קוד: מידע אנושי 16 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (16)
המוח, לציין, מסוגל להתמודד עם שאלות מסובכות ביותר ולעבד בו בזמן מליוני נתונים, אולם אין הוא יכול להתמודד עם שאלה פשוטה מעין זו, ולא יצליח לקלוט את נתוניה או לעבד אותם... הוא יסתפק בהרמת גבה וישיב בקצרה : "וכי מדוע שאתנגד להוראת הנשמה! – מה השאלה!"
כן ניחשתם... הדבר דומה למחשב משוכלל ואדם שיושב על המקלדת שלו : אם ירצה האדם להזריק לו ווירוס – המחשב לא יתנגד, בלשון המעטה... הוא אף יפתח תיקייה מיוחדת לווירוס, וימשיך להעמיד את כל משאביו המתוחכמים בשרות בעליו, עד לרגעי הגסיסה האחרונים.
לאחר סריקה כללית אודות מעמד המוח והנשמה וייחסי הכוחות ביניהם, נחזור אל הקייס של המתוק והדבש, ונמשיך את הרצת הסרט, כאשר יש בידינו את הכלים הנחוצים להבנת המשכו...
עצרנו בסצינה כאשר מערכת העיכול חשה הצפה מכמויות הדבש הנבלעות, ושלחה אותות דחופים למנכ"ל... המתח בשיאו.
המנכ"ל בתורו עיבד מיד את האותות הללו, והגיע למסקנה חד משמעית : קיימת סכנה מיידית למערכת העיכול ואף נרשמה עלייה חדה ברמת הגלוקוזה בדם שעלולה לסכן את עצם קיום הגוף במלואו! הוא לחץ מיד על כפתור האוטומט ועבר למצב חרום, כאשר כל מערכות ההגנה מתואמות ביניהן ומופעלות באחד... והמתין בינתיים להוראות הבוסית...
כפתור האוטומט, אגב, מופעל במצבי חרום כאשר נשקפת סכנה קיומית לכלל המערכות של הגוף, והאיום בקריסה כללית רובץ בפתח. המדובר למעשה בתוכנה לכל דבר, המעבירה את כל המערכות ממצב של תיאום רגיל – בו משאבי המערכות מנותבים לכיוונים שונים, למצב של תיאום חרום – בו כל משאבי המערכות מנותבים לתת מענה לכיוון אחד ויחיד – ממנו מגיח האיום. יש לנטרל קודם כל את הסכנה הנשקפת, ואם מצליחים – חוזרים אל תוכנת התיאום הקודמת, לא לפני שמתקנים את ההרס שנגרם למערכות, כתוצאה ישירה מתוכנת החרום, שבילבלה במידת מה את הסדר התקין של פעולת המערכות, ונגרמו עקב זאת נזקים קלים.
ובחזרה למנכ"לינו... הוא הפעיל כאמור את האוטומט, הכריז על מצב חרום, וממתין בסובלנות בחפ"ק שלו להמשך הוראות מלמעלה...
וההוראה לא איחרה לבוא : תמשיך לאכול מהמתוק הזה; זה טעים לי.
והעבד הנרצע ימשיך לבצע, ויחלק את ההוראות הדרושות להמשך ביצוע. יש לציין שאפילו ההוראות האבסורדיות – יבוצעו על ידו באופן היעיל ביותר; המתוחכם ביותר, המסודר ביותר – היינו המתואם עם כל המערכות מבעוד מועד, כך שיצמצם את הנזק הנשקף מההוראה האבסורדית – עד למינימום האפשרי.
להזכירכם, אנו עוקבים אחר הסטיה הטכנית של הנשמה ממסלול התקדמותה הטבעי. הסטיה מההנאה והשעשוע והשירה וההתענטזות... הסטיה המוזרה ממאפייני הנשמה היא, מטבעה, ממסלולה הטבעי, הסטיה הסותרת את מהותה, את המנטליות שלה... ושלא נשכח : הנשמה בעצמה אחראית לסטיה; היא מבצעת אותה; היא נותנת את ההוראה הישירה של הסטיה!
אנו רוצים לשים את האצבע על רגע הסטיה ולסמנו, או אז ניתן יהיה לנתח את הרגע הזה ולהגיע אל הנתון הנעלם שגרם לה לסטות ממסלולה. זאת איפוא התוכנית שלנו; ואם חשבתם שהיגענו כבר בשעה טובה אל "הרגע הזה" – טעיתם! טעיתם בהערכתכם... ההוראה האבסורדית של "להמשיך ולזלול מהדבש המתוק" מסמלת אומנם את התחלת הדרך אל הסטיה, אך לא מסמלת את הסטיה עצמה; כי ניתן עדיין "לבלוע" את ההוראה הזאת : הנשמה מצאה את המתוק וביקשה הרבה הרבה ממנו... היא לא חישבה את הסיכון הטמון בדבר, למרות שעמד לרשותה כלי החישוב המתוחכם ביותר, ונקודה זו תיזקף לחובתה, אך לא ניתן להכתירה כנקודת מפנה, כי ניתן עדיין לראות דרכה את המאפיין הטבעי של הנשמה : היא רוצה הרבה ומהכל...
אנו מבקשים לשים את היד על נקודת המפנה, על רגע הסטיה.
