קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 6 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 6)
מכאן אנו עוברים אל משה ואהרון כאשר הלכו להוציא לפועל את הדו-שיח שהתנהל בחדרי חדרים בתודעת משה...
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
וילך משה ואהרן – השאלה המתבקשת: מה הכניס את אהרון לתמונה...
מנוי וגמור כבר עם משה רבינו שיש להושיט יד לבני ישראל ולשחררם מארץ מצרים ומשיעבוד פרעה. לפני רגע סיימנו להציץ בדו-שיח שהתנהל בחדרי החדרים של תודעת משה, וכאמור משה רבינו כבר הגיע למסקנה שעליו לפעול, ואף הכין טיוטה לתוכנית הפעולה, מה לדבר, עם מי לדבר... אבל כאן בנקודה הזו וכאשר בא משה רבינו להוציא את תוכנית הפעולה שלו לפועל – נתקל בבעיה טכנית קשה; להלן פרטי הבעיה.
חשבתי שאני יכול לפסוח על חלק ניכר מפרק ד' בשמות, ולכן לקחתי ממנו רק את שלושת הפסוקים שלעיל: כט, ל, לא, ותיכננתי לקפוץ דרכם ישירות אל פגישת משה ואהרון עם פרעה, ומשם הדרך קצרה אל "התנין" – המונח שממתין לנו ביום החמישי ועשינו את כל הסיבוב להשיגו...
ולפתע צצה הבעיה הטכנית של משה והחזירה אותי אל פרק ד' המלא ובמלוא הדרו; ללמדך שהמידע שבתורה רציף, והרצף מחייב...
משה רבינו תיכנן להגיד לבני ישראל: זַהּוּ את התמונה המקורית של היקום וחזרו לגלוש בה ולחיות כבימים עברו... הוא תיכנן להעיר בהם את תודעתם המקורית שיחזרו להבחין דרכה ברצף חוליות המידע של היקום. וכאן שאל משה רבינו את עצמו שאלה תמימה: היה ואצליח במשימה באופן מרשים עד כדי שבני ישראל יתנו בי ובדברי אימון מלא מבלי להטיל שמץ של ספק – או אז מה יהיה הלאה?
על השאלה הזאת ענה משה מיד: הם יעשו פניה חדה מדרך מחשבתם שמקדשת את המציאות, יסירו מעליהם מיידית את שיעבוד פרעה, ויתחילו ללכת בעקבות תודעתם המקורית ולזהות דרכה את רצף החוליות, דבר שיביא קבוצה מסויימת מתוכם לנטרל באופן מוחלט את מוחם המציאותי לטובת תודעתם שילכו באופן עיוור אחרי החלטותיה, וכך יהפכו בין לילה לקבוצה קיצונית קלינית, כמו חבורת העקרונות שדוהרת אחר רצף חוליות מסויים, ולא עוצרת בשום רמזור אדום גם אם עליה להתפוצץ בכיכר. זוהי הקבוצה הראשונה של בני ישראל שעקב אמונה המלא בדיברי משה – עלולה לוותר על כל שביב של מחשבה ולנטרל כליל את מוחה.
אולם, המשיך משה לדהור הלאה במחשבתו, גם החלק השני של בני ישראל שיאמין לדברי משה אך לא יוותר על שיכלו הישר וימשיך להפעיל אותו, ודווקא הקבוצה "החושבת" הזו תגיע בהרף עין לתסמונת "העקדה" המסוכנת של יצחק אבינו...
יצחק אבינו האמין באברהם אביו אשר העביר לו את התמונה המקורית במלואה, ואכן הוא התחיל לזהות את רצף החוליות וללכת נאמנה בעקבותם, עד שבשלב מסוים עמד יצחק מול השאלה הזאת: האם עלי לשמוע רק לרחשי תודעתי, או שמא עלי גם להטות אוזן למוחי, ולקבל את החלטותי ע"פ תוצאות ניתוח המציאות על ידו?
השאלה הזו וכזכור לכם חזרה על עצמה תדירות; ובכל פעם כאשר עמד יצחק מול רצף מסויים של חוליות מידע התחבט באותה השאלה: האם ללכת בעקבות התודעה והרצף הברור שזיהתה, או להטות אוזן למוח שדוחה מכל וכל את החלטת התודעה שאינה תואמת למציאות? האם ללכת על פי צו התודעה או אולי שכדאי הפעם לקחת את ההחלטה המציאותית כתמיד?
