קוד: מידע אנושי 34 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (34)
נא לזכור שאנו נמצאים עדיין במסגרת פרק ג של בראשית, הפרק שמתעד את חטא אדם הראשון וחוה אישתו. יצאנו ממרחב אדם הראשון לרגע אל מרחב משה רבנו – במסגרת תיאורינו לעולם החדש שנחת בו אדם הראשון לאחר חטאו התמוה, שבמסגרתו הכניס את מונחי הספק והחשש והחשד הווירטואלים, שלא היה להם קיום – למרחבו... ואז בא משה רבנו וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית; ומצא הרבה מאוד מכשולים שברח מהם, ואילולא ההדרכה הנקודתית שקיבל מהשם יתברך – לא היה מצליח להפעיל בורג אחד מהחוק הזה...
וגם אדם הראשון בא, לאחר חטאו, וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית. חטאו המקורי, להזכירכם, היה כלפי עצמו, הוא לא רצח ולא עישן חשיש... אלא הגביל את עצמו; בזה מסתכם חטאו.
- ומדוע אם כן קראנו לו חטא?
- כי "ההגבלה" הזאת שגזר אדם הראשון על עצמו – עברה גם אלינו בתורשה; היינו גם אנחנו היום סובלים ממנה. המין האנושי הוא מוגבל; אנו פוחדים, חוששים, אנו אנשים ספקניים, כעסניים, הולכים ברגל קרה אל מותינו... אנו אנשים מוגבלים, ובהגבלה הזאת – אנו "מאשימים" את אבינו הראשון : הוא יצר אותה! זהו חטאו. כתושבי הירושימה שיאשימו את המדענים שהמציאו את הפצצה הגרענית...
לכאורה, ניתן לכנות את "חטא" האדם הראשון כהסתגפות לשמה : מסתגף – זה מי שהטיל על עצמו הגבלה וצער עצמי מרצון, או מטפשות... ואין זה המקרה הקלסי של אבינו הראשון : הוא לאו דווקא ביקש להסתגף ולהצטער; נהפוך, הוא ביקש להנות ולכייף, אולם החליף בטיפשותו הנאה אחת בשניה, וטעה... הפסיד. בימינו, וגם בימיו, אין חטא שנקרא "טיפשות", אשר על כן, יכול ואני מקפח אותו בקוראי אליו "חוטא"; אולם וגם בהמשך הפרק (ג') של בראשית שאנו נמצאים בו כרגע, נגלה לאילו זרמים אפלים עלול האדם להגיע בעקבות טיפשותו, או אם תרצה – במסגרת טיפשותו. הוא יצעד ברגל בטוחה אל השקר וההתנכרות והסיאוב לשמו...
לכאורה, לא הטיפשות היא האשמה, כי-אם מה שבא בעקבותיה...
הדבר דומה לאדם שכל פעם שמשתכר – הוא פוגע באנשים מתוך השתכרותו... את האדם חסר האחריות הזה, ניתן להאשים בשיכרות ולהטיל עליו עונש כבד – כל פעם שהוא שותה, למרות ועל אף שאין שום חטא בשתיה...
כאן המקום לדייק ולציין עובדה שנשמעת אבסורדית מקריאה ראשונה... וכשמה כן היא: עובדה היא, שדווקא בגין רמת האינטלגנציה הגבוהה שהיתה לאדם הראשון, שאין לנו אף את הכלים להעריכה, דווקא בגלל רמה גבוהה זו – הגיע אל שיא הטפשות, ובעקבותיה הגיע אל הזרמים האפלים ביותר...
חוה אימנו חשדה בהשם יתברך כי הוא מקור הרע, והוא מסתיר מהאדם את הבאר ממנו יוצא הרע; זאת כי אין הוא רוצה שותפים למתוק המתוק הטמון ברע... בנוסף, היא חשדה כי השם יתברך "שיקר" במודע לאדם, בקוראו אליו לבל יכנס לעומק המידע – פן ימות... היא קבעה בפרוש :
לא מות תמותון. כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע.
היא גילתה סתירה בין "הצהרת הכוונות" של השם יתברך לבין חבילת ההנחיות שפיזר לאדם בפועל...
היא חשדה, בהסתמך על הסתירה הזאת, כי השם יתברך חושש ודואג לעצם קיומו; ומי יכול לאיים על קיום אלוקים? שאל הצד המהפכני בחוה וענה: אנחנו! האדם! רק אנחנו נמצאים עימו במרחב, מכאן, רק אנחנו "מסוגלים" לאיים עליו. ועדיין נותרה שאלה : ואיך נאיים עליו?
זאת התשובה שהגיעה אליה חוה אימנו :
אם נדע לעמוד על מהות הטוב ועל מהות הרע, היינו אם נדע להבדיל בין הטוב ובין הרע ולהצביע עליהם, או אז עינינו יפתחו ונדע היכן אנו עומדים... עלינו איפא להגיע גם אל הרע; או אז נדע ונגלה מה מסתתר במעמקי המידע שאלוקים מנסה להרחיקנו משם...
ידע אלקים, כי ביום אוכלנו ממנו, ונפקחו עינינו, והיינו כמוהו, יודעי טוב ורע. זאת תשובת חוה.
התיעוד המדויק והמפורט שנחשפנו אליו בפסוקים הראשונים של פרק ג בבראשית, הביא אותנו לעמוד על הסליל המקורי של שיחת חוה עם עצמה ולשחזר אותה. האטנו את הרצת הסליל באופן שמוחינו יכול לקלוט את הלך החשיבה המהיר של חוה, וכך באופן הזה הצלחנו ללכת לאט ובטוח אל עבר "משחק המילים" שהשתמשה בו חוה להנאתה... משחק אחד – משלל המשחקים שגילתה, ומצאה בו הנאה...