ורגע המפנה מגיע... המוח פונה שוב אל הנשמה, והפעם בנושא אחר... אומנם הוא נתבקש שלא יתפרץ אל רגעי הנאתה, ומנוי עימו לשמור את הוראות הנשמה מכל משמר ולהקפיד לבל יסור מהן ימין ושמאל... אולם הוא בא עכשיו למלא את ייעודו ותפקידו ואף את חלקו בעסקת השותפות : להציע לשותפתו את הכיוונים השונים של ערוצי ההנאה. לפרוש בפניה את מלוא האפשרויות, ולפתוח בפניה את חופש הבחירה : לבחור בהנאה הבאה בתור; לבחור בנקודה הרחוקה והאטרקטיבית ביותר...
הנשמה נמצאת כרגע במרחב המתוק... המוח עשה את שיעורי הבית, אסף את הנתונים הנמצאים במרחב "המתוק", עיבד אותם והגיע אל הממצאים האלו :
היסודות הדומיננטיים בטעם המתוק נמצאים בטבע – באדמה ובמים. טעם המתוק נמצא בפירות, כמו תאנים, תפוחי עץ, תפוזים, בננות... אולם ניתן גם להפיק את טעם המתוק באופן מלאכותי, ע"י הוספת חומר מתוק מעובד שנקרא "סוכר" לכל מיני נוזלים, תבשילים, או למאפה... ישנו צמח עשבוני ממשפחת הדגנים בעל גבעולים גבוהים הנקראים "קנה-הסוכר", שניתן לכתוש אותם, לעבדם ולהפיק מהם גרגירי סוכר גולמי בצורת קריסטלים, ובאמצעות הסוכר הזה ניתן לייצר שוקולד, סוכריות, עוגות...
וכך ממשיך המנכ"ל בשרידת ממצאיו בפני הנשמה : באופן הזה, שותפה יקרה, ניתן לשלוט ברמת המתיקות ואף ברמת הגלוקוזה הנמצאת בדם... לא חייבים להתמכר רק למתיקות שבדבש – שאגב ניתן להפיק עוד דבש מתוק מתמרים, כי-אם ניתן לשלוט ברמת המתיקות ואיכותו ע"י יצור החומר שנקרא "סוכר", שניתן להפיק דרכו מגוון מוצרים שירחיבו את אפשרויות ההנאה מטעם המתוק מחד, ומאידך תתאפשר שליטה על רמת הגלוקוזה הנכנסת לגופינו שעלולה בכמות מסויימת לפגום באיזון הגוף ולהזיק.
עבודת מאסטר הציג המוח בפני הנשמה; והמטרה אחת : שהנשמה לא תסתפק במקום שעומדת עליו... היא יכולה להגיע למרחקים, למקומות אטרקטיבים, היא יכולה לגוון את רצונותיה ולנתבם לכיוונים שונים, ליעדים אחרים ומגוונים.
טיפות זיעה שוטפות את מצח המנכ"ל שעשה עבודת מאסטר לבוסית, וממתין לתשובה... וגם עכשיו התשובה לא איחרה לבוא :
- תמשיך לאכול מהמתוק הזה, מהדבש; זה טעים לי.
- אבל מה עם הסוכר והשוקולד והעוגות והפירות והסוכריות...
- אמרתי לך תמשיך לאכול מהמתוק הזה, זה טעים לי.
- אבל מה עם מגוון האפשרויות שפתחתי בפנייך?
- אמרתי לך תמשיך לזלול מהדבש המתוק; ואל תתפרץ יותר אל רגעי הנאתי...
פה קבור הכלב. ברגע זה שמתי את היד על נקודת המפנה; זיהיתי את רגע הסטיה.
הנשמה הגיעה להנאה הראשונה והתבייתה עליה. היא הגיעה אל טעם המתוק הראשון ונשארה שם; אלה הן העובדות. השאלה היא : ממה חששה הנשמה בעצם? מדוע נאחזה במקום שלה ולא התקדמה אל עבר רובדים אחרים במרחב המתיקות? הרי המתיקות ערבה לחיכה ורוצה בה – מדוע שלא תשכלל את הרצון הזה? מדוע נמנעת מלהתקדם איתו?
הדבר מזכיר לי את מושגי העקשנות, השמרנות... זה מזכיר לי אבא מהדור הישן שלא רוצה לשמוע על שום חידוש או חדש, ובנתיב הזה מבקש לגדל את ילדיו, כי הוא משוכנע כי זהו הנתיב הטוב היחיד שבנמצא. הוא לא מוכן להשתכנע, ולכן שום שיטה לא תועיל...
הדבר מזכיר לי את דרך הקיצוניים החרדים לנתיב הטוב והיחיד שמהלכים בו... את הקיצוני תמצא בכל מקום, במשפחה, בלאום, בתחום המדע, בדת, בענף החינוך, בענף המסחר...
אין ספק שבידי כל קיצוני וקיצוני דבר טוב וחיובי ויפה שרוצה לשמור עליו, וחושש שיחמוק מידו... גם האבא מהדור הישן מחזיק בדיעה או בנתיב טוב וחיוני ומבקש להאחז בו בעשר אצבעותיו; אני מזהה אצלם כיוון חיובי וברור, והשאלה איפוא מתחדדת יותר ומתמקדת יותר : מדוע אם כן לא נתפתחים האנשים האלה לערוצים הנוספים? מדוע לא מזהים את הטוב הנוסף הנמצא בערוצים הנוספים? מדוע אינם מוכנים לחקור ולבחון את הערוץ הנוסף? הרי יש בידם את קצה הנתיב הטוב – הם אוחזים בו, מדוע אינם יוצאים לדרך ומחפשים את המשך הנתיב? הרי מי שיש לו "טוב" וטעם את טעם הטוב – אמור לרצות בעוד טוב...
