קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 2 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 2)
בשביל לרדת אל עומק הדיון יש לזהות את הנפשות הפועלות השותפות לדיון, ולעת עתה זיהינו את החבר הנחש– החבר החדש שפלש לדיון, ולכן הייתי רוצה להוציא אותו לרגע מחדר הדיון ולחזור בשעון הזמן קצת אחורה, לתקופת טרום לידת הנחש, כאשר עוד היה קיום לתודעה המקורית המלאה בנפש האדם, או במקרה שלנו האישה.
ובכן, במעמקי תודעתה המקורית של חוה הוגדרו טרם הוויכוח מספר מונחים, שכבר עמדנו עליהם לעיל כאשר בחננו מקרוב את ההבדל בין "החלטות" המוח לבין "החלטות" התודעה. שדה המידע של המוח מוגבל אך נתוניו מעובדים, ולכן החלטותיו הן מציאותיות ומנומקות מאוד אך מוגבלות, בעוד שדה המידע של התודעה הוא אין סופי- בלתי מוגבל אך נתוניו אינם מעובדים, ועם זאת תכונת "הרצף" השולטת בנתונים הבלתי מעובדים האלו מסמנת לתודעה את כיוונה על המסילה, ואכן התודעה נעזרת בתכונת הרצף הזו ומזהה את הכיוון; וכך ובהעדר נתונים מעובדים בשדה שלה- היא תולה בתכונת הרצף את כל החלטותיה. לכן כל החלטות התודעה מתמקדות במישור "הכיוון" ואינם יורדות למישור הפרטים הקטנים; ועל כן החלטות התודעה יוצאות רובן ככולן מתעלת "העיקרון", שניזון ישירות מרצף חוליות המידע המכוונות אותו.
אולם מה קורה לתודעה שמתפטרת מתפקידה הרשמי לזיהוי תכונת הרצף בשרשרת המידע האין סופית?
התשובה קשה ועניינית: היא תהיה מובטלת מכל עשייה ותרחף על פני שרשרת המידע ללא שום כיוון. תכונת הניידות שלה תלך ותדעך ואיתה הכלי שלקחה לסיבוב הנוכחי. במקביל תכונת העצלנות תשלוט בה ותאלצה להיות סמוכה על שולחנו של המוח וליזון מהעשיה המוגבלת שלו, כי הרי שדה הנתונים שלו מוגבל – דבר שיגרום לו גם לדעוך בהדרגה כי לא ייוותרו לו נתונים לזהות, או אז תיאלץ להיפרד מהכלי שלה ולחזור בבושת פנים ערומה כביום היוולדה אל נקודת ההתחלה- כמעט ללא שום נכס ביד; היא תאבד בתקופת הבטלה את רוב נכסיה ולא ישאר בידה אלא המעט שתתחיל איתו שוב את הסיבוב הבא.
במילים פשוטות, התודעה שמתפטרת מתפקידה קורסת; ובלשונינו – מתה. את זאת ידעו כל הנפשות הפועלות השותפות לדיון שלעיל, היינו גם מוחה וגם תודעתה של האישה; עד שבא הנחש שהתנחל בקרב האישה ולקח חלק בדיון; למעשה הוא השתלט על המוח ודיבר בשמו – היינו בשם המציאות, הראליזם. תפקידו של הנחש בדיון העקרוני היה לחסל גם את השאריות של תודעתה המקורית של חווה, שבלאו הכי כמעט ולא נותר ממנה זכר... בלשונינו – הנחש בא לוודא הריגה, שלא ישאר חלילה פתחון פה לתודעה המקורית והזיותיה... אנחנו במציאות ושום דבר מעבר למציאות; זה המוטו של הנחש.
לציין, כאשר אומר הטקסט "ויאמר הנחש אל האישה" משמעות הדבר: ויאמר הנחש אל שרידי התודעה המקורית שנותרו באישה. התודעה המקורית של חווה כמעט וגוועה, והנחש שבקירבה מעיד כאלף עדים על זאת, לכן הדיון שעתיד להתקיים בין הנחש לתודעה של חוה אינו אלא דיון מזוייף ומפוברק וכאילו התודעה של חוה נאבקת במוחה ומנהלת איתו דיון רציני... ולמעשה זה נראה כביבי נתניהו שמנהל דיון רציני עם חבר ליכוד ומנסה לשכנע אותו להצביע מחל... הנחש שדיבר בשם המוח וטען את טיעוניו בפני תודעת חוה – שיכנע את המשוכנע...
התודעה של חוה כבר שכחה מתכונת הרצף ומכל הנגזר ממנה, ולא נותר לה אלה רסיסי זיכרונות מתקופת טרום הדעיכה כאשר עוד הבחינה בקו המפריד בין שרשרת המידע המוגבלת שמייצג מוחה, לבין השרשרת האין סופית שמבצבצים מתוכה החוליות הרצופות, והיא מרחפת מעליהן ומזקקת מתוכן את תכונת הרצף; תכונה כה מתוקה ושימושית ומהנה...
אבל היא כבר לא זוכרת שום הנאה ספציפית מלבד תחושה עמומה של שלוות נצח... מה שנספג בזיכרונה זה דווקא תחושת הפחד מהתהום שהתחילה להדרדר אליו כאשר התמסרה למוח, התפטרה מתפקידה ונטשה את הכל מאחריה... נתלו בזכרונה דווקא רגעי הקריסה, תחושת המוות. ועל זה נסוב הדיון שלה עם מוחה שהנחש השתלט עליו: מה מביא את האדם למוות, הידיעה או אי-הידיעה?
הנחש פוסק ללא היסוס: אי-הידיעה!
רסיסי התודעה המקורית שבחווה: אני זוכרת משהו מעומעם... דווקא הידיעה היא זו שמביאה למוות... אינני יכולה להצביע על המקור כי הזכרונות השתבשו לי אבל כן, אני חושבת שאני זוכרת טוב: דווקא הידיעה היא זו שמביאה בסופו של יום את המוות, את הסוף... את התהום המפחיד ההוא...
ברצוני לקחת פסק זמן כאן מתיעוד הדיון ולהעיר הערה אישית: חוה אימנו, רוצֶה להעיר, זוכרת טוב ומדויק: אכן דווקא "הידיעה" היא זו שתביא בסופו של דבר את הסוף. חוה אימנו זוכרת רגעים מפוזרים מהדיון האמיתי שניהלה לפני הרבה זמן עם מוחה, כאשר תודעתה המקורית היתה בשיא כוחה, ומוחה התעקש:
המוח: זכות ההחלטה שייכת לי – לא לך תודעה תמהונית... אני מייצג את המציאות, את הראליות, את האמיתיות, את המוחשי, הממשי. אני מייצג את הידיעה ועל סמך הידיעה אני מקבל את החלטותי. אני מעבד את הנתונים המוחשיים ומפיק מהם את ההחלטה האמיתית שתייצג את המציאות ותשתלב עימה. בעוד את לא מעבדת שום דבר, אין לך אפילו נתון אחד מעובד שתישעני עליו, החלטותיך הן מבחינת השליפה מהמותן... את נשענת לכאורה על רצף המידע בשרשרת האין סופית... אולם אינני מכיר שרשרת מידע מלבד שרשרת המידע המציאותית שמייצגת את כל הידוע לנו – כל היתר הוא הלא נודע; ואיך תזהי את הרצף בבלתי מודע תמהונית שלי...
השיבה לו התודעה המקורית: אני מפנה אותך אל אחת מששת התמונות המקוריות שנועדו לך, שם תזהה בבירור את שני חלקי השרשרת, המציאותית שלנו וזו שמעליה שבחרת לכנותה בבלתי נודע. בתמונה המקורית תוכל לעמוד על תכונת רצף החוליות בשני חלקי השרשרת; תכונה ששולטת בשני החלקים ומחברת הלכה למעשה ביניהם. מכאן מקור החלטותי שנשענות על תכונת "הרצף" שמגיע עד המציאות ומחבר אותה אף עם הבלתי נודע...
