קוד: מידע אנושי 26 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (26)
אבל לא לשכוח : הצלחתי להרגיש את הכנות ולהנות ממנה, רק כאשר היה בידי משהו ממשי פיזי מוחשי : X ו- Y. הראיה היא שהצלחתי לאחר מכאן לשרוד אותו ולספר עליו לאישתי, או הצלחתי לחשוב עליו בדרך לעבודה. (X, Y) דבר מזוהה הוא שיש לו רקע גוף ותוצאות; ניתן להצביע עליו, לחשוב עליו, לנתח אותו, לספר עליו.
אינני טוען את הבלעדיות, חלילה, על הכנות בכתיבה... כל כותב, כמעט, מפיק הנאה מהכתיבה שלו, ומשוא הנאתו היא הכנות. במסגרת הכתיבה שלו הוא מממש את ההנאה דרך ה – (X, Y) שכתב עליהם : (X, Y) יכול להיות להם קיום מוחשי פיזי – או אז הכותב מפיק הנאה מקסימלית מהכנות שבכתיבתם, ומעביר לקורא גם את התחושה המהנה הזאת; או יכולים להיות – (X, Y) ווירטואלים כמו בספרי מדע בדיוני; או יכולים להיות, ה- (X, Y), נתונים מזוייפים, או אז תהיה תועלת (כספית, מסחרית...) לכותב מכתיבתם – לא הנאה; שום הנאה מהכנות שבכתיבתם, משום שפשוט אין להם קיום פיזי, מוחשי. מעניין לציין, שגם הקורא מגלה, בדרכו שלו ובתהליך עלום את עובדת אי-קיומם, ומתיר בזאת את טעם הכנות מחבילת ההנאה מהם...
מכאן אני עובר אל ה- (X, Y) שלי... מה הוא הדבר המוחשי שאני כותב עליו, ומפיק הנאה ממנו... מתמזג בכנות עימו ונהנה מהכנות הזו... מהו הדבר המוחשי הזה שאני מנפנף בו ומממש אותו. מה אני אוחז ביד?
אני מגלה עולמות אמיתיים חדשים שלא היו מוכרים לי בעבר. אני תופס בהם ומנפנף בהם. אינני מדבר על רעיונות כי-אם על עולמות, אמיתיים, מוחשיים, פיזיים, שניתן להכנס אליהם ולבקר בתוכם, ההרגשה שם בפנים חמה, נעימה, יש לך שמה תחושה של מיגון, של ביטחון אישי, וגם ביטחון עצמי – כלומר אתה בוטח בעצמך, גולש אל סוף דעתך ומגיע עד מעמקיה, יוצר קשר אמיתי ובר קיימא עם עצמך.
ומדוע אני קורא ל- (X, Y) כעולמות ולא רעיונות?
כי אני מזהה סדר בכל עולם שאני מבקר, ועל פי הסדר הזה מתנהלים הדברים. גיליתי את העולם של אדם וחווה, ואת הסדר המופתי ששלט בו. התחלתי לחדור אל עולמו של אברהם אבינו ושל יתר אבותינו, התחלתי להציץ בסדר שהתנהל עולמם על פיו. היצצתי בעולמו המרתק של משה רבינו, ונותר בי טעם של עוד; אני עוד אחזור אליו, מתי – יקבע הקובע, המדריך. ואומנם אני מבקר בעולמות במטרה לקנות מהם את הרעיון, כל עולם ותרומתו המיוחדת.
הרעיון שאני אוסף מהעולמות דומה לפאזל משובח, גדול ורחב, מכל עולם אני לוקח חלק. מהות הרעיון, בגדול, היא לבנות גשר חזק וקצר אל הרצון האנושי המקורי, שממנו מפיקים את ההנאה המקורית; השם יתברך רוצה להחזיר אותנו אל נתיב ההנאה המקורית, זהו הרעיון בגדול. הבעיה היא שהרעיון המקורי אינו נמצא במקום אחד, הוא התרסק לרסיסים מאז חטא אדם הראשון, והתפזר על פני היקום. ואבותינו ז"ל מצאו חלק מהרסיסים, אך לא את כל הפאזל, לא את כל הרסיסים, כל אחד והחלק שמצא... אולם הם לא השכילו לעמוד על שלהם ולמצוא את כל הפאזל; הם הסתפקו בחלק שבידם, וראו בו את הרעיון המושלם, וזהו מקור טעותם, וקיצם. אשר על כן יש לבקר בעולמו של כל "שקדן שחיפש ומצא משהו", ולמשות מהעולם שלו את הרסיס שנמצא, זהו כל המשחק. התורה היא המפה, אך גם כאן ישנה בעיה : ללא מדריך צמוד ומקצועי לא ניתן להשתמש במפה הזאת. כלומר, אתה חייב להתחבר לפני שאתה נכנס לאתר... מזכיר מאוד את החיבור לאתר אינטרנט... זוהי משמעות החיבור עם קול השופר שעמדתי עליה אי-שם באחת מפינות המאמר.
ובין לבין, בין כניסה לכניסה, בין עולם לעולם, אתה מטייל מתוקף חיבורך בין גנים יפים, נכנס לאחד מהם ונח... אתה מתענג על הפאזל שהיגעת אליו ומשחק איתו, הופך אותו, מתהפך איתו, קופץ עימו, משחק לשמו... ותוך כדי משחק, אתה מגיע לעוד חלק מהפאזל ללא שום צורך ברסיס... אתה משלים בכוחות עצמך עוד חלק ועוד אחד... זהו רגע הסיפוק האישי שאין דומה לו.
