קוד: מידע אנושי 25 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (25)
יום השלישי, השיעור השלישי. אל השיעור הזה היגענו כאשר חיפשנו את המושג החדש "ארץ" בפרשת מגדל בבל והדור המבולבל שלו... נתקלנו שם בארץ שנער ורצינו לדעת מי זאת ארץ שנער, ומה זה בכלל המושג "ארץ"... מה זאת ארץ? וכפי שלמדנו, וכאשר נתקלים במושג חדש, יש ללכת אל המקור שלו, אל המקום הראשון בו הופיעה המילה הזאת, ולנצל שם את הטיפ הנלווה למונח הראשון. כלל אחד הנהיג המתעד בתורתו : לצרף כלים "נוספים" להבנת כל מילה או מושג חדש המופיע לראשונה בתורה.
וכך הלכתי אל הארץ הראשונה ופגשתי בה כבר בפסוק הראשון שבתורה (את העבודה הזאת עשיתי כבר בחלק השני של המאמר, שלאחר הפירצה) :
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ – שמים וארץ ולכל הדעות הם אחד, כי הארץ הינה יחידה אחת מהיקום האין-סופי שהשם ברא, אולם היא הופרדה כאן מחבילת היקום ולא על שום מה... כי היא הולכת לקבל את פני האדם, ודבר זה מעניק לה מעמד עצמאי, וכאילו כל היקום בכף והארץ בכף; ואכן כן הוא : ברא אלוקים את השמים – היינו את כל היקום, את "המידע הרדום החשוך האין-סופי" – נטול "מנגנון-החיים", את "הגוף נטול הנשמה".
ובנוסף ברא את הארץ : את נשמת היקום, את הארץ בעלת הייעוד "ומנגנון החיים", את חלקת היקום שמניבה פירות.
(את פשר המונחים "מנגנון-חיים", "נטול-נשמה", "בעל-יעוד" – נפגוש בחלקו השני של המאמר שלאחר הפירצה).
למעשה, ההסבר הטמון במילה הזאת "ארץ", אמור היה למלא לי את כל הצלחת, ואני אמור לאכול ממנה לעבד ולשבוע... ולא כך קרה הדבר! לא הבנתי, אכלתי ולא שבעתי, ולא כי האוכל היה "דל" – כי אם הקיבה שלי עוד לא הצליחה לעכל אוכל מהסוג הזה. כאן, בנקודה הזאת הבנתי עד כמה האדם התרחק מגן עדן... עד כמה אני, בן משפחת האדם, התרחקתי מהמושגים המקוריים...
כאן, בנקודה הזאת הבנתי מדוע היה צורך בשבעה השיעורים, ובבראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. לא הצלחנו לקרוא את השיעור הראשון, מהסימטה החשוכה אליה היגענו. תעינו כל כך, התרחקנו עד מאוד, הסתבכנו עד הראש...
והמתעד איתר את חולשתי, והביאני אל השיעור הבא – אל הפסוק השני, היכן הוטל עוד אור על "הארץ", היכן הוסבר לי את מעמד הארץ; ואני כן קלטתי את המסר של המעמד, ואף כתבתי עליו ארוכות ותיארתיו בפרוטרוט – בעמודים נרחבים שנכתבו בהמשך הפירצה, עמדתי פנים אל פנים מול הארץ, ועדיין, ולמרות זאת, לא הצלחתי לחתור אל עומק המושג.
כך היגעתי אל השיעור הראשון והשני – שהכינו לי את הרקע לשיעור השלישי. בשיעור הזה הוצגו בפני החומרים הגולמיים מהם עשויה הארץ, והמתכון המפורט הונח לפני על השולחן, ועדיין לא הצלחתי לקרוא אותו... וכאילו תקעו מקל בגלגלי תבונתי. נתקעתי. עצרתי מלכת. שלושה חודשים עצרתי את הליכתי, ואף חזרתי אחורה, התרחקתי, התייאשתי, לא הצלחתי להוסיף ולכתוב אף מילה אחת למאמר הזה, ויותר : לא הצלחתי להתרכז במשפט אחד ממה שכבר כתבתי במאמר; אני המחבר...
ולמרות זאת, וכנגד כל הגיון, נשארתי בשלי ומיאנתי להרים ידיים : אני רוצה לדעת את מהות המושג – הארץ.
לנוחיותי, נצמדתי לזרם חם אחד שלא איכזב אותי מעודי... זה מעין בית מחסה שמשמש אותי בדרך כלל, ורגיל להצמד אליו בשעותי הקשות. אני מדבר על "הזרם" הפורץ ממעיין הידיעה. ידעתי תמיד, שהמדריך הצמוד אלי איננו מרים ידיים בשום שלב, ואם המדריך ער שאני אישן? אם עדיין הוא מאמין בי שאני ארים ידיים? וממתי התלמיד קובע את תוכנית הלימוד ואת הקף השיעור ואת לוח הזמנים של המורה?
ידעתי אף יותר מזה; ידעתי סוד כמוס שלא הכיר שום תלמיד : ידעתי שהמורה האובססיבי שלי משתמש אף בבמה שאני עומד עליה, ומאלתר ממנה כיתת לימוד! במילים אחרות, ואם אפתח את עיני, אראה שאני נמצא למעשה בכיתת לימוד לכל דבר, עם כלי לימוד ספרים מחברות עפרונות, והשיעור שאני מתקשה בהבנתו – רץ לפני בכיתה ואני נמצא בעיצומה של ההרצאה.
במילים יותר ברורות : התקופה שאני עובר ואינני מוצא בה את עצמי... הקשיים שאיני מצליח להתמודד איתם במהלך התקופה הזו – כתוצאה מחוסר אונים ומעש משווע, כל התחושות והמצבים האלה – אינם אלא חומר לימודי שחובר עבורי במיוחד, ולמעשה אני צריך רק להסתכל על המרצה ולהאזין להרצאתו; אני צריך להתחבר אל המשך השיעור, והמדובר באותו השיעור שאיבדתי לכאורה קשר איתו... המדובר בהמשך השיעור של היום השלישי.
וכך פתחתי את עיני ומצאתי את עצמי באמצע הרצאה חיה אודות מונח "הארץ", והפעם השיעור מועבר ישירות מתוך חדר המעבדה, היינו באמצעות חומר חי, אנושי, לא תיאורטי... אנשים חיים משחקים לפני ומלמדים אותי את מהות מושג "הארץ"; והמדריך עומד באמצע הכיתה ומתפרץ מידי פעם אל תוך המשחק, עם הערות ביניים שיזכירו לי שאני נמצא בכיתה לימודית עם משמעת וחוקים נוקשים, כיאה לבית ספר מכובד. ושוב, השיעור הוא חי ומועבר באמצעות שחקנים חיים, ונחשו מיהו השחקן הראשי?
