קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 3 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 3)
אבל ישנו עוד פן נוסף הפוך על הפוך... וזאת כאשר התודעה לוקחת את השרביט לידה ומשעבדת את המוח; מנטרלת אומנם את התנגדותו, אבל גם מנטרלת חלק ניכר מתיפקודו. הוא מפסיק לנתח נתונים מסובכים ומסתפק "בניתוחי חרום בלבד" כמו לראות לשמוע לטעום לעשות דברים חיוניים... כל הפעולות אלה יוצאות לפועל הודות לעבודת המוח... אבל לחשוב, לנתח – הוא משאיר לתודעה שאינה יכולה לחשוב בעצמה, ולכן היא רק מכוונת את המוח ללכת לפי הכיוון שלה בלי לחשוב... כמו חייל שהולך בשדה האש אחרי מפקדו לטוב ולרע.
הפן הנוסף הזה מצוי ושכיח יותר בקרב משפחת האדם, כאשר התודעה מכוונת את המוח ומנטרלת את תיפקודו, או אז גם התמצאות האדם במרחב המציאות מתערפלת, כי נציג המציאות שבתוכו מנוטרל, לא עובד.
דוגמה על זאת הן כל הקבוצות הקיצוניות הפנטיות שפועלות בעולם מתוך עקרונות קבועים ומוגדרים שלא מוכנים לזוז מהם מילימטר. עוד דוגמה מוחשית: המתאבדים הלאומנים למיניהם שפועלים מתוך עקרון ברור ומוגדר. הקיצוניים למיניהם שמוכנים להרוג את ביתם, בלכתם כסרגל אחר עקרון כבוד המשפחה... יפתח הגלעדי שמתעד ספר שופטים את העיקרון שהלך עיוור אחריו... הקבוצות הרדיקליות הדתיות שפועלות גם מתוך עיקרון מנחה ומוגדר.
להזכירכם, התודעה מזהה רק את הכיוון הודות לתכונת הרצף שביכולתה לזהות... ולכן העיקרון הוא מוצר ממוצרי התודעה...
אני רוצה לקחת פסק זמן כאן ולהעיר: ואם כן, השרץ נמצא בשני הבתים ומטמאם: בביתו של המוח שמתנגד לתודעה והיא סומכת על שולחנו ודועכת, ואף בביתה של התודעה שמשעבדת את המוח ומתפוצצת עימו.
אם זכורה לכם המלחמה של יעקב אבינו בה הכריע את "האיש" שפלש אל תחומו וקיים בזירה הזאת את מאבק מוחו של יעקב בתודעתו. יעקב לא רצה מראש במאבק הזה ולכן הוא דחה את הפולש שכפה עליו את המאבק הזה והכתירו כאויב ואף נלחם בו וניצח אותו; הוא הצליח להוציא את "המאבק" הזה מסדר היום שלו...
אבל אם שוב זכור לכם, אין זכר בתיעוד המלחמה ההיא למלחמה בין התודעה למוח, ישנו תיעוד להתמודדות, למאבק, אך לא למלחמה שבה יש להשמיד את האויב ולמחוק את ישותו; התודעה של יעקב לא השמידה את המוח...נהפוך, הוא ניצח את המלחמה כאשר מוחו הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם תודעתו לטיול היומי שלה ברצף החוליות...
בסיום המלחמה, אם זכור לכם, קיבל את האות (נקודת הציון) "ישראל", וועדת הצל"שים רשמה בפניה את הטעמים הבאים:
כי - שרית עם - אלהים: כי נלחמת את מלחמת התודעה המקורית במוח המציאותי – ותוכל! וניצחת! ניצחת את המלחמה הזאת ומוחך הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם התודעה לטיול היומי שלה ברצף החוליות...
וכך אני עונה על הנקודה שהערתי לעיל: התודעה לא יכולה "לחשוב" בלי המוח – הגם והיא רואה בבירור את הכיוון ומזהה אותו; היא צריכה את המוח בשביל להתקדם בכיוון שלה. המוח מאידך יכול לחשוב בלי התודעה אך שרשרת המידע ממנה ניזונה החשיבה שלו מוגבלת היא בהחלט, בעוד שרשרת המידע ממנה ניזונה התודעה אין לה גבולות ולא סוף, לכן הדרך הטובה ביותר היא ללכת שניהם שלובי ידיים ולקפץ "בחוכמה" בין החוליות הרצופות שאין להם סוף... גם לדעת להתקדם וגם לדעת לאיזה כיוון; גם יפה גם אופה.
פסק הזמן נגמר ואנו חוזרים אל התודעה שהשתלטה על המוח וניטרלה אותו; זה הפן השני והשכיח שעלה לאויר כאשר נפגש האדם עם המידע החדש והבין אותו לעומק. לציין, הקבוצות הקיצוניות שעסקנו בהם לעיל – לא נפגשו עם המידע החדש ולא זיהו את מנגנון התודעה המקורית, הם בני הדור הריק שלנו שגם את התודעה המחופשת אינם מזהים...
אולם אני מדבר על הפן השני שנגזר מהאדם אשר כן נפגש עם המידע החדש וירד לעומקו... המדובר באדם שתודעתו ניטרלה את מוחו כתוצאה ישירה מהמידע החדש שהגיע לאוזניו וערב לה... הוא הבין את המידע התיאורטי הזה לעומק וגם הבין את מקום התודעה המקורית ותפקידה במרחב.
לציין שכל המידע החדש שקיבל והבין – קיבל והבין ברמה התיאורטית; הוא הבין את החומר היטב ולעומק, וכתוצאה מהבנתו זו החליט לתת מעתה משקל לתודעתו, ולהוציא את זכות הוטו ממוחו שלא יסרב באופן אוטומטי לתודעה... תארו לכם אדם שחל בו השינוי הזה בין לילה והחל מהרגע הזה הוא צריך להתחשב בתודעתו ולא לשעות למוחו באופן מיידי. אדם כזה יכול להגיע לבית חולים לחולי נפש כבר לאחר שעות ובמקרה הטוב. כן הוא יכול להשתגע... "מה לעשות במקרה הזה?" ישאל את עצמו, האם ללכת כמו תמיד לפי השכל הישר המציאותי או ללכת לפי הכיוון הברור של התודעה שלי? קחו חתך של שעה אחת מחייכם ונסו לספור כמה פעמים יכולה לעלות השאלה הזאת.
והבה נגיד שהחלטתי במקרה פלוני לשבור את הכלים וללכת על פי צו התודעה שלי, אולם שום דבר לא יבטיח שהסביבה תקנה גם את ההחלטה שלי ותתיישר איתה. בכל אופן תגובת הסביבה תשפיע ללא ספק גם על הטעם שיישאר בפה לאחר המקרה, והספק יחרחר בי שמא שגיתי בהחלטתי.
מאידך, ואם אשעה לשכלי הטוב – תודעתי לא תיתן לי מנוחה... ואני מנסה לתאר רק מקרה אחד מתוך עשרות שיעמדו בתור לקבל את החלטתי ואת גזר דיני מידי שעה בשעה!
וכך לאחר מספר מקרים שבחשתי בהם באופן מקורי, מנגנון ההגנה שלי מפני שיגעון יפעל אוטומטית ואפסיק להחליט. עדיף לא להחליט מאשר לחיות בספק מתמיד... עדיף אי-עשייה מאשר עשייה ספוגה ביסורין... ידי וכעבור מקרים ספורים יהיו קשורות, עקודות... אינני יודע מה לעשות, מה להחליט, ימינה או שמאלה- או הכי נכון לעצור בלי ללכת. אני חושב שאלך על האופציה האחרונה בשביל להציל את השפיות שלי.
בנקודה זו עולה התהייה: אז מה עושים... אני כן רוצה לחזור לתודעה המקורית שלי, שתלך בשילוב ידיים עם המוח ונדהור כולנו ביחד לכיוון הנכון... איך מבצעים את זה? איך מוציאים את ההלכה התיאורטית הזאת למרחב המעשה?
זו למעשה התהייה שעונה עליה מחבר התורה, בתיעוד המאבק של יעקב אבינו. המאבק שתועד וכפי שראינו, לא היה בין תודעת יעקב כנגד מוחו, אלא היה בין יעקב כנגד הרעיון שמייצג את הניגוד השורר בין התודעה למוח. יעקב לא יכל להתעלם מהניגוד הזה כי הוא קיים – אך ביקש להדוף אותו, להביע את שאט רוחו מעצם קיומו... יעקב ביקש להעזר במידע התיאורטי בשביל להדוף באמצעותו את עצם הניגוד. זה הטבע של יעקב ודרך החיים שלו. עמדנו על זאת בפרשת נזיד העדשים, וראינו בבירור על איזה אסכולה יעקב אבינו נמנה.
מכאן המסקנה שיעקב אבינו השתמש במידע התיאורטי והעמיד אותו לרשות דרך החיים שלו, לרשות הנטיה הטבעית שלו. וכשאני אומר מידע תיאורטי – כוונתי לתמונה השלמה המקורית שניתן להציץ בה מתוך אחת משבע ההגדלות שצילם עבורינו מחבר התורה. אני מאמין שיעקב אבינו לא היה לו את הצורך בהגדלות האלה של התורה כי הוא גדל אל תוך התמונה המקורית; קיבל אותה מאבותיו.