בזאת מסתכמת הסריקה למהות ההנאה שאני מפיק מכתיבת המאמר, ואל ההנאה הזאת נבצר ממני להגיע בשלושת החודשים האחרונים. זהו מקור המועקה שהרגשתי עקב המחסור הזה. זהו המרכיב השני מהרגשות המעורבים, ואיני מדבר אלא על המונח המקובל עליו של "רגשות מעורבים"... קיים, כפי שהזכרתי, עוד מונח שנקרא "מונח מקורי", וגם הוא בעל שני מרכיבים וזרמים מנוגדים, אחד לכאן והשני לשם.
אל "הרגשות המעורבים" איפוא והמונח המקורי שלהם :
חוק ההתאמה הסימטרית :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
שני סוגי כוחות פועלים ביקום ונגזרים משני רצונות : כוח האור הנגזר מרצונו של השם יתברך, והכוח האנושי הנגזר מרצון האדם; "חוק ההתאמה הסימטרית" נועד להסביר את הדינמיקה של הכוחות הנגזרים מרצון האדם.
בשום רגע שום שלב, לא היה לי ספק במקור כל המתרחש איתי. ידעתי שאני חי את חוק ההתאמה הסימטרית ונושם אותו ופועל על פיו. במילים אחרות, ידעתי שכל מה שקורא איתי – מקורו ברצוני, שלי, האישי. רציתי קיבלתי! רציתי לקטוף פיסת מידע מהמסה האין סופית, ואכן נתח הקיבולת השיכלית הנדרש - עמד לרשותי, על מנת לבקש לעבד ולקלוט את המידע המדויק של מימדי הפיסה הזאת ולהוציאו אל הפועל.
עיקרון נוהל הבעת הרצון :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו."
וגם הנוהל הזה עמד במבחן המציאות; כך תיארתי לפני מספר עמודים את תהליך התהוות "המסגרת הרצונית שלי" שבין חומותיה התרחשו הדברים :
אחזור לאותו יום שישי ה-15 ביוני... כאשר שלחתי את ההודעה האלקטרונית והיבעתי את "רצוני" בהעלאה, בהטבה לתנאי חיי...
שמתי לב ומשום מה באותו יום לתמונה ההרמונית הזאת... שהכל דופק טוב ואפילו מצויין; שמתי לב להרמוניה הזאת שנרקמה באופן נסתר ונפלא...
חשתי תחושת אהבה, שיוך, חיבור... שמתי את האצבע על התכונה הזאת שמחברת את הכל ביחד: המאמר מתקדם יופי, החיבור האישי שלי עם "מקורותי" נמצא בשיאו... ואני מצליח לנצל את החיבור הזה הלכה למעשה ובאופנו המקסימלי... העבודה יפה, הפועלים יפים, הבית יפה, הילדים האישה... הכל מתנהל טוב ויפה ונחמד ומעל לכל רך... הכל הולך ברכות ללא קשיים ללא עכבות.
ובהמשך לתחושה היפה האמיתית הזאת שאפפה אותי, ראיתי את עצמי ערב יום שבת ביום שישי עומד בפינת הרחוב ומתקתק הודעה אלקטרונית למשה...
חשוב לציין שניסוח ההודעה שלי היה, פשוטו כמשמעו, המשך טבעי לתחושות היפות החיוביות שאפפו אותי באותו יום... רציתי שיהיה יותר מהטוב הזה, רציתי עוד ועוד...
זהו בעינו נוהל הבעת הרצון; התקני, המקורי. זה מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר, עד הרצון המוגדר והמדויק. זה נשאב מהצינור של האור; כלומר הוא מחובר עימו, הרצון המוגדר הזה מתבשל בסיר הבשר של האור עד שמתמזג עימו על מרכיביו ובתבליניו – או אז הוא יוצא אל הפועל, ומתמזג עם המציאות; היינו, מתהווה במציאות.
ניתן לתאר את התהוות הדבר באופן ציורי זה : תאר לך שמקור האור נמצא בצפון הארץ ברמת הגולן, ואתה מצליח לעלות אל רמת הגולן ולהתחבר עימו.
אתה נמצא עכשיו בעין האור, ברמה. הכל שם טוב ויפה ומבריק מעוצמת האור... אתה נהנה מהמעמד האדיר הזה, ומטייל להנאתך בכל אתרי הרמה...
בשלב מסויים מהטיול הזה, אתה מביע את "רצונך" ללכת ולהרחיב את שטח הטיול, רצית שישתרע על שטח יותר גדול, למה רק ברמה!? בוא נרד דרומה לעכו, לקריות, לחיפה, לתל-אביב...
אבל אתה נתקל בבעיה טכנית כאן : חשוך שם בדרום... וככל שאתה יורד דרומה, ככל שהחושך מתעצם, עד כדי שקרני האור עלולים להיבלע בחושך השחור...
ובכל זאת, עקשן בן עקשן - אינך מוכן לוותר על רצונך! אתה רוצה להתרחב ולרדת דרומה. אשר על כן אתה בונה מנהרה שיוצאת מהרמה ומקורה ממנה. נכנס אל המנהרה ויוצא דרכה מתחום שטח השיפוט של הרמה. יורד לעכו ופותח חלון קטן במנהרה לראות מה אפשר לקחת משם. בעכו יש חומוס טוב... אתה עושה את קניותך מהעיר עכו מתוך המנהרה – דרך הפתח הקטן שפתחת בה, מסיים ויורד דרומה לקריות; משם לחיפה, מחיפה לת"א, ואפילו בת"א אתה מצליח לטייל ולעשות שופינג – בלי שאף קרן חשוכה תפגע בך... הרי אתה מוגן! אתה נמצא בתוך מנהרת האור שמקורה ברמה, אינך יוצא ממנה, את כל פעולותיך אתה עושה מתוכה.
מקרא : לרצות = להתחבר לגל של קול השופר = להכנס אל תוך המנהרה ולדהור דרומה.
באופן הזה ראיתי את מה שהתרחש איתי בשלושת החודשים האחרונים. הבנתי שאני רואה את התהוות חוק ההתאמה הסימטרית לנגד עיני. הייתי צריך רק לעקוב אחר הדברים, וזו היתה משימה משעשעת.
משעשע לעקוב אחר דבר צפוי, ומשעשע יותר להמתין לו, לִצְפות בהתהוותו... ידעתי למשל, שבאופן זה או אחר, בדרך זו או אחרת – רצוני המוגדר יתקיים ויצא אל הפועל. רצוני המוגדר היה "לשפר את תנאי החיים שלי"; אני היצעתי להגדיל את המשכורת שלי, שיהיה יותר כסף יותר מרווח... אולם ניתן לקיים את רצוני המוגדר באלף ואחד דרכים, אחת הדרכים היא הדרך הכלכלית... מי כמוני יודע שניתן לחיות ברווחה גם עם חצי המשכורת – והיו דברים מעולם, ומנגד ניתן למשש את הדוחק גם עם משכורת כפולה ומכופלת, וגם את זאת עברתי – לא בעבר הרחוק.
כך איפוא התנהלו הדברים, מנקודת הצפי שלי : ביקשתי ביום שישי 15 ביוני 2007 את ההעלאה במשכורת, ביקשתי להכפיל – לא פחות את המשכורת שלי, והלכתי לדרכי... כלומר לא המתנתי בדריכה לתשובת בעל הבית – אם תתקבל בקשתי או לאו... זאת כי ידעתי ברמת הידיעה הגבוהה ביותר, שרצוני יתקיים בין אם יקבל את בקשתי ובין אם ידחנה. וכאן בפינה הספציפית הזאת שיחקתי והשתעשתי ... שאלתי אותו במספר הזדמנויות "מה עם המשכורת הכפולה!" וכאילו אני שואל אותו "מה השעה?", לא הייתי צריך לכלכל או לתכנן את צעדי מראש, הרי אני מכיר את סוף הספר... הייתי צריך רק לראות איך מתנהלת ההצגה ומגיעה אל הסוף הידוע מראש זה; ובמסגרת הידיעה הזאת, בניתי לי משחק משעשע : התגרתי בסיפור! עליתי ללא שום תיכנון אל הבמה וכפיתי את עצמי על הבמאי והשחקנים, שיחקתי! שיחקתי לפעמים תפקידים אבסורדים הגובלים בחוסר התאמה משווע... אולי אף חוסר אחריות... מספר דוגמאות חיות :
יום אחד לפני סוף השנה, הזמין אותי משה לארוחת ערב חגיגית באחת המסעדות הכשרות של פנמה. הודיע לי על ההזמנה יומיים מראש, רק אני והוא, ראש בראש.
בא הערב המיוחל, והתייצבתי בשעה היעודה במסעדה, שם המתין לי שולחן מלכים ערוך. אני חושב שיכלו לאכול מהשולחן הזה 10 אנשים ועוד יוותר אוכל בצלחות... ראיתי שהוא מבקש להרשים אותי, וקיבלתי את נטייתו זו בכבוד הראוי; זה היה יפה מצידו והחמיא לי. ביקש לפטפט על העבודה ועל התיכנון לטווח הקצר והבינוני והארוך, ואני שיתפתי פעולה ותיכננתי איתו... בסיום הסעודה הוציא בדרמטיות צ'יק מכיסו, ופנה אלי במילים האלה : אני הולך להפתיע אותך אלברט, ולרשום לך צ'יק שמן...
עניתי לו בספונטניות : בוא נעשה משה לפני כן משחק, שיהיה מעניין – קצת אקשן...
הוא התעניין ואני שלפתי מהמותן : "בוא נרשום כל אחד על פתק קטן את הסכום שלפי דעתו מגיע להירשם לפקודתי על הצ'יק, לראות אם יש פער בין שנינו..."
הוא לא מצא עניין בהצעתי, ולקח את העט ליד בשביל להתחיל במלאכת כתיבת הצ'יק... ואני בתורי הפסקתי את מלאכת הקודש שלו בחינניות... ובשיא העדינות זרקתי לעברו שוב : "חכה רגע משה, עוד לא שמעת את דעתי... אל תכתוב כלום, כי אני לא מקבל מתנות בכל מצב ומכל אדם."
משה : "מה כוונתך?"
- בוא נדבר בכנות וברצינות. כולנו יודעים שאתה לא שש לשחרר גרוש מיותר אחד מכיסך לאלברט שבות. אם רצית להעניק לי מתנה, יכלת להתייחס לבקשתי להעלאת המשכורת מלפני חצי שנה... אם רצית כל כך לתת ולהעניק, יכלת להעניק לי בשנה שעברה את ההלוואה שכל כך הייתי זקוק לה...
- עבר עפר אלברט... למה לחשוב על העבר? אני אומר לך שאני הולך להפתיע אותך, תן לי...
- בשום אופן אדוני, אני מקבל מתנות רק מידידיי הנאמנים; היינו רק בתנאי אחד : לאחר שתשלם לי את המגיע לי לפי מיטב החישובים שלי, או אז אשקול אם לקבל את מתנתך.
- ומה מגיע לך?
- אז זה מה שאמרתי, בוא למשחק... שכל אחד יכתוב על פתק את הסכום שלו, נחליף פתקים ונראה...
על הפתק שלו כתב : 40,000 $, והפתק שלי נשא את המספר : 150,000 $.
"אתה רואה?" – אמרתי לו, "יש פער בין שני הפתקים, לא אוכל לקבל עדיין מתנה ממך."
כך נותרנו מתווכחים שעה שלמה, הוא מנסה לשכנע אותי שאתן לו לרשום את הארבעים אלף על הצ'יק שלו, ואני משכנע אותו שארבעים אלף דולר הוא לא סכום של מה בכך, ובכל זאת אני מנוע מלקבל אותו... שאלה של עיקרון.
הודאתי לו על הארוחה, וכך הסתיים הערב המהנה.
לציין ולהדגיש : המדובר באותו משה שרים בנו של הרב אברהם שרים, שסירב לחתום לפני שנה צ'יק הלוואה על סך 15,000$, ועכשיו ביקש לחתום על 40,000$ – וסורב. ההבדל הוא לא בשינוי שחל במשה, כי-אם בשינוי שחל בי, ברצוני : בשנה שעברה לא רציתי באופן תקני את השיפור ברמת החיים, והשנה כן הצלחתי להגיע לתֶקן הנכון של הרצון הזה.
אדגיש ואציין עוד נקודה : אין המדובר בארבעים אלף דולר, כי כאמור לא קיבלתי אותם, הם אינם בכיסי, אין המדובר ברצון כלכלי כספי מוגדר, המדובר ברצון מוגדר המתבטא בשיפור משמעותי ברמת החיים, ואת הדוגמה לעיל הבאתי במסגרת משחק השעשוע שהחלטתי לשחק, מאז שהתחלתי לעלות על עקבות חוק ההתאמה הסימטרית ולראות בעיניים מזויינות את שלבי התהוותו. אני מספר כאן על משחק השעשועים; ולאחר מכאן אתאר את התהוות חוק ההתאמה הסימטרית במציאות שלי, באופן מעשי, בפועל... ללא קשר הכרחי למשה ולעבודה ואף לא להעלאת המשכורת או הנמכתה.
חשוב להאיר עוד דבר. כשאני אומר – התהוות החוק במציאות שלי ללא קשר הכרחי לעבודה או למשה... אינני מדבר כאן על נס גם אינני נשען עליו. אני מדבר על התהוות חוק טבעי, כמו חוק המשיכה של ניוטון או כל חוק שצפינו בו בטבע. התפוח של ניוטון לא נפל על הארץ כתוצאה מנס... ולא פחות, גם חוק ההתאמה הסימטרית מתקיים בהווייתו ומתמזג עם הטבע – לא כתוצאה מנס... התפוח של ניוטון למשל, לא יפול על הירח, ושוב – לא כי אין שמה ניסים, כי אם בגין העדרות כוח המשיכה על הירח והחוק הנגזר ממנו. ואכן, אין כוח משיכה על הירח כי אין שם בני אדם שמייצרים כוחות. כנ"ל בכל פינות היקום המוכרות לנו עד עכשיו... לא נמצא בשום פינה כוח מגביל כלשהו הקשור באדם, היינו המגביל את האדם, ככוח הכבידה (המשיכה) של ניוטון, או כל כוח "מכני" אחר, ככוחות התנועה והחוקים הנגזרים מהם.
אני סותר את עצמי לכאורה, כי אנו יודעים למשל שכוח הכבידה הינו אוניברסלי והוא מגדיר את המשיכה בין כל שני גופים בעלי מסה, וקובע כי כל גוף מושך גוף אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם; באופן הזה אנחנו מבינים למשל את תנועת כוכבי הלכת, כוח הכבידה לדוגמה הוא אשר מחזיק את כוכבי הלכת בתנועה סביב השמש, ועד כמה שידוע לנו, אין בני אדם חיים על פני השמש, למרות שכוח הכבידה פעיל בסביבה...
ומתוך אותו כוח הכבידה, גם התפוח לא נופל (באותה תאוצה) על אדמת הירח... כלומר שוב, כוח הכבידה פועל גם פועל על הירח שנעדר ממנו כל אדם... מהו אם כן פשר הסתירה?
גם ביקום לא מתחוללים ניסים; זהו פשר הסתירה. זהו אם תרצה פשר חוק ההתאמה הסימטרית האוניברסלי, כי החוק הזה פועל בכל היקום.
להפשרת הסתירה שלעיל, הבה נלך אל המונח "נס". הגדרת המונח "נס" היא התרחשות של מאורע כנגד חוקי הטבע; ולמעשה אין זו אלא הגדרה המבטאת חוסר אונים בהבנת מאורע זה או אחר, כי אין מאורע שמתקיים בטבע שלא ניתן להתחקות אחריו במטרה לעמוד עליו ולהבין את עצם הווייתו מוצאו ושורשיו. היצעתי לעיל את התובנה הזאת שינתן להעזר בה בשביל להתחקות אחר מוצא הכוחות בכל היקום :
שני סוגי כוחות פועלים ביקום ונגזרים משני רצונות: כוח האור הנגזר מרצונו של השם יתברך, והכוח האנושי הנגזר מרצון האדם. ("חוק ההתאמה הסימטרית" נועד להסביר את הדינמיקה של פעולת הכוחות הנגזרים מרצון האדם.)
במילים אחרות, האדם, כל אדם, הינו מכונה לייצור כוחות. הוא מייצר אין סוף כוחות כל עוד והוא חי וקיים, היינו כל עוד והרצון האנושי שלו פועל.
במקביל לו פועל הטבע, היקום. היקום הוא הכספת בה מאוחסן רצון האדם. כלומר, אין בפני היקום אלא אפשרות אחת ויחידה : לאחסן את רצון האדם; לאחסן – משמע לקיים. היקום במילה בלתי נעימה הוא גולם, הוא מחשב מתקדם אך גולם. כספת שאינה יכולה לבחור מה יוכנס בתוכה. אפשר לשים בה עוגה, ואפשר לשמור בתוכה צואה, היא תשמור על שניהם כאחד, בתנאי שמירה שווים, כך ששניהם כאחד יאוחסנו כראוי; יאוחסנו – משמע יתקיימו.
אך לא כל דבר מתקיים, לא כל דבר נשמר... אם רוצים לשמור משהו, חייבים לעמוד במספר תנאים, אנו השומרים, וגם בחפץ הנשמר חייבים להתקיים מספר תנאים מולדים; כלומר ישנם דברים שלא ניתן לשמור עליהם גם אם אנו רוצים בזאת עד מאוד...
וכך, וכאשר יתקיימו התנאים הסובייקטיבים בחפץ הדרושים לשמירתו, מגיע התור שלנו : אנו שמים את החפץ הזה במקום הנכון, במעלת החום הנכונה, וכך החפץ נשמר, מתקיים.
כך נשמרים החפצים ביקום; כך מתקיימים הרצונות האנושיים ביקום; כך נוצרים הכוחות ביקום.
התנאים הסובייקטיבים שחייבים להיות בחפץ, הם הכוחות הסובייקטיבים הנגזרים מרצונות האדם : עד למתי ישמור אותם היקום? עד למתי יקיים אותם? ניקח דוגמה לאחד הכוחות האלה, והבה ניקח כוח שלילי : הפחד. פחדתי ממשהו, והינה עכשיו נוצר כוח הפחד. הראשון שפועל עליו הכוח הזה כמובן הוא אני, היוצר. אולם אני חי בתוך חברה אנושית, והכוח הזה שזה עתה ייצרתי יתפשט בהכרח ויפעל גם בתוך שורות החברה שאני חי בתוכה. הם יושפעו מהכוח הזה במינון זה או אחר. נפשט את העניין ונשתמש בדוגמה מופשטת : נניח שאני חי עם רבקה, וזה עתה ייצרתי את כוח הפחד. באיזו מידה יפעל הכוח שזה עתה ייצרתי על רבקה? היא תפחד כמוני? באותה מידה? ועד מתי היא תפחד? כלומר על פני איזו תקופה ימשיך לפעול כוח הפחד הזה עליה?
התשובה כמובן פשוטה : זה תלוי ברבקה. תלוי באישיות שלה, תלוי בנתונים שלה... היא יכולה לפחד בדיוק כמוני, ואולי אף יותר, וכנ"ל משך התקופה שיפעל הכוח הזה עליה – תלוי בה ובנתוניה האישיים. מכאן, קיום הכוח ושמירתו לאורך זמן – תלוי בשנינו, בי וברבקה. יתכן שנשכח מהכוח הזה מהר, או אז יתבטל וילך מאליו כלעומת שבא; יתכן שאשאר רק אני עם הכוח הזה, ויתכן שתישאר רק רבקה עם הכוח הזה ותמשיך לפחד כל הזמן.
וישנה עוד אפשרות נוספת ואחרונה : יתכן ונישאר אני ורבקה עם כוח הפחד, והוא ייחרט בתודעתינו לעולם, היינו יפעל עלינו לעולם. במילים אחרות, האפשרות האחרונה מתקיימת תחת מכנה משותף אחד שחובק את שנינו בין חומותיו, אותי ואת רבקה, את מכלול אישיותי ואת מכלול אישיותה; את רצוני ואת רצונה.
אגב, אני יכול להיות מקור הכוח, היינו היוזם שגילה ראשון את הכוח, שרצה, שנגזר מתוך רצונו, או יכולה להיות רבקה היוזמת; בכל אופן, קיום הכוח ואימוצו תלוי ברצון של שנינו, היינו במכנה המשותף שחובק תחתיו את שנינו.
השאלה היא, ומה אם היה איתנו גם שמעון, או אז מה הם תנאי קיום הכוח הזה? באיזו מידה יפעל הכוח הזה על קבוצה בת שלושת האנשים? לאיזו תקופה הוא ימשיך לפעול?
התשובה שוב : תלוי בשמעון, באישיותו, בנתוניו...
וכך אנו מגיעים אל החברה האנושית : באילו תנאים מתקיים כוח כלשהו, אם זה שלילי או חיובי, בתוך חברה אנושית? לאיזו תקופה ימשיך לפעול בתוכה?
התשובה שוב : תלוי בחברה, תלוי בנתוניה; תלוי בנתוני כל חבר וחבר בתוכה.
תחת מטריית המכנה המשותף הגדול, מתקיימים כל הכוחות השליליים, המגבילים, וגם החיוביים. הכוח השלילי הקטן ביותר שכל האנושות כפופים לו – נולד על ידי חוה אימנו, ונקרא "כוח הסתמיות". הוא פועל מאז היוולדו ומתוקף נתוניו תחת מכנה משותף אחד על כל החברה האנושית, עד אשר יימצא כוח (משותף) קטן ממנו. ניתן כמובן לבטל אותו, ויש להפעיל לשם כך כוח נגדי מקומי בכל עת כאשר מביעים את הרצון לבטלו; כלומר לא ניתן לבטלו לעד, כי אם ניתן להתמודד איתו באופן זמני ומקומי בלבד. זו היתה סקירה חוזרת למוצא הכוחות הנגזרים תמיד מהרצון האנושי. סקירה נרחבת נמצאת בעמוד 52.
ציינתי לעיל, שאין בפני היקום אלא אפשרות אחת ויחידה : לאחסן את רצון האדם; לאחסן – משמע לקיים. ועכשיו אני יכול להוסיף את המילה "משותף" לרצון; כלומר, אין בפני היקום אלא לקיים (לאחסן) את הרצון המשותף של האדם, בין אם הוא חיובי ובין אם הוא שלילי ומגביל. דוגמה לכוח השלילי הוא כוח הכבידה : תנועת האדם מוגבלת בגללו.
אם כן נשאלת השאלה, ולאחר שעמדנו על מקור כל הכוחות הקיימים ביקום, מהיכן הגיע כוח הכבידה המגביל, שנוצר על ידי האדם על האדמה – אל כוכבי הלכת למשל, בשביל להחזיק את תנועתם סביב השמש?
כאן נכנס חוק ההתאמה הסימטרית לתמונה, בשביל להסביר את מוצא כל הכוחות ביקום, ובו בזמן להסב את תשומת ליבנו לסימטריה הנגזרת מהחוק הזה :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
לאמר : הרצון האנושי קוטף את הפיסה המתאימה לו מהיקום; משמע, הכוחות הנגזרים מהרצון האנושי – מתקיימים בכל מקום ביקום, היינו פועלים בכל מקום ביקום; לא רק על פני כדור הארץ.
במילים ברורות אחרות, חוק הכבידה השלילי המגביל, וכאשר נוצר על ידי האדם – נקבע בו בזמן עוד חוק אוניברסלי הפועל בכל היקום : כאן על האדמה הגביל את האדם כמתבקש מרצון האדם; שם על הירח לא נרשמה לו השפעה אנושית כי האדם לא חי על הירח, אך הוא השפיע על כל מערכת הכוכבים ואף על הגלקסיות בכל היקום, כי הוא פועל בכל היקום מרגע היווצרותו; כלומר כל היקום כפוף לו מרגע היווצרותו – מתוקף הסימטריה הנגזרת מחוק ההתאמה האוניברסלי.
ביקום איפוא לא מתחוללים ניסים. וגם כאן על הארץ לא מתחוללים נסים; לכל תופעה המקור שלה, והשושלת של אותה התופעה משתרעת עד לאחד הרצונות האנושיים; זהו חוק ההתאמה הסימטרית האוניברסלי, הפועל בכל היקום. אין קיום לשום התרחשות על-טבעית, כלומר לא יתכן שמאורע כלשהו יתרחש כנגד חוקי הטבע, כי החוק (המייצג את הכוח) אשר נולד כאן על האדמה, פועל מרגע היוולדו בכל היקום; כלומר היקום בשלמותו מתאים את עצמו לכוח שנולד זה עתה כאן על האדמה, ומתנהג על פיו.
הכסילים שבקירבנו, וכאשר מצביעים על "נס" אלוקי, הם מצביעים לכאורה על סטיה בהתנהלות הטבע; הם מצביעים על פגם וסדק בחוקי הטבע, וכאילו "הטבע" לא הצליח להתאים את עצמו עם הרצון האלוקי שנכפה עליו, וזוהי הכסילות במיטבה; כי הנס הווירטואלי "שלהם" מאפיל את עיניהם מלראות את הנס האמיתי הנגלה במלוא הדרו לעיני כל, בכל רגע ורגע מהחיים.
בכל רגע ורגע מהחיים... היינו רק אנשים חיים, מסוגלים לראות את הנס האמיתי בכל רגע ורגע, ולעמוד עליו. איך התמונה האוניברסלית מסתדרת, ומתאימה את הוויתה לכל בדל של כוח, הניתז עליה מכל פינה של הכדור הכחול, מכל אדם ואדם, מהסיני עד הפרסי עד המונגולי ועד האמריקאי הקוטף במרץ את פירות הברביקיו.
רק אנשים חיים, יכולים לראות במו עיניהם את הדרכים הרבים מנשוא, המסועפים לעייפה, איך מסתדרים ביניהם, איך נולדים הדרכים החדשות, איך מתחדשים הדרכים הישנות, איך נסללים דרכים חדשות, ואיך משנים דרכים קיימות את מסלולם, איך מסתדרים ומֶתַאמים ביניהם – הדרכים הישנות עם הישנות, הישנות עם החדשות, והחדשות עם המתחדשות, רק בשביל להוציא אל הפועל כוח קטן אחד, הנגזר מרצונו התקני של אדם בודד, או אף מרצונו הסתמי של האדם, של כל אדם, ללא קשר למידותיו ולערכיו ולמיקומו. הדינמיקה הזו פועלת בכל רגע ורגע מחיי האדם. כל היקום רוקד לפי צלילי המיתר הזה; כל היקום פועל לפי הדינמיקה הזו. זוהי ההתאמה הסימטרית. זהו מר טבע בכבודו ובעצמו. זהו הנס האמיתי; ואיננו רואים אותו כי אין אנו חיים.
עוד מעט, לאחר סתימת הפירצה, נעמוד על משמעות "החיים" בפועל. נעמוד היינו על מושג "אדם חי" בפועל. זה יתקיים במסגרת חבילת הפסוקים האלה :
ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב את-פרעה. ח ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. י ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה. (בראשית, מז')
על רגל אחת : יוסף הביא את אביו הזקן לשיחת הכרות עם הבוס פרעה, והתורה תיעדה את השיחה הזאת לפרטי פרטיה. השאלה שנתקלתי בה : וכי מה המיוחד בשיחה הזאת שמצדיק תיעוד פרטני כזה... פרעה שואל שאלת נימוסים "בן כמה אתה", ויעקב השיב לו על שאלתו; מה הביג דיל...
בביג דיל הבחנתי כאשר עמדתי על ניסוח השאלה, ולאחר מכאן על ניסוח התשובה :
ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך – ראיתי בניסוח השאלה הזאת מוזרות מה... האם כך שואלים אודות הגיל? כמה ימי שני חייך? אפשר לשאול : כמה ימי חייך, או כמה שנות חייך, אבל הצירוף "ימי שני חיים" מוזר הוא לאוזן. מוזרה יותר הגושפנקה שנתן יעקב לניסוח הזה, כי הוא עתיד לחזור בתשובתו על אותו הנוסח – לא אחת ולא שתיים, שלוש פעמים : "ימי שני מגורי", "ימי שני חיי", "ימי שני חיי אבותי".
אפסח על הדרך בה פיענחתי את הדברים... ואגש ברשותכם ישירות אל החמאה :
התורה ביקשה לתעד עובדה "מוזרה" מהאזנה ראשונה : פרעה היה מודע לחוק ההתאמה הסימטרית; היינו היה מודע לקיום השם יתברך ברמת מודעות שלא יורדת מרמת מודעותו של יעקב אבינו! פרעה הכיר לעומק את מה ששרדתי לכם בעמוד הקודם : רק אדם חי מסוגל לראות את הנס האמיתי בכל רגע ורגע, ולעמוד עליו. איך התמונה האוניברסלית מסתדרת, ומתאימה את כל הוויתה לכל בדל של כוח, הניתז עליה מכל פינה של הכדור הכחול, מכל אדם ואדם... רק אדם חי מסוגל לעקוב אחר התהוות סידרת הטבע, כסרט נע, בכל רגע ורגע מהחיים, וכאילו רואה מולו סידרה טלויזיונית...
רק אדם חי, יכול להתחבר עם מהות השם יתברך, ולראות בעין מזויינת את סדר עבודתו; את הנס האמיתי : את הדרכים הרבים מנשוא, המסועפים לעייפה, איך מסתדרים ביניהם... בשביל להוציא אל הפועל כוח אחד, הנגזר מרצונו התקני או לא התקני של אדם אחד, של כל אחד ואחד, גדול הוא או קטן, מכל מקום על פני כדור הארץ, מכל מוצא, בכל רגע. רק אדם חי יכול להבחין בדינמיקה הזו, שכל היקום רוקד על צליליה.
רק אדם חי יכול להבחין בקיום השם יתברך, ולעמוד על העיקרון הסימטרי שהנהיג בעולמו, בשעת מעשה, בפועל, בשידור חי...
פרעה היה חי. לא יודע כמה זמן היה חי, כי התורה לא טרחה לתעד את זאת, אבל אני יודע שלפחות רגע אחד כן הוא היה חי; פרעה הכיר את משמעות "החיים". את כל זאת היסקתי משאלתו התמימה על פניה, שהופנתה אל יעקב אבינו :
ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך: האדם הרגיל חי שנים, לא ימים... כלומר השנים הם הרבה יותר ארוכים מהימים... בעוד הימים יותר קצרים מהשנים; הימים נטמעים בתוך השנים.
פרעה לא ביקש לדעת את כמות השנים של יעקב, הרי הוא רואה מולו – איש זקן בא בימים... הוא ביקש לדעת את כמות הימים, האמיתיים, שחי אותם יעקב בתוך שנותיו, במסגרת שנותיו.
וכך נענה פרעה ע"י יעקב אבינו :
ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: אם אתה שואל אותי כמה "ימים" "אמיתיים" "חייתי" בתוך שנותיי, אינני יודע להשיב לך במדויק; אני יכול רק להעריך ולהגיד לך שחייתי ימים ספורים בתוך שנות מגורי שמניינם 130. הוא קרא ל-130 שנה כשנות "מגורי", כי על אף שלא חי את כולם חיים אמיתיים, אולם ובמהלך השנים הוא היה נושם, אוכל, שותה, יושן, מתעורר, עובד, גר תחת קורת גג באיזשהו מקום... על כן הוא מצא לקרוא לשנים האלה כ-"שני-מגורי" – היכן שגרתי וניהלתי אורח חיים רגיל, ממוצע, של אכילה ושתייה ומגורים...
"ימי שני מגורי" – שימו לב שנשמטה מכאן המילה חיי, בשביל להבדיל בין מונח "שנות- חיים " לבין המונח "שנות- מגורים "; וגם בסיפא : "בימי מגוריהם" – הושמטה המילה הזו, כי אין זה מקומה.
מעט ורעים היו ימי שני חיי, – אשר למניין ימי שני "חיי" האמיתיים, וכפי שציינתי לך, אינני יודע למנות את מניינם המדויק, אני יכול רק להעריך אותם, ואף את "איכותם" אינני יכול להגדיר כי אם להעריך...
ובכן, ואשר למניינם, מעריך אני שמעט היו... ואיכותם : אם לדרג אותם מטוב ועד רע, הייתי נותן להם את הדרגה הנמוכה ביותר...
להעיר, וכשהוא דיבר על "איכות" החיים, הוא התכוון לקירבה שלו להשם יתברך; לא כל אחד עומד על אותו המעגל...
ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. – ואם בנתוני-הערכה עסקינן, הרי יש להצמיד את הנתונים האלה למסגרת כלשהי, בשביל לתת להם משמעות מסויימת, נופך כלשהו... המסגרת שבחר בה יעקב אבינו היתה של אבותיו אברהם ויצחק. בתוך המסגרת של אבותיו, העריך יעקב אבינו, ניתן להשוות את הנתונים ולתאם ביניהם.
והוא אשר העריך : "ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם" – השימוש שנעשה בפועל "להשיג" מעיד שהתכוון בהשוואתו גם לאיכות וגם לכמות...
כך רואה יעקב אבינו את עצמו בעיני עצמו, כך הוא מעריך את עצמו.
זהו יעקב אבינו הצנוע, העניו, בנם ותלמידם של אברהם ויצחק, אביו ורבו של משה רבינו, שילמד את שיעורו הימנו היטב.
אחזור בתורי אל השיעור שלי... אל המציאות שלי, ואל שלושת החודשים האחרונים... בהם לא הצלחתי להתקרב אל המאמר ולא לכתוב מילה אחת. הייתי עסוק על מעל לראש, בעבודה, בסחורה בקליינטים... נשארתי עד מאוחר, ונהניתי... לא רק מהעבודה, אלא מדבר אחר : נהניתי לראות במו עיני את התהוות חוק ההתאמה הסימטרית; ממש לנגד עיני התרחש הדבר ואני צפיתי בו כמו שצופים בסרט באולם קולנוע.
וכפי שהזכרתי, אינני מדבר על צפייה בנס, אני מדבר על התהוות חוק טבעי, ובשמו "חוק ההתאמה הסימטרית". רצית קידום בתנאי חיים? רצית לחיות את אווירת הקידום? רצית להרגיש את הקידום הזה בפועל? היבעת את רצונך זה באופן תקני?
כן, רציתי את כל זה. כן, היבעתי את רצוני באופן תקני לחלוטין וע"פ נוהל הבעת הרצון התקני.
- אוקה! אז קבל.
בו ברגע, כל היקום התאים את עצמו לרצוני הספציפי, הקטן, האישי מאוד... הפרטי מאוד. המיוחד מאוד. אני הולך להניח כאן לפניכם את נוסח חוק ההתאמה הסימטרית בניסוח מתמטי :
לפני מספר חודשים, יצא חוק חדש בוונצואלה, תחת שלטונו של הדיקטטור העריץ הוגו צ'אבץ... הוא התיידד עם דיקטטור קובה פידל קסטרו והשאיר אותו באמצע הדרך...
למעשה, המדובר בחבילת חוקים אבסורדית, ומתוכה החוק הזה : שער הדולר האמריקאי ישאר יציב ללא שום תנודה או השפעה חיצונית או פנימית, לעולמי עד. האמריקאים האימפריאליסטים לא יקבעו לנו את השער היציג! לא של הדולר ולא של הבוליבר! אנחנו נקבע את השערים בתחומי מדינתינו החופשית! לוונצואלה עצמאות מדינית, פוליטית, מורלית, וגם כלכלית!
המחוקק בעידודו של צ'אבץ אמר ועשה : השער היציג של הדולר נקבע : חמשת אלפי בוליבר ונצואלני לדולר אחד, לא ינוד.
אבל השוק הפרטי הכפוף לחוקי הכלכלה ולמתמטיקה בחר להעלות את השער של הדולר להרבה יותר מ-5000 בוליבר... אינני מתמצא בתנודותיו, אך זה עבר את סף 10,000 בוליבר. כאן ומטבע הדברים, נוצרה קושייה כלכלית מעניינת : הממשלה הווינצולנית חייבת לעמוד במילה שלה ולספק לאזרחיה דולרים במחיר שקבעה, ב- 5000 בוליבר! ומתי היא חייבת לספק לאזרח את השרות הזה?
יפה שאלת! כאשר האזרח חושק בנסיעה קצרה לחו"ל, לטיול, לעסקים, לריפוי... צ'אבץ לא יגיד לאזרח לאן לנסוע... יוצא והוא נוסע לפעמים לארצות שהמטבע שלהן, מה לעשות, הוא הדולר הירוק... האזרח צריך לפעמים מהירוק הירוק הזה, וצ'אבץ חייב לספק לו את הירוק במחיר שקבע!
וכך הגיע תורו של החוק השני בסידרה : על כל אזרח שנוסע לחול (פעם בשנה) להסתפק בשש מאות דולר במזומן, חמשת אלפים בכרטיס אשראי, ושלושת אלפים דרך אשראי אינטרנטי – היינו שניתן לבזבזן רק בעיסקאות הנעשות דרך החברות באינטרנט.
באופן הזה נפתח ענף עסקי חדש, הראשון מסוגו בעולם : כל אזרחי וונצואלה הביעו את רצונם לנסיעת נופש קצרה לחו"ל. במילים אחרות, כל אזרחי וונצואלה, ביקשו לנצל את השער היציג, ולהכפיל את הבוליברים שבכיסם, עד לסכום הקבוע בחוק : 8,600$ – הסכום החוקי שמותר להצטייד בו בנסיעה השנתית לחול.
ותאמינו או לא : אפילו העניים המרודים שלא היה בכיסם 100 בוליבר לארוחת בוקר – נסעו לחול וניצלו את רוחב ליבו הירקרק של צ'אבץ. איך זה קרה!?
ניסים יש? יש! מלאכים יש? יש!
אז פשוט באו מלאכים טובים בדמות אנוש, והציעו למסכנים המרודים האלה נסיעה לחול בחינם! על חשבונם! פעם בחיים! פעם בשנה בעצם... ואפילו תחפו להם לכיס קצת דמי כיס... רק שילכו איתם לבנק ויחתמו על קבלת כרטיס אשראי...
הונצואלנים חשקו ומשום מה בפנמה; אולי בשביל הנוף שלה, או אולי המטבע הירוק שלה, מי יודע... בכל אופן, התחילו הוונצולנים לפני מספר חודשים לנהור לפנמה, לביקור קצרצר בן יום אחד, בו יחליפו את חמשת אלפי הדולרים הווירטואלים שנמצאים בכרטיס הפלסטי, ויהפכו אותם לדולרים ממשיים שניתן למשש אותם. היו הרבה אנשי עסקים פנמנים בעלי לב טוב שעשו לאחיהם הונצולנים את המערוף הזה : המירו להם את הדולרים הוירטואלים בכרטיס הפלסטי – לדולרים מציאותיים ירוקים. את המערוף הזה אגב, עשו להם עבור עמלה; סוף כל סוף גם ללב הרחב יש גבול...
וכך התפתח לו עוד ענף עסקי חדש בפנמה, ששמו לב אליו אנשי עסקים בודדים ונהנו ממנו... אני הייתי בתוכם. השתמשתי בהתחלה בחלק מהמזומן שעמד לרשותי מהמכירות, ואת העמלות זקפתי למכירות; כלומר, ואם הרווחתי 100$ מהעמלות, הוספתי את המאה דולר לאחת המכירות, וכך, במילים אחרות, התווספו לרווחים סכומי העמלות, ומטבע הדברים אחוזי הרווחים עלו בהתאם.
לא יודע אם אתם מכירים את מערכון הגשש, כאשר מפקיד (מפקיר) שייקה את כספו בבנק הפועלים אצל קופאי קירח עם כרס ומשקפיים, וכאשר בא למשוך את כספו מהבנק – יען אין לו יותר אימון בבנק ומיקומו, פולי, המנהל, נותן לו 120 שקל במקום 100 השקל שהפקיד במקור! ושייקה מתלונן : ואיפה הלכו העשרים שקל!!