עמדנו לעיל בהרחבה על משחק המילים הזה, על המילים עצמם ועל הסתירה הנגזרת מהם... סתירה – שממנה עשתה חוה מטעמים, וגם שיתפה בחגיגה את בעלה, והוא האחר התמסר ברצון...
אנחנו, בדורינו, הצלחנו לעמוד על מוצא הסתירה הזאת ולזהות את התרמית הבוקעת ממנה – רק בעזרת שיטת האטת הסליל... בלעדיה, יכלנו גם אנו ליפול בזרועותיה המפתות של התרמית, ואולי בחפץ רב...
השאלה שהטרידה אותי : מילא אני... עלול אני ליפול בפח בקלות עם סליל רגיל או מואט... אולם אדם? וחוה? שעמדתי על קצה החוט של רמת האינטלקט שלהם, מתוך הסליל שלהם עצמם... – מדוע יצרו את הסתירה? מדוע שיחקו במילים? מדוע עבדו על עצמם? הם פשוט יצרו במו ידם תרמית עצמית, ובמודע! – מדוע?
אינני מסוגל לצלול אל עומק הרגע ההוא, בו החליט האדם להפיק הנאה מתרמית עצמית. למה ירמה אדם את עצמו? מתי האדם מרמה את עצמו? מי מרמה את עצמו? רק להשערה אחת היגעתי : ככל שהאינטלקט של האדם גבוה – כך החלקלקות של המדרון בו ידרדר אל ביצת הטיפשות.
וגם אדם הראשון בא, לאחר חטאו, וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית. בו ברגע נתקל במכשולים ולא הבין את פשר העניין... לציין, שהמכשולים שחש בהם – מקורם היה בו, הם באו מתוכו ומעצם התנהגותו... בימינו, כאשר מרגישים בתופעות מוזרות כאלו – הולכים להתייעצות עם פסיכולוג...
למשל, הוא שם לב לתכונה חייתית שלפתע פיתאום לבשה אותו... קיימת נטיה אינסטינקטיבית אצל החיה – להשיג אוכל ולהתבודד איתו, ללכת רחוק רחוק מהעדר ולאכול אותו באינטימיות... התכונה הזאת מקבלת משנה תוקף, כאשר המדובר בסוג של חיה טורפת, היינו שמשיגה את האוכל שלה בעצמה, ושמתאמצת להשיגו... האדם מסביר את הנטיה/תופעה זו באופן לוגי, כי הרי ישנם בתוך העדר עוד חיות רעבות שמטבע הדברים ירצו להשתף עם החיה ברת המזל שנפל בידה טרף; אולם ברת המזל הזו מעדיפה להתחמק באלגנטיות מהצורך שלהם, ולהתבודד עם טרפה בחדר אוכל אינטימי, רחוק מעיני הסקרנים...
אדם הראשון לא הגיע ממש לרמה זו... אך הוא חש בתופעה המזכירה את תכונת ההתבודדות של החיה... פעם למשל היה יכול להנות מכל דבר שעושה – בפרהסיה, לעיני כל, על יד אישתו וילדיו, על יד כל העולם, אולם עכשיו, אומנם הוא מצליח להגיע לאותה רמת הנאה – אך רק אם עובד על עצמו ומכין את עצמו... קודם כל הוא צריך זמן בשביל להתרכז בדבר "המהנה" שמבקש לעשות, לחשוב עליו, להכין את עצמו לקבלתו...
הוא לא יגיע לדבר המהנה עד מאוד שכה רוצה בו, אם לא יחוש תחושה אינטימית שתחבר אותו עם מחוז חפצו... כאן הוא מגיע לתכונת החיה : ההתבודדות... הוא חש צורך להתבודד עם "טרפו" בשביל להשיג את הסיפוק ממנו...
פעם, לא ידע האדם סיפוק מה הוא... כי הסיפוק היווה את מהות החיים שלו...
אפשר להבין את זאת רק אם ניישם את תכונת "הסיפוק" על דבר מוחשי הקרוב אלינו : תאר לך שהנשימות הסדירות שאנו נושמים – אינם בשליטתינו כי-אם בשליטת מוחינו, היינו מנגנון אוטומטי שמרכזו במוח – הוא האחראי לנשימות הרצופות והסדירות המעניקים לנו את החיים; ולא רק הנשימות – כי-אם כל הפעולות הקשורות באברינו הפנימיים, כמו פעולת הכבד, הכליות, הלב, חדר המעבדה של הקיבה, המעיים... – תאר לך שכל אלה אינם בשליטתינו כי-אם מנגנון אוטומטי שמרכזו במוח – הוא המפעיל אותם והוא האחראי לריאות, לפעולת הלב, למעיים, לכבד לכליות... ולנו, היינו למודע שלנו, אין שום שליטה על כל הפעולות החיונייות הללו, שבלשון המעטה – מאפשרים את המשך חיינו... תאר לך מצב אבסורדי כזה, שאין לאדם שליטה על שום פעולה מהאברים הללו!
- על מה אתה שח?! אתה מדבר על המצב הנהוג העדכני של האדם! הרי בפועל אין לאדם שליטה על נשימותיו וריאותיו ועל הכבד שלו... הם עובדים באופן אוטומטי ללא שום קשר למודע של האדם ולא לרצון של האדם ולא לשאיפות של האדם... למה לי לתאר מצב הקיים בפועל!
- אכן; טעיתי! אבל זו היתה טעות מכוונת... ביקשתי להדגיש עד כמה חדורה בתודעתינו העובדה המהותית הזו, שהתמזגה עם מציאותינו כעובדה בסיסית ביותר... והעובדה היא : אין למודע של האדם שום קשר לפעולות המכניות החשובות ביותר הפועלות בגופו בחדרי חדרים; אין לו שום שליטה עליהן; זאת העובדה. אם תרצה – אנו נולדנו אל תוך העובדה הזאת; זו רמת ההכרה שלנו עם העובדה הזאת; ותואמת לזו הכרת אדם הראשון למהות הסיפוק.
