קוד: מידע אנושי 15 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (15)
וזו תשובת השם יתברך, לנשמות השתקניות והביישניות, שריחפו בכלימה מול משכנו :
אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב את הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה.
זהו אחד מעיקרי דתינו היהודית : גילגול נשמות.
גילגול נשמות. זוהי הווראציה השניה של "זיווג זיווגים" : התאמה חוזרת לנשמה שכבר הגיעה לעולם; היינו התאמתה לגוף ולסביבה; והמטרה שוב אחת היא : להכין לכל נשמה את הרקע המתאים למסלול הבחירה החופשית.
- ומה עם כל המוגבלים למיניהם, בעלי פיגור שיכלי, תסמונת דאון, או כאלה שנולדו עם קושי כרוני ליצור קשר עם הזולת, כמו האוטיסטים... הרי סיכוי הנשמות שלהם למצוא את נקודת המפגש ולנצל את הבחירה החופשית – היינו לזנק מנקודת המפגש אל עבר קטיפת פירות גן-עדן – שואף לאפס! הסיכוי האפסי הזה הרי נקבע עבורם מראש, נגזר עליהם מראש! מה יש לנשמה כזאת לעשות ביקום – מלבד להתענות ולספוג את המוגבלות שנכפתה עליה? הייתי קורא לנשמה כזו כנשמה כבושה...
- שוב... קטונתי לענות על השאלה הזאת, כי שוב... אנו נכנסים לתחום המיקרו. התייחסותי לשאלה זו איפוא תתמקד בתחום הכללי, היכן ניתן לחדור אל מרחב השאלה מבלי לסנדל את עצמי במיקרו-נתונים, שעלולים לשלול את תוקף התייחסותי, כי אינני מסוגל לדון בם.
ובכן, מטרת השם יתברך, שוב, היא, לבנות את הרקע המתאים לנשמה, כך שתוכל לחזור ולעלות על המסלול אל גן העדן. לציין כי לא ניתן לכפות על הנשמה להציבה על המסלול הזה, או אז תישלל ממנה תכונת הבחירה החופשית, והרי בלעדיה אינה יכולה לנוע במרחב גן-עדן... הדבר היחיד שניתן לעשות, איפוא, הוא להציבה על נקודת הצטלבות, ממנה ניתן לזנק אל המסלול המיוחל – היינו אל גן-עדן הנמצא כאן ביקום הגשמי שלנו, או אל המסלול הנגדי – היכן נמצאת ההנאה הווירטואלית שתוביל בהכרח אל המוגבלות ואל ההכחדה העצמית. וכן, בתיאור הספציפי הזה, אני מדבר על שתי בחירות חופשיות :
1- כאשר הנשמה ניצבת על נקודת ההצטלבות, וכבר בשלו אצלה התנאים להתהוות "הבחירה החופשית"; הכוונה היא, כאן, לבחירה החופשית "הסטנדרטית" שאנו מכירים : חופש ההחלטה... לבחור בטוב או ברע; לקחת את הדרך הזו או את זו... למשל, להיות עניו או גאוותן, חייכן או כעוס, לשקר לעשוק לרמות לגזול להכשיל... או לדבוק באמת לעזור להושיט יד ולהשתמש במ א זני-צדק... זו היא הבחירה החופשית "המקובלת" שהאדם המודרני והפוסט מודרני כיוון לה, ולאותו המונח אני מתכוון; אותה הבחירה החופשית תעמוד כאן לשיקולינו החופשי : ללכת לכאן או לכאן; לבחור את הדרך האישית באופן חופשי לחלוטין.
2- אם ובחרת, מתוך הבחירה החופשית שלך, בדרך השניה המובילה אל מרחב גן-עדן, ונכנסת אל המרחב הזה בפועל, או אז, כאן במרחב החדש אין כבר משמעות לבחירה החופשית "המקובלת" ההיא... "הבחירה החופשית" כאן תחזור אל משמעותה המקורית, ותלבש זהות אחרת : הבחירה, החופשית, כמה לקטוף מפירות גן-עדן : מעט, הרבה, הרבה מאוד, הרבה מאוד מאוד, עד אין-סוף...
מתבקשת איפוא השאלה : למה לקטוף מעט, אם ניתן לקטוף בבת אחת הרבה מאוד, או מאוד מאוד? הרי הנשמה אינה מוגבלת, הרצון אינו מוגבל...
תשובה : כי בכל "קטיפה" אתה עובר "נקודת ציון" מסויימת וקורא לה "שם"; ומטבע הדברים, הנקודה השנייה שציינת – רחוקה היא מהנקודה הראשונה שכבר היגעת אליה בהתחלת הדרך; היא "גדולה" ו"עשירה" ו"מרובה" בהכרח מחברתה הראשונה הקודמת... מכאן מקור המושג לקטוף מעט, הרבה, או הרבה מאוד...
במסגרת שבעת שיעורי העזר לאופן השימוש ברצון האנושי, עמדנו, כבר בשיעור הראשון, על חשיבות ציון וסימון הנקודות כאשר מגיעים אליהן... לרענון זיכרונינו, להלן קטע קצר מהשיעור הראשון המתמקד בנושא הזה :
ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה (בראשית, א) – לאחר שלב עיבוד המידע ע"י המוח, ולאחר הוצאתו מארון הכוח אל המציאות בפועל ע"י הרצון, בא השלב הרשמי – המשרדי אם תרצה : יש לשים תווים, לציין נקודות ולקרוא בשמות. ללא ציון נקודות ושמות – לא ניתן להמשיך הלאה אל עבר הנקודה הבאה ואל הבאות אחריה.