ולתהייה שוב: מה עושים!
בוחרים בדרך חיים המבוססת על התמונה המקורית ומגייסים את המידע התיאורטי לרשותם. המדובר בתהליך שיכול להתרחש ולהגיע לשיאו על פני שנים רבות, ולבטח יהיו בו עליות וירידות וטעויות וכישלונות והצלחות ואכזבות ומה לא...
אדם שמחליט מתוך בחירתו החופשית בדרך חיים כזו – יכול להשתמש "במידע התיאורטי" בתור מפה לכל דבר שיקפל וישים בכיס, וכאשר מאבד את הדרך – מוציא פשוט את המפה מהכיס מעיף מבט וחוזר אל דרכו. אדם כזה גם במדבר סהרה לא ילך לאיבוד כי יש לו מפה בכיס, וזה היתרון שלו; המידע התיאורטי תמיד יעמוד לרשותו...
וגם אם יפול ויכשל ויתאכזב או פשוט ישכח את הטעם של פעם... תמיד יוכל להחליט ולחזור אל יציבות תודעתו ומוחו; לו יש "מפה" בכיס שתכוון אותו ישירות אל התודעה המקורית... בעוד לאחרים אין את היתרון הזה, כי גם אם ירצו יום אחד לבקר בדרך פלונית ששמעו עליה ולנסות אותה--- אין בכיסם מפה.
סיכומו של דבר. מי שקולט את המידע התיאורטי ומחליט לעשות בו שימוש מיידי – יסכן בהכרח מה שנותר מהיציבות שלו, הן התודעתית והן המציאותית שהמוח אמון עליה. תוך זמן קצר מקבלת ההחלטה "הנכונה" לכאורה – מוחו יהיה מנוטרל וגם מה שנותר מתודעתו; זהו אפקט העימות הראשון כשאתה מעמיד את המוח מול התודעה וכופה עליהם את הפגישה הזאת... אף אחד לא מקבל את קיום השני, פשוטו כמשמעו, ולכן כל אחד מקבל את החלטת השני כהחלטה כפויה- שנכפתה עליו, וכך מתחיל השלב הבא בו שובתים שניהם מכל פעולה; זה במקרה אחד, וישנם אפקטים אחרים לפן הזה, כמו טלטלת דרסטית ביציבות שנקראת בשפה המקצועית שיגעון.
אביו של יעקב, יצחק, הגיע אל המעמד המסוכן הזה, כאשר קיבל מאביו את התמונה התיאורטית המושלמת, והגיעו שניהם ביחד עד ההגדלה השלישית (היום השלישי)... יצחק אבינו הדרדר עד לתהום בו מצא את ידיו קשורות, בלשון התורה "עקודות" – והיה על סף אובדן אילולא אביו הגדול אברהם שהבחין באפקט הזה שפועל על בנו והתיר את ידיו מיד. הפרטים הדקים שנכללו בתמונה הזו מרתקים (בראשית, כב). זו אחת התמונות שעולות מתוך פגישה כפויה בין מוח-תודעה, ומחבר התורה החליט להוסיף אותה ליתר התמונות.
בכל אופן, יעקב אבינו ניצל מהמעמד המסוכן הזה, כי פגישת תודעתו עם מוחו התרחשה במסגרת אורח החיים שאימץ לו זה מזמן.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל : כי - ראיתי אלהים פנים אל - פנים, ותנצל נפשי. – לא לשכוח, "אלהים" זה "תודעה מקורית".
ויקרא יעקב שם המקום פניאל : הביא יעקב אבינו את חוברת ההשגים שלו, וציין בה את נקודת הציון שזה עתה הגיע אליה ושמה "פניאל".
כי - ראיתי אלהים פנים אל - פנים, ותנצל נפשי. יעקב אבינו רשם בחוברת שלו רק את ראשי התיבות של ההישג– "פניאל", הוא כבר יבין כאשר ידפדף בחוברת שלו ביום מן הימים ועיניו יפלו על המילה "פניאל"... אבל אנחנו, הקוראים, לעולם לא נצליח לפענח ראשי תיבות של מושגים אישיים, כה אינטימים... ולכן היה על מחבר התורה להוסיף ולהסביר:
כי - ראיתי אלהים פנים אל - פנים, ותנצל נפשי. יעקב אבינו ראה בזאת הישג; ובעצם רק אז הבחין באורח החיים שלו שבמסגרתו התקיימה פגישת "מוח-תודעה" שהתקבלו במהלכה הכרעות והחלטות... ולמרות הפגישה וההחלטות – יעקב האיש נותר שפוי עם ידיים חופשיות... את זאת הוא ראה כהישג והוא זקף אותו לדרך החיים שאימץ לו זה מזמן. אביו יצחק ייאשר בוודאי את ההישג של בנו ויחתום עליו בעשר אצבעות.
ויזרח - לו השמש, כאשר עבר את - פנואל; והוא צלע על - ירכו . וכך עבר יעקב את "הלילה" שלו; את חצי היום הנגזר מהיום השלם – מהתמונה המקורית השלמה.
להזכירכם, "הלילה" מכיל את המידע הבלתי ידוע החשוך שהאדם עוד לא גילה, ובלילה הולך האדם לישון על המידע הזה... לחשוב עליו, איך אני קוטף אותו מחר, איך אני שולט בו, איך אני יוצר את הזיקה שלי אליו... הוא חושב בקווים כלליים מאוד ולמעשה כאן ברגעים האלה האדם מתבודד עם עצמו ויורד אל המצולות שלו...
כאן ברגעים האלה נוצר הקשר בין התודעה למוח, והתודעה מנסה לקחת את המוח לטיול היומי שלה בשביל להראות לו את רצף החוליות. ממש ברגעים האלה מתקיימת הפגישה בין השחקנים הראשיים– המוח והתודעה, ופגישה זו יכולה להימשך עד עלות השחר, עד שקם האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים נכנסים לזירה... או אז תוקף ה- "לבד" פוקע, ופגישת העסקים "מוח-תודעה" מסתיימת. במילים האלה (בערך) פתח מחבר התורה את תיעוד פגישת המטה "מוח-תודעה" של יעקב:
ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר...
קראנו בעיון את פרוטוקול הפגישה ובחננו בעין חדה כל מה שהתחולל בתוכה.
ויזרח - לו השמש, הלילה נגמר והשמש זרחה, יום העבודה של יעקב התחיל, גורמים זרים נכנסו לזירה האישית של יעקב, ותוקף ה-"לבד" בזירת יעקב פקע... פגישת העבודה "מוח-תודעה" הסתיימה.
מחבר התורה רושם לנו להלן סיכום מתומצת לפגישה הזו בן שני סעיפים עיקריים:
1. ההישג שרשם לו יעקב בפיסגת "פניאל".
2. הנזק הקל שנגרם לו במערכת ההיגוי.
עם שתי נקודות הציון האלו יעקב יוצא ליום העבודה שלו.
ויזרח - לו השמש, כאשר עבר את - פנואל; והוא צלע על - ירכו. – מכחול של אומן...
על - כן לא יאכלו בני - ישראל את - גיד הנשה אשר על - כף הירך, עד היום הזה : כי נגע בכף - ירך יעקב, בגיד הנשה.
למעשה כבר השלמנו את המונח "יִשְׂרָאֵל" ועמדנו על שני חלקיו: יִשְׂרָ-אֵל, נותר לנו עוד מונח הנגזר ממנו שיחבר אותנו עם ההגדלה החמישית ועם יתר המונחים שיצאנו ללקט, במטרה לחזור מוכנים ומזומנים לתמונתינו... המונח הוא "בני ישראל".
מי הם בני ישראל? מי הם הבנים האלה?
בשביל להגיע אל עומק המונח, עלי לדעת של מי הם בניי... אני מכיר את השכן, אבל הם דומים לי יותר.
"בן" בא משורש הפועל לבנות, בדרך כלל בונים בית, בניין, עיר... אבל גם בונים מחשבה, רעיון... באחת התמונות שעברו עמדתי על המונח "המים אשר מתחת לרקיע" – היינו המציאות, כל המידע שזיהה האדם ובנה דרכו את המציאות, את הטכנולוגיה החדשה, את המכונות, את המטוסים... עם זאת, הדגשתי, שהאדם והלכה למעשה לא ייצר את המטוס אלא זיהה את המטוס; העשייה שלו בפועל הסתכמה בזיהוי המידע. ומישהו באחד האתרים שפרסמתי בו את המאמר הגיב על הנושא בזה הלשון:
"אני חשבתי עד עכשיו, שיש הבדל בין "תגלית" לבין "המצאה" – אנחנו יכולים "לגלות" דברים שנמצאים בעולם (למשל לגלות את החמצן, את האש וכו') ואנחנו יכולים גם "להמציא" דברים חדשים שעדיין לא נמצאים בעולם (למשל העגלה, המטוס וכו').
אתה טוען שלמעשה כל ה"המצאות" הן בעצם "תגליות", ואני שואל – מניין לך? מניין לך שהמטוס ( למשל) היה קיים מאז ומעולם?"