וכך יצחק נכנס מרצונו למבוך שאין ממנו יציאה; כי אם ישעה לשיכלו הטוב והמציאותי – תודעתו שמזהה את הרצף הברור לא תיתן לו מנוחה, ואם ישעה לתודעתו – אבוי לו משיכלו וגם לא בטוח אם החבְרַה תתיישר עם החלטתו... באופן הזה התמודד יצחק בכל יום שבעים פעם עם הספק, ומועקה של ממש לבשה אותו, עד שהגיע למסקנה שעדיף כבר לא להחליט מאשר לחיות בספק מתמיד... עדיף אי-עשייה מאשר עשייה ספוגה במועקה, וכעבור זמן קצר מצא את ידיו קשורות, עקודות... הוא לא עשה שום דבר, לא ע"פ תודעתו גם לא ע"פ שיכלו המציאותי הישר, וזהו סימפטום העקדה שמחבר התורה הציג לנו על פני פרשת העקדה הידועה, ומשה רבינו זיהה את אותו הסימפטום שעתיד לתקוף את בני ישראל – דווקא אם יצליח לגרום להם להאמין בו ולחזור עימו אל עיקרי התמונה המקורית.
מצד שני, ואם ינסה משה רבינו לפנות למוחם ולהגיון שלהם, ולשדלם להבין את התמונה המקורית ואת הסכנה הטמונה בהליכה העיוורת אחר התודעה ורצף החוליות, או אז ובפינה הזו ממש ימתין לו פרעה בזרועות פתוחות, כי הרי חדר פרעה למוחם המציאותי מפינת ההגיון ומשם התחיל לשעבד אותם ולבסס את ממלכתו בנפשם...
ובכן משה רבינו עמד בפני בעיה קשה ביותר ואני מעדיף לקרוא לה דילמה: הוא מחוייב להעביר לבני ישראל את התמונה המלאה של היקום ולהחזיר אותם אל תודעתם במחצבתה המקורית, ובו בזמן חייב לפנות אל החלק המלוטש והמחודד ביותר במוחם, שיקלוט את נתוני התמונה המקורית ויפענח את שידורי התודעה... שיתחיל המוח לעבוד בפועל לצד התודעה ויעמוד על חשיבות הדבר; בלעדיו שום דבר לא יזוז... איך פונים איפוא אל בני ישראל ומעירים את תודעתם ואת מוחם משינתם המתוקה מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך בנפשם? זו הדילמה של משה; וכך ניסח אותה מחבר התורה:
א ויען משה ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו לא-נראה אליך יהוה. ב ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך; ויאמר מטה. ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה מפניו. ד ויאמר יהוה אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. ה למען יאמינו, כי-נראה אליך יהוה אלהי אבתם: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ו ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג. ז ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו אל-חיקו; ויוצאה מחיקו, והנה-שבה כבשרו. ח והיה, אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו לקל האת הראשון – והאמינו לקל האת האחרון. ט והיה אם-לא יאמינו גם לשני האתות האלה, ולא ישמעון לקלך – ולקחת ממימי היאר, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תקח מן-היאר, והיו לדם ביבשת. י ויאמר משה אל-יהוה, בי אדני, לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל-עבדך: כי כבד-פה וכבד לשון אנכי. יא ויאמר יהוה אליו, מי שם פה לאדם, או מי-ישום אלם, או חרש או פקח או עור – הלא אנכי יהוה. יב ועתה לך; ואנכי אהיה עם-פיך, והוריתיך אשר תדבר. יג ויאמר בי אדני; שלח-נא ביד-תשלח. יד ויחר-אף יהוה במשה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי – ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם הנה-הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו. טו ודברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. טז ודבר-הוא לך אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. יז ואת-המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה-בו את-האתת. (שמות, ד)
ויען משה ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו לא-נראה אליך יהוה. – למעשה בפסוק הזה ניסח מחבר התורה את הדילמה במלואה של משה ואת כל מה שכתבתי אודותיה לעיל, וביתר הפסוקים תיאר את הטיפול בדילמה הזו, כפי שבא לידי ביטוי בתודעת משה.
ויען משה ויאמר – אנו חוזרים איפוא אל תודעת משה ומציצים בשידור ישיר במה שמתחולל שם בחדרי חדרים... למעשה, אני חתכתי ביוזמתי את השידור הישיר משם בשביל ללכת אל התנין שבנתיים הולך ומתרחק... ובשביל להתעדכן, השידור נעצר כאשר משה מנה וגמר עם עצמו ללכת אל בני ישראל ולהציג בפניהם את התמונה המקורית של היקום, כפי שבאה לידי ביטוי, לדידינו, בפרק הראשון של בראשית על ששת הגדלותיה. משה רבינו הגיע למסקנה שעליו להושיט יד לבני ישראל ולשחררם משיעבוד פרעה, ואף הכין טיוטה לתוכנית הפעולה; עמדנו לעיל על פרטי הטיוטה הזו.
הינה כי כן הגיע הרגע לפעול; לאסוף קודם כל את זקני בני ישראל ולדבר באוזנם את הדברים שהופיעו בטיוטה... בזה הרגע התעוררה הבעיה הטכנית של משה.