עד כאן בשידור חוזר מהשיעור הראשון... ולמעשה, אנו נמצאים – בטקסט הנוכחי – במרחב שדן בשיטת התיוג, או בשמה הרשמי התנכי "קריאת שם", שיטה שנעשה בה שימוש רחב ע"י הרבה אנשים שהוזכרו בתורה, כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, כמו משה רבינו...
למען הדיוק, אנו נמצאים (עדיין) בפסוק השני של פרק יב מבראשית :
ב ואעשך לגוי גדול, ואברכך , ואגדלה שמך...
היגענו לעיל למונח " ואגדלה שמך " ועצרנו לעמוד על המונח התנכי "שם"... כך היגענו אל אברהם אבינו כאשר קרא לראשונה "שם", בפרשת עקדת יצחק :
יד ויקרא אברהם שם -המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר ה' יראה (בראשית, כב) – ועדיין אנו נמצאים במרחב הפסוק הזה...
כך אנו עתידים להגיע אל הגר המצרית שפחת שרה, כאשר גם היא תקרא לראשונה בשם; היינו כאשר תגלוש בתוך מרחב חוק ההתאמה הסימטרית, ותגיע במסגרתו אל ההשג הרציונלי הראשון שלה, כלומר אל נקודת הציון הראשונה – לסמנה במרחבה, ולעבור הלאה אל הנקודה השניה הבאה בתור :
יג ותקרא שם -ה' הדבר אליה, אתה אל ראי (בראשית, טז)
עוד דוגמה תנכית :
כו ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את- שמו אנוש; אז הוחל לקרא בשם ה'. (בראשית, ד)
ועוד דוגמה עתירת שמות :
יח וישב יצחק ויחפר את-בארת המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים – אחרי מות אברהם; ויקרא להן שמות, כ ַּשֵּׁמֹת אשר-קרא להן אביו. יט ויחפרו עבדי-יצחק בנחל; וימצאו-שם באר מים חיים. כ ויריבו רעי גרר עם-רעי יצחק לאמר – לנו המים; ויקרא שם -הבאר עשק, כי התעשקו עמו. כא ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם-עליה; ויקרא שמה שטנה. כב ויעתק משם, ויחפר באר אחרת, ולא רבו עליה; ויקרא שמה רחבות, ויאמר כי-עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ. (בראשית, כו)
זה הזמן לחזור אל הנשמה הנבוכה, שביקש השם יתברך לבנות עבורה את הבסיס המתאים התקני שייאפשר לה לזנק ממנו אל מרחב גן-עדן, ולקטוף משם את אשר רוצה, מתוך בחירתה החופשית...
הרקע להווצרות הצורך בבניית "הבסיס התקני" והתאמתו לכל נשמה ונשמה, הוא המציאות הווירטואלית החדשה של הספק ומוצריו, שיצר האדם המוזר במו ידיו, וקבע בזאת מציאות חדשה מוזרה ומגבילה, שאת הגבלתה יונקת מהפער שנפער בין המושגים המקוריים והמושגים החדשים : במציאות החדשה נוצרו "עשירים" אחרים ועניים "אחרים", חלשים וחזקים מסוג אחר, יפים ומכוערים מסוג שונה, מעמדות שונים ומשונים, ואפילו "מושג" הבחירה החופשית התעוות והשתנה במציאות החדשה.
האדם איפוא התרחק מהמושגים "הישנים" (המקוריים), ואימץ במקומם את המושגים "החדשים" (הווירטואלים) : העשיר ביידע ובמידע שרכש בגן-עדן, הוחלף במציאות החדשה עם עשיר בכסף שחולש על אוצר רב...
כנ"ל העוני; גם במציאות המקורית היו עניים שנשמתם לא הגיעה רחוק במרחבי גן-עדן והסתפקה בקפיצות קלות ובלתי משמעותיות בין נקודת ציון אחת לשנייה... הנשמות הללו לא היו שאפתנייות דיין... הסיבה לחוסר השאיפה שלהן נעוץ בזאת שלא השכילו להשתמש נכונה בכלי המתוחכם (המוח) שעמד לרשותן, ופשוט דיגדגו את דוושת הגז שלו – במקום ללחוץ פול גז כל הזמן בלי להרפות...
אולם במציאות החדשה, נעלמה המשמעות המקורית של העוני, ונוצר במקומה "עוני" כלכלי בעל שם נרדף של אומללות...
היו לכל הדעות נשמות טיפשות עייפות מכוערות עצלות וחלשות בעלות מעמד נמוך ממשפחה ענייה, ומולם ניצבו נשמות חכמות נמרצות אמיצות יפות וחזקות שהגיעו למעמד גבוה ועברו כברת דרך בגן-עדן; ניכר היה מוצאן האציל ומשפחתן העשירה...
וגם לי מותר לקרוא בשם... אני חושב שברגע זה מותר לי לרשום נקודת ציון שהיגענו ביחד אליה, ולקרוא לה בשמה :
מאחר ואני כבר יודע מי זאת נשמה ענייה, נכון לי להבין איך בונים עבור נשמה כזו את הבסיס המתאים שממנו תוכל לזנק אל גן-עדן – רק אם תרצה...
וכך בונים את הבסיס הזה: הנשמה מוזמנת אל נקודת מפגש, ומראים לה את אם הדרך ממנה עולים אל גן-עדן. מכאן והלאה – היא צריכה להחליט עניינית: להמשיך הלאה על אם הדרך שזה עתה ראתה את נקודת ההתחלה שלה, או להתעלם ולחזור על עקבותיה אחורה, במצח נחושה, בהחלטה חופשית ומתוך בחירתה החופשית.
