קוד: מידע אנושי 24 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (24)
יש לעמוד איפוא על המונח "מקום"; מה זה "מקום"?
חייב אני להיות באותו ראש עם השותף שלי, באותו המקום, בשביל שהעסק ישגשג וידפוק כראוי... חייבים לנגן שנינו על אותו המיתר...
אישתי ואני... שנינו צריכים לשדר על אותו הגל, שנינו צריכים לעמוד באותו המקום בשביל שהנישואין יצליחו ויפרו... זו הערובה לנישואין מוצלחים.
דווקא בשפת האם שלי הערבית – אני מוצא ברגע זה את המונח המתאים ביותר ל- "מקום", וזוהי המילה בערבית : "מוסתאווא". המילה הקרובה ביותר בעברית היא "רמה", וניתן לבארה בשני מישורים :
1- רמה – כמו רמת המים בכינרת / רמת המס בישראל / רמת החמצן באוויר / רמת השומנים בגוף...
2- רמה – רמת ההשכלה / רמת העוני במדינות העולם השלישי / רמת התרבות / רמה מוסרית גבוהה או ירודה / רמת החיים...
שני המישורים קרובים האחד לשני עד מאוד וכמעט חד הם... ההבדל היחיד ביניהם מסתכם במוטיב המדידה :
המישור הראשון ניתן למדידה מדוייקת ומוחלטת, עם ביטוי מספרי : ניתן למדוד בדיוק את רמת הקורסטרול בדם או את רמת המים שהגיעה אליה הכינרת.
ומנגד, "הרמה" במישור השני ניתנת רק להערכה – רבה או מעטה, גדולה או קטנה, נמוכה או גבוהה, מתחת או מעל לממוצע... ניתן לדייק במישור השני "עד כמה שאפשר", אך לעולם לא ניתן לנקוב במספר חד משמעי שיבטא את תוצאות הערכתינו זו, גם אם היתה פרי של מחקר מדעי המבוסס על עובדות מוגמרות...
אם נחזור אל "המקום" המקורי שלנו, ובהסתמך על המשענת בעלת שני המישורים, ניתן להגיע אל התוצאה הזו : "המקום" האישי שלי נקבע ע"י שני סוגי פרמטרים בשני המישורים : נתונים מדוייקים, ונתונים מוערכים.
אם כן, "המקום" של אלברט שבות, שלי, הוא רמת המשכל שלי, והוא רמת ההשכלה שרכשתי, וגם רמת המוסר שלי – היינו מידותי, והרמה הכלכלית שלי – היינו מעמדי הכלכלי, ובכלל רמת החיים שלי – מה שנקרא "המעמד הכללי שאני מנוי עליו"; בנוסף גם רמת הבריאות שלי ונתוניי הפיזיים – מייצגים את המקום שלי, זה במישור האישי; אולם ובד בבד, גם המשפחה שאני מנוי עליה – מהווה חלק מהמקום שלי : רמתה המוסרית, התרבותית, הכלכלית...
קיים עוד פרמטר למקום שלי : החברים שלי, היינו המעגל החברתי שאני מנוי עליו : רמתו המוסרית, הכלכלית, הכללית...
האומה והלאום שאני מנוי עליהם : רמות הפרמטרים השונים שלהם...
וגם הדור שאני מנוי עליו – מבטא את אחד הפרמטרים החשובים שהמקום שלי מושפע ממנו. זהו למשל אחד הפרמטרים ההתחלתיים הקבועים, שלכאורה אינו נתון לשליטתי – הגם ומקומי מושפע ממנו... נולדתי, אני יכול לטעון, אל הדור הזה – ולא באשמתי, או לחילופין – לא בזכותי... "לדור" שאני מנוי עליו – חלק הארי בקביעת סף הרמות שלי, היינו בקביעת "המקום" שאני עומד עליו, בהגדרת מאפייניו, מידותיו... הוטל עלי למעשה לחיות במעגל נתון בעל נתונים מוגדרים מראש ולהתמודד איתם – אם לקולה או לחומרה... יכלתי להיוולד ובמקביל בדור המדבר או בדור המבול... יכלתי להיוולד למשפחה עשירה או ענייה, על פי המושגים המקוריים, או לחילופין ע"פ המושגים הווירטואלים... נולדתי עם נתונים מוגדרים ומוחלטים מראש : יפה עד מכוער, חכם עד טיפש – עם מנת משכל מוגדרת מראש, עם רמת קורסטרול בדם מוגדרת מראש, עם גינים מוגדרים וקבועים מראש...
זוהי איפוא תמצית הטענה העקרונית : כיצד אוכל לעצב את המקום האישי שלי, אם חלק הארי של הנתונים המושפע מהם "מקום" זה – הם נתונים קבועים ומוגדרים מראש, שאיני אחראי להתהוותם ו/או להימצאותי בהם, ופשוט נקלעתי אליהם, והלכה למעשה – נכפו עלי לטוב ולרע... גבולות האחריות שלי לעיצוב מקומי ביקום – נטמעים במצולות ים גדול שנזרקתי אליו – בעל נתונים קבועים ואדירים! לא נותר לי איפוא אלא לקבל את עול הגורל ולשחק עם מעט הנתונים שנותרו לי, בשביל לנסות ולהזיז במעט את מיקומי ביקום. האם לזאת תקרא "אחריותו האישית של האדם לקביעת "מקומו" ביקום"?
ובכן, טענה "עקרונית" זו הינה חסרת שלד עקרוני, ואין לה לא תוקף ולא שחר. זו תמצית התשובה.
התשובה במלואה נדונה כבר מעל דפי המאמר הזה; עיין עמוד 149 (נקודת המפגש). לעצלנים מתוכינו שייקשה עליהם לחזור ולפתוח דפים ישנים, להלן דו-שיח קצר ומאפיין שנמשה לכבודם מהדפים הישנים :
- אם כן, מדוע האיפה ואיפה! מהי אשמתו של העני שנולד עני? ואולי, גם, מהי אשמתו של העשיר שנולד מפונק עם כפית זהב בפה – דבר שהרחיק אותו מהפינוק המקורי? יש לי עוד הרבה שאלות בתחום – אבל התענה לי על שאלה אחת מתוכן לדוגמה? הבה נקח את העשיר והעני; מדוע שובצו במשבצת הזו?
