי נקבע, לרוב, ע"י אנשים בלתי מתאימים והשתבש; ובד בבד גם המונחים המקוריים השתבשו. כך נפרדה דרכינו מהמונחים המקוריים בכלל, ומהמקוריות בפרט. היו נסיונות של אנשים בודדים על פני ההסטוריה האנושית, שניסו להחזיר את המקוריות אל חיק האנושות, אך הצלחתם רשמה תוצאה מקומית אם בכלל, ונסיונם זה חלף עם הרוח ההסטורית; מבחן התוצאה יעיד, היום ואתמול...
סיכומו של דבר : ממערכת פשוטה אחידה שחוק ההתאמה הסימטרית שלט בה, עבר האדם אל מערכת ווירטואלית ספקנית מנוכרת ומפוצלת שכוחות סותרים ומנוגדים שלטו בה.
נוצרה זה עתה מציאות אנושית חדשה בעלת מימדים חדשים לכאורה : עושר, עוני, עוצמה, חולשה, מעמד, בריאות פיזית, בריאות נפשית, השכלה, אמונות, דתות, אומות, מוצא, זרם, השתייכות...
אל המציאות החדשה זו ביקש השם יתברך לשגר נשמה חדשה, אך עמדה בפניו "קושיה" שעוררה אותה – הנשמה החדשה בעצמה...
רגע לפני השיגור, פנתה הנשמה אל השם יתברך ואמרה : אתה מבקש לשגר אותי אל היקום – אל גן העדן האין-סופי שיצרת עבורי – שאטייל בו ואהנה ואשתעשע מהמידע האין-סופי השרוע לפני... ובשביל שאוכל לנוע ולטייל, אתה עתיד לזווג אותי עם הגוף האנושי שאוכל להתפתח להשתנות ולהתענטז במחיצתו...
אולם עם איזה גוף תזווג אותי רבונו של עולם? אם בן עשירים הוא – עלולה אני להתרגל למתוק המתוק הזה ולהתמכר להנאה הזמנית שבו, דבר שירחיק אותי מההנאה האמיתית ומגן עדן ששלחתני לחיות בתוכו.
ואם עני בן עני הוא, עלולה אני להתרגל לאומללות ולהתמסר לה... ולשכוח מההנאה ומגן עדן...
אם הוא בעל מעמד ועוצמה – אוי לי, כי הדבר ירחיק אותי מהמעמד ומהעוצמה האמיתיים שבאתי לרכוש ולנצל; ואם חסר שלד כלכלי הוא ורחוק ממרכזי הכוח – אבוי לי, כי אצטרך להלחם בתחנות הרוח ולשרוד; ולמי ישאר זמן למידע להנאה ולגן עדן?
הבריאות הפיזית שלו יכולה להערים עלי ולהוליכני שולל אל עבר "כוחי ועוצם ידי"; והחולשה – מי יעמוד בפני החולשה...
אם דתו יהודית קנאית – אתקנא בדת הנוצרית הנוחה, ואם דתו נוצרית אשאל ואבחן : מדוע לא בראתני יהודי רבונו של עולם!
אם הוא משכיל בן משכיל – מוצאו או כיסו עלולים להעיב עליו ולהאיץ בי להדחק לפינה ולהתאמלל; ואם הוא אציל ומשכיל וחתיך ועשיר ויפה – מה לו לחפש בגן עדן?
בכל אופן, ועל כל אופן ואופן בנפרד, היכן אמצא את נקודת הזינוק על מסלול "הבחירה החופשית" שהובטחה לי? הכיצד אמצא את הנקודה הזו, אם המסלול המוטה מראש שהונחתי עליו – מטה אותה?
רבונו של עולם, התובטח לי סטיה חופשית שאתמודד איתה, או בחירה חופשית שאתמודד עם עצמי בגינה?
השם יתברך אל הנשמה החדשה הנבוכה : תובטח לך בכל אופן ובכל זמן בחירה חופשית צרופה על כל מסלול שתונחי עליו; ובעצם תונחי על מספר מסלולים שצירופם יביא אותך אל צומת הבחירה החופשית. מהצומת הזו דרכך פתוחה להתמודד עם עצמך – כהגדרתך, ולמצוא את גן העדן הבלתי מוגבל, או את גן החיות אשר חיות בו פגרים מהלכים ומוגבלים.
זהו בעיניו "עיסוק" השם יתברך אשר סיפרו לנו חז"לינו עליו : זיווג זיווגים – היינו צירוף מסלולים; זיווג הנשמות לגופים – הכנת הצירוף הנכון של הסביבה, ההורים, נסיבות, דת, לאום, מוצא, מבנה גוף, תורשה, די.אנ.אי... כל צירוף והנוסחה שלו שתביא את הנשמה לאותה נקודת זינוק אל עבר הבחירה החופשית.
