קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 4 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 4)
הייתי רוצה לעשות בשלב זה ספירת מלאי ולראות מה היה לנו עד עכשיו. אני מדבר על אבות-טיפוס שפגשנו בהם בטקסט עד עכשיו... פגשנו בחוה, בנחש, ביעקב, בעשו, ביצחק, פגשנו את המוח, את התודעה, את הפולש... ובכן אם נעשה סדר בכל הנפשות הפועלות שפגשנו בהם, נמצא בסך הכל שלושה אבות-טיפוס שעמדנו עליהם עד עכשיו, ואלו הם:
1. האיש הריאליסט שנוטה למוחו המציאותי. זה עשו, חוה והנחש שהתנחל בה; זה למעשה אב טיפוס שעליו מושתתת התרבות של הדור שלנו. אנו מחנכים את ילדינו ומכינים אותם לעולם המציאות, להיות מציאותיים, ומוצאים פגם במי שסוטה מאבני היסוד הללו. המוח האנושי המציאותי הוא הגורם הדומיננטי בעולם הזה.
2. איש העקרונות שנוטה לתודעתו והולך אחריה באש ובמים. האיש הזה מזהה בתודעתו באופן ברור את הדרך והולך אחריה – הגם ואינו יודע להסביר תמיד את פשר הדברים... הוא מסתפק באמירה הכללית "אני איש עיקרונות"... אבל בשביל העקרונות תתפוצץ באוטובוס ציבורי? בשביל העקרונות תרצח את הבת שלך? (כבוד המשפחה, או יפתח שלנו)– אין בפיו תשובה מלבד העיקרון!
עמדנו בטקסט שלנו על עוד דמות השייכת לאב-טיפוס הזה, וזה האיש שפוגש בתיאוריה של התמונה השלמה, היינו בתיאוריה של התודעה המקורית ומנסה לאמץ אותה, כלומר מתחיל לתת משקל גם לתודעה שלו – לא רק למוח שהיה דומיננטי בהחלטותיו עד עכשיו, כי הרי עמד בתיאוריה הזו על תכונת רצף חוליות המידע שהתודעה יודעת לזהות במרחב, והוא רוצה לעשות שימוש פעיל בתכונה הזאת ולהנות מפירותיה...
אדם כזה יעמוד בין לילה בפני גורם חדש שיצטרך לקחתו בחשבון מעכשיו בכל החלטה והחלטה: האם ללכת על פי צו התודעה או אולי שכדאי הפעם לקחת את ההחלטה המציאותית כמו תמיד? הוא יהיה במבוכה מתמדת כי אם ישעה לשיכלו הטוב והמציאותי – תודעתו לא תיתן לו מנוחה, ואם ישעה לתודעתו – אבוי לו משיכלו וגם לא מובטח לו שהחבְרַה מסביבו תתיישר עם החלטתו... באופן הזה הוא יתמודד שבעים פעם ביום עם הספק ומועקה של ממש תלבש אותו עד שיגיע למסקנה שעדיף לא להחליט מאשר לחיות בספק מתמיד... עדיף אי-עשייה מאשר עשייה ספוגה במועקה... וכך כעבור מקרים ספורים ידיו יהיו קשורות, עקודות... זהו סימפטום העקדה שמחבר התורה הציג אותו על פני פרשת העקדה הידועה של אברהם אבינו – אבי התיאוריה השלמה ובנו יצחק שספג אותה ונעקד...
3. אב-טיפוס שלישי שעמדנו עליו לעיל הוא יעקב אבינו, שהצליח להביא את תודעתו ומוחו ללכת יד ביד ולקטוף את פירות החיים מתוך האוהל שלו בשלווה ללא בהלה; זה היה דרך החיים שלו. יעקב אבינו והלכה למעשה יכל לחיות חיים נצחיים על פי הנוסחה הזאת, שרשרת החיים אינה סופית והוא מצא את הנוסחה לרחף עליה כדמות אנושית בניידות מקסימלית, אילולא הצליעה שצלע בשלב מאוחר והביאה לקריסתו... גם על הצליעה הזו עמדנו בהרחבה לעיל, והשאלה היא לאיזה אב-טיפוס שייך יעקב שצלע?
התשובה על השאלה הזו פותחת שולחן לאב-טיפוס רביעי, ובשביל לעמוד עליו עלינו לעמוד על הגורם שהביא את יעקב אבינו לצלוע; הגורם הזה הוא הוא האב-טיפוס הרביעי במספר, אולם מחבר התורה פוסח על הצגת הגורם הזה בתלת מימדיו בפרשת היאבקות יעקב עם הפולש, ובוחר לשרטט את מאפייניו דווקא מתוך מפת ילדיו של יעקב.
הבה נלך איפוא לבני יעקב ונבחן אותם מקרוב. יש להבחין בטקסט התורני בשני ביטויים מוגדרים: "בני יעקב" ו-"בני ישראל". על המונח בני ישראל עמדנו ארוכות לעיל:
"בני ישראל", זו קבוצת אנשים שהדמות האנושית שלהם נבנתה תחת גג משותף אחד ושמו "ישראל" – הוא האב טיפוס השלישי שידע להביא את תודעתו ומוחו ללכת יד ביד. זה האיש שאימץ לו את דרך החיים הזו, וכל מי שמאמץ את דרך החיים הזו בפועל – יחיה תחת גג משותף שנקרא "בני ישראל".
מאידך, "בני יעקב" זו קבוצת האנשים שהדמות שלהם נבנתה תחת גג משותף אחד ושמו "יעקב" – שידיו אוחזות בעקב עשו... כלומר זה האיש שנולד אל העולם של עשו, נולד אל עולם המציאות שהמוח האנושי המציאותי הוא הגורם הדומיננטי בו. אפשר להגיד שבני יעקב לא שונים בהרבה מבני הדור שלנו... וגם אנחנו אנשים מציאותיים ויש מי מאיתנו מציאותיים יותר ומציאותיים פחות... אני מאמין שבני יעקב היו "מציאותיים מאוד" ולבטח לא פחות מאיתנו; התורה מתעדת את התאקלמותם במרחב המציאות.
ובכן המטרה שלי היא לעמוד על אב-טיפוס הרביעי שנותר מהרשימה למעלה, ואנחנו מחפשים את "הגורם" שהביא לצליעת יעקב והורידו מעליונותו כאדם... וכפי שהזכרתי, מחבר התורה בחר לשרטט את מאפייני "הגורם" הזה דווקא על המפה של בני יעקב. מכאן, בני יעקב עלו איפוא אל הקטגוריה שהגיע אליה אביהם וממנה ירדו כמוהו; צלעו... הם הגיעו להיות בניו של "ישראל" ולאחר מכאן צלעו, נפלו...
ואכן בדקתי ומצאתי שלפי תיעוד חייהם על פני הטקסט התורני, הפעם הראשונה בה נקראו ילדי יעקב "בני ישראל" היתה כאשר ירדו לראשונה למצרים לשבור (לקנות) תבואה:
ג וירדו אחי-יוסף עשרה, לשבר בר ממצרים...
ה ויבאו בני ישראל, לשבר בתוך הבאים... (בראשית, מב)
ומאז החלו להיקרא "בני ישראל"; כלומר דווקא הירידה למצרים העלתה אותם עד לגבעת "בני ישראל" מלבד פעם אחת בה נקראו בני יעקב כאשר שוייכו לנשותיהם... כלומר בני יעקב עלו אל פסגת "בני ישראל" אולם נשותיהם נאחזו במציאות ונותרו נשות "בני יעקב"; בני זוגם טיפסו אל הפסגה לבדם.