כן ניחשתם : אני הוא השחקן הראשי; בהסכמה או לא... כי הריני נמצא בתוך המשחק, בהסכמה או לא... אולם בחירתי החופשית והבלעדית תקבע את תנאי העסקתי כשחקן מן המניין, ואת הסכמתי העקרונית להכנס ולעמוד על במת המשחק – אם בכלל .
הדבר נתון לרצוני החופשי: אם "ארצה" להטות אוזן למורה המדריך ולהקשיב להערותיו והתפרצויותיו – אזי הסכמתי נתונה וחוזה העסקתי בתוקף; ואם "ארצה" – לא אשתתף ולא אקשיב, רק אמשיך את החיים ואשחה דרכם אל עתיד כלשהו, ללא משחק ללא משמעת וללא עולו של מורה אובססיבי מהדור הישן... הדבר נתון לשיקולי הבלעדי. בכל מקרה זרם החיים ממשיך ואני שוחה בתוכו : כשחקן, כצופה, כיצור, עם תודעה או בלעדיה.
חשוב לי להדגיש, שבשורות האחרונות לא השתמשתי לרגע בשפה הציורית, הגם ואני רגיל לעשות שימוש נרחב ותדיר בשפה הזאת, ומכיר אותה מקרוב...
סיכום ביניים : יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה: כך מגיע האדם אל רצונו ומוציא אותו לפועל : יש להתחבר פשוט אל מקום "האחד" – היינו לאור הגולמי שהשם יתברך יצר, ולקשור את רצונך הנקודתי באור הזה, היינו להוציא את רצונך מהערימה של האור, פשוט לשלוף אותו; או אז הרצון הזה יתממש – יהא אשר יהיה... חולצה, מכונית, קריעת ים, דופלקס על הים...
בלשון המקרא : וכאשר אתה "רוצה" להוציא את רצונך מהכוח אל הפועל, עליך לאסוף את המידע (המים) הנמצא מתחת לשמים, כלומר המידע שאתה מנוי עליו – היינו היקום שאתה חי בתוכו, וכאילו יש לך בריכת מידע (מים) שמתחתיה נמצאים כל הרצונות המאווים, ועליך למשות פשוט את הרצון שלך מהבריכה... וכמובן, את זאת ניתן לעשות על ידי הזזת המים הדרושים ממקומם, כך שיתגלה מתחתם הרצון המוגדר שלך (היבשת).
אולם, ממשיך הכתוב ומגלה לנו פטנט מיוחד : אתה יכול לעשות את הפעולה הזאת ולהגיע אל רצונך, היינו אתה יכול להזיז את המים ולגלות מתחתם את היבשת – רק אם תשכיל ליצור נתיב שיקשר את הבריכה שאתה פועל בה עם מקור האור. נתיב זה, היינו, אמור לקשר את מהותך ואת מהות רצונך עם מקור האור, וזאת על מנת לקיים את "נוהל הבעת הרצון" כתיקנו; וכאשר תעשה זה, תראה היבשה... היינו תראה את רצונך לנגד עיניך, וכאילו הסרת את מכסת המים שכיסתה אותו מעליו.
ויקרא אלקים ליבשה "ארץ": היבשה הזאת שנוצרה, היינו הרצון התקני הזה שנוצר באופן תקני ויצא אל הפועל באופן תקני – נקרא על ידי המתעד "ארץ".
זוהי הארץ שדיבר עליה בפסוק הראשון של תורתו : בראשית, ברא אלהים את השמים, ואת הארץ. כלומר השם יתברך ברא שני דברים : את היקום ואת מלוא צירופי הרצונות התקניים של האדם :
1- את השמים: את היקום.
2- ואת הארץ: ואת חבילת הרצונות.
וזה היה מעמד "הארץ" : והארץ היתה " תֶהוּ ובֶהוּ ": מעמד מקבץ הרצונות היה, וכאילו הם, הרצונות החבויים מתחת למים – ממתינים שיבוא האדם ויגלה אותם, היינו שיזיז את מכסת המים מעליהם...
וכך, מקבץ הרצונות הזה הממתין לאדם, פונה אל אותו האדם שבושש לבוא וקורא לו : תֶהוּ! תבוא כבר; הוא מדבר אל האדם בלשון רבים, כי עתיד להגיע אליו יותר מאדם אחד, תֶהוּ – תבואו כבר לגלות אותי... הרצונות שעוד לא התממשו שואפים להתממש כי זוהי תכליתם, הם מבקשים שיתממשו, והם יכולים להתממש רק על ידי האדם, רק הוא יכול להוציא אותם מהכוח אל הפועל, רק הוא יכול לגלות את מכסת המים מעליהם. תֶהוּ – תהיו כבר, תבואו כבר. אני, מקבץ הרצונות, ממתין לבואכם.
ובֶהוּ – וכאשר תֶהוּ, היינו כאשר תבואו ותופיעו, אנא ממך אדם יקר, תעשה את הופעתך הזו בֶהוּ, במסגרת זרם האור, במסגרת הנתיב הזה; רק באופן הזה תוכל להגיע אלי ולגלות אותי.
מקבץ הרצונות האין סופי הזה, "הארץ", מגלה כאן את סודו הכמוס לאדם, ולא על שום מה... כי הוא רוצה שהאדם יגיע כבר, וימשה אותו מתוך הבריכה... שישלוף את מיכסת המים מעליו; זהו האינטרס שלו, זוהי התכלית שלו, של מקבץ הרצונות – "הארץ"...
וזה סוד הדבר : ניתן לגלות את הרצון המכוסה במים ולהזיזם בהצלחה מעליו – רק דרך הנתיב "מקום אחד", רק בֶהוּ – בֶ : הוּ, היינו בתוך הוּ, דרך הנתיב של הוּ, באמצעות הוּ. שתי האותיות האלה, ה', ו', הן שתי האותיות האמצעיות של שם ההויה : י, ה , ו , ה. הן מסודרות גם לפי סדר זה : קודם אות ה', ואחריה אות ו'. ובאותו הסדר מתבקש האדם לסדרם במסגרת רצונו שעתיד למשות אותו ממקווה המים : בֶהוּ : בֶ – הוּ, בנתיב הזה, בסדר הזה, כפי שהוא מסודר בשם ההויה : קודם את ה- ה', ואחר מכאן ה- ו'.
בשלושה תשלומים / מסרים קיבלתי את פני "הארץ" שלי :
1. בראשית, ברא אלהים את השמים, ואת הארץ.
2. והארץ היתה " תֶהוּ ובֶהוּ".
3. יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה.
קיבלתי איפוא את "הארץ" שלי בשלושה תשלומים, ועברתי לפי הסדר על פני שלושת המסרים הללו – כל מסר מכוון למושג "הארץ" מזוויתו המיוחדת... את הסקירה החלקית של שני המסרים הראשונים עשיתי לפני כשנה, במסגרת המשך המאמר שנפערה בו הפירצה, ועודינו גולשים במרחבה.