זאת תשובתי:
"אתה מבחין בין תגלית להמצאה וקורא למטוס " המצאה "... שאלתך אם כן – מניין לי שהמטוס היה קיים מאז ומתמיד בעולם?
ובכן תסכים איתי שאילולא הגלגל לא היינו מגיעים אל המטוס... ולמעשה אילולא עוד מליארדי המצאות שקדמו למטוס לא היינו מגיעים אליו. כלומר "ממציא" המטוס אסף את כל ההמצאות שקדמו למטוס כולל אין סוף חוקים ותורות ותיאוריות, ובנוסף מצא עוד "רעיון " שלא חשבו עליו קודמיו, צירף אותו לבישול והינה המטוס התרומם בעזרתו באוויר. אם נפריד את "הרעיון" שלו מהסיר שבישל בו את המטוס, האם יכל להיות לרעיון הזה קיום לפני חמשת אלפי שנה? כמובן שלא, כי ללא הרעיונות שקדמו לו – לא יכל להיות לו קיום...
וכך אני יכול להגיע עד הגלגל ולעמוד מול אותה השאלה: האם הגלגל הוא תגלית שהיתה מאז ומתמיד במרחב או המצאה שרק עכשיו נולדה במרחב? וגם עם השאלה הזאת אתמודד בעזרת אותו הפרנציפ: אילולא מליארדי רעיונות וחוקים ותורות ותיאוריות שקדמו לגלגל – לא היינו מגיעים אליו, וממציא הגלגל פשוט אסף את כל הממצאים שקדמו לו, הוסיף עוד רעיון שבאמצעותו ניתן לחבר בין הממצאים שהיו במרחב והינה נולד הגלגל. במילים אחרות, הוא " זיהה " את הרעיון שחיבר בין יתר הרעיונות שהיו פזורים לפניו, היינו בין שרשראות המידע השונות שהיו פזורות לפניו, וכאשר התחברו כל השרשראות ביחד, נוצרה שרשרת מידע ארוכה שנראית " חדשה " אך אין היא אלא אוסף של מליארדי שרשראות שכן היו קיימים לפני כן, אבל עכשיו אנחנו רואים את כולם ביחד וחושבים שיש בידינו משהו " אחר ", חדש, המצאה...".
רציתי לאמר שהגלגל והמנוע הם למעשה הבנים של המטוס שבנו אותו; יש למטוס עוד מליארדי בנים – תגליות שקדמו לו, שבנו אותו... לא במקרה שתי האותיות "בן" מופיעות במילה "אבן" שבונים בה בית, ולבנה, וגם "תובנה" שבונים ממנה רעיון, ותבנית, ו"תבן" שמופיעה בתנך גם בהקשר לבניה:
לא תאספון לתת תבן לעם, ללבן הלבנים – כתמול שלשם: (שמות ה, ז)
זה היה רגע של עברית; נחזור ברשותכם אל הבנים.... והבנים כידוע בונים את המשפחה. לי יש ארבעה בנים ואני אומר "אלה הבנים שלי", אבל השאלה היא – מאיפה הגיעו הבנים האלה אלי? מי הם הבנים האלה?
איזו שאלה... יום אחד הלך החשמל ונשארנו בלי טלוויזיה. והזרע מצא את הביצית והופ יש לנו את ארז, הוא הבכור שלי שנושא את המטען הגנטי המדויק שלי ושל אישתי ושל כל הדור שלנו. מבנה גופו הפיזי והתנהגותו ויכולתו הפיזית דומים מאוד לנו, וגם דומים לבני הדור שלנו, דומים פחות – אבל דומים.
אף אחד לא יטעה בזיהוי המוצא של ארז וגם בלי לשלוח דגימת די.אנ.איי למעבדה. ארז הוא בן למשפחת האדם; בן למשפחה ממוצא יהודי דווקא, התנהגותו ומבנה גופו ועוד נתונים יעידו על זאת, ואם תרצה להצביע על המשפחה "המצומצמת" שלו – עליך לבחון איזה 15 מליון תמונות וכשתגיע לתמונת הוריו תוכל לזהותם בקלות כי הוא מאוד דומה להם. יש לי תמונה כשהייתי בגילו שקשה לעמוד על ההבדל בינינו. ואם תרצה להיות בטוח במאה אחוז שהוא הבן שלנו – דבר איתו והשווה את התנהגותו עם התנהגות הוריו, כך תהיה רגוע יותר... ואם אתה עומד על זה לאמת את מוצאו ואת משפחתו ואין לך זמן לכל הבדיקות האלה– אתם יודעים מה זה לבחון 15 מליון תמונות..? – אם כן קח דגימת די.אנ.איי של הוריו ושלו ושל עוד איש מבית הכנסת שלו ושלח למעבדה.
וכאן מגיעים לשאלת השאלות. ומה קורה עם התודעה? מה קשר התודעה למטען הגנטי? האם המטען הגנטי נושא אותה?
מטען גנטי הוא החומר התורשתי שעובר ביצורים חיים וגם בבני האדם. "לחומר" הזה שמכיל את המידע התורשתי יש קיום, אנחנו מזהים אותו וקוראים ליחידת המידע הבסיסית שלו "גן". את המידע התורשתי, או אם תרצה את חוליות המידע התורשתיות – זיהה האדם בחומר שעשוי ממנו היצור החי, וקרא לקבוצת החוליות הללו די.אנ.איי או אר.אנ.איי, ויש עוד מאות שמות בממלכת הגנטיקה שקידד האדם דרכם את חוליות המידע שזיהה.
השאלה היא, מה קורה לחומר הגנטי הזה ביצור מת, היינו שהיה חי ולאחר מכאן מת, האם החומר הגנטי שלו ימשיך להתקיים?
כמובן שכן. גם שערה שתולשים מאדם מת – נושאת את אותו המידע התורשתי שהיה קיים עוד לפני שהאדם מת. אולם כולנו יודעים שלאותו חומר תורשתי ישנן יכולות שמייצרות חיים, יש לחומר הזה למשל יכולת לשכפל את עצמו, ליצור אנרגיה... מה מביא את החומר הזה להפסיק את פעולתו ולהפוך לדומם?
אנחנו יודעים למשל, שדבר שאין ביכולתו לייצר בעצמו אנרגיה – אינו מוגדר כיצור חי, הגם והוא מורכב מחומר בעל מטען תורשתי, כמו הנגיפים למשל... אם כן הבה נפשיט את העניינים ונקרא לתכונת ייצור האנרגיה העצמית – כתכונת החיים, והשאלה היא מה מביא לשינוי בסטטוס החומר הגנטי – ממייצר חיים לדומם שהפסיק לייצר חיים?
התשובה וכמובן פשוטה: שינוי בתנאים אשר היה שרוי בהם החומר הגנטי, כמו מזג אוויר, או נגיף, או כל דבר שנטפל אל החומר או לחילופין הסתלק ממנו ושינה את הסטטוס שלו – היינו גרם לו להפסיק את פעולתו. יותר לי לקרוא לפולש הזה "חולית מידע" כי חייב להיות לפולש הזה קיום פיזי, ואין "חומר" פיזי שאינו מקרין מידע; כל החומר ביקום משקף "מידע".
במקביל יש להניח שגם מה שגרם לחומר הגנטי הזה לפעול ולייצר חיים – הוא שינוי בתנאים שהיה שרוי בהם. היינו חולית מידע שנכנסה לחדר והפיחה בחומר הזה חיים; שהפעילה את החומר הגנטי הזה. כמובן אני מניח הנחה מאוד גסה וכאילו החומר הגנטי היה קיים ומזומן מאז ומתמיד או אז באה חולית מידע "זרה" והפעילה אותו, וגסות היא להניח שהחומר הגנטי נוצר מאליו, ועל גסות שכזו יכל לזרוק אותי כל חוקר חיים מכל המדרגות.
עם זאת וגם אם אפרק את החומר הגנטי לחתיכות ואת בנייתו לשלבים – ההנחה שלי תיוותר בעינה: שינוי מה גרם לקיום ההרכב הראשון הבסיסי ביותר של החומר הגנטי, שהלך והתפתח עד שהגיע למימדיו הגנטים, לתולעת או לאדם או לנגיף.
במילים אחרות, אני חייב להניח שהיו מספר חוליות מידע רצופות אך רדומות בשרשרת המידע הגדולה, ובאה מאי-שם חוליית מידע ניידת, זיהתה את הרצף שלהן והצטרפה אליהן, שינתה אותן ואף לא עזבה אותן בכל שלבי התפתחותן – אחרת לא היה להתפתחותן את "תהליך" התפתחות שיש לו התחלה... כל חומר גנטי התפתח מנקודה כלשהי עד לנקודה כלשהי. באופן הזה איפוא ניתן לראות את מעבר החומר הלא-חי לחומר החי.