כו כל-הנפש הבאה ליעקב מצרימה, יצאי ירכו, מלבד נשי בני-יעקב – כל-נפש, ששים ושש. (בראשית, מו)
ברצוני לקחת בשלב זה פסק זמן, ולעמוד על יסוד חשוב של התורה שבלעדיו קשה להתמקם בטקסט התורני. ננסה להלן להצביע על היסוד הזה ולרדת לעומקו.
עמדנו לעיל על פרשת "הפולש", האויב שפלש בכוח וכפה על יעקב את המאבק שלא היה לו עניין בו... הפולש הזה נקרא בטקסט התורני "איש", ואומנם הוא הוצג כאיש בעל ישות לכל דבר, שנלחם ביעקב והובס ונפל בשבי ונחקר, וביקש להשתחרר אך יעקב העמיד תנאים לשיחרורו...
דרך התמונה הציורית המופלאה הזו ירדנו אל מעמקי נפש יעקב ועמדנו על המתחולל בתוכה. היום אני יודע שבלעדי התמונה התלת מימדית זו שהוצגה לנו – לא היינו יכולים להגיע אל ההבחנה המדויקת בין המאבק "מוח-תודעה" שמתחולל בנפש ושהאדם תמיד יוצא נפסד ממנו, לבין המאבק שמנהל האדם כנגד העימות הזה מיסודו... היינו כאשר האדם מקנה לעצמו אורח חיים בו הולכת תודעתו ומוחו יד ביד, או אז מתפתחת באדם התנגדות טבעית לעימות כזה מיסודו.
אם כן היה לנו כאן "איש" ציורי וגם "אירוע" ציורי שמחבר התורה צייר דרכם את הרעיון המלא שביקש להעביר לנו, והשאלה היא- איך אני הקורא יכול לזהות את האיש הציורי הזה ולבודד אותו מיתר הדמויות שיש להם ישות? ואיך אני יכול לזהות את האירוע הציורי ולבודד אותו מאירועים אמיתיים שהתרחשו במציאות?
וכך אנו מגיעים אל היסוד הראשון של הטקסט התורני: כל אדם שהכריז עליו הכתוב כי "נקרא בשם" הוא ישות אנושית שהדמות שלו רשמה "ניידות" ברמה מסויימת במרחב. כמו קין, אברהם, שרה, יוסף, עשו, מרים, משה...
"ניידות", להזכירכם, היא תכונה השייכת לתודעה במקור. התודעה היא חולית מידע ניידת, בניגוד ליתר חוליות המידע הנייחות המוקרנות מהחומר. הראיה לקיום "החוליות הניידות" נגזרת מקיום החומר התורשתי שבלעדיהן לא היה לחומר התורשתי "חיות" בבסיס התהוותו ולאורך כל שלבי התפתחותו; ובלעדיהן גם לא היתה סיבה למות החומר התורשתי. אני חייב לקבוע איפוא שחולית מידע ניידת נחתה מאי שם על חוליות נייחות והפעילה אותן, הפיחה בהן חיים, או לחילופין הסתלקה מעליהן וגרמה למותן.
להזכירכם... החוליות הניידות מרחפות ביקום ללא שום יעד לשמו, כי יש להן זהות אך אין להן קיום פיזי שבאמצעותו תוכלנה לרשום נקודות ציון על מפת שרשרת המידע של היקום ולהתקדם מנקודות הציון הללו הלאה... אשר על כן, תכליתן היא לזהות רצף של חוליות מידע המתאימות להן בכדי להשתמש בהן כעצם בעל קיום פיזי, שניתן באמצעותו להוציא לפועל את תכונת הנידות שלהן; היינו לרשום באמצעות העצם הזה נקודות ציון על שרשרת המידע ולהוציא את תכונת הניידות שלהן מהכוח אל הפועל.
שרשרת המידע של היקום מורכבת מחוליות רצופות של חי, צומח ודומם, אולם ובאופן עקרוני ניתן להגיד ששרשרת המידע האין סופית של היקום מורכבת מחוליות רצופות קבועות (נייחות) שכוללות את רצף החוליות של כל עולם החי והצומח של היקום ושממתינות לבואן של החוליות הניידות להפיח בהן חיים; להעבירן ממצב של נייחות למצב של ניידות; כלומר להפוך אותן ליצורים חיים.
יצור חי הוא אורגניזם שמתקיים ומתרבה בכוחות עצמו ע"י חילוף חומרים, ובאפשרותו להתפתח מהחומר התורשתי הבסיסי ביותר כמו יצור חד תאי לחומר תורשתי מורכב ביותר, כמו לגוף אנושי או כל יצור אחר... תהליך ההתפתחות הזה הוא בעינו שמאפיין את תכונת הניידות של החוליה הניידת. יש חוליה ניידת שהניידות שלה מגיעה עד לחומר התורשתי של החד תאי, ויש שמטיילת עם החד תאי עד ליצור חי מורכב יותר, ויש חוליה שאפתנית שרמת הניידות שלה תגיע עד לחומר התורשתי המורכב ביותר שהמוח האנושי והגוף שלו מייצגים.
אם כן, גוף אנושי מייצג את המרחק הגדול ביותר שהחוליה הניידת רשמה מעודה עד אליו; הווה אומר שהגיעה סוף סוף אל הגוף שבאמצעותו תוכל להוציא לפועל את תכונתה במלואה: הניידות המשוחררת ביותר על שרשרת מידע אין סופית. עם זאת, רמת הניידות שונה מדמות אנושית לשניה ואף ישנן דמויות שכמעט ולא רשמו שום ניידות במהלך חייהן; הם יחזרו כלעומת שבאו ואולי אף ירדו מנכסיהם הקודמים וינחתו על רצף חוליות-מידע של "גוף" אשר רמת ניידותו מוגבלת. בכל אופן, דמויות נחשלות כאלה תפקידן בחיים יסתכם בלהוות אבן דרך עבור דמויות אחרות שכן רשמו ניידות במרחב.
נבחן לדוגמה את הקטע להלן:
כ ויהי אחרי הדברים האלה, ויגד לאברהם לאמר: הנה ילדה מלכה גם-הוא בנים לנחור אחיך. כא את-עוץ בכרו, ואת-בוז אחיו, ואת-קמואל אבי ארם. כב ואת-כשד ואת-חזו ואת-פלדש ואת-ידלף ואת בתואל. כג ובתואל ילד את- רבקה; שמנה אלה ילדה מלכה, לנחור אחי אברהם. כד ופילגשו ושמה ראומה; ותלד גם-הוא את-טבח ואת-גחם ואת-תחש ואת-מעכה. (בראשית, כב')
אני מזהה בקטע הזה רק שני שמות שירשמו במהלך חייהם ניידות מסויימת, וכל יתר השמות יהוו אבני דרך עבורן. למעשה, כל הדמויות מהוות אבני דרך אחת לשניה, אך ההבדל ביניהן הוא בתכונת הזיהוי: דמות אחת מזהה את רצף החוליות שנעה עליהן – כולל את אבני הדרך מסביבה, ודמות שניה לא מזהה שום רצף ונותר לה להסתפק בלהיות אבן דרך.