למסקנה אחת אני מגיע : הם ננעלים על הטוב שבידם ולא מחפשים עוד טוב כי הם מתעצלים לעשות את זאת. הם עצלנים; גם האבא מהדור הישן, וגם הקיצוני בענף המסחר, החינוך, הדת, המשפחה, והתרבות. הם מפתחים את תכונת העצלנות.
מכאן אני מגיע למסקנה נוספת : מקור תכונת העצלנות נמצא במימד הנפשי ולא הפיזי הגשמי; אנו משייכים בטעות את העצלנות לגוף, וכאילו הגוף הוא עצל, ישנוני, מגושם, מתנהל בכבדות... ואין הדבר כך : תכונת העצלנות שייכת כל כולה לנשמה – לרצון; והרצון הזה הוא אשר עושה את הגוף המנוי עליו לישנוני, לכבד, למגושם שמתנהל בכבדות.
ניתן כבר לחזור לנקודת המפנה ואל רגע הסטיה של הנשמה : היא נשמה עצלנית; לכן נאחזה בקרנות כוורת הדבש ונמנעה מלהתקדם ולהשתמש בשרותיו הטכנולוגים של המוח; זהו מקור הנטיה המוזרה המנוגדת לטבע הנשמה והסותרת את הדחף המקורי שלה – את המנטליות שלה .
מכאן ניתן להבין מדוע התעלמה הנשמה ביודעין מנוכחות המוח; מהכלי בעל הפוטנציאל העצום שביכולתו לקדם את שאיפותיה... תפקיד הכלי הזה הוא לפתוח בפני הנשמה את שערי חופש הבחירה... את מגוון האפשרויות והערוצים של ההנאה – שתבחר לה את האפשרות האטרקטיבית מתוכם, את הרחוקה ביותר... כך מתנהלת דינמיקת התנועה של הנשמה; ובכלל נשמה עצלנית מבקשת את מצב המנוחה – לא התנועה... זה כמו מישהו שנקלע לבית מלא אנשים חוגגים שרים ורוקדים ובכלל הוא רוצה לישון...
הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן של הנשמה נחסם ע"י תכונת העצלנות שפיתחה. כך התרחשה הסטיה מהמסלול המקורי.
השאלה היא – מהיכן הביאה הנשמה את תכונת העצלנות? או לחילופין – איך פיתחה אותה? הרי הנשמה באה מהבית עם תכונה אחת ויחידה : לרצות... היא ידעה רק רצון מה הוא... היכן איפוא התוודעה לרצון הנגדי הזה שסותר את עצם מהותה? מתי ואיפה פגשה את תכונת העצלנות?
העצלנות נוצרה כתוצאה מתהליך אומלל של בילבול ... בבילבול מושגים עסקינן. זה אירע כאשר נפגשה הנשמה עם המוח והזדווגה עם הגוף; או במילים אחרות – כאשר התחילה לחשוב, וגילתה בתהליך אומלל את "המושג החדש"... זכור לכם פרק המושגים החדשים והישנים? העושר, העוני, החולשה, הכיעור, הכוח, המעמד הגבוה, הנמוך...
וגם הנשמה גילתה את מושג המנוחה "החדש" והתבלבלה... ובחרה בו במחשבה תחילה ומתוך שיקול ענייני לכאורה. כך העצלנות נקנתה, בגרושים... כך התפתחה מחלת הנשמות ואֶם כל המחלות שעתידות לבוא בעקבותיה : טיפשות, עוני, חולשה, כיעור, עייפות, ומעמד נמוך מהסוג הישן המקורי...
מושג המנוחה, אגב, היה דומיננטי בעולם המציאות. במנוחה "הישנה" הרגישה הנשמה, בכל פעם כאשר הגיעה אל נקודת ציון חדשה וציינה אותה על המסלול. תחושת המנוחה איפוא היתה דומיננטית בעולם המציאות, הנשמה הכירה את המושג הזה; עד שבא אחיו התאום מעולם הווירטואל ובילבל את הנשמה... הפך הקערה על פיה : המנוחה "ששואפת" לה הנשמה העצלנית ועיניה נשואות אליה, החליפה את המנוחה שסימלה את רגעי השיא של הישגי הנשמה; את נקודות הציון שלה.
עצלנות אם כן, הינה תכונה מתהווה (נרכשת) בתהליך ווירטואלי. הנשמה לא נולדת עצלנית, היא רוכשת את התכונה הזו מן העולם הווירטואלי – כמו שרוכשים כל מוצר, ומלקקת את האצבעות כאשר משתמשת במוצר הזה – במושג הטרי והמושך של "מצב מנוחה"; ובסוף הדרך כאשר משתחררת מהעולם הווירטואלי, היא עומדת בודדת ונבוכה מול הראי, ואינה מבינה איך הגיעה למצב הזה, איך הידרדרה למעמד נמוך כזה; איך סטתה במו רגליה מהמסלול המקורי. ושוב, עולם הספק שהורישה לנו אימא חוה אשם בכל...
יום שבת הוא יום מנוחה.
יא שמור את-יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלקיך. יב ששת ימים תעבד, ועשית כל-מלאכתך. יג ויום השביעי – שבת, לה' אלקיך: לא תעשה כל-מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל-בהמתך, וגרך אשר בשעריך – למען ינוח עבדך ואמתך, כמוך. יד וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה' אלקיך משם, ביד חזקה ובזרע נטויה; על-כן, צוך ה' אלקיך, לעשות את-יום השבת. (פרשת ואתחנן, דברים, פרק ה')
יום שישי היום, 18 במאי 2007. איזה יופי לכתוב על השבת היום, כאשר אתה עומד לקבל אותו... אהבתי תמיד את יום שישי יותר מכל הימים מהסיבה הזאת; מאז שחזרתי לשמור שבת, מלפני כארבע שנים.