הבה נקרא שם לנקודה שהיגענו אליה לעיל: מפגש.
מכאן אנו מגיעים אל נקודת ציון נוספת :
נקודת המפגש יכולה להיות רחוקה או קרובה מהשער הרשמי של גן-עדן – תלוי "במצב הפיננסי" בו נמצאת הנשמה – (עשירה, ענייה...). עם זאת, וללא שום קשר למרחק בין נקודת המפגש עליה עומדת לבין שער הכניסה לגן-עדן, ההחלטה נתונה בידה – אם לתת קפיצה אחת ולפרוץ באחת אל שער גן-עדן, או ללכת במספר קפיצות קטנות אל עבר אותו השער...
או כאמור, להתעלם מסימון הדרך ולהמשיך אחורה, להתרחק... או אז הנשמה הזו תקנה לה "בזכות" את התואר: "קשת-עורף".
קפיצה : זוהי נקודת הציון השניה וזה שמה.
כאן אנו שמים את היד על אבחנת האבחנות, וכבר היגענו אליה לעיל :
הסיבה לחוסר השאיפה של הנשמות למינהן – נעוץ בזאת שלא השכילו להשתמש נכונה בכלי המתוחכם (המוח) שעמד לרשותן, ופשוט דיגדגו את דוושת הגז שלו – במקום ללחוץ פול גז כל הזמן בלי להרפות...
מחלת הנשמות, איפוא, היא, העצלות. היא היא "אם" כל המחלות הבאות בעקבותיה: טיפשות, עוני, חולשה, כיעור, עייפות, מעמד נמוך.
עצלות – אם כל המחלות: זהו שם נקודת הציון השלישית שלנו.
ולסיום, אל נקודת הציון האחרונה במרחב הנשמה :
הנשמה (הישנה) התרחקה מהמושגים "המקוריים", ואימצה במקומם את המושגים הווירטואלים החדשים: עושר, עוני, מעמד... כך היא למעשה התרחקה משער גן-עדן. מכאן האבחנה: המרחק בין המושגים המקוריים והווירטואלים, הוא אותו המרחק מהנקודה עליה עומדת הנשמה "הישנה" שכבר ביקרה ביקום ותעתה – עד לשער גן-עדן.
אבחנה זו מחזירה אותנו אל נקודת הציון הראשונה, ולהבנת הטכניקה בבניית "המפגש": תנאי מקדים להכנת "המפגש" הוא, הגישור על הפער בין המושגים; היינו להביא את הנשמה אל נקודת הגישור בין שני המושגים: להביאה אל העשיר המקורי, להציבה מול העני המקורי, להביאה אל העצל, אל החכם, אל הטיפש, החזק, החלש, אל בעל המעמד הגבוה או אל בעל המעמד הנמוך – המקורי...
זוהי איפוא נקודת הציון האחרונה: גישור.
מספר הערות אודות נקודת הציון האחרונה :
כאשר אומרים להביא את הנשמה "לנקודת גישור על הפער בין המושגים", הדבר אומר להכין את הרקע הנכון, שממנו תינתן האפשרות האופטימלית לנשמה, להשקיף על המושג "המקורי" שאולי נשכח ממנה... למיותר לציין כי אין בזאת ערובה שהנשמה תקבל את המושג המקורי ותאמץ אותו; אבל כן היא תראה אותו בבירור; המושג הזה יעמוד בפניה בתלת מימדיו, וינתן לה הזמן המספיק לבחון אותו, לבדוק, להעיר את זיכרונה... ובסיום הבחינה להחליט אם להפנים את המושג ולאמצו, או להתעלם ממנו ולהמשיך עם אחיו החורג, המציאותי לכאורה...
השאלה היא, איך מציגים מושג מקורי? איך למשל מציגים "עני מקורי" לאדם אומלל קשה-יום שבקושי משיג את פת לחמו? איך נובוריש מפונק יכול להבחין בעשיר המקורי המכובד? נשמת המפונק הזה שכחה מזמן מהמקוריות ונטמעה כל-כולה בעסקים ובדרכים המפותלות להשגת כסף ומוקדי כוח...
אם נתמקד בשני מושגים "מקוריים" לדוגמה, עוני ועושר, ולפנינו עומדים שני אנשים בני דורינו, האחד עשיר מופלג, והשני עני מרוד, למי לדעתכם ישנו סיכוי יותר גדול להבחין במושגים המקוריים?
אותו מבנה של השאלה, יכול להכיל את החלש והחזק : לפנינו איש חלש ושני חזק, למי יש סיכוי להבחין במושגים המקוריים של חלש וחזק?
לפנינו אדם חולני ושני בריא; אדם חלש אופי ושני חזק אופי, תמים ופתלתל, חכם וטיפש, עצל ונמרץ, בעל מעמד גבוה ונמוך, עשיר ועני... למי מכל זוג יש את הסיכוי להבחין במושג המקורי המנוי עליו?
- או לזה או לזה. זו התשובה.
- אם כן, מדוע איפה ואיפה! מהי אשמתו של העני שנולד עני? ואולי, גם, מהי אשמתו של העשיר שנולד מפונק עם כפית זהב בפה – דבר שהרחיק אותו מהפינוק המקורי? יש לי עוד הרבה שאלות בתחום – אבל התענה לי על שאלה אחת מתוכן לדוגמה? הבה נקח את העשיר והעני; מדוע שובצו במשבצת הזו?