להבנת המושג "ארץ" לאשורו, לציין, היגעתי לא מזמן, רק לפני מספר ימים... לפני כן, בשנה שעברה, ראיתי את המונח הזה "ארץ" כמקובל עליו מימים ימימה : ארץ, אדמה, כדור הארץ, מקום מסויים... ולמעשה, התחלתי להתקדם אל המשמעות המקורית ולחתור אליה רק כאשר היגעתי אל השיעור השלישי, לפני כשלושה חודשים; ודווקא אז, וכאמור, נתקעתי ולא הצלחתי להתקדם לשום מקום... אולם, בו בזמן התחלתי "להריח" את המשמעות המקורית; לא אמרתי לעמוד עליה, אלא רק להריח אותה... וזוהי תקופת הדמדומים, הקשה מנשוא מבחינתי... אני נמצא באוויר : מריח, אך לא יורד לסוף הדיעה... תקופה זו וכאמור ארכה שלושה חודשים, במהלכם לא הצלחתי להקליד מילה אחת, דבר שהדאיג אותי בהתחלה, כי חשבתי שאיבדתי את הקשר, את החיבור, שהתרחקתי מקול השופר... אולם חיש מהר התברר לי שאני נמצא למעשה בכיתה מסודרת של ביתה"ס הפועל במסגרת משרד החינוך, ואני נוכח בשיעור מעשי אודות המושג המקורי "ארץ". כך חשתי הקלה, ונרגעתי. מחובר אני; מיששתי בידי את "החוט המאריך", ונרגעתי...
היום יום ראשון 20 ינואר 2008, השעה 8.10 בערב. לפני מספר דקות סיימתי שיחה טלפונית עם בעל הבית שלי; אני עובד בחנות לבגדי גברים, באזור הסוחר החופשי של פנמה. במהלך השיחה שהסתיימה לפני דקות, עלתה השאלה הזו :
משה (בעל הבית) : תגיד אלברט, מה עם הארבעים אלף דולר שסידרתי לך בסוף שנה? מתי תיקח אותם?
אני (הפועל) : כשתשלים אותם למאה חמישים אלף, כמו שאמרתי לך.
משה : אתה משוגע... זה הרבה.
אני : זה המון, נכון. אבל המשוואה בעינה, 150 או כלום; אולי כדאי לך "כלום", כי אז תרוויח מיידית וללא שום מאמץ 150 אלף דולר.
את פשר השיחה המסקרנת הזו, אסביר להלן.
מזה שבע שנים אני עובד בחנות הזאת, ובעצם מנהל אותה, בעל הבית עצמו מופיע, אם בכלל, פעם כל כמה חודשים, והוא בקיא רק בחשבון הבנק...
אני מרוויח מעט בעגה המקומית – יחסית לתפוקה שלי ושל העסק אותו מנהל, אולם אף פעם לא היה למצבי האמיתי קשר עם מצבי הפיננסי... היינו, היו לי עליות וירידות, עברתי תקופות קשות לחוצות כאשר ספרתי את האגורות האחרונות שהולכות ונגמרות כבזק... והיו לי גם תקופות רגועות שלא הרגשתי שום לחץ, אולם התקופה הרגועה עברה כאשר השכר שלי עמד דווקא על 50%, ואת הלחץ הפיננסי עברתי כאשר שכרי היה כפול, ולאלוקים הפתרונות...
וגם את זאת אוסיף : לא פעם סיימתי את החודש עם חוב קטן – שהלך וטפח עם הזמן... אולם ועם זאת, אף פעם לא סיימתי את החודש עם עודף ביד, גם בזמנים הטובים... עניין של מתמטיקה : להחזיק משפחה בת 4 ילדים + אורח חיים יהודי על כל הנלווה לכך : חגים, ביה"ס יהודי, אוכל כשר, דירה קרובה לאזור היהודי, לבה"כס...
את הגרעונות הכספיים וכאמור, השלמתי בעזרת כרטיסים פלסטיים נפלאים, ובשנה שעברה היה לי חלום : לחסל את כל הכרטיסים בעזרת הלוואה שאבקש מבעל הבית, משה; וכך אוכל לנשום פעמיים לרווחה : אחת עם הרבית החודשית המשמעותית שאמור לחסוך ושתזקף אוטומטית לכיס שלי, ואת הנשימה השניה לרווחה אשחרר כאשר אעיין בדפי החשבונות החודשיים של הוויזות, ואקרא את היתרה לתשלום...
חלומי זה לא היה בהקיץ... חלום בהקיץ הוא מצב של הזיה, שבו האדם מדמיין דברים, במצב של הכרה חלקית, אולם הכרתי היתה מלאה ונשענה על נתונים יבשים ומדויקים : זו שנת העבודה הרווחית ביותר מכל 6 השנים שקדמו לה. מכרתי יותר, כמעט כפול, וגם שיפרתי את מתח הרווחים; שוב עניין של מתמטיקה... במצב כזה, ניתן לחלום על הלוואה קטנה מבעל הבית, בשביל שגם לי ירווח קצת... זה הזמן לבקש את משאלתי, מה עוד ואינה מסתכמת במספר מבהיל (15000$).
אני מדבר על השנה שעברה; הצטיידתי בדף הסיכום מהמחשב, והלכתי לשתות עם בעל הבית משה כוס קפה... (משה, נשוי בן כשלושים, ממשפחה דתית, חלבית, אותו המוצא שלי, עובד בחברה גדולה בבעלות אביו. אביו הוא רב שהוסמך לאחרונה, ומשמש יד ימינו של הרב הראשי של פנמה)
- משה, 6 שנים אני עובד אצלך, ואף פעם לא ביקשתי ממך דבר... אפילו חופש לא ביקשתי, וגם תמורתו אגב – לא קיבלתי, כמקובל כאן בפנמה...
- נו... מה הכוונה?
- תן לי להמשיך : הינה הדוח הסופי... זו השנה הטובה ביותר שלנו, והמספרים ידברו...
- כן אני יודע, זה נכון. אבל מה אתה רוצה להגיד?
- משה, יש לי שלושה כרטיסי אשראי, ובכל אחד אני חייב כחמש אלף דולר. הריבית החודשית שאני משלם עליהם הורגת אותי ונוגסת נתח לא קטן מהמשכורת. משה, אני רוצה לחסל אותם.
- השתגעת? 15000 דולר? אין לי...
- לא, אני לא מבקש מתנה 15000 דולר, אני מבקש הלוואה של 15000, שתוחזר עד הגרוש האחרון.
- מתי? איך? מאיפה? הרי אתה אומר שהמשכורת לא מספיקה לך...