כך היא בעינה רמת ההכרה של אדם הראשון למהות הסיפוק; הוא נולד אל תוך העובדה הזאת, יותר נכון – אל תוך המציאות הזו, של חיים בלתי מוגבלים בגן-עדן של מידע בלתי מוגבל, שניתן להשגה ללא שום מגבלה טכנית... הוא לא היה צריך חללית בשביל לנוע ממקום למקום, די היה ברצונו להימצא בנקודה מסויימת במרחב. התזוזה הפיזיקאלית המכנית האחראית על הובלת אדם הראשון מנקודה לנקודה במרחב – הינה פעולה טכנית מורכבת ומתוחכמת, ואדם הראשון היה מודע בוודאי למהות הפעולה הטכנית המורכבת הזו; ורמת התמודדות המודע שלו עם הפעולה הטכנית הזו על מורכבותה ותיחכומה, היא כרמת המודעות שלנו וקבלתינו לפעולות הטכניות הפועלות בתוך גופינו... בשביל להדגיש את זאת, הבה נניח מצב נתון, בו נחיל את שליטתינו המלאה על כל הפעולות ועל כל האברים הטכניים המתוחכמים הפועלים בגופינו. הבה נתחיל בפעולה האוטומטית הקרובה ביותר למודע שלנו – אני מדבר על פעולת הריאות, הנשימות...
הנשימות כידוע הן כה חיוניות לנו ואין עוררין על זאת. הבה נניח שאני מעביר את מרכז השליטה על פעולת הריאות שלי, מהחלק האוטומטי הבלתי מודע של המוח, אל חלק המודע שבו; ושאלה לי למודע שלי – היינו לעצמי: מתי ובאילו תנאים יכולה להתבצע פעולה כזו בפועל?
- כאשר אני חושב על הפעולה הזאת; די לחשוב לרגע על "פעולת הנשימה" – בשביל להעביר את הפעולה בפועל מחלק הבלתי מודע אל חלק המודע. הראיה לזאת היא תחושה של אי-נעימות שתעיק עלי ומקורה הוא במעמסה החדשה שהעמסתי במו ידי על המודע שלי – תוצר פעולת הטרנספר הזו; אני מודאג כרגע מהמעמסה החדשה זו, ועלי לדאוג עכשיו לפעולתה התקינה, שכל שיבוש בה – יש בו משום סכנה של ממש... בשביל מה לי היה הכאב ראש הזה...
אתם תתנסו בזאת עכשיו ומיד בעל כורחכם... כי עצם העלאת הנושא והמחשבה עליו תכניס את המודע שלכם למצב הנתון של "לנשום במודע"; ואל דאגה, אתם גם תשתחררו מהמועקה הזו מהר מאוד ותעברו למצב השליטה האוטומטי הקודם; אלא אם-כן תאמצו את המודע שלכם ותכפו עליו את המשימה האבסורדית הזאת לאורך זמן.
אני מבקש לאמץ את המודע שלי – שיתמודד עם עוד שאלה :
- אילו הייתי רוצה, באופן אבסורדי, לקבע את המצב הזה – היינו לעבור באופן תמידי וקבוע אל מצב של "נשימה במודע"; והרי המדובר כאן באימוץ החשיבה, היינו בפעולה חשיבתית גרידא, ושאלתי היא, איזו סוג של חשיבה יכולה לעשות עבורי את העבודה הזאת? האם ניתן להצביע על פעולה מחשבתית ספציפית, שבכוחה לצרוב בתודעתי את ממצאיה עד כדי לכפות את מציאותה על המודע שלי באופן תמידי?
- הפעולה המחשבתית הספציפית שבכוחה לצרוב במודע שלי את נוכחותה המתמדת היא : הספק ביכולתי לנשום; היינו, אם אצרוב במודע שלי את הספק הזה. אם אכניס למודע שלי את סוג הספק הזה; וישנם שני סוגים של ספקות:
א. ספק סתמי ללא גיבוי רציונלי : וכשמו כן הוא; אני מטיל ספק במשהו מסיבה סתמית ללא שום עוגן רציונלי. פשוט בא לי להטיל ספק ולא מסיבה מהותית. האדם עושה הרבה מאוד דברים סתמיים, החל מגירוד האף, ועד להליכה כפייתית סתמית – (צעד אחד קדימה ושניים אחורה); הטלת "ספק סתמי" משיק את אחת המשבצות הסתמיות הללו.
ב. ספק רציונלי מֶגוּב ֶּ ה – לכאורה : אותו ספק סתמי – כאשר אני מזניח את הבארתו ו/או הטיפול בו באופן שיטתי תמוה; היינו כאשר חוזר ומשנן את אותו הספק תדירות, או אז הוא ילבש בשלב מסויים צורה אחרת ויהפוך מספק סתמי לספק רציונלי לכל דבר – לכאורה.
סיכומו של דבר : שני סוגי הספקות, א' וב', שונים הם לכאורה, אך המוצא שלהם מעיד על אחדותם ומגלה בזאת את ערוותם ברבים...
במילים אחרות : אין ולא יכול להיות קיום ולא זכות קיום לספק, כמונח עצמאי מציאותי; והסיבה לזאת פשוטה: הספק הינו מונח שמעיד על התחלת תהליך של בירור נתון; הוא לא נועד לקבוע את מעמדו של הנתון.
מרגע התחלת התהליך, הרי המעמד הופך להיות תהליך של חקירה, הבהרה, הבארה, אימות או הכחדה, אך לא מעמד של ספק...