- הם אכן שובצו במשבצת הספציפית הזו, כהמשך לנקודה אליה הגיעו מהסיבוב שעבר – מה שנקרא בלשון חז"לינו "הגילגול שעבר". נקודת-המשך זו כוללת את כל "הישגיהם" מהסיבוב שעבר, או מהסיבובים שעברו. אלה הם הישגיהם, היינו רצונותיהם. גם התמים והפתלתל הינם פרי של רצון אנושי; גם החוכמה וגם הטיפשות; להזכירך, "טיפשות" הינה הסימפטום הראשון של מחלת העצלות, או אם תרצה – השלב הראשון במחלה הממאירה המכאיבה הזאת. להזכירך את נאום השם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול משכנו :
" אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה אל "מקומה"; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה. "
מכאן אני מסיק, שהמקום של הילדים שלי הוא הקרוב ביותר למקום שלי. הילדים שלי הם הנשמות הקרובות ביותר באופיין אלי, הן מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת האופי שעיצבו לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם בעברם, היינו מסיבובים שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי משפחתי... הם היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי באה השכונה שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום, והבא בתור "הדור" שצללתי אליו... – סוף הציטוט לעצלנים.
זה הזמן לחזור אל "המקום" של היום השלישי :
ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד – עלינו לאסוף את המידע המפוזר בתודעתינו והנמצא מתחת לשמים, היינו המידע שבמרחב אשר אנו מנויים עליו – עלינו לאסוף אותו, להתמקד בו, ולהביאו – אל-מקום אחד.
נחזור אל החולצה שלנו בעלת השרוול הקצר שביקשתי לעצמי, יען אני נמצא בפנמה החמה. מה עלי לעשות בכדי להביא את "רצוני" הממוקד זה מהכוח אל הפועל?
השיעור השלישי אומר לי, שעלי להביא את רצוני זה – אל מקום אחד; או אז הוא יתקיים; היינו ייצא מהכוח אל הפועל. במילים פשוטות : רצית חולצה – קיבלת חולצה, וקצרת שרוולים לפי המודל והטעם שלך.
אם כן, לעבודה חבר'ה, בואו ניגש לעבודה ונייצר את החולצה הראשונה בהסטוריה מחוטי הרצון; עליה יודפס : MADE IN HARATZON . מה עושים?
- עלינו להביא את רצונינו הספציפי הזה אל מקום אחד. כלומר, להביא את רצונינו בחולצה – אל המקום הזה, שנקרא בתורה " מקום אחד ".
- אבל איזה מקום? לאיזה "מוסתאווה"? לאיזו רמה? לאיזה מישור בדיוק? אנו מכירים כבר את הגדרת "המקום", ולהגדרה זו שני מישורים : הראשון ניתן למדידה, והשני ניתן רק להערכה. ומעבר לזאת, "מקום" הינו מושג אישי ביותר, אינדיבידואלי ביותר... אינני חושב שקיים "מקום" אחד התואם את אחיו – לא פחות מטביעת האצבעות האנושיות; לכל אדם המקום שלו, היינו צירוף הנתונים שלו – צירוף שהביאו אל המקום הספציפי והמיוחד הזה... ואם כן, על איזה מקום השיעור השלישי מצביע? על המקום האישי שלי? של אלברט שבות? של דני כהן? או שמא של שרה רבינוביץ?
והבה נגיד שהכוונה היא למקום של משה בן עמרם מדור המדבר, יען היו דברים מעולם ומשה בן עמרם הצליח להביא פעם את רצונו מהכוח אל הפועל : הוא הביא את רוב המכות על מצרים, ואת המן ואת השליו לבני ישראל; הוא חצה את הים לשניים – קרע אותו והזיז את המים לצדדים... למשה בן עמרם רקורד מרשים בתחום הפעלת הרצון... אולם "המקום" של משה בן עמרם מיוצג ובין היתר ע"י פרמטר המשכל שלו, ואם לא התברכתי באותה רמת משכל – הכיצד אוכל לדבוק במקומו של משה? ומה עם יתר הפרמטרים והנתונים : רמת הבריאות של משה – היינו נתוניו הפיזיקלים; הכיצד ניתן לדבוק באותם הנתונים המדוייקים? הכיצד ניתן להשיג בדורינו זה, דור האינטרנט והפתיחות והאינטרסים והציניות, את הרמה התרבותית והמוסרית והכללית שהיו לדורו של משה בן עמרם ושמקומו שלו הושפע מהם?
השאלה ולסיכום היא : לאיזה "מקום" כיוונה אותנו התורה באמצעות השיעור של היום השלישי? לאיזה "מקום" אנו מתבקשים להביא את רצונינו הספציפי, על מנת להוציאו מהכוח אל הפועל?
- אל מקום "אחד".
אל מקום הנקרא " אחד ". איפה נמצא "האחד" הזה?
נתקלנו לראשונה ובמסגרת השיעור הראשון במונח הנקרא " אחד ". זוהי למעשה נקודת הציון הראשונה שבמסגרתה נוצר האור.
ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור ...ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד. (בראשית, א)
שם למדנו כי יש לקרוא בשם לכל נקודה שמגיעים אליה, למספר אותה או פשוט לתת לה סימן מזהה, כך שנוכל תמיד לחזור אליה – אם לעיון חוזר או לעיון בעלמא... אולם קיימת סיבה עקרונית אחת העומדת מאחורי "הקריאה בשם" והיא :
דוגמה מאפיינת לזאת נמצא בתחום הספורט : נגיד ששחיין בשם אורי השיג שיא ישראלי בשחייה חופשית למאה מטרים, ועיניו נשואות אל השיא האולימפי שבאופק...
וזאת לתעוד וציון : אורי השיג את אליפות ישראל בשחיה חופשית למאה מטרים לשנת 2007, והישגו עמד על 55 שניות.