- נכון, בשביל זה אני רוצה העלאה במשכורת, וזה הזמן לבקש אותה אחרי שישבתי בשקט 6 שנים שלמות... ממנה, מההפרש של ההעלאה אחזיר את החוב.
כאן עברה השיחה אל נושא ההעלאה, שמבחינתו אין על מה לדבר... לא די ב-6 שנים לבקש העלאה, זה מוגזם... "ההגיון" העסקי שלו הקפיץ לי כל פיוז מיותר, ואני כבר שכחתי מההלוואה והתמקדתי רק במשכורת, רק בעיקרון, ועבור עקרונות משלמים... אפילו שכחתי את ארבעת הילדים הקטנים שמחכים גם הם למשכורת בסוף החודש... פרצתי באולטימטום : או העלאה – לא זוכר את הסכום שנקבתי בו, או שאני עוזב היום. את "השפה" הזאת הוא הבין, והואיל לפתוח כאן במשא ומתן קשה מפרך, מעייף, זול בעגה שלי.
לא אלאה אותכם בפרטים המפרכים של המשא ומתן, אולם ובשלב מסויים, נזכרתי, כמעט בהפתעה, בארבעת הפיות ששכחתי... וירדתי על הברכיים (קשה מאוד ליהודי נשוי עם ילדים למצוא מקום עבודה בפנמה; למעסיקים הפתרונות...)
הנוסחה שהיגענו אליה : אקבל העלאה 1000 דולר (לאחר 6 שנים!) ובשנה הבאה נשב שוב לדבר. במקביל הוא יתן לי את ההלוואה על סך 15,000$, אותה אתחיל להחזיר החל מהשנה הבאה, מסכום ההעלאה שנסכם עליו לקראת השנה הבאה.
לצאת עם הנתונים האלה, מאדם ושמו משה שרים, בנו של הרב אלברטו שרים – זה הישג משמעותי. אישית, ולמרות שהרגשתי תשוש מהשיחה, יצאתי בהרגשה של הישג! חשבתי מעל לכל על ההפקדה המבורכת לחשבונות הוויזות, וההודעה על זאת לאילנה...
ביקשתי ממנו באותו מעמד את הצ'יק של ההלוואה, והוא דחה את זה למחרת, יען לא נשאר לו צ'יקים בפנקס.
כבר בטלפון, סיפרתי לאישתי את הסיפור המפרך לפרטי פרטיו, ובערב הזמנתי אותה למסעדה וחגגנו את ההישג.
והינה הגיע היום למחרת, ולאחר הטלפון להזכיר לו – הבטיח שהצ'יק בדרך. ואכן הגיע הפועל שלו עם מעטפה ביד. פתחתי אותה, וזה מה שראיתי : מסמך רשמי מודפס, בספרדית, ניסוח משפטי רשמי, שעלי לחתום בשני עותקים. מסמך זה שמור אצלי מהשנה שעברה, והינה הוא לעיונכם בתירגום חופשי :
צד א' - משה שרים : ילווה לצד ב' סכום של 15000 דולר, ויספק לו את הסכום באופן הזה :
בסוף חודש ינואר, 20% מסך הסכום.
בסוף חודש פבר', עוד 20%
במרס, 20%
אפריל 20%
מאי 20%
צד ב' : אלברט שבות
הצהרה : אני החתום מטה, אלברט שבות בעל ת.ז..... כתובת..... מאשר בזאת קבלת ההלוואה על סך 15000$ ממר משה שרים, ומתחייב להחזירה החל מ-15 לחודש הזה, בשני תשלומים מידי חודש, ב- 15 וב-30 מכל חודש, באופן שבסוף השנה 31/12/07 ישולם התשלום האחרון שיחסל את מלוא ההלוואה. ואלה הם סכומי ההחזר ומועדם :
15/1/07....דולר.
30/1/07.... דולר.
1/2/07......דולר
.
.
.
31/12/07....דולר.
על החתום,
צד א' :................. צד ב' :..................
זה היה מקומם... ולא כי לא עמד בהסכם ביננו מלפני יום אחד בלבד, כי הרי סיכמנו שני דברים ואת שני הדברים הפר :
1- לתת לי צ'יק מיידי בשביל להוריד מעלי את עול הריבית של שלושת הכרטיסים הפלסטים...
2- סיכמנו לאור ההעלאה המינימלית שקיבלתי, ושלא עמדה לא במבחן הפז"מ ולא במבחן התפוקה ולא התוצאה – סיכמנו שאתחיל בהחזר ההלוואה החל מהשנה הבאה, היינו כאשר נבחן שוב את המשכורת שתאפשר לי להוציא ממנה סכום ההחזר...
התקוממתי לא בגלל אי-העמידה בהסכם ואי-כיבוד המילה והזילזול בי ובכבודי כאדם וכעובד, התקוממתי בגין סיבה טכנית אחרת.
התקשרתי אליו מיד ושאלתי אותו : תגיד משה, בשביל מה דאגת לנסח ולהדפיס מסמך משפטי... בשביל להבטיח שאחזיר את ההלוואה ושלא אכחיש אותה חלילה? המסמך הזה כפי שהוא מנוסח, מעיד על חוסר אימון מובהק בצד ב' שעובד אצלך מזה 6 שנים, אבל הרי העבודה שלי מושתתת על אימונך בי... כי הרי אינך מעורה במה שקורה בחברה ובלשון המעטה, אתה מעורה רק בהפקדה היומית שאני מפקיד בחשבון, ואני יכול להפקיד אלף כמו שאני יכול להפקיד אלף מאה עשרים ושלוש או עשרת אלפים... בלשון אחרת, אני יכול, אם רק ארצה, לגנוב אותך מידי יום ביומו בסכום ההלוואה שהענקת לי ואף יותר – ואינך יכול לראות ולא לשמוע ולא להבין... הברירה אם להאמין בי או לא – כבר נשקלה על ידך מלפני 6 שנים והיגעת להחלטה מעשית בה; אז מה עושה המסמך המשפטי הזה כאן?
בנוסף, מה עם הסיכום שלנו מאתמול! רק אתמול... האמת, הוספתי, הוצאת ממני כבר את החשק מכל הלוואה ומכל חלום... אני מעדיף להמשיך ולשאת את עול הכרטיסים הפלסטים ואת הרביות שלהם בכיף; אינני רוצה ממך כלום; אני ממשיך לעבוד אצלך רק כי יש לי אחריות למשפחתי ואין בידי עבודה אחרת. לסיכום, אני ממשיך לעבוד אצלך, אל תדאג.
משה שרים, לציין, היה מבסוט מהסיכום שלי, וכך אני ממשיך לעבוד עד הרגע הזה.