באופן הזה אני רואה את המעבר – אינני מסביר אותו; כי בכל הסבר או תיאוריה, חייב אני לראות את קיום "הרצף" הבסיסי והרדום בחוליות המידע החונות על שרשרת האם, וחייב אני לראות בצמוד אליהן את קיום החוליה הניידת שזיהתה את תכונת הרצף שלהן והצטרפה אליהן – היינו שהפיחה בקבוצת החוליות הרצופות הללו את תכונת הניידות (החיים), כי מרגע הצטרפותה מתחילות להיות ניידות ולקפוץ משלב לשלב; תהליך של התפתחות מתחיל לפעול עליהן שמגיע לשיאו בשלב מאוחר.
הוא אשר הזכרתי לפני מספר עמודים: התודעה האנושית במהותה היא חולית מידע ניידת, וזה מה שמבדיל אותה מיתר החוליות הרצופות והרדומות החונות ברצף על שרשרת-מידע האם האין-סופית. חוליות רצופות אלה ממתינות לחוליה ניידת שתגיע אליהן ותתביית עליהן; שתזהה את הרצף שלהן. במילים אחרות שתפיח בהן רוח חיים; שתעביר אותן מחומר דומם לחומר חי ונייד.
זו בעינה הפונדקאית של כל התיאוריות:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. התודעה האנושית, "אלהים", חולית המידע הניידת הזו, נולדה אל תוך שרשרת מידע בעלת חוליות רצופות ורדומות עד לאין סוף. היא יצאה לטייל בשרשרת הזו ולזהות את רצף החוליות השרועות לידה. מסעה התחיל מהארץ.
אותה הנוסחה צוירה בהמשך "למתחילם" שלא הצליחו לעמוד על התמונה המלאה מבראשית...
וייצר יהוה אלהים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.
להזכירכם...
"יהוה": זה שם הקוד של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית הרצופה.
"יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.
"אלהים": המנחה, המדריך, המכוון שעומד בראש מרכז השליטה של האדם החושב.
"יהוה אלהים": הדינמיקה הפועלת במרחב שמשמשת גם כמנחה וכמכוון לתודעה האנושית אשר מבחינה בדינמיקה הזו, ורואה בה כאב-הכוונה לכל דבר.
וייצר יהוה אלהים את - האדם, עפר מן - האדמה, – האדם, או אם תרצה חוליות המידע של החומר הגנטי של האדם בכל שלב משלבי התפתחותו, חוליות מידע אלה הן חלק מעפר האדמה, היינו הן יושבות כחוליות רצופות רדומות ליד חברותיהן מאותו חומר היסוד של היקום.
ויפח באפיו נשמת חיים; או אז הגיחה מאי-שם חולית מידע ניידת וזיהתה נתח רצוף של חוליות האדם, קטפה אותן מהשרשרת וביקשה לנוע איתם, להתפתח בעזרתן, לטייל בחברתן... בזאת הפכה אותן מחומר רדום לא חי לחומר חי ונייד; היא נפחה באפם חיים ומעכשיו הם חומר פועם ונושם...
ויהי האדם לנפש חיה – באופן הזה, לסכם, חוליות המידע של האדם כגוף, כמכונה, הופכות להיות ברייה בעלת רצון לחיות, לנוע, לנפוש במרחב השרשרת האין-סופית. [הפועל לנפוש בא משורש המילה פישון – הוא הנהר האחד של גן עדן; היינו הצינור היחיד והשלם המאפשר גישה לשרשרת השלמה].
וייצר יהוה אלהים את - האדם, עפר מן - האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. הוא שצויין בבראשית... חולית המידע הניידת, היא התודעה, יצאה לטייל בשרשרת המידע ולזהות את רצף חוליותיה. היא זיהתה את רצף חוליות הגוף האנושי, התבייתה עליהן וביקשה לצאת לטייל בחברתן, או אז הפך הגוף הזה מחומר נח לא חי לחומר חי ונייד.
התודעה איפוא בונה את המסלול שלה באמצעות הגוף האנושי. לפני שזיהתה אותו – היא היתה רק מרחפת מעל שרשרת המידע, ביקום... ללא שום כיוון וללא שום מטרה; זאת כי לא יכלה לרשום שום נקודת ציון מעל שרשרת המידע הגם והיתה לה זהות – אך לא היה לה גוף. התודעה היתה אחד משלושת הגורמים שתיעד מחבר התורה בפסוק השני, מיד לאחר שהציג את התמונה השלמה בפסוק הראשון. בפסוק השני ביקש להתחיל במלאכת הגדלת התמונה והפשטתה בשביל שהאדם יקלוט אותה... וכך הוא ציין בפסוק השני את מעמד שלושת הגורמים שבנו את התמונה המלאה עבורינו: התודעה, המידע, והארץ.
למעשה "הארץ" היא חלק מהיקום, משרשרת המידע, אולם מחבר התורה נתן לה מעמד משלה כי היא מהווה את נקודת הציון הראשונה שממנה התחילה התודעה את מסעה בשרשרת המידע. וזה היה מעמד התודעה:
ורוח אלהים מרחפת על פני המים. התודעה, ולפני שזיהתה את הגוף האנושי, פשוט ריחפה מעל פני שרשרת המידע. וכאמור היא לא יכלה לרשום שום נקודת ציון בריחופה הגם והיתה לה זהות, כי חוליות המידע שריחפה עליהן שיקפו חומר, היא הסתובבה ביקום העשוי מחומר, אך היא בעצמה לא שיקפה חומר, היא היתה חולית מידע ללא חומר, ולכן וכאשר פגשה בחומר – היינו בחוליות-מידע ששיקפו חומר – ביקשה להיות דרכן; להיות באמצעותן, שתתקיים באמצעותן; שבאמצעותן תוכל לרשום נקודות ציון מעל שרשרת המידע שמרחפת עליה; והוא אשר אמרה:
ויאמר אלהים – הדבר הראשון שאמרה כאשר פגשה את חוליות המידע ששיקפו חומר:
יהי אור; שתהיה לחוליות הרצופות שפגשה בהן השתקפות פיזית. יהי – מהפועל להיות. האור חושף את הדבר הנסתר תחתיו שעוד לא נראה; והתדועה אומרת, מביעה את הרצון שלה, שהאור הזה יחשוף עבורה את השתקפות החוליות הפיזית.
ויהי אור. וההשתקפות הפיזית של החוליות נהייתה. ברגע זה נוצר לתודעה קיום פיזי – היינו גוף אנושי. ברגע זה נוצר אדם; היינו גוף אנושי בעל תודעה, נשמה.
מאותו רגע יכלה התודעה להתפקד כזהות פיזית ולרשום על פני שרשרת המידע את נקודות הציון שלה. ושוב, פעם היתה לה זהות ללא קיום פיזי, ועכשיו יש לה זהות עם קיום פיזי.
אם כן, התודעה, ומאותו רגע שהשיגה את הקיום הפיזי שלה – כבר לא מרחפת ללא שום מטרה מעל שרשרת המידע. מעכשיו היא יכולה לרשום את נקודות הציון שמגיעה אליהן על שרשרת המידע ונקודות אלה כבר נקראות הישגים, ולכן ניתן להגיד שהיא כבר בונה את ההשגים שלה על שרשרת המידע בעזרת הגוף האנושי, הישג אחר הישג, נקודה אחר נקודה...
אולם ולדאבוננו, התודעה לא רק בונה – היא גם מחריבה... עמדנו לעיל על תכונות ההשמדה העצמית של התודעה, כאשר מתמסרת כל כולה למוח וסומכת על שולחנו, או כאשר משעבדת את המוח ומנטרלת אותו... בשני המקרים היא מביאה על עצמה חורבן, וכל אבני הבית שבנתה מתמוטטים להם אבן אחר אבן, הישג אחר הישג, כלומר כל נקודות הציון שרשמה בעזרת הגוף על שרשרת המידע – נמחקות כאינן...
לציין, הגוף עצמו משמש לתודעה כמחסן להישגים שהגיעה אליהם, הוא מאחסן עבורה את כל נקודות הציון שהגיעה אליהן וכידוע, המוח הוא המכונה המשוכללת ביותר לתיוק נתונים ואיחסונם. אולם נכון הוא להגיד שהגוף האנושי הוא לא רק מחסן משוכלל כי-אם מחסן נייד שרמת שיכלולו גם ניידת. במילים אחרות, הוא יכול לאחסן מידע ובאותה מידה גם לאבד מידע, תלוי בסטטוס הניידות שלו – אם הולך קדימה או נסוג אחורה.
ולדאבוננו שוב, התודעה נסוגה אחורה ומשמידה את אשר בנתה... ואיתה הגוף; הוא מאבד יחד איתה את כוחו ונסוג אחורה... כוחו הוא בכוח איחסונו, והמידע שאיחסן הולך ומתרוקן, יחסית לקו אליו נסוגה השותפה שלו- התודעה, עד שהוא מתרוקן מכל שביב של מידע הקשור להתקדמות התודעה, כי הרי התודעה כבר מושבתת כליל ואינה זקוקה לשום נקודת ציון לזנק ממנה... וזה רגע הקריסה המקיף, המוחלט, זה רגע המוות; רגע פרידת התודעה מהגוף, כי הרי לא נותרה סיבה לקיום השותפות ביניהם; לא נותר בו שום מידע רלוונטי להתקדמותה, וממילא היא אינה מתקדמת עוד בפועל; לתכונת הניידות שלה כמעט ולא נותר זכר.