ויען משה ויאמר – משה רבינו עונה מיד על הבעיה הטכנית, ומצייר על הלוח איך אמורה להיראות התמונה כאשר מוציאים מתוכה את המכשול הטכני. מהתמונה המתוקנת אני מבין מה הם המיכשולים הטכנים שעלולים היו לקלקל את התמונה. דוגמה, אני נמצא במשרד שידוך ומציג בפני השדכן את הנתונים שהייתי רוצה לראות באישתי לעתיד. וכך אני אומר: "אני רואה את אישתי לעתיד הלא בוגדנית, הלא מכוערת, והאינטלקטואלית". מאופן הצגתי לדברים, השדכן יסיק את המיכשולים שאני חושש מהם ושעלולים לקלקל את חיי הנישואים שלי: בגידה, כיעור, ובורות.
אם כן, התמונה המתוקנת כפי שצויירה ע"י משה היא כלהלן. ממנה כאמור היסקנו את המכשולים הטכנים שהדאיגו את משה ושיבקש להלן לענות בהם, לכן המחבר בוחר בנסח (ויען):
ויען משה ויאמר: זו התמונה הנקיה ממיכשולים טכנים; שאילו היו מופיעים בתמונה – היה צריך להסירם מהדרך "ולענות" עליהם...
והן לא יאמינו לי – וזה החלק הראשון של התמונה הנקיה ממכשולים: בני ישראל אינם מאמינים לי; אחרת חלק ניכר מהם יהפוך לקיצוני בפועל, והחלק השני ידיו יהיו עקודות. עמדתי לעיל על משמעות הדברים... ובכל אופן, "האמונה" הנזכרת כאן מצביעה על התודעה. כלומר היה ויאמינו לי – התודעה שלהם תיפגע ותגרום לקיצוניות או לעקדה. לא במקרה המתאבדים הקיצוניים למיניהם הם אנשים "מאמינים" – בדת מסויימת, באישיות מסויימת, או בדרך מסויימת...
ולא ישמעו בקלי – בני ישראל, ובנוסף, אינם שומעים את קולי ואינם גוזרים במוחם את ההגיון מדברי; אחרת, מוחם המציאותי ימצא בדברי את ההזדמנות הנאותה לנטרל את תודעתם שמטבעו הוא הודף את החלטותיה, מה עוד ופרעה נמצא בסביבה...
אומנם האדם שומע את הקול דרך האוזן, אולם נכון להגיד שהמוח הוא זה "ששומע" את הקול האנושי, כי הוא זה שמעבד את הנתונים הנקלטים באוזן שמכהנת עבורו כאמצעי... לכן התמונה העולה מהדברים היא "בני ישראל אינם שומעים במוחם את דברי", או "אינם משתמשים במוחם לשמוע את דברי".
כי יאמרו לא-נראה אליך יהוה – לא אעביר איפוא את התמונה המקורית לבני ישראל, ולא אזכיר בפניהם את המונחים המקוריים ולא אזכיר להם איך פועל העולם ולא את הדינמיקה שלו; וזוהי איפוא התמונה הנקיה ממכשולים טכנים, כי בני ישראל ישללו כל קשר בין התמונה המקורית למשה בן עמרם.
אבל... משה בן עמרם מחוייב להעביר לבני ישראל את התמונה המלאה של היקום ולהחזיר אותם אל תודעתם במחצבתה המקורית; הוא הגיע כבר למסקנה הזו, וכיצד יקיים איפוא את מחוייבותו?
משה רבינו ממשיך ודוהר עם תודעתו למצוא את המוצא... הוא מבקש לחדור אל זרם הדינמיקה שמפעילה את היקום, ולמצוא למפרע בתוכה תמונה תלת מימדית בה בני ישראל משיגים את התמונה המלאה וחוזרים אל תודעתם המקורית. ברגע זה מתפתח לכאורה דו שיח בין משה לבין בא כוח הדינמיקה הזו... אני מציין "לכאורה" כי השיח המקורי מתנהל במעמקי תודעת משה שבמהלכו הוא בוחן איך תמונה נתונה של בני ישראל משתלבת בדינמיקה של היקום. את שלבי הבחינה הזו מחבר התורה מציג כדו-שיח שמנהל משה עם בא כוח הדינמיקה של היקום... עוד ראיה למכחולו של אומן.
הדינמיקה עוסקת בכוחות היקום כאשר נמצאים בתנועה... מכאן, גם התמונה הנתונה שמשה רבינו בוחן מתוך הדינמיקה הזו – חייבת להיות בתנועה, חייבת להיות תמונה חיה, ודרך הדו שיח הזה איפוא, מצייר לנו מחבר התורה איך התמונה החיה הזו נעה.
ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך; ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה – היה יכול לכתוב ישירות: "השלך את המטה שבידך ארצה", אולם ביקש מחבר התורה להזכיר ולשנן לנו את מקור הדו-שיח המתנהל בתודעת משה רבינו, ואת רצף השלבים דרכם הגיע משה רבינו אל התמונה הדינמית שביקש לבחון. כלומר בשלב הראשון משה בחן עם עצמו את מהות המטה שבידו ומקומו בתמונה הדינמית, בשלב השני בחן את הנגזר מהשלכת המטה הזה ארצה, וכן הלאה... ובאופן הזה התמונה הנעה שביקש לבחון – נבנתה אבן על אבן בתודעתו.
נחזור אל הדו-שיח בין בא כוח הדינמיקה של היקום עם דמותו של משה, ובל נשכח לרגע שהדו-שיח המקורי מנהל משה רבינו עם עצמו, בחדרי החדרים של תודעתו.
ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך; ויאמר מטה – בא כוח הדינמיקה מעיר למשה – האם אתה מבחין במטה שבידך?
מטה האדם הוא חדר הפיקוד שלו שדרכו מביא האדם את הכרתו לפועל. "מטה" זה דומה פיזית למקל הצמוד לעיוור שמשמשו בהליכתו ומלווה אותו לכל מקום... גם המטה של הרועה דומה לו. ביטוי זה נכנס גם לשפה המודרנית: הפיקוד הכללי של הצבא נקרא מטה כללי – מטכ"ל, וגם בתנ"ך לא פסחו על הביטוי הזה: מטה שבט יהודה, מטה בנימין...
אם כן, משה רבינו הבחין במטה האישי שלו ולא היה לו ספק שהוא שולט במטה הזה באופן מלא; דהיינו הוא שולט בעצמו ובפעולותיו. בשונה לו, ישנם אנשים שאינם שולטים בעצמם ולא בפעולותיהם, למשל האנשים הרדיקלים שתודעתם ניטרלה את מוחם המציאותי- אלה שקוראים לעצמם "אנשי עיקרון" לכאורה... או האנשים שמוחם המציאותי השתלט עליהם ותודעתם נוטרלה- אלה שקוראים לעצמם אנשים מציאותיים... אך למעשה הם אנשים המשועבדים למציאות, חסידי הבירוקרטיה שאינם זזים מהספר טפח נמנים עליהם...
ישנם עוד אנשים שאינם שולטים בעצמם פשוטו כמשמעו, כאלה המשועבדים לאכילה, לשתיה, לניקוטין, לסמים, כל המכורים למיניהם... וישנם גם התמהונים שהולכים עם כיוון הרוח – תלוי לאן היא נושבת, וישנם ההולכים עם התלם, עם העדר...
לא כל אדם מחזיק מקל בידו, וגם לא כל מקל הוא מטה; תשאל מתאבד הוא ישבע לך שאילולא שליטתו המלאה במטה שלו – לא היה מתאבד למען העיקרון... וגם הבירוקרט ישבע שהוא שולט בעצמו- אחרת לא היה הולך כעיוור אחר ספר החוקים והנורמות.
משה רבינו שלט במוחו ובתודעתו באופן מלא. הוא שלט בפעולותיו והחזיק בידו מקל ששימשו כמטה, אולם הוא ביקש לבחון את המטה הזה מזווית אחרת, ולמעשה ביקש לבחון את המטה עצמו- האם הוא שולט גם במטה או שרק עושה בו שימוש. דוגמה אישית. הרבה שנים הייתי מכור לסיגריות ויום אחד החלטתי לעזוב אותן והצלחתי; זה היה לפני כעשר שנים. היום אני נקי מניקוטין אולם עדיין אני זוכר את הסיגריה "לטובה" ואפילו אוהב את הריח הזה; כשמעשן מישהו על ידי לא בורח ממנו...
השאלה שאני שואל את עצמי: האם אני מסוגל היום לעשן סיגריה אחת או שתיים ולהמשיך ולהתגרות בעצמי גם למחרת עם סיגריה אחת אחרי הארוחה ועוד אחת לקראת הערב... ולאחר מכאן להפסיק שבוע שבועיים, וכן הלאה...? כלומר האם אני שולט בעצמי רק ברמה מסויימת או בכל הרמות? האם אני יכול להעמיד במבחן גם את "השליטה" שלי גרידא? זאת השאלה שדן בה משה רבינו כאן.
ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך – הדינמיקה שמפעילה את היקום מתגרה במשה ושואלת אותו: האם באמת אתה שולט בעצמך? האם באמת המקל הזה שבידך מתפקד כמטה באופן מלא? האם המטה הזה משמש אותך במשרה מלאה או רק חלקית?
ויאמר מטה – משה: עד כמה שאני יודע, אני שולט בעצמי באופן מלא ובמשרה מלאה.