אם כן, בפעולת התיעוד זו שלעיל – "קראנו בשם" להישגו של אורי בשחייה חופשית לשנת 2007. "השם" בפני עצמו יכול להיות כל דבר : ניתן לקרוא להישג הזה "ההישג הראשון של אורי" או "מדלית הזהב"; ניתן גם לתת לו את שם התואר בצירוף הסבר מלא "הישג אורי בשחיה חופשית למאה מטר לשנת 2007", או ניתן פשוט לתת להישג הזה שם סמלי או אפילו אות סמלית "א".
ומדוע... מדוע ההכרח לציין שם? מדוע יש לקרוא בשם?
הסיבה פשוטה היא : תאר לעצמך שהגיע אורי להישג הזה, ואף באותה השנה הגיע להישגים נוספים, הוא פשוט שחיין טוב... אולם, אף אחד לא טרח לציין לו שום הישג, ואפילו הוא בעצמו לא טרח לתעד שום דבר, פשוט הלך-השתתף-שחה... וקיבל מחיאות כפיים...
כעבור זמן, הוא הפסיק לשחות מסיבה השמורה עימו, דבר שהשפיע על רמת שחייתו, וכעבור מספר שנים החליט לחזור לעצמו להתאמן שוב ולשחות... הוא רצה לחזור אל אותה רמת השחייה שהחזיק בה מלפני שנים, אולם אין בידו שום כיוון... הוא לא יודע לאיזו נקודה צריך להגיע, לשאוף, לעבור... אין לו תיעוד, אין בידו שום נקודת ציון שניתן להאחז בה ולזנק ממנה מהישגים שעברו... הוא פשוט חיפש באפלה, ללא שום תיעוד או סדר, שום מעקב, שום כיוון... הוא ניסה לגייס את הזיכרון ולהיעזר בו – אולם גם זיכרונו בגד בו ובשלב מסויים הפסיק להיעזר אף בזיכרונו הקצר, וגם הזיכרון לטווח הארוך עצר מלכת... דבר שגרם לבילבול במערכות שאיפותיו ויכולותיו, עד שאיבד קשר עין עם אופק הישגיו, ובאותה ההזדמנות איבד עניין עם השאיפה לשמה והפסיק לשחות. כל זה כי לא השכיל לקרוא בשם להישגיו השונים.
לסיכום : ללא קריאת שם, היינו ללא ציון נקודת ציון, לא ניתן להמשיך ולעבור הלאה אל נקודת ציון נוספת...
זה מה שלמדנו מהשיעור הראשון, אודות חובת " הקריאה בשם " והתכונה העקרונית הנגזרת ממנה. בא השיעור השלישי כאן, בשביל להוסיף לנו עוד תכונה על התכונה הקיימת שכבר למדנו מהשיעור הראשון; וזו היא התכונה הנוספת השניה, הנגזרת גם היא מחובת " הקריאה בשם " :
דוגמה על זאת קיבלנו מתוך מרחב השיעור השלישי : באמצעות "נקודת הציון" ניתן לסמן את המקום עליו אנו עומדים; או בלשון מקצועית – לקרוא " בשם המקום " אשר אנו עומדים עליו.
סיכומו של דבר : ללא ציון נקודות ציון, מערכת השאיפה האנושית תשבות מלכת וגלגליה יעצרו.
את המסקנה הזאת קיבלנו וכאמור מתוך מרחב השיעור השלישי; וגם מתוך הדוגמה לעיל של אורי ומערכת הישגיו בשחייה – היגענו לאותה המסקנה.
נחזור איפוא לחולצה שלנו ונדבק בה , אינני רוצה ובשום אופן לוותר על החולצה הזאת, ברצוני ומאוד שתהיה לי חולצה עם שרוול קצר; איך אני מגיע אל רצוני הממוקד זה – בהסתמך על הנתונים שהיגענו אליהם עד עכשיו, בשיעור ההדרכתי של היום השלישי?
- יש להביא את הרצון הממוקד הזה אל נקודת הציון הנקראת "אחד", היינו אל "המקום" של "האחד" : אל האור.
או בלשון מקצועית : ויאמר אלקים (המדריך) : יקוו המים – ייאסף המידע, (אשר) מתחת השמים (מידע, אשר משפחת האדם מנוייה עליו) , אל-מקום אחד – אל המקום של האור, ותראה היבשה – או אז יתגשם המידע הזה וייהפך ממימדע "מיימי" ווירטואלי מהדהד במוח, למידע "יבש" מציאותי – פיזי, שניתן לחוש בו באמצעות חמשת חושינו ; ויהי-כן: יש! יש חולצה!
קצת הסטוריה מהשיעור הראשון... מהו האור? איך מגיעים "למקום" שלו?
הגדרת המונח "אור", מתוך השיעור הראשון – עמוד 65 :
..."באופן מודגש, אין המדובר דווקא באור המוכר לנו, היינו האור הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן מהשמש ומהכוכבים; שורש האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות, המידע המושלם הגולמי, הוא שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס, הוא בהיר; זהו האור. זה האור שנוצר מתוך רצון השם יתברך".
זוהי הגדרת האור מהשיעור הראשון.
נותר איפוא לענות על השאלה הזו : איך מביאים מידע מוגדר אל מקום האור? איך ניתן להביא רעיון מסויים אל מקום הבהירות, התמימות, השלמות? איך מגיעים עם הרעיון המסויים הזה אל רמת שקיפותו של הטל? איך מביאים את הרעיון "האנושי" אל רמת הבהירות של האור "האלוקי"? איך מגיעים אל הרמות האלה ונוגעים בהם? איך מגיעים לתוצאות כאלה בפועל? איך מייצרים מוצר כזה והלכה למעשה בשטח?
לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת. הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה לפני כשלושה חודשים, והיום יום ראשון 06 ינואר 2008, שלושה חודשים בדום! מדוע? מה פשר הדבר? הרי יודע אני בתוכי שאין במקריות עסקינן, ואם כן, מה באה תקופת הדימדומים הזו ללמד אותי? מהו המסר שאני יכול לשאוב ממנה?