לציין עוד נתון חשוב ועקרוני. מתוכן השורות שלעיל יוצא, וכאילו אני מושך את עצמי כל יום לעבודה... אבל האמת הפוכה היא : אני מושך את רגלי כל יום מהעבודה, ואין זה משחק מילים : אני מרגיש טוב כאשר קליינט נכנס ברגע האחרון ובגללו נישאר עד מאוחר... בשלושת החודשים האחרונים חזרתי יום יום הביתה באיחור של שלוש עד חמש שעות מהזמן הרשמי המקובל, והסתפקתי בגין זאת לחיות חיי משפחה חלקיים ולראות את הילדים ואף את אישתי רק בסופי שבוע...
הארכתי מאוד בסיפורי האישי... ולבטח ישאל השואל את עצמו : מה למשה (שרים!) ולמונח המקורי שלנו "הארץ"?
"אל דאגה" – אסכם את תשובתי החריפה ואשלים : "אנחנו בדרך הנכונה יא סחבי".
משה (בן עמרם!) הבין ללא ספק את המושג המקורי "הארץ", וכמוהו אבותינו ע"ה שהובטחה להם "ארץ ישראל" במספר הזדמנויות... לי נשלח המסר הזה על ידי משה בן אלברטו שרים; דווקא על ידו, והאמינו לי, רק לאלוקים הפתרונות...
את כל המאמר הארוך הזה כתבתי בחנות! בומבה!! (פצצה!) ויתערער ברגע האיזון האקולוגי! משה "שרים" ידע על נטייתי המוזרה להיצמד למוניטור, וכבר ראה אותי מספר פעמים מול המוניטור, ואף שאל אותי מה אני עושה במחשב... הראתי לו פעם איך אני כותב בעברית, אך הוא לא קורא עברית בלי ניקוד.
ולמרות המוזרות שבדבר, הוא השלים עם העובדה המוזרה הזאת של הזדווגותי עם המחשב בזמני החופשי – כל עוד והתוצאות בשטח אינן מעידות על הזנחה, ואינן מראות תמונות של ריקבון עסקי... נהפוך : התמונה העסקית מראה שיגשוג בלתי מובן לכאורה; ואינני מדבר על נס עסקי, כי יש לנס הזה הסבר ועומד מאחריו הגיון אנושי...
נתונים עסקיים (יבשים) :
מכירותי בשנת העבודה 2006 עלו ב- 20 %. מכירותי בשנת 2007 עלו ב- 252 %, אין טעות בהקלדת המספר. וכמובן גם מתח הרווחים עלה – אך לא בהתאם, היינו מעל לנתון הייחסי... הנתון בפועל, עבר את הנתון הייחסי שאמור להיות – בהרבה...
"הנס" הזה יצא אל הפועל בעזרת מספר פעולות :
אני מוכר בחנות שלושה מותגים, כאשר מותג אחד נמכר הכי הרבה, כמעט 80% מסך המכירות, ויתר שני המותגים 20%. החלטתי, בניגוד לדעת בעל הבית משה, להוריד מהמדפים את שני המותגים ולהשאיר רק המותג שנמכר הכי הרבה.
בנוסף, החלטתי בניגוד "להוראות" בעל הבית – להוריד את מתח הרווחים למינימום, במטרה למכור יותר ולהרוויח יותר...
קיבלתי עוד החלטה בניגוד לדעתו הנחרצת של בעל הבית : להרים את מכסת הפועלים וגם להרים להם את המשכורת.
ביצעתי למעשה עוד הרבה שינויים עקרוניים ובינוניים וקטנים בניגוד גמור לדעתו של משה, אולם השינויים האלה – לא נעשו מהיום למחר, כי אם נפרשו על פני תקופה לא קצרה, אפשר להגיד שנים... כי בכל זאת, אין זה העסק שלי, ואינני יכול לבצע שינוי דרסטי מהיום להיום... הייתי צריך להתוות תוכנית של ממש בשביל לעקוף את דעתו של בעל הבית באופן עקבי ומחושב, כך שלא ירגיש בשינוי הדרסטי בבת אחת ויורה על הפסקתו... ובכל פעם, כאשר התחיל השינוי לשאת פרי ולהראות את תוצאותיו בשטח, הזמנתי ביוזמתי את משה לספר לו בפירוט אודות השינוי שעשיתי, כולל שרידת שלבי התוכנית שבוצעה לעקיפת "הוראותיו"... התמונה העסקית לפני ואחרי – תמיד שיכנעה אותו. עם עובדות, אומרים, לא ניתן להתווכח... ומעל לכל, לעובדות המגובות במספרים – תכונה של פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניה... וגם משה לא עמד בפניה ואף התמסר לה עם הזמן.
השאלה האמיתית היא, מאיפה היה לי הזמן לעשות ולתכנן את כל השינויים האלה, בנוסף לניהול העסק השוטף ולהתמודדות עם הבעיות השוטפות... מאיפה היה לי הזמן לעשות את זאת יחד עם כתיבת המאמר הזה שנכתב רובו בחנות! (התחלתי בכתיבתו בספטמבר, 06); המאמר הזה נושק לכארבע מאות עמודים לא פשוטים, שנכתבו בהרבה מאוד ריכוז ועקביות...
זה התאפשר תודות לחוק של ברזל שגזרתי מעודי על עצמי : קודם כל העסק; והכתיבה רק בפירצות המתאפשרות – אם בכלל. בניסוח עממי : הרשתי לעצמי לכתוב רק בחורים הריקים "המתים"... רק בחורים שנפערים מידי פעם, אם וכאשר...
וכך, אני יכול להיות עסוק בעץ הדעת או בחוק ההתאמה הסימטרית – לא פחות, ולפתע אני קם מאחד ממאפייני הנשמה בשביל לטפל בהנחה של שני דולר, ולדאוג וגם לריב עליהם. הרגלתי את עצמי גם לקפיצות ביקורת – מעין מסדרי פתע... בסופו של דבר יש לי 9 עובדים שצריכים לעבוד – ויש להזכיר להם מידי פעם את העובדה הזאת...
בחצי השנה האחרונה – כמעט ולא כתבתי... ובשלושת החודשים האחרונים לא הצלחתי לכתוב אף מילה אחת; אני מציין את העובדה הזו פשוטה כמשמעה : באוקטובר, נובמבר, דצמבר – 2007 לא כתבתי שום מילה, ולא כי לא רציתי לכתוב, כי-אם לא הצלחתי לכתוב. הייתי פותח את החנות בבוקר, וכבר ממתינים לי קליינטים על דלת הכניסה. החנות היתה מתמלאת באנשים, מעל ומעבר לשטח הקיבולת שלה : אין לי את הנתון המדויק, אך לא אגזים אם אעריך 3- 4 אנשים למטר מרובע אחד! החנות שלי כמאה עשרים מטרים. לא פעם סגרתי למשה עצמו את הטלפון כי לא היה לי זמן לדבר איתו בטלפון; והוא, אגלה סוד אישי שלו, אוהב לשמוע בטלפון את המשפט הזה : "משה, אני אחזיר צילצול עוד מעט, אין לי זמן עכשיו לדבר"; ובום אני טורק את השפופרת לפני שמיעת התשובה – מחשש שתהיה תשובה... מה עוד, והוא רואה בשידור חי דרך ארבע המצלמות במעגל סגור – שאני עסוק… הוא אף פעם לא נעלב מהטריקה הזאת; נהפוך, נדמה וכאילו נהנה ממנה – מה רבו נתיבי המזוכיסטים...