הפעם הראשונה ששמענו על "יום שבת" היתה בפרק ב' של בראשית, ולמעשה התחיל הפרק בזאת :
א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם. ב ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ג ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלקים לעשות. (בראשית, ב)
שלושת הפסוקים האלה ולמעשה, אמורים להיות שייכים לפרק א' של בראשית, משתי סיבות :
אנו יודעים "היום" כי הפרק הראשון נועד בשביל ללמד את האדם, אותנו, איך להפעיל את הרצון, איך להשתמש בו, מה הן הטכניקות, איך מוצאים אותן, איך הלכה למעשה מפעילים אותן, באיזה סדר, מהו נוהל הבעת הרצון, סוגי הרצונות, איך מגיעים אל הרצון הגולמי הבלתי מוגדר, איך חותרים אל הרצון המוגדר והמדוייק, מהו תפקיד המוח האנושי בעסק הזה... אני מנסה להגיד שיש מה ללמוד, יש הרבה חומר, ולמעשה כל התורה הינה ספר לימוד בן הרבה מאוד שיעורים, כל שיעור והפרק שלו, והפסוק שלו, והמילה שלו, ואיני מגזים אם אגיד – והאות שלו. בעוד מספר עמודים אעמוד על אחד השיעורים המסובכים והארוכים ביותר, וחומר הלימוד מסתכם באות אחת המתחלפת בשתי מילים :
ויאמר אלקים, נעשה אדם ב צלמנו כ דמותנו (בראשית, א)
ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד ב דמותו כ צלמו (בראשית, ה)
שתי האותיות ב, כ התחלפו בשתי בשני המילים והפסוקים המקבילים : צלם, דמות. מדוע? זהו החומר הלימודי של אחד השיעורים "העשירים ביותר" – והביטוי לא נכון בעליל, אך אשתמש בו...
שני הפסוקים אגב, לקוחים משני פרקים שונים; ושניהם, לציין, עוסקים בשיעור של בניין הרצון והבאתו מהכוח אל הפועל.
כל התורה, אם כן, הינה בית ספר אחד גדול המלמדת בין כותליה את שיעורי הפעלת הרצון; ומדוע, איפוא, אני מכריז שהפרק הראשון נועד ללמד את האדם אודות הפעלת הרצון? וכי שאר החומר הוא "משני"?
באמצעות "בניין" הפרק הראשון בעצם, לימד אותי המתעד אודות מהות חומר הלימוד שעתיד להופיע בתורה : כל התורה שלפניך מורכבת באותו האופן בו מורכב פרק א' שבידך : אתה עתיד לפגוש חומר לימודי דומה לחומר שבידך, וחומר זה עתיד להיות פרוש לפניך באותו האופן בו פרוש בפרק הזה; היינו השיטה הלימודית שבכל פרקי התורה, תחזור על עצמה באופן מדוייק כפי שהופיעה בפרק הראשון; ועל רזי השיטה הזאת נעמוד ונרחיב בהמשך. השם יתברך אם כן, הוא אשר הדריך אותי להכריז על הפרק הראשון כפרק ראשי ויסודי בתחום ההדרכה בהפעלת הרצון. אמור מעתה כי הפרק הראשון הינו הכותרת של כל התורה.
- ואיך השם יתברך העביר לי את המסר הזה?
הקדמתי לעיל והתייחסתי ארוכות לשאלה הזאת; להלן תזכורת קטנה :
התורה משתמשת בשם התואר "אלוקים" – כאשר מבקשת להדריך אותנו, אודות הבנת רצון השם יתברך בפרק בו נמצאים : אם תרצו להתחקות אחר מהות הרצון הזה ולהבינו, עליכם לחתור לעומק הפרק שבידכם – ללא הצורך לצאת או להתרחק ממנו; ובעצם, התורה ממליצה לנו לא להתרחק מהנושא ולא מהפרק שבידינו – שלא נלך לאיבוד... לשם זאת מצמידה התורה את כל כלי העזר להבנתו – ממש לאותו הפרק עצמו, ולפעמים בסיום הפרק שלפניו, או בהתחלת הפרק שלאחריו, לא מעבר לזאת; כמו שהבחנתי לראשונה בפרק ג' שבבראשית, אודות השימוש במילת התואר "אלוקים" – כאשר התחיל הפרק בפסוק הראשון בשם ההווייה ה' אלוקים, ומיד לאחר מכאן התחילה זרימת מילת התואר "אלוקים" המלמדת על ההדרכה הישירה... (פרטים מורחבים במקומם לעיל).
קיימת איפוא ההדרכה הרגילה: היא ההדרכה הנהוגה ברוב המקרים שדיבר בהם השם יתברך עם משה רבינו, אודות אחת המצוות למשל, שהתבקשו בני ישראל לעשות, ובהם השתמש רק בשם ההווייה : בתיעוד "המקרים" האלה, השתמשה התורה בתואר שם ההווייה – להגיד לנו : זהו רצון השם יתברך, ואם תרצו להתחקות אחר שירשור הרצון הזה ולהבין את מהותו, הרי עליכם לעבור כברת דרך לא קלה של חקירה, כי שירשור כזה ומטבעו – ארוך הוא ועמוק; הרבה מעבר למסגרת הפרק בו אתם נמצאים.