- טמון בתקופה זו המסר של היום השלישי.
הייתי רוצה, כהקדמה לביאור המסר הזה, לחזור ולהדגיש עיקרון אחד שכבר עמדתי עליו לעיל : מטרת שבעת השיעורים שנשרדו על פני הפרק הראשון והתחלת הפרק השני של בראשית היא, ללמד את האדם איך להשתמש ברצונו ולהרקיע איתו שחקים. זוהי, והלכה למעשה, יעוד כל התורה כולה מבראשית ועד "לעיני כל ישראל". אולם ולמען האמת, די היה בשרידת השיעור הראשון בשביל להשיג את המטרה הזו, או אז לסגור את החנות וללכת הביתה, כי בשיעור הראשון נמצא כל מה שעלינו לדעת באיך לתפעל את הרצון שלנו ואיך להגיע עימו אל השחקים... מדוע איפוא נכתבה כל התורה כולה? מה "חסר" בשיעור הראשון? מה חסר בשבעת השיעורים? מה חסר בספר בראשית? מדוע היינו צריכים את בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, ודברים?
- האדם, אם תרצה – אדם הראשון, לא היה זקוק לתורה ולא לשום שיעור שלה, הוא נולד אל תוך המציאות האופטימלית אליה חותרת התורה ושיעוריה...
הבעיה התחילה כאשר התרחק האדם במו רגליו מהמציאות הזו ואיבד את דרכו חזרה; ואינני מדבר רק על אדם הראשון... הוא התבלבל נכנס לסימטאות חשוכות מסורבלות ומסועפות ולא ידע איך לצאת מהם. הוא זכר ועוד איך את המציאות המקורית, ואף נשא את עיניו אליה, רצה בחזרה את הטוב שכבר טעם ממנו... אך המציאות הווירטואלית שהשתרבב אל תוכה עמוק – בילבלה אותו ומנעה ממנו לחזור אל כור מחצבתו, אל מקורו... היה צריך מפה ומדריך; מדריך מקצועי צמוד והוראות מדוייקות, מקצועיות... ורק בעל מקצוע אחד יכל לספק את הסחורה, הלה הוא המתכנת הראשי בכבודו ובעצמו; רק הוא יודע לשרטט את הדרך חזרה, ולהוציא את האדם מהסבך הבעייתי הזה.
אם כן, ושוב, אילו היה מדובר בסבך בעייתי אחד, היינו יכולים להסתפק בשיעור אחד ויחיד – היינו בשיעור הראשון, שיראה לנו בחזרה את הדרך אל האור... אולם לא בסבך אחד מדובר, לא בשניים ולא בעשר, ולמעשה איננו יודעים באיזה סבך אנו נמצאים ועד לאן העמקנו... איננו יודעים לקרוא בשם הסבך אליו היגענו, איננו יודעים היכן אנו עומדים, מה חסר לנו, ועד לאן הסתבכנו... ולכן היה לנו צורך בשני דברים : בדיאגנוזה וטיפול, היינו במי שיאתר אותנו בסבך בו אנו נמצאים, ובאותה ההזדמנות יצייד אותנו במפה שימושית מצויירת היטב, שנוכל להבין אותה ותראה לנו את הדרך חזרה.
השאלה שנשאלת מאליה היא : אם ואיתר אותנו המתכנת המקצועי הזה, מדוע איפוא שלא יתפוס אותנו וישימנו במחוז חפצינו הקדום? מדוע אנו צריכים לחזור בכוחות עצמינו ובמו רגלינו? האם הוא רוצה לאלף אותנו – כך שנלמד על בשרינו את קשיי הדרך חזרה ולא נחזור על הדרך הסבוכה הזו שוב? האם בשיעור הענשה מדובר?
- ולמרות ההגיון "האנושי" הטמון בהשערה זו – אין זו כוונת המשורר... מסיבה פשוטה שאעמוד עליה בהרחבה לאחר "פירצת המזבח". אסתפק להלן בתימצות הסיבה הזאת.
אין עונש ואין מעניש; אין מושג שנקרא "עונש", אין זכות קיום למושג הזה – פשוט כי אין לו משמעות במקור. למסקנה הזאת היגעתי, כאמור, באחת מפינות המאמר שלאחר הפירצה... צריך הרבה אומץ, אודה, בשביל להגות מסקנה מרחיקת לכת כזו, ומי שהפיח בי את האומץ הזה, הרי הוא המתעד בכבודו ובעצמו שהגה את המסקנה הזו ראשונה, כבר בהתחלת תורתו, ולא נותר לי אלא לקרוא אותה כהוויתה ולאמצה באומץ...
לציין, חשוב היה למתעד להפגיש אותי, כאדם, פנים אל פנים עם המסקנה הזו בתלת מימדיה, וכבר בהתחלת תורתו... רמת החשיבות זו, היידיעה זו, לא נופלת מרמת הידיעה שעלי לרכוש אודות מהות האור, או מהות החטא שתועד במלואו כידוע כבר בפרק השלישי של בראשית, ומעל לאותו הפרק, ראה לצרף לי את המסקנה זו הבלתי משתמעת לשני פנים.
יש לבאר כהלכה איפוא את מלוא הפרק השלישי, בשביל להגיע אל המסקנה הזו; ואת זאת כאמור כבר עשיתי במסגרת המשך המאמר שלאחר הפירצה, אולם וגם את זאת כבר עשיתי : עברתי איתכם לעיל על הקווים הכלליים של חטא אדם וחוה כפי שבא לידי ביאור בפרק השלישי של בראשית, ואומנם עשיתי את זאת באופן מתומצת, אולם די בחומר שכבר היצגתי, בשביל להציג לידו את "המסקנה" שנטמנה באותו הפרק, ורק היה צריך להשיל מעליה את האבק שהצטבר ולקרוא אותה בפרוש...