שנים אני הולך בחמישה לאחת לאחת החברות היכן מתפללים מנחה, ובשלושת החודשים האלה לא הלכתי גם נבצר ממני לקחת 5 דקות אפילו לתפילה ביחיד בחנות. משהו מוזר קרה.
קרה משהו מוזר עד מאוד. הסיבה אינה נעוצה רק באחוזי המכירות והרווחים שהרקיעו באחת שחקים ללא שום יחס מקביל לתקופה אחרת... ללא שום יחס לענף אחר... ללא שום יחס למותג אחר; ללא שום יחס למכירות המותג עצמו בחנויות אחרות! המוזרות כשלעצמה – אינה נעוצה בכל הסיבות האלה; מקורה מוזר ממנה... מקורה בי בעצמי. אהבתי את הלחץ ואת המכירות ואת הרווחים, אהבתי את הקליינטים המתינים לי בסבלנות בבוקר... אהבתי את עבודת הפרך ואת היציאה מהחנות כאשר כל האזור כבר סגור ומסוגר וחשוך.
ושוב ושוב, אהבתי את המכירות ואת הרווחים; אפשר להגיד שתיכננתי אותם. תיכננתי את הרווחים והמכירות ואת כל האספקטים הנלווים 6 חודשים מראש. אני מדבר על חודש יוני, ולשם דיוק : יום שישי 15 ביוני 2007. זה היה באחד הימים הבודדים שלא הצלחתי לגעת במאמר יען היתה הרבה עבודה... ובכלל, תמיד יום שישי לחוץ היה, בגלל יציאתי בשתיים בשביל להגיע בזמן ולא להתגרות בשבת. מאז ומתמיד אהבתי את יום שישי דווקא בגלל הלחץ המיוחד שלו...
וכאמור, באותה התקופה הייתי בשיאו של המאמר, הייתי בשיא החיבור אל "קול השופר"... – מקווה שכבר עמדתי על המונח הזה... אינני כבר זוכר אם עמדתי עליו לפני או אחרי הפירצה... בכל מקרה, כוונתי היא שהייתי נמצא כל כולי במאמר ובתכנים של המאמר, הולך לישון איתו, קם בבוקר איתו, והולך רגלית אל ביהכ"ס בחמש בבוקר, כאשר מנסה לנצל את הַהֶספק המיוחד הזה בחמש בבוקר, לטובת התפתחות המאמר... בכל יום מחדש הייתי עולה על אספקט חדש, והייתי נעזר הרבה בהדרכה הצמודה שניתנה לי באמצעות פסוקי התורה... חשוב לציין שההדרכה הזו לא ניתנה לי על פי הסדר הסטנדרטי המוכר לנו, כלומר לא פתחתי פרק א למשל, והתחלתי לקרוא את הפסוק הראשון ואחריו את הפסוק השני והשלישי... לא! קראתי פסוק ה מפרק ג, ומשם הלכתי לפרק ב של שמות, ולפתע קפצתי לפרק כד של במדבר ללא שום הודעה מוקדמת! כך טיילתי בתורה – לא על פי הסדר גם לא על פי ההגיון, ולבטח לא על פי ההגיון שלי, כי-אם על פי הדרכה נסתרת שלא יכלתי להתכחש לקיומה כי איתרתי את קיום ההגיון שבה... את ההגיון הזה שקשה להתעלם ממנו, גיליתי רק לאחר מעשה; או אז נוכחתי לדעת כי לא יכלתי להתקדם ולהגיע הלום, ללא הרעיון הטמון בפרק הזה, או ללא המונח שנגלה לעיני בפסוק הזה והנגזר ממנו...
אחזור לאותו יום שישי ה-15 ביוני. היתה הרבה עבודה, הרבה רווח הרבה מכירות, הכל דופק כשעון, הפועלים עובדים במרץ באהבה וכאילו זאת החנות שלהם... הסוד טמון באהבתם לעבודה; אינך יכול לצפות לתפוקה מעובד אם אינו אוהב את עבודתו ואת מקום עבודתו ואת חבריו לעבודה וכמובן גם את המעסיק שלו... שמתי לב ומשום מה באותו יום לתמונה ההרמונית הזאת... שהכל דופק טוב ואפילו מצויין; שמתי לב להרמוניה הזאת שנרקמה באופן נסתר ונפלא בין כל האספקטים הקשורים במקום העבודה הזה, ואפילו משה הצטרף לסימפוניה – וכמעט ולא מורגשת ההפרעה שלו...
חשתי תחושת אהבה, שיוך, חיבור... שמתי את האצבע על התכונה הזאת שמחברת את הכל ביחד : המאמר מתקדם יופי, החיבור האישי שלי עם "מקורותי" נמצא בשיאו... ואני מצליח לנצל את החיבור הזה הלכה למעשה ובאופנו המקסימלי... העבודה יפה, הפועלים יפים, הבית יפה, הילדים האישה... הכל טוב ויפה ונחמד ומעל לכל רך... הכל הולך ברכות ללא קשיים ללא עכבות. ובהמשך לתחושה היפה האמיתית הזאת שאפפה אותי, ראיתי את עצמי ערב יום שבת ביום שישי עומד בפינת הרחוב, מול חנות הפרחים שעומד להכנס אליה בשביל לקנות פרחים לשבת, עומד ומתקתק את ה- ס.מ.ס (הודעה אלקטרונית) הזאת למשה – בעל הבית שלי אם שכחתם, בספרדית, ובתירגום חופשי; אני מעתיק אותה מהנייד שלי, היא שמורה בו מאז :
שלום משה,
אבקש להכפיל את המשכורת שלי. תחשוב על זה ותחזיר לי תשובה ביום שני.
שבת שלום / אלברט
pm 04:33:32
15/06/2007
לחצתי אנטר ונכנסתי לקנות פרחים.
חשוב לציין שהבקשה שלי לא נעשתה על רקע של תחושת קיפוח מעין "מגיע לי יותר"...
זאת וזאת : בקשתי לא נעשתה מבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" – כלומר לא חשבתי גם לא חישבתי את המכירות הגבוהות שהיו לי באותו יום שישי וביקשתי לנצל את "שעת הרצון" ולבקש העלאה... ניסוח ההודעה שלי היה, פשוטו כמשמעו, המשך טבעי לתחושות היפות החיוביות שאפפו אותי באותו יום; רציתי להגדיל באותו יום גם את המשכורת שלי, רציתי עוד מהאדום האדום הזה... רציתי שיהיה יותר מהטוב הטוב הזה, רציתי עוד ועוד...