וקיימת במקביל ההדרכה הישירה: היא ההדרכה הנהוגה כאשר רצון השם יתברך הוא להדריך אותנו באופן ישיר בנושא כלשהו, וברצונו שנלמד את המוסר הישיר הזה ואת הערך שלו בשיעור ישיר שמתקיים בכיתה מקומית; או אז הוא משתמש בשם התואר : אלקים שמשמעותו היא : השם יתברך המדריך, המורה. "במקרים" אלה, ובניגוד להדרכה הרגילה, המסר הישיר נמצא באותה המסגרת של הפרק בו אנו נמצאים. אין צורך לצאת החוצה ולהרחיק...
המתעד השתמש במשך כל פרק א' במילה "אלקים", ולאחר מכאן בפרק השני התחיל להשתמש באופן מופגן עקבי ומסיבי בתואר "ה' אלקים" – היינו הוסיף את שם ההווייה, בשביל ללמד אותי כי שני התוארים מכוונים לאותה הישות, אך המסלול ההדרכתי של שני התוארים שונה .
באופן זה, אני מגיע למסקנה זו : כל פרקי התורה נועדו להדריך את האדם, איך להפעיל את הרצון שלו – בצמוד למוחו האנושי, באופן תקני; את זאת למדנו מכותרת התורה, מהפרק הראשון.
הפרק הראשון איפוא נועד להדריך אותנו, בהדרכה ישירה, איך להפעיל את רצונינו. הוא חולק לשישה שיעורים – שישה ימים, ולפתע אנו מוצאים בפרק השני עוד יום... יום השביעי! ואם כן, יום השביעי שנדחק לפרק ב' – אמור להיות שייך לפרק א'; הרי הודבק לו תואר "יום" וגם מוספר במספר 7 הנרדף לששת אחיו... זוהי הסיבה הראשונה.
הסיבה השניה נעוצה בעצם תוארו של המדריך : הוא "אלקים" אשר הדריך אותי בשיעור הראשון ועד השיעור השישי וגם – השביעי הזה!
א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם. ב ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ג ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלקים לעשות. (בראשית, ב) – שלוש פעמים הזכיר לי את האבחנה הזאת : הוא "האלקים" אשר הדריך אותי בשיעור הראשון ועד השיעור השישי בפרק הראשון, כולל השיעור השביעי הזה! ואם כן, מדוע נדחק השיעור הזה אל הפרק השני, היכן שמתחיל פרק ההדרכה מסוג אחר, וסימן ההדרכה שלו הוא "ה' אלקים"...
מקום השיעור השביעי איפוא הוא פרק א', אולם הוא נדחק אל פרק ב' – במטרה למשוך את תשומת ליבנו דרך "המוזרות" הזו, ובמטרה מוצהרת ליצור מעין פרובוקציה סביב השיעור "המיוחד" הזה; או במילים מפורשות – להעיר את סקרנותינו ולגייס את כל חושינו סביב השאלה הזאת : מה נשתנה כאן! מה פשר הדבר! המתעד ביקש לפתוח שולחן מיוחד לשיעור הזה ולמשוך אותנו אליו; ואכן הוא השיג את מבוקשו...
תורו עכשיו, לאחר שהתיישבנו על השולחן, לערוך אותו ולהרוות את סקרנותינו... מה פשר הדבר! מה המיוחד בשיעור הזה?
לפניך שיעור מיוחד שנוצר בנפרד, במטרה להראות לך מה הם הסימנים, שבאמצעותם תוכל לאמת את קליטתך התקינה לשיעורים שעברו. לכן לא נכלל השיעור הזה עם הפרק הראשון, כי הוא אינו משמש כהמשך לשיעורי ההוראה הראשונים בתחום הפעלת הרצון... מטרת השיעור הזה היא, איפוא, לאמת קליטה תקנית לנתונים שנלמדו בששת השיעורים הקודמים, ומכאן בא מיספורו העקבי, וסימונו ההדרכתי – היינו שם התואר שנכלל בו – הזהה לששת השיעורים בפרק הראשון.
המתעד, במילים אחרות, ביקש להגיד דרך השיעור השביעי את זאת : אתה יכול לטעון שקלטת כיאות את ששת השיעורים כהילכתם, והינך מוכן ומזומן לעבודה, היינו להבאת רצונותיך מהכוח אל הפועל... אולם מה אם טעית בהערכתך, ואינך מוכן עדיין "לעבודה"?
- ומדוע אטען לנכונות לעבודה – אם עדיין אינני מוכן ומזומן? היש ראיה לאי-נכונותי יותר מקיום רצונותי בפועל? במילים אחרות, מדוע אני זקוק לסימנים אם יש לי את מבחן התוצאה : אם הצלחתי להביא את רצונותי לפועל – סימן שאומנם מוכן אני; ואם לאו – סימן שלא...
- כי אתה עלול לרמות את עצמך ולחשוב שהינך מוכן אך אינך רוצה; היינו מבקש לדחות את הרצון הזה... ובפועל, העובדה היא שאינך מוכן ואינך רוצה.
- ובאיזה מצב אני עלול להגיע להערכה אבסורדית כזו?
- במצב של רצון במנוחה.
- אבל שוב... אם אצליח להגיע אל המנוחה – סימן שרצוני תקני ומוכן אני; ואם לא היגעתי אל המנוחה ואל הנחלה – סימן שלא...
- כאן קבור הכלב. אכן, אם תצליח להגיע אל המנוחה – סימן שכבר קלטת את השיעורים באופן תקני ואף יישמת אותם בפועל. אולם, הבעיה מתעוררת, כאשר אתה מגיע למנוחה מדומה וירטואלית – ואתה חושב שזו היא הנחלה והמנוחה... זוהי המרמה העצמית שדובר בה לעיל; ויש ללמוד את תהליך היווצרותה ולזהות את גורם המיכשול שבה – במטרה להסירה מהדרך מבעוד מועד.