- הם אכן שובצו במשבצת הספציפית הזו, כהמשך לנקודה אליה הגיעו מהסיבוב שעבר. נקודת-המשך זו כוללת את כל "הישגיהם" מהסיבוב שעבר, או מהסיבובים שעברו. אלה הם הישגיהם, היינו רצונותיהם. גם התמים והפתלתל הינם פרי של רצון אנושי; גם החוכמה וגם הטיפשות; להזכירך, "טיפשות" הינה הסימפטום הראשון של מחלת העצלות, או אם תרצה – השלב הראשון במחלה הממאירה המכאיבה הזאת. להזכירך את נאום השם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול משכנו :
" אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה. "
מכאן אני מסיק, שהילדים שלי הם הנשמות הקרובות ביותר באופיין אלי, הן מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת האופי שעיצבו לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם מהסיבובים שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי משפחתי... הם היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי באה השכונה שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום, והבא בתור "הדור" שנולדתי בו...
אחזור אל המסקנה האחרונה ואל ילדי... אין המסקנה אומרת שהתפתחות הנשמות הקרובות אלי – תואמות בהכרח את התפתחותי ואת המסלול האישי שלי, כי הרי כל אדם "עולם ומלואו"... מסקנתי אומרת שהנקודה – "נקודת המפגש" של ילדי למשל – קרובה אלי, כי הם יזנקו הרי מאותה הנקודה שלי, מאותו מצב פיננסי, מאותו מצב בריאותי, השכלתי, ואפילו גופני פיזי גרידא; ידוע שהילד יורש מהוריו הרבה תכונות, שעוברות דרך הדי.אנ.איי שלו...
אם כן, הצירוף הנכון ביותר הביא את נשמות ילדי אל אותה נקודת המפגש שלי; מנקודה זו והלאה דרכינו נפרדות – אולי, או נפגשות שוב – אולי; תלוי ברצונה החופשי של כל נשמה ונשמה.
לציין, נקודת "המפגש" טבעית היא, כי "הנשמה" היתה נוכחת במקום "המפגש" בעבר, היא תזכור אותו ותמשיך משם בטבעיות... זהו מקומה הטבעי. היא תנחת בנקודת המפגש ללא שום עכבות או צורך בזמן התאקלמות... היא תפעל ישירות כמביתה שלה... ואומנם, זהו זה ביתה האחרון, זה הרחוב וזו השכונה.
מאידך, נקודת "הגישור" אינה טבעית במהותה; היא נכפית במובן מסויים על הנשמה שלא ציפתה לה... הנשמה תעמוד פעורת פה מול המצב המוזר שנקלעה אליו; לפתע נופל עליה מאי-שם "מקרה" אנושי נדיר במינו... תינוק זר שמרעיף עליו חיוך תמים ומחזיר אותו באחת אל רגע התמימות, אל השקט הנפשי... נוסעת אקראית שחולקת עימו את מושב האוטובוס ותיק בלתי צפוי נפתח לפניו... נוף מסויים שדורש למסור לו מסר מיידי...
הנשמה, כאשר נתקלת במקרים האלה, מתנהגת בהתחלה כחסרת אונים, כי הרי לא ציפתה למקרה הזה – כה רחוק מנופה, מטבעה, ממציאותה, ממהותה... היא נבוכה; לא יודעת איך לאכול את זאת... זהו השלב הראשון. תינוק בן יומו מחייך לך, ואתה עומד מולו נבוך.
מהר מאוד הנשמה מתעשתת ולוקחת לה פסק זמן לבהייה, לצפייה... היא נמצאת בתוך המקרה, אך היא צופה עליו מהצד; זהו השלב השני. התינוק ממשיך לחייך, והאדם עוצר במקום ומביט בתינוק וכאילו בודק מפת דרכים...
הנתונים כבר עובדו והמסקנות הוסקו. זהו רגע האמת : להמשיך בדרכו או ליצור קשר עם התינוק; להחזיר לו חיוך דומה, תמים... זה השלב השלישי המכריע : הנשמה מכריעה לכאן או לכאן.
ובכל מקרה, גם מי שנשמתו הכריעה להתעלם ולהסתלק מיד מזירת האירוע, הרי אין מנוס לה אלא לחזור בשלב יותר מאוחר אל המקרה ולדוש בו; זה יכול להיות דקות אחרי, או חודשיים אחרי, או אולי שנים... שלב זה הוא השלב הרביעי האחרון : כאן נפגש האדם פנים אל פנים עם נקודת הגישור, וכל הזמן והנתונים עומדים לרשותו : זהו זמן אישי מאוד בו נפגש האדם עם עצמו, ובוחן את הנתונים שהצטברו מהמקרה עד הלום, כולל הנתונים שכבר נותחו ועובדו לכאורה... הוא עלול לשנות אותם ברגע זה, או לאשר את כל הנתונים שעיבדם עד עכשיו. ובכל אופן, כל הנתונים שרועים לפניו, והוא, כבוד השופט, מתבקש לעיין ולגזור דין : לאמץ את האווירה שהושרתה עליו ע"י התינוק : החיוך, התמימות, השקט הנפשי... או להשאיר את המקרה מאחורה, ולהמשיך בנסיעתו ובמסלולו... לפתוח את התיק שנפער בפניו באוטובוס, או לסגור אותו אחת ולתמיד... עומדים ברגע זה לידו כל המושגים המקוריים והצירופים שלהם, ומולם מתייצבים המושגים המקבילים שכבר אימצם ונוהג על פיהם משכבר הימים : העושר מול העושר, המצב הפיננסי שלו מול המצב "הפיננסי" שלו; עוני מול עוני, או עושר מול עוני, וגם עוני מול עושר; כל הצירופים האפשריים... עומדים לפניו כל המושגים האפשריים, המקוריים והווירטואלים, כיעור, יופי, דלות, מעמד, חולשה, טיפשות, חוכמה, עצלות, אומץ... גזר הדין; ביצוע מידי; וישיבה אנושית לא מהמניין ננעלה. בחירה חופשית.