בשתי הערות חתמתי את הפרק השלישי, לאחר דין וחשבון ארוך מנשוא... אביא מתוכן את ההערה השניה; את החלק הרלוונטי לנושאינו.
" הערה שניה: ההערה השניה (שעולה מהפרק השלישי) נועדה להסביר לנו את המסר החד-משמעי זה : אין עונש ואין מעניש; אין קללה ואין מקלל; אין מושג שנקרא "עונש"; אין זכות קיום למושג הזה – כי אין לו משמעות... כל הכוחות והמופעים והתופעות והאירועים המתרחשים ביקום והפועלים על האדם – מקורם ברצון האדם עצמו; הוא הוא הגורם היחיד לֶמַה שקורא עימו וסביבו. את כל זאת למדנו "מהקללה" הראשונה בתורה, שנחשפנו לה בפרק ג' :
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה...
מי יקלל תכונה? – שאלנו... מי יקלל ניחוש או ספק או חשש... ומכאן למדנו כי הוא פנה אל "התכונה" הווירטואלית המוזרה הזו – פלא יצירת האדם; הוא פנה אל הנחש ואמר "לו" בבהירות : אתה תגרום לאדם לרדת אפילו מרמת הבהמה... אתה תגרום לו להתבלבל; אור בשבילו יהיה ראור או ארור או ואור... או כל הרכב משובש אחר של המילה. הספק יבלבל את האדם וירחיקו מהדרך הראשית – ממנה התחיל. (יכלה התורה, היינו, להשתמש במילה "ואור" או ראור... והפור נפל על המילה "ארור"...)
מכאן הסקנו את מסקנתנו : אין קיום לקללה, כפי שאין קיום לעונש... "
עד כאן הציטוט מהמשך המאמר, והתשובה שקיבלנו בעזרתו לתהייתינו – "מדוע הוצרכנו לחזור בעצמינו את הדרך הארוכה הסבוכה ולעבור את כל תלאותיה... האם בשיעור הענשה עסקינן?"
ועל השאלה זו ענינו : לא רבתי, אין עונש ואין מעניש, אין מונח כזה בנמצא; ואם כן השאלה מקבלת משנה תוקף : ואם כן, מדוע שלא יקח אותנו המתכנת המקצועי ביד, ויניחנו בחזרה במקום חפצינו?! מדוע לשרטט מפה והוראות שימוש, אם אפשר לחסוך את כל התהליך הלא פשוט זה...
נדמה לי שאת התשובה לתהייה הזאת כבר שרדנו לעיל ואף לפני הפירצה...
תהיתי לעיל : אם השם יתברך כה מבקש להטיב עם האדם, מדוע שלא יכוונו להגיע ישירות אל הטוב ביותר, במקום להתחבט עם בחירתו ושיקולו ומדידותיו...
וכך עניתי על התהייה :
כי רק במצב אחד ניתן לתת "הכי הרבה", והוא המצב שבו ניתן לקחת ממנו "הכי הרבה". כלומר, יש ליצור מצב של "בחירה חופשית", בו תינתן לאדם יד חופשית לעשות ולהחליט ככל העולה על רוחו, או אז יתאפשר לאדם לקחת את הכמות האפשרית מהמידע השרוע לפניו, וכך "יתאפשר" להשם להוציא את כוונתו הבסיסית אל הפועל, ולתת לאדם את הכמות הרבה ביותר (האין-סופית) מהמידע שהעמיד לרשותו.
השם יתברך יגביל בהכרח את האדם, אם הוא יתערב ברצונותיו וינסה לעזור לו במשימת הבחירה – במסגרת "הבחירה החופשית" שהובטחה לו; כי הרי זו אמורה להיות בחירתו הבלעדית של האדם, והוא לא יפר את בריתו אשר כרת עם האדם, אף במחיר של נגיסה ברצונו העז להטיב עם האדם... ואף במחיר "לכבוש" את רצונו הוא, רצון השם יתברך... ברית השם יתברך עם האדם, לא תופר לעולם.
ובחזרה אל שבעת השיעורים ואל ספר ההדרכה במלואו : היה על המתעד, המורה, המתכנת... לכלול בספר ההדרכה שלו את כל המצבים האפשריים שהגיע אליהם האדם והסתבך... ומשם, מהפינה הכי אפלה והכי רחוקה שהגיע אליה האדם, למשות אותו ממנה, ולצייר לו את המפה האקסקלוסיבית במיוחד עבורו, דרכה יוכל לחזור אל מקום חפצו, ולהפעיל את רצונו החופשי . זה אותו המקום ממנו זינק אדם הראשון, בהתחלת דרכו...
מכאן אני מגיע למסקנה זו : כל השיעורים מובילים אל נקודת זינוק אחת, אליה מתבקש התלמיד לחזור בעזרת המפה שבידו, אותה צייר המדריך עבור כל תלמיד ומצב. השיעור הוא אותו השיעור, אך המפה משתנה משיעור לשיעור, תלוי היכן התלמיד עומד, ובאיזה מצב סבוך נמצא.
מכאן לעוד מסקנה משנית : בשיעור השני נמצאים כל נתוני ומאפייני השיעור הראשון, אך בצירוף שונה... כך בשיעור השלישי, והרביעי, ועד השיעור שהסתיים במשפט "לעיני כל ישראל" ; כל שיעור מכיל את מאפייני השיעור שקדם לו, עד שמגיעים אל השיעור הראשון והמאפיין שלו : האור. זהו הקוד הראשי של שירטוט המפה, דרכו ניתן לאתר את נקודות ציון המפה ולפענח אותן.
את המסקנה (המשנית) האחרונה אני פוגש בשיעור השני והשלישי :
השיעור השני :
ו ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלקים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. ח ויקרא אלקים לרקיע שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. (בראשית, א)
עמדנו לעיל על השיעור הזה, והיגענו למאפיינים העיקריים שנכללו בו :
מים: זה המידע.
רקיע: זו המסגרת.
שמים: האזור שמעל פני האדמה, היינו תחום המסגרת, גדרותיה המפרידים.