- ומדוע הינך חושש רק מהמנוחה? ומה עם העושר? הרצון בעושר, ביופי, בכוח... הרי למירמה העצמית יש דריכה בכל ערוצי הרצונות... כפי שלמדנו לעיל אודות הרצונות המקוריים והווירטואלים : לכל רצון מקורי – האח התאום הווירטואלי שלו... מדוע איפוא אתה חושש דווקא מהאח הווירטואלי של "הרצון במנוחה"?
- משתי סיבות :
עם השיעור השביעי, אנו חוזרים איפוא אל נקודת המפנה ואל רגע הסטיה של הנשמה. אנו חוזרים אל מקור הנטיה המוזרה של הנשמה, המנוגדת לטבעה והסותרת את הדחף המקורי שלה. אנו עתידים לשחזר, במהלך השיעור השביעי, את רגעי התעלמות הנשמה מנוכחות המוח; מהכלי בעל הפוטנציאל העצום הזה, שביכולתו לקדם את המנטליות הטבעית שלה ולתאם בין שאיפותיה הבלתי מרוסנות...
בנינו לעיל במה מלאכותית והעמדנו עליה כוורת דבש ונשמה... ראינו בשידור חי את רגע הסטיה של הנשמה, את ערוותה... היבטנו מקרוב איך הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן של הנשמה, נחסם באחת ע"י תכונת העצלנות שפיתחה. ראינו על הבמה המלאכותית את סצינת הסטיה של הנשמה ממסלולה המקורי.
בסיום הסרט התפתח דיון ספונטני, במהלכו עלתה השאלה הזאת :
מהיכן הביאה הנשמה את תכונת העצלנות? או לחילופין – איך פיתחה אותה? הרי הנשמה באה מבית טוב עם תכונה אחת ויחידה : לרצות... היא ידעה רק רצון מה הוא... היכן איפוא התוודעה לרצון הנגדי הזה שסותר את עצם מהותה? מתי ואיפה פגשה את תכונת העצלנות?
באופן הזה היגענו למסקנה הזאת :
העצלנות נוצרה כתוצאה מתהליך אומלל של בילבול ... בילבול מושגים. זה אירע כאשר פגשה הנשמה את המוח, וגילתה בתהליך אומלל את "המושג החדש" של המנוחה. גילתה אותו והתבלבלה... היא בחרה במושג החדש והטרי הזה במחשבה תחילה ומתוך שיקול ענייני לכאורה. כך העצלנות נקנתה, בגרושים... כך התפתחה "העצלנות" – מחלת הנשמות, ואֶם כל המחלות שעתידות לבוא בעקבותיה : טיפשות, עוני, חולשה, כיעור, עייפות, ומעמד נמוך מהסוג הישן המקורי... לכל המסקנות האלו היגענו, על במת הדיון הספונטני שהתפתח בעקבות הסרטת הסרט...
ועל במת השיעור השביעי בהמשך, אנו נגיע לאותן המסקנות, ונבחין באותן התופעות, רק בהבדל אחד : השיעור השביעי יינתן על במה מעשית; הוא לא יוסרט. אנו עתידים לראות את המסקנות מולינו ולהרגיש אותן בו בזמן; זהו שיעור מיוחד במינו, בו תינתן לתלמיד את ההזדמנות לחוש את מסקנות השיעור במרחב המעשי, ולא להסתפק במידע התיאורטי; זו מעין התייעלות לשיטת לימוד – בה משולבים שני מימדים בעת ובעונה אחת : המימד התיאורטי והמימד המעשי. הדבר דומה לשיעור פיזיקה שמעביר אותו המדריך בחדר מעבדה, בו מתקיימים כל התנאים הדרושים לבחינת המידע התיאורטי והרצתו בפועל. זהו בעינו מתחם השיעור השביעי : חדר מעבדה.
א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם. ב ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ג ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלקים לעשות. (בראשית, ב)
ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם – איך יכול להיות?!
ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה – איך יכול להיות?!
וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה – איך יכול להיות?!!
איך יתכן שהסתיימה העבודה ? איך יתכן שתסתיים עבודת השמים והארץ וכל צבאם – היינו כל הכוחות הנמצאים ביקום? האם לאין סוף – גבול? האם לאין סוף ישנה התחלה ונקודת סיום? הרי זה סותר את המודעות הבסיסית של האדם!
נגענו בתהייה הזאת לעיל, כאשר נדרשנו אל הרובד השלישי של חוק ההתאמה הסימטרית הפועל בכל היקום. החוק הזה אומר כי הרצון האנושי יכול לבחור ולקטוף כל נתח שירצה מהמידע השרוע לפניו בכל היקום; לבחור ולקטוף, פשוטו כמשמעו. אין גבול לנתח המידע שאותו ירצה לקטוף; אין גבולות למידע שאליו ירצה להגיע, בכל נקודה ביקום; האין-סוף פתוח לפניו.
היבטנו מקרוב אל העיקרון עליו מתבסס החוק הזה והקשינו : איך יתכן שכל היקום יתפקד ויעמוד דום בפני רצוני... איך הרצון האנושי יכול לפעול מכוח החוק הזה בכל היקום! והרי אין מקום למונח "חוק" במרחב אין-סופי, כי חייב להתקיים רצף מסויים במרחב מוגדר – בשביל שחוק כלשהו יפעל בתחומו, והרי אין ולא יכול להיות מקום לשום רצף במרחב אין סופי, כי אין הגדרה למרחב הזה.