ובכן מוח יקר, ממשיכה התודעה, עליך להכיר במיגבלותיך ובשדה המוגדר ממנו אתה ניזון. אתה ניזון מהמציאות, משרשרת מידע חלקית בהכרח שאומנם הולכת וגודלת אך היא תישאר לעד מוגבלת, חלקית, היא אינה מייצגת את התמונה המלאה ולכן גם ההחלטות שנשענות אך עליה הינן מוגבלות בהכרח וגם מגבילות. הבנת התמונה המלאה והלכה למעשה, היא זו שתיתן בידך את האפשרות להתחבר עם הנתח השני של המידע באמצעות תכונת הרצף השולטת בשרשרת המידע; תכונה שתשחרר את החלטותיך ממגבלותן.
וכך הציגה התודעה (המקורית) את סיכומה למוח: היה ותתעקש על יהירותך ותוותר על התמונה המלאה ועל תכונת הרצף שמאפיינת אותה, או אז דע לך שדווקא המידע שבידך יהיה בעכרך ויגביל אותך בשני מישורים:
א. אותו המידע ימשוך אותך אל השרשרת המוגבלת שממנה אתה מזין את המציאות שלך ויטע בך את תכונת המוגבלות, עד שתשלים עם המציאות המוגבלת שלך שיש לה התחלה ומכורח המציאות חייב להיות לה סוף; וזו בעינה מגבלת המגבלות – המוות.
ב. התפיסה המציאותית שלך למידע המוגבל בהכרח שממנו אתה ניזון – תיצור בהכרתך עיוות למהות רכישת המידע, ובניין הפועל "לדעת" ישתבש בהכרתך, כי תזהה את המציאות כצינור היחיד ממנו ניתן לשאוב מידע; לדעת. באופן הזה תתנתק הכרתך מהנתח השני של המידע שמחבר את המציאות שלך עם האין סוף, וזאת כפועל יוצא מתפיסתך המציאותית שתשלול את תכונת הרצף שמחברת בין שני חלקי המידע.
אשר על כן, הפצירה בו התודעה, אל תאכל מוח יקר מעץ הדעת... אל תאכל מעץ האשליה שיביא להגבלתך ובהמשך לקריסתך. זכור זאת ואל תשכח: מי שיביא בסופו של יום להגבלתך הוא לא "המידע" כהוא זה כי-אם בניין הפועל "לדעת" שישתבש בהכרתך.
בזאת הסתיים הדיון העקרוני בין התודעה המקורית של חוה לבין מוחה "המציאותי". בהמשך, וכאמור, תודעת חוה תחליט מתוך העצלנות לשמה להתבטל ותאבד את כושר הניידות שלה, עד שתתמסר באופן מוחלט למוח ותסמוך על שולחנו, או אז היא תלך ותדעך ולהחלטות שלה כבר לא יהיה תוקף ולא זכר... בפרק זמן הזה יוולד לזוג המלכותי בן חוקי ושמו "נחש".
אם כן, הדיון שמתעד מחבר התורה בפרק ג של בראשית- התנהל לאחר שהתמסרה חוה למוחה "המציאותי", ומתודעתה המקורית נותרו רק רסיסי זכרונות שלא הצליחה לחבר ביניהם, וזה מקור השיבוש בעצם השאלה שעלתה לדיון בין הנחש- הדובר הרשמי של מוחה לבין תודעתה.
השאלה במקור היתה: "למי ניתנת זכות ההחלטה? למי ניתנת זכות הדעה, למוח או לתודעה? למי משניהם מותר להגיד "אני יודע", המוח או התודעה?"
אבל ולאחר שהתמסרה חוה למוחה המציאותי ולאחר שהתפטרה מתפקידה לזיהוי רצף המידע והתנתקה ממרחב האין סוף– להחיל תחתיו את מרחב המציאות המוגדר על חוקיו ומגבלותיו שיחולו גם עליה וינבאו לה את הסוף, את המוות... לאחר המעבר החד הזה נתלו בזכרונה דווקא רגעי ההתנתקות, מועקה, תחושת המגבלה, המוות... ברסיסים האלה התערבבו עוד פירורים של "מידע" "לדעת" שלקחו חלק בדיון המקורי...
מסלט הרסיסים האלה הכינה חוה את הרקע לדיון "התמהוני" שלה עם מוחה שהנחש השתלט עליו: מה מביא את האדם למוות, הידיעה או אי-הידיעה?
הנחש פוסק ללא היסוס ובצדק: אי-הידיעה!
אבל חוה זוכרת מהעבר הרחוק משהו מעומעם... דווקא הידיעה היא זו שמביאה למוות... משהו השתבש לה במקור הדברים אבל היא זוכרת טוב: דווקא הידיעה היא זו שמביאה בסופו של יום את המוות, את הסוף... בעקבות הידיעה חשה פעם את התהום המפחיד ההוא... היא זוכרת היטב את המועקה הזו.
הנחש מתרה בחוה לבל תתרחק מהמציאות... הידיעה ומעולם לא הביאה למוות! נהפוך, אי-הידיעה מקרבת את המוות, בעוד הידיעה נותנת בידך את האפשרות לנטרל את האיומים עליך ואף לאיים על "המאיים" ולשרוד; לחיות; להאריך ימים. ועוד הפעם צדק הנחש; כל מילה בסלע.
ואכן דברי הנחש העקרוניים נופלים על אוזניים קשובות וחוה מיישרת קו עם מוחה ומשתכנעת מעמדתו הערכית: יש להיצמד למציאות ולהבחין בין טוב ורע– אחרת נאבד כיוון... יש לגייס את הידיעה למלחמת ההישרדות – אחרת נמצא את מותנו בטרם עת. כל מילה בסלע.
הוא אשר אמרתי, זוהי תמצית הדיון המזוייף בו משכנע המשכנע את המשוכנע וכולם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. זו למעשה תמצית הדיון האנושי של כל אדם בעל "רסיסי תודעה" שלא יודע מה לעשות עם הרסיסים האלו... או אז הוא פותח שולחן ונמשך אל תוך דיון מעמיק ונוקב שבסופו מגיע למסקנה החד משמעית: יש להיצמד למציאות ולחוקיה הנחרצים. כך מנוטרלת השפעתם המוזרה של רסיסי התודעה, כאשר נמצדים כעלוקה לדי.אנ.איי ומכבידים על פעולת המוח השוטפת. אינני יודע אם נותר זכר לרסיסי התודעה המקורית בדורינו, אולם אנו מרגישים ברוחה ברמת העיקרון, היינו כאשר בוחנים את עקרונותינו מול נתוני המציאות.
בניגוד לנו, יש להניח שהיו דורות אשר היו מודעים למהות התודעה המקורית ולו מהבחינה התיאורטית; כלומר שידעו לקרוא את הנוסח המקורי של התורה ולמדו אודות התמונה המקורית מתוך הפרק הראשון של בראשית. דוגמה על כך דור המדבר וכל הדורות המופיעים בתורה בהקשר זה או אחר, ולבטח גם הדור של חוה אימנו...
במילים אחרות, וגם לאחר הדיון "המזויף" של חוה עם מוחה שדוברו הרשמי היה הנחש, ואף על פי זאת לתודעה המקורית כמונח תיאורטי – היה מקום בעולמה המציאותי של חוה, ואף בדיון המפוברק שלה היה לתודעה המקורית כיסא, והלכה למעשה היא היתה מעורבת בדיון וקולה התיאורטי נשמע... אך ברמת שיח החרשים.