הרעיון בשלמותו : המים וכאמור מייצגים את כל המידע, אולם ובהעדר מסגרת – לא ניתן לעבד שום פיסת מידע כי לא ניתן לייחס אותה למקורה. אין לפיסת מידע כזו אבא ולא אימא, ובתור שכזו היא לא ניתנת לעיבוד, לא ניתן לאחוז בה משום צד... בשיעור הראשון עמדנו על חשיבות הייחוס הזה, דרך סולם שלושת הערכים שנתקלנו בהם : אור, חושך, ויום-לילה.
אם כן, דרך האור, הרצון הגולמי הבלתי מוגדר זה, ניתן היה לעבור אל החושך, היינו אל החומר הגשמי (החשוך) שניתן להגדרה חלקית, וממנו אל הדבר המדוד והמגודר שיש לו התחלה וסוף : יום ולילה, או כל דבר בר הגדרה מדוייקת.
באופן הזה היגענו בשיעור הראשון אל גוף העיקרון הזה : נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו.
בשיעור השני השתמש באותם המאפיינים של נוהל הבעת הרצון שהופיעו בשיעור הראשון, אך בצירוף שונה : לא ניתן לעבד שום חלק ממסת מידע כללית בלתי מוגדרת – ללא יצירת מסגרת מסויימת בתוכה שתחלק אותה לשני חלקים (לפחות) או יותר. מכאן, ואם אינך מבחין במסגרת המקורית, צור אותה בעצמך, ואל תעמוד חסר אונים... כי בלעדיה, וכאמור, שום פיסת מידע לא ניתנת לייחוס, ונוהל הבעת הרצון ישבות ויתרוקן מתוכנו. זהו פיענוח זהות המאפיינים המקשרים בין השיעור השני לראשון.
נעבור עכשיו אל השני-שלישי:
יורשה לי לשים את האצבע על מאפיין אחד שזיהיתי בשיעור השני, והוא צועק ממעמקי גרונו ובכל הכוח מתוך שורותיו : דאגה כנה לאדם לבל יטבע במעיין המידע... המתעד מתעד אדם תוהה, העומד מול מסה אדירה של מידע ולא יודע מה לעשות איתה, מהיכן לתפוס אותה, אין לה לא זנב ולא ראש ולא ידיים; הוא לא מזהה בה שום איבר... יש הרבה מאוד מידע, אך האדם הזה לא יודע איך להנות ממנו, היינו איך להשתמש בו, איך לעבד אותו... איך להתחיל, מהיכן להתחיל... עד לאן להגיע, היכן לסיים... הדאגה היא מהותית, כי אדם כזה עלול לעשות שימוש מוטעה במידע הזה שיזיק לו – במקום שיהנה ממנו... אדם כזה עלול לטבוע בים של מידע אדיר ומפוזר; כגולם שעומד חסר אונים ואין לאל ידו... זהו המאפיין הראשי שמסתתר בין שורות השיעור השני, ומפעם לפעם מציץ מתוך השורות בפרהסיה, צועק בכל הכוח, ונעלם...
אותו המאפיין צועק מתוך שורות השיעור השלישי, ביתר שאת וביתר עז. אותה דאגה, אותה דינמיקה, ואף אותה הבמה, אותו החומר, ואותו הגולם שעומד חסר אונים מול המסה הגדולה ואין לאל ידו...
אנו בשיעור השלישי : ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה; ויהי-כן.
בלשון אחרת : אוקה! עשינו מסגרת תקינה עבור המסה הגדולה, והבדלנו את המידע שמעל לשמים ושמתחת לשמים; יש לנו כבר בשעה טובה ומוצלחת שיוך רשמי למידע הגולמי שמעל לשמים, שממנו נגזר כל יתר המידע והרצונות הגולמיים והמוגדרים, כולל הרצון הבלתי מוגדר של האור הגולמי. כלומר, ומבחינה תיאורטית, ניתן ליישם ולהוציא לפועל את נוהל הבעת הרצון, שבלעדיו לא ניתן להפיק שום רצון, מוגדר הוא או לא.
אולם מה עם המים אשר מתחת השמים שלמעשה מייצגת בשבילנו את היקום? מה עם מסת המידע האדירה הזו? עדיין אני מבחין באדם התוהה הזה, עומד בפני מסת המידע הגדולה שמתחת השמים, ואין לו מושג איך ומהיכן לתפוס אותה... לציין, גם מימדי המסה הזו – אדירים הם... כל היקום נגזר בסופו של דבר ממסת המידע "החלקית" הזו...
ובכן, עולה אותה הדאגה ובאותה העוצמה : איך ניתן לעזור לאדם הזה שעומד "מתחת לשמים"? מהיכן יתפוס את המסה הזו? איך יעבד אותה? איך יגיע, ובהעדר שום מסגרת משנית, לנוהל התקין של הבעת הרצון? הרי בלעדי הנוהל הזה – לא ניתן להגיע לשום רצון מוגדר ובר קיימא...
על הדאגה הזו עונה השיעור השלישי, ומשרטט עבור האדם את התוכנית המבצעית הזו :
יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה: שיעשה לו יבשת, וזו תגרום להתהוות המסגרת שלו, בצורת קו אופקי שיבדיל בין המסה האדירה הגדולה, לבין היבשת – המקום הקטן והמצומצם שלו.
מדוע קרא למסגרת הזו "יבשה" ולא "מנסורה" או כל שם אחר? (להזכירכם, למסגרת של המסה של השיעור השני קרא "רקיע" – מלשון "רקע", בסיס, שניתן לעמוד ולהשען עליו, שניעזר בו...)
- כי המסגרת הזו נעשית מאליה, ואין המדובר ולמעשה בעשיית ויצירת מסגרת, כי-אם בטריק של ממש שיוצר אפקט של מסגרת שנראת כמו היבשה המוכרת לנו; אדמה... וכן כן המדובר בפעלול של ממש. (לא עניתי על השאלה; הסבר מפורט להלן).