ולמרות הסיפור העצוב הזה, יש לעמוד כאן על עוד נקודה מסויימת ולבודדה מרוח הסיפור... כידוע, לסיפור העצוב הזה היה סוף טרגי; התודעה הלכה ודעכה והגוף איתה, עד שבסופו של יום לא היה לה מה לעשות עם השותף וגם הוא לא היה לו מה להציע לה והחגיגה הסתיימה; הגוף קרס והתודעה נפרדה ממנו.
הגוף קרס ומת והיא נפרדה ממנו, אבל היא לא מתה עם קריסתה, יש לה עדיין זהות הגם ואיבדה את הקיום הפיזי שהשיגה בעזרת הגוף. אומנם ועם פרידתה איבדה בנוסף הרבה כוח מתכונת הניידות המקורית שלה, אולם ושוב, זהותה כחוליית מידע ניידת – קיימת. ושוב היא תשאף להחזיר לעצמה בשנית את הקיום הפיזי, כי הדבר יעזור לה להעלות את תכונת הניידות שלה אל רובד שניתן לרשום בן נקודות ציון, או אז תוכל להתקדם בשרשרת המידע ולא להסתפק בריחוף ללא תכלית.
אם כן, זהות חוליית מידע ברגע פרידתה, אינה זהה לזהותה עם כניסתה לגוף הנייד... בתקופה שהותה הקצרה עם השותף היא חידדה תכונות מסויימות וגם נסוגה מתכונות אחרות כמו: אומץ, רפיון לב, חמלה, אכזריות, רחמים, גבורה, מוג לב, עיקשות, שרירות לב, גאווה, קוצר רוח, רום לבב, נדיבות, קמצנות, תושיה, עצלות, חריצות, אנוכיות, ענווה, שחצנות...
לאמיתו של דבר, אין המדובר בתוכונות זוגיות כי אם בתכונה אחת שהצמדנו לה בשפה האנושית שני קוטבים בשביל לדרג אותה מאחד עד מאה... כמו אכזריות וחמלה. שני הקוטבים האלה מתייחסים והלכה למעשה לאותה התכונה ששיאה מגיע לחמלה (100) ויורד עד לתחתית הדירוג – לאכזריות (0). כנ"ל כל יתר התכונות... אולם והלכה למעשה המדובר בתכונה אחת ויחידה שמקורה בתכונת הניידות של התודעה והשפה האנושית פירקה אותה למספר תכונות במטרה מוצהרת לזהותה ולעמוד על הדירוג שלה.
אינני יודע לתאר את התכונה המקורית הזאת מעבר לשם התואר המקורי שלה: "ניידות". אינני גם יודע להעריך את דירוג התכונות המרכיבות את תכונת האב "ניידות"; לדוגמה, איזה דירוג של "חמלה" אמור להיות ב"ניידות" המקסימלית? הדירוג 100 יכול לעכב דווקא את הניידות, כי אתה יכול לרחם בזאת גם על האכזריים ולהגביר את כוחם - דבר שיחליש את כוחך... כלומר גם מידת האכזריות אמורה לתרום לתכונת הניידות... באותו משקל ניתן לשקול את הגאווה והענווה, את הנדיבות והקמצנות... מה הוא הדירוג הנכון של כל אחת וחאחת מתכונות הבת שיביא לדירוג המקסימלי של הניידות?
הוא הוא מאמר התודעה בהגדלה השישית, ואני נאלץ שוב לגנוב מתוכה מספר תווים...
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו
צלם: הוא צילום רנטגן של תכונת הניידות המקורית בתודעה.
דמות: גם היא צילום רנטגן של תכונת הניידות, אבל באדם. דמות היא דמוי תכונת התודעה באדם.
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – זו המקבילה לאימרה שעמדנו עליה לעיל:
ויאמר אלהים יהי אור: שתהיה לחוליות הרצופות שפגשה בהן התודעה השתקפות פיזית. שיחשוף האור עבורה את השתקפות החוליות הפיזית, היינו שיווצר לתודעה קיום פיזי; גוף אנושי בעל תודעה. (פירוט לעיל).
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: שהקיום הפיזי של התודעה ישקף את תכונת הניידות של התודעה לפני שהזדווגה עם הגוף, וגם אחרי זיווגה עם הגוף והפיכתם ליחידה אחת. כלומר שגם תכונת הניידות של האדם תשקף את ניידותה של התודעה. וכאן מתעוררת בעיה: תכונת הניידות של האדם מורכבת משני גורמים: ניידות התודעה + ניידות "היחידה" שבה התודעה היא חלק בלתי נפרד מהגוף, ולכל גורם ערכים משלו:
לניידות התודעה ערכים אין-סופיים; זו תכונת התודעה: ריחוף אין-סופי מעל פני שרשרת המידע; ניידות אין סוף.
אולם לתכונת הניידות המקסימלית של "האדם" ניתן להגיע על ידי שיקלול כל תכונות הבת שמרכיבים את תכונת הניידות, כמו שיקלול ערך הגאווה והענווה, החמלה והאכזריות... במילים אחרות, "אדם" שישעה רק לקול התודעה שלו יתרחק דווקא מתכונת הניידות, כי הוא ישאף לערכים המקסימליים של חמלה, נדיבות, גאווה... או אז הוא ירחם "גם" על האכזריים, יגביר בזאת את כוחם ויוריד מכוחו... לכן חייב להיות בו, באדם, עוד צד שישקף את שיקלול הערכים מצד, בנוסף לצד המקורי שלו שנוטה מטבעו לתודעה, לתכונת הניידות האין סופית.
זהו היסוד של: זכר ונקבה ברא אתם... זהו מקור שני הצדדים ששני כוחותיהם חייבים להשתלב בעשיית "האדם":
הצד הנקבי: זה הצד "שנוקב" את הערכים שלו כהווייתם: אני רוצה להגיע אל תכונת הניידות האין-סופית... הצד הזה מייצג את זהות התודעה המקורית ומשקף אותה כהווייתה; ניידות אין-סוף.
הצד הזכרי: זה הצד שמסתפק לזכור את ערכי התודעה המקורית (ניידות אין סוף) אך לא לנקוב באופן חד משמעי בערכים האלה כי הוא רק זוכר אותם, נוטה אליהם... כלומר אומנם הוא נוטה לתכונת הניידות כי הוא זוכר אותה, אך מחשב את ערכיו ומשקלל אותם על מנת להגיע אל הניידות הזו אשר זוכר אותה ושואף להגיע אליה.
לכן מחבר התורה השתמש בפועל "נעשה" ברבים – כאשר נגע בעשיית האדם: שני צדדים שותפים בהכרח לעשיית האדם מתוך הזיקה שלהם לתכונת הניידות המקורית: זכר שזוכר את זיקתו לערכי התודעה, ונקבה שנוקבת בערכי התודעה כי זיקתה אליה ישירה.
בשלב זה נתנתק מההגדלה השישית ונחזור אל התודעה ברגע פרידתה מהגוף.... נחזור אל רגע הקריסה המוחלט של שני השותפים ואל רגע פרידתם, כי הרי לא נותרה סיבה לקיום השותפות ביניהם; לא נותר בגוף שום מידע רלוונטי להתקדמות התודעה, וממילא היא אינה מתקדמת עוד בפועל ולתכונת הניידות שלה כמעט ולא נותר זכר.
הגוף מת והתודעה מאבדת את הקיום הפיזי שלה, אך זהותה בצלמה הנוכחי עדיין קיימת. היא חוזרת אל המרחב ושטה מעליו ללא כיוון וללא היכולת לרשום שום נקודת ציון באופק; היא מאבדת איפוא את היכולת להתקדם אך תכונת הניידות המקורית שלה צועקת... מבקשת להתקדם, לנוע, לרשום נקודות ציון מעל שרשרת המידע שבלעדיהן לא ניתן להתקדם... והיא "אומרת" שוב ושוב: יהי אור... נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...
לציין, "צלמה" הוא אותו הצלם שהיה לה ושיהיה לה – הוא לא השתנה ולא ישתנה, זו תכונת הניידות האין-סופית שלה, אבל "דמותה" השתנתה גם השתנתה. להזכירכם, "דמות" זו שיקלול של תכונת הניידות באדם, כלומר שיקלול כל התכונות האנושיות המרכיבות את תכונת האם "ניידות", כמו אומץ, נדיבות, רפיון לב... וללא ספק התודעה רכשה תכונות כאלה בתקופת ניידותה עם הגוף בפועל, חידדה חלק מהן ורופפה חלק אחר; רמת "הניידות" שלה האנושית השתנתה; דמותה השתנתה ושינתה את צלמה לאחר הפרידה מהגוף, והיא, התודעה משתוקקת לשוב ולקטוף מעל שרשרת המידע דמות ואך ורק כדמותה, כי היא נמצאת בפועל בנקודה- אליה הגיעה בטיולה המבוקר כאשר היתה בחברת הגוף, ומנקודה זו אינה יכולה לזוז בלעדי הדמות האנושית, כי כושר הניידות שלה בפועל אבד ברגע פרידתה מהגוף.