זה הזמן לחזור אל יעקב אבינו ואל מאבק תודעתו בצד הראליסטי שלו – היינו במוחו המציאותי. להזכירכם, אגב תיעוד המאבק הזה והשתלשלותו עתידים אנו לעמוד על החצי השני שנותר מהמונח ישראל – (יִשְׂרָ) שמשמעותו נגזרת מהפועל לשרור, להאבק על השררה, להלחם על השליטה... להלחם על השליטה באלהים – ב-"קודקוד" העומד בראש הפירמידה... בתודעה העצמית.
לפני כן ביקשתי לקפוץ לרגע אל פרק ג' של בראשית ולהניח לפניכם מונחים בסיסיים, שיאירו את המאבק הבסיסי המתחולל באדם בין מוחו לתודעתו, ואגב זאת ביקשתי להאיר את הסתירה הקיומית בין המוח המציאותי לתודעה שתפקידה המקורי הוא לשוטט במרחב ולזהות אותו דרך תכונת הרצף השולטת בשרשרת המידע, וגם לחבר את המציאות עם המרחב דרך אותה התכונה.
ושלא אשכח את הבטחתי: הבטחתי בראשית דברי להסתפק בסיכום פרק ג' של בראשית רק "במספר מילים"... אך עמדתי על זה שלא תתפסו אותי על המילה...
הבה נחזור איפוא אל יעקב אבינו ואל מאבקו המתועד על גב פרק לב' של בראשית.
כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו. כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני. כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב. כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי - אם ישראל: כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל. ל וישאל יעקב ויאמר, הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם. לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל: כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי. לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו. לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה. (פרק לב, בראשית)
חבילת הפסוקים שלעיל הם הסיפא של פרק לב, ולמעשה נכון יותר הוא לעמוד על סדר הדברים מהתחלתם, היינו מהתחלת הפרק, היכן משרטט מחבר התורה את הרקע שמתחבר באופן רצוף עם מאבקו, וברקע הזה יש מקום לאסכולה שנטה אליה מנעוריו ושעמדנו עליה בפרק נזיד העדשים... אולם קצרה היריעה רבותי כי בקנה מידה זהה – גם "התחלת הפרק" לא יספק אותנו... או אז יתעייפו העיניים... (ע"ע סיכום פרק ג' של בראשית לעיל, שלא נגענו ולו במילה בתוכנו...)
מטרתינו הממוקדת היא לשים את היד על המונח "יִשְׂרָאֵל"; הוא האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו. עמדנו לעיל על מאפייני ה- אֵל של יעקב ועל איזו אסכולה נמנה, ונותר לנו החצי הראשון של המונח: מאבק תודעתו בצד הראליסטי שלו – היינו במוחו המציאותי.
ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. יש להתחיל את הפסוק הזה מסופו בשביל לעמוד על התחלתו... עלות השחר; מתי האדם מגיע אל השחר ומה הוא עושה בינתיים בלילה, מהערב הקודם עד שעולה השמש בבוקר למחרת?
עמדנו בארבע התמונות הקודמות על שני המונחים, ערב ובוקר; שניהם ביחד עושים את היום השלם. התמונה השלמה שנחשפנו לה על פני ארבעת ההגדלות – עוברת בשלמותה על פני שניהם, היא מתחילה בערב, ממשיכה עד הבוקר, ומגיעה אל שיאה בסוף היום, או אז יש לנו 24 שעות; יום שלם.
אני מדבר על היום השלם של התודעה האנושית, המקורית. כלומר התמונה המקורית והשלמה של כל המידע שקולטת אותה התודעה המקורית. המידע הוא היקום, הוא כל הסובב אותנו, החומר, הירח, הגלקסיות, השולחן - אף פעם לא שוכח אותו, הכיסא, האנשים מסביבנו, כל היש, כל החומר, כל הידוע והבלתי ידוע.
המידע הידוע הוא מרחב המציאות, כלומר כל המידע שכבר נקלט על ידינו ועובד, לכן המציאות שלי שונה מהמציאות שלך למרות ושנינו עומדים על אותה נקודה בכדור הארץ, כי כל אחד מאיתנו עיבד את המידע שקלט באופן אחר, אני כבר יודע מה זה אטום ואלקטרון וגלקסיה, אתה יודע?... אני יודע לזהות את הכיסא ברמת האטומים והאלקטרונים שמורכב מהם... ואולי אתה מזהה את הכיסא רק ברמת צורתו החיצונית, ואם נביא תינוק בן יומו – גם את הצורה החיצונית לא יזהה, לכן המציאות שלי גדולה מהמציאות שלך, ושלך גדולה מהמציאות של תינוק בן יומו, והאמן לי גם המציאות שהספיק תינוק בן יומו לקלוט בתודעתו אדירת מימדים היא, ומורכבת ממליארדי חוליות מידע...
ומעבר למידע הידוע, היינו מעבר למידע של המציאות, ישנו ללא ספק עוד מידע שעדיין לא היגענו אליו או עוד לא עיבדנו אותו. המידע הבלתי ידוע זה יכול להימצא ממש על ידינו ועוד לא זיהינו אותו, כמו השולחן של החבר שעוד לא זיהה את האטום והאלקטרון והפרוטון שעשוי מהם... ויכול גם להימצא המידע הבלתי ידוע מעבר למרחב הראיה שלנו, כמו המידע על הירח, הכוכבים, הגלקסיות...
אשר על זאת, רמת הידע שלנו אודות החומר שנמצא בטווח ראייתינו או מעבר לה – גם "הרמה" הזו יכולה להתחלק בין שני הנתחים: בין המידע הידוע – שנמצא בתחום רמת הידע שלנו, לבין המידע הבלתי ידוע – שנמצא מחוץ לתחום רמת הידע שלנו. באופן הזה, גם במידע שמרכיב את השולחן יש ובהכרח נתח "בלתי ידוע" שנמצא מחוץ למרחב הידע שלנו. כלומר, המציאות שלי היא "רמת הידע" שלי אודות המידע שמוקרן מהחומר ומהירח והכיסא והגלקסיות והשולחן שאף פעם לא שוכח אותו.
מכאן המסקנה: גם המרחב הקרוב של המציאות שלי מורכב ממידע ידוע ובלתי ידוע, וכמובן הנתח הבלתי ידוע ממרחב המציאות מתווסף לנתח הבלתי ידוע שנמצא מעבר למרחב שלי- היינו בערימת המידע המלאה; ביקום. יש לנו איפוא שני נתחי מידע גדולים:
1. נתח המידע של המציאות. (כל מה שידוע לי עד עכשיו)
2. נתח המידע שמעבר למציאות. (יתר המידע שביקום).
האדם של העידן החדש והישן עמד חסר אונים מול המידע של הנתח השני שנמצא מעבר למציאות שלו וחשש ממנו, פחד ממנו כי אין לו שום שליטה עליו, טמוע בנו הפחד מהלא נודע... ומנגד, שורש הביטחון שלנו הוא מהידוע, מהמידע שזוהה כבר על ידינו ונמצא בשליטתינו המוחלטת.
להדגיש, המידע שחושש ממנו האדם ושנמצא מעבר למציאות שלו – כלול בתוכו גם המידע שנמצא במרחב המציאות עצמו שעוד לא זוהה על ידו, וכמובן כלול עימו גם המידע שנמצא ממש רחוק ממרחב המציאות שלו, כמו המידע על הגלקסיות שרמת הידע של האדם עליהם נמצאת עדיין בחיתוליה; בקושי הגיענו אל הירח... אולם ולאמיתו של דבר, האדם אינו חושש מנתח המידע שנמצא מעבר לקשת שלו; כלומר איננו חושש מאי-שליטתו עליו, כי השפעת המידע הזה על האדם, אם וכאשר תהיה, רחוקה היא כמרחק הגלקסיות ממנו, לטוב או לרע...