תשובת משה לא איחרה. כעבור שניות הוא התקשר ושאל אותי אם אני משוגע. בזאת הסתכמה התשובה שלו; גם לעתיד הקרוב, כאשר אחזור לשאול אותו אם שקל את בקשתי.
אשרוד להלן עובדות יבשות – אם נכון הביטוי...
החל מיום שני הקרוב, ה-18 ליוני 2007, העבודה התחילה לעלות, באופן הדרגתי אומנם, אך היחס ההדרגתי הזה שנרשם במכירות וברווחים – לא תאם את המציאות ובלשון המעטה. העלייה אל-על לא יצאה אל הפועל דרך המדרגות, היא נעשתה באמצעות מטוס, טיל.
במקביל, ומטבע הדברים, הכתיבה שלי והחיבור שלי למאמר ולצינורות המאמר – התחילו לרדת בהדרגתיות מאותו יום שני, עד שדממו כליל, החל מחודש אוקטובר ואילך. הצלחתי לפעמים לפתוח את המחשב ולעיין מספר דקות במאמר – בכוונה להתקשר שוב עם המאמר ולהמשיך בכתיבה, אך נסיונות בודדים אלו – לא ארכו יותר מדקות ספורות, ונחלו בכל פעם כישלון צורם ומובן. פשוט לא היה זמן.
בד בבד, ומטבע הדברים, היחס של משה בעל היד הקמוצה האגדית לבקשתי – התחיל להשתנות, והשאלה (אתה משוגע?) בה קידם את בקשתי בעבר הלא רחוק, התחלפה בגימגום בלתי מזוהה, וזו התקדמות ראויה לכל הדעות. אני, הרגשתי רגשות מעורבים.
זה הזמן לעשות שימוש תקני במושג "רגשות מעורבים". אשרוד לכם עכשיו את המשמעות המקובלת הסטנדרטית למושג הזה, ולאחר מכאן נלך ביחד אל המושג המקורי של "רגשות מעורבים". כן, יש גם דבר כזה.
הרגשתי טוב. הרגשתי יפה ונוח. הרגשתי שהכל זורם באופן המתאים לי והתפור ע"פ המידות הנדרשות : ביקשתי ולא סתם העלאה, וכמעט באופן מיידי, רגעי, באותו הרגע הרגשתי את התיאום המדויק הזה של התפתחות הדברים בתיאום סימטרי עם בקשתי. הקפיצה הזאת במכירות וברווחים הביאה, אפילו איש מנוכר למציאות כמשה, לראות בעין מציאותית את בקשתי. ואם עדיין ביום שני לא הרגיש את המציאות המתהווה והמתואמת עם בקשתי, בא יום שלישי עם נתונים עוד יותר חדים, והיום שאחריו עם מכירות עוד יותר גבוהות, והשבוע שאחריו עם עוד נתונים חדשים שמשכנעים אבן, והחודש הרקיע עוד שחק... עד לאין סוף! אפילו אני כשהתחלתי לקלוט את מגמת התיאום בכלל ואת המגמה הסימטרית המדוייקת בפרט, תהיתי אם יכול להיות לזה סוף, אם יכול להיות סוף למחול הזה, כי לא היה יום שלא הכרזנו, אני והעובדים ומשה – שזה היה השיא, ומי יתן וכל הימים יהיו כמוהו... או אז בא היום שלאחריו, וכיסה על היום המעונן שלפניו. במילים אחרות, העליות היום יומיות ההדרגתיות לכאורה, צבעו את נתוני הימים שלפניהם בצבע שחור ובלתי מחמיא, כי הנתונים העדכנים החדשים העליבו את הנתונים שקדמו להם ביום אחד בלבד, ממש העליבו...
אני חייב לתת דוגמה ממשית, למרות והתחמקתי עד עכשיו מלנקוב במספרים. החודש הטוב ביותר שהיה לי בשנת העבודה 06 הסתכם בכחמישים אלף דולר. ובאחד הימים של נובמבר 07, עברתי במכירה יומית את החמישים אלף דולר.
אולם אין זה אלא חלק אחד מהפאזל היפה ששחיתי בתוכו. ומעבר לתכונת ההתאמה הסימטרית שהותאמה בול לעסקיי "האישיים", האווירה שנוצרה הפיחה בי הרגשה כייפית, הרגשת מושלמות, הרגשת "מנוחה" הלקוחה ישירות מהמונח המקורי... יום שבת בכבודו ובעצמו נוצר בשביל להעביר לנו את ההרגשה הזאת : "המנוחה" – מנוחת הלוחם שהגיע סוף סוף אל יעדו... זהו חומר הלימוד של השיעור השביעי, ואני אעמוד עליו בהמשך.
את השורות האלה אני כותב, היום יום שישי 25 ינואר 2008 בחנות. לפני שניות התקשר אלי ארז הבן שלי, ומתח אותי קשות... וזאת בנקמה על מתיחתי מאתמול, אני אוהב להתעלל בהם... אבל היום הם התעללו בי, בהבדל אחד: בלי טקט... ארז התקשר אלי לפני רגע ובישר לי ששבר את היד במשחק כדורגל, והוא עם גבס ומדבר איתי מבית החולים. האמת שיחק אותה ובגדול, למרות שהקול שלו רעד לאחר המשפט הראשון, אבל לי לקח כדקה עד שעליתי על המתיחה, וזה הרבה זמן... ולמרות וכולה דקה, הספקתי לדאוג ואף חלפה במוחי התהייה המעיקה – למה... למה לשבור את השגרה החמה... הכל מתנהל טוב ויפה ונוח ופיתאום בא לך איזה בום ומחבל בכל השלווה שהיתה סביבך...
בחצי שנה האחרונה ובמיוחד בשלושת החודשים האחרונים – לא זוכר שהתרחש ולו בום אחד קטן שטילטל את השגרה! שום דבר לא הפריע לחגיגה, להרגשת הסיפוק החמימה הזאת... אין יום שלא חזרתי מאוחר הביתה, מאוד מאוחר ועייף, והייתי צריך לדקלם מספר משפטי מרירות מקובלים – באוזני אישתי שפתחה לי את הדלת חצי יושנת, כי כך אמור להרגיש אדם עייף שעובד יום יום עד מאוחר... אולם ובתוכי הרגשתי סיפוק דווקא, ריענון, מושלמות, מנוחה... לא יכלתי לגלות את פשר ההרגשה הסותרת הזאת בפני אישתי שריחמה עלי... ואפילו השתתפה "במרירות" שלי : בשביל מה לתת את הנשמה לאדם כזה... הרי למודי ניסיון אנו מרמת הערכתו לעבודתך מהשנה שעברה...