מאותה "נקודת זינוק" יתאפשר לכל נשמה ונשמה, כאשר ידה אוחזת ביד בן זוגה (גופה), להחליט אם לנצל את המסלול שהוצבה עליו ולטייל בגן העדן – היינו במרחב חוק ההתאמה הסימטרית. במילים אחרות, הנשמה צריכה להחליט אם לנצל את "הבחירה החופשית" בקטיפת הפירות אשר תרצה מהגן האין-סופי השרוע לפניה, או לסטות מהמסלול שזה עתה הוצבה עליו, אל עבר התפיסה "המקובל עליה" של הבחירה החופשית (החופש להחליט – לטוב או לרע...), ושהובילה את האדם עד עכשיו אל המוגבלות וההכחדה העצמית : אל החידלון – המוות.
זהו מקור המונח "זיווג זיווגים"; קטונתי מלהכנס למרחב הזה ולחקור את טכניקת העבודה בחדר המעבדה... זה המקום לציין שקיים עוד מרחב, בו פועל המונח "מזווג זיווגים" על ציר המאקרו שלו... – הוא המרחב המוכר לנו משכבר הימים : לשדך שידוכים, לזווג את האיש עם האישה, להתאים איש לאישתו; וגם זו עבודת השם יתברך, עליה נעמוד בפרק "נושא ההתאמה הסימטרית", ואת זאת נעשה באמצעות הדרכתו הצמודה של המדריך הראשי בכבודו ובעצמו. הוא ירשה לנו שם להכנס לחדר המעבדה ולהציץ בנעשה מקרוב; מה שנתפוס – נתפוס... מה שנקלוט נקלוט, ומה שנצרוב במוחינו האנושי וניקח הביתה – יהא רווח נקי ויפה וגם פטור ממס!
- שאלה : ולמה שמה כן וכאן לא? למה הורשינו שם להכנס לחדר המעבדה ולראות איך השם יתברך מזווג זיווגים, וכאן קטוננו מלהכנס...
- כי שם מאקרו וכאן מיקרו. תפיסתנו והשגתינו, נכון "למקום" אשר אנו עומדים עליו, לא יאפשרו לנו לכלול ולעבד את כל הפרטים אשר עשו את הצירוף "הראשון"... אין זה אומר שהשגתינו מתאימה לכלול את מלוא הצירוף "השני", אך חלק ממנו – אפשרי בהחלט.
- והיכן נמצאת ההדרכה הזו?
- בפרק השני של בראשית :
כא ויפל ה' אלקים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן ה' אלקים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם לאשה; ויבאה אל-האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. כד על-כן, יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
הנושא השני של הזיווג המאקרו אנושי, עתיד לחבר אותנו עם נושא חוק ההתאמה הסימטרית ועם אופן פעולתו – לא פחות... נושא מעניין לכל הדעות; לכן כדאי לכם להשאר איתנו, זה יגיע בעוד כמאה עמודים. 4 דקות פירסומת ומיד חוזרים.
עוד לא הסתיים נאום השם יתברך. הבאתי לעיל את נוסח נאומו אל הנשמה החדשה הנבוכה שדאגה לזכויותיה ואיך תובטח עבורה נקודת הזינוק אל הבחירה החופשית...
אולם, קיימת עוד קושייה בשטח. מה עם הנשמות התועות אשר באו והזדווגו ונכשלו... הן לא השכילו לנצל את האוצר הפרוש לפניהם; לא ראו את גן העדן ולא הבחינו בפירותיו... הן לא עמדו על תכונת החיים הטובים וההנאה מהם, ובמקום להתקרב ולהדחף ולהדבק בהם – העדיפו להתפטר מהחיים ולהחזיר את בן-זוגם אל חמתן – אל אימו, אל אדמתו... הינה הוא קבור שני מטרים מתחת לאדמה, והן מרחפות להן ללא שום מטרה לשמה – אין להן על מי להלין כי-אם על עצמן...
ישנן נשמות שלא טעמו את טעם החיים; הן באו אכלו ישנו והתפטרו... ישנן כאלה שהתקרבו קמעה והריחו את הטעם העדין של החיים, אך הכל עבר מהר; ובהרף עין התרחקו והתמסרו אל הכוח הסתמי הזה... ישנן מי שביקרו בגן היפה לזמנים מקוטעים, והתחנה האחרונה שלהן היתה דווקא בעולם הווירטואלי...