סיכום חוזר : כל ספק אשר יהא מהווה מעמד סתמי ללא גיבוי רציונלי, או מעמד סתמי עם גיבוי רציונלי לכאורה; בשני המקרים, מעמדו אינו נגזר מסיבה מהותית כי-אם מסיבה סתמית שאין לה אחיזה במציאות.
אם אטיל ספק ביכולתי לנשום, הרי ומאותו רגע ייפתחו בפני שני מסלולים, אחד בן המציאות והשני זר לה.
1- המסלול הראשון המציאותי : בזה הרגע אנטוש את הספק ואתחיל בתהליך של בירור, אודות הנשימה כפעולה טכנית. "תהליך" בירור זה – לא ישפיע במהותו עלי ולא על אפיקי הנשימה שלי... אין שום סיבה שלא אמשיך לנשום באופן הרגיל (האוטומטי) והמודע שלי יתרכז במחקר – לא בנשימה.
2- המסלול השני הזר למציאות : אתכחש למודע שלי ולמציאות, ואתמסר באופן סתמי ותמוה לספק – כמעמד בעל מהות ומציאות משלו, עד אשר אגיע למחשבה "הוודאית" שיש בידי ספק רציונלי בעל מימדים מציאותיים בפועל! תהליך ווירטואלי זה ומטבעו – ירחיק אותי מהתהליך המקורי של הבירור אודות הפעולה הטכנית של הנשימה; במקום זאת, מחשבה "וודאית" זו תכניס אותי למצב וודאי ומוזר הנגזר מחוק ההתאמה הסימטרית : רצית וקיבלת את הספק בפועל : הנשימה שלך תשתבש, החל מעכשיו, בפועל, ותטלטל בין המודע לבלתי מודע – היינו בין הספק לוודאי; תלוי במידת הספק שמעשש בך.
ספק שמגיע לרמת וודאות ווירטואלית, יגרום להעברת מנגנון הנשימה במלואו אל חלק המודע ולנשום אך בהוראת המודע שלך; אתה עלול לשכוח לנשום ולמות.
תאר לך אם אתה מטיל ספק, ברמת וודאות כזו או אחרת, בפעולת הכליות הלב והכבד... או אז עוברים הפעולות הללו למודע שלך... והוא (בלשון ציורית) אשר עשה אדם הראשון וחוה אישתו : הם הטילו ספק בחבילת מידע זו או אחרת, והתחילו את מסלולם עם הספק הסתמי לשמו, ללא גיבוי רציונלי. משם, ובמקום שבו ברגע ינטשו את הספק ויתחילו בתהליך עיבוד המידע אשר סומן על ידי "הספק" שלהם – נאחזו באותו הספק והמשיכו עימו כברת דרך, עד אשר הגיעו למחשבה "וודאית" שלספק שבידם מימד מציאותי בפועל! מהרגע הזה התחילה התרחקות האדם מחקר המציאות ומחקר המידע הסגולי, ובמקום זאת התפתח לו ענף חקר המידע הווירטואלי – בנו החוקי של הספק הסתמי.
פעם, לא ידע האדם סיפוק מה הוא... כי הסיפוק היווה את מהות החיים שלו... ולאחר שהכניס את הספק לעולמו – הוא חש את הצורך להתבודד עם "טרפו" בשביל להשיג את הסיפוק ממנו...
ובלשון ציורית מקבילה אני רוצה לצייר ולהקביל :
פעם לא ידע האדם נשימה מה היא... כי הנשימה היוותה את מהות החיים שלו... ולאחר שהטיל את הספק ביכולת הנשימה שלו – עבר מנגנון נשימתו למודע שלו, או אז חש בסיפוק מכל נשימה שלקח לריאותיו – לא לפני שחשב וחישב ותיכנן כל נשימה ונשימה, והתבודד ממש עימה...
הוא אשר ציינתי :...ולאחר עידן ההנאה הטבעית המובנת מאליה, ועם כניסת הספק והחשד אל העולם האנושי, ביקש האדם להגיע לאותו דבר מהנה שכה רצה בו, אך נתקל לתדהמתו בתופעה חדשה ומוזרה שליוותה מעכשיו את תהליך ההנאה שחותר אליו : הוא חש עכשיו צורך להתבודד עם "טרפו" בשביל להשיג את הסיפוק ממנו... הוא צריך להתרכז עכשיו בדבר "המהנה" אליו מבקש להגיע; הוא צריך לחשוב עליו בכנות, ברצינות, להכין את עצמו לקבלתו...
הוא כפוף מעכשיו ל חמשת מרכיבי ההנאה הטבעית : אינטימיות, סיפוק, התבודדות, כנות, ורצינות.
זרות היו התופעות הללו לאדם; וניתן לאמר שנחתו עליו בהפתעה גמורה שלא היה מוכן לה... הבעיה היא שמקור התופעות הללו היו בו בעצמו... הוא הרגיש לפתע את הצורך באינטימיות ובכנות וראה את עצמו מתבודד בפינה... והוא אשר אמרתי: בימינו, כאשר מרגישים בתופעות מוזרות כאלו – הולכים להתייעצות עם פסיכולוג... אני אישית, אם זכור לכם, היגעתי לפענוח התופעות הללו כאשר היטלתי ספק במהות המידע, ובחרתי לא להתמסר לספק הזה אלא להלחם בו דווקא, ולעמוד על מוצאו: מה גרם לי להטיל ספק במידע? מהו ההבדל בין המידע השרוע במנוע החיפוש של גוגל לבין המידע השרוע בגן היפה שהכין השם יתברך עבור האדם? האין המדובר באותו המידע... באותה החבילה? מדוע אם-כן אינני מרגיש את העדן כאשר אני נמצא בגן של גוגל ומעבד את נתוניו? מדוע מרגיש דווקא את המעמסה ואף את המועקה מעצם המחשבה על עיבוד המידע הזה...?