החשש האמיתי של האדם הוא דווקא מנתח המידע שנמצא במרחב המציאות שלו אך אין לו שליטה עליו, כי עוד לא זוהה על ידו. "אי-השליטה" על המידע הזה שאמור להיות לו השפעה ישירה על האדם – היא אשר יוצרת בנו תחושת חוסר האונים וכל הנגזר ממנה מחשש, פחד, ספק, אי-ביטחון... זו המגבלה האמיתית שהאדם מנסה להתמודד איתה מעודו ועד היום; וזה כל הידוע לנו על המגבלה הזאת: אי-הידיעה על הלא-ידוע.
ויום אחד הגיע לידינו ספר שהמחבר שלו הקפיד לא להזדהות בשמו מסיבות השמורות עימו, והציג בפנינו תיאוריה אחרת למהות המגבלה האנושית. הוא השאיר בידינו את הספר ויחד עם הספר השאיר בידינו את ההחלטה, אם להעמיד את התיאוריה שלו למבחן ולהפוך אותה לתורה או להשאירה בגדר התיאוריה לעד ולעולמי עולמים. אנחנו החלטנו להשאיר את הספר בגדר של תיאוריה אך לקרוא לו "תורה" – החלטה תמוהה בפני עצמה שמבליטה את הצד הנבוך המבולבל שהתפתח בתוכינו...
כאן בנקודה הזאת נכנס המונח התנכי "חמור" לחבר אותנו עם התיאוריה שבספר, אולם כבר עמדתי על המונח הזה מתוך ההגדלה הרביעית האחרונה, ולכן ניתן לפסוח עליו ולהגיע ישירות אל התאוריה שהציע המחבר בספרו.
התיאוריה אומרת שמגבלת המין האנושי היא לא "אי-הידיעה ל- הלא-ידוע" אלא "אי-הידיעה לתמונה המלאה של התודעה המקורית של האדם", ואם נצליח לעמוד שוב על התמונה המלאה ולאמץ אותה, היינו אם נצליח להחזיר שוב אל חיקינו את תודעתינו המקורית, או אז נעלים בזאת את מגבלתינו האנושית לעד ולעולמי עולמים על כל המשתמע מכך.
בדקתי וראיתי שהמשתמע מכך הוא חיים נצחיים בכל מובנה של המילה, כי ככל הידוע לי – המוות הוא אחד המגבלות האנושיות שסובל מהם האדם, וכך סיקרן אותי הדבר ואולי גם ערב לי וביקשתי לבחון את התיאוריה הזאת ככתבה וכהילכתה.
את התמונה המלאה של התודעה המקורית – בחר המחבר להציג באמצעות שש הגדלות שכל מאן דבעי יצליח בסופו של דבר לזהות באמצעות אחת מששת ההגדלות... ההגדלה השביעית משותפת היא לכולן כי מסכמת במהותה כל תו ופיקסל מהתמונה המקורית ולכן השאירה לסיום כיחידה בפני עצמה שמייצגת את כל ההגדלות כאחד ואת כל הגדלה בפני עצמה; נעמוד עליה במועדה.
האמת היא שרק בהגדלה החמישית הזאת התחלתי אישית לחוש בקשר כלשהו לתיאוריה ולתמונה המקורית... לפני כן לא הצלחתי להתחבר לשום הגדלה מארבע ההגדלות; ראיתי מתוכן רק מידע תיאורטי יבש... היום אני מבין מדוע החליט המחבר ללכת על 7 הגדלות...
אם כן גם התמונה המלאה של התיאוריה המוצעת בספר, מסמנת שני נתחים עיקריים בערימת המידע; הם הם אותם הנתחים שזיהה האדם מעודו:
1. המידע המציאותי; היינו כל המידע שזיהה האדם עד עכשיו והפקידו בסל שלו.
2. המידע שנמצא מהעבר השני של המציאות; כלומר המידע הלא ידוע שעוד לא זוהה על ידינו. זהו למעשה יתר המידע שנמצא ביקום.
נותר איפוא להפנים את התיאוריה ולחיות לעד... בקלי קלות – כמו שטוען הגשש החיוור.
וזה דבר התיאוריה: כל חוליות המידע שביקום מסודרות בשרשרת מידע אחת רצופה.
התיאוריה הזאת מביאה איתה ולמעשה חדשות טובות וגם רעות:
החדשות הטובות הן שהתיאוריה הזאת היא לא חדשה לאדם... התודעה שלנו מזהה מאז ומתמיד את תכונת הרצף במידע ואף עושה בה שימוש; מחבר התיאוריה לא חידש מאומה לאדם. העקרונות שלנו מבוססים על התיאוריה הזאת. הרבה אנשים הקריבו מרצון את עצמם על אדמתם ומתו למען ארצם, ואם היה להם ספק בנכונות התיאוריה הזו – לא היו נכנסים מרצון למלחמה כזאת...
החדשות הרעות הן שהמוח האנושי שלל מאז ומתמיד את התיאוריה הזאת, כי היא סותרת את המהות שלו: המוח הוא מכונה לעיבוד ואיחסון מידע, ולכן רק למידע המעובד או הטעון עיבוד – יש קיום בשבילו; מאידך התיאוריה הזאת אומרת לו שהמידע "הבלתי ידוע" הנמצא מעבר למציאות – רצוף הוא. זה כמו להגיד שצבע התפוח הלא קיים אדום. כי הרי המידע "הבלתי ידוע" אין לו קיום בשביל המוח...
התודעה איפוא, היא זאת שצריכה למלא למוח את המשבצת החסרה ולהגיד לו שהתפוח הזה קיים ואני מכירה אותו... במקרה של התיאוריה, התודעה, אם אכן מכירה את תכונת הרצף, צריכה "למשוך" עימה את המוח לזהות את תכונת הרצף, בשביל שיכיר בקיום המידע הבלתי ידוע לו ששולטת בו התכונה הזו. זאת הדרך היחידה שניתן באמצעותה למוח להכיר במידע "הבלתי ידוע", כי בדרך הזו מזהה המוח באופן ברור נעלם אחד מתוך הנוסחה ומכיר גם בנעלם השני. הוא מזהה את תכונת הרצף של "החוליות" – משמע שיש קיום לחוליות.
התודעה המקורית "מושכת" את המוח לזהות עימה את תכונת הרצף, והמוח המכני מתנגד מטבעו לטיול הזה שהתודעה כופה עליו; זו תמצית הקונפליקט בין המוח לתודעה.
אנחנו נדבר להלן על המאבק שהתחולל בין תודעתו למוחו של יעקב אבינו – וכאילו מדובר בשתי ישויות... אולם אין המדובר אלא בישות אחת ושמה האדם– יעקב אבינו שמוחו ותודעתו יחידה אחת הם... פיצול "הישויות" (מוח / תודעה) היא שיטה הרשומה על שם מחבר התורה– שביקש באמצעותה לרדת אל מעמקי המחשבה האנושית ולתארה באופן נוקב מהמצולות.