באופן זה היגענו אל המונח " מיקשה ", בה מתקיים בהכרח תנאי הרצף; ותכונה אחת פועלת בתוכה : חייב לפעול בתחומה עיקרון אחיד אחד (לפחות) לכל סידרת רצף הנצפית בתחומה. עיקרון זה יכול להיות "כוח" אחיד, או "חוק" אחיד, או "כלל" אחיד, או "תורה" אחידה...
מכאן, מרחב אין-סופי לא אמור להיות מיקשה אחת לעולם, כי אין מקום למונח "רצף" בתוכו; היקום – גן העדן האין סופי של המידע בו אנו חיים, אינו אמור להיות מקשה אחת, ולכן לא יכול להתקיים בתחומו שום עיקרון אחיד; לא כוח ולא חוק ולא תורה ולא שום עיקרון... כי שוב, אין מקום למונח "רצף" ביקום האין סופי...
חוק הטבע הראשון "התאמה-סימטרית" שחל על כל היקום – הצביע איפוא על זהות חדשה במינה : מסת המידע המיוצגת על ידי היקום שאנו חיים בתוכו – הינה מיקשה אחת ואחידה אין-סופית. ומכאן באה הקביעה, העונה על שלושת התהיות שמקורן בשיעור השביעי – איך הסתיימה עבודת השמים והארץ! איך יכול להיות?! האם ליקום האין-סופי ישנה נקודת סיום?
אין ולא יכולה להיות נקודת סיום למרחב האין סופי; ואומנם אנו חיים במרחב אין-סופי, אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי.
מכאן מקור עצמות השם יתברך; מיקשה אחת הוא – אין-סופית.
היום יום שני, 28 במאי 2007, פרשת השבוע, לא במקרה, היא פרשת בהעלותך. היא מתחילה בארבעת הפסוקים האלה :
א וידבר ה' אל-משה לאמר. ב דבר אל-אהרן, ואמרת אליו: בהעלתך את-הנרת, אל-מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות. ג ויעש כן אהרן – אל-מול פני המנורה, העלה נרתיה: כאשר צוה ה' את-משה. ד וזה מעשה המנרה, מקשה זהב, עד-ירכה עד-פרחה מקשה הוא: כמראה, אשר הראה ה' את-משה – כן עשה את-המנרה. (במדבר, ח')
ארבעת הפסוקים האלו, יטילו אור על התהייה שאנו דנים בה : איך חוק ההתאמה הסימטרית יכול לפעול בכל נקודה במרחב! איך יכול להיות?! איך יתכן רצף במרחב אין-סופי?
הזכרתי שפרשת השבוע היא "בהעלותך" ולא במקרה, וגם שיננתי הדגשה זו. השאלה, ומדוע אם כן לא הופיעה הפרשה הזו לפני כמאה עמודים, כאשר היגעתי לראשונה אל הנושא הזה והרחבתי בו...
- כי היגעתי אז רק אל המונח של "המיקשה", וכך דנתי בהיתכנות הרצף במרחב האין-סוף, ובעצמות השם יתברך. היום, היגעתי אל הדיון הזה דרך השיעור השביעי והאחרון בסידרת שיעורי העזר, והשאלה-התהייה אודות היתכנות הרצף במרחב האין-סוף – בקעה מתוך נוסח השיעור עצמו, וקיבלה בזאת נופך מיוחד הדורש התייחסות משלו ...
ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם – איך יכול להיות?!
ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה – איך יכול להיות?!
וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה – איך יכול להיות?!!
ארבעת הפסוקם בהם מתחילה פרשת השבוע, עונים ישירות על התהייה הזאת, מתוך הנופך המיוחד והמתבקש מהשיעור השביעי. השעה כרגע חמש אחה"צ של יום שני 28 במאי 2007, מחר אני מתחיל עם ארבעת הפסוקים של פרשת השבוע "בהעלותך"; אין מה למהר... יש עוד חמישה ימים לפני... לפרשת השבוע הזה "בהעלותך".
וידבר ה' אל-משה לאמר – בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר בשבחו של משה בן עמרם : הוא דיבר עם השם יתברך; היינו הצליח לחשוב באופן כן וצלול, וליצור קשר אמיתי וכנה עם עצמו. הסבר מתבקש...
שוב נאלץ אני להזכירכם, כי אנו נמצאים "עדיין" במסגרת "הפירצה" של המזבח אשר נפתחה זה מכבר, ועודינו גולשים בתחומה... במילים אחרות, קיים כבר הרבה חומר שנכתב לפני שפתחתי את הפירצה, ועתידים להתחבר איתו עם חתימת הפירצה הזו...
במסגרת החומר "העתידי" הזה, עתיד אני להגיע אל פרק ג' של בראשית, ואל שיחת הוועידה שקיים השם יתברך עם אדם וחוה אישתו. שאלתי בהזדמנות ההיא שאלה פשוטה : איך מדבר השם יתברך עם האדם? הרי אחד משלוש עשרה עקרונותינו הוא : "אין להשם יתברך גוף ולא דמות הגוף"... ואם כן נכון להניח כי אין הוא מדבר עם האדם באמצעות פס קולי היוצא מפיו ונקלט באוזן האנושית, ואין הוא מדבר באמצעות שפת-גוף כלשהי – כי אין לו גוף; הכיצד אם-כן מעביר השם יתברך את מסריו המדוייקים לאדם? איך הוא מנהל עימו שיחה, שואל אותו ומשיב לו... איך הוא מתקשר עימו, מה מספר הטלפון?