התקופה בה מזהה האדם את רצף אבני הדרך ונע עליהם בחופשיות נקראת בתורה תקופת "החיים". בתקופה הזו דמות האדם רושמת והלכה למעשה את הניידות שלה על שרשרת המידע ללא הגבלה – תלוי ברצונה.
אם כן, יש להדבדיל בין "חיים" למשך חיים: אדם יכול לחיות רק עשר שנים מתוך מאה שנה... בעשר השנים יזהה את רצף חוליות המידע ויצליח לנוע עליהן ולהוציא את תכונת הניידות שלו לפועל, וביתר שנותיו התשעים יהיה כאבן דרך ותו לא; מחבר התורה הדגיש במספר הזדמנויות את הנקודה הזו; להלן דוגמה מיני רבות:
טו ויחי מהללאל, חמש שנים וששים שנה; ויולד את-ירד. טז ויחי מהללאל אחרי הולידו את-ירד – שלשים שנה ושמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. יז ויהיו כל-ימי מהללאל, חמש ותשעים שנה ושמנה מאות שנה; וימת.
יח ויחי-ירד, שתים וששים שנה ומאת שנה; ויולד את-חנוך. יט ויחי-ירד אחרי הולידו את-חנוך, שמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. כ ויהיו כל-ימי-ירד, שתים וששים שנה ותשע מאות שנה; וימת. (בראשית, ה')
מהללאל חי על פי תיעוד התורה 65 שנה (מתוך 895). בתקופה הזו בת 65 שנה נע מהללאל על פני שרשרת המידע בחופשיות ובגמישות וקטף ממנה מכל הבא ליד; הוא הצליח להוציא את תכונת הניידות של דמותו לפועל (דמות היא צילום הרנטגן של ניידות התודעה באדם). בתקופת החיים התוססת הזו למהללאל נולד בן ושמו ירד – הוא אחד הפירות שקטף משרשרת המידע, לכן מחבר התורה השתמש בבניין הפועל "ויולד" – יען מהללאל בעצמו קטף אותו... אצטרך כאן לקחת עוד נתח מיום השישי...
הזכרתי לעיל ש-בן נולד כאשר התודעה מזהה בשרשרת המידע את "הגוף" שיתאפשר לה באמצעותו להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולרשום נקודות ציון על פני שרשרת המידע. התודעה, במילים אחרות, אינה הולכת לחפש גוף אנושי ולהתביית על הראשון שפוגשת... כי-אם "נוחתת" באזור נתון של שרשרת המידע המתאים לנתוניה- היינו לשיקלול ערכי הניידות שלה, כי הרי ובכל אופן הניידות שלה לא תאפשר לה לנחות באזור אחר... ולכן נתוני הבנים הפיזיקלים וגם הערכיים הם מאוד קרובים לנתוני הוריהם הערכיים והפיזיקלים – ולא במקרה... הבנים "מזנקים" מהנקודה בה הוריהם עומדים, ומשם דרכם יכולה להתפצל.
וכך, התודעה, היינו חולית המידע הניידת שמזהה על פני שרשרת המידע את "הגוף" שלה, משתמשת והלכה למעשה בשני אבני דרך מדוייקים שנפגשת בהם על שרשרת המידע הרצופה, במקום המדויק ועל פני יחידת הזמן המדויקת, בשביל לקטוף יחד איתם את הגוף שלה. הפגישה בין שלושתם אינה אקראית, ותיזמון הפגישה אינו אקראי. ואני מדבר על החוליה הניידת שנפגשת בזכר ובנקבה, שני הצדדים האמונים על עשיית "האדם" ושכוחותיהם חייבים להשתלב בעשייה הזו... הצד הנקבי "שנוקב" את ערכי התודעה המקורית שלו כהווייתם, והצד הזכרי "שזוכר" את ערכי התודעה שלו וכפוף אליה, ולכן הוא נוטה לחשב את ערכיו ולשקלל אותם בשביל להגיע לניידות של תודעתו המקורית.
אם כן, האדם יולד בן כאשר הרצון של שלושת גורמים נפגש: זכר, נקבה, וחולית מידע ניידת (תודעה). וכך אפשר להבין את הניסוח של מחבר התורה כאשר מתעד קריאת הבן בשמו על ידי שני הוריו או ע"י אחד מהם:
לב ותהר לאה ותלד בן, ותקרא שמו ראובן: כי אמרה, כי-ראה יהוה בעניי – כי עתה יאהבני אישי. (בראשית, כט)
לה ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את-יהוה, על-כן קראה שמו יהודה... (בראשית, כט)
כו ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל לקרא בשם יהוה. (בראשית, ד)
לא אכנס לפרטי השמות שהובאו בפסוקים לעיל כי הנושא עמוק והיריעה קצרה... אבל הבאתי את שלושת הדוגמאות האלו בשביל לחדד דרכן את קיום "הרצון" של ההורים ו/ או של אחד מהם בעשיית האדם. בדורינו קוראים לילד בשמו לאחר שנולד, ולמעשה קריאת השם אמורה לבטא את הרצון שעמד מאחורי הולדתו; כלומר לפני הולדתו...
אולם לא תמיד קיים הרצון המוגדר שעומד מאחורי ההולדה של שני בני הזוג ביחד או של אחד מהם, ומי כמונו יודע את זאת... על כן, "בן" שלא התקיים רצון מוגדר להולדתו מצד הוריו – מעיד על דמות הוריו... היינו על שפל הרמה שהגיעה אליה ניידות תודעתם... לכן הדבר מעיד גם על רמת הניידות של החוליה הניידת, הצד השלישי בעסקה, שנחתה בסביבה ולא במקרה, והדבר מעיד גם על רמת הניידות שהתדרדרה אליה...
מכאן נגזרת קביעתי ביסוד הראשון של הטקסט התורני: כל אדם שהכריז עליו הכתוב כי "נקרא בשם" הוא ישות אנושית שהדמות שלו רשמה "ניידות" ברמה מסויימת במרחב.
טו ויחי מהללאל, חמש שנים וששים שנה; ויולד את-ירד. טז ויחי מהללאל אחרי הולידו את-ירד – שלשים שנה ושמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. יז ויהיו כל-ימי מהללאל, חמש ותשעים שנה ושמנה מאות שנה; וימת.
יח ויחי-ירד, שתים וששים שנה ומאת שנה; ויולד את-חנוך. יט ויחי-ירד אחרי הולידו את-חנוך, שמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. כ ויהיו כל-ימי-ירד, שתים וששים שנה ותשע מאות שנה; וימת. (בראשית, ה')
באופן הזה נגיע שוב לסיכום מספרי וערכי:
מהללאל חי רק 65 שנה מסך כל שנות חייו. בתקופת הזוהר הקצרה הזו עשה חיל במרחב והדמות שלו הגיעה בניידות שלה על שרשרת המידע למרחקים... הוא קטף בדרכו מהשרשרת הזו הרבה פירות מתוכם פרי ערכי שקרא את שמו "ירד" – הוא שם הבן שלו. זה השם שעמד מאחורי הרצון המוגדר של מהללאל, ובזה השם ציין את נקודת הציון המוגדרת שהגיע אליה בניידותו על שרשרת המידע. השם "ירד" איפוא הוא נקודת ציון אישית מאוד עבור מהללאל שרשם אותה בספר האישי שלו, ומחבר התורה לא שיתפנו בסוד השם הזה, כי הוא ביקש לציין בתיעוד הילודה הספציפי הזה נקודה אחרת שנעמוד עליה להלן; בעוד בשמות אחרים- שיתף אותנו מחבר התורה באופן מלא באחד משלושת הרצונות, תלוי בנושא ובמסר המועבר דרכו...