על השאלה הזו נעניתי : לך אל ההנאה הטבעית וחקור אותה; שם תמצא את התשובה לתהייתך, ובנוסף תוכל לפצח את קוד עיבוד המידע התקני, ואת סדר הגישה אליו.
אישית, ראיתי מחמאה עצומה בעצם ההתייחסות לתהייה שלי... ולמעשה אני מפענח היום את סוד ההתייחסות הזו, שפתחה בפני עולם ומלואו... אדם הראשון הטיל ספק והמשיך איתו... וגם אני בתורי היטלתי ספק; אך לא המשכתי איתו, כי-אם פתחתי בעקבותיו בהליך של בירור להבנת מקור המידע – נשוא הספק שלי... נטיתי בזאת אל המסלול הראשון המציאותי – במקום להתמסר למסלול השני הזר למציאות, היכן מתכחשים למודע ולמציאות ומתמסרים באופן סתמי ותמוה לספק... על "הנטיה" הזו קיבלתי סוכריה ועזרה כיד המלך לפיתוח נטייתי.
הלכתי איפוא בעקבות ההנאה הטבעית; ופגשתי אותה בטבע. יורשה לי להביא שוב את עיקר ממצאיי – דבר שיחבר אותנו עם פרשת חטא אדם הראשון ולנקודה אליה היגענו.
פגשתי ראשונה את הסיפוק . חשתי בסיפוק כאשר קראתי מאמר או ספר שנושאו קרוב לליבי, אך בסיפוק האישי חשתי כאשר כתבתי בעצמי את המאמר ואת הספר, וכאשר ציירתי בעצמי את הציור הנפלא, וכך הבחנתי ש רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת – ככל שטביעות אצבעותי באובייקט ניכרות יותר. אובייקט כזה פגשתי כאמור במאמר שכתבתי ובציור שציירתי, ואף הבן שלי יכל למלא את המשבצת הזאת ולהביא אותי אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית הספר – ואני עם דמעות בעיניים ממלמל לעצמי: זה מעשה ידי... שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק – שיאה של ההנאה הטבעית.
היגעתי איפוא להבחנה הזאת: " רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת – ככל שטביעות האצבעות ניכרות יותר".
דרך ההבחנה הזו היגעתי לתכונת האינטימיות – האחראית למעשה לתכונת הסיפוק, כי בלעדי האינטימיות הזו ששררה ביני לבין "האובייקט" – לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק שחשתי בה עמוק בתוכי... לכן תפסה האינטימיות את הבכורה ברשימת מרכיבי "ההנאה הטבעית" שבטבע, והקדימה את תאומה – הסיפוק.
ביקשתי לחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ולעמוד על מרכיביו ותכונותיו; ובעומק מסויים פגשתי את המרכיב השלישי ברשימה – ההתבודדות. אינטימיות מייצרת את הרצון להתבודדות. המבקש להיות במצב אינטימי עם האובייקט שלו – מבקש למעשה להתבודד עימו, או במילים אחרות – לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים סביבו; והשאלה היא, מדוע? מדוע רואה לנכון לבודד את האובייקט שלו מהסביבה? מהו מקור החלטתו זו?
זו התשובה שמצאתי : כי הסביבה מפריעה לו בתהליך שחותר אליו, ולכן הוא מנטרל הפרעה זו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך שלו. במילים אחרות, ההתבודדות נוצרת כאשר האדם מבקש לקיים מהלך כנה ואמיתי, שאוהב וחפץ בו מאוד, ואף מוצא בו – מלבד הצורך, הנאה אישית, אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך שעתיד לנקוט בו.
דרך התשובה הזו היגעתי לזיהוי אחת הבעיות התפקודיות של החברה, והמדובר למעשה במחלה הגורמת לתחלואה חברתית שבכוחה לרוקן את החברה מכל תוכן. וזהו סימפטום המחלה : סביבה "מפריעה" הדוחה, ברמה זו או אחרת, את הכנות שבתוכה. תופעה זו המאפיינת את המחלה, הביאה אותי לזהות את הביישן - כחיישן חברתי לתופעה חברתית זו.
הביישן הוא אדם שביקש לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה – בתוך סביבה "מפריעה"; סביבה הסובלת מסימפטום המחלה שהוגדרה לעיל. הוא ביקש להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר דעה מאוד כנה – בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את הכנות שלו. רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות ידידנו בפרט, היא אשר תקבע את רמת הביישנות של הביישן. לכן "ביישן" הוא פחות ביישן בסביבה קרובה – שפחות או יותר מקבלת את כנותו; יותר ביישן בסביבה רחוקה – שמפריעה לכנותו; וביישנותו נעלמת כליל בסביבה שמקבלת את כנותו – כדבר מובן מאליו.
שאלתי, בשיחת ההכרות שקיימתי עם הביישן, את השאלה הזו : יודע אני שישנן רמות לביישן... ואם אני "מתבייש" לעשות את צרכי ברבים או לקיים ייחסי-מין ברבים – האם אני נקרא ביישן?
כן! עניתי ללא התלבטות לעצמי; בדירוג האנושי אני תופס אולי את הרמה הנמוכה ביותר של ביישנות; כי "היחס" של הסביבה למהלכו של הביישן – הוא אשר יקבע את רמת ביישנות הביישן – לא הביישן בעצמו גם לא מהלכו.
רגע אחד לפני תיעוד חטא אדם וחוה, ממש בפסוק האחרון לפני התחלת הפרק של החטא, ראה המתעד לנכון לשלוח לי מסר של רגיעה ושלווה : דרכך נכונה אל מרכיבי ההנאה הטבעית...
וכתמיד, השכלתי לעמוד על המסר רק בשלב הנכון וע"פ כללי המשחק הנוקשים : רק כאשר סיימתי את מסעי אל הביישן וסיכמתי את המסקנות שנקראתי להן בדרך...
כה ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבששו. (בראשית, ב') – ללמדך, שהבושה והביישנות הינם חיישנים אמיתיים למחלה חברתית קשה, הנגזרת מחטא אדם הראשון ואשתו. לפני החטא לא היתה קיימת סביבה "מפריעה" הדוחה צעד כנה זה או אחר בשום רמה; לפני החטא לא היתה קיימת המחלה החברתית של דחיית הכנות, ולכן גם לא היה מקום לחיישני המחלה... לא היה מקום למונח "בושה" או "ביישן".
אך אחרי החטא, ואחרי כניסת הספק החשש והחשד והתנחלותם בלב אדם הראשון, בשלו התנאים לקיום סביבה "מפריעה" בפועל, על אף וכל הסביבה מסתכמת באדם אחד ומנגד אישה אחת. ועם זאת, חיישני אדם הראשון קלטו את סימני ההפרעה הזאת, והגיבו עליהם מיידית באופן אינסטקטיבי:
ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. (בראשית, ג')
ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם – בתחושה הזאת חשו... מיד לאחר שהחליטו לאכול מעץ הדעת ולהתמסר לו...
כך הוא סדר הדברים : ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה ויאכל, ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם.
ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת – לפי הסדר : קודם קלטו בחושיהם את הסביבה "המפריעה"; כתוצאה מזו חשו תחושה "מוזרה" של בושה שלא עמדו בדיוק על מוצאה; בשלב זה הגיבו אינסטקטיבית לתחושותיהם; ובאופן צפוי עיבדו את המידע הטכני שבידיהם ושיכללו אותו.
א. ותפקחנה עיני שניהם – קלטו בחושיהם את הסביבה "המפריעה".
ב. וידעו כי עירמם הם – כתוצאה מזו חשו תחושה "מוזרה" של בושה... עירומים הם.
ג. ויתפרו עלה תאנה – בשלב זה הגיבו אינסטקטיבית לתחושותיהם, וכיסו את אזור מבושיהם.
ד. ויעשו להם חגרת – וככל בעל אינטלקט, עיבדו את המידע הטכני שבידיהם ושיכללו אותו... עשו חגורה לתמוך בעלה התאנה שזה עתה תפרו. בעתיד הם ישכללו גם את החגורה הזאת ויגיעו לייצור כותנת-עור – היינו חליפה מעור, ולקו יצור האופנה האחרונה של היום.
בשביל להשלים את הבנת המקרא, ולעמוד על כל פרטי התיעוד, יש לחזור ולקרוא את אותו הפסוק שוב, אך עם "פיסוק" שונה...
לציין ולהדגיש : שני הפיסוקים תקפים הם ושרירים, כל אחד בתוקף נתוניו והמידע הטמון במסריו.
ולפיסוק השני :
ותפקחנה עיני שניהם וידעו; כי עירמם הם. ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת.
ותפקחנה עיני שניהם, וידעו; – לאחר שעיבדו את המידע רב העוצמה שבידיהם והפיקו ממנו את המסקנה כי אלוקים מסתיר מהם את דרכי הגישה אל תוככי המידע ואל מעמקיו – פשוט אין הוא חפץ שידם תשיג את סוג המידע הזה; לאחר שעיבדו גם את המידע הזה והפיקו ממנו עוד מסקנה ערכית ורבת עוצמה שהובילה אותם לחשוד בכוונות השם יתברך ואולי אף לחשוש מהם כי האדם יכול לאיים עליו... ולאחר שעיבדו גם את המידע החשוב הזה וגילו באמצעותו את הסתירה האלוקית או אם תרצה – את הפדיחה האלוקית השוטחת את הפער התהומי בין "הצהרת הכוונות" האלוקית לבין חבילת ההנחיות המזוייפת שפיזר לאדם; לאחר שהאירו תגליות אלה את דרכם והיו לנר לרגלם; לאחר שהנחש התנחל ואף קנה לו מקום קבוע ומכובד בנפשם; ולאחר שהגיעו למסקנות חד משמעיות הנשענות על ראיות בלתי מעורערות ושהופקו בדרך התקנית והמסודרת ביותר של עיבוד המידע; ולאחר שהגיעו למסקנה המסכמת – וזה נוסחה: לא מות תמותון – כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע; לאחר המסע המפרך הזה – החליטו בשעה טובה ומבורכת לאכול מעץ הדעת! החליטו לשים את היד על הטוב וגם על הרע; החליטו שהגיעה השעה "לדעת"; והגיעה השעה "שעיניהם ייפקחו". וכמו שהחליטו כן קיבלו; ולאן שביקשו כן הגיעו, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית :
ואכן : ותפקחנה עיני שניהם וידעו; – ויתעוורו עיני שניהם ויתרוקנו מכל אשר ידעו . ומדוע אני קורא את המילים המנוגדות האלה? ומדוע זה קרה להם?
כי עירומים הם. – כי הם ריקים כבר מכל. הם בעצמם רוקנו את עצמם, מכל מידע רלוונטי; מכל צורה של עיבוד מידע; הם חפרו לעצמם בור מבחיל וישבו בו; השתקעו בו; קבעו בו את מושבם הקבוע. מי שישאל עליהם – שם כתובתם.
ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. – בין יתר הדברים שעשו, בסמוך לאירוע פקיחת עיניהם, תפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות – כי חשו לפתע תחושה מוזרה של בושה... ולא ידעו את מוצא התחושה הזו ואחרות... הם שיערו כי מקור התחושה הוא בהתפקחותם... ואכן העיד עליהם המתעד כי נפקחו עיניהם; והמתעד משתמש בשפה העברית התקנית בתיעודו – לא בשפה הצינית : ותפקחנה עיני שניהם וידעו; מאותו רגע – הם המשיכו לראות ולדעת ולעבד נתונים ולהנות ואף לחיות... מה ראו ומה ידעו ואיזה סוג של מידע עיבדו ולאילו הנאות נחשפו ולאיזו תוחלת חיים הגיעו? זו שאלה אחרת.
זה המקום להבאיר דבר שנסתר מעינינו כברת זמן... כולנו "יודעים" שפרק ג' של בראשית נועד בשביל לתעד את חטא אדם הראשון, ופרק ד' אחריו נועד בשביל לתעד את פשע קין שרצח את הבל אחיו... כלומר עיקר הפרק השלישי הוא חטא אדם הראשון, ועיקר המסר בפרק הרביעי נועד בשביל שנפנים את התיעוב שבמעשה הרצח של קין.
וזהו הדבר שבאתי להבאיר : טעינו בקליטת שני המסרים הללו : עיקר הפרק השלישי אינו "חטא אדם הראשון"; ועיקר הפרק הרביעי בא לדבר על פשע הבל – לא הפשע של קין. אכן, קין הרג את הבל אחיו, אך אין זה אלא הפשע המשני, שתועד בפרק הרביעי כמקרה נלווה לאירוע העיקרי.
הפשע העיקרי הוא של הבל; והמתעד, במילים אחרות, ביקש להפנות את העיניים ואת תשומת הלב אל "המעשה" המתועב של הבל ואת המסר הטמון בו; ואנחנו קלטנו בחושינו החושניים דווקא את ההפך; קלטנו דווקא את קין וקראנו לפרשה "פרשת קין" ובזאת גם אנחנו עשינו מעשה נתעב, כי גנבנו את ההצגה של הבל...
זוהי איפוא פרשת הבל – לא קין, ותכף לאחר הפרק שבידינו נתחיל בה ונחזיר דברים אל דיוקם.
עכשיו אנחנו בפרק השלישי, והפרק הזה נועד בשביל להביא לנו שני מסרים עיקריים שאין להם קשר וחצי קשר עם חטא אדם האשון; ניתן לאמר באירוניה שחטא אדם הראשון השתרבב אל תוך הפרק הזה במקרה או בטעות...
ואני אומר ברצינות, כי תיעוד חטא אדם הראשון לא השתרבב במקרה ולא בטעות; ובלעדיו לא היינו יכולים להגיע אל שני המסרים העיקריים שלנו. בלשון אחרת, התיעוד של חטא אדם הראשון, היווה עבורינו גשר, שיוביל אותנו אל שני היעדים שלנו. ההסבר המתבקש נקרא אל הדוכן :
בהמשך הפרק שבידינו, אנו עתידים לראות דו-שיח ער ומרתק בין אדם לבין השם יתברך, וגם דו-שיח בנפרד של חוה עם השם יתברך. אנו ניחשף לשאלות ותשובות ולדין וחשבון אודות חטא האכילה מעץ הדעת, שכבר עמדנו על משמעותו לעיל מעל גבי עמודים ארוכים, ועדיין לא כיסינו את חלקו... ובאמצעות הדו-שיח שלפנינו, עתידים אנו להחשף לעוד רובדים שלא היכרנו.
טענתי לעיל למשל, שהצלחתי לעמוד, ולו במקצת, על רמת האינטלגנציה של אדם וחוה, מתוך פענוח סליל השיחה שלהם עם עצמם, ועם השם יתברך... האטתי את מהירות הסליל – אם זכור לכם, ובאופן זה יכלתי להשיג את מהירות חשיבתם.
אדם הראשון יטען בדו-שיח הזה טענות ערכיות, חכמות, עם דקויות שלא הורגלנו אליהם – בלשון המעטה... והשם יתברך ישיב לו בהתאם... השאלה היא : איך התקיים הדו-שיח הזה? כלומר איך התקיים בפועל? איך השם יתברך "דיבר" עם אדם? איך הוא פנה לחוה ואיך היא השיבה לו? באיזה אופן? ולא רק עם אדם וחוה, כי-אם עם הרבה מאוד דמויות תנכיות שנפגוש בהם לאורך כל התנך : בפרק הבא אנו ניחשף לעוד דו-שיח מרתק ודקיק בין השם יתברך לקין, או אז אותה השאלה העיקשת תעלה : איך דיבר השם יתברך עם קין? באיזו צורה התנהלה "השיחה"? והמדובר בדו-שיח ער של שאלות ותשובות – לא של מונולוג...
איך "דיבר" השם יתברך עם אברהם אבינו; איך ניהל עימו את המשא ומתן אודות הצדיקים בסדום? איך הוא פנה אל נוח ומסר לו את פרטי התיבה ומידותיה; איך הוא דיבר עם אבותינו, יצחק, יעקב, אהרון, מרים, אליהו, יהושע, ישעיהו, חבקבוק, זכריה, שמואל... את משה השארתי לסוף ולא במקרה :
ויאמר אלהם משה: עמדו ואשמעה, מה-יצוה ה' לכם. (במדבר ט, ח') – כלומר הוא הולך לשאול את השם יתברך שאלה ולחזור... חכו לי רגע, תכף אני חוזר...
אחד משלוש עשרה עקרונותינו הוא : אין להשם יתברך גוף ולא דמות הגוף; ואם כן נכון להניח כי אין הוא מדבר עם האדם באמצעות פס קולי שנקלט באוזן האנושית, ואין הוא מדבר באמצעות שפת-גוף כלשהי – כי אין לו גוף; הכיצד אם-כן מעביר השם יתברך את מסריו המדוייקים לאדם? איך הוא מנהל עימו שיחה, שואל אותו ומשיב לו... איך הוא מתקשר עימו, מה מספר הטלפון?
- דרך הטלפון האדום של חוק ההתאמה הסימטרית. יש מכשיר אחד וקו אחד; אין שניים.
לכל אדם שחי בעולם – גישה לקו הטלפון הזה; העובדה שאדם חי ונושם – מעידה כאלף עדים על הימצאות הקו הזה בקירבתו, אך איכות וחדות הקול משתנה מאחד לשני; יש ושומע חד וחלק, יש ושומע באופן מקוטע, יש ושומע אך צלילים שמזכירים קול, ויש מי שאינו מודע לקיום מכשיר טלפון בעולם! מהאחרון הזה יש הרבה; הרבה מאוד.
כוונתי, שהמודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, היא זו שמאפשרת שימוש פעיל במכשיר הטלפון... בשיחה חופשית או מזדמנת עם השם יתברך בכבודו ובעצמו, בהפניית שאלות בקבלת תשובות, בניהול דו-שיח ער וחי, ואף בניהול משא ומתן לכל דבר, כדוגמת המשא ומתן של אברהם אבינו עם השם יתברך בכבודו ובעצמו.
החוק הזה אינו קיים אך להוות מכשיר להתקשרות עם השם, יש לו הרבה מאוד פעולות מכניות וכפתורים... יש כפתור שבלחיצה עליו – אדם מגיע אל מחוז חפצו... אל נקודה מסויימת במרחב; או אל שאיפה מסויימת, שרק האדם בעצמו מגדיר את מימדיה; והמטרה מהלחיצה הזו, בל נשכח, היא אחת : להנות. להפיק הנאה אישית. אין שום מטרה אחרת; זהו תפקידו העיקרי של חוק ההתאמה הסימטרית : להכשיר את כל הסביבה ואת כל הכלים באופן שיובילו באחת אל מחוז ההנאה הנגזר מרצון האדם. ואם האדם רואה להתקשר עם השם יתברך ומוצא בהתקשרות זו הנאה – אהלן וסהלן; הטלפון בידו והקו פתוח. ברמה הזו גם השם יתברך מחליט מידי פעם לקחת את השפופרת ליד ולחייג; תלוי בנסיבות; כל מקרה לגופו.
התקרבתי להסבר, אך לא השלמתי אותו... ואיך בכל זאת "מדבר" השם יתברך עם האדם?
עשרות פעמים במסגרת המאמר הזה, דיברתי אני אישית עם השם יתברך, בנוכחותכם. עשרות הפעמים גם הוא התקשר אלי ביוזמתו – בנוכחותכם; תיעדתי כל שיחה בנפרד וירדתי לפרטיה הקטנים. אני מנסה להגיד, שכאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; או במילים פשוטות : כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע נפתח קו הטלפון לשרותך החופשי. ביכולתך ליצור קשר ולהפנות שאלות ספציפיות מוגדרות, ובאופן מיוחד ומעניין בפני עצמו – תקבל את התשובה המוגדרת לשאלתך המוגדרת.
וישנו הבדל מהותי בין שיחה עם עצמך לבין שיחה עם ישות אחרת; ישנו הבדל בין מחשבה עצמית בינך לבין עצמך, לבין קיום שיחה עם ישות אחרת; לשיחה "האחרת" קוראים "דו-שיח" כי היא מתקיימת בין שתי ישויות נפרדות : ישותך האישית והישות האחרת שבמקרה שלנו היא ישותו של השם יתברך.
גם "השיחה" עם השם יתברך מתחוללת בתוכך ועם עצמך לכאורה – אולם אתה תחוש במקרה זה בהבדל – באופן שאתה חש דבר גישמי פיזיקאלי, אתה יכול להתנתק ממנו – היינו לנתק את אחיזתך בו, ואתה יכול לאחוז בו שוב ושוב; רגע ההתנתקות והאחיזה – גם הם מוחשיים, לא ניתן לטעות בזיהויים.
ברמה כזו של צלילה עצמית וחשיבה כנה, נפתח כאמור הקו הפתוח הישיר, אך אין זה אומר עדיין, שחוק ההתאמה הסימטרית פתוח במלוא עוצמתו המקורית לשרותך; אתה קרוב אליו במידה זו או אחרת, כפי שלפני הצלילה היית גם בתחום שלו; אין אדם שאינו נמצא בתחום החוק הזה, כולנו פועלים ומייצרים כוחות ורצונות מכוח החוק הזה; חלקם כוחות מקוריים חיוביים, וחלקם, הארי, היום, הינם כוחות שליליים בפועל, שמזיקים לאדם ומגבילים אותו, אך מה לעשות – אם זה רצוננו...
קשה לעמוד על מידת קירבתינו (המקורית - החיובית) לחוק ההתאמה הסימטרית, כפי שקשה לנו להבין את פעולת החוק לאשורה. אולם ובכל זאת, אני רוצה לשרטט באופן ציורי את הצינור הזה שבמסגרתו "פועל" חוק ההתאמה הסימטרית.
החוק הזה פועל במקור מכוח (רצון) הנתינה של השם יתברך; ומכוח הנתינה הזה – נוצר "צינור האור" שמכיל את כל היקום ואת כל הרצונות ואת כל הכוחות, כולל אלו שלנו – השליליים והחיוביים כאחד.
אם כן, בתוך צינור האור שבמסגרתו מתחוללים ומתפעלים כל הכוחות, מתוכו נפרד עוד צינור קטן – וכאילו הכניסו צינור קטן בתוך אחד גדול ממנו.
הצינור הגדול הוא "צינור האור", והצינור הקטן הנפרד ממנו – מכיל את חוק ההתאמה הסימטרית. נוח לי יותר לצייר את הצינור הקטן הזה כגל; חוק התאמה הסימטרית הוא גל רציף שנמצא האדם בסביבתו, או בקירבת מקום ממנו. וזה הזמן לנסות ולהבין את מידת קירבתינו לגל הזה. שמעתם פעם תקיעת שופר?