שאלה זו העסיקה אותי במשך עשרות העמודים... ובסופו של דיון היגעתי אל המסקנה הזאת :
- השם יתברך מתקשר עם האדם דרך הטלפון האדום של חוק ההתאמה הסימטרית. יש מכשיר כזה בנמצא, ולכל אדם שחי בעולם – גישה לקו הזה. העובדה שאדם חי ונושם – מעידה כאלף עדים על הימצאות הקו הזה בקירבת מקום ממנו, אך איכות וחדות הקול משתנה מאחד לשני : יש ושומע את הקול בשפופרת באופן חד וחלק, יש ושומע באופן מקוטע, יש ושומע אך צלילים שמזכירים קול, ויש מי שאינו מודע לקיום מכשיר טלפון בעולם! מהאחרון הזה יש הרבה, הרבה מאוד; כל האנושות כמעט.
כוונתי, שהמודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, היא זו שמאפשרת שימוש פעיל במכשיר הטלפון... בשיחה חופשית או מזדמנת עם השם יתברך בכבודו ובעצמו, בהפניית שאלות בקבלת תשובות, בניהול דו-שיח ער וחי, ואף בניהול משא ומתן לכל דבר, כדוגמת המשא ומתן של אברהם אבינו עם השם יתברך בכבודו ובעצמו...
בסופו של מסע, היגעתי אל המסר הזה שהגיע "בדרך לא דרך" עם הפרק השלישי של בראשית... (פרטים, שוב, במקומם ובזמנם) :
ההתכנסות הכנה של האדם עם עצמו, היא הצינור דרכו עוברת "שיחה דו-כיוונית" בין השם יתברך לאדם.
כאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; ובמילים פשוטות : כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע נפתח קו טלפון דו-סטרי שמיש לשרותך החופשי. כך "מדבר" השם יתברך עם האדם; וכך דיבר עם משה רבינו. מכאן באה קביעתי :
וידבר ה' אל-משה לאמר – בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר בשבחו של משה בן עמרם : הוא דיבר עם השם יתברך; היינו הצליח לחשוב באופן כן וצלול, וליצור קשר אמיתי וכנה עם עצמו.
וידבר ה' אל-משה לאמר – אפשר גם להגיד : ויפתח משה בן עמרם זה עתה, ערוץ דו-כיווני אל השם יתברך.
דבר אל-אהרן, ואמרת אליו – בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר בגנותו של אהרון הכהן ובשבחו כאחד. הכיצד...
בגנותו – יען לא הצליח אהרון הכהן, באותה העת, לחשוב באופן כן וצלול וליצור קשר כן ואמיתי עם עצמו... אשר על כן, המסר של השם יתברך אל אהרון הכהן לא עבר דרך השפופרת הבייתית שלו.
בשבחו – יען הצליח לדבר עם משה בן עמרם – מי ששוחח עם השם יתברך... יען הגיע אל העמדה ואל המקום של משה אחיו, לעמוד מולו ולדבר עימו.
בשבחו – על אשר היה נמענו הישיר של השם יתברך.
וגם את "בני ישראל", ניתן לשים על אותו המשקל :
א וידבר ה' אל-משה לאמר. ב צו את-בני ישראל, (במדבר, ה')
ה וידבר ה' אל-משה לאמר. ו דבר אל-בני ישראל, (במדבר, ה')
יא וידבר ה' אל-משה לאמר. יב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אלהם: (במדבר, ה')
כל התעודות הללו – הן בגנותם של בני-ישראל, ובשבחם כאחד...
מתוך האבחנה הזאת, אני עומד על עוד אבחנה כללית וברורה : השם יתברך אינו מתקשר עם האדם בהכרח – כי-אם האדם, נכון להגיד, הוא אשר מתקשר עם השם יתברך. זאת, על אף ויש בידי השם יתברך מסר ישיר וספציפי לנמען מסויים... השם יתברך יכבוש מסר זה, עד שהאדם יקח את השפופרת ליד...
השם יתברך "יוכל" למסור את המסר שלו, רק בשני דרכים ומצבים :
1. כאשר הנמען "מוכן" לקבלו; היינו כאשר נמצא במעמד המתאים – לנהל "שיחה" עם השם יתברך ולקבל את המסר ממנו.
2. או כאשר ימצא השם יתברך את האמצעי המתאים הנמצא במעמד (במקום) המתאים, שניתן להעביר דרכו מסר זה.
מצב נתון זה, ומכורח נסיבותיו הטבעיים, יוצר לידו מערכת של סולם הדרגות (היררכיה), שאף מערכת העל "כפופה" לה! אפילו השם יתברך! במילים אחרות, אני מצביע על אבסורד-על שעלול להיווצר במצב נתון כזה :
האם על השם יתברך "לכבוש" את המסר שלו לנמענו, אם לא יימצא בעת נתונה האמצעי המתאים? ומה עם המסר הזה של הנמען? מה עם הנמען עצמו והזדקקותו למסר? מדוע שלא יכתוב את המסר על לוח, כפי שכותבים מכתב בימינו? מדוע צריך בכלל אמצעי שדרכו יימסר המסר? מה אם משה רבינו לא היה בעת ההיא? האם בני ישראל היו נותרים ללא תורה? ומה עם אהרון הכהן: האם גם הוא היה נותר ללא התורה? מדוע והכיצד נכנסה "ההיררכיה בקבלת המסר" לתמונה? מדוע לא לעקוף אותה או לפסוח עליה?
במילים אחרות, השם יתברך מחייב אותי להיות במקום המתאים, אני או "האמצעי" שלי, בשביל להתקשר איתי או להעביר אלי את המסר שלו, החיוני לי להמשך דרכי.