כך מגיעים כולנו אל נקודת המפגש; כך מגיעה כל נשמה אל נקודת הגישור.
אין מנוס מהשאלה הבאה, שכבר נשאלה אולי בעבר, אך ברגע זה ממש היא מתפרצת ויוצאת מהשער הראשי שלה... זה הזמן שלה; זה המקום שלה : מה הביא את הנשמה לסבך המצבים האלה? מדוע היא צריכה להסתבך ולהגיע עד למצבים הדורשים גישור, הדורשים התערבות... הדורשים פיתרון!
אומנם היכרתי כבר את המוטיב הראשון שבתמונה, והפנמתי כי הנשמה מתנהגת... אולם אין בזאת בכדי להגיע לתשובה... הנשמה מתנהגת, אבל מדוע מתנהגת באופן כה מוזר? מדוע היא סוטה ביוזמתה היא – מהדרך המציאותית, הנכונה, האטרקטיבית, כה המושלמת בשבילה... מה הביא אותה לסבך הזה? מה הביא אותה הלום?
שאלה זו מביאה אותנו למוטיב השני שבתמונה :
ייעוד :
לנשמה, לכל נשמה, יש ייעוד. הייעוד של הנשמה סותר את עצמו, כי "הייעוד" כמונח – מביא את המשתמש בו אל אובייקט מונחה ומוגדר : הייעוד שלי הוא להיות עורך דין; הבחור המוצלח הזה מיועד להנהגת המדינה; השאפתנות וההתמדה תייעד אותו לשורה הראשונה בעולם המדע; יש לי ייעוד: לשרת את האנשים...
אולם המהות של הנשמה, אם תרצה – המנטליות שלה, סותרת את הייעוד כמונח : הגבלת הנשמה ע"י ייעוד כלשהו – סותרת את עצם מהות הנשמה, עד כדי שגורמת לרוקן אותה מכל תוכן, עד לכדי הכחדה. הנשמה תיכחד אם תודיע לה את הבשורה הזאת : יש לך ייעוד : לכבוש את כל העולם!
- אבל מבשר טובות אני! מבשר לך בשורה טובה! את בשורת הבשורות : לכבוש את כל העולם; לא את חלקו, את כולו; את כל העולם, את כל היקום...
- רק את העולם? אך ורק את היקום? מצטערת; אינני יכולה להתקיים בתנאים האלה, אני נאספת אל עמי... צ'או, רות סוף.
- ומה אפשר לעשות בשביל להשאיר אותך איתנו...? מה ניתן לבשר לך? מה את רוצה שיהיה הייעוד שלך?
- הנצח, האין סוף, להתקדם ולהתפתח ולהנות ולהשתעשע ולהתענטז לנצח – ללא הגדרה ולבטח ללא הגבלה. במילים אחרות, "הנצח והאין-סוף" נופלים גם על חמשת הפועלים שהשתמשתי בהם, וגם על משך התהוותם. אם תרצה לקרוא לזאת "הייעוד שלי" – אסכים להגדרה הזאת ואחתום עליה בליינט!
- את מאוד נדיבה.
הנשמה איפוא באה אל העולם מלאה מרץ והתפעלות; הכל פתוח בפניה, חופשי על הבר... לקטוף ולאכול ולמלא בפיתה כפי יכולתך... מישהו זוכר את הפלאפל משוק בצלאל ז"ל? זוכרים את הפיתות הריקות שנמסרים ביד? זוכרים את רגע המסירה והרגשת החופש – כאשר ניגשים בפועל אל העבודה ועליהום...
הנשמה מרגישה עוד יותר חופשיה ברגע בואה אל העולם : מוסרים בידה את מפתחות כל המאפיות של ת"א, את כל הפיתות של העולם, והיא עומדת בשוק בצלאל וממלא... וממלא, וממלא, ועיני בעל הבית נעוצים בה בעצב, אך היא מתעלמת ממנו וממלא... רק לראות את הבחור מיפו העתיקה שעומד עם השמן הרותח ומגיש לה את כדורי הפלאפל, ומזיע... והיא בשלה, ממלא וממלא ואוכלת, ופותחת עוד פיתה וההוא מיפה מזיע. בעל הבית מתחיל למצמץ בעין אחת, ועינו השניה על הטחינה ההולכת ומצטמקת כל חמש דקות; בוא לא נדבר על החמוצים והצנונים ועל מבטי בעל הבית שהתחילו כבר להדמיע, אשכרה כבר לא רואה בעיניים.
לא עברו דקות, והפיתות נגמרו, הטחינה נוגבה עד טיפת הדם האחרונה, והחמוצים גם הצנונים נגדעו משורשם – "בשעה טובה ומוצלחת"; ואני חוזר על מילמול בעל הבית שלמרות המחזה הקשה – הוא ראה בו כסימן טוב ומוצלח לסיום תקופה קשה שעוברת על האדם, והגיעה אל סיומה. זה טוב.
והינה מבצבצת מפינת קינג ג'ורג' משאית גדולה שמנסה להכנס לרחוב הצר של בצלאל ולרוקן את תכולתה. אתם לא תאמינו מה יש לה לרוקן ולמי. היא רוקנה פיתות והסיבוב הבא התחיל. ושוב הסצינה המוכרת של המזיע והעיניים והדמעות וכבר ניתן לשמוע גם אנקות... המסכן נכנס בפנים והביא כיפה! בעל הבית החליט להתפלל. עשר שנים לא ראה בית כנסת ועכשיו החליט להתפלל עם כיפה וסידור וכוונה, רק שהשם יתברך יגאל אותו מיסוריו ומהסועדת שלו בפינה.