וישנן מי שטעמו את טעם החיים האמיתיים לתקופות ממושכות, ימים, שנים... כמעט היו בנות בית בגן; הן היו נשמות בעלות שיעור קומה, משכמם ומעלה... חיו, נגעו אף במרחב חוק ההתאמה הסימטרית, הגיעו אל התענוג ואל ההנאה הצרופים... אולם ומסיבה טכנית שנעמוד עליה בסעיף האחרון של מוטיבי הנשמה (המחסום), נאלצה נשמתם להתפטר ולהחזיר ציוד...
"הסיבה הטכנית" בקיצור נמרץ הינה מנטלית : הנשמה שואפת תמיד אלעל, וכצפוי היא לא מסתפקת במועט, אך גם לא מסתפקת בהרבה; התכונה הטבעית שלה היא לשאוף ליותר ויותר ויותר עד לאין-סוף, ללא שום הגדרה או הגבלה; לכן כאשר היא מבחינה בגדר כלשהו ואפילו בגדר זמני לתקופה זמנית – היא מתרעמת עליו ורואה בדבר כמיכשול וכסוף הדרך... או אז היא מתפטרת, ככל נשמה שנכשלה והתפקשש לה משהו באמצע הדרך... ללא קשר לרמה או למקום שהגיעה אליהם.
"גדר" זה יכול להיות בדמות "שיגרה" כלשהי שהנשמה הבחינה בה, וחששה מפניה...
אם כן, נחזור אל הנשמות שכבר התנסו ונכשלו... הן מרחפות מול משכנו של השם יתברך, כל אחת ורמת כישלונה; כל אחת ואכזבתה האישית... ושוב, אין להן על מי להלין כי-אם על עצמן; אין להן פתחון פה אפילו מול הנדיב מכל, זה שבוחן אותן ומשקיף עליהן מהמרפסת... הן מתביישות ונכלמות מעצמן, והוא, בוחן לבות וכליות יודע מה בפיהן ומה המשפט שמבקש לפרוץ ולצאת מתוכו : רבונו של עולם, עד הלום היגענו? זה סוף הדרך?
רבונו של עולם, אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי ולשון הרע. העווינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר ומרמה. יעצנו עצות רעות. כיזבנו. כיחשנו. לצנו. לוצצנו. מרדנו. ניאצנו. ניאפנו. סררנו. עווינו. פשענו. פגמנו. צררנו. ציערנו אב ואם. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו ותיעתענו.
רבונו של עולם, טעינו. תעינו. אבל גם טעמנו את טעם החיים; טעם בלתי נשכח. בגדנו בטעם החיים, בגדנו בעצמינו, טיפשות היינו, אבל גם טעמנו פה ושם מהפירות הטעימות ההן... ולפעמים הרחנו... הריח חלף על ידינו והרחנו... זה היה ריח נעים ממכר, אך אנו בטיפשותינו לא התמכרנו. ופיספסנו. תיכנננו את פיספוסינו.
רבונו של עולם, אבל טעמנו פה ושם; טעמנו, כן כולנו טעמנו, אין מי שלא טעמה; אין נשמה שלא עברה בגופו של תינוק, וחיוך נעים לבש את פיה, או לחילופין צחוק חזק פרץ מפיה –ישירות משריר הלב אל אוויר העולם... זה היה חיוך חי, צחוק של אמת, אלה היו פירות אחדות מפירות גנך, אלה היו פירות גן עדן ואנו טעמנו אותן. ויש מאיתנו שהמשיכו לטעום ולהנות גם להתענטז אף לאחר תקופת החסד של הילדות. טעמנו ריבונו של עולם. חלק מאיתנו הגיעו וביקרו במרחבים מסויימם מגנך, אחת הגיעה עד לכאן ואחרת עד לשם...
אבל טעמנו רבונו של עולם, ובפינו עדיין תשוקה.
עד הלום היגענו? זה סוף הדרך?
אבל הטעם עודינו על קצה לשונינו; בפינו עוד תשוקה.
וזו תשובת השם יתברך, לנשמות השתקניות והביישניות, שריחפו בכלימה מול משכנו :
אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב את הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה.
זהו אחד מעיקרי דתינו היהודית : גילגול נשמות.
גילגול נשמות. זוהי הווראציה השניה של "זיווג זיווגים" : התאמה חוזרת לנשמה שכבר הגיעה לעולם; היינו התאמתה לגוף ולסביבה; והמטרה שוב אחת היא : להכין לכל נשמה את הרקע המתאים למסלול הבחירה החופשית.