קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 5 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 5)
אברם הצליח לגרש את פרעה מתוכו ואף מאישתו, וזאת כאשר בחן את הלקחים מכישלון תוכניתו ובודד את הגורמים שבנו את התוכנית במקור. אברם זיהה את "פרעה" לראשונה וזהו הישג שאף אחד לא יקח ממנו. אולם שגיאתו היתה דווקא כאשר ביקש לנטרל את פרעה; היינו כאשר ראה בפרעה כגורם שבא מאי-שם והתנחל בנפשו, ועל כן יש לגרשו מקרבו ע"י ניתוקו מהמקור שמזין אותו... זהו למעשה מקור שגיאתו.
ועל מנת למנוע אי-הבנות מיותרות, אקדים ואומר שמקור השגיאה אינו בהחלטת אברם לנתק את פרעה מהמקור שמזין אותו, אלא בעצם ראייתו לפרעה – כישות זרה שכפתה את עצמה עליהם... זו היא השגיאה הראשית שגררה אחריה עוד שגיאות משניות – כמו זיהוי מקור התזונה של פרעה והנסיון הכושל לשלוט מלאכותית במקור הזה...
שגיאת אברם הראשית מצטלבת עם שגיאת נכדו יעקב כאשר ביקש לבחון את אופי הפולש, האויב המנוצח שזה עתה הכריע אותו, וביקש לאסוף עליו את כל המידע הדרוש אודות מצבת כוחותיו, במטרה לדעת איך לנטרלו בעתיד... או אז, אם זכור לכם, יעקב פנה אל השבוי שלו- אל הפולש הכנוע שנפל בידו ושאל אותו:
וישאל יעקב ויאמר, הגידה - נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם. (בראשית, לב)
לריענון הזיכרון אביא את תשובת הפולש המלאה, שהפתיעה את יעקב (וגם אותי) כלהלן:
ויאמר, למה זה תשאל לשמי; – הפולש עונה ליעקב: הכוח שלי – היינו הכוח של אויבך, תלוי בכוח שלך. אם אתה חלש הוא מתחזק, ואם אתה חזק – הוא נחלש ויכול לקרוס ולהעלם; אשר על כן אין לשאלה שלך תוקף, כי מצבת כוחות האויב תלויה ועומדת במצבת כוחותיך בזירה; אתה הוא הקובע איזו תחמושת תעמוד לרשות האויב ואיך היא תופעל עליך.
המדובר וכאמור במלחמת התודעה במוח– מלחמת הכל בכל, זוהי המלחמה שכיניתי אותה "מלחמת המלחמות" וגם זוהי המלחמה אשר מדאיגה את יעקב ומבקש לדעת כל דבר עליה, דרכי ניהולה, מצבת כוחות האויב, דרכי התגוננות, או בלשון צבאית בן ימינו, הוא מבקש לעשות הערכת מצב לטווח הארוך, והוא ביקש מהאויב השבוי שמחזיק בו לעת עתה תשובות. השבוי התבקש על ידי יעקב שיברך אותו גם בנקודה הזאת; כלמר שירכך את כל הנתונים הקשורים בנקודה הזאת ושיבריך אותם בפניו, שיכרעו ברך בפני יעקב וישלוט בהם.
"המברך" ענה לו: בקשתך לא תקנית וגם דאגתך לא תקנית, כי אין קיום לנתונים שאתה מבקש לדעת על האויב. האויב קם לתחיה ברגע שהתודעה שלך נחלשת וסומכת על שולחנו של המוח המציאותי... ואותו האויב נעלם כאיננו ברגע שהתודעה שלך קמה לתחיה, וחוזרת לקפץ בין רצף חוליות המידע במרחב ולתכונת הניידות שלה...
למה זה תשאל לשמי; אשר על כן שאלת מצבת הכוחות שלי אינה תקנית בעליל...
סוף ציטוט. אפשר איפוא לחזור לסבא אברם ולהצביע כמקצוענים על השגיאה שלו: אברם זיהה נכונה את פרעה אך כשל בזיהוי מקורו.
אני רוצה להדגיש ברשותכם שוב את הנקודה הזאת: "הכישלון במלאכת הזיהוי" – היא היא הנקודה המרכזית שמחבר התורה יחזור ויבאר אותה דרך יצחק אבינו שעתיד גם להיכשל בזיהוי, וגם דרך בני ישראל שעתידים גם להיכשל בה; או אז יופיעו משה ואהרון ויוציאו את בני ישראל מארץ מצרים; ממסגרת החשיבה הכושלת שהטעתה אותם בזיהוי האויב והוליכה אותם שולל.
"פרעה" הוא "הפולש" של יעקב והוא "הנחש" של חוה... כולם מאותו מוצא והכוחני בתוכם הוא "פרעה", הוא מלך על כולם ושיעבד את כולם. אברהם זיהה אותו וגם בניו אחריו יזהו אותו ויעשו את הכל לסלקו מקירבם. אינני מדבר על אויב פילוסופי... אני מדבר על עכבה שמונעת מהאדם לחיות; ואינני מדבר על חיים ארוכים או קצרים, אני מדבר בפה מלא על חיים.
נקודת הזיהוי מאוד עדינה... כי ניתן לי לזהות את העכבה אבל אינני מורשה לטפל בה כי עצם הטיפול הוא הדלק של העכבה.
העכבה נוצרת כתוצאה מפגישת התודעה עם המוח. הפגישה ביניהם היא בלתי אפשרית, כל אחד במהותו דוחה את קיום השני, אבל החיים נוצרים דווקא בפגישה הזאת... לא ניתן לפצל את שני אלה או להתעלם מקיומם כאחד, או אז אנו גוססים מרגע התעלמותינו וחוזרים אל השבעים שמונים שנה בגבורות... גם לא ניתן להפגישם בכוח כי אז ייווצר עימות ביניהם, ובעימות כזה אחד מהם ינצח והשני יפסיד וכל העסק יקרוס על האדם בין אם זה ניצח ובין אם זה הוכרע; לכן אמרתי שעצם הטיפול בבעיה – הוא דלק הבעיה.
והלכה למעשה, התשובה לבעיה סבוכה זאת מצאנו בדמותו של יעקב, כאשר בישר לנו על קיום המונח "דרך חיים" בו התודעה והמוח חיים בשלווה ביחד והולכים לכל מקום יד ביד. רק במסגרת כזו ניתן לנטרל את הדחיה הטבעית בין המוח לתודעה.
שמחים וטובי לב אימצנו את דרך החיים של יעקב ושמנו בכיס... הלכנו טיילנו שיגשגנו עפנו באוויר עשינו חיים... הנוסחה עבדה! ולפתע פיתאום ללא שום הודעה מוקדמת הופיע "פרעה" ואיתו קרסה הנוסחה באחת. עשינו מעשים שלא יעשו ולא היינו חייבים תשובה לאף אחד גם לא לעצמינו! מדוע? ככה; כי כך אני רוצה; זה כוחו האדיר של פרעה, הכוח שהפתיע אותנו כי אין לו גבול, אין שליטה עליו, הוא מופיע לפתע בכל נפש, ופועל בכל תנאי, הוא ממליך את עצמו על האדם במלוא מובנה של המילה. אין מי שלא מכיר את כוחו; אין מי שלא קם בלילה באחת ולקח משהו מתוק לפה למרות ועל אף הנזק הישיר שנגרם מזאת. ומדוע לקחת את העוגיה? ככה! רציתי. זה כוחו של פרעה, וזה אותו הכוח שגורם לאדם לעשות מעשים יותר חמורים מאכילת עוגיה, הרבה יותר חמורים... זה הכוח שביכולתו לחדור לכל אדם, בכל מצב, בכל רגע ובכל תנאי, והוא נכנס ומולֶך; עוד באותו הרגע לוקח את השרביט ליד ונותן את הטון.
גם אל ענקים כאברהם ויעקב ויצחק יכול לחדור הכוח הזה ולגרום לתפנית; גם למי שאימץ לעצמו כבר את דרך החיים של יעקב וטעם את טעם החיים... גם ענקים כאלה יכולים להתמסר לכוחו האדיר של פרעה – אך לא לזמן רב... הם יזהו אותו במקודם או במאוחר ויכריזו עליו מלחמה; הם יעשו לסלקו מקרבם בכל דרך אפשרית; וכאן עלולים הענקים האלה ליפול בטעות חייהם ולקרוס, דווקא כאן כאשר מזהים את הכוח הרע הזה ומבקשים לסלקו מתוכם, ובו ברגע מפעילים את כוחותיהם ויוצאים איתם למלחמת המלחמות, הם מפעילים את המוח המחושב והמציאותי נגד הכוח הרע פרעה, או לחילופין מפעילים את התודעה שמזהה בנקל את הכיוון הלא נכון של פרעה...
וכן הם מתחילים לנצח ולהביס את פרעה, אבל דווקא כאן מנקודת השיא של הניצחון מתחילה תפנית שקטה עלומה בלתי מזוהה שקשה להבחין בה, ומכאן מתחיל המנצח לצלול ולקרוס... מה קורה כאן לכל הרוחות!
המנצח מתחיל לצלוע, על זה למדנו בשיעור גיד הנשה... והצליעה הזאת מביאה בסופו של יום לקריסתו. מדוע צליעה כזאת מסוכנת – אנו יודעים כלאחר מעשה, אולם מה הביא לצליעה הזאת? על השאלה הזאת מחבר התורה האמין והמסור והטוב עונה באין ספור תיעודים, באופן שמכסה את הצליעה הזאת מכל זוויותיה.
הזווית של אברהם כבר עמדנו עליה: אברהם ולאחר שזיהה את פרעה ביקש להצביע על המקור שמזין אותו ולנטרלו... וזהו מקור שגיאתו. הוא שכח שפרעה נוצר בתוכו ולכן אין לחפש מקורות זרים וטיפולים טכניים...
קריסת יצחק אבינו גם התחילה בנקודה הזאת, היינו כאשר הצליח לכאורה להצביע על פרעה והיה בשיא התהליך של ניטרולו. גם את יעקב ראינו בבירור מתי התחילה צליעתו. אם כן אני חוזר שוב ומדגיש את השאלה: היכן טעו כולם? מדוע נפלו דווקא בשעה שקיבלו את ההחלטה הנכונה לנטרל את הגורם הרע?
תשובה תיאורטית: כי תוך כדי לחימה עיקשת ובתוך אבק הקרב, הם עימתו בהסח הדעת את תודעתם ומוחם, וכתוצאה ישירה מזאת אחד מהם ניצח את הקרב והשני הפסיד – התודעה או המוח, והם הפסידו עם המפסיד... ובמקום הטעות התמימה הזאת היה עליהם פשוט לתפוס את ההגה ולכוון שוב "לדרך החיים" הקדום שלהם, בו התודעה והמוח חיים בשלווה ביחד והולכים לכל מקום יד ביד... או אז ובמסגרת הזו לא יהיה מקום לגורם הזר "פרעה" או "לנחש" או "לפולש" וממילא המסגרת תקיאם מתוכה כי הם סותרים את עצם מהותה.
תשובה מעשית: כל ההעתקים של התמונה הבסיסית הציורית של אברהם אבינו, עליה עמדנו לעיל.
מחבר התורה היה ער לזאת כי קשה לנו לעמוד על התשובה התיאורטית ולקבלה כהיא זו, ולכן יצק אותה בתמונה ציורית תלת מימדית שמשקפת את דמות בעלה– כזו של אברהם אבינו שלעיל, וגם חזר עליה בתמונה התלת מימדית של יצחק, יעקב, יוסף ואחיו, וחתם את המסע בתמונה של בני ישראל. על התמונה האחרונה נעמוד להלן.
אצטרך לעשות קפיצה קוונטית עד למשה ובני ישראל... זאת כי עלי לפסוח על מספר תמונות בעלות ערך רב מנשוא, שמשלימות את הפאזל המלא עד התמונה של בני ישראל. אני הולך לפסוח על התמונה של יצחק ואבימלך, ועל התמונה של בני יעקב- אחי יוסף שמשל בכל ארץ מצרים... אחרת רבותי, לעולם לא אגיע לקו הגמר ולתנין הממתין לנו הרבה זמן מיום החמישי...
ובכן ניסיתי לעיל לתאר במילים שלי את הגורם הזר שנקרא "פרעה", וגם עמדנו עליו מתוך התמונה הבסיסיתית של אברם ושרה, ובכל זאת עדיין לא כיסינו ולו אחוז קטן ממהותו. רבותינו ז"ל פטרו את כל הגורמים המזיקים שמשפיעים על הנפש האנושית בשם הכולל "יצר הרע", אך מחבר התורה דחה את התיאור הכוללני הזה ובלשון המעטה... הוא ביקש לנתח אותו לנתחים ולהציג בפנינו את מהותו המושלמת מכל זווית אפשרית.
מחבר התורה ובמסגרת הספר שלו ביקש להחזיר לאדם את תודעתו המקורית; את הדמות האנושית המקורית שלו. התרחקנו מתודעתינו המקורית עד למרחק שאיננו כבר מזהים את המונח "תודעה" כמונח ספרותי גרידא. איננו יודעים להצביע עליו, איננו מכירים את קיומו. אנחנו יודעים לכאורה מה זו "תודעה" אולם המרחק בין המשמעות שבפינו לבין המשמעות המקורית – שנות חושך... בשנות החושך הללו הצטברו הרים של מיכשולים שנערמו להם, אך העין האנושית מזהה את ההרים האלו כחלק אינטגרלי מהטבע...
האדם רגיל להסיר את המיכשולים אחרון אחרון, אך מחבר התורה הסירם על גב הספר שכתב ראשון ראשון כסידרם, זאת כי הדמויות שעתידים לעיין בספר הזה – הכירו את ראשון המכשולים כסידרם... כי הרי הם הם אשר שמו את המיכשולים במו ידיהם, ובמו רגליהם הגיעו עד הלום, או אם תרצה – נפלו עד הלום.
למיכשול הראשון קרא מחבר התורה "נחש". המיכשול של השתלטות התודעה על המוח יקרא לו מחבר התורה "עקדה"; המיכשול שזיהיתי בפרשת גיד הנשה של יעקב – קראתי "הפולש"; המיכשול הבא אחריו יקרא לו אברהם "פרעה"; כל מיכשול ונקודת הציון שלו... ולבטח ישנם עוד מיכשולים שנערמו על פני נקודות ציון אחרות. אנו כרגע במרחב מיכשול האב שנקרא על יד מחבר התורה- המלך "פרעה", שחודר אל נפש האדם בכל זמן ותנאי ומולך עליה. הוא המלך שהפיל ענקים כאברהם אבינו, יצחק, יעקב, ובני ישראל.
המדובר איפוא במיכשול שעמד בפני דמויות אשר זיהו את תודעתם המקורית, ואף חיו במחיצתה שנות חיים טובות. אנחנו כרגע חוזרים במנהרת הזמן אל "בני ישראל" אשר יצאו עם יעקב מכנען וירדו מצרימה כי חשו "רעב", מצור אינטלקטואלי... מחנק, חיסרון קריטי במידע... והם תלו את זאת במקום השפל שיושבים עליו והלכה למעשה טעו בזיהוי, כי השפל שהגיעו אליו הצביע על הניידות הנמוכה שהגיעה אליה דמותם... וכך נרשמה להם טעות טכנית שנרמז עליה בפועל " ירדו מצרימה"; טעות זו תהווה קרקע פוריה לפריחת המלך פרעה בהמשך. לעומת זאת, וכאשר יזהו בני-ישראל את טעותם בחברת משה ואהרון – הם יעלו שוב לארץ כנען...
אם כן, אני קופץ ישירות אל בני-ישראל שכבר ירדו מצרימה והתיישבו בה. אביא להלן מספר פסוקים שיתעדו את המקום אליו הגיעו בני ישראל ויאפיינו את ניידות תודעתם.
ו וימת יוסף וכל-אחיו וכל הדור ההוא. ז ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד; ותמלא הארץ אתם. (שמות, א)
ישנו בשני הפסוקים האלה ניגוד ברור שצועק דרשני... מצד אחד הטקסט מתאר קבוצה אנושית שהדמות שלה הרקיעה שחקים... קבוצה זו נקראת לא פחות ולא יותר "בני ישראל" וכולנו מכירים כבר לעומק את משמעות המונח "ישראל"... יעקב אבינו טיפס אל נקודת הציון הזו כאשר דמותו רשמה את שיא הניידות שלה; הווה אומר שקבוצת "בני ישראל" בכללותה עמדה בציר הזמן הזה על נקודת הציון הגבוהה ביותר.
מאידך גסא, מקום הקבוצה הנוכחי סותר את מוצאה:
וימת יוסף וכל-אחיו וכל הדור ההוא – הכיצד מהמתים יוצאים אנשים חיים? הכיצד "בני ישראל" פורחים ממתים – מדמויות שנפלו עד לבור תחתיות והניידות שלהם שאפה לאפס, עד כדי שתודעתם נפרדה מגופם והסתלקה; קרסה!
באופן הזה למעשה מכין אותנו מחבר התורה לעיקרון הבא שנגזור אותו מחבילת הפסוקים הבאה:
ח ויקם מלך-חדש על-מצרים, אשר לא-ידע את-יוסף. ט ויאמר אל-עמו: הנה עם בני ישראל – רב ועצום ממנו. י הבה נתחכמה לו: פן-ירבה, והיה כי-תקראנה מלחמה, ונוסף גם-הוא על-שנאינו, ונלחם-בנו, ועלה מן-הארץ. (שמות, א)
נוסח העיקרון: "מלך מצרים" מחלחל גם אל הדמויות הרמות ביותר ומולך עליהם. כלומר ביכולתו גם לחדור אל דמות שנמצאת הלכה למעשה בשיא הניידות שלה, ומהמקום הרם ההוא ימלוך עליה ויעשה בה שפטים – עד להביאה אל התחתית והניידות שלה תשאף לאפס; זהו המאפיין העיקרי של מלך מצרים או בלשון התורה "פרעה". כל מה שזקוק לו "פרעה" הוא נקודת כניסה אל הדמות האנושית. היציאה שלו כבר בעייתית ונעמוד עליה להלן.
ויקם מלך-חדש על-מצרים, אשר לא-ידע את-יוסף. – מכאן אני מסיק שיוסף "שלט" במצרים ושלט במלך שלה, ועל סיפור שליטתו המרתק קפצנו... אך גם שליטתו הבלעדית לכאורה לא היה בה די לחסל את "מלכות פרעה" מהשורש, ולמעשה אנו מדברים איפוא על שליטה מקומית בלבד שהביאה לפריחה ולחיים בצל המלך שעיניו פקוחות על הנעשה... "פרעה" בתקופת יוסף היה בשליטה זמנית ומקומית, אך מהותו כמלך היתה קיימת, ולכן הוא פעל כמלך בזמן הנוח לו והשבית את הניידות של הדמויות שמלך עליהן בפועל כאשר רק רצה. הראיה על זאת: וימת יוסף וכל-אחיו וכל הדור ההוא...
ויקם מלך-חדש על-מצרים, אשר לא-ידע את-יוסף. – וגם חזר לעורו המקורי, למלכותו המקורית. יש לנו איפוא מלך חדש אשר לא היתה ליוסף שום שליטה עליו, אפילו לא מקומית...
ויאמר אל-עמו: הנה עם בני ישראל – רב ועצום ממנו. – אני שב ומדגיש: המדובר ב-"גורם" שחודר גם אל הדמות הנעלה ביותר; הוא זקוק רק לנקודת כניסה קטנה, או אז ועם כניסתו הוא ימלוך מיד בדמות ויעשה בה שפטים בזמן הנוח והנכון. הוא יפעל בתוך הדמות כגורם זר לכל דבר ויפצל אותה לשניים – מה שנקרא בזמנינו "פיצול אישיות":
אישיות אחת תישאר נאמנה למקורות יהיו המקורות אשר יהיו – אך אוזנה תהיה קשבת מעכשיו לאישיות השניה שנוצרה לידה.
פלג האישיות השני שנפרד זה עתה ממנה – מייצג מעכשיו את אישיות המלך על כל הדרו ותפארתו. הוא ימלוך מעכשיו וקולו יישמע בכל דבר ועניין, גם הקול הרחוק ביותר מטיפוס הדמות המקורית...
ויאמר אל-עמו: הנה עם בני ישראל – רב ועצום ממנו – המלך הזה נוצר בדמות האנושית כנציגה הבלעדי של התודעה השובבה אשר אין לגבולותיה סוף... המלך איפוא שולט גם במוח ומשעבד אותו, ולכן הוא משגר את הוראותיו בלשון המציאותית שהמוח אמור להבין ולעבד...
ויאמר אל-עמו: המלך פונה אל הפלג המקורי של הדמות ואל החלק המציאותי שבה, היינו אל המוח:
הנה עם בני ישראל – רב ועצום ממנו – הפלג השני המקורי גם הוא שייך לנו... אבל יש לעשות חושבים ולעמוד על מציאות הדברים שלא יהיה מאוחר מדי... הפלג השני הנקרא "בני ישראל" הוא פלג חזק עם שורשים, ולמען האמת הוא פלג עצום מהפלג המציאותי שלנו! הוא חזק מאיתנו וזו האמת הקשה שיש להתמודד עימה...
הבה נתחכמה לו – כפשוטו. הבה איפוא נעשה את מה שעושה המיעוט החלש אך המציאותי שהחוכמה לצידו... הבה נתחכמה לו.
פן-ירבה, – הוא אשר אמרתי, לפני שיהיה מאוחר מדי...
והיה כי-תקראנה מלחמה, – היה וניקלע למלחמת חורמה בין התודעה למוח; כלומר היה והתודעה תכריז עלינו מלחמה – היינו על הפלג המציאותי שלנו שהמוח מנוי מטבעו על שורותיו... כי הרי אין לתודעה שום קשר למציאות; היא מוּנּעת רק מתוך כיוון חוליות המידע... (הערת המחבר: פרעה שאימו הביולוגית היא התודעה – "מגייס" אותה כאויב בשביל להביא את המוח לשורותיו)
ונוסף גם-הוא על-שנאינו, – או אז ובמלחמת חורמה כזו בין המוח המציאותי לתודעה המונעת אך על ידי העיקרון, ישנו סיכון סביר שיד התודעה התמהונית תהיה על העליונה בעזרת "בני ישראל" שיודעים לקחת את המוח והתודעה יד ביד לכאורה, אך ולמעשה, אליבא דפרעה, התודעה מאלצת את המוח המציאותי ללכת עימה ומכניעה אותו וכך יד המציאות "שלנו" תהיה על התחתונה; זהו הסיכון העומד בפנינו ויש להתמודד עימו...
ונלחם-בנו, – או אז, ובנוסף לתודעה כאויב משותף, נצטרך להתמודד גם כנגד דרך החיים שקנו לעצמם "בני ישראל" ולהלחם בה... נצטרך להלחם גם כנגד דרך החיים בה הולכים המוח והתודעה יד ביד...
ועלה מן-הארץ. – תוצאת מלחמה כעין זו יכולה להיות הרת אסון... התודעה בשיתוף הכוח העולה של "בני ישראל" – יכולים לעלות לכאורה מן הארץ המציאותית של מצרים ולהתנתק ממנה; להתנתק מהמציאות.
זו תמצית המסר של "פרעה" לעמו; היינו לצד השני שהתפצל מדמות "בני ישראל".
אני גוזר להלן קטעים נבחרים מהתמונה המקורית שלעניות דעתי יתארו נאמנה את תמונת בני ישראל בארץ מצרים.
כב ויצו פרעה לכל-עמו לאמר: כל-הבן הילוד היארה תשליכהו, וכל-הבת תחיון. (שמות, א)
ויצו פרעה לכל-עמו לאמר: – נוכח הסכנה הקיומית הנשקפת מהמלחמה שהתודעה אמורה להכריז על המוח והפלג של "בני ישראל" עלול להצטרף אליה... הינה כי כן הוראות לשעת חרום שניסח פרעה לעמו; לעם החכם והמציאותי ובכללו המוח המציאותי שגוייס מטבעו לשורות העם:
כל-הבן הילוד היארה תשליכהו, – עלינו לחזור טיפה אחורה ולהיזכר במספר מונחים...
צלם: הוא השתקפות תכונת הניידות המקורית בתודעה.
דמות: גם היא השתקפות תכונת הניידות- אבל באדם, היינו דמוי תכונת התודעה באדם. מכאן, "דמות" היא שיקלול רמת הערכים שבנו את שיעור הניידות באדם: גבורה, עיקשות, קמצנות, אומץ, פחד, חמלה, נדיבות, עצלות, ענווה, שחצנות, חריצות, שרירות לב... כלומר, רמת הערכים המשוקללת בנתה את שיעור הניידות של הדמות.
"בן": הוא הדמות האנושית שבנה אותה האדם תוך כדי גיחות החיים שהיו לו. כלומר הוא שיקלול הערכים אליהם הגיע האדם; ערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתו על פני מעגלי החיים שהיו לו.
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: התודעה זקוקה לגוף שתרשום דרכו את נקודות הציון שלה; שתתקדם באמצעותו... אשר על כן, התודעה "אומרת": שיהיה קיום פיזי לתודעה אשר ישקף את תכונת הניידות שלה.
מחבר התורה השתמש בפועל "נעשה" ברבים – כאשר נגע בעשיית האדם: שני צדדים שותפים בעשיית האדם מתוך הזיקה שלהם לתכונת הניידות המקורית: זכר שזוכר את זיקתו לערכי התודעה, ונקבה שנוקבת בערכי התודעה כי זיקתה אליה ישירה.
זהו מקור שני הכוחות שחייבים להשתלב בעשיית "האדם"; וזהו היסוד של זכר ונקבה ברא אתם...
"זכר": זה הצד שזכורים לו ערכי התודעה המקורית (ניידות אין סוף) אך לא יכול לנקוב באופן חד משמעי בערכים האלה כי הוא רק זוכר אותם, נוטה אליהם... לכן הוא מחשב את ערכיו ומשקלל אותם על מנת להגיע אל הניידות הטמועה בזיכרונו ושואף להגיע אליה.
"נקבה": זה הצד "שנוקב" את הערכים שלו כהווייתם: אני רוצה להגיע אל תכונת הניידות הבלתי מוגבלת... הצד הזה מייצג את זהות התודעה המקורית ומשקף אותה כהווייתה; ניידות אין-סוף.
ויצו פרעה לכל-עמו לאמר: כל-הבן הילוד היארה תשליכהו, וכל-הבת תחיון. – אם כן, ונוכח הסכנה הקיומית הנשקפת מהמלחמה שהתודעה אמורה להכריז על המוח והפלג של "בני ישראל" אמור להצטרף אליה... אשר על כן, פרעה מפציר בעמו, הבה נחזק את התודעה ונחליש את המוח! נא לשנן – לא נפלה שום טעות: פרעה שגילה לעיל את חששו מהתודעה מבקש כאן לחזקה, ובו בזמן מבקש להחליש את בעל בריתו- המוח המציאותי; זהו מקור כוחו של "פרעה": פרוע, מבולבל, לא מסודר, גס, מופרע, כך הוא רוצה עכשיו...
– מדוע שינית את עורך? מדוע ביקשת לחזק את התודעה?
– כי ביקשתי להפקיע ממנה את עקרונותיה ושתישאר רק עם תכונת הניידות שלה; עם הרצון האין סופי והבלתי מרוסן.
– ומה עם בעל הברית? מדוע החלשת אותו וליאורה ישליכוהו...
– כי הוא עלול לרסן את התודעה – כנגד רצוני.
ואלה שוב הוראות פרעה:
כל-הבן הילוד היארה תשליכהו, – כל דמות שמגיעה אל הניידות שלה דרך חישוב ערכיה ושיקלולם – השליכוה בחזרה אל מקווה המים, או בלשון יותר מדויקת – התנערו ממנה; החזירוה אל ביתה המקורי במקווה הגדול של ים המידע. "פרעה" לא רוצה לחשב ולשקלל בשביל להגיע אל רצונותיו, הוא רוצה להגיע אל רצונותיו באופן מיידי.
וכל-הבת תחיון – וכל דמות "נקבית" ששואפת להגיע אל ניידות אין-קץ ולממשה כי זוהי שאיפתה – היא היא מייצגת החיים. יש לנקוב בערכי החיים ולשים עליהם את היד – לא לחשב את הדרך אליהם. זה אם תרצו המוטו של פרעה.
כג ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים, מן-העבדה. (שמות, ב)
פרעה, לציין, נהנה מתכונת הגמישות... הוא גמיש ונכנס מכל פינה אפשרית, פעם בוחר בפינה המציאותית ומדבר בקול ההגיון ישירות אל בן בריתו המוח, כנגד התודעה הבלתי מרוסנת שעקרונותיה הבלתי מציאותיים עולים כבר כל גדותם... ופעם מאמץ את התודעה שכל מבוקשה הוא להגיע אל רצונותיה האנושיים... האם למוח המציאותי המחושב או לכל כוח בעולם הזכות לשלול מהאדם את מבוקשו?
יש לשים לב ולזכור כי פרעה במלוא קומתו פועל בתוך נפשות "בני ישראל", או אם תרצה – "תכונת פרעה" פועלת ליד תכונות "בני ישראל" שמוחם ותודעתם הולכים יד ביד – זה דרך החיים שלהם; אך מעת לעת מגיח פרעה מאי-שם ואומר את שלו, וללא ספק לרוב הם הודפים אותו כי זה מנוגד לדרך החיים שלהם, ולכן הם צמודים לנקודת הציון הרמה שלהם ונקראים כתיקנם "בני ישראל", אך הכוח של פרעה הוא בנוכחותו המתמדת, הם נתנו לו כבר את הרשות להכנס ולהשמיע את קולו ומכאן נגזר כוחו; הוא נהנה כבר מכוח ההתמדה.
אם כן פרעה אומר בהתמדה את שלו וזה עובד... הוא מגיע בכוח ההתמדה שלו אף למלוך ולצוות – מה עוד והציוויים שלו הגיוניים שהמוח קולט את התדר שלהם, ולפעמים הוא משדר את ציווייו לתודעה שקשה לאדם להתעלם מרגישות תדרים כאלה... כך או כך הוא מולך באחת מגיחותיו המוצלחות על האדם ומשעבד אותו; פותח לו חלון וורוד לראות מתוכו חלומות וורודים... והאדם מביט מבעד לחלון והולך לקנות את חלומו ברגליים יציבות; זכותו היא או לחילופין ההגיון לצידו...
אבל אנחנו חיים, וכבר הזכרתי את זאת לעיל, בעולם שחוליות המידע שבו רצופות; אפשר לטעות לפעמים ולראות רצף שונה... היינו חתך קטן מאוד מהתמונה, אך מהר מאוד התמונה מתבהרת ורצף החוליות נראה כהווייתו. אלה הם המילים ששמתי תחת הפסוק הבא בתמונה הבסיסית של אברם:
יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדלים, ואת-ביתו, על-דבר שרי אשת אברם. (בראשית, יב)
וזה הפסוק המקביל לו בהעתק התמונה עם בני ישראל:
ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים, מן-העבדה.
השלב שאחרי החלום הוורוד לא מאחר לבוא, הלא הוא שלב "התפוצצות החלום הוורוד בפנים"...
ויהי בימים הרבים ההם – לאחר העבודה המקצועית והמתמדת של פרעה שנפרשה על פני ימים רבים...
וימת מלך מצרים – הקונספציה "פרעה" תתמוטט ותפיל עימה את המלך. או אם תרצה – החלום הוורוד יתפוצץ בפרצוף; ומי שחשב ע"פ מיטב המסורת הפרעונית שהשיג את המטרות שרק רצה והצביע עליהן – יראה לנגד עיניו כי דווקא המטרות האלו מוטטו את ביתו וגרמו למפלתו; הקונספציה הפרעונית קרסה; מתה.
ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה ויזעקו – זה כואב... כואב יותר לאנשים כבני ישראל, כבנים שמסגרת החיים שלהם מקיאה את הקונספציה הפרעונית משורשה – והינה הם רואים לנגד עיניהם: דווקא הקונספציה הפרעונית הפילה אותם... ואנחה גדולה השתחררה ממעמקיהם. הם זעקו לעזרה: איך משתחררים מהשיעבוד שמודעים לו וחשים בקיומו...
המונח "עבודה" בתורה מורה על מימוש החיים בפועל. אני עובד את האלהים: אני מממש את מה שמורה לי התודעה שלי. אני עובד את יהוה: אני זורם בפועל ובמודע בתוך הצינור של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית, האחת והרצופה. ולפעמים אני מממש את החיים בדרך מוטעית ובלתי נאותה, וגם דרך המימוש הזו נקראת "עבודה (זרה)".
ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה ויזעקו – בני ישראל שיחררו אנחת כאב כאשר ראו לנגד עיניהם איך מימשו את החיים שלהם... כאשר ראו את "העבודה" השגויה שלהם...
ויזעקו – ביקשו מפלט מהסבך שנכנסו אליו... הם היו מודעים לסבך הזה וזה היתרון שלהם, אך הם כבר היו מכורים "לעבודה" הזו ומכאן מקור האנחה והזעקה: להשתחרר מהשיעבוד הזה; מהעבודה הזו; מאופן המימוש הזה של החיים.
ותעל שועתם אל-האלהים מן-העבדה – "שוועה" היא "זעקה" שיש עימה הודאה ונכונות להפקת לקחים... ככלל, שוועה באה מאדם שמזהה את המצב שלו ואף מודע לסיבה שגרמה לו והוא מוכן לתיקונו אף אם עליו לשלם את המחיר... לכן השתמש מחבר התורה בפועל " ותעל", בני ישראל ומנקודת השפל שהגיעו אליה – עלו אל התודעה שלהם וביקשו להתמקם בה חזרה.
מן-העבדה – בני ישראל עלו אל התודעה שלהם מתוך נקודת השפל אליה הידרדרו באופן מימוש החיים.
זה היה המעמד של "בני ישראל": עם שנפל ברשת פרעה, השתעבד לו – היינו התמכר למסגרת חשיבה כה מוטעית שכזו, והוא מודע למצבו ומבקש לחזור אל תודעתו המקורית ולסנן מתוכה את הטפיל "פרעה". כאן בפרק זמן הנבוך של בני ישראל משה נולד.
אפסח על הפרק המרתק בו מתועדים השלבים בהם מזהה משה את תודעתו ואת הדינמיקה הפועלת במרחב, היינו את הדינמיקה הפועלת בשרשרת המידע האין-סופית, האחת והרצופה. במסגרת ההכרה הזו אנו נחשפים להלן לשיח שניהל משה במעמקיו... למעשה המדובר בדו שיח שהתנהל לכאורה בין משה האיש בן-ישראל, לבין תודעתו המקורית. בהמשך יחשוף אותנו המחבר לעוד דו-שיח ערכי שיתנהל לכאורה בין משה האיש לבין הדינמיקה הפועלת במרחב... כלומר משה יסיק "מהדינמיקה הזו" את הדברים שאילו היתה ישות – הם היו נאמרים בהכרח מתוכה... ושוב חוזרים אל התמונה התלת מימדית שדרכה מעביר לנו מחבר התורה את תוכן הדברים כהווייתם.
טו ויאמר עוד אלהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה-שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. טז לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אלהם יהוה אלהי אבתיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, לאמר: פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. יז ואמר, אעלה אתכם מעני מצרים, אל-ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי – אל-ארץ זבת חלב ודבש. יח ושמעו לקלך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים, ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו. (שמות, ג)
אנו חודרים עמוק עמוק אל מעמקי משה, והינה לכם משם בשידור חי:
ויאמר עוד אלהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה-שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. – משה רבינו מגיע לכלל הכרה שיש לתת יד לעמו... יש לכוון את בני ישראל המודעים למצבם ושואפים לחזור אל מחוז תודעתם. יש איפוא להסיר את המיכשולים שעומדים בפניהם, בראשם המיכשול "פרעה".
ויאמר עוד אלהים אל-משה, כה תאמר אל-בני ישראל – ה שידור החי מחדרי התודעה של משה התחיל ולמעשה מזה זמן, מהרגע בו זיהה משה את תודעתו ואת הדינמיקה הפועלת במרחב, אולם וכפי שהזכרתי אנו נפסח על שלבי הזיהוי ונסתפק בלגזור קטעים נבחרים מהתמונה המקורית שייציגו את תמונת בני ישראל במצרים. הינה כי כן עוד חומר מהשידור.
כה תאמר אל-בני ישראל – תודעת משה פונה למשה האיש: אלו הם הדברים שיש לשדר לבני ישראל הנבוכים... המבקשים לחזור אל תודעתם המקורית. כך תסיר אבן אחר אבן את המיכשולים מפניהם:
יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם – יש להזכיר להם קודם כל את הנשכחות... את הנתונים שהיו פעם לחם חוקם.
יהוה: היקום שלנו הוא מידע המסודר כחוליות רצופות ומותקנות בשרשרת אחת ארוכה אין סופית בת מיקשה אחת. קיימת דינמיקה ברורה הפועלת בשרשרת-מידע הזו וניתן לזהותה בבירור ולעמוד עליה. לדינמיקה הזו שם קוד "יהוה" ומשמעותו: יהא ההווה ויתקיים גם בהמשך ועד לאין סוף כי השרשרת הזו רצופה היא ואין לה סוף, לכן כל מה שיפעל עליה – תוצאותיו נמשכות ומהדהדות בשרשרת עד לאין סוף.
מכאן, הכרת הדינמיקה של פעילות המידע במרחב תיחשב כמדריך לתודעה האנושית שמבקשת לשוט ברשת המידע של היקום... והלכה למעשה, ההכרה הזו היתה למדריך לאבותיכם הענקים אברהם יצחק ויעקב שקטפו בפועל מהשרשרת הרבה פירות... וגם עלי לא פסחה ההכרה הזו, ואני מונחה על ידה בבואי לדבר אליכם... אתם יכולים להגיד איפוא שאני שליח ההכרה הזו – אם נכון הביטוי.
זה-שמי לעלם – אם תרצו לשים נקודת ציון לזיהוי הדינמיקה הזו, הרי הנקודה הזו תתפרס על פני כל העולם, כל היקום.
וזה זכרי לדר דר – דינמיקה זו תירשם גם תיזכר כהיא זו בכל דור ודור. כלומר גם אם לא תזהו אותה בדור מהדורות ולא תירשמו את נקודת הציון שלה – מהותה כהיא זו לא תישתנה; דינמיקה זו תמשיך ותפעל בכל דור ודור.
עד כאן השלב הראשון בו הציג משה את מהות הדברים באופן כללי. בשלב הבא יתקרב משה יותר אל האנשים וידבר איתם בגובה העיניים...
לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אלהם יהוה אלהי אבתיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, לאמר: פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. – ואלה פרטי השלב השני:
לך ואספת את-זקני ישראל – לך לאסוף את שברי בני ישראל... תודעת משה רבינו מנחה אותו להתחיל במלאכה ולאסוף את השברים, לא של בני ישראל ישירות כי-אם של זקני ישראל, של הטובים שבהם שעדיין זוכרים את המונחים והמושגים...
ואמרת אלהם יהוה אלהי אבתיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב – תשנן באוזני זקני ישראל את מה שהם זוכרים בוודאי... את המונחים המקוריים, את אופי העולם, תזכיר להם איך פועל העולם, את הדינמיקה שלו... תזכיר להם איך חיים בעולם ובד בבד תזכיר להם איך חיו אבותיהם לפניהם ואיך קטפו את פירותיהם מהשרשרת הרצופה; תזכיר להם את השיטה משה- את שיטת העבודה בעולם, את התמונה המקורית של העולם. הם ירצו לעמוד ולכל הדעות על תמצית הדבר... לאן יובילו הדברים והמושגים והמונחים שאתה מעיר ומזכיר להם...
לאמר: – לנקודה הזו יובילו הדברים; לתמצית הזו:
פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. – מודעים אתם למצבכם ולנקודת השפל אליה הידרדרתם באופן מימוש החיים... אולם, וזו הבשורה שלי, גם למודעות שלכם נקודת ציון על שרשרת המידע, ומהנקודה הזו תוכלו לזנק ולהיעזר בדינמיקה הפועלת ביקום, במטרה לחזור אל מרחב המחיה ולממש שוב את החיים על שרשרת המידע.
פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. – אנו בתמונה תלת מימדית בה משה רבינו האיש מנהל שיח עם תודעתו ומסיק "מהדינמיקה הפועלת במרחב" את הדברים שאילו היתה ישות – הם היו נאמרים בהכרח מתוכה... ואלו הדברים שהיו נאמרים על ידה אל בני ישראל:
פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. – רשמתי בפני את שוועתכם ואת כל המשתמע ממנה...
ואמר, – ממשיכה "הדינמיקה המרחבית" ופונה בתמונה התלת מימדית אל בני ישראל:
אעלה אתכם מעני מצרים – כיוונכם הוא העליה מנקודת השפל שלכם ומכאן באה זעקתכם ושוועתכם... אתם רוצים לעלות ומי שמבקש לעלות – עולה בשרשרת המידע, חוליות המידע הרצופות יסמנו לו את הכיוון...
אל-ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי – למעשה, אתה ביקשת לעלות מכנען, היכן חשת את המחנק ואת חיסרון המידע – אל ארץ מצרים, וזו היתה השגיאה שלך כי המידע נמצא בכל מקום והחיסרון נמצא באדם; מכאן התחילה איפוא הידרדרותך וכך ירדת למצרים במקום לעלות... ובעצם, עכשיו שהינך מוכן ומזומן לעלות – תצליח לעלות שוב אל כנען ותכבוש את כל המידע שלא מצאת בה, וגם תכבוש בדרך את כל המידע הנמצא ביתר הארצות שבסביבה – את החתי והאמורי...
אל-ארץ זבת חלב ודבש – ובעצם, ידידי היקר, כל ארץ שברצונך לכבוש את המידע שבה היא ארץ זבת חלב ודבש; תהא כנען, מצרים, הפרזי, וונצואלה, או סין. כל ארץ אשר תדרוך כף רגלך בה – לך היא והמידע שבה. כל ארץ שתיתקל בה בעלייתך – תיתן לך מטובי פירותיה; החלב והדבש ינטפו ממנה... השאלה היא, איפוא, המסגרת בה אתה מחפש את המידע, וגם הכיוון שפניך אליו: האם מצביע על עלייה או שמא ירידה?
ושמעו לקלך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים, ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו. – וזה מקבץ השלבים האחרונים בתוכנית הנרקמת בחדרי החדרים של תודעת משה.
ושמעו לקלך; – שוועתם תעיד על זאת... זקני ישראל מוכנים ומזומנים לקבל את ידך המושטת.
ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים – או אז זיקני ישראל יתגייסו איתך למשימה ותבואו ביחד אל בני ישראל ותיגעו ישירות בנקודת חולשתם, במלך ששיעבד אותם ואת מסגרת חשיבתם.
להזכירכם שוב, אנחנו נמצאים עדיין במעמקי תודעתו של משה רבינו ומציצים מה מתחולל שם בפנים... הוא משה שהגיע לכלל הכרה שיש לתת יד לעמו, הנמצא בפרק נבוך בחייו... שום דבר עוד לא יצא לפועל, אנחנו מציצים בתמונה תלת מימדית המייצגת את הדיון שהתנהל במעמקי משה רבינו – בינו כאיש ובין תודעתו, והיגענו עד לנקודה בה סיים את נוסח דבריו עם זקני ישראל, עם האנשים הטובים שעדיין זוכרים את המונחים והמושגים... משה רבינו הולך לאסוף את שברי בני ישראל הפזורים בכל עבר, והוא תיכנן להתחיל את המלאכה בזקנים, בחכמים שבהם, או אז הם ישמעו אליו, כך קובעת תודעתו של משה, ואף יצטרפו אליו לדבר עם פרעה שהתנחל בנפש בני ישראל.
ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו. – קשה לתאר כמה נתונים דחוסים כאן. קשה לעמוד על התכונה הזאת – איך ניתן להכניס כה נתונים ערכיים ובסיסיים במספר מילים... מעולם לא היו חסרות לי מילים כמו שאני מרגיש ברגע זה...
הפסוק הזה מדבר על משה וזקני ישראל: מה הם עתידים להגיד לפרעה שהתנחל בנפש בני ישראל כאשר יפגשו אותו. ושלא תשכחו לרגע, פרעה הוא דמות ציורית והמדובר למעשה בבני ישראל, משה וזקני ישראל הולכים לדבר עם בני ישראל – ולכוון את דבריהם אל התכונה הפרעונית ששלטה בהם. ושוב, קשה לי לעמוד בפני מסה כה גדולה של נתונים הדחוסים בתוך מילים ספורות, אינני יודע מהיכן לתפוס את הנתונים האלה – מהיכן להתחיל. אתמול היגעתי עד הפסוק הזה ועצרתי בתחושת חוסר אונים מוחלט. הלכתי הביתה וישנתי על זה... היום בבוקר בדרך לעבודה עלה לי רעיון.
הרעיון הוא טכני גרידא, דרכו אני יכול לסדר את הנתונים הדחוסים בפסוק הזה ולשימם על השולחן. הבה נגיד אני א. שבות בא היום אל היהודים הפזורים בעולם בדורינו, ואומר להם אני רוצה להעביר לכם את המסר הזה: תחזרו אל תודעתיכם המקורית ותתחילו להרגיש את החיים; תחיו ואל תמותו. אינני בטוח אם יש מי שיקח את המסר הזה ברצינות, אבל תמיד אפשר להנות מהספק ולהניח קיום קבוצה שלפחות מוכנה לשמוע...
אם אני איש חכם, אני אמור לשער את תגובת הקבוצה הזאת לפני שעוד פניתי אליה; כלומר אני צריך להתכונן מראש לתגובתם שניתן לסכמה במילים פשוטות: ולמה אנחנו צריכים לחזור לתודעתינו המקורית? וכי אין אנו בעלי תודעה? ובכלל למה אתה משנה לנו סידרי עולם ומכניס לחיינו מונחים חדשים... אלהים, תודעה, ניידות, פרעה... והרי חיינו בלעדיהם גם לפני כן... למה עלי לשמוע אותך? זאת השאלה המסכמת.
לקבוצה הזאת שמוכנה לשמוע, הייתי צריך לחזות מראש את השאלות שלה ולנסח את המסר שלי לפי זאת... וכך הייתי אומר להם:
קודם כל הייתי רוצה שניזכר כולנו היכן אנחנו חיים; להתמקם במקום בו אנו חיים. ובכן אנחנו חיים ביקום, במסה של חומר שמקרין מידע; כל גרגיר ביקום הזה מקרין מידע ואנחנו חלק מהמסה הזו, כלומר גם האדם כגוף בעל תודעה הינו חלק מהמידע של המסה, לכן האדם שואף לחשוף כמה שיותר מידע בשביל להתמקם בסביבה שלו, וככל שחושף יותר מידע כך ההתמקמות שלו טובה יותר ויציבה.
אם כן, מילת המפתח של מיקומינו והתפתחותינו היא "המידע", עלינו לחשוף כמה שיותר מידע, אולם אנו מוגבלים במלאכה הזו כי מטבע הדברים ניתן לחשוף רק חלק זעיר מהמידע של היקום שתמיד ישאר קטן מהמידע הנותר הבלתי נודע, רב הנסתר על הגלוי... לכן אנו חיים ולמעשה בחשש מתמיד מהנסתר הזה, ובצדק תולים בו את כל תלאותינו וצרותינו, כי הרי תכונת "הניבוי" שמעניקה לאדם את הביטחון – יסודה במידע המוגבל שחשפנו עד עתה ותמיד ישאר מוגבל, ולכן גם תכונת הניבוי המבוססת על המידע הנרכש תמיד תישאר מוגבלת ולא תעניק לנו את רשת הביטחון המספיקה.
תמיד חסר ביטחון, אנו חיים באופן מתמיד בספק, בחוסר וודאות, בחשש מהלא נודע, מחשש מאסון נורא שלא תהיה לנו שליטה עליו, מחשש מהגורל...
זהו מקור ההיסוס שמאפיין את האדם המחושב דווקא... זהו מקור החשד שלנו מכל דבר והפחד המוצדק שלנו מהבלתי נודע. זהו מקור תחושת המועקה בעולם המנוכר... רב המידע הנסתר שעוד לא גילינו על המידע ששמנו עליו כבר את היד, המשוואה הזו תמיד תשחק לרעתינו, כמוה כמשוואת החיים מול המוות שתמיד ירבוץ לפתחינו ויכריע את המשוואה.
ולפתע, ממש לפתע, נתקלנו בטקסט קריא ואנושי שצץ לו מאי-שם, בו מופיעה תמונה שבכוחה, אם רק נדקדק בה, להפוך את המשוואה שלעיל לטובתינו. הכיצד!
מחבר הטקסט לא הזדהה בשמו וסיבותיו עימו, ולכן גם לא ניתן לשאול אותו שאלות מסקרנות – כמו מי הוא ומאין לו את זה... נדמה שאין ברצונו שנתעסק בשאלות האלה וסיבותיו שוב עימו... אולם הוא השאיר בידינו תמונה שכדאי לנו לבחון אותה ובלשון המעטה... בסופו של יום ניתן להעמיד את התמונה הזו למבחן וההחלטה בידינו אם לאמצה או לא.
הכוונה הא לתמונת העולם, איך אנו רואים את העולם ואת המידע המוקרן ממנו. מחבר הטקסט טוען שאנו רואים את תמונת המידע של העולם באופן מעוות ואילו רק נדקדק בתמונה המקורית – חששינו מהבלתי נודע יתבדה וניווכח כי התמונה שראינו עד עכשיו – מקורה באשליה.
התמונה "המקורית" בקווים כלליים, מצביעה על המידע המוקרן מהמסה של היקום – כחוליות מידע המסודרות באופן רצוף בשרשרת אין סופית בעלת תכונה של מיקשה אחת. קיימת דינמיקה ברורה ומוגדרת הפועלת בשרשרת המידע האין סופית הזו ושם הקוד של הדינמיקה הזו כפי שהופיע בטקסט "יהוה", דהיינו יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.
כלומר ולפי התיאוריה הזו, "ההווה" שנקבע מטבעו ע"י האדם- ימשיך ויתקיים על שרשרת המידע הרצופה עד לאין סוף. מכאן, האדם הוא זה שקובע את העתיד ושולט בו ממקום מושבו בהווה; הכרתו לקוד הדינמיקה של פעילות המידע במרחב היא למעשה מקור שליטתו ברשת המידע של היקום.
השאלה, איפוא, מיהו המאושר שמזהה את רצף חוליות המידע ומבטיח שההווה שהוא קובע – ממשיך ומתקיים על שרשרת המידע? מי הוא השולט ברשת המידע של היקום?
על השאלה הזאת עונה מחבר הטקסט: התודעה האנושית – היא זו שמזהה את רצף החוליות, והגדרת "התודעה האנושית" ע"פ נוסח הטקסט כדלקמן: חולית מידע ניידת המרחפת מעל שרשרת המידע. ההבדל בינה לבין יתר חוליות המידע הוא בתכונת הניידות: חוליות המידע קבועות הן על השרשרת, בעוד חולית התודעה ניידת היא ואינה קבועה, לכן היא יכולה לטייל על שרשרת המידע ולבחור היכן לנחות ומתי לנחות.
עם זאת, תכונת הבחירה שהתברכה בה חולית התודעה והנגזרת מניידותה – אינה ניתנת עדיין למימוש, כי לחולית המידע הניידת הזו אומנם יש זהות אך לא קיום פיזי, אולם שרשרת המידע שמרחפת עליה- היא מסה של חומר שמקרין מידע, לכן החוליה הניידת אינה יכולה לרשום נקודת ציון על שרשרת המידע הזו אם אין לה קיום פיזי, דהיינו היא לא יכולה לטייל ולעבור ממקום למקום, כי יש לציין באופן פיזי את הנקודה בה נמצאת ואת הנקודה אליה תגיע, וזוהי הדילמה של החוליה הניידת (התודעה): איך אממש את תכונת הניידות שלי על שרשרת מידע חומרית ואעבור ממקום למקום?
והיא מצאה לה את הפיתרון: להצטרף אל רצף חוליות בשרשרת ולהפיח בהן את תכונת הניידות שלה; באופן הזה ניתן לקבוע בעזרתן נקודות ציון, ולשוטט ולטייל באופן פיזי על השרשרת. כך נוצר "היצור" הראשון- או החומר התורשתי הראשון ונטמע המונח "להפיח חיים בחומר", דהיינו החומר ומעכשיו יצור בעצמו אנרגיה הנדרשת לקיומו.
באופן הזה נוצר התא והתפתח, ובמילים אחרות החוליה הניידת הלכה ורשמה נקודות ציון עם התא עד שעברה אל נקודה חדשה וממנה אל עוד נקודה... וכך עד שהגיעה אל שיא הניידות שלה כאשר עברה אל הגוף האנושי. מעברים אלו התרחשו על פני מעגלי חיים רבים כאשר לכל מעגל ישנה נקודת התחלה ונקודת קריסה, היינו נקודה בה החוליה הניידת מנצלת עד תום את מטען רצף החוליות עליהן נחתה (הכלי), או אז אין לה להיכן להתקדם עימן והיא נאלצת להיפרד מהן- וזו נקודת הקריסה.
מנקודה הקריסה היא מתחילה מעגל חיים נוסף, היינו ממשיכה עם רצף חוליות שבמהותו מתוחכם ומורכב מהראשון, וניתן לטייל עימו למרחק ארוך יותר... וכך היא עוברת אין סוף מעגלי חיים עד שמגיעה אל החומר התורשתי של הגוף האנושי שעימו יכולה לטייל עד אין סוף ולהוציא את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה לפועל, זאת כי "הכלי" הזה מעבד באופן עצמאי נתונים וביכולתו להטעין את עצמו לאין סוף...
וכאן מתבקשת השאלה: מדוע אם כן האדם קורס כיתר כל הכלים שהשתמשה בהם החוליה הניידת עד עכשיו? והרי היא הגיעה סוף סוף אל הכלי שניתן להוציא באמצעותו את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה לפועל ולקפץ עימו על שרשרת המידע האינסופית, ומדוע איפוא האדם עם התודעה שלו קורס ומת?
השאלה הזאת מחזירה אותנו אל הטקסט בו נתקלנו, והמכיל את התמונה המקורית אשר כדאי לנו להעמידה במבחן... שם עונה לנו מחבר הטקסט על שאלתינו העקרונית: אכן "האדם" מעבד באופן עצמאי נתונים, וביכולתו להטעין את עצמו לאין סוף ולטייל על שרשרת המידע ללא סוף. והמדובר באדם שמעבד את הנתונים בשיתוף מוחו ותודעתו כאחד; היה ולא- האדם קורס ומת.
מספר עכבות מונעות מהתודעה והמוח ללכת יד ביד ולטייל על שרשרת המידע, ועל העכבות האלו עומד מחבר הטקסט בהמשך חיבורו ומכסה אותן מכל זווית אפשרית, אולם ולפני כן הוא מציג לפנינו את התמונה שהתודעה המקורית שלנו אמורה לקלוט ולעבד את נתוניה יחד עם המוח... בלעדי התמונה הזו התודעה לא משתתפת במשחק החיים מחוסר נתונים שיכולה לתרום למשחק, והמוח מעבד את נתוני החומר התורשתי שלו בלבד, והגוף האנושי הופך להיות כלי – ככל כלי שמטענו מוגבל.
אם כן, ובהמשך הרעיון הסימולטני שהתחלנו בו לעיל, אני א. שבות עומד לפני פזורת עם ישראל בדורינו ומפציר בהם: חזרו לתודעתכם המקורית וקלטו דרכה את התמונה המקורית; כדאי לכם לחיות ולא לקרוס. הבאתי כהקדמה לפנייתי – מספר מונחים ומושגים אודות מקור התודעה האנושית ותכונת הניידות שלה, אולם מילת המפתח היא "התמונה המקורית" שהתודעה האנושית אמורה לקלוט, ומחבר התורה הציג לנו את התמונה הזו על פני הפרק הראשון של בראשית בשבעה הגדלות, באופן שכל אדם בעל כל מנת מישכל יכול לעמוד עליה: ההגדלה הראשונה למשכיל ביותר והשביעית לפחות משכיל...
מחבר התורה התחיל דווקא בהגדלה הראשונה וממנה ירד אל ההגדלות הברורות יותר, בשביל להמחיש לנו שהמדובר בקליטת תמונה לכל דבר –ככל שמתקרבים אליה כך מזהים אותה יותר ועומדים על פרטיה, דהיינו בכל מרחק שהאדם עומד מהתמונה – היא נקלטת על ידו במלואה, אך לא בהכרח הוא מזהה את פרטי התמונה במלואם מכל מרחק. לדוגמה, קליטת תמונת הירח בתודעה האנושית: האדם זיהה את הירח מעל כדור הארץ וקלט את תמונתו במלואה, הוא ראה מולו גרם שמימי הקרוב מיתר הגרמים לכדור הארץ, גרם שהאיר לו את הלילה והלך לישון ביום; זו התמונה הראשונה. התמונה השניה והמלאה של הירח היא כאשר יצא האדם אל מחוץ לאטמוספרה והסתכל בירח: גם אז ראה תמונה שלמה של הירח אך זיהה בה יותר פרטים. התמונה השלישית היא כאשר התקרב עוד יותר אל הירח... וכך הלך והתקדם עד שהגיע אל הירח ונחת עליו, או אז זיהה את הירח באופן מלא על כל פרטיו; זו התמונה המקבילה לתמונה המקורית השביעית כפי שהוצגה ע"י מחבר התורה. אם כן, ובדרך לזיהוי המלא של הירח, האדם עובר והלכה למעשה מהתמונה הראשונה אל השניה, וממשיך ומתקדם...
השאלה ששוב אמור אני להיתקל בה "מצידכם" היא: עד לאן אתה מזמין אותנו ללכת עימך? איזו כברת דרך אמורים אנו לעבור עד שנגיע אל התמונה המקורית? והרי כל מה שהזכרת לנו עד עכשיו הוא לא יותר מחומר עיוני, תיאורטי, הנחות בעלמא... אתה מניח כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה. אתה מניח קיום דינמיקה מוגדרת הפועלת בשרשרת-מידע האין סופית; אתה מניח קיום חוליית מידע ניידת המשקפת את התודעה האנושית, המטיילת במרחב ועוברת משלב לשלב... השאלה היא – איך ניתן להעמיד את החומר התיאורטי הזה למבחן?
אם לאמץ את תשובת מחבר התורה, אזי נוסח התשובה פשוט: ניתן להעמיד את החומר התיאורטי למבחן מהעמדה בה תתחילו לקלוט את התמונה המקורית; ובשביל לגשת אל העמדה הזו בפועל- עליכם להתקרב עד ההגדלה השלישית; זהו המרחק המינימלי שממנו ניתן להבחין בחומר התיאורטי ולהעמידו במבחן... אולם יתכן וגם מהמרחק הזה לא תתחיל התמונה להתבהר והחומר יוותר לדידכם "תיאורטי" ולא בָּשֶל להעמידו למבחן; הדבר תלוי בניידות המקורית של התודעה העומדת בעמדה הזו; ישנה תודעה שהניידות שלה הידרדה ולא הצליחה לטפס שוב; או נכון לאמר – "לא החליטה" לטפס שוב.
מחבר התורה היטיב ממני לתאר את המרחק הזה שהתודעה עלולה לעבור לשווא...
ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים – משה רבינו מתכנן את פנייתו לתכונה הפרעונית שהתפתחה בבני ישראל... הוא יציע לבני ישראל ללכת עם החומר התיאורטי מרחק של שלושה ימים, היינו לעמוד על שלושת התמונות שהוגדלו על פני הפרק הראשון של בראשית (עמדנו עליהם בשלושת הפרקים של הסידרה).
ועתה – לאחר שהיצגתי בפניכם את תמצית החומר התיאורטי...
נלכה-נא – מציע להם בחום... כדאי לכם הניסיון; כדאית לכם ההליכה הזו; כדאי לכל בן אנוש ללכת ולהעמיד את החומר הזה למבחן, כי הרי החיים שלכם הם שעומדים בסופו של יום על המשקל...
ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר: במדבר, אין שום מעיין מים בדרך... הדרך לא תהייה קלה; לא תמצאו בה שום משענת שתשענו עליה בשביל לאזור כוח ולהמשיך הלאה... הכוח להמשיך – מתוככם יצא. אתם זקוקים לכוח פנימי שמקורו בכם, כוח שיניע אותכם בגלישתכם במתחם החומר התיאורטי ושלושת ההגדלות...
אתם תתקרבו לתמונה המקורית אך לא בהכרח תשיגוה; אין שום ביטחון שתשיגוה, כי הרי גם אם תעברו את השלב הראשון – תגיעו רק לאמצע הדרך ותעמדו על היום השלישי בלבד; על ההגדלה השלישית בלבד... למעשה, אתם עתידים להקריב שלושה ימים מחייכם למען התמונה שבאופק, שאולי תשיגוה לאחר שתעברו את השלב ההתחלתי...
ונזבחה ליהוה אלהינו. – דומה הדבר לאדם המחזיק בידו דבר בעל ערך ומקריב אותו למטרה מסויימת; הוא מוותר עליו מרצון וכולו תיקווה להשיג את המטרה שפניו אליה דרך "קורבנו". הדוגמה המאפיינת לזאת הוא לזבוח קורבן: אני זובח את הבהמה שעתה היא רכושי ובעלת ערך בשבילי, ומעביר אותה מבהמה חיה לבהמה מתה, היינו מעמדה ערכית לעמדה חסרת ערך; לכן היא נקראת מעכשיו "קורבן" – שמקרבת אותי למטרה אך עדיין אינה מבטיחה את השגתה, אחרת היתה נקראת "תמורה" או "פדיון"...
אולם עדיין עומדת תמיהה עקרונית שהשארתי את הטיפול בה לעכשיו, ומשה רבינו החליט לטפל בה דווקא בהתחלת הדברים... התמיהה שעלולה לעלות על פני האנשים שנפלו לשפל המדרגה עד לפרעה ששיעבד אותם- היא: ולמה אנחנו? למה אתה פונה אלינו? ובסוגריים אוסיף: "דווקא האנשים שהתכונה הפרעונית לבשה אותם" ואליהם עתיד לפנות משה – ידגישו ויבהירו: דוקא אלינו אתה פונה ומקווה להחזירנו אל התמונה המקורית ואל תודעתינו...? והרי טוב לנו במקום עליו אנו עומדים, ומרוצים אנו מהישגי תודעתינו; מדוע אתה פונה אלינו?!
בשביל להתייחס לתמיהה הזאת, ובמקרה של משה – בשביל להתכונן מראש לתמיהה הזאת, יש לעמוד על מקור פניית משה אל בני ישראל: הוא ביקשם לחזור אל התמונה המקורית, שתודעתם תזהה את התמונה המקורית של הטבע ושיגלשו במרחב עד לאין סוף... התודעה, להזכירכם, היא חוליית המידע הניידת שמבקשת לטייל ולקפץ על שרשרת המידע האין סופית... אולם החוליה בעלת הזהות- אין ביכולתה לעבור בין החוליות הגשמיות של שרשרת המידע, לכן היא חיפשה את החומר הגשמי ממנו עשויה שרשרת המידע, היא חיפשה ומצאה את הגוף שיכולה לקבוע באמצעותו נקודות ציון על שרשרת המידע, וכך תוכל בחברתו לקפץ בין חוליות המידע ולעבור מאחת לשנייה...
אם כן, ללא ניידות בפועל – החוליה הזו תעמוד במקום ולא תקבע שום נקודת ציון מעל שרשרת המידע, דבר שיגרום להיפרדותה מהגוף ולקריסתה עימו... וזוהי למעשה המשמעות הקלינית של "המוות": היפרדות התודעה מהגוף; שני השותפים אינם יכולים עוד לעבור מחוליה מידע אחת לשניה ומאבדים את תכונת הניידות שלהם; או אז הם קורסים והחיים עוצרים מלכת.
מאידך, החיים מתחילים כאשר החוליה הניידת מוצאת את "הכלי" שיכולה באמצעותו לטייל על שרשרת המידע ולעבור מחוליה אחת לשנייה; וזוהי בעינה תכונת החיים שאיפיינה את אבותינו ואבות אבותינו: לטייל בגמישות על שרשרת המידע ולעבור מחוליה לשניה; לכן הם נקראו "עברים" – אלו שעוברים בהתמדה בין החוליות; אלו שהכירו את סוד הניידות וידעו איך להוציא את התכונה המקורית של תודעתם אל הפועל: לעבור ללא הרף מנקודה לנקודה ולרשום נקודות ציון; למצות את תכונת החיים.
אני נזכר ביעקב אבינו "שעבר" את פנואל לאחר מאבקו עם הפולש... ולאחר המעבר הזה – ויזרח-לו השמש...
ויזרח - לו השמש כאשר עבר את - פנואל. עמדנו ארוכות על מאבק יעקב אבינו בפולש שביקש לפתוח זירת מאבק שתיאבק בה תודעתו במוחו המציאותי; אך יעקב דחה את עצם המאבק ונלחם בו... שם בזירה ההיא התעמת יעקב לראשונה עם עצמו וניצל...
מחבר התורה תיאר את העימות הזה במילת התואר: פנואל: כאשר עמד יעקב ופניו מול האל, היינו כאשר התעמת פנים אל פנים עם "האל" – עם תודעתו, או אז יצא מהעימות הזה כאשר ידו על העליונה ורשם נקודת ציון חדשה שתיקרא להלן "ישראל": כי - שרית עם - אלהים: כי נלחמת את מלחמת התודעה המקורית במוח המציאותי – ותוכל! וניצחת! ניצחת את המלחמה הזאת ומוחך הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם התודעה לטיול היומי שלה ברצף החוליות...
ויזרח - לו השמש כאשר עבר את - פנואל: יעקב עבר אל נקודת הציון החשובה הזו; או אז ויזרח-לו השמש... יעקב אבינו נקרא "עברי" לא על שום מה...
כך משה רבינו מתכנן לפנות אל בני ישראל; דווקא לאלו שנפלו לשיעבוד פרעה, שיזכירו את מוצאם ויזכרו בו: לפני שהייתם בני ישראל הייתם אנשים "עבריים" – אנשים שמודעים לתכונת החיים; אנשים שידעו לקפץ על שרשרת החיים ולעבור מנקודה לנקודה... משורותיכם יצאו אברהם ויצחק ויעקב שעברו ללא הרף מנקודה לנקודה ורשמו נקודות ציון לשמם. וגם אתם במהותכם עבריים אתם, ואני פונה אליכם כעבריים בני עבריים; זהו השם המקורי שלכם ושל אבותיכם.
ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו.
ויאמר עוד אלהים אל-משה... – עודינו מציצים במעמקי תודעתו של משה רבינו, כאשר ניהל דו-שיח עימה בחדרי חדרים...
ואמרתם אליו – ואמרת אתה וזקני ישראל אל "פרעה" שהתנחל בנפשות בני ישראל ושיעבד אותן.
יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו – ליקום קוד התנעה ואתם גם אני מכירים את הדינמיקה שלו מאבות אבותינו, אבל שכחנו במרוצת הזמן את זאת וירדנו מצרימה... והינה נתקלנו- אם תרצו מתוך המקרה בטקסט הזה שמחברו האנונימי מזמין אותנו לעיין שוב בתמונה המקורית ולחזור לחיים, לתודעתינו המקורית שמזהה את רצף החיים...
ועתה – אם ברצונכם...
נלכה-נא דרך שלשת ימים – הבה נעיף מבט חוזר בתמונה המקורית שאינה זרה לנו, ונלך לקדם את פניה עד אמצע הדרך, כפי שעשה אברהם אבינו כאשר הלך יחד עם נעריו ובנו יצחק והרחיקו עד היום השלישי, עד ההגדלה השלישית...
ד ביום השלישי, וישא אברהם את-עיניו וירא את-המקום מרחק. (בראשית, כב) – אברהם אבינו הגיע בחברת הקבוצה שאיתו עד ההגדלה השלישית וייכל להבחין במרחק הרב שעוד לפניו עד להגיע לתמונה המקורית...
ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחוה, ונשובה אליכם. (בראשית, כב) – בנקודה הרחוקה הזו נפרדה הקבוצה שעם אברהם לשניים: הראשונה (נעריו) נותרו עם החמור – זה שיישא את הטקסט התנכי על גבו לדורי דורות, ולא יצליח במעגלי החיים שיחנה עליהם להבינו. בקבוצה השניה יוותרו אברהם ובנו שילכו יחד כברת דרך וישובו בבוא היום להיפגש עם הקבוצה הראשונה על אחד המעגלים...
אם כן, משה רבינו מתעתד לפנות לקבוצה השניה שהותיר אברהם אחריו; הינה אני שוב איתכם, התואילו ללכת עימי אל עבר התמונה המקורית או שמא תשבו גם הפעם עם החמור...
נלכה-נא דרך שלשת ימים – אציעה לכם איפוא שוב: הבה נלך יחד לקראת התמונה המקורית ונכבוש אותה; הבה נלך בינתיים עד אמצע הדרך...
במדבר – הדרך לא תהיה קלה, גם לא בטוחה...
ונזבחה ליהוה אלהינו. – הדרך אינה בטוחה גם לא מבטיחה, אולם ההקרבה הזו כדאית היא לכם. כדאי לנו לעמוד על מהות התמונה המקורית ולהיעזר במפתח ההתנעה של היקום- הוא מפתח החיים.