ואני, בתוכי, בשלי : מסופק, רענן, שיא המנוחה... זה הצד הראשון של הרגשות המעורבים.
מאידך גיסא הרגשתי מועקה : הפסקתי לכתוב כליל וכאמור לא הצלחתי לגעת במאמר ותכניו. רציתי, אבל לא יכלתי בגלל הזמן הלחוץ, הקליינטים שלא הפסיקו לזרום, הסחורה שלא הפסיקה לזרום ולהתחלף...
המאמר הזה היווה עבורי את הצינור שדרכו אני מתחבר אל מהותי האמיתית, אל עצמי, אל תוכי... תמיד נמשכתי אל תכונת הכנות, אבל לא הצלחתי בחיי היום יום להוציא את התכונה הזאת מתוכי על פי הזמנה... לא הצלחתי לשלוט בכנות, כי איך אתה יכול להיות כנה בתוך חברה אפופה ציניות, ניכור...
וים אחד עליתי על פטנט : ניתן גם ניתן להוציא את תכונת הכנות מהכוח אל הפועל ולשלוט בה דרך הכתיבה; ובמיוחד כשאני כותב עם עצמי, ולעצמי... הצלחתי בדרך הזו לגמוע מהאדום האדום הזה בכל רגע שארצה, על פי הזמנה ובזמן שרק ארצה : פשוט אני תופס את המקלדת וכותב... רגעי הכתיבה היוו הנאה של ממש עבורי, לא כי אהבתי לכתוב, אלא כי יכלתי דרך הכתיבה למצות את הפן הכנה שבי ולהוציאו מהכוח אל הפועל, דבר שהיווה עבורי הנאה של ממש. אני מאושר כשכותב, כי אני רואה את הכנות שבי מתממשת, פוגש בה בתלת מימדיה מולי על המוניטור. לא רק כותב אותה, אני גם קורא אותה, מממש אותה, משנן אותה.
זה חַסַר לי בשלושת החודשים האחרונים. התגעגעתי, וזה הביטוי, לכתיבה. התגעגעתי לרגעים היפים הכנים האלה. לרגעים האלה היתה ישות של ממש, והישות הזו חסרה לי.
אני חושב שלכל הנאה יש את הפן הפיזי הממשי שניתן להצביע עליו, ואפילו הנאה המיועדת לכאורה רק לנשמה ונצרכת על ידה – יש לה גם את הפן הזה. אנחנו גוף ונשמה, ומכאן באה הקביעה שלי; הגוף חייב להשתתף בחגיגה. הנשמה מזהה את המתוק דרך הגוף הצמוד לה, סוכר למשל נמצא גם בלחם, המים המתוקים המהנים נמצאים בכל דבר נאכל, אולם ניתן להנות מהם רק כאשר מפרידים ומבודדים אותם, ובאופן הזה הגוף באמצעות מנגנוני בלוטות הלשון שלו משדר את הנתונים למוח שקולטם ומעבדם, וגם הנשמה קולטת את הנתונים המעובדים האלו ונהנית מהם, מצטרפת אל החגיגה... כך הנשמה מזהה את המתוק – דרך הגוף הצמוד לה; אולם איך הגוף מזהה את המתוק של הנשמה?
מהו הפן "הפיזי" של ההנאה מכנות, מהרגעים האלה...
גם כאן, אני מזהה תכונה של הפרדה ובידוד. הכנות נמצאת בכל מקום בכל מצרך, בכל פעולה כמעט... ולמעשה לא רק כשאני כותב – אני כנה, גם כשאני אוכל – אני כנה, גם כשאני מתרחץ ומסדר ומתקן ורואה... אולם הכנות שלי בכל הפעולות הרגילות האלה אינה בולטת דייה, כי היא מהולה עם הפעולה מימים ימימה – באופן שלא ניתן להרגיש בה... אני חייב איפוא לבודד את הכנות באופן מוחשי בולט על מנת לעבד את נתוניה ולהנות מהם. תמונת-מצב כזאת אני יכול לקבל, וכאמור, רק אם אני מפריד באופן מעשי ובפועל את הכנות מפעולה מסויימת כלשהי. אני מדבר למשל עם הבן שלי תמיד באופן כנה, וגם כשאני אומר לו : "תאכל את ארוחת הצהריים שלך" – כנה אני איתו, אולם כנותי זו מהולה בדיבור היום יומי ואינה נרגשת...
יום אחד בא לי להנות מהכנות שלי עם בני... תפסתי אותו לשיחה אישית בארבע עיניים, ופתחתי על השולחן מספר נושאים. אמרתי לו, אנחנו הולכים לדבר עכשיו בכנות. אני אוהב אותך, ואני רוצה להיות כן איתך. בתמונה הזאת אני מבשל ממש מצב מסויים, בתקווה שייצא לי בסוף מטעם של כנות שאהנה ממנו ואוכל אותו בתיאבון. אולם, יש להדגיש, עצם הפעולות שנקטתי בהן עד עכשיו, לא מבטיחים לי עדיין בישול מהנה, כלומר יתכן ובסיום השיחה עם בני אצא בטעם מר וציני, רחוק מאוד מטעם הכנות המתוקה שביקשתי לבשל בהתחלת השיחה... הדבר תלוי, כלומר, בבן השיח שלי, בבן שלי; שיתוף הפעולה שלו יקבע אם נאכל בסוף הארוחה אמת או שקר, כנות או ציניות... כלומר, אני חייב לתפוס בסיום השיח משהו אמיתי מוחשי ביד, לצאת ולנופף בו ליד לכל מאן דבעי, או אפילו עם עצמי : היום, אני יכול לספר לאישתי, היתה לי שיחה כנה עם ארז, שמאוד מאוד נהניתי ממנה... על X ו- Y דיברנו, היינו דברים ממשיים אמיתיים שניתן לחשוב עליהם, לספר עליהם, לחוש בהם... אני יכול במקביל לחשוב בדרך לעבודה עם עצמי על ה- X ועל ה- Y שדיברתי עליהם עם ארז, וממש ללקק את האצבעות מרמת הכנות שהצלחתי להגיע אליה ולהוציאה אל הפועל. הצלחתי להפיק הנאה ממשית מהכנות. עשיתי זאת!
אבל לא לשכוח : הצלחתי להרגיש את הכנות ולהנות ממנה, רק כאשר היה בידי משהו ממשי פיזי מוחשי : X ו- Y. הראיה היא שהצלחתי לאחר מכאן לשרוד אותו ולספר עליו לאישתי, או הצלחתי לחשוב עליו בדרך לעבודה. (X, Y) דבר מזוהה הוא שיש לו רקע גוף ותוצאות; ניתן להצביע עליו, לחשוב עליו, לנתח אותו, לספר עליו.