מי היה מאמין שכיפה תקשט את ראש יואב הרומני בעל הבית – למרות ועל אף ששום התראה לא הגיעה מהשכנים... שום משגיח כשרות לא הגיח מראש הרחוב, לא מכיוון קינג ג'ורג ולא מכיוון החנייה! אבל הוא שם הפעם את הכיפה לשם שמיים, לתפילה ותחנונים, לשמע ישראל, עם כוונה, בכניעה, בענווה, בכפיפות ראש, בצווחה ובתחנונים : אלוהים, חלציני נא מנשמת הלקוחה הזאת שעומדת בפינה, אנא ממך, אהא ממך, אהא עלי ועל ראשי ועל כל פרנסתי, אצביע לש"ס בבחירות הבאות אלוהים, חלציני נא מהסועדת ההיא בפינה.
והיא בשלה. מסיימת פיתה ומתחילה באחותה, וההוא מזיע ומגיש כדורי פלאפל, ויואב עסוק על מעל לראש בתפילה. כך הסתיים היום, וכך למחרת, מחרתיים, ובסוף החודש יואב מכר את המסעדה לג'ינו הכורדי שהציע בזמנו ליואב מאה אלף דולר – דמי מפתח על המסעדה, ויואב צחק לו בפנים כצחוק תינוק בן יומו. יואב העביר את הבעלות לג'ינו הכורדי עבור עשיריה, והמסעדה נותרה על כנה, רק החליפה שם : מ- "אכול כפי יכולתך" באדום מבריק עם מסגרת כחולה, ל-"אכול עד צאת נשמתך" גם באדום מבריק אך במסגרת ירוקה; עניין של טעם.
ג'ינו הכורדי החליט להשאיר את הכל על כנו, כולל הכיסאות הריהוט והצוות במלואו, היינו המזיע בן דודו מעזה ושושנה המנקה; רק שינוי קטן ביקש לעשות בתפריט : אורז עם שום דבש שמנת וצ'ימוקים בנוסח כורדי, במקום סלט החסה שמושך זבובים וכל מיני חרקים ומרעין בישין – עניין של הגיינה וטעם; וקלאס...
קיצורו של דבר: ג'ינו עבר בסוף החודש לאברבנל והמסעדה עברה לידיים טורקיות; היא נמכרה ליואל הטורקי.
יואל הטורקי שינה על המקום את תפריט האורז שמשך נחשים וכל מיני מרעין בישין, והביא במקומו נרגילה – עם אופציה לשלוש שחטות לכל סועד. עברו שבועיים עד שיואל עבר אירוע מוחי, והמסעדה ניתנה במתנה לבן דודו משולם; משולם לידידיה, ידידיה לשמעון התימני, מהתימני לידי החלבי, החלבי ישב במסעדה שעתיים ומכר אותה בשלושים אלף דולר למרוקאי, וממנו שוב נפלה במזלו הרע של כורדי טוב – שלא שמע מספיק על ההסטוריה המפוקפקת של המסעדה, יען היה שומע רק באוזן אחת; עניין של מזל.
שמה של המסעדה הלך והרקיע עד שגם הכורדים הפסיקו להתעניין בה וסגרה, וגם שוק בצלאל סגר עד כדור הפלאפל האחרון שלו, והנשמה עברה, בלית ברירה, אל התחנה מרכזית הישנה; שם היא סועדת היום בדוכן של אלי, שמחפש כורדי בנרות להעביר לו את העסק במחיר מציאה.
צחקנו מספיק ילדים. זאת היתה הפסקה לא מהמניין... יש לי עבר עשיר עם מספר הרשעות... לא קל להשתחרר מראש פלילי.
להתקדם ולהתפתח ולהנות ולהשתעשע ולכייף ולשיר ולזמר ולרקוד ולהתענטז ללא הגבלה, עד אין סוף, לנצח. זהו הייעוד של הנשמה; זו המנטליות שלה וזו מהותה. היא עשויה "מחומר" שיכול להתקיים רק בתנאים האלה; בתנאים שעשויים לאפשר לה את רמת החיים האקסקלוסיבית זו. השינוי הקטן ביותר בתנאים האלה יגרום להסתלקותה מהזירה... היא תסתלק בטריקת דלת.
יש ומסתלקת מיד ללא דיחוי – בו ברגע כאשר מרגישה בשינוי הקטן ביותר בתנאי מחייתה. נשמה כזאת נקראת "נשמה גאה".
ויש ומסתלקת בשלבים, לאט לאט, במספר תשלומים... לנשמה כזאת קוראים "נשמה גוססת". רובן המכריע של הנשמות הפועלות בעולמנו היום – הן מהסוג השני; תהליך גסיסתן מתחיל כמעט עם בואן.
הצגתי עד עכשיו את הרקע להסתלקות הנשמה, ואני עתיד לעמוד על שלבי ההסתלקות ולבחון אותם מקרוב, וזהו למעשה גרעין המוטיב האחרון "המחסום"; אולם שאלה אחת מסתתרת בתוך סבך המצגים השונים, ונראית על פניה כשאלת תמים, הגם והיא מייצגת את שאלת השאלות :
- אבל למה מסתלקת הנשמה? הסברת עד עכשיו את הרקע להסתלקותה, אבל מה גורם לה להסתלק? מי מונע ממנה להתקדם ולקטוף ולהתפתח ולהנות ולהשתעשע...