וכך כאשר ילך המוח שלוב ידיים עם התודעה ויגלה את תכונת הרצף, או אז הוא יזהה גם את שני חלקי המידע, את המציאות שהולכת וגודלת וטופחת, ובד בבד יגלה גם את האזור ממנו "שואבת" המציאות את המידע שלה, ויחד עם זאת יוכל להצביע על הזיקה שיצר במו ידו אל האזור העצום הזה, כאשר חפן מערימת המידע את "החופן" שראה בו כבכור ושימש אותו כמאור... במעמד זה יזהה אף על הכוכבים וכל פטר שגר בהמה אשר לקחו חלק בפרוייקט האדיר שלו מבלי שאף הוזמנו על ידו... אני משתמש כאן במספר ביטויים שעלו מתוך ההגדלות הקודמות... באופן הזה איפוא יחיל האדם עם מוחו ותודעתו כיחידה אחת- את שליטתו המלאה והבלתי מעורערת בכל ערימת המידע, וזוהי הלכה למעשה התמונה המלאה של התודעה האנושית המקורית המשתרעת על פני יום שלם.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלם (אחד). בערב האדם מתכונן ללילה הארוך, ובבוקר מתחיל לשנס את מותניו בשביל לעבוד; לקטוף בפועל מפירות היום.
במילים אחרות, הלילה מכיל את כל המידע הבלתי ידוע החשוך שהאדם עוד לא גילה אותו, ובערב מתכונן האדם ללכת ולישון על המידע הזה... לחשוב עליו, לחשוב איך מחר אני קוטף אותו, איך אני שולט בו, איך אני יוצר את הזיקה שלי אליו... הוא חושב בקווים כלליים מאוד ולמעשה כאן ברגעים האלה האדם מתבודד עם עצמו ויורד אל המצולות שלו... התודעה והמוח יוצרים קשר ומתחיל המשא ומתן... כאן ברגעים האלה מנסה התודעה לקחת את המוח לטיול היומי שלה ולהראות לו את רצף החוליות. כאן ברגעים האלה מתחולל המאבק האמיתי בין השחקנים הראשיים– המוח והתודעה. מאבק אמיתי זה יכול להימשך עד עלות השחר, עד שקם האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים נכנסים לזירה... או אז תוקף ה- "לבד" פוקע.
ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. אנחנו הולכים להיות עדים לאחת התמונות הנפלאות שצויירו במכחול של אומן. האומן הזה צייר את המאבק שהתחולל בקרב יעקב, בין מוחו לתודעתו, בתור שני אנשים שנאבקים אחד בשני ללא רחמים ללא פשרות. את זהותם לא ניחשתם...
האיש הראשון הוא יעקב, האיש התמים שהיכרנו מעיסקת נזיד העדשים... הוא האיש המנוי על האסכולה הראשונה מנעוריו... שכבר מהתחלת הדרך זיהה את תכונת הרצף במידע... לכן הוא "לקח" את מחייתו מתוך הרצף הזה; לא היה עליו לטרוף אותה... כי הרי חוליות המידע במקומן ניצבות וכל מה שעליו לעשות הוא להרים את הידיים ולקחת אותן, לקטוף אותן בזמנו החופשי. זה האיש שישב באוהל וקטף את החיים בשקט בשלווה, שום חיפזון ושום בהלה מאחריו... לא היה לו את הצורך להסתער עליהן ולגזור אותם מהשדה... ההפך הנכון מאחיו התאום.
בתוך האיש יעקב התחולל בכל זאת מאבק... סוג של מאבק שהמציאות כפתה עליו; די לציין שהאסכולה של עשו אחיו היו לה כבר שורשים ואף אחד לא יכל להתעלם ממנה. מי כמונו בדור שלנו מבין את האסכולה הזו שדוגלת במציאות ושוללת את הבלתי מציאותי... קשה להתעמת עם האסכולה הזו כי היא בת ביתו של ההגיון; היא תוצר מוגמר שלו. המוח אימץ אותה והדף את הרצף שמנפנפת בו התודעה... היא אפילו לא יודעת להצביע על החוליות ששולט בהן הרצף הזה; היכן הם? על אילו חוליות את מדברת ובאיזה הגיון את משתמשת?
התודעה לא יכלה לענות- אולי מתוך ההרגל או העצלנות, והמוח גבר עליה – יותר נכון אסר אותה בין כתליו וכפה עליה להיות סמוכה על שולחנו עד שתדעך ותצא...
וגם המוח של יעקב נחשף למציאות... אולם הוא עבד שעות נוספות כי היתה לו כאן מתחרה קשה... התודעה של יעקב לא עשתה למוח חיים קלים – כך הסלנג בדורינו וכך באמת ובתמים קרה. המאבק היה עיקש ואף אכזרי, כל צד נאבק על זכות קיומו, וכל צד ידע כי זהו מאבק שאין בו פשרות- לכאן או לכאן; המפסיד לא ישאר לו קיום בסוף המאבק.
המאבק הזה אומנם התרחש בתוך תוכו של יעקב, אולם מחבר התורה, האומן, פיצל אותו וכאילו המאבק הזה, של איש אחר הוא; של איש זר שמתחולל בו המאבק הזה ושלקח את יעקב כזירת התאבקות... יעקב לא רצה להשכיר לו את הזירה הזאת אבל הוא כפה את עצמו עליו, נכנס אליו בכוח ופתח במלחמתו האומללה; בחר את הזירה של יעקב.
ויעקב משקיף על המתרחש מהצד וכל מה שמפריע לו הוא עצם קיום הקרב אך לא תוכן הקרב עצמו; יעקב אף מנסה לקחת צד במאבק, בעצם המאבק – לאו דוקא בתוכנו, כלומר יעקב לא ניסה לעזור למוח או לתודעה אלא ניסה להלחם בפולש שכפה עליו את המאבק הזה ולהכריע אותו, לסלק אותו, להגיד לו בפרוש: אדוני זה לא המאבק שלי, אין לי עניין להכנס לסיכסוך הזה כי אני מטבעי איש יושב אוהלים, שקוטף את החיים בשלווה...
אומן; כבר אמרתי?
כן אמרתי וגם אתם עוד תצטרפו להגדרתי בהמשך, זו הבטחה בשמכם שלא אחזור בה.
אנא התבוננו היטב שוב במילים הבאות כי כבר יש בידכם את כל הכלים להבין אותן:
ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וכל מילה מיותרת; אין לי מה להוסיף להבנתכם או במה להעשיר אותה.
וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף - ירכו; ותקע כף - ירך יעקב בהאבקו עמו.
וירא כי לא יכל לו, וירא הפולש שלא יכול ליעקב, הוא מכביד עליו, יעקב מנסה בכל כוחו לסלקו מתוכו, וכמו שהזכרתי – יעקב מרגיש כי המאבק הזה נכפה עליו; והוא מנסה הלכה למעשה להכביד על הפולש ולסלקו מתוכו.
ויגע בכף - ירכו; לאדם יש יד. ביד שלנו אנו עושים את הדברים, יוצרים אותם, מנהלים אותם. היד של האדם מסמלת הלכה למעשה את העשייה שלו בפועל.
אולם ליד שלנו יש גם כף שקוראים לה כף היד. בכף הזאת אנו שולטים ברמת המיקרו בדברים, מציירים באמצעות כף היד, כותבים, סופרים כסף, את תחושת המגע אנו מרגישים בכל חלקי הגוף, אבל אל שיא תחושת המגע אנו מגיעים דרך כף היד. כלומר "כף" כהיא זו מסמנת את השליטה האמיתית, את השליטה ברמתה העדינה האנושית שרק בן אנוש יכול לטפס אליה...
וכמו שיש כף יד, יש לנו גם כף רגל. הרגל משמשת אותנו לעמוד ביציבות על האדמה שאנו חיים עליה. הרגל גם משמשת אותנו ללכת, להגיע למחוז חפצינו, לצעוד אליו.
וגם לרגל יש כף – היא זאת ששולטת בעמידה היציבה, היא שנותנת לעמידה שלנו את היציבות. העמידה שלנו היא עמידת בני אנוש – לא כשאר החיות, החיות עומדות אך לא ביציבות; ואת היציבות שלנו מעניקה כף הרגל.