להלן שלוש דוגמאות של רצונות לשלוש נקודות ציון שנרשמו מעל שרשרת המידע.
נקודת ציון נקבית:
לב ותהר לאה ותלד בן, ותקרא שמו ראובן: כי אמרה, כי-ראה יהוה בעניי – כי עתה יאהבני אישי. (בראשית, כט)
נקודת ציון זכרית:
כא ויואל משה לשבת את-האיש; ויתן את-צפרה בתו למשה.
כב ותלד בן, ויקרא את-שמו גרשם: כי אמר – גר הייתי בארץ נכריה. (שמות, ב)
נקודת ציון של חוליה ניידת:
כו ואחרי-כן יצא אחיו, וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב; ויצחק בן-ששים שנה בלדת אתם. (בראשית, כה)
נחזור שוב למהללאל ולבן שהוליד וקרא את שמו "ירד".
"ירד", איפוא, הוא הפרי שקטף מהללאל משרשרת המידע בתקופת הזוהר שלו, כאשר הדמות שלו רשמה ניידות בפועל. אם כן, "ירד" הוא נקודת הציון של מהללאל על שרשרת המידע, ועצם "הקריאה בשמו" ע"י אביו – מעידה על דמות אביו הניידת באותו רגע, וגם על מעלת החוליה הניידת של "ירד הבן" שנמצאת לא במקרה בסביבה.
טו ויחי מהללאל, חמש שנים וששים שנה; ויולד את-ירד. טז ויחי מהללאל אחרי הולידו את-ירד – שלשים שנה ושמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. יז ויהיו כל-ימי מהללאל, חמש ותשעים שנה ושמנה מאות שנה; וימת. (בראשית, ה)
ולאחר תקופת הזוהר בת 65 שנה, סטה מהללאל ממסלולו והתמסר למציאות... מוחו המציאותי נתן את הטון ודיכא את תודעתו, או לחילופין תודעתו ניטרלה את מוחו... בשני המקרים – מהללאל חי תקופה ארוכה ללא כתובת... במילים אחרות, הוא גסס תקופה של 830 שנה עד שתודעתו נפרדה מגופו וקרס. ואולם גם במשך התקופה הזאת מהללאל הוליד בנים ובנות, אך ללא שום רצון לשמו... ללא שום נקודת ציון; פשוט הלך החשמל בבית משפחת מהללאל והטלויזיה כבתה; מה שנקרא בעברית עדכנית: עשה מספר. ובמקביל, גם החוליות הניידות של הבנים והבנות שנולדו בתקופת השפל – היו בהתאם; היו ברמת ניידות שפלה בהחלט, ולא במקרה נחתו בסביבה.
סך משך החיים של מהללאל – כולל תקופת הגסיסה: 895 שנה. מחבר התורה מדגיש את תוצאת החישוב שמקורה בשני נתונים.
לאחר מכאן גם "ירד" עושה חיל תקופה מסויימת ולא במקרה, כי הוא זינק לעולם מרמת ניידות גבוהה... הוא יולד את חנוך, כלומר הוא רושם נקודת ציון חשובה על שרשרת המידע תחת השם "חנוך"; אולם גם "ירד" יורד במהרה מנכסיו וגוסס 800 שנה...
יח ויחי-ירד, שתים וששים שנה ומאת שנה; ויולד את-חנוך. יט ויחי-ירד אחרי הולידו את-חנוך, שמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. כ ויהיו כל-ימי-ירד, שתים וששים שנה ותשע מאות שנה; וימת. (בראשית, ה')
וגם אחרי "ירד" וגם לפניו היו עוד דוגמאות, וגם בפרק יא של בראשית חוזר מחבר התורה על אותו התרגיל המתמטי, להדגיש ולבודד את תקופת החיים מתקופת הגסיסה מהם, וגם בשביל להדגיש ולהבליט את מעמד הבנים הנולדים בתקופת החיים שמתחילים מנקודת זינוק משובחת, ממעמד הבנים הנולדים בתקופת הגסיסה שמתחילים מנקודת זינוק שפלה. אלה גם אלה הגיעו מרצונם לאותה נקודת זינוק, ויכולים לעלות או לרדת ממנה – תלוי ברצונם הבלעדי.
זה מביא אותנו ליסוד השני של הטקסט התורני: כל אדם שלא הכריז עליו הכתוב כי נקרא בשם ונזכר שמו בתורה בדרך אגב – שימש אבן דרך עבור דמויות שרשמו ניידות במרחב דרכו. כמו עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש, ידלף...
להזכירכם, זה היה היסוד הראשון של הטקסט התורני: כל אדם שהכריז עליו הכתוב כי "נקרא בשם" הוא ישות אנושית שהדמות שלו רשמה "ניידות" ברמה מסויימת במרחב. כמו קין, אברהם, שרה, יוסף, עשו, מרים, משה...
היסוד השלישי של הטקסט התורני: בכל מקום שנזכר "איש" או "אנשים" בטקסט התורני, הכוונה היא לדמות ציורית שביקש מחבר התורה להציג לנו באמצעותה את התמונה בתלת מימדיה... כמו האיש שקראנו לו "הפולש" בפרשת גיד הנשה, או האנשים שניצבו פתח האוהל של אברהם:
א וירא אליו יהוה באלני ממרא; והוא ישב פתח-האהל, כחם היום. ב וישא עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים עליו; וירא וירץ לקראתם מפתח האהל, וישתחו ארצה. (בראשית, יח)
היסוד הרביעי של הטקסט התורני: ניתן לזהות תמונה ציורית בטקסט התורני ולבודדה מתמונות אחרות, כאשר אחת הדמויות שהכריז עליהן הכתוב בעבר וקרא להן בשמם, או שעתיד לקרוא להן בשמם – מזכירן בשמם באותה התמונה, ושוב הופך את שמם מעל אותה התמונה – לאב טיפוס של דמות ציורית שנזכרה ביסוד השלישי; היינו קורא להם מעל אותה התמונה באחד מאלה: "איש", "אישה", "אנשים, או "נשים". שתי דוגמאות כלהלן:
י ויהי רעב בארץ; וירד אברם מצרימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ. יא ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה; ויאמר אל- שרי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אשה יפת-מראה את. יב והיה כי-יראו אתך המצרים, ואמרו אשתו זאת; והרגו אתי ואתך יחיו. יג אמרי-נא אחתי את – למען ייטב-לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך. יד ויהי כבוא אברם מצרימה; ויראו המצרים את- האשה, כי-יפה הוא מאד. טו ויראו אתה שרי פרעה, ויהללו אתה אל-פרעה; ותקח האשה בית פרעה. טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. יח ויקרא פרעה לאברם, ויאמר מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא. יט למה אמרת אחתי הוא, ואקח אתה לי לאשה; ועתה הנה אשתך קח ולך. כ ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו. (בראשית, יב)
דוגמה שנייה:
א והנחש היה ערום, מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים; ויאמר אל- האשה, אף כי-אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ב ותאמר האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן נאכל. ג ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: פן-תמתון. ד ויאמר הנחש אל- האשה: לא-מות תמתון.
כ ויקרא האדם שם אשתו, חוה: כי הוא היתה אם כל-חי. כא ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו, כתנות עור – וילבשם. (בראשית, ג)
היסוד החמישי של הטקסט התורני: כל תמונה ציורית שנזכרה בתורה – תחזור על עצמה בהמשך, ובכל פעם יצויינו בה באופן זה או אחר כל נקודות הציון המרכזיות שצויינו בתמונה הציורית הבסיסית. דוגמה בת שלושה העתקים להלן:
תמונה ציורית בסיסית: י ויהי רעב בארץ; וירד אברם מצרימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ. יא ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה; ויאמר אל-שרי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אשה יפת-מראה את. יב והיה כי-יראו אתך המצרים, ואמרו אשתו זאת; והרגו אתי ואתך יחיו. יג אמרי-נא אחתי את – למען ייטב-לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך. יד ויהי כבוא אברם מצרימה; ויראו המצרים את-האשה, כי-יפה הוא מאד. טו ויראו אתה שרי פרעה, ויהללו אתה אל-פרעה; ותקח האשה בית פרעה. טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. יח ויקרא פרעה לאברם, ויאמר מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא. יט למה אמרת אחתי הוא, ואקח אתה לי לאשה; ועתה הנה אשתך קח ולך. כ ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו. (בראשית, יב)
העתק ראשון של התמונה: א ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל-אבימלך מלך-פלשתים גררה. ב וירא אליו יהוה, ויאמר אל-תרד מצרימה: שכן בארץ אשר אמר אליך. ג גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך: כי-לך ולזרעך אתן את-כל-הארצת האל, והקמתי את-השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ד והרביתי את-זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל-הארצת האל; והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ה עקב אשר-שמע אברהם בקלי; וישמר משמרתי, מצותי, חקותי ותורתי. ו וישב יצחק בגרר. ז וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר אחתי הוא: כי ירא לאמר אשתי, פן-יהרגני אנשי המקום על-רבקה, כי-טובת מראה הוא. ח ויהי כי ארכו-לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון; וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ט ויקרא אבימלך ליצחק, ויאמר אך הנה אשתך הוא, ואיך אמרת אחתי הוא; ויאמר אליו יצחק, כי אמרתי פן-אמות עליה. י ויאמר אבימלך מה-זאת עשית לנו; כמעט שכב אחד העם את-אשתך, והבאת עלינו אשם. יא ויצו אבימלך את-כל-העם לאמר: הנגע באיש הזה ובאשתו – מות יומת. יב ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים; ויברכהו יהוה. יג ויגדל האיש; וילך הלוך וגדל, עד כי-גדל מאד. (בראשית, כו)
העתק שני לתמונה: א וירא יעקב כי יש-שבר במצרים; ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו. ב ויאמר הנה שמעתי, כי יש שבר במצרים; רדו-שמה ושברו-לנו משם, ונחיה ולא נמות. ג וירדו אחי-יוסף עשרה, לשבר בר ממצרים. ד ואת-בנימין אחי יוסף, לא-שלח יעקב את-אחיו: כי אמר פן-יקראנו אסון. ה ויבאו בני ישראל, לשבר בתוך הבאים: כי-היה הרעב בארץ כנען. ו ויוסף הוא השליט על-הארץ, הוא המשביר לכל-עם הארץ; ויבאו אחי יוסף, וישתחוו-לו אפים ארצה. ז וירא יוסף את-אחיו ויכרם; ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, ויאמר אלהם מאין באתם, ויאמרו מארץ כנען לשבר-אכל. ח ויכר יוסף את-אחיו; והם לא הכרהו. ט ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם; ויאמר אלהם מרגלים אתם, לראות את-ערות הארץ באתם. י ויאמרו אליו לא אדני; ועבדיך באו לשבר-אכל.
כה ויצו יוסף, וימלאו את-כליהם בר, ולהשיב כספיהם איש אל-שקו, ולתת להם צדה לדרך; ויעש להם כן. כו וישאו את-שברם על-חמריהם, וילכו משם. כז ויפתח האחד את-שקו, לתת מספוא לחמרו במלון; וירא את-כספו, והנה-הוא בפי אמתחתו. (בראשית, מב)
נקודות ציון כלליות מתוך התמונה הבסיסית:
- נוצר רעב בארץ המוצא.
- עם הרעב נוצר הצורך לעזוב את המקום ולחפש "מזון" במקום אחר.
- הנטיה היא לעזוב ולרדת מצרימה. (דגש על הביטוי "לרדת")
- ללבוש בארץ האחרת מסכה, ללבוש מראה שונה, להתחזות לאחר, להסוות, ולשלוט באופן הזה במתכונת הדברים.
- ההתחזות מוכיחה את עצמה לזמן קצר.
- ולאחר מכאן ההתחזות נכשלת עובדתית.
- המתחזה שביקש לשלוט במהלכים יוצא כשידו לכאורה על העליונה, אולם ובסוף היום יוצא נפסד.
שבע נקודות הציון הכלליות בתמונה הבסיסית, חוזרות על עצמן בשלושת ההעתקים. הוא אשר צויין ביסוד החמישי של הטקסט התורני: כל תמונה ציורית שנזכרה בתורה – תחזור על עצמה פעם אחר פעם, ובכל פעם יופיעו בה כל נקודות הציון המרכזיות שצויינו בתמונה לראשונה.
היסוד השישי והאחרון של הטקסט התורני: כל גורם בתמונה הציורית, מלבד הגורמים שהוזכרו בעבר ונקראו בשמם, הינו גורם ציורי בהכרח שביקש מחבר התורה להציג לנו באמצעותו את התמונה בתלת מימדיה... כמו "הנחש" של חוה, "התיבה" של נח, "המטה" של משה, "התנין" של אהרון, או "פרעה" מלך מצרים...
אתעכב להלן על התמונה הבסיסית שחזרה על עצמה כפי שראינו בשלושת התמונות- כשיכפול ששיחזר את עצמו... וממנה נחזור אל היום החמישי שלנו... הייתי רוצה איפוא לצייר את התמונה הבסיסית הזאת.
התמונה הבסיסית צוירה עם אברם ברקע, שיכפולה הראשון היה עם יצחק, השני עם יעקב ובניו, והשיכפול השלישי כפי שנראה להלן – יהיה עם משה ובני ישראל- העם.
אברם זיהה את הבעיה הטכנית שגורמת לאי-יציבות המוח והתודעה. כלומר הוא זיהה את הסיבה שבגללה עתיד יעקב נכדו לרדת מנכסיו...
נזכור שוב, יעקב הגיע להישג אנושי נדיר... הביא את תודעתו ומוחו שיחיו ויטיילו יד ביד; זה היה דרך החיים שהקנה לעצמו. לכן לא תודעתו נאבקה במוחו כי אם הוא במהותו נאבק כנגד עצם אי-היציבות שמביאה את המוח והתודעה למאבק. הוא אשר אמרתי, יעקב אבינו קנה לעצמו דרך חיים בה התודעה הולכת עם המוח ביחד, וכל מצב אחר נוגד בהכרח את אורח חייו של יעקב; הוא יתנגד לו ממעמקיו ויקיאו מתוכו.
ולפתע יעקב ירד מנכסיו; ירד מדרך החיים שהקנה לעצמו. הראיה על זאת היא שיעקב אבינו קרס ומת, לכן שאלנו לעיל, מה גרם לנפילה האכזרית הזאת של יעקב? מדוע הוא קרס? מה הביא לשינוי הדרסטי הזה?
מחבר התורה התייחס רק ברמז לגורם הנפילה על גב אותה התמונה של מאבקו בפולש... תיעוד המאבק הסתיים בפגיעה קלה של יעקב בגיד הנשה שבגללה צלע קימעה, ומכאן הרמז על נפילתו העתידית, אולם אין אנחנו יודעים עדיין להצביע במדויק על גורם הנפילה ולבודד אותו, וכפי שאמרתי מחבר התורה ביקש לעמוד ולהצביע על גורם הנפילה הזה באמצעות מפת הדרך של בני יעקב דווקא.
ולמעשה, אני רואה כאן לנגד עיני תיעוד פרטני ומדויק לגורם הזה שאנחנו מחפשים על מפת הדרך של בני יעקב... אברם, סבו של יעקב, הצביע עוד לפני שנולד יעקב על הגורם הזה, עמד עליו ובודד אותו. שם הגורם הזה שעתיד להפיל את נכדו ובניו ואפילו את אברהם עצמו – תחזיקו את הכיסא: פרעה.
פרעה, בא משורש המילה "פרוע": לא מסודר, מבולבל, מופרע, גס, לא מאורגן, מבולגן... את התיאורים האלה הבאתי מהמילון העברי, אבל המעניין הוא שהתיאור התכליתי חסר כאן. פרוע: הוא אחד שאין לו תשובה על שום דבר. תשאל אותו: למה אתה פרוע ולא מסורק? יענה לך במילה: "ככה". ולמה גנבת בעצם? – ככה! אבל אינך אדם גנב, אתה לא אחד כזה... מה הביא אותך לגנוב, לשקר, לקחת בלי רשות, לצאת מהבית פרוע בלי להסתרק, או פשוט לעשות מעשה שהוא רחוק מאוד מאישיותך, מהתנהגותך, מדרך החיים שלך, מהנורמות שלך... מה הביא לפניה פיתאומית בת 180 מעלות? מה הביא לפניה הקיצונית הדרסטית הזאת ביום אחד, ברגע אחד?
התשובה לרוב בת מילה אחת ולפעמים שתיים: ככה. ככה החלטתי. כך רציתי.
האמת גם לי אין מילת תואר תכליתית שתמלא את החסר במילון... ובכל אופן, המילה שהשתמש בה מחבר התורה היא: "פרעה". וכמנהגו, הוא לא השתמש במילת תואר כי אם ב- אובייקט שנושא את מילת התואר הזו... כמו "הנחש" של חוה. או ההוא שנאבק ביעקב שקרא לו ממש "איש", וכאן בחר בשם "פרעה": הוא הפרוע המבולבל הגס הלא מסודר ומעל לכל – ההוא שאין בפיו תשובה על שום דבר. למה? ככה! כך רציתי.
למעשה, ואם נרצה ללכת אחורה במנהרת הזמן, האימא הביולוגית של "פרעה" היא התודעה האנושית המקורית, זו שמזהה את הרצף מעל שרשרת המידע, ולרצף הזה אין גבול ולא סוף... היא רואה זאת לנגד עיניה ומבקשת לרוץ אחר החוליות הרצופות שלפניה, היא מבקשת להשיגן, רצה אחריהן בלי פחד, ללא חשש ובביטחון מלא... כי הרי יש בידה תעודת ביטוח ממקור ראשון, היא בעצמה חתומה על תעודת הביטוח, עיניה רואות את הרצף – היש לך תעודת ביטוח תקפה מזאת!
תכונת "הראייה" הזאת הקנתה לה תלות ברצף, באשר הוא... כמו ציפור שמפתח תלות בתעופה לשמה; הציפור עף לשם התעופה... הוא לא עף לשום מקום מוגדר, וגם הדג שוחה לשם השחיה, ואם תתפוס דג ותחקור אותו – יגיד לך אני שוחה לשם השחיה, וגם התודעה רצה אחר רצף החוליות לשם הרצף – לא לשום דבר אחר; היא פיתחה את התכונה הזאת: ללכת אחר חוליות המידע לכל מקום ולהשיגן, לאכול אותן, להנות מהם, כי הרי ניתן לעשות זאת! היא רואה את רצף החוליות לפניה וקשה להתעלם מהם.
אבל התודעה לבד לא יכולה להשיג כלום... היא זקוקה למוח, לגוף, וכאשר יושבת בגוף אזי החגיגה מתחילה... בידה המכונה המשוכללת ביותר וביכולתה כבר להשיג את מבוקשה. קח ילד בן ארבע ותן בידיו הקטנות הגה של מכונית חזקה חדישה. תן לו לנהוג וללחוץ על הדוושה וראה לאן הוא יגיע. זוהי התודעה כאשר נותנים בידה את הגוף העצום עם המוח אדיר המימדים הזה. היא מתנהגת כתינוק ולוחצת פול גז...
המוח מכוון אותה ונותן בידה נתונים ומדידות והשערות והלכה למעשה היא לא יכולה לזוז בלעדיו, אבל בתוך תוכה, במעמקיה, המוח הזה הוא עכבה בשבילה ואם יכלה – היתה מוותרת עליו, כי כל רצונה הוא ללחוץ על הדוושה – הנתונים וההשערות והמדידות לא ישנו מהכיוון שרואה אותו מולה ורק אותו, ודוהרת אליו בפול גז... אבל מה לעשות, נכתב עליה לרוץ עם השותף המרובע הזה; עם הגוף המוגבל, עם המוח המרובע. זאת התודעה המקורית; ולכן אני אומר כי היא היא האימא הביולוגית של "פרעה" שאין לו תשובה... פשוט כך הוא רוצה. לכן הכתירו מחבר התורה כמלך, כי לא ניתן למשול בו, תפקידו הוא למשול.
אברם אבינו זיהה אותו; זיהה את הכוח שלו. האו ידע שאפילו הוא, אברם, יכול ליפול ולהשתעבד לפרעה; למה? ככה; פשוט ברגע אחד יפנה ב-360 מעלות. ואכן זהו הגורם שהפיל בסופו של יום את אברהם ואת יצחק ואת יעקב ואת כל הענקים ששלטו בתודעתם ובמוחם והלכו איתם כברת דרך יד ביד, ויום אחד שברו בפניה חדה וחזרו אחורה! למה? ככה; כך רצה פרעה.
אברם ולמעשה לא הסתפק בזיהוי המהותי של "פרעה" כי אם ביקש לחדור עמוק לתוכו ולזהות את המנוע שלו – אם נכון הביטוי. כלומר הוא ביקש לחקור מהו מקור הכוח שלו – מהיכן ניזון הפרעה הזה, מאיזה מעיין, וכאשר יעמוד על מקור המעיין יוכל לשלוט בפרעה דרך השליטה באותו המעיין.
וגם את המעיין זיהה אברם; זוהי הנקבה – השותפה השנייה בעשיית האדם ושותפת האדם בכלל... זה השותף "שנוקב" את הערכים שלו כהווייתם, ושואף להגיע אל תכונת הניידות האין-סופית... השותף הזה מייצג את זהות התודעה המקורית ומשקף אותה כהווייתה; ניידות אין-סוף. "הנקבה" איפוא היא היא מקור המעיין של פרעה, בעוד "הזכר" שהוא אברם בעצמו – מייצג את הצד שנוטה לתכונת הניידות כי הוא זוכר אותה, ולכן עליו לחשב את ערכיו ולשקלל אותם על מנת להגיע אל הניידות הזו.
אם כן, אברם ביקש לכוון את המעיין ולשלוט בזרימה שלו, ומעשה שהיה כך היה; אנו חוזרים אל "התמונה הציורית הבסיסית" וברקע שלה אברם:
י ויהי רעב בארץ; וירד אברם מצרימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ. יא ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה; ויאמר אל-שרי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אשה יפת-מראה את. יב והיה כי-יראו אתך המצרים, ואמרו אשתו זאת; והרגו אתי ואתך יחיו. יג אמרי-נא אחתי את – למען ייטב-לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך. יד ויהי כבוא אברם מצרימה; ויראו המצרים את-האשה, כי-יפה הוא מאד. טו ויראו אתה שרי פרעה, ויהללו אתה אל-פרעה; ותקח האשה בית פרעה. טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. יח ויקרא פרעה לאברם, ויאמר מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא. יט למה אמרת אחתי הוא, ואקח אתה לי לאשה; ועתה הנה אשתך קח ולך. כ ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו. (בראשית, יב)
י ויהי רעב בארץ; וירד אברם מצרימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ.
אתעכב על המונחים הרלוונטים, ואתמקד בתמונה הכללית. "רעב" הוא מצור אינטלקטואלי... מחנק, מחסור, חיסרון קריטי של מידע... לתחושה הזאת מגיע האדם כאשר מתנתק ממקורות המידע שלו- התרבויותיות בעיקר. למשל תנחית אדם עם מצנח באיזה אי קטן שאין בו שום ספר, סופר, או ספריה, גם לא אמצעי תקשורת כמו רדיו, טלויזיה, עיתון... זאת לכל הדעות דוגמה קיצונית, אבל לתחושת המחנק הזו מגיע האדם שסביבתו כבר לא משביעה דיה את רצונו... או אז הוא נראה רעב לכל גרגיר של מידע ויוצא לחפש את המידע בנירות, הוא יחליף עיר, מדינה, סביבה, כיוון חשיבה...
בדרך כלל, מקור תחושת המחנק של אדם כזה הוא הבילבול... כך מעיד עליו מחבר התורה; זאת כי "מידע" כהוא זה נמצא במרחב ובכל מקום רק צריך להושיט את היד ולקטוף אותו, אולם לא תמיד מצליח האדם לקטוף את המידע ותולה את כישלונו בחיסרון המידע! וכך מהנקודה הזאת מתחיל ליפול ולהתרסק, כי הוא מוצא סיבה שמניחה את דעתו לחסרונו...
זאת היתה תחושת אברם בארצו כנען, חיסרון של מידע, מחנק... וכמובן הוא תלה את זאת בסביבה או נכון יותר בכיוון החשיבה, ויצא לחפש את כיוון החשיבה הנאות; אברם יצא לחפש את המידע, וכפי שצפה לו מחבר התורה, מהנקודה הזאת התחילה נפילתו... הוא ירד למצרים לחפש את מבוקשו.
אברם החליף לכאורה את ארצו ארץ כנען במצרים, החליף מסגרת חשיבה באחרת וזה מקור בילבולו: שתי המסגרות משכבר הימים חד המה...
ובני חם, כוש ומצרים ופוט וכנען. (בראשית, י) – הוא אשר אמרתי, גם מצרים גם כנען – בני חם הם; אותה מסגרת, אותה תרבות... אבל אברם שלא הצליח לקטוף את המידע ממקום מוצאו – תלה את כישלונו בכנען וטעה! לכן הוא "ירד" לחפש את מבוקשו במצרים, ואחריו כל בני ישראל יחזרו על אותה השגיאה.
יא ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה; ויאמר אל-שרי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אשה יפת-מראה את. יב והיה כי-יראו אתך המצרים, ואמרו אשתו זאת; והרגו אתי ואתך יחיו. יג אמרי-נא אחתי את – למען ייטב-לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך.
ושגיאה גוררת שגיאה... וכך מתחילה מסכת שגיאות אברם: עודינו מחפש את המידע ומתקרב למצרים... ונא לזכור שאנו במרחב תמונה ציורית, או אז ובמסגרת חשיבתו המחודשת הוא מצביע על הגורם להפרת האיזון תודעה-מוח, וגם מזהה באותה ההזדמנות את המעיין שלו: השותפה, האישה, הנקבה שנוקבת בערכיה הבלתי מוגבלים ושואפת להגיע לניידות אין סוף ללא ריסון... והוא מבקש לרסן הלכה למעשה את השותפה שאיתו... באופן הזה הוא מתחיל להציג בפני שרי אישתו את ממצאיו ומניחם בפניה כעובדות מוגמרות:
ויאמר אל-שרי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אשה יפת-מראה את: ידעתי אני אותך, היכרתי אותך, את הוא הצד השני שלי... הצד היפה דווקא שפותח בפניך את האופק לדהור בו כאוות נפשך עד לאין סוף... ידוע לי שאין אני כך, התודעה שלי לא מאפשרת לי לדהור ללא סוף במרחב, בעוד תודעתך כן מאפשרת זאת – הוא הצד היפה שלך... אולם לצד הזה יש את המגבלות שלו. לך אין את המעצורים ולא את התכונה לשבת ולחשֶּב ולשקלל ופשוט לחשוב... את דוהרת ללא מחשבה אחר חוליות המידע והמדריך היחיד שלך הוא "כיוון" חוליות המידע שאכן את מבחינה בו, אבל בו בזמן ישנם עוד גורמים שיש לקחתם בחשבון ולהתחשב בהם, והמוח המציאותי הוא זה שמורה לנו עליהם, אחרת הדהירה שלנו תוביל לאסון...
אולם שרי יקירתי אינך יכולה מטבעך להתחשב בשום נתון מלבד הכיוון, ולבטח אינך יכולה לשעות לקול מוחך והוראותיו, ואשר על כן עלולה את לגרום לי כשותף לאסון ולמפלת בחיפושי אחר המידע...
והיה כי-יראו אתך המצרים – וכאשר נתחיל בפועל במלאכת עיבוד המידע שהולכים לקראתו עד מצרים ונתמודד עימו פנים אל פנים...
ואמרו אשתו זאת; – היה ונעשה את עבודת עיבוד המידע כשותפים מלאים לכל דבר, כאיש ואישה... כלומר היה ותתרמי את חלקך הטבעי לסל המשפחתי – כאישה...
והרגו אתי ואתך יחיו – התוצאה המיידית תהיה קריסתי, כי לא אוכל להתמודד עם דהירה בלתי מבוקרת כשלך ואפול... ובנתיים דווקא שדה המפלה שלי יהיה לך לשדה מעוף, בו תמצאי את תכונת החיים המקוריים שלך...
אמרי-נא אחתי את – וזאת איפוא התוכנית שלי: הורידי הילוך שרי יקירתי. אינני מבקש שתשני את טבעך ולא את מעמדך כנקבה כי-אם להוריד את המינון הנגזר מטבעך וממעמדך. גם אחות היא שותפה לאחיה ומעניקה לו עצות ותבונות אך בו בזמן אינה שותפה עיקרית לחייו; למשל היא אינה צד עשייה לבניו... וזו איפוא הצעתי: הורידי נא את המינון של השותפות בינינו לדרגת האחים.
למען ייטב-לי בעבורך – או אז אהנה מכל נתחי העוגה: גם תרעיפי עלי את ההצעות והתובנות שרק "אישה" יכולה להציע שהלכה למעשה זקוק אני להם, כי המעוף הנשי חסר הוא בנוף הזכרי...
וחיתה נפשי בגללך. – וגם התובנות האלו לא יחייבו אותי כשותף ויהיו נתונים לשיקולי הבלעדי, דבר שיוריד מעלי את מועקת הקריסה מהדהירה הבלתי מבוקרת.
לציין, הצעתו זו כללה גם את חלקה בעשיית הבנים, ולכן שרי היתה עקרה עד אז.
יד ויהי כבוא אברם מצרימה; ויראו המצרים את-האשה, כי-יפה הוא מאד. טו ויראו אתה שרי פרעה, ויהללו אתה אל-פרעה; ותקח האשה בית פרעה. טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים.
באופן הזה הלכו שניהם על התוכנית לבצעה ככתבה וכלשונה, אך היא נחלה מהרגע הראשון כישלון צורם, מסיבה פשוטה ביותר: התוכנית הלכה כנגד טבע האדם.
ויהי כבוא אברם מצרימה; ויראו המצרים את-האשה, כי-יפה הוא מאד. – הטבע יזהה אותך גם אם תתעלם ממנו... "הנקבה" שרי נָקְבַה את ערכיה והתמזגה בטבעיות עם שרשרת המידע; שרי הדמות שיקפה את זהות התודעה המקורית כהווייתה; היא היתה בעלת ניידות אין-סוף; שרי היתה יפה עד מאוד.
ויראו אתה שרי פרעה – תוצאה מיידית של ניידות השותפה לחיים שרי והתמזגותה עם המידע: "פרעה" נכנס לראשונה למשחק... וכאילו הבחין בה, ראה אותה... היא רוצה לדהור ואין לה זמן לחשב מהלכים; זו הקרקע הפוריה ביותר לכניסת פרעה וממשלתו לזירה...
ויהללו אתה אל-פרעה – וזה השלב השני במשחק: "פרעה" יתחיל לחלחל אל נפשה ודרכה אל נפש שותפה... הגורם הזה של "לעשות צעד זה או אחר ויהי מה – כי ככה אני רוצה" – התחיל לחלחל אל נפש שניהם; בני הזוג התחילו לגלות בגורם הזה עניין.
ותקח האשה בית פרעה – וזה השלב המכריע: "פרעה" מלך עליהם וגררם כעבדים אל ביתו.
ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. – לשלב הזה הייתי קורא "שלב החולומות הוורודים", כאשר האדם שבוי בפעלולי "פרעה" – אני אעשה וארוץ ואדהר ואשיג בכל דרך אפשרית את הדברים, כי כך אני רוצה! ואכן הוא רץ ודוהר ואף משיג את כל הדברים שרוצה עד האחרון שבהם; הפירות המיידיים נוטפים עליו מהשמים...
יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. יח ויקרא פרעה לאברם, ויאמר מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא. יט למה אמרת אחתי הוא, ואקח אתה לי לאשה; ועתה הנה אשתך קח ולך. כ ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו.
וגם השלב שאחריו לא מאחר לבוא, הלא הוא שלב "התפוצצות החלום הוורוד בפנים"...
יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. – אנחנו חיים בעולם שחוליות המידע שבו רצופות; אפשר לטעות לפעמים ולראות רצף שונה... היינו חתך קטן מאוד מהתמונה, אך מהר מאוד התמונה מתבהרת ורצף החוליות נראה כהווייתו.
וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים – התפוצץ להם החלום הוורוד בפרצוף... הם חשבו ע"פ מיטב המסורת הפרעונית שכבר השיגו את כל המטרות שרק הצביעו עליהן – כי פשוט רצו! אך דווקא ההישגים האלו יהיו בעוכרם ויגרמו למפלתם.
ואת-ביתו – הקונספציה "פרעה" תתמוטט ותפיל עימה הרבה עמודים, ואני מדבר ממש על עמודי הבית של בני הזוג אברם ושרי.
ויקרא פרעה לאברם, ויאמר מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא. – זהו שלב החשבון הנפש... איפה טעינו, מה עשינו, למה זה קרה לנו...
ויקרא פרעה לאברם – וכך מתחיל חשבון הנפש הנוקב בין התכונה הפרעונית שלבשה את הזוג לביו הדמות של אברם – שמתחיל לעמוד על המתרחש...
ויאמר מה-זאת עשית לי – פרעה שבתוך אברם פונה לדמות המקורית של אברם: אתה ביקשת הרי לשלוט בפרעה ולנתב אותו דרך המעיין ששואב ממנו... ומה יצא מהתוכנית הזו? מה נעשה כתוצאה מהתוכנית למיודעך פרעה?
למה לא-הגדת לי כי אשתך הוא – ו למה בעצם ביקשת לשלוט במינון הניידות שלה... ומה יצא מזה? והרי בכל אופן שרי נקבה בערכים הנומינלים כהוויתם ושיקפה את ניידות האין-סוף ללא שום הגבלה.
שרי הרי אשתך היא ותיפקדה כאישתך וכבת זוגתך וכשותפה האינטגרלית שלך.
למה אמרת אחתי הוא – עדיין פרע פונה לאברם: והרי אחד מעמודי התווך של תוכניתך היה ההורדה במינון הניידות האין-סופי של שרי, ממינון של אשת איש למינון אחות של אח; ושרי כמובן תשמור על ערכיה "הבלתי מחייבים" לאחיה ותנקוב בהם...
ואקח אתה לי לאשה – וזו "הנגיעה הגדולה" שלא ציפית לה! ערכיה "הבלתי מחייבים" לכאורה, הזינה בהם ישירות את פרעה... השליטה במינון הביאה לתוצאות הפוכות.
ועתה הנה אשתך קח ולך – בחשבון נפש הנוקב הזה, עומד אברם על מהות הדברים ומפיק את הלקחים המיידיים. הוא מחזיר לקן המשפחתי שלו את אישתו אהובתו שרי, על ערכיה הבלתי מוגבלים שמשקפים את הניידות האין סופית של תודעתה.
ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו. – מפרק את החבילה הנגועה ומחזיר את הערכים הקודמים למקומם.
ויצו עליו פרעה אנשים – את הדרך חזרה עושה אברם במקצוענות... הוא מבטל באחת את קיום פרעה ומתנתק באופן מודע ממנו. ההתנתקות היתה כה מושלמת עד כדי שאף פרעה בעצמו לא מוצא לו מקום בתוך אברם ומבקש לשַלֶּחַ את אברם מעליו... ושוב אני מתפעם מהאומן הצייר בעל המכחול.
וישלחו אתו ואת-אשתו ואת-כל-אשר-לו – " פרעה" מתנתק באופן מוחלט ולא רק מאברם כי אם מכל אשר לאברם ואף משרי אישתו שהזינה אותו במקור...