- סטיה טכנית ממסלול ההתקדמות וההנאה והשעשוע והשירה והריקוד. סטיה טכנית; זה כל הסיפור.
- ומי גורם לסטיה טכנית זו?
- הנשמה בעצמה; היא האחראית לסטיה, להתהוותה.
נותר לברר מה זאת הסטיה הטכנית.
עמדנו, לפני מספר עמודים, על אחת התבונות שעזרו לנו להבין את המוטיב העיקרי בהתהוות "הגוף" האנושי : תנועה; תנועת הנשמה.
הנשמה ביקשה להגיע אל מאגר המידע, ולכן היה עליה לנוע; פשוט לנוע ולהתקדם, אולם היא בעצמה לא יכלה לעשות שום תנועה מול ישותו של השם יתברך – מסיבה טכנית שהתעכבנו עליה ארוכות לעיל; אשר על כן היה צורך בישות אחרת שתעמוד מולה ותאפשר לה לזוז, להתנועע, או בלשון מקצועית : היה צורך בישות שתאפשר לנשמה קיום יחסי גומלין איתה. כך נוצר הגוף, שיכל להתקיים ולהתנהל כישות בפני עצמו ולנהל עם הנשמה יחסי גומלין הדדיים, כמו שכל האנשים מנהלים יחסי גומלין ביניהם; וגם באופן הזה יכלה הנשמה, כעיקרון, להשיג את מטרתה ולנוע באמצעות יחסי גומלין האלה עם הגוף. "ההזדווגות " עם הגוף באה לענות על מספר סיבות טכניות משניות שבכוחן היה לייעל את התנועה הדרושה לנשמה, לזרזה, לעשותה גמישה יותר, מהירה יותר... וכך יכלה הנשמה לנצל את "האמצעי" שעמד לרשותה על הצד הטוב ביותר.
הגוף, איפוא, הינו אמצעי לכל דבר, בו משתמשת הנשמה בשביל "לנוע" – (לקיים עימו "יחסי גומלין" – הדרושים לתנועתה). אולם לא רק בזאת מסתכמת תרומת הגוף לנשמה : הוא פותח בפניה שערים, שבלעדיו, היא לא היתה מגיעה אל המחוזות שמאחרי השערים, אם בכלל...
הנשמה, הזכרנו, אינה ישות חושבת; היא ישות נעדרת אינטלקט; או במילים פשוטות – אין לה מוח, היא לא יכולה לעבד נתונים בעצמה; המוח האנושי הוא שפתח בפניה את מושג המרחק, העומק, הרוחב, האורך, הגובה, המהירות, וגם האיכות. כל אלו הובילו את הנשמה אל עוד מושג חדש וחיוני : גיוון. לפני כן היא לא ידעה גיוון מה הוא... אילו היתה מקיימת את תנועתה דרך יחסי גומלין עם עוד ישות כמותה, היינו עם נשמה בת מינה לדוגמה, היא היתה נשארת באותו המרחב המהנה לעד... היא לא היתה יכולה לצאת ולהכיר מרחבים אחרים; ומעל לכל, היא לא היתה יכולה להוציא לפועל את תכונת העל שלה, את השאיפות... במילים אחרות, היא היתה נהנית מסוג הנאה אחד, במקום אחד, במרחב אחד, במחוז אחד, ברובד אחד, וכך היא היתה מתקדמת רק פעם אחת, משתעשעת ומתענטזת אך ורק במקום אחד, מתפתחת רק בכיוון אחד... קשה לנו כאנשים חושבים להבין סוג התפתחות כזה, או סוג הנאה כזה, הגם וזה יכול להתקיים במציאות.
ויבוא הגוף עם המוח המתוחכם שלו – בפנייה ישירה ומרגשת אל הנשמה : אל תסתפקי במקום שאת עומדת עליו, את יכולה לצאת מתחומו ולהגיע רחוק ממנו... את יכולה להגיע למרחקים, למקומות אטרקטיבים, את יכולה לגוון את רצונותיך ולפנות אל כיוונים אחרים, אל מקומות אחרים, אל הנאות אחרות, ליקום אין סוף... אני אציין לך את המרחק בין נקודת ציון אחת לאחותה, אכנה לך אותן בשמות, וכך אקבע לך יעדים אחרים ומגוונים, ואת תבחרי לך את המתאימים מתוכם.
ותרא הנשמה כי טוב. ובתוכה מילמלה לעצמה : איזה יופי נפלתי... איזה שידוך, איזה גוף, איזה חכם... היא עטה על המציאה כמוצאת שלל רב! הסכימה מיד להצעת המוח ובו ברגע נכנסה לפעולה : היא ניצלה, כצפוי מהמנטליות שלה, את מלוא הפוטנציאל של המוח ואת מלוא משאביו, והאצבעות נשחקו מרוב ליקוק...
והמוח עמד בציפיותיה בכבוד. הוא לא התחמק משום משימה; נהפוך, הוא יזם ועיבד וחישב ועמל על פרוייקטים חדשים - חדשות לבקרים, עד לרגע הסטיה...
התרחש לפתע תהליך מוזר...
בשלב מסויים, התחילה הנשמה להתעלם מנוכחות המוח, לוותר על שרותיו ולעבוד באופן עצמאי וכאילו אין מוח בסביבה! נכון להגיד – נטתה לעבוד באופן עצמאי; היא גילתה נטייה מוזרה... זאת כי היא יכלה באמצעות המוח להוציא את נטיותיה האמיתיות והמקוריות מהכוח אל הפועל, והינה לפתע היא מוותרת מרצון על נטייה טבעית זו, ומחליפה אותה בנטייה מוזרה : לעבוד באופן עצמאי; להתעלם ביודעין מנוכחות המוח; לוותר על שרותיו; להתעלם מהכלי בעל הפוטנציאל העצום שביכולתו לקדם את שאיפותיה...