יש לנו גם ירך. ירך האדם היא החלק העליון של הרגל; ליתר דיוק זה החלק האנטומי הנמצא בין האגן לברך. הירך בנויה מעצם גדולה וממסה של שרירים מתוכם השריר הגדול ביותר בגוף. שרירים אלה מורכבים מכלי דם ורשת עצבים האחראים לאספקת הדם ולעיצבוב הרגל כולה. "כשנתפסת" רשת העצבים של הירך – מרגישים כאב שאין לתארו, גם כאב שיניים משחק ילדים לידו... מתוך נסיון אישי מתאר את הדבר... מיותר לציין ששיתוק רשת העצבים הזו משתקת את כל פעולות הרגל; פשוט לא ניתן ללכת גם לא לעמוד.
אם כן, ניתן להגיד שחדר הפיקוד של הרגל נמצא בירך, ו"כף הירך" מסמנת את השליטה ברגל ברמת המיקרו... כמותה ככף היד.
לסיכום, מערכת ההכוונה והניווט של האדם נמצאת ברגל; האדם הולך לכיוון זה או זה ברגליים שלו, והשליטה במערכת הזו נמצאת ברשת העצבים האדירה שבירך. "כף הירך" היא ההגה של המערכת הזו.
וירא (הפולש) כי לא יכל לו...
ויגע בכף - ירכו; " נגע", לא פגע. כלומר מטרת הפולש היתה לפגוע בכף הירך של יעקב ולשתק אותה, היינו לשתק את מערכת ההכוונה של יעקב, אולם הוא לא יכל לו; לא הצליח, ובלית ברירה הפגיעה הפכה לנגיעה קטנטונת.
בשביל לעמוד על הכישלון הצורם של הפולש, יש לנתח את המאבק השני שהתחולל בתוך הפולש עצמו ולבחון את תוצאותיו, אולם התורה לא מתייחסת ולו במילה למאבק השני הזה ומתמקדת אך במאמק של יעקב בפולש, אשר על כן ניתן לשער שגם בזירה השניה נלחמו שני הגורמים זה בזה עד זוב דם, ובסופו של הקרב המוח נכנע לתודעה המקורית והפסיד בנקודות, כי גם הוא, המוח, הצליח לגעת בתודעה או לשרוט אותה... ומהיכן לי התוצאה המדויקת הזו?
כי אם התודעה של יעקב היתה מפסידה את הקרב, מערכת ההכוונה של יעקב היתה נפגעת ומשתתקת, כי תפקיד התודעה, כפי שעמדנו על זאת באריכות לעיל, תפקידה הוא למצוא את הכיוון באמצעות תכונת הרצף של חוליות המידע. אולם וכפי שראינו בפועל, מערכת ההכוונה של יעקב לא נפגעה; אומנם נרשמה נגיעה בכף הירך – בהגה, אך ההגה עדיין במקומו ופועל כראוי. מה שנקרא, היה עיכוב קל... אך נזק של ממש לא נרשם.
ותקע כף - ירך יעקב בהאבקו עמו. הוא אשר אמרתי, עיכוב קל, זה כל הנזק...
ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.
ויאמר (הפולש ליעקב) שלחני, כי עלה השחר; כאן אנחנו עומדים על תכונה מובהקת של מנצח.
יעקב ולכל הדעות ניצח את הקרב ולמעשה בסיום הקרב היה צפוי ממנו לגרש מיד את הפולש ולזרוק אותו לאלף עזאזל, כי הרי כל המאבק היה בגלל פלישתו הכוחנית ובגלל שכפה על יעקב את אווירת הקרב הזו שבמהותו כה רחוק מכל האווירה הזו... הוא איש יושב אוהלים, שקוטף את החיים בשלווה...
אולם כאן אנחנו עומדים על תכונה נוספת ביעקב האיש, ובמקום לזרוק את הפולש ולשכוח מהכל, הוא רק מתחיל בקרב האמיתי שלו. הקרב של המנצח.
יעקב אוסף את השברים הקטנים שגרם לו הקרב הזה, ומבקש ככל לוחם מקצועי להפיק לקחים מהקרב ולעמוד מקרוב על אופי האויב הפולש.
האויב הזה נמצא בידו ברגע זה, מושפל מרוטש קרוע לגזרים כנוע... הוא שבוי שלו ויעקב מבקש ללמוד אותו מקרוב, ללמוד עליו את הכל, את האופי שלו, ובמיוחד את יכולתיו... הכר את האויב; יעקב הכיר בחשיבות האימרה הזו.
ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר האויב המנוצח למנצח: שחרר אותי אין לך מה לעשות איתי... ניצחת כבר והקרב נגמר. לא יכלתי להכניע אותך והתודעה המקורית שאתה נוטה לה מימי נעוריך ניצחה את המוח; הם הולכים עכשיו ביחד שלובי ידיים והיא מקנה לו את תכונת הרצף ולא יאומן: המוח מהנהן בראשו ומקבל את התכונה החדשה לביתו וכאילו נולד עימה! זה נגד הטבע אבל מה לעשות – ניצחת את הטבע וניצחת אותי; אין לך כבר מה לעשות איתי; שחרר אותי כי עלה השחר והקרב הזה לא יכול להכנס אל תוך הבוקר... האינך רואה יעקב? הבוקר מתקרב... האינך זוכר יעקב? מאבק אמיתי שכזה שמתנהל במעמקי האדם – יכול להימשך רק עד עלות השחר, עד שיקום האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים ייכנסו לזירה... או אז הוא לא יהיה לבד... תוקף ה- "לבד" פוקע.
ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.
ויאמר (יעקב אל המנוצח) לא אשלחך, אל תלמד אותי נוהל ופרוצדורה, את העניינים שלי אני מנהל. והנוהל שלי הוא כדלקמן:
לא אשלחך כי אם ברכתני: עד אשר ברכתני. כאן אני צריך לעמוד על מונח חדש "ברכה" שמוצג לפעמים בתור פועל – "לברך".
המונח הזה מוזכר גם בנוסח ההגדלה החמישית, וממילא אני עתיד לעמוד עליו... לכן אחסוך עבודה מעצמי לעתיד ואעמוד עליו כבר עכשיו.
המונח או הפועל "לברך" מורכב משני פועלים שרוכבים איש על רעיהו...
"לברך" – לגרום שהדבר שבנידון יהיה רך, מרוכך, נעים, נוח...
הפועל השני שנגזר מאותה המילה הוא:
"לברך" – לגרום כריעת ברך, להוריד את הדבר שבנידון על הברכיים... להבריך אותו בכוח, להכניע אותו לרצוני, לגרום בכוח שהדבר הרצוי בו ייעשה.
אם כן, ואם אני מבקש ממישהו שיברך אותי, הווה אומר שאני מבקש ממנו שירכך את הדבר עבורי, שיעשה לי אותו רך, נוח, שירכך אותו בשבילי... וכך וכאשר הדבר שרצוני בו נעשה רך, או אז הוא יברוך בקלות תחת רצוני; יכרע ברך ויהיה כפוף לרצוני.
מכאן, מי שמחליט לברך מישהו, הוא מי שמוסכם מראש שאין באפשרותו להשיג את הדבר עבור המישהו הזה, ולכן הוא רק ירכך לו אותו, ובאופן הזה יברוך הדבר תחת רצונו.
אבסורד הוא למשל שאלוהים (במשמעות המקובלת הסטנדרטית) יברך את האדם. והרי הוא הכל יכול והאדם צריך בריאות, כסף, אושר, ואלוהים יכול לגרום לו אושר ויכול לתת לו כסף או להעניק לו בריאות; אבסורד הוא שאלוהים יברך את האדם במקום לתת לו את הדבר.