בלשון אחרת, באופן זה פונה המדריך, השם יתברך, אל האדם התוהה שעומד מול המסה הגדולה שמתחת לשמים : מכאן והלאה ידידי אינך צריך לשום מסגרת, די לך במסגרת הראשונה של הרקיע, אליה ניתן לשייך את הכל, כולל "האור" המנוי על המערכת שלך. אור זה נגזר מהמסה אשר נמצאת מעל לרקיע, היינו מעל למסגרת הראשונה שהבדילה בין שתי מערכות : זו שמעל לרקיע והשניה שמתחתיו, אליה אתה שייך, ובתחומה אתה פועל.
מכאן ואילך אינך צריך לקיום רצונך לשום מסגרת, יש רק לקמץ את היד, ולהזיז את המים באצבעותיך הצידה, או אז ומטבע הדברים יתייבש האזור שהזזת מעליו את המים, ותראה היבשה שרצית בה, היינו רצונך יצא אל הפועל. אתה תקבע את גודל היבשת (המידע שמבקש לעבד) על ידי השליטה באצבעותיך ובכמות המים שיזיזו הצידה.
זאת ועוד : היבשת שתיווצר, תהווה מעין מסגרת שתשמש אותך לתיפעול תקני של נוהל הבעת הרצון. כוונתי היינו לקו האופק שנוצר מהייבשת, שיפריד בין שטח היבשת לבין שטח המים. ואכן אנו משתמשים במונח "קו האופק" בשפת היום יום : האדם הזה בעל קו אופק רחב... משמע – הוא אדם פתוח, עם ראש פתוח, שמוכן לבחון כל דבר, אינו נעול על גבולות מוגדרים, קו האופק שלו רחב ביותר... (משמע שהזיז הצידה הרבה מאוד מים, ייבש מים, ייצר יבשת) ההפך ממנו הוא אדם צר, בעל אופק צר...
- ומדוע אני צריך מסגרת, בעצם במה תעזור לי המסגרת, אם המים כבר התייבשו ורצוני יצא אל הפועל? יש לי יבשת!
- "הטריק" הוא בשילוב כל השלבים של כל תהליך הבעת הרצון : כמו יצירת מסגרת, השימוש בה לצורך הפעלת "נוהל הבעת הרצון", והשלב האחרון "הבאת הרצון המוגדר והמדויק מהכוח אל הפועל". רציתי לאמר, שבמקרה הזה, ובניגוד לנוהל המקובל שלמדנו אותו בשיעורים קודמים, כל השלבים האלה מתבצעים ביחד, בעת ובעונה אחת.
- איך אני יכול לעבור מרצון גולמי בלתי מוגדר אל רצון מוגדר ומדוייק בו בזמן ובעת ובעונה אחת?
- אצבעותיך העסוקות בהזזת המים הצידה, יזיזו את כמות המים הרצויה אל מקום "אחד", היינו אל "מקום" האור, אל מישור האור – ממנו נגזר הכל. בזאת "נוהל הבעת הרצון" יקויים כהילכתו, כי ייווצר הקשר בין האור הגולמי הבלתי מוגדר, לבין הרצון המוגדר והמדוייק; בו בזמן, ולא בשני שלבים נפרדים.
יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה – אחזור אל החולצה הישנה שלי! רציתי חולצה, קצרת שרוול, כי אנו נמצאים בפנמה החמה... הרצון הזה נבע מחמימות מסויימת שבאה מתוכי... אני שמח, אין מאושר ממני, אין עשיר ממני, עשיר במשמעותו המקורית... רק לפני רגע עסקתי בסוגיה של אחד השיעורים, אני נמצא (למשל) בשיעור השלישי, והינה קראתי והבנתי והפנמתי בלי שום עכבות או קשיים את אחת הסוגיות המעניינות ביותר... ובינינו? אני יודע את סוד הדברים : פשוט הייתי "מחובר"! עם קול השופר, עם הגל האדיר הזה; ועדיין אני מחובר... אני בעננים, מאושר, מחוייך, מבסוט. בא לי על חולצה, עם ציור של פרחים, קצרת שרוול, יפה חדשה, מגוהצת... בא לי לשים אותה, אני הולך לחתונה של יקיר יפה ונחמד, ונשבע לכם – אני אוציא אותה ואתן לחתן ללבוש אותה ביום חתונתו – אם רק יעז ויחמיא לי על החולצה הפרחונית שלי... אני מאיים! – איזה יופי, הינה יוסי אחי מגיח מפינת מוגרבי ומתקדם לעברי, ונחשו מה מחזיק בידו : חולצה יפה עם פרחים קצרת שרוול מידה 16.5...
יוס י : אהלן בירטו, הבאתי לך את המתנה הזאת! שום חג שום סיבה... פשוט עברתי לפני שעה ליד השקם באבן גבירול, ראיתי את החולצה הזאת מוצגת מרחוק ופשוט חשבתי עליך; בא לי עליך; פשוט קניתי לך אותה ואל תשאל שאלות מיותרות... ואיזה מקרה, אני פוגש בך כאן וכאילו מחכה לי...
כמות המים שייבשתי הפעם הסתכמה בחולצה קצרת שרוולים... כמות זו ולכל הדעות, הינה צנועה ביותר... יכלתי לבקש באותה מידה דופלקס יפה על החוף, או כל דבר שיעלה בדעתי... אולם אין זה אומר ש-"קו האופק" שנוצר מהיבשת שרק עכשיו יצרתי (היינו מרצוני הנוכחי) הסתכם בחולצה קצרה צנועה... יכלתי, כפי שהזכרתי, להרחיב את רצוני עד לאין סוף... ולמעשה, התרוצצו לידי כל המחזות כל הרצונות כל הבקשות וכל המאווים... ראיתי מולי את הדופלקס, את המכונית, את הספר, את הזמן הבלתי מוגבל שיכלתי לבקש שלא יסתיים – והיה לי פעם רצון כזה... ראיתי מולי מדף מלא רצונות ומאוויים וחפצים, ופשוט הושטתי את ידי ומשיתי מהמדף את החולצה... יכלתי באותה מידה לקחת מהמדף כל דבר.