משהו מוזר קרה! תהליך מוזר קרה ויש להתחקות אחריו בשביל לעמוד על הנטיה המנוגדת לטבע הנשמה שזה עתה פיתחה. לנטיה זו הסותרת את טבע הנשמה – אקרא להלן "סטיה".
איך התפתחה איפוא הסטיה הזו, או הנטיה המוזרה הזו?
נחזור שוב אל המאפיין הראשי של הנשמה, זה שבאה איתו מהבית, ודרכו עוצבה המנטליות המקורית שלה. הרצון האין-סופי...
"הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן"...
תן לה דולר – האוצר של ביל גייץ לא יספק אותה...
תן לה את המתוק – היא תרצה את המתוק של הדבש, וגם את הסוכר, את השוקולד, את הפירות, את הסוכריות...
תן לה אוכל, היא תגמע את כל האוכל שבעולם, ועוד ישאר לה מקום בקיבה לעוד אוכל חיוני ודחוף שממש ממש רוצה בו.
תן לה אהבה, היא לא תסתפק באהבת רומיו לג'ולייט... גם אהבת אם לבנה קטנה עליה... היא תגלוש לאהבת אחים ורעים ותרצה עוד...
כך היא באה מהבית, עם הטבע הזה... ובשלב הזה בדיוק נכנס המוח אל התמונה, והציע את שרותיו לנשמה : את רוצה את המתוק? בואי אני אראה לך את מחוזות המתוק :
- ובכן, נאם המוח, ניתן להגיע אל טעם המתוק מדבש של דבורות. הדבש עצמו הוא נוזל סמיך מתוק ודביק המופק מצוף פרחים ע"י הדבורה. צוף הפרחים הינו חומר הגלם ליצור הדבש, וניתן לייצר בפועל כמויות של דבש באמצעות כוורת...
- "אני רוצה לטעום" – נכנסה הנשמה אל נאום המוח וחתכה את רצף הסברו...
- בסדר גמור, כמה את רוצה?
- הרבה...
- טוב תני לי להכין כוורת ול...
- אבל שיהיה הרבה טוב?
באופן הזה ניסח המוח הוראות מסויימות אל הגוף האנושי שבשליטתו, ייצר דבש והביא אל הנשמה...
הנשמה בתורה, פקדה בו ברגע על הגוף להתחיל במלאכה... לזלול כמויות אין-סופיות מהמתוק המתוק הזה. הוא זלל והיא נהנתה... מערכת העיכול התחילה בעבודה ויישרה קו עם הוראות הנשמה, ההנחיה היתה לאכול כמה שיותר מהמתוק המתוק הזה, אולם חיש מהר חשה המערכת הצפה, ושלחה מסר דחוף אל חדר הפיקוד למעלה, אל הבוס...
הבוס בתורו יצר קשר מיידי עם הנשמה והעביר לה את תלונת מערכת העיכול, אך הנשמה התעלמה מהמסר ומהבוס, והסתפקה בתנועת יד קלה לעבר המוח שלא ניתן לטעות במשמעותה : שהמערכת תמשיך לבצע את העבודה ולאכול; ונא אל תתפרץ יותר אל רגעי הנאתי...
זה המקום לשים דברים על דיוקם : אומנם אני מכנה את המוח בתואר הבוס, אך אין זה אלא תואר של כבוד בלבד, כי הבוס האמיתי הוא מי שנותן את הטון המקורי בפועל – את ההוראות האמיתיות והסופיות שמתבצעות הלכה למעשה בשטח; ובמבחן המציאות זה – ישנה בוסית אחת ויחידה בשטח ושמה "נשמה"! למוח מגיע במקרה הטוב תואר אדמיניסטרטיבי לא יותר; הבה נתפשר על תואר הכבוד – מנכ"ל – שעושה נאמנה את הוראת בעלת הבית האמיתית...
ושלא נטעה : המוח אינו ישות בעלת רצון או שיקול עצמאי, כי-אם "מכונה" משוכללת שביכולתה לנהל את הגוף המתוחכם הזה... במילים אחרות, הוא אינו יכול לדחות או לקבל שום הוראה או הנחיה שבאות מכיוון הבוסית – בתואנה שההנחיה מוטעית בעליל או מסכנת את קיום הגוף... הנשמה יכולה להנחית הוראה מוטעית מיסודה – והמוח יכול רק לבצע! לנשמה שמורה הזכות להשתגע ולרצות להתאבד, והמוח יתרגם את הרצון הזה לפועל, ויעביר הוראה לידו ללחוץ על ההדק... איננו יכולים לבוא בטענות אל המוח ולתשאל אותו : מדוע לא התנגדת להוראה אבסורדית כזו? הרי יכלת לעבד את המידע הטמון בה ולעמוד על מידת הסכנה הנשקפת מהוראה מעין זו... יכלת להתנגד, לעכב, להתחכם... מדוע לא נקפת אצבע!
המוח, לציין, מסוגל להתמודד עם שאלות מסובכות ביותר ולעבד בו בזמן מליוני נתונים, אולם אין הוא יכול להתמודד עם שאלה פשוטה מעין זו, ולא יצליח לקלוט את נתוניה או לעבד אותם... הוא יסתפק בהרמת גבה וישיב בקצרה : "וכי מדוע שאתנגד להוראת הנשמה! – מה השאלה!"