תאר לעצמך, לדוגמה, אם אני הולך לעשיר מופלג ומבקש ממנו עזרה, או אז הוא מושיט את ידו ומברך אותי... והרי יש לך כסף וברצונך לעזור – אז תן לי חופן כסף; אני צריך ברכה? (במשמעותה הסטנדרטית?)
אם כן, אני מבקש מישות כלשהי ברכה רק כשאין בהישג הישות הזו את הדבר שרצוני בו, או אז ובהעדר הקיום הפיזי של הדבר – אני מבקש מהישות את עזרתה ברובד הווירטואלי, המחשבתי... שתרכך לי את הדבר, שתספר לי עליו, שתבאר לי את הדבר, שתבהיר אותו... באופן הזה הדבר יתרכך ויעמוד לרשותי; יכרע ברך לפני.
יתברך: יתרכך ויברוך. יהיה רך, ובד בבד יברוך; יכרע ברך.
ויאמר (יעקב אל המנוצח) לא אשלחך כי אם ברכתני: עד שתברך אותי; עד שתבאר לי את מהות הדברים בשביל שיתרככו... שיהיו רכים בשבילי, או אז יכרעו ברך לפני. יעקב פנה אליו באופן כללי מאוד: תברך אותי, תבאר לי את "הדברים", תעמיד "דברים" על דיוקם, תרככם עבורי...
וזו למעשה מטלת יעקב (ב-ל'), שיפיק לקחים מהמאבק, שיעמוד על מאפייני האויב שלו, שיזהה את מצבת כוחו, שיזהה גם את נקודת התורפה שלו... שיבין את כללי המשחק.
ויאמר אליו מה - שמך; ויאמר יעקב. " שם" זה נקודת ציון. כשאני אומר "שולחן" – אני אומר שנקודת הציון שהיגעתי אליה הלום אודות החפץ הזה שלפני היא "שולחן", הווה אומר שזיהיתי את החפץ הזה עד הרמה שאני קורא לה "שולחן": בעל ארבע רגליות, שעורכים עליו את האוכל, או לחילופין נשענים עליו, כותבים עליו...
האויב הכנוע עושה בדבר יעקב ומברך אותו; אין לו אפשרויות חלופיות... והוא מתחיל במלאכה ופונה ליעקב: אם ברצונך לעמוד על מהות הדברים ועל דיוקם- עליך להקדים ולעמוד על נקודות הציון שלך, לאן היגעת, היכן אתה עומד, אתה צריך להגדיר את עצמך ומהנקודה הזו תזנק אל יתר הדברים... כלומר גם אם תכיר את כל הדברים שבעולם ותעמוד עליהם –הם ישארו בגדר התיאוריה עבורך ולא תהיה להם עבורך שום משמעות מעשית – אם אינך מכיר עדיין את עצמך, את יכולותיך, את נקודות הציון שהיגעת אליהן.
ויאמר אליו מה - שמך; לאלו נקודות ציון היגעת?
ויאמר יעקב. ידי אוחזת תמיד בעקב עשו; זו נקודת הציון שלי. זו נקודת הציון שהיגעתי אליה עד הלום ורשמתי אותה בספר הנוני צדיק שלי.
אומנם יש לי את האסכולה שלי ואני איש אוהלים שלא טורף את החיים ויודע לקטוף אותם בנחת מתוך חוליות המידע הרצופות שלהם, אבל ידי תמיד אוחזת באסכולה של עשו; אינני יכול להשתחרר מהמציאות; תודעתי נמצאת במאבק מתמיד עם מוחי – עם הטיעון המציאותי של מוחי, ואני מוצא את עצמי מתמודד עד אין סוף עם האסכולה הזאת; אני מוצא את עצמי שותף בכפייה לאסכולה הזאת; ידי תמיד אוחזת בעקב עשו.
ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי-אם ישראל : כי - שרית עם - אלהים ועם - אנשים, ותוכל.
ויאמר, ויענה לו האויב הכנוע שנאלץ לברכו ולרכך לו את הדברים...
ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – טעית בסימון נקודת הציון שלך. מכיוון שכך הינני לקבוע כי אינך מכיר עדיין את עצמך ולא את יכולותיך ולבטח לא את נקודות הציון אליהן היגעת. אשר על כן כל הדברים שבעולם ומלואו – ישארו עדיין עבורך בגדר התיאוריה ולא יעברו אל מחוז העשייה, וזאת עד אשר תכיר את עצמך ואת היכולות שלך; עד שתזהה את נקודת הציון המעשית אליה היגעת ועליה אתה עומד ברגליים יציבות.
כי-אם "ישראל" : זו, הלכה למעשה, נקודת הציון שלך האמיתית אדוני. לנקודה הזו היגעת; נא עדכן את הספר שלך.
כי - שרית עם - אלהים ועם - אנשים, ותוכל.
שורש הפועל "שרית" הוא מלשרור: להאבק על השררה, להלחם על השליטה... להלחם על השליטה במידע.
כי - שרית עם - אלהים: כי נלחמת את מלחמת התודעה המקורית במוח המציאותי – ותוכל! וניצחת! ניצחת את המלחמה הזאת ומוחך הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם התודעה לטיול היומי שלה ברצף החוליות...
ועם - אנשים: וגם נלחמת בעצם "המאבק"– ותוכל! אתה בטבעך – רחוק שנות אור ממהות המאבק הזה; אתה מהאוהל שלך נלחמת בי... אני שכפיתי עליך את המאבק ופלשתי בכוח אל תוך הרשות שלך. ותוכל! וגם אותי היבסת.
אשר על כן, נא רשום לפניך את נקודת הציון העדכנית שלך:
יִשְׂרָ – אֵל: האיש שנלחם את מלחמת התודעה וניצח.
וישאל יעקב ויאמר, הגידה - נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.
וישאל יעקב ויאמר, הגידה - נא שמך, יעקב ולמעשה קיבל את מבוקשו... האיש בירך אותו; מיקם אותו נכונה על מפת נקודות הציון שלו, היינו ריכך לו את הנתונים הבסיסיים והבריך אותם לפניו- העמיד אותם לרשותו. יעקב כבר יודע לנהל את הנתונים שמסביב לו, כי הוא מודע מה הן יכולותיו ולאן יכול להגיע איתן... הוא יכול לנצח את מלחמת המלחמות. אם כן מה עוד רוצה יעקב מהמסכן הזה...
הגידה - נא שמך, הוא יודע מה הן יכולותיו, אבל רוצה לדעת מה הן יכולות האויב שלו. הוא רוצה לעמוד על מימדי היכולת של האויב, להעריך אותם על מנת שידע להתמודד איתם גם בעתיד. יעקב העריך שיתכן והוא ניצח את המלחמה הזאת כי האויב היה תשוש, או שהאויב לא היה בשיא כוחו, או שלא השתמש במלוא התחמושת שיכולה לעמוד לרשותו... יעקב ביקש כאן ועכשיו לדעת כל פרט ופרט אודות מצבת כוחות האויב המדויקת.
ויאמר, למה זה תשאל לשמי; תשובת המנוצח הפתיעה את יעקב (וגם אותי)...
ענה לו בזה הלשון: הכוח שלי – היינו של האויב, תלוי בכוח שלך. אם אתה חלש הוא מתחזק, ואם אתה חזק – הוא נחלש ויכול לקרוס ולהעלם; אשר על כן אין לשאלה שלך תוקף, כי מצבת כוחות האויב תלויה ועומדת במצבת כוחותיך בזירה; אתה הוא הקובע איזו תחמושת תעמוד לרשות האויב ואיך היא תופעל עליך.
המדובר וכאמור במלחמת התודעה במוח– מלחמת הכל בכל, זוהי המלחמה שכיניתי אותה "מלחמת המלחמות" וגם זו היא המלחמה אשר מדאיגה את יעקב ומבקש לדעת כל דבר עליה, דרכי ניהולה, מצבת כוחות האויב, דרכי התגוננות, או בלשון צבאית בן ימינו, הוא מבקש לעשות הערכת מצב לטווח הארוך, והוא ביקש מהאויב השבוי שמחזיק בו לעת עתה תשובות. הוא התבקש על ידי יעקב שיברך אותו גם בנקודה הזאת; שירכך את כל הנתונים הקשורים בנקודה הזאת ושיבריך אותם בפניו, שיכרעו ברך בפני יעקב וישלוט בהם.
"המברך" ענה לו: בקשתך לא תקנית וגם דאגתך לא תקנית, כי אין קיום לנתונים שאתה מבקש לדעת על האויב. האויב קם לתחיה ברגע שהתודעה שלך נחלשת וסומכת על שולחנו של המוח המציאותי... ואותו האויב נעלם כאיננו ברגע שהתודעה שלך קמה לתחיה וחוזרת אל תכונת הניידות שלה במרחב ולקפץ בין רצף חוליות המידע...
למה זה תשאל לשמי; אשר על כן שאלת מצבת הכוחות שלי אינה תקנית...
אבל בעצם התשובה הלקונית הקצרה הזאת, הסתתרו נתונים ערכיים שלא היו נהירים ליעקב, וכאן בנקודה הזאת התרככו הנתונים האלה, וכרעו ברך בפניו.
ויברך אתו שם. יעקב מצא גם שם בנקודה ההיא ברכה, לא פחות ערכית מאחותה הראשונה.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל : כי - ראיתי אלהים פנים אל - פנים, ותנצל נפשי.
אני מעריך שכל מי שהגיע עד השורה הזאת יודע לעמוד על מושגים בסיסיים הקשורים במלחמה של יעקב ושל כל אדם באשר הוא, כמו תודעה, מוח, מציאות, מידע, תכונת הניידות, תכונת הרצף, שני חלקי המידע, ועוד... תסכימו איתי שקשה להסביר לאדם בן דורינו את פשר המלחמה הזאת – בין התודעה למוח... לפגוש איש ברחוב ולספר לו על המלחמה הקשה שמתחוללת בקרב האדם... הוא יתמה בפשטות: ומה ההבדל בין התודעה למוח? ופשוט למה שלא נהייה מציאותיים? ולמה אתה חושב שהתודעה יותר חכמה מהמוח... הוא יתעקש שוב, אבל מה ההבדל לכל הרוחות בין התודעה למוח? לך תסביר לו שבנוסף לתודעה יש גם תודעה מקורית שאיבדנו קשר עימה... והוא יזמין לך משטרה.
עבור האיש הזה מהרחוב, ועבור כל אדם באשר הוא ניסח מחבר התורה את הפרק הראשון בשביל להחזיר לאדם את המונחים המקוריים ובשביל להחזיר עטרה ליושנה; שנעמוד שוב מול המונחים המקוריים ונכיר אותם, שנכיר את התודעה המקורית שלנו ונעשה בה שימוש; ויש הרבה מה לעשות איתה- עד אין סוף...
והינה הכיר האדם את תודעתו המקורית על כל המונחים הקשורים בה; וכידוע לכם כאן צץ המיכשול השני ועצר שוב את התקדמות האדם עם התודעה המקורית שלו. התרחש כאן מין עימות בין המוח לתודעה, בין האדם למציאות, בין המונחים של האיש ברחוב לבין המונחים החדשים שצצו לפתע פיתאום ושינו מושגים ועולמות.
אם נרצה לדייק ולהצביע על רגע התחלת העימות, הרי הרגע הזה נוצר כאשר נפגש האדם עם המידע החדש; היינו ברגע שהבין האדם את המידע החדש וירד לעומקו, או אז הוא נפגש פנים אל פנים עם תודעתו וזהו רגע הביג בנג; כל המידע שזה עתה למד והפנים התפוצץ לרסיסים ואיים על כל מה שלמד והפנים. דווקא כאשר הבין סוף סוף את הדברים לעומקם; והסיבה היא כפי שתיארנו אותה לעיל: המוח! דווקא כאשר מעכל המוח את התמונה המקורית ויורד לפרטיה, או אז הוא קם על רגליו ודוחה אותה מכל וכל, מתנגד לה בכל כוחו, כי הרי לא יתכן להניח שתי הנחות- אחת מעל השניה: להניח קיום חוליות מידע בלתי מזוהות, ולהניח שהחוליות האלה הן רצופות. ההתנגדות מובנת ולכן היחיד ביקום שיכול לענות להתנגדות הזאת היא התודעה: בו ברגע ההתנגדות צריכה לקחת את המוח ביד ולטייל איתו, להראות לו את מה שהיא רואה באותו רגע, את רצף החוליות, את קיום התכונה, או אז הוא נרגע וחוזר בו מהתנגדותו, כי השיגה לו בזאת זיהוי נעלם אחד משני הנעלמים, הוא ראה את תכונת הרצף; ואם קיים הרצף – מותר להניח שקיימות חוליות מידע שהרצף הזה פועל עליהן; הנעלם השני גם נפתר והמוח מקבל את המשוואה. אולם החיים ממשיכים וחיש מהר צצה עוד משוואה בת שני נעלמים; התיאוריה של התודעה אומרת שיש רצף גם במשוואה השניה, ושוב המוח מתנגד לה אנושות והודף אותה, והיחיד ביקום שיכול להשפיע על המוח באותו רגע שיחזור בו מהתנגדותו – היא התודעה; בו ברגע היא צריכה לקחת אותו ביד ולחזור עימו על אותו טיול... זאת הדרך היחידה ואין אחרת.
היה ותתעלם התודעה מטרדת המוח ומנטל הטיול, אזי קורה בהמשך אחד מאלה או כל אלה ביחד:
המשוואה בת שני הנעלמים נופלת בין הכיסאות, ומי שמרים אותה ראשון הוא המוח שעושה בה כטוב בעיניו, לנגד עיניה המתייסרות של התודעה שיודעת במאות האחוזים שאין זו הדרך הראויה והנכונה לטפל במשוואה הזאת. אבל איך אומרים – אין לה להלין אלא על עצמה...
בהמשך וכאשר מתרבות המשוואות וחוזרת על עצמה התעלמות התודעה מהמוח ומהמעמסה הזאת... או אז ההתעלמות הופכת להתעלמות מכוונת – היינו להדחקה, ואת זאת יוצרת התודעה בעצמה כמנגנון להפסיק אחת ולתמיד את ייסוריה... היא לא צריכה להתייסר בכל פעם מחדש כאשר המוח מחליט מה שהוא מחליט... וכך ההדחקה הופכת להרגל עד שהתודעה מתרגלת לאופי עבודת המוח ומתמסרת לו, ובזה הרגע מתחילה לסמוך על שולחנו ומתחילה דעיכתה. זוהי התחלת הסוף של האדם.
אולם זהו רק פן אחד מהפנים הרבות של פגישת האדם עם המידע החדש. כתוצאה מהפגישה הזו נוצר כפי שראינו לעיל עימות בין המוח לתודעה ותוצאות העימות יכולות להשתנות – תלוי בהתנהגות התודעה בעימות הזה. הבאנו לעיל דוגמה קיצונית לאדישות התודעה שהפכה להרגל וממנה לדעיכה ולקריסה... בנוסף עמדנו על עוד שתי דוגמאות של התנהגות התודעה בעימות הזה: הדוגמה הנרחבת של יעקב אבינו בה נרשמה התנהגות פעילה של התודעה, והדוגמה הקלאסית של חוה אימנו בה הגיעה התנהגות התודעה לעצלנות טיפוסית – דרגה מתחת לאדישות.