הדבר דומה לילד אהוב שאביו לקח אותו לחנות צעצועים וקנה לו את כל החנות! והוא עומד על יד המדפים וסורק אותם – מה לקחת? והרי הוא יכול לקחת מכל הבא ליד...
במעמד הזה, כאשר הוא יודע שכל החנות כבר שלו, ערך הצעצוע לא יעמוד לנגד עיניו גם לא ישחק בשיקול שלו; הוא יכול לשים את היד על בובה קטנה מפלסטיק – כפי שהוא יכול לבחור בסט אלקטרוני שעולה אלפי הדולרים...
וכאשר הוא "מחובר" ועומד נבוך על יד המדפים המלאים מכל טוב, ומנסה לבחור... אפשרות נוספת פתוחה לפניו : הוא יכול אף לשתף את השם יתברך בהתלבטויותיו, והוא יצעק לו באוזן כאל ילד מפונק : אינך רואה את כל החנות ילד מפונק?! קח מה שבא לך ילד! אל תתבייש.
והילד עונה בפינוק :
- ובכל זאת אבא, מה תציע לי?
- טוב ילד, ואם אתה לוחץ, לי נראה הדובי היפה שם בפינה...
את סיפור החולצה שלי מתואר בתורה לפרטי פרטיו. אני מדבר על עלילת ים-סוף, טביעת המצרים, קריעת הים... וכמו שאמרתי פעם, הסצינות שעלו מהעלילה הזאת, ואפילו דמיונם הפורה של מחוללי הסרטים של הוליווד – לא יגיע עד רמה כזו... לא במקרה, ואני מדגיש – לא במקרה פרשת השבוע "בשלח" מתחילה בפרק הזה (שמות, יד); אולם אין זה הנושא העיקרי שלנו. אני אכנס כמובן אל הפרק המסקרן הזה, ואסרוק את סיפור "החולצה" שביקש משה רבינו לעם ישראל. אינני בטוח, אגב, אם אוכל לסרוק עכשיו את הפרק בשלימותו כי חסרים לי המון מילים ומושגים המתארים את סיפור הים, ואינני מוציא מכלל אפשרות שמושג אחד ישנה לי את כל התמונה "הסטנדרטית" המוכרת לי זה מכבר אודות קריעת ים-סוף...
אני יודע היום בוודאות, למשל, שפרשת עקדת יצחק לא דיברה על "הקרבת יצחק" במובן השחיטה... וגם על פרשת העקדה במלואה עוד לא עמדתי ומאותה הסיבה של העדר מונחים מסויימים מבינתי, ולמעשה אני אמור לחזור אל הפרשה הזאת בשלב מן השלבים ולסיים בה את פירצת המזבח... מושג "העולה" שהיגעתי אליו דרך נוח ומבולו שינה לי את התמונה המקובלת של העקדה... כלומר, המשמעות המקורית של מושג כלשהו, היא האחראית על השלד האמיתי של גוף התורה...
בדרך זו השקפתי על המבנה האמיתי של מבול נוח – המבול המקורי, האמיתי, שאליו כיוונה תורתינו; ולמרבה הפתעתי גיליתי שלא היה מבול ולא תיבה ולא חידלון במובן שאלפי השנים קראנו אותו... כן היה מבול (של מידע מפוזר ומבולבל) ותיבה (מסגרת, כמסגרת של בית המקדש על מידותיו היחסיות) וחידלון (חידלון הוא חידלון הוא חידלון) אך האנשות לא נכחדה כתוצאה מטביעת האנשים במי המבול שנוצר מגשמי זלעפת... וגם על תיבת נוח השקפתי מרחוק ולא נכנסתי אל תוכה כי חסרים לי עוד הרבה מושגים ועבודה...
אולם, ולנקודה הזאת ביקשתי להגיע, המסגרת הכללית של מבול נוח ותיבתו כבר נהירים לי... אני מבין במה מדובר, ויתר הפרטים החסרים אינם "מדאיגים" אותי... אני עוד אגיע אליהם ללא ספק וארווה את צימאוני ואת סקרנותי מהם, אבל הביג פיקצ'ר כבר נהיר לי, התמונה הכללית הזו כבר נמצאת בכיסי, אני שומר עליה קרוב ללב, ומשתמש בתבונות העולות ממנה, כאשר נתקל מידי פעם בצורך כזה.
ובחזרה לפרשת השבוע "האקראית" שלנו, והחולצה שביקש משה רבינו לתפור לבני ישראל... הזכרתי לעיל כי אין זה הנושא העיקרי שלנו, הגם והמדובר בעיבוד מידע ישיר אודות המצאת הרצון מהכוח אל המוח : רציתי חולצה... רציתי לקרוע את הים... רציתי שישראל יראו במו עיניהם את אדוניהם בדימוס איך רובצים ונופלים... רציתי סרט הולוודי חי, כלומר תיאטרון חי שיתרחש לידי, ואני רוצה לשבת בשורה הראשונה... זהו פרק יד של שמות. אבל הנושא המקורי שלנו הוא אחר : אנחנו עדייין נמצאים ביום השלישי; הוא הוא הנושא המקורי והעיקרי שלנו. כן היגענו דרך השיעור השלישי אל ים-סוף, אולם נושא זה אינו אלא משני; אנו ניכנס אליו לכשיגיע תורו.
יום השלישי, השיעור השלישי. אל השיעור הזה היגענו כאשר חיפשנו את המושג החדש "ארץ" בפרשת מגדל בבל והדור המבולבל שלו... נתקלנו שם בארץ שנער ורצינו לדעת מי זאת ארץ שנער, ומה זה בכלל המושג "ארץ"... מה זאת ארץ? וכפי שלמדנו, וכאשר נתקלים במושג חדש, יש ללכת אל המקור שלו, אל המקום הראשון בו הופיעה המילה הזאת, ולנצל שם את הטיפ הנלווה למונח הראשון. כלל אחד הנהיג המתעד בתורתו : לצרף כלים "נוספים" להבנת כל מילה או מושג חדש המופיע לראשונה בתורה.
...המשך לפרק (25)