היא אומרת איפוא שוב: נעשה אדם בצלמנו – נעשה, שני הצדדים האמונים על העשייה הזו, הזכר והנקבה, יעשו "אדם" בצלמם; במסגרת תכונת הניידות האין-סופית שמניעה אותם ושיש להם זיקה אליה, אחד באופן ישיר והשני בעקיפין.
כדמותנו – נעשה את האדם הזה כדמותינו כי לאדם זה שעתיד להעשות דמות מוגדרת: כדמות המוגדרת אליה הגיעה התודעה עם שותפה לשעבר בסיבוב הקודם... היינו כדמות המוגדרת שהתגבשה בנקודה בה עזבה התודעה את הגוף ופירקה את השותפות עימו. בעצם הנקודה הזו – היא היתה ברמת ערכים מוגדרת שבנתה את הדמות שלה: גבורה, עיקשות, קמצנות, אומץ, פחד, חמלה, נדיבות, עצלות, ענווה, שחצנות, חריצות, שרירות לב... רמת הערכים המשוקללת הזו בנתה את שיעור הניידות של הדמות.
אם כן, המונח "בן" הוא הדמות האנושית שבנה אותה האדם על פני גיחות החיים שהיו לו. במילים אחרות, "בן" הוא שיקלול הערכים אליהם הגיע האדם; ערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתו.
בני ישראל, זו קבוצת אנשים שהדמות שלהם נבנתה תחת גג משותף אחד ושמו ישראל.
בני דור המדבר, גם זו קבוצה של אנשים שהדמות שלהם נבנתה תחת גג משותף לכולם.
בני הדור של המאה העשרים, גם כן... מאזור "הדור" זיהוי הקבוצה הולך וקטן עד שמגיעים אל בני מדינה מסויימת, בני מצרים, בני ישראל... משם האזור מתכווץ אל עבר בני עדה, קהילה, ומשם לבני שבט, עד שמגיעים אל בני המשפחה.
הבנים שלי הם "הדמויות" שנבנו תחת הגג המצומצם שלי. או אם תרצה, הם הדמויות שהערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתם, נמצאים תחת גג משותף ומצומצם ביותר – הוא הגג שלי.
אני ואישתי עשינו את הבנים האלה. כלומר התודעה שנפרדה מדמויות הבנים שלי בסיבוב הקודם, חנתה ברגע הפרידה בנקודת ציון אחת, ושם "אמרה" בעצם הרגע שהלך אצלינו החשמל והטלויזיה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...
ישנן "דמויות" שהערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתם, הידרדרו במרוצת אחד הסיבובים לשיעורים כה נמוכים השואפים לאפס... כלומר הניידות של תודעתם שאפה לאפס, או אז ובתום הסיבוב חנתה תודעתם על אזור נמוך ביותר של החי, ויש מי שאיבדה כל זכר לגמישות וניידות וחנתה על אזור הצומח או הדומם... וצעקה במלוא גרונה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ואין עונה לה... לא היתה אף דמות אנושית באזור המרוחק ההוא שתיענה לה.
במסגרת אחד הניסויים שנעשו במרחב תורת הקוונטים, הגיעו פעם לתוצאה מעבדתית כאשר בחנו את תנועת החלקיקים ועמדו על תכונה מוזרה: החלקיק שינה את תנועתו כאשר נמדד, אולם והרחק מעין המודד לחלקיק היתה תנועה אופיינית אחרת; כלומר נרשמה כאן תכונה של התנהגות בחלקיק! והינה סוף סוף קולם נשמע...
ובכן ובשעה טובה אנו מגיעים סוף סוף למונח המלא והשלם של "בני-ישראל" ובאפשרותינו לגשת כבר אל הפסוק האחרון שמסיים את התיעוד של מאבק יעקב אבינו עם הפולש...
כזכור לכם, המאבק הסתיים בניצחון יעקב בנקודות אך לא בנוק אווט, כי הצליח הפולש בכל זאת לעכב את יעקב אבינו ולפגוע קלות במערכת ההכוונה שלו שעל כף הירך; יעקב אבינו צלע קימעה...
אם נתרגם את המונחים למילים שכבר נמצאים בידינו, אזי ניתן להגיד שיעקב אבינו ידע אומנם לזהות את תודעתו המקורית וידע לכוון באמצעותה את דרכו, כי הרי ראה דרכה בבירור את רצף חוליות המידע... אשר על זאת הוא ניסה בכל כוחו לשמור על נטייתו הטבעית של איש יושב אוהלים אשר קוטף את החיים בשלווה – לא טורפם בבהלה... אולם הוא לא הצליח; המציאות כפתה עליו את קיומה; היא כפתה על התודעה שלו להתייצב מולה ולהתעמת עם מוחו הרציונלי.
אני אומר "היא כפתה" וכאילו המציאות היא ישות... אולם הוא התנגד למציאות הזו וכאילו מדובר בישות לכל דבר... יעקב אבינו לא יכל להתכחש לקיום מוחו הרציונלי וגם לא יכל להתעלם מהעימות ההכרחי בין מוחו לתודעתו, אולם הוא התייחס לעימות הזה וכאילו נכפה עליו; הוא התנגד מטבעו לעצם העימות והצליח ברוב המקרים להדוף את העימות הזה ולהזמין את תודעתו ומוחו ללכת יד ביד לטיול היומי שלהם... הוא אחד האנשים הבודדים שתודעתו לא התמסרה מעודה למוחו ובו בזמן מעולם הוא לא ניטרל את מוחו לטובת תודעתו; כמעט תמיד הלכו ביחד, יד ביד.
אם כן המלחמה המקורית של יעקב היתה על עצם המאבק שאמור להתנהל אחד מול אחד: תודעה מול מוח – אם יצליח לעקור את המאבק הזה מיסודו או לא, וברוב המקרים נחל הצלחה; המאבק נדחה ומוחו ותודעתו הלכו ביחד כזוג אוהבים. אולם לפעמים גם נחל כישלון ולא הצליח להדוף את עצם קיום המאבק- והוא התקיים בפועל: מוח נגד תודעה. ובמאבק ישיר שכזה אחד מהשותפים מפסיד והשני מנצח, היינו תמיד האדם מפסיד. דמותו האנושית שמייצגת את תכונת הניידות של תודעתו- מפסידה, מכאן מקור הפגיעה הקלה של יעקב במערכת ההכוונה - בכף הירך; היינו במרכז השליטה של הרגל שמכוונת את צעדי האדם. כלומר תכונת הניידות שלו כאדם נפגמה, והדמות שלו לא רשמה ניידות מקסימלית; הוא צלע.
מכאן המסר החד משמעי שביקש מחבר התורה לשלוח אלינו:
לא ניתן לנצח במאבק מוח – תודעה; תמיד אחד מהשניים מנצח; והשני מפסיד – ואיתו האדם.
לכן הסיכוי היחיד שהאדם ינצח הוא כאשר מביא את מוחו ואת תודעתו ללכת ביחד; היינו כאשר מאמן את עצמו לדרך חיים כזו ומקנה לעצמו את "הטבע" הזה. בכל מצב אחר, האדם מפסיד בקרב החשוב ביותר על החיים.
באופן הזה ניסח מחבר התורה את המסר ואת המסקנה החד משמעית לצידו:
על - כן לא יאכלו בני - ישראל את - גיד הנשה אשר על - כף הירך, עד היום הזה : כי נגע בכף - ירך יעקב, בגיד הנשה.
"גיד" הוא מיתר של רקמות המחבר בין שריר לעצם.
"גיד הנשה" הוא הגיד שעל כף הירך.
הרגל וכפי שהזכרנו מכוונת את צעדי האדם וקובעת לאן הוא יפנה; היא העצם החזקה שנושאת את כל כובד גוף האדם. העצם הזו מייצגת את הצד המכני של האדם, את נטייתו הטבעית שהרגיל את עצמו אליה וטוב לו איתה.
אולם ולפעמים, משנה האדם את הנטייה הטבעית שלו ועובר למצב חדש בו הוא מבקש לשלוט במודע בעצם של הרגל – בנטייה הטבעית הזו, במטרה להתאימה לעת הצורך לתנאים חדשים שייווצרו, לשפרה, לשנותה, או פשוט לשלוט במינון שלה... אשר על כן, ועקב החלטתו זו הוא לוקח מאותו רגע את העניינים לידיים ומתחיל הלכה למעשה לשלוט ביד רמה במה שהיתה פעם "נטייה טבעית" שפעלה אצלו באופן אוטומטי...
העצם החזקה והארוכה של הרגל, מייצגת וכפי שאמרנו את הצד שמוליך את האדם לכיוון מסויים באופן מכני, באופן טבעי, ועכשיו החליט מר אדם לשלוט ברגל הזו; הוא רוצה מעכשיו לשלוט בכל צעד ולהחליט באופן מודע ובכל רגע על הכיוון הרצוי. את זאת הוא עושה באמצעות אגד של רקמות שמחבר בין השריר לעצם המכנית. דרך אגד החיבור הזה יכול מעכשיו לשלוט ברגל באופן מוחלט, לפקוד עליה לאן לפנות, מתי לפנות, ובדיוק באיזו זווית לפנות. הוא יספק לה דרך השריר גם את כמות הדם שצורכת יחסית למאמץ שאמורה לעשות, כלומר הוא ישלוט מעכשיו גם במהירות ובנחישות שלה – לא רק בכיוון.