ויאמר השליכהו ארצה – "הבה נראה איפוא"- ענתה לו הדינמיקה שבמסגרתה כל היקום פועל, השלך את המטה הזה ארצה והתגרה בו; בחן את המטה בעצמו!
וישלכהו ארצה ויהי לנחש – עברנו לעיל על המונח "הנחש של חוה" שהשתלט על מוחה ודיכא כל חלק בתודעתה... "הנחש" נולד באווירה של ספק, של חשד, חוסר וודאות... התודעה המדוכאת לא מזהה יותר את רצף החוליות במרחב, והיא כבר סמוכה על שולחנו של המוח המציאותי שקבע נחרצות כי המידע שבידינו ושיש לנו שליטה עליו הינו חלקי בהחלט, בעוד המידע הנותר שביקום שמהווה את חלק האריה – אין לאדם זיקה אליו והוא מבחינת הבלתי נודע, ולכן המוח האנושי משלים בזאת רשמית עם הספק והחשש והפחד מהבלתי נודע, וכך התפתח בנפש האדם מעין השלמה רשמית עם הספק והחשש והמזל וכל הנגזרות שלהם... כאן בנקודה הזו נולד "הנחש" אומן השרידות שיודע לשרוד בגור האריות... שמקדש כל אמצעי למען שרידותו. שהמציאות העכורה של מזל וגורל וחוסר וודאות ותוהו ובוהו מחייבת את הימצאותו ליד האדם.
וישלכהו ארצה ויהי לנחש – וכאשר השליך משה מעליו את המטה, הפך בין רגע לנחש... כלומר, וכאשר וויתר משה על מקל השליטה, אי-השליטה מילאה את החלל הריק ונוצר הצורך בנחש, כי הרי יש לדעת לחיות באוירה של ספק וחוסר וודאות...
וינס משה מפניו – משה סלד מאווירת חוסר הוודאות שנוצרה וביקש להדוף אותה, להתרחק; האוירה הזו סותרת מטבעה את מהותו, הוא נס מפני הנחש.
אם נשתמש בדוגמא האישית על הסיגריה... אזי משה רבינו ולאחר שהתגרה בעצמו והדליק סיגריה – זרק אותה מהיד לאחר השחטה הראשונה... הוא חשש ממנה, חשש לחזור ולהתמכר.
ויאמר יהוה אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו – קיבל כרטיס צהוב מבא כוח הדינמיקה של היקום, ונאמר לו מפורשות: מנוסתך מעידה שאינך שולט בעצמך באופן מלא; אשר על כן ההזדמנות בידך להפעיל דווקא עכשיו את המטה שלך ולקחת שוב את הסיגריה מהריצפה. עשן אותה עד הסוף וזרוק אותה לשנה.
וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו – וכך עשה. לקח את הסיגריה בחזרה ועישנה עד השחטה האחרונה ורק לאחר מכאן זרק אותה לשנה... רק אז הבין משה את אומנות השליטה המלאה.
למיותר לציין כי משה רבינו לא היה מכור לעישון. רציתי להגיד שהתרגיל המחשבתי של משה נוגן על צלילים הרבה יותר עדינים... לדוגמה, תודעת משה רבינו ומוחו הלכו יד ביד כל השנים, זה היה דרך החיים שלו. התרגיל המחשבתי יכל להיות איפוא כאשר ינטוש משה אחד מהם, את המוח או את התודעה, וישאר עם השני בלבד; זה תמצית של "השליכהו ארצה".
במילים מופשטות, להישאר לתקופה מבוקרת רק עם המוח המציאותי ולקבל הלכה למעשה את החלטותיו היבשות המרובעות מבלי להתחשב בתודעה שמזהה את החוליות הרצופות וצועקת – ואין מענה... ולהחזיר לאחר תקופה נתונה את התודעה לזירה, שתשוב ותלך יד ביד עם בן זוגה כבימים עברו.
ניתן לעשות כמובן תרגיל הפוך בו מאמצים את התודעה ומנטרלים לתקופה את המוח המציאותי... השאלה היא איך מבצעים תרגיל מעין זה ומה הקשר של תרגיל כזה לדילמה שהתחבט בה משה: איך פונים אל בני ישראל ומעירים את תודעתם ואת מוחם ביחד מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך בנפשם?
כי הרי אם משה יצליח לגעת בהגיונם ובמוחם המציאותי, המוח הזה ימצא בזאת את ההזדמנות הטובה ביותר לנטרל את תודעתם שמטבעו הודף את החלטותיה... ואם יצליח לגעת דווקא בתודעתם ולהעירה מתרדמתה, הם עלולים לנטרל את מוחם המציאותי לטובת העקרונות שתזהה התודעה, ויהפכו תוך זמן קצר לקבוצה קיצונית תקנית; או במקרה הטוב ישארו עם ידיים עקודות... איך ניתן איפוא להעיר את מוחם ותודעתם כאחד מבלי לגעת בהם ישירות? זו הדילמה של משה.
