קוד: מידע אנושי 33 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (33)
את האשליה האופטית ברא אבינו הראשון יחד עם אימנו חוה, ולמענה בנו עולם שלם של דמיון עם מושגים ומונחים משלו.
ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. – ברוכים הבאים אל העולם החדש; בזה הרגע הם נכנסו אליו, מהדלת הראשית. זה העולם שלנו למעשה, שאנו היום חיים בו, על כלמגבלותיו הגדרותיו ומאפייניו...
גם בעולם החדש ישנם כוחות הנוצרים והנגזרים מה רצונות והמתחדשים ללא הפסק – כי רצונות האדם בלתי פוסקים. ההבדל היחיד הוא, שבעולם החדש נוצרו כוחות (שליליים) שלא היה להם קיום בעולם הישן; כמו כוח הספק, כוח הסבל, כוח הרשע, כוח השינאה, הפחד, החשש, הנקמה...
דווקא בנקודה הזו אני מוצא לנכון להרחיב בשאלה זו : מדוע אני קורא לכוחות האלו – כוחות, ומדוע מדביק להם את התואר השלילי? ניקח משל את "החשש", אנו רגילים לראות בחשש כתחושה אנושית תקנית ואף חיובית; מדוע אני קורא לחשש "כוח שלילי"?
בשביל לענות על זאת, יש להתייחס קודם למונח "כוח"; מה זה כוח? בואו נשתמש במילים ובהגדרות האנושיות שלנו, הפשוטות.
כילד, זכור לי מאוד לטובה את פארק השעשועים הקרוב לבית שלנו; זה היה מעין רחבה קטנה מהרחוב שהיתה הופכת לגן משחקים פעמיים בשנה, בעיד אל-אדחה ועיד אל-פטר – אלה הם שני חגי האיסלאם שגם הבית ספר היהודי שלנו (בחלב-סוריה) היה סגור, לשימחתינו, בהוראת השילטונות... ברחבה הזאת היו מקימים עיר קטנה של משחקים, עם מתקנים - חלקם קיימים ומסורתיים עד עצם היום בכל העולם, אפילו בדיסנילנד... גלגל ענק (קטן ופרקטי) מסתובב, נדנדות, ואפילו רכבת הרים חלבית – אם תרצו בתרתי משמע – שעושים איתה סיבוב בן 3 מטר כולל מסלול מזוגזג ופניה חדה.
אומנם זה לא היה החג שלנו, ואכן בתור ילד – לא הרגשתי את החג כי לא נכנסתי בתוך זאקט עניבה וחליפה רחבה שבכוונה היו קונים אותה כזאת שתספיק לשימוש לכמה אחים ושנים.
ואומנם לא היה החג שלנו; אבל היו לנו שלוש סיבות ללכת אל הרחבה האטרקטיבית הדחוסה עד אפס מקום בחליפות רחבות :
- המניע הראשי : ילד הוא ילד הוא ילד. מי ישכנע ילד כי אין זה החג שלו ולא הרחבה שלו ולא היום שלו... שנחכה לפורים?? --- שהפורים יחכה לנו!
- המניע המשני : יש מי שהמזל שיחק לו והצליח לשכנע את אביו ולהוציא ממנו בדרכים חוקיות למהדרין – לירה או חצי לירה מבריקים; וכך נוצרה סיבה חשובה ללוות את הילד המצליח הזה אל הרחבה ולראות אותו איך הוא משקיע את הלירה שלו ובאילו אופקי השקעה – באילו מתקנים.
- מניע עיקרי : ידוע שבלהט המשחקים והרכבות והגלגלים והאטרקציות – אדם נוטה עם הכיסים הרחבים שלו לצדדים, ומטה בזאת את תכולתם החוצה; מה עוד והכיסים בוקעים ממכנסים רחבות – לפעמים עד מאוד. במילים אחרות, המצלצלין נוזלין מהכיסים ומתחברים לריצפת הרחבה, ויש פשוט לאסוף אותן ולנקות את הרחוב... ומי אתם חושבים עושה את השרות העירוני הזה ומנקה מבוקר עד ערב את הרחוב?
כמעט שכחתי למה אני פה... כל כך בא לי לבקר שוב ברחוב הזה... ובכן אני פה בשביל להסביר מדוע אני קורא לחשש – כוח שלילי; ובחזרה אל הרחבה...
הגדרת "כוח" היא שהזכירה לי את הרחבה הזאת... מתוך סבך המתקנים שנדחסו ברחבה, היה מתקן אטרקטיבי ביותר שקראו לו "מתקן הכוח", וכך תיאורו: יד מברזל מושטת – דומה לידו של מתאגרף, בצמוד לה צינור שקוף שבתחתית שלו מונח כדור קטן. השחקן צריך להכות ביידית בכל כוחו ולפגוע בכדור הקטן שבתחתית הצינור; מעוצמת המכה – הכדור עף מעלה בתוך הצינור שדומה למד חום ארוך ממוספר, ועוצר במספר מסויים – תלוי בעוצמת המכה.
ילד שמן שאוכל טוב – יכול להגיע כמעט עד סוף הצינור... ילד בינוני מגיע עד האמצע, ותינוק בן יומו לא יכול אף להזיז את הכדור – גם לא את הידית מברזל. לפעמים גם ילד רזה שאכל טוב בבוקר יכול להגיע אל סוף הצינור, או אז מסמנים לבעל המתקן שהתחיל לזייף ויש לתקן אותו; וגם הילד הרזה מאמין שמקור הכוח הפיתאומי הוא המתקן המזייף ולא הארוחה שאכל בבוקר.
יש לנו אם כן מתקן להגדרת כוח : אתה מזיז את היידית ומייצר כוח. לפי עוצמת ההזזה – כך עוצמת הכוח; מכאן למדתי שלכוח – עוצמה ייחסית ומדורגת.
הבה נעזוב לרגע את דירוג העוצמה ואת הרזים והזייפנים והשמנים, ונניח שיש לנו ידית שניתן לייצר באמצעותה "כוח". באופן זה אני מזהה שני מצבים נתונים :
1- מצב של מנוחה : בו לא מופעל על הידית שום כוח (היינו נגמר הכסף של השחקנים)
2- מצב של יצור כוח : בו דוחפים את היידית קדימה- תלוי בעוצמת השחקן.
אולם אין זו האמת המלאה, כי קיים עוד מצב שלישי שפסחתי עליו : נניח – אתה עומד לנסות את כוחך,מושיט את היד להפעיל את המתקן, ובאותו רגע מישהו תופס לך את היד בחוזקה, ומפעיל עליך כוח נגדי... ובכל זאת אתה מתנגד לו ומצליח להזיז את הידית ולהכות בכדור... אתה מגיע נגיד עד למספר 8 בדירוג הכוח, אך האומנם זהו הדירוג שלך?
- לא. את החישוב במקרה הזה עושים כך : כוח התנגדות שהפעיל עליך חברך + הכוח שהפעלת = הכוח המקורי שלך. הכוח של חברך איפוא הינו כוח שלילי במשוואה הזאת.
במילים אחרות, חברך יצר כוח שלילי במקר הזה ומסיבה השמורה עימו; אולם ולמעשה לא חייב לעמוד מישהו מבשר ודם בשביל לתפוס אותך בחוזקה ולייצר את הכוח השלילי הזה; הכוח הזה ניתן לייצרו מתוכך אתה, היינו מתוך מנגנוני השחקן עצמו... תאר לך למשל שמסיבה זו או אחרת אתה חושש להפעיל את המתקן במלוא הכוח, מתוך בושה למשל, או מישהו איים עליך שאם תפעיל בעוצמה שתעלה עליו – הוא לא ידבר איתך יותר... לא ישחק איתך יותר... הוא לא יתן לך לדבר עם אחותו יותר...
מכאן מקור המסקנה שלי : חשש, פחד, שינאה, נקמה, ספק... כל אחד בתורו יכול להוות גורם לייצור כוח שלילי עם עוצמה שלילית ודירוג יחסי משלו. הייתי צריך לייצר 8 מנות כוח ומתוך חששי ייצרתי רק 3, יוצא שהחשש הייחסי ייצר בפעם הזאת (-5) מנות כוח.
בפעם אחרת ומתוך הפחד שהיה לי – לא יכלתי לגעת ולהתקרב למתקן; ובהנחה שממוצע הכוח שלי הוא 8, יוצא שכוח הפחד במקרה ההוא עמד על (-8).
פעם אחרת היה לי ספק אם מישהי מסתכלת בי ברגע שניגשתי למתקן; ובהזדמנות אחרת היה לי ספק בעצם כוחי ויכולתי...
הספק איפוא, כוח הסבל, כוח הרשע, כוח השינאה, הפחד, החשש, הנקמה... הם לא תחושות, ולא מניעים, הם כוחות; ולרוב שליליים.
לעתים, עצם הפחד מביא את המפחד ליצור כוח חיובי שעובר אף את הממוצע... ואומנם במקרה כזה הפחד נרשם ככוח חיובי; כמו הפחד הפועל על החיות הקטנות הבורחות מאימת החיות הטורפות... אולם שוב ובאופן כללי, כוח השינאה והפחד והספק והחשש והנקמה – מייצגים כוחות שליליים, כי בחישוב הכללי מביאים את יוצריהם לידי תוצאה משוקללת שלילית; זאת כי יכול והשינאה, למשל, תביא אותך לתוצאה חיובית לכאורה; אולם אל לנו לשכוח כי לתוצאה זו נגררות אין-סופיות של רצונות וכוחות שגם הם מייצרים כוחות שליליים הנוגעים בך ופועלים עליך; והוא אשר אמרתי : התוצאה המשוקללת היא הקובעת.
ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. – ברגע זה איפוא נכנסו חוה ואדם אל עולם חדש בו נוצרו כוחות וורטואלים של ספקות, חשש, פחד... הם בידם יצרו את הכוחות הללו, ואף גילו הנאה מיוחדת ביצירתם, בתיפעולם, ובהתמודדות איתם... תחושת ההנאה הזו מזכירה את אותה ההנאה המתוקה המופקת מהחטא...
כפי שראינו לעיל ברחבת גן השעשועים של חלב, הכוחות הללו שנוצרו ע"י רצונות האדם – היו כוחות ו שליליים; והאירוניה היא שניתן למדוד אותם רק באמצעות הנתיב החיובי המקביל להם : כוח השינאה ניתן להימדד אך באמצעות כוח האהבה... היינו כמה מנות אהבה גזלה ממנה השינאה... או לאן יכלתי להגיע אילולא החשש או הספק או הפחד שאפפו אותי והגבילו את צעדי... כמה יכלתי להתקדם לולא הספק שעמד בפני כמכשול; כמה מנות כוח גזלו ממני כל הכוחות המגבילים האלו? אם נחשב איפוא את סך כל המנות האלו, נוכל להגיע להפסד הכללי של האנושות עד עכשיו; היינו מאז שחווה חוותה את דעתה על ההנאה הטמונה בכוחות הללו, ועד היום הזה; אנו עומדים איפוא בפני שאלת חישוב פשוטה לא יותר... אבל רק לכאורה; כי ישנו סעיף נוסף של הפסד מצטבר שצריך לחשב.
בהפסד "הנוסף המצטבר" הרגיש האדם, כאשר ביקש להנות מרצונותיו המקוריים דווקא, או אם תרצה – החיוביים... פעם הוא הלך ישירות אל ההנאה הטבעית וביקש אותה... פשוט רצה וקיבל; רצה פיתה עם זעתר – נתן קפיצה דרך רצונו לאבולעפיה והשיג פיתה חמה עם זעתר; פשוטו כמשמעו... זה היה בתקופת טרום חטא האדם. ולפתע פיתאום הוא נתקל עכשיו בדרך מפותלת – כמעט בירוקרטית עד להגיע אל אבולעפיה, וכאילו מישהו נוזף בו : אין כבר ארוחות חינם חביבי... רוצה פיתה חמה עם זעתר? בחר לך אחד משניים : או לקחת אוטובוס עד יפו העתיקה או לנסוע בכביש המפותל של ההנאה הטבעית.
בדרך אל ההנאה הטבעית יש לעבור דרך האינטימיות והסיפוק; מתחנת האינטימיות להגיע להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי ההתבודדות תגיע אל הכנות והרצינות; משם הדרך קצרה אל קיום רצונך – היינו לפיתה עם הזעתר מאבולעפיה.
השאלה מקשה וצועקת : ומהיכן צצה הדרך המפותלת הזו? ומדוע! מה נשתנה?
אני שיניתי; האדם שינה את התנאים; הבמה כבר לא אותה הבמה; זו אחת ההגבלות שהאדם הביא על עצמו – במו ידיו ורגליו... האדם פיתח את הפיקפוק ביכולותיו ע"י יצירת כוחות וירטואלים שלא היה להם קיום : חשש, פחד, ספק, אפשרי – בלתי אפשרי, נכון – לא נכון, רע – טוב – בינוני – מכוער – יפה – רם – נמוך... כל ההדמיות הללו חברו יחד להפוך לרצון, לכוח של ממש... אתה יכול לדמיין מוקש מונח לפניך שרק אם תעלה עליו – תתפוץ! ההדמיה הראשונה תשעשע אותך ותצחק עם עצמך... בשניה תחייך, בשלישית תבדוק ברביעית תתחיל להאמין בחמישית לא יהיה לך ספק בקיומו, ואם תדרוך עליו בטעות – תקבל התקף לב על המקום ותמות!
העניין הוא שבחרתי בדוגמא קיצונית למדי להסבר התופעה; כי מדובר כאן במוקש, במשהו שהורג, בדבר לא נעים שרק חולי-נפש יכולים לדמיין... אולם ההדגמה האמיתית לביאור התופעה מודגשת דווקא ע"י הדוגמא הבלתי קיצונית; דווקא ע"י הדוגמא הקלה הרגילה שמותר לכאורה לדמיין אותה מבלי להסתכן בתואר נפשי מפוקפק... כמו לחשוד בכוונה זדונית המסתיר חברי הטוב ביותר... לאחר סיבוב הדמיות – לא יהיה לי ספק בכוונותיו ויהפוך באופן טבעי לאויב שיש להיזהר ממנו.
התופעה מקבלת משנה תוקף, כאשר ישנה מתיקות בהדמיה... קוראים לסוג ההדמיה הזה היום "חלום רטוב"... אולם לא רק לסוג ההדמיה הזה אני מכוון; ישנה עוד הדמיה שמפיקים ממנה הנאה :
מכירים את מונח "הכאב המתוק"? מכירים את מי שאוהב להרגיש מקופח? רדוף? טרוד? –הוא יהיה טרוד באמת, אם תעניק לו דווקא את מלוא זכויותיו, בתוספת של ביטחון מלא!
מכירים את מי שמתמכר לחשד, לחשש, לספק... ומוצא בהתמכרות זו עניין רב ואף הנאה?
אני מכיר! מכיר אישית שני אנשים כאלה ושמם : אדם וחוה. יותר נכון חוה ואדם, כי היא התמכרה ראשונה לטעם ההנאה המיוחד הזה.
אדם וחוה פיתחו את החשש הספק החשד והפיקפוק... ולהסיר ספק : החשש והספק שלהם הוא אותו החשש והספק שמעששים בנו ואופפים את סביבתינו. הם התמכרו למצבי הדמיה אלו ועברו באופן תקני וצפוי את כל השלבים ההתחלתים:
תחילה השתעשעו מעצם ההדמיה; שנית חייכו לעצמם; בשלישית בדקו אם יש באמת ספק כזה; ברביעית התחילו להאמין שיש באמת חיה כזו; בחמישית לא היה להם כמעט ספק... בשביעית התמכרו... ובעשירית הטילו ספק האחד בשני, חשדו בכוונות האחד של השני, ונזהרו מאוד מהכוונות הזדוניות! כאן התפתח כוח האיום ובמקביל לו – כוח השרידות... כך התפתחו תולדות האיום – כחשש, הפיקפוק, הפחד... ובמקביל להם נולד הצורך בכוח הגבורה, האומץ, הביטחון...
ואף עליהם לא פסח הסעיף המוזר : הם פיקפקו גם בעצמם והטילו ספק בעצם יכולתם! בעצם כוונותם.
מיכלול הדברים בשטח : ההנאה הטבעית לא היתה זרה להם מעולם; הם הכירוה לפני כן מקרוב ולמעשה, רק אותה הכירו... כל מערך חייהם סב סביב ההנאה; הם נוצרו בשביל ההנאה; השם יתברך יצר את האדם אך ורק להשגת המטרה הזאת: שיהנה מעולמו, שיקטוף מגנו, שיעבד את המידע וישתמש בו להנאתו עד לאין-סוף וללא הגבלה, ואף בעצם העיבוד מופקת ההנאה; וכאן המקום להעמיד דברים שוב על דיוקם: עיבוד המידע – אין משמעותו בניית "מטוס" בשביל לעבור דרכו מנקודה אל נקודה, כי השאלה הטכנית לא היה לה קיום, וגם שאלת היכולת, מטבע הדבר, לא היה לה קיום; עניין טכני-טבעי זה נגזר מחוק ההתאמה הסימטרית; כעניין הטכני-טבעי של כוח המשיכה הנגזר גם מחוקי הטבע; האם מישהו יעלה על דעתו היום לפקפק בקיום חוק טבע כזה או אחר, או לתמוה איך יכול להיות לכוח המשיכה קיום?!
באותו המעמד התקיים בתודעה האנושית חוק התאמה הסימטרית, והשאלה לא היתה של יכולת לעשות כי-אם יכולת לבחור בסוג ההנאה ובמימדי ההנאה... משימה זו הוטלה על המוח האנושי שהיה עליו לעבד את המידע (שנקטף מהגן), ודרך העיבוד הזה הצליח להגיע אל שיאים חדשים, היינו אל שיאי הנאות חדשים. תפקיד המוח האנושי היה לסמן את השיא הנראה לו ברגע נתון – יחסית לנתונים שהגיע אליהם ועיבד אותם; השאלה הטכנית של איך לכבוש את נקודת השיא הזו – לא היתה קיימת; רק לשאלה אחת היה קיום: לאיזו נקודת שיא אגיע היום.
קשה לנו לקבל את זה היום ואני מודע לקושי הזה... חלק המודע שבנו דוחה את זאת... הרבה מאוד זמן עבר מאז שמישהו קיבל את חוק ההתאמה הסימטרית – כחוק מובן מאליו וכחוק טבע לכל דבר; האחרון שקיבל את החוק הזה באופן מושלם היה אדם וחוה; ואני מדגיש על המילה "מושלם" – כי הרבה מאבותינו הכירו את החוק הזה ואף ראו בו כמובן מאליו והתנהגו על פיו, אולם לא באופן מושלם, והראיה היא שאינם הם היום איתנו... משה רבינו כאשר קרע את הים... יעקב אבינו כאשר "הזיז" את האבן הגדולה מעל הבאר – אבן שכל הרועים היו צריכים להתאסף בשביל להזיזה... הרצון של משה רבינו הוא האחראי לקריעת הים, ולכן אמר לו השם יתברך:
טו ויאמר ה' אל-משה, מה-תצעק אלי; דבר אל-בני-ישראל, ויסעו. (שמות, יד) – כלומר מה אתה ממתין! הפעל את רצונך! אתה רוצה שבני ישראל יטבעו או שילכו ביבשה? זה הזמן להפעיל את רצונך ולהתמזג עם חוק ההתאמה הסימטרית...
טז ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים ובקעהו; ויבאו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה. (שמות, יד) – ואתה הרם! את מטך שלך! אתה נטה! את ידך שלך! ובקעהו – אתה! כך כיוון השם יתברך את משה רבנו להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית – (השם יתברך צריך את משה ואת ידיו...?).
אינני עומד בפני פיתוי "המטה"... ולמרות שהקצבתי פרק מיוחד למשה רבנו ולמטה שלו, ואף מיספרתי אותו (הפרק השישי) ונתתי לו שם "החוב השני", אבל אינני יכול לעמוד בפיתוי... ויסלח לי משה רבנו, כי אני עומד להקדים ולגנוב ממנו רק את המטה, בשביל התימוכין לראיה שלי לעיל, היינו לטענה הזקוקוה לראיה, שגם אבותינו הכירו את חוק ההתאמה הסימטרית – ולו באופן בלתי מושלם...
בשני הפרקים ג, ד בשמות, אנו נחשפים לתיעוד מרתק, בו יורדים לפרטי פרטים – איך גילה משה רבינו את מציאות השם יתברך, ואיך התמודד עם הגילוי הזה... התמודדות משה רבינו עם הגילוי הזה – לא עברה בנקל, או כמו שאומרים בשפת היום – לא עברה חלק... הוא בא ממצרים, ברח מהמציאות המזוייפת וכה החומרית של מצרים... ונא לזכור שהוא בא מארמון מצרים ולא מעבדות מצרים... אולם הוא דחה את המציאות הזו והקיאה מתוכו; לא יכל להשלים עימה... הדחיה של המציאות הזו התרחשה בתקופת טרום הגילוי, בתקופה שסימנה את ההכנה לתקופת גילוי מציאות השם יתברך. לציין, תקופת ההכנה של משה רבינו ארכה 80 שנה; קיים תיעוד, בספר שמות, גם לתקופה הזו.
נחזור לתקופת הגילוי, למשה רבינו ולמטהו. אולם לפני כן, יורשה לי להאיר משהו הקשור במטה...
נא לזכור שאנו נמצאים עדיין במסגרת פרק ג של בראשית, הפרק שמתעד את חטא אדם הראשון וחוה אישתו. יצאנו ממרחב אדם הראשון לרגע אל מרחב משה רבנו – במסגרת תיאורינו לעולם החדש שנחת בו אדם הראשון לאחר חטאו התמוה, שבמסגרתו הכניס את מונחי הספק והחשש והחשד הווירטואלים, שלא היה להם קיום – למרחבו...
הרבה מים עברו מאז בנחל... כאלפיים שנות חשד וספק עברו עד שהגיע משה רבינו וגילה את התרמית של עולם הווירטואל! הוא גילה את הנחש... "וגם" חוה, אלפיים שנה לפניו, גילתה את הנחש ועמדה על ההנאה הווירטואלית הטמונה בו... תיעדנו לעיל את רגע הגילוי ואת ההנאה המופקת מהניחוש, מהספק, מהחשד, ואף מגילוי הצד הרע לכאורה וההתמסרות לו...
מה שעשתה חוה מסתכם בדבר אחד : היא היטתה את רצונה האמיתי הצידה... התעלמה ממנו לרגע. זייפה אותו! היא שיכנעה את עצמה בקיום עוד אפיק של הנאה, הנגזר מיצירת החשד, החשש, הפיקפוק, מהטלת הספק, בקיצור – מאפיק הניחוש. אפיק הניחוש זה – סומן בתורה באמצעות המילה הציורית "נחש" ועם טעם רב...
היא הכניסה את האפיק החדש הזה "נחש" לשימוש – אל העולם הווירטואלי שזה עתה יצרה. במילים אחרות, היא "עבדה" על עצמה – כלומר רימתה את עצמה, שיקרה במודע לעצמה, האמינה במודע לשקר שלה, מישכנה את "המודע שלה" לטובת נטיה זמנית ווירטואלית שיקרית בלתי-מציאותית ותמוהה. במילים אחרות ברורות, היא בגדה ועל שום מה במודע שלה. היא עבדה עליו ורימתה אותו. היא הכניסה את "הנחש" אל המודע שלה, ובנתה לו שם בית קבוע, ככוח מקובל תקני ואמיתי – לא ווירטואלי; ככוח הנגזר לכאורה מהמציאות. זהו כוח "הנחש" ומקומו בעולם החדש.
"המודע" ולמעשה, הוא הרצון האמיתי של האדם. הרצון התקני המקורי. זהו "המנחה" האמיתי של האדם שפונה אליו בכל שאלה כנה או עניין... אדם חושב עם עצמו, מתייעץ עם עצמו, שואל את עצמו, משיב לעצמו, שוקל, בודק... את כל זאת הוא עושה עם "המודע" שלו...
"המודע" הזה דומה מאוד למקל הצמוד לעיוור, שמשמש אותו בהליכתו ומלווה אותו לכל מקום; בלעדיו הוא לא יכול ללכת צעד... "מקל" זה נקרא גם "כמטה", המטה של הרועה, המטה של המלך... מילה זו נכנסה גם לביטוי המודרני בן ימינו (מטכ"ל) – המטה הכללי, היינו הלשכה שחורשת על כל הצבא, על כל המטות... ישנו גם בתנ"ך שימוש רחב למילה הזאת ובאותה משמעות : ראש מטה שבט יהודה, מטה בנימין...
"מטה" האדם איפוא הוא "חלק המודע" שלו, הרצון שלו, המהות שלו. הוא אשר אמר השם יתברך למשה : ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים ובקעהו – כלומר שלוט במצב, או כמו שאומרים בסלנג שלנו : קח את העניינים לידיים – הרם את-מטך... השתמש במודע שלך... הביע את רצונך.
"המטה" אם כן של חוה ואדם – חל בו שינוי מהותי ברגע שנכנס למרחבו "הנחש"... ניתן לתת ביטוי למילות הציוריות של "נחש" ו"מטה" באופן זה : הנחש חדר אל המטה של אדם וחוה והכיש אותו מבפנים... חיבל בו! בילבל את שורותיו. אם האויב ירצה לחלחל אל שורות צה"ל – לאן הוא צריך לחדור?
בפעם השניה שנזכר הנחש בתורה, היה בשמות פרק ד, כאשר ביקש משה רבינו "להתחמק" מהמשימה שהוטלה עליו... ולא על שום מה...
משה רבינו, כאמור לעיל, ברח מהמציאות המזוייפת וכה החומרית של מצרים... הוא דחה את המציאות הזו וביקש להקיאה מתוכו; לא יכל להשלים עימה... הוא הרגיש שהמציאות הדמיונית הזו שנותנת את ביטויה בהנאות החיים לכאורה – אינה אלא ביטוי מזוייף להנאה הצרופה – כמושג אנושי... לזכור שוב כי הוא לא ברח מעבדות מצרים כי-אם מארמון האימפריה המצרית, שכל ההנאות והתענוגות נהירים בו בשפע...
שמונים שנה לקח למשה רבנו עד שיישר את המודעות שלו ושלט בה באופן מוחלט, היינו – עד שגירש את הנחש המבלבל מסביבתו, ועתה מבקשו השם יתברך לחזור אל אותו המקום ממנו ברח, היכן מקור הנחש והספק והחשד וההנאות הווירטואליות הנלוות אליהם... הוא ראה בעצם החזרה למצרים כהזמנה חוזרת להתמודדות עם הנחש, כי שם מקומו והוא יפגוש בו שוב ללא ספק, ובזאת טמונה סכנה חוזרת, היינו חשיפה חוזרת, התמודדות חוזרת...
א ויען משה ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו, לא-נראה אליך ה'. ב ויאמר אליו ה', מזה (מה-זה) בידך; ויאמר, מטה. ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה מפניו. ד ויאמר ה' אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. (שמות, ד)
ויען משה ויאמר – אודות בקשת השם ממנו שיחזור למצרים... נוסח ופרטי הבקשה נמצאים בפרק הקודם, שנעמוד עליו כאשר נגיע לפרק השישי שלנו – "החוב השני". לזכור, אנו כאן רק בשביל מטרה אחת : להתחקות אחר המונח "מטה", וההקשר שלו לנחש...
קבע משה ואמר : והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו, לא-נראה אליך ה'. – עד כדי כך הגיע חששו של משה רבינו מחזרה למצרים וסכנת החשיפה לאווירה הכעורה שוב ולנחש והספקות... עד כדי שקבע ואמר : המשימה שאתה שולח אותי לעשות, תוכתר בכישלון! לא אצליח להשלימה ואף לא אספיק להתחיל בה, כי אני עתיד לאבד את הכוח שיש לי עכשיו, ושבאמצעותו התחברתי עם המודע שלי, עם הרצון שלי המקורי, ובעיקר יכלתי באמצעות הכוח הזה להתמזג כהלכה עם חוק הטבע הראשון שקבעת בעולמך; חוק ההתאמה הסימטרית.
במילים אחרות, הספק שימצא את דרכו שוב אלי ויחלחל בי – יגזול מטבעו את האמונה שלי בעצמי, עד כדי שלא אשמע אף אני את קול עצמי, את הקול הכנה הזה שדרכו אני מתקשר אליך היום... קול זה יברח מהר מגרוני, אמונתי בעצמי גם תתערער, ואחזור שנות דור אחורה... ואם אפסיד את אמונתי בעצמי – האיך יאמינו הם לי? אם הקול שלי יהיה חנוק שאני לא אשמע אותו – האיך הם ישמעו אותו?! או אז, הוא שרד את קביעתו השלישית במספר, וכאשר יעמוד בפניהם איש חסר-כל כמוני, יאמרו ובצדק : על מה אתה מדבר... על איזה אלוקים ואיזו יציאה ואיזו ארץ? מה אתה שח?!
ויאמר אליו ה', מה זה בידך? – בעצם נוסח הטיעון של משה רבנו השתרבבה "טעות דפוס" חמורה ובלתי תקנית, וביקש השם יתברך להעמידו על חומרת טעות זו ומשמעותה.
בשאלת השם יתברך מסתתרת האבחנה של מהות השגיאה... מה זה בידך? – היכן אתה נמצא עכשיו? באיזו רמת "מודעות" אתה נמצא עכשיו? ובעצם, אם ניתן לדרג את רמות הרצון האנושי – החל מהרצון המקורי של אדם וחוה מתקופת טרום החטא, ועד לרמת הרצון האנושי הממוצע של התקופה הנוכחית, השאלה, שאלת השם יתברך, מה היא רמת הרצון שלך משה? איזה דירוג הינך נותן לרמה שלך?
עד כאן הנוסח "הרשמי" של השאלה שהפנה השם יתברך אל משה; אולם וכפי שציינתי, מסתתר בתוך נוסח השאלה – האבחנה של שגיאת משה רבינו, שביקש השם יתברך להפנות תשומת ליבו אליה. אקדים ואומר : משה רבינו לא עמד בשלב זה על כוונת השם יתברך ולא על האבחנה שלו... הראיה לזאת היא שענה לו ישירות לשאלתו ולא התייחס לאבחנה... אולם, לדידנו, ובשביל שנבין את המשך הדו-שיח – עלינו לעמוד כבר בשלב זה על אבחנת השם יתברך. על כן, את זאת התכוון השם יתברך לאמר למשה :
משה יקירי, האינך מבחין בחשש ובפחד הטמון בחששך ובפחדך? ואם אין זו מהות הנחש ומרחבו – מהות מה היא? ומרחב מה הוא?!
יתרה מזאת : אתה היגעת עם חששך לרמה הגבוהה ביותר, לרמה המסוכנת ביותר! אתה היגעת עד לכדי הקביעה וכבר עברת את רמת החשש... אלה הן קביעותיך שניזונו מחשדך ומהספק שעישש בליבך :
א. הם לא-יאמינו לי.
ב. הם לא ישמעו בקלי.
ג. הם יאמרו: לא-נראה אליך ה'.
אם כן משה יקירי, אתה יוצר בזאת סתירה באופן הגלוי ביותר ואינך מבחין בה : אתה חושש מהספק ומהנחש... בו בזמן – אתה מייצר בזה הרגע, שפע של ספקות וחשדות ונחשים ארסיים...
נחזור אל נוסח התיעוד ונמשיך מהנקודה בה הפסקנו. להזירכם, משה רבינו לא עמד על הסתירה הנגזרת מדבריו והנרמזת בתוך השאלה שהפנה לו השם יתברך " מה זה בידך?"
משה רבינו קיבל את השאלה כשאלה עניינית לכל דבר, וענה עליה באותו מטבע ענייני – לטעמו :
ויאמר, מטה: בידי מטה. אני שולט במודעות שלי שליטה מלאה. אין בסביבתי גרגיר של ספק, חשד, חשש – על כל השושלת שלהם... גירשתי את הנחש מביתי לצמיתות. הרצון שלי, אשר על כן, רצון צרוף הוא, דרכו אני חותר להנאה הצרופה של החיים; לא נותר בי שום נטיה להנאות המדומות הוירטואליות – מבית היוצר של השושלת ההיא... יש בידי מטה.
אכן ? – האומנם בידך מטה משה יקירי? זו תמצית תשובת השם יתברך.
התשובה במלואה :
ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה, מפניו. ד ויאמר ה' אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.
הבארת התשובה :
הקדמתי ואמרתי : משה רבינו לא עמד בשום שלב של השאלה על כוונת השם יתברך ולא על האבחנה שלו... הראיה לזאת היא שענה על השאלה באופן ענייני לכאורה, ולא התייחס לאבחנה הטמונה בה...
בשום שלב של השאלה... – כי לא ראה המתעד ליידע אותנו אודות יחידת הזמן – עליה נפרשה השאלה הזו, ובכלל הדו-שיח הזה... יחידת הזמן הזו יכולה להיות רגע, יום, שבוע, שנה, או שנים... מכאן, השאלה – "מה זה בידך " יכלה להיות פרושה על פני מספר יחידות זמן ובמספר שלבים.
אם כן, ובהעדר יכולת משה רבנו לרדת אל מהות הסתירה שלו – אף לאחר שנרמז לו עליה בנוסח השאלה, לא נותר בפני השם יתברך אלא להסבירה באופן גלוי ומפורט
- שאלת ביניים מתבקשת : ומדוע לא נפרש הרמז מלכתחילה – באופן גלוי ומפורט?
- כי חוק ההתאמה הסימטרית - מחייב נקיטת המסלול הטבעי הזה : המידע "נקטף" ומתעבד ע"י המוח האנושי. במילים אחרות, המוח האנושי הוא אשר "יבחין" במידע; כי אם לא כן – איך "יקטוף" אותו?
נוסח חוק ההתאמה הסימטרית אומר :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור : על המוח האנושי מוטלת המשימה להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת המידע ועיבודו – תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק.
- ואם "פיספס" המוח האנושי את המידע – היינו אם לא הבחין בו, מסיבה זו או אחרת...?
- אם פיספס, אז פיספס... והמידע יוותר בשלב זה ללא עיבוד.
- מדוע אם כן "העביר" השם יתברך את המידע הספציפי שלא "נקלט" בשלב זה ע"י המוח האנושי של משה רבינו – אל שלב שני בו הוצג באופן גלוי ומפורט?
- כאן טמון סוד הוויסות האלוקי; ואכן הוא הדבר : "ויסות" הינה פעולה נסתרת הנעשית "מאחורי הקלעים" – היינו נוגדת במהותה את חוקי הטבע.
זהו איפוא הנוסח החוזר הגלוי והמפורט, של הארת השם יתברך, לסתירה העצמית של משה רבנו :
הבעיה שלך, משה יקירי, שאינך יורד לעומקה הנכון של המילה "מטה" – דבר שגורם לך לעוות את מציאות המילה; או בלשון של ימינו – לעוות את הקונטקסט בו משתרבבת המילה. השליטה המוחלטת בתודעה וברצון אינה "אובייקט" המושפע מתנאי הסביבה וכפוף להם... נהפוך : "מטה" בא לשנות את תנאי הסביבה ולהשפיע עליהם. "האובייקט" היחיד שמופשע ממנו המטה ויש בידיו לשנותו – הוא בעל המטה בעצמו. בלשון אחרת, השליטה במטה אינה נתונה לשינוים המתחוללים בסביבה כי-אם לשינויים המתחוללים באדם עצמו.
ואם תגיד לי שהסביבה משפיעה על האדם מטבעה, אשר על כן, מקור השינויים המתחוללים בקירבו הוא הסביבה עצמה, ועל כורחך – גם המטה של האדם יושפע מאותה הסביבה... אענה לך : ובשביל מה נועד, לדעתך, המטה?
שני "אובייקטים", לכאורה, עשויים להשפיע על האדם ולהתוות את דרכו : הסביבה של האדם, ומטהו; וכאן מקור הטעות שלך משה יקירי : אתה חשבת ששני האובייקטים כאחד משפיעים על האדם ושותפים בהתוויית דרכו – גם הסביבה וגם מטהו; ומכאן היסקת שיש למצוא את השיטה הראויה ביותר על מנת לנטרל את השפעת הסביבה הבלתי ראויה, ובדרך זו להשיג חופש פעולה מוחלט למטה האדם; היינו לשליטה בנטיותיו, ברצונותיו, בתודעה שלו...
אפשר, לדידך, להתמודד עם הסביבה בעזרת המטה אשר בידך... אולם בעצם ההתמודדות הזו טמונה סכנה מוחשית למטה שעלול להיות מושפע מהתמודדות זו – עד כדי לאיבוד המטה כליל... אשר על כן, הפיתרון הטוב ביותר לסכנה המוחשית הזו המאיימת על המטה והנשקפת מהסביבה – הוא, לדידך, הפרדת שתי "הרשויות" האלו עד כמה שניתן, ואם ניתן – לצמיתות... ואת הפיתרון הזה מצאת בנקל : בודדת את המטה שלך מהסביבה. כאן טמונה השגיאה שלך :
המטה, מכוח חוק ההתאמה הסימטרית, בא לפעול ולהשפיע על הסביבה – לא לפעול ולהשפיע בצמוד לפעולת הסביבה והשפעתה...
במילים אחרות, הראיה לתקינות המטה היא – מצב הסביבה שאמורה להיות מושפעת ממנו : אם תנאי הסביבה השתנו בפועל – סימן שהמטה התקין פעל על הסביבה באופן תקין; ואם לאו, היינו – אם הסביבה לא השתנתה או אף שינתה את המטה ו/או את תנאי בעליו – סימן שהמטה לא ראוי ולא תקין; ומטה כזה עלול, לכל הדעות, להשתנות ולשנות את עורו ואף להפוך למהות אחרת בצורת מקל או נחש או כל צורה שהיא, כי תכונות המטה שנעדרו ממנו רוקנו אותו מתוכן וניתן לו כבר להיות מושפע ולהשתנות בהתאם.
כך "ניסח" השם יתברך את זאת; הוא הציע למשה רבינו לקיים הדגמה מעשית למצב נתון בפועל, על מנת שיראה את "הסתירה העצמית" שלו בשטח :
ויאמר השליכהו ארצה – הבה נשליך את המטה שלך בפועל! היינו, כנס בפועל למצב – שבימינו נקרא "מצב היפנוט עצמי" : וותר לרגע על השליטה העצמית שלך. התמסר לרגע לכל סממן ווירטואלי שהסביבה האנושית פיתחה, מהיום שחוה אימנו חוותה את דעתה על האופן לעיבוד המציאות ועד עצם הרגע הזה : כמו הספק לשמו, החשד לשמו... ההתמכרות לסממנים האלו; ההתמכרות להנאה הוירטואלית המונפקת מהם... עשה את זאת משה, פצל את האישיות שלך; כנס למצב היפנוט זה.
וישלכהו ארצה ויהי לנחש – ויעש זאת משה : הוא התרוקן באופן "מודע" מהשליטה העצמית שלו; התמסר לספקות, לחשד, לפחד... ראה מול עיניו את כל הכוחות המגבילים בשעת פעולה – פועלים עליו, בשידור חי, במציאות. הוא "זכה" לראות את הנחש מקרוב, ובפעולה...
וינס משה, מפניו – הוא הרי נמצא במצב היפנוט עצמי, היינו "המודע" שלו "מודע" למצב שהוא נמצא בו; הוא היה מודע למצב שהוא ירד אליו... ובאופן אינסטנקטיבי, משה רבינו דחה את המצב הזה; הוא נס מפניו... המתעד השתמש במילה הנכונה ביותר לתיאור דחיית משה רבינו : מנוסה ממנו... רמת הדחיה של משה רבינו הגיעה עד כדי "מנוסה"... מנוסה ממצב עקר, ממצב מחליא, ממצב דוחה...
ויאמר ה' אל-משה – כאן נמצאת הטעות שלך משה יקירי! אתה נסת ממצב בלתי רצוי זה כל עוד נפשך בך – בחסות שני מניעים עקריים :
1- נפשך, שהתרגלה לחיות במחוז הוודאות – דחתה באופן מיידי וטבעי את המצב בו מככבים הספקות והחשדות וההנאות הווירטואליות הממכרות... מצב חדש זה – היה בלתי נסבל מבחינת נפשך שדחתה אותו כאמור באופן עקרוני.
2- חשת את הסכנה המתקרבת... חששת ממנה; חששת שתתמכר למתוק המתוק הזה, ככל בן-אנוש בעל חולשות... את החשש הזה סימנת כסכנה, ומסכנות יש להתרחק; וזה מה שעשית בפועל.
ובכן משה יקירי, חששך שסומן על ידך כסכנה והיווה את המניע הבסיסי למנוסתך – לא היה אמור לשחק על הבמה הזאת, כי לא היה אמור להיות נוכח על הבמה; זה לא מקומו. השחקן היחיד שנמצא על הבמה ואמור ללוותך לכל במה לכל משחק – הוא מטך! הבה נמשיך את מצב ההיפנוט מאותה הנקודה אליה היגענו :
אתה נמצא עכשיו בתוך המצב "החדש" שאתה מבקש לנוס מפניו... אתה אפוף ספקות וחשדות ואף חששות בפועל. אתה עומד מול הנחש של חווה אימנו בכבודו ובעצמו :
שלח ידך ואחז בזנבו – שלוט במצב הנתון בו אתה נמצא. פקוד על עצמך להתמודד עם המצב הזה.
ולפני כן, ממשיך השם יתברך, הייתי רוצה להמליץ לך על מתווה-פעולה, ומציע לך בכל ליבי לאמץ אותו : בבואך להתמודד עם הספקות והחששות וההתמכרויות וה"כאילו-הנאות" ועם כל המשפחה המכובדת הזו, אל תנסה – זו המלצתי – לעגל פינות או להדחיק ולהתעלם מנתונים; אל תנסה לפסוח על נתון זה או אחר מהספקות ומהחששות ומכל צלע מצלעות המשפחה המנוכרת הזו – בתואנה שהמדובר במשפחה בלתי מיוחסת בעלמא שלא כדאי לרדת ולנבוש בשורשיה ובמקורותיה ובעץ המשפחה שלה... הרי המדובר בספקות... בהנאה המופקת מהספקות, בהתמכרות דמיונית להנאות הללו... וכי מה יש לי לנבוש ולחפש כאן...
נהפוך הוא : המלצתי היא לבחון את המציאות המוזרה הזו מהשורש שלה; לרדת אל פרטי פרטיה ולנבוש... במילים אחרות, ובבואך לבחון את המציאות הזו, אל תיגש ישירות לעיקר ותפסח על הפרטים הקטנים בתואנה שמדובר בפרטים שוליים – אלא בדוק את כל סל הפרטים החל מהקטן וכלא בגדול – לא להפך. עמוד מול הנחש ואחוז בו דווקא בזנבו – לא מראשו... השקף על המציאות מלמטה ועד למעלה; באופן זה תבטיח לעצמך ראייה מושלמת של כל הפנורמה, לבל תפסח בבחינה שהינך עושה על שום פרט. בניין גבוה – ניתן לראותו בשלימותו על כל קומותיו אם עומדים למרגלותיו ומשקיפים עליו מלמטה – לא מהקומה העליונה... מישהו צילם פעם את בנייני התאומים ז"ל? היכן מיקם את מצלמתו – למטה ברחוב או למעלה במרפסת?
וישלח ידו ויחזק בו – וייעש משה זאת : הוא לא נס הפעם, אלא אחז בנחש ובחן אותו מקרוב. הוא בחן את המציאות המדומה הזאת שאופפת אותה אי-הוודאות, שמעשש בה הספק, הציניות, החשש, הפחד, הייאוש, העייפות, ההתבטלות, הניחוש, הסתמיות... הוא עמד מול תכונת החנופה ובדק אותה בציציותיה, גם בדק את מוצאה ואת כל שושלתה : האם כדאית היא? אין ספק שיש בה תועלת; למסקנה הטבעית הזו הגיע לאחר שעשה חשבון מדוקדק – ומשה רבנו היה טוב בחשבון; אולם ובחשבון הכללי גרידא – לאיזו תוצאה הגיע? האם היתה כדאית? – כך עשה לשחיתות, לתכסיס, לשקר, לקינאה, לנקמה, ואף לרצח... הוא נכנס לתוך עולמו של התכסיסן ובחן אותו מלמטה עד למעלה על כל פרטיו... ואף ניסה לבחון את טעם ההנאה הממכר של השקר ושל הגזל והעצלות, והדבקות בספק בשינאה... וההתמסרות התמוהה לספק; וההשלמה התמוהה עם המוות.... הוא התקרב לכל המונחים הללו ובדק את תכונותיהם מקרוב; הגיע עד לרמת כדאיותם – בחישוב קר וענייני...
הוא ראה איך האדם מגיע במו רגליו אל ההגבלה... איך הוא מגביל את הנאותיו, את חייו שלו, במו ידיו.
הוא הגיע לתוצאות והסיק מסקנות וניסח ניסוחים וחיבר חיבורים...
ותוך כדי בחישה בספק ובניחוש בחשש ובתכסיס – ולפתע שם לב שהוא נמצא עמוק בתוך חורשת הספק, פנימה פנימה... וייזכר בסכנה האיומה ההיא שכה חשש ממנה, האורבת לו בכל פינה בה נמצא הספק והשינאה... הוא בדק סביביו, מלפניו ומאחוריו, וירא כי אין זכר לסכנה "המוחשית" ההיא הטמונה בעצם ההתמודדות... לא מצא זכר לסכנה המוחשית, שלכאורה עלולה היתה לאיים על עצם המטה שלו, והנשקפת מהסביבה והשפעתה... הוא לא מצא את "הסכנה" שביקש פעם להפרידה לצמיתות מהמציאות שלו... היא נעלמה כליל מהבמה.
ובמקום זאת, הוא הרגיש יותר מתמיד את מטהו, את המודע שלו, את השליטה שלו; הוא מישש אותם, נגע בהם, נגע במטה שלו וכאילו אוחז בחפץ :
ויהי למטה בכפו – לפני כן נשלט המטה באמצעות ידו; עכשיו עברה השליטה ל כף ידו...
בכף היד אנו כותבים, מתמרנים, אוחזים, עושים את הפעולות הטכניות העדינות המדויקות, מיישמים את שליטתינו המדוקדקת והטכנית בפועל. דווקא כאן, בחורשת הספק, עבר המטה מידו אל כף ידו.
לשליטתו בתודעתו וברצונותיו שמאז ומתמיד היתה מוחלטת, נוסף עוד פרט טכני : היא עכשיו מדוייקת ומדוקדקת; היא בכפו.
בד בבד, התרחש מופע בלתי צפוי לנגד עיניו : הוא ראה איך הסביבה שכה חשש ממנה וביקש לבודדה ממציאותו – מטה לו אוזן, מהנהנת לו בראשה ומאשררת את מסקנותיו. היא נטתה אליו ואל רצונותיו – במקום להשפיע עליו ועל רצונותיו.
הוא אשר ציינתי : המטה, מכוח חוק ההתאמה הסימטרית, בא לפעול ולהשפיע על הסביבה – לא לפעול ולהשפיע בצמוד לפעולת הסביבה והשפעתה...
למען יאמינו – למען יאמינו . רק באופן הזה תוכל להתקרב אל בני ישראל ולהשפיע עליהם. רק אם תחדור אל סביבתם ותצלול אל מעמקיהם; רק אז תוכל להפעיל את מטך, את רצונך... להשפיע עליהם ולשנות אותם.
והם יושפעו וישתנו ויאמינו. ומדוע יאמינו?
כי-נראה אליך ה' אלקי אבתם: – כי באופן הזה יפעל חוק היסוד של אלוקי אבותם וישפיע גם עליהם באמצעותך, כפי שפעל על אבותם : אלקי אברהם – החוק האלוקי המנחה של אברהם; שהשתמש בו אברהם; שהנחה את אברהם (המנחה – מלשון הנחיה, להנחות) אלקי יצחק, ואלקי יעקב.
חוק ההתאמה הסימטרית – הוא חוק היסוד האלוקי שיסד השם יתברך בעולמו; מכוחו פועל רצון האדם – המפעיל את כל הכוחות בטבע.
עד כאן לעניין "המטה". ביקשתי, דרך "המטה" של משה רבנו להוכיח, כי גם אבותינו הכירו את חוק ההתאמה הסימטרית, ולו באופן חלקי...
נא לזכור שאנו נמצאים עדיין במסגרת פרק ג של בראשית, הפרק שמתעד את חטא אדם הראשון וחוה אישתו. יצאנו ממרחב אדם הראשון לרגע אל מרחב משה רבנו – במסגרת תיאורינו לעולם החדש שנחת בו אדם הראשון לאחר חטאו התמוה, שבמסגרתו הכניס את מונחי הספק והחשש והחשד הווירטואלים, שלא היה להם קיום – למרחבו... ואז בא משה רבנו וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית; ומצא הרבה מאוד מכשולים שברח מהם, ואילולא ההדרכה הנקודתית שקיבל מהשם יתברך – לא היה מצליח להפעיל בורג אחד מהחוק הזה...
וגם אדם הראשון בא, לאחר חטאו, וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית. חטאו המקורי, להזכירכם, היה כלפי עצמו, הוא לא רצח ולא עישן חשיש... אלא הגביל את עצמו; בזה מסתכם חטאו.