המיתר שעשוי מרקמה סיבית ומחבר את העצם הקשוחה של הרגל לשריר וממנו למרכז השליטה של האדם – נקרא "גיד הנשה". כלומר דרך גיד הנשה מוציא האדם אל הפועל את שליטתו המוחלטת על הרגל.
נחזור בשלב זה אל הרגל הטבעית של יעקב אבינו שהתרגלה לשמשו בטיול היומי שעשו תודעתו ומוחו, יד ביד... יום יום. זה היה דרך החיים שלו, וזה גם הפך להיות הנטיה הטבעית של רגלו, ללכת עם הזוג היפה הזה, לכל מקום ולכיוון שיקבעו. היו פעמים נדירות שבהן באה התודעה אל הרגל וביקשה ממנה ללכת בכיוון מסויים, אולם פשוט הרגל הזו לא שמעה לה והדפה אותה בנימוס: או שניכם ביחד או תשכחי ממני, אני ממקומי לא זזה. פעם אחרת גם בא המוח וביקש לשכנע אותה שתלך אחריו לכיוון מסויים ולו צעד אחד קטן – והיא בשלה: או שניכם ביחד או שום צעד; זו הנטיה הטבעית שלי ואף אחד לא יזיז אותי ממנה מילימטר. אלה הן המלחמות שתמיד ניצח בהן יעקב, ולא נתן לשום צד להשפיע על דרך החיים שאימץ לעצמו: ללכת יד ביד, מוחו ותודעתו עדי עד.
ויום אחד, אולי בהסח הדעת, החליט יעקב לחרוג מנטייתו הטבעית ולקחת את השליטה לידיו; היינו לשלוט בצעדיו וברגליו ולשקול את הנתונים המתקבלים מהתודעה עם תכונת הרצף שיודעת לזהות, לעומת הנתונים הראלים שהמוח מציב לפניו.
יעקב אבינו עיבד את מכלול הנתונים, שקל והחליט: ללכת בכיוון מסויים על פי שיקלול התוצאות – ולא טעה, הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, אולם הצד השני, אינני זוכר אם זה היה המוח או התודעה, לא נתן לו מאז מנוחה. ההחלטה "הנכונה" הפכה עבורו למעמסה והלוואי ולא היה מקבל אותה... למחרת ההחלטה האומללה ביקש לפצות את הצד השני והלך לכיוונו, ושוב כבר לא משנה אם טעה או לא – הצד האחר לא נתן לו מנוחה ולא יכל להשתחרר ממועקה שנדבקה בו. כאן בנקודה הזו התחיל יעקב אבינו לצלוע; כלומר הוא התחיל לאבד את חוש הכיוון. כשהאדם צולע הוא מתעייף במהרה ומבקש לקצר את הדרך אפילו על חשבון הכיוון...
בסופו של יום גם יעקב אבינו קרס. הצליעה הביאה אותו בסופו של יום לקריסה מוחלטת. הוא לא שלט יותר לא בתודעה ולא במוח, וגם לא הצליח להביא אותם שוב אל הטיול המשותף כמו בימים הטובים של פעם... מחבר התורה מתאר על פני הפרקים הבאים את תהליך קריסת יעקב אבינו; כי הרי לא קרס מהיום למחר... וגם לנו לוקח שבעים שמונים שנה עד ששני השותפים נפרדים מהעסק... מחבר התורה גם תיאר על פני הפרקים הקודמים את תהליך עליית יעקב אבינו אל הפיסגה; איך הביא את מוחו ותודעתו לטיול המשותף, אולם אנחנו פסחנו על הפרקים האלה והלכנו ישירות לרגע התפנית שחלה ביעקב.
התפנית קרתה כאשר החליט יעקב לוותר על נטייתו הטבעית ולקחת את העניינים לידיים. לשקול, להחליט, למיין את הנתונים של התודעה ושל המוח ולעבדם בנפרד.
על - כן לא יאכלו בני - ישראל את - גיד הנשה אשר על - כף הירך, עד היום הזה : כי נגע בכף - ירך יעקב, בגיד הנשה.
מחבר התורה הולך עכשיו אל בניו של יעקב, אל קבוצת האנשים שהדמות שלהם עתידה להיבנות תחת גג משותף אחד ושמו ישראל. להזכירכם, "בן" הוא שיקלול הערכים אשר הגיע אליהם האדם ושבנו את שיעור הניידות של תודעתו.
מחבר התורה שואל: מי הם בני ישראל? מה הם מאפייני הקבוצה הזאת אשר הדמות שלהם עתידה להיבנות תחת גג אחד ושמו ישראל? מי הם "הבנים" האלה אשר שיקלול הערכים שיבנה את שיעור הניידות של תודעתם – יגיע עד לניידותו של "ישראל"? השאלה המסכמת: איך תגיע הקבוצה הזו אל שיעור הניידות המקסימלי שהגיע אליו יעקב כאשר הגיע אל הפיסגה ושבגינה נקרא ישראל?
הוא עונה על השאלה הזו במכחולו המדויק:
על - כן לא יאכלו בני - ישראל את - גיד הנשה אשר על - כף הירך, עד היום הזה:
הקבוצה הזאת לא תאכל לעולם את פירות גיד הנשה אשר על כף הירך, כל עוד והיא חונה תחת כנפי אב טיפוס שנקרא "ישראל". זה נכון בכל זמן בכל דור בכל רגע נתון ועד היום בו נקראים השורות האלה.
החלק השני של הפסוק נועד למי שמתעצל לחשוב בכוחות עצמו ומבקש לעמוד במו עיניו על משמעות הדברים.
כי נגע בכף - ירך יעקב, בגיד הנשה.
יעקב כאשר הגיע להישג שבפסגה והביא את מוחו ותודעתו ללכת יד ביד – אף אחד לא יכל לו... שום דבר לא יכל לעמוד בפניו. האדם יעקב כדמות לא יכל להיות מנוצח; כלומר ואם אשתמש בסלנג של דורינו, יעקב כדמות לא יכל לירות לעצמו ברגל ולקרוס, כי רק הוא יכול לנצח את עצמו בנטותו אל תודעתו או אל מוחו, היינו כאשר מחליט להפעיל שיקול, למיין את הנתונים של התודעה ושל המוח ולעבדם בנפרד...
במילים יותר מפורשות, לא היתה קיימת בתוך יעקב עוד "דמות" חלופית שתוכל לנצח אותו; לא היה סיכוי, לא היה מקום "לדמות" אחרת שתפלוש ותחבל... נטייתו הטבעית היתה דוחה אותה מיד, כלומר היתה דוחה את עצם המחשבה להפעיל שיקול ולמיין את נתוני התודעה והמוח בנפרד... הוא אשר אמר לו "הפולש" שניסה בכל זאת לפלוש כאשר יעקב הגיע להישג שבפסגה והביא את מוחו ותודעתו ללכת יד ביד... "הפולש" הוא הדמות החלופית שלכאורה ניסתה לראות אם יש לה מקום אצל יעקב שתשכנע אותו להפריד את מוחו מתודעתו, אך הדמות החלופית הזו נחלה כישלון כי לא! לא היה לה מקום ויעקב זרק אותה מכל המדרגות... או אז הדמות החלופית הזו הודתה בכישלונה וזיהתה את מקור הכוח של יעקב:
ישראל: כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל! "ישראל" כי היית מודע לקיום התודעה המקורית שלך, והיית רואה מולך את תכונת הרצף דרכה, ובכל זאת "שרית" איתה- היינו נלחמת בה ולא נתת לה את המילה האחרונה; אמרת לה שחייבת ללכת יד ביד עם המוח אחרת אין תזוזה – ותוכל! וניצחת!
הוא היה צריך להזכיר כאן גם את ניצחונו על המוח, אבל "קיום המוח" הוא דבר מובן מאליו, מי לא מודע לקיום המוח המציאותי שלו? אבל תודעה – לא כל אחד מכיר בקיומה ולא כל אחד מזהה את תכונת הרצף שלה, לכן הוא הסתפק בתיזכור התודעה, ואם ניצח את התודעה אזי לבטח גם ניצח את המוח...
אבל ניצחת- לא כי "שרית" עם התודעה (ואגב גם "שרית" עם המוח); אלא כי שרית עם אלהים (התודעה) וגם עם אנשים – ורק אז: ותוכל! "אנשים" הם הדמויות החלופיות למיניהם שביקשו לראות אם יש להם מקום בתוך נפש יעקב והפולש הנוכחי מייצג אותם.
מכאן המסקנה שאם יעקב היה נאבק רק עם התודעה שלו – היה מפסיד! אבל הוא יכל לנצח רק כאשר לא היה מקום לעוד "דמות" בתוכו, כלומר רק כאשר הדמות שבתוכו נבנתה על יסוד הנטיה הטבעית שלו שנוסחתה היא "תודעה ומוח יד ביד", או אז הדמות הזו תפסה את כל המקום של יעקב ולא היה מקום לדמות אחרת.
ישראל: כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל!
אבל, ואבל גדול ניצב כאן: כאשר חרגת מהנטיה הטבעית שלך והזזת אותה ממקומה, היינו כאשר יצרת בזאת מקום לעוד "אנשים" שייכנסו ויגידו את מילתם, ומה היא מילתם?
קח כבר את העניינים לידיים ותתחיל לשלוט ביד רמה במה שהיתה פעם "נטייה טבעית" שפעלה אצלך באופן אוטומטי... תתחיל לשלוט בכל צעד וצעד ולהחליט באופן מודע ובכל רגע על הכיוון הרצוי; שלוט ברגל שלך באופן נחרץ ופקוד עליה לאן לפנות, מתי לפנות, ובדיוק באיזו זווית לפנות. שלוט במהירות שלה וגם בנחישותה וספק לה את כמות הדם המדויקת שאמורה לצרוך ע"פ הערכתך למאמץ שאמורה לעשות. שלוט איפוא ברגלך! שלוט בה דרך גיד הנשה! אכול את פירות גיד הנשה!
אם כן, כאשר חרגת מהנטיה הטבעית שלך ויצרת בזאת מקום לעוד "אנשים" שייכנסו ויגידו את מילתם – וכבר שמענו את מילתם הברורה לעיל...
או אז, צלעת; ומכאן התחילה הקריסה שלך, מאז שהתחלת לאכול מפירותיו של גיד הנשה.
מכאן אני חוזר לקבוצת "בני ישראל" שחונה תחת כנפי אב טיפוס שנקרא "ישראל". קבוצה זו תגיע אל שיעור הניידות המקסימלי שהגיע אליה יעקב כאשר היה בפיסגה ונקרא שם בשם "ישראל", כאשר לא תאכל לעולם את פירות גיד הנשה אשר על כף הירך.
ומדוע?
כי נגע בכף - ירך יעקב, אבל לא רק בכף הירך, לא רק בעצם, כי לא היה לאף ישות סיכוי לפגוע ביעקב רק בעצם.
כי נגע בכף - ירך יעקב, ובאיזה אזור?
בגיד הנשה. בגיד הנשה נפגע ואז קרס.
ובעצם הוא פגע בעצמו; הוא החליט לאכול מפירות גיד הנשה.
הפלג הדתי שבדורינו ומדורי דורות, הקפידו לא לאכול את גיד הנשה, והשאלה האם בגין זאת אנו נקראים "בני ישראל"? ואם נאכל את גיד הנשה נפסיק להיות בני ישראל?
מספרים שהרב ציון לוי ז"ל רבה הראשי של פנמה- המדינה בה אני חי כיום, היה אחד המומחים בעקירת גיד הנשה מהבהמות השחוטות, ואני רוצה לענות בעזרתו על השאלה שניסחתי בציניות לעיל אבל התשובה עליה היא אמיתית: אם היינו ממשיכים לאכול את גיד הנשה ולא היינו עוקרים אותו מהבהמות השחוטות, לא היינו מגיעים היום למונח המקורי של גיד הנשה ולמסר המקורי הטמון בו. גיד הנשה שעקרנו לדורותינו היה לנו "למאור" ודרכו היגענו הלום. המצווה הזו וכפי שהקפדנו עליה מדורי דורות, שימשה כחמור שנשא על גבו את המסר המקורי עד אלינו, ממרחק של דורות רבים...
הבה נחזור למונחים המקוריים שלא נלך שוב לאיבוד... נחזור לגיד הנשה המקורי של התורה, ולבני ישראל האסלים... ובכן בניו של יעקב ומשפחתו המורחבת עתידים לאכול מפירותיו הישירות של גיד הנשה... ולמעשה נותר בהם משהו מהטעם הקדום של "ישראל"... והרי הם בניו של יעקב שהגיע לפסגה ושלט במוחו ובתודעתו המקורית, ביחד, בתרתי משמע; אולם גם הוא קרס בסוף היום ואבד בין שתי הכיסאות, שעל אחד ישבה תודעתו והכיסא השני שימש למוחו.
וגם בניו אחריו יאכלו מגיד הנשה וישלטו (לכאורה) ביד רמה בתודעתם ובמוחם; פעם ילכו אחר זה ופעם אחרת יראו מאוד לנכון לנטות אחר החבר השני שכה ברורה להם דרכו... עד עכשיו, עד עצם היום הזה, אנחנו אוכלים בהנאה מפירות גיד הנשה ושולטים (לכאורה) במוחינו ובתודעתינו, בכל אחד לחוד; פעם פונים לכאן ואחרת לשם. קבוצה לכאן וקבוצה אחרת לשם. אנחנו מאוד ברורים במחלוקתינו עם עצמינו, הימין והשמאל, הפלג הדתי והחילוני, כולנו חכמים, כולנו נאורים, כולנו נבונים. כולנו מייצרים חדשות לכל העולם.
אבל עדיין אנחנו נקראים בני ישראל למרות ומבחינה דיקדוקית גרידא אנחנו כה רחוקים מהתואר הזה, כי פשוט תודעתינו הנוכחית אינה חונה על האזור הדמוגרפי של "ישראל" לא במותינו ולא בחיינו... אבל ובכל זאת משהו נשאר בנו מהמונח ישראל, משהו דביק שקשה להוציאו מהבגד... משהו שמזכיר את התפיסה המוטעית של המונח, לפני שעמדנו עליו ודיקדקנו בפרטיו...
וכך הלכה למעשה סיכום התפיסה המוטעית שלנו; אני בעצמי ניסחתי אותה בהתחלת הדברים לפני שהיגעתי לפרק של יעקב והפולש ולפני שחדרתי לעומקו. ישראל, כתבתי, יעקב הוא האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו; איש חסר פשרות שלא מתמסר לשום דבר– גם לא לתודעתו הוא... איש חסר מנוחה שלא משלים עם שום דבר. האיש שנמצא במאבק מתמיד עם עצמו – קל וחומר עם הסביבה שלו... ועל כך ישלם מחיר מתמיד לאורך כל ההסטוריה שלו. זכורים לכם תשלומים כאלה?
אנחנו נותנים ביטוי נחרץ למאבק הפנימי שמתחולל בתוכינו, אבל לא יודעים לזהות את מקורו. כל אחד מאיתנו צודק עד מאוד בעמדתו, ולמעשה כל אחד בעולם צודק בעמדתו, אך היהודי נותן לעמדתו ביטוי נחרץ, מוחלט, עמוק. וזה בדיוק מה שנדבק בכיסינו מהמונח הישן של ישראל וקשה להוציאו משם... קשה לנו גם לזהות את מקור הדביקות שלנו בעמדותינו, בצידקתם... אבל עכשיו אפשר כבר לזהות את מקור הנחרצות האובססיבית הזו ולו מהבחינה הדיקדוקית.
ובכן, בעייתינו היא המאבק הנצחי שיירשנו מאבותינו- בין מוחינו לתודעתינו. תודעתינו מזהה היטב את רצף החוליות במרחב, ומשדרת לנו בשידור חי את הרצף הזה בכל רגע, ערב בוקר וצהרים, בזמן העבודה והמנוחה והמלחמה וההפוגה ובזמן האוכל ואפילו בשינה.
העקרונות שלנו המנווטים והמושפעים מהשידור הישיר הזה – ברורים לנו עד מאוד; אבל תמיד אנחנו טועים ומשייכים אותם לעולם המציאות – הוא העולם היחיד שאנו מכירים ואין הדבר כך; הם שייכים לעולם התודעה שמזהה את רצף חוליות המידע ומשדרת לנו את התמונות... ואנחנו קולטים אותן ובשלנו: זה שייך לעולם המציאות – הגם ובדיעבד כולם רואים שלא; המוח המציאותי דוחה לרוב את העקרונות הללו, ולפעמים מכל וכל!
זה מה שקורה למשל עם המחנות הפוליטיים למיניהם בארץ, השמאל והימין. העקרונות ברורים מאוד אך בעליהם במבוכה: איך לא רואים את מה שאני רואה בבהירות, ואיך אסביר לכל הרוחות את מה שאני רואה.
מצד שני, תמיד ולכל עיקרון יש את האופוזיציה המציאותית שלו... המוח מתנגד מיד לשידורי התודעה בנחרצות, חוטף ממנה את המצלמה ומשדר אף הוא בשידור חי... אל כל רגע, בשינה ובמלחמה ובעבודה ובשעת האוכל... והפעם אין אנו במבוכה ויודעים לתת ביטוי מדוייק לעצמינו: המשפט המציאותי קל לביטוי. אבל התימהון לא פוסח מעלינו: איך "הם" ולכל הרוחות אינם מצדדים בביטוי המציאותי שלי? מדוע דוחים אותו? האם אני מדבר בשפתם? האם הם מדברים את שפתי?
אלה הן שאריות המונח הנושן ישראל שנותרו בנו ועושים בנו שפטים. מוחינו ותודעתינו במאבק מתמיד; מביכים אותנו, לא נותנים לנו רגע של מנוחה – לא עם עצמינו ולא עם האחרים. אנחנו רבים בעצם כל הזמן עם עצמינו, והעולם חושב שמתכוונים אליו.