התרגיל המחשבתי של מטה-נחש סיפק איפוא למשה את התשובה לדילמה: ניתן להעיר את בני ישראל באופן עקיף, מבלי לגעת בהם ישירות. ניתן להזמינם להצגת המטה והנחש... להשליך את המטה ולהחזיק בו שוב; להשליכו ולתפוס בו שוב. השאלה שישאלו את עצמם: איך השחקן המאומן הזה הצליח להחזיק שוב במטה ולהחזירו לחזקתו? והרי הוא יצא משליטתו... או אז יבחינו בגורם שהושלך והוחזר והשיב עימו את השליטה, ואגב זאת גם יבחינו בגורם שתמיד היה בשליטה ויעמדו על התפקיד המקורי של כל גורם במשחק.
שני הגורמים וכמובן הם המוח והתודעה, אחד מהם הושלך ועימו המטה, וכאשר השני הוחזר – חזר המטה לכף היד. התרגיל טוב ויפה על הדף, אבל קשה להבין איך משה רבינו חשב להוציאו לפועל; איך חשב להציגו לעיני בני ישראל... מחבר התורה הציג בפנינו וכהרגלו, תרגיל אב-טיפוס עם נתונים גולמיים, ואם ברצונינו להבין את התרגיל הזה לאשורו – עלינו להפוך את הנתונים הגולמים למעשיים; אינני חושב שהנתונים של תמונת ההתמכרות לסיגריה יענו על זאת, כי התורה עוסקת בשני הגורמים: מוח, ותודעה.
אישית ואם הייתי במקומו של משה, הייתי מביא את הדוגמה הזאת, ושוב נאלץ לחזור למחוז האישי; המאוד אישי... והפעם אני עוזב את הסיגריה והולך אל התמונה המקורית, האחת והרצופה שהתודעה מזהה את הרצף שלה. את ההבנה שלי לתמונה המקורית האחת והרצופה – לא קיבלתי במתנה... עברתי מעין תהליך עד שהיגעתי אל המונחים המקוריים כפי שמופיעים בפרק הראשון של בראשית.
לפני כארבע שנים התחלתי לקלוט את התמונה המקורית, וכאמור עוד לא היה באמתחתי המונח "אחד" שמשמעותו "רצף". במקום התמונה של שרשרת מידע אחת ואין סופית שמשקפת את היקום, קלטתי את היקום ככדור עגול בעל מימדים אין סופיים שפועלים במרחבו שלושה גורמים: "רצון, מידע, מוח".
הכדור העגול הזה כפי שנקלט על ידי הוא מסה סימטרית (מאוזנת) של מידע הפועל במרחבו רק כוח אחד – כוח הרצון האנושי. היינו האדם ובאמצעות רצונו יכול לקטוף מהכדור הסימטרי הזה את נתח המידע אשר ירצה, בזמן ובמקום שירצה. זהו למעשה החוק היחיד שפועל ביקום ומתוכו נגזרים כל יתר חוקי הטבע. לחוק הזה קראתי "חוק ההתאמה הסימטרית" וכך ניסחתי אותו:
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית, ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
במרחב חוק ההתאמה הסימטרית, העיקרון המנחה הוא שהרצון האנושי מתקיים בכל מקום בכל זמן ובכל תנאי; כל רצון אנושי אשר יהא, מתקיים במהותו ובמלואו באופן מושלם ומדויק. הכלי שבאמצעותו יוצא כל רצון אנושי, באשר הוא, מהכוח אל הפועל – הוא חוק ההתאמה הסימטרית, הפועל בכל מרחב היקום.
היום אני מבין שהסימטריה שהתכוונתי אליה, היא הרצף של חוליות המידע על השרשרת האין סופית... לכן שאבתי מהסימטריה הזו את הקביעה שכל רצון חייב להתקיים- גם הרצון המשוגע הלא תקין... ואין הדבר כך: כי רק הרצון שמשתלב בהרמוניה עם רצף החוליות יכול להתקיים, והתודעה האנושית היא זו שביכולתה לזהות את הרצף הזה, אך מי שיכול לשלב את הרצף הזה בפועל עם עיבוד הנתונים הוא המוח, לכן רק רצון שהמוח והתודעה השתתפו בבישולו – יכול לצאת אל הפועל; את זאת היום אני מבין.
אולם לפני ארבע שנים הבנתי את הדברים אחרת: כל רצון חייב להתקיים; השאלה אם אנחנו מזהים את רצונותינו ועוקבים אחריהם... דהיינו רק אם נשכיל לעקוב אחריהם, או אז ניווכח בקיומם. כך הבנתי את חוק ההתאמה הסימטרית ואת התמונה המקורית, ומתוך הבנתי הקצרה הזו נפלתי לא פעם בשגיאות, אספר על אחת מהן.
עבדתי בתקופה ההיא כשכיר בחנות בגדים באזור הסוחר החופשי של פנמה, עם שכר ממוצע שהסתדרתי איתו מהיד לפה. בעל הבית היה חסכן מופלג... ובעברית תקנית – קמצן כרוני, גם הלוואה לא יכלתי להוציא ממנו. אני מדבר על שנת 2007, בה כתבתי את החיבור הארוך "מידע" בתוך החנות ובשעות העבודה. לבעל הבית היו ארבע מצלמות שרואה בהן מכל מקום בעולם כל תנועה בחנות – כולל תנועותי, רוצה להגיד שהיה רואה אותי כל היום שקוע במחשב ואצבעותי מתקתקות ללא הרף... ולא הוא שישתוק על בעיית משמעת שכזו! אבל גם לא הוא שיסכן תרנגולת שמטילה ללא הרף ביצי זהב. הוא לא הבין איך אני מצליח לנהל את החנות ביד רמה אחת ובודדת, כי היד השנייה היתה על מקלדת המחשב... אבל ראה את השורה האחרונה בכל הפקדה יומית בבנק ונהנה מאכילת צפרדע יומי. היה בינינו הסכם בשתיקה: תמשיך לתקתק במחשב כל עוד והמכירה עולה ועולה ועולה...
בשלהי 2007 כאשר הייתי בעיצומו של חיבור "מידע" שבמהלכו ניסחתי את חוק ההתאמה הסימטרית, ויום אחד פשוט ביקשתי לבחון את נוסח החוק הזה. לא היה לי ספק באמיתותו אך ליתר ביטחון רציתי להעמידו למבחן ולשטוף את העיניים בתוצאות... רציתי גם להנות ממנו- למה לא!
כל רצון חייב להתקיים גם הרצון להוציא כסף עתק מהבוס החסכן. זה היה יום שישי אחה"צ – יום בחינת חוק ההתאמה. בדרך הביתה שלחתי לבעל הבית מסר בטלפון בן שורה וחצי: שלום, אבקש להכפיל את המשכורת שלי החל מיום שני; שבת שלום, אלברט.
תשובתו לא איחרה לבוא, וכעבור שתי דקות החזיר לי הודעה עוד יותר קצרה משלי: שלום אלברט, השתגעת! שבת שלום, משה.
תשובתו הגדילה בי את החשק, וביום שני ביקשתי שיתן לי 2 דקות מזמנו. הלכתי אליו למשרד, לו יש חברה גדולה משלו, ישבתי מולו והתנסחתי בקצרה: משה, צחקתי איתך ביום שישי... רק רציתי להכין אותך. תשמע, הבאתי את החברה לרווחים אסטרונאוטים, ועל זה אני נשען בשביל לבקש להעלות את המשכורת שלי, תחזיק בכיסא, פי שש, ובסוף שנה אני מבקש גם להגדיל את הבונוס שלי פי 6. זה הכל. ההעלאה שאני מבקש תיכנס לתוקף בעוד שבועיים אם תאושר על ידך, היה ולא אני מסיים בעוד שבועיים 7 שנות עבודה אצלך.
הוא לא לקח את דברי ברצינות ונסע בינתיים למזרח הרחוק. עברו עשרה ימים והוא עדיין במזרח, ולי אין ספק בנכונות החוק... השאלה שהעסיקה אותי- איך החוק הזה יתקיים בפועל? אבל הבן אדם במזרח והוא מדבר איתי מידי יום בטלפון ומתכתב איתי במייל על ענייני עבודה, אך שום מילה על ההעלאה שביקשתי... וכך אמרתי לעצמי- אתן יד לחוקי הטבע, ושלחתי לו במייל את הדברים האלה: "אני מבין שלא אישרת את ההעלאה, לכן הייתי מצפה שתביא מישהו להחליף אותי כי לא נותר זמן לחפיפה..."
המייל הזה העיר אותו... הוא חזר למחרת ומיד נפגש איתי ופתח במשא ומתן מפרך, ואני בשלי לא זז סנט אחד, למה לי לשחק בחוקי הטבע... הציע לי עד פי 4 ממשכורתי ואני בשלי... הולך עד הסוף עם חוקי הטבע, וזו היתה שגיאתי, לא הבנתי נכונה את חוקי הטבע, כי רק רצון שהמוח והתודעה השתתפו בבישולו – יכול לצאת אל הפועל במסגרת חוליות המידע הרצופות שהתודעה מזהה.
במקרה הזה רק הרצון שביטא את תאבוני השתתף במשחק; רצון שביטא את התודעה השובבה שלי שביקשה להרקיע שחקים ולרכוב על חוקי הטבע... זו היא התכונה הפרעונית במיטבה.
יצאתי מעבודתי ואיבדתי משכורת שמנה עד מאוד. לא זיהיתי עדיין את מקור שגיאתי ולאחר מספר ימים התחרטתי וניסיתי לחזור לעבודה אף במשכורת הישנה – לשוא; בעל הבית שנבהל מהתנהגותי סירב לדבר עימי.
ולמעשה, רצוני האמיתי היה להמשיך ולחקור את התמונה המקורית כפי שהתחילה להיחשף לעיני מתוך שורות התורה. רציתי להמשיך בכתיבת המאמר הארוך "מידע" שנותר, אגב, פתוח עד עכשיו. הלכתי הביתה ואין בידי גרוש לחיי היום יום. אני מדבר על משפחה בת ארבע ילדים קטנים. אודה ואתוודא: לא דאגתי למחיית המשפחה כי עדיין נותר משהו מהמשכורת האחרונה; דאגתי להמשך המחקר לגילוי התמונה, דאגתי לכיסא הנמוך שהייתי יושב עליו בחנות וכותב מבוקר עד ערב.
בינתיים, אמרתי לאישתי, אנוח לי שבועיים עד סוף החודש ואצא לחפש עבודה, כסף למחיה יש עד סוף החודש. יום אחד לפני סוף החודש, מקבל טלפון ממנהל החשבונות של בעל הבית, ומודיע לי שהוא שולח לי צ'יק על סך 50,000 דולר, שליש מהבונוס שהיה מגיע לי בסוף השנה. הופתעתי כי לא ביקשתי את הצ'יק הזה גם לא ציפיתי שישחרר אותו, פשוט לא ביקשתי כלום עם יציאתי. עם הצ'יק הזה פרעתי חובות שהייתי משלם עליהם ריבית חודשית ועוד נשאר ממנו כסף למחיה לכחצי שנה... נשמתי קצת לרווחה... והרשתי לעצמי לחזור אל רצוני המקורי ולכתוב. לכתוב מידי יום מהבוקר עד הערב; שום דבר מהלוז המקורי שלי לא השתנה, ומחיה יש.
החודש הסתיים והייתי צריך לעמוד במילתי לאישתי וללכת לחפש עבודה. נאלצתי איפוא לצאת פעמיים בשבוע לסיבוב רגלי ארוך בן ארבע חמש שעות, ובסיומו הייתי חוזר ומודיע: לא מצאתי עבודה! ביתר הימים הייתי יושב וכותב, ומחיה יש.
רציתי כן לכתוב, רציתי מקום "עבודה" שאני יכול לכתוב בו כמו ההוא שאיבדתי אותו, זה תמצית הרצון האמיתי שלי, אך באיזשהו מקום האגו שלי נפגע, כי לא נעים לשבת ולכתוב בבית, כאשר אישתי יוצאת לעבודתה ואני יושב עם המקלדת בבית... וכך יום אחד החלטתי לחפש באמת ובתמים עבודה, נסעתי לאזור הסוחר החופשי ואני חושב על הבושה הכרוכה בתהליך חיפוש העבודה... זה תהליך קשה ואכזרי במלוא מובנה של המילה, עברתי אותו לפני עשור והכווייה עוד כואבת.
קניתי לי כוס קפה ברחוב, ועודיני לוגם אותו וחושב איפוא להתחיל את מסע הכלימה, כאשר עוצרת מכונית מאחורי ומישהו צועק מחלונה: אלברט, אלברט... ניגשתי והינה אחד היהודים הידועים: תגיד אלברט, אני צריך איש מכירות לוונצואלה, מכיר מישהו? אמרתי לו: כן הוא עומד מולך...
כעבור חצי שעה נפגשנו במשרדו וסגרתי להתחיל לעבוד באותה המשכורת שהיתה לי. הייתי מבסוט כי סוף סוף יש לי איפה לכתוב ולעבוד... אך התוכנית שלי לא כל כך צלחה הפעם, האווירה בחברה הזאת היתה דחוסה מדי... לא הצלחתי לעבוד ולא לכתוב, וכעבור חודש יצאתי ובעצם פוטרתי, ונותרתי שוב ללא עבודה, אבל מחיה עדיין יש. חזרתי איפוא למקלדת שלי בבית לאחר הפסקה של חודש, וכתבתי בתקופה ההיא את אחד החיבורים היסודיים שלי "לזכר רועי קליין", ומחיה עדיין יש.
כעבור שבועיים שלוש חיפשתי שוב מוצא לאגו שהתחיל להכאיב... לכתוב בבית ולקבל את פני האישה והילדים בחזרתם הביתה, כל אחד בשעה שלו – זה היה מכאיב. במקום לחזור שוב למסע הבושה והכלימה עלה בדעתי להתקשר לאחד המכרים הלא יהודים ולהציע לו עסק משותף. לו יש חברה "צולעת" באזור הסוחר החופשי ולי יש בן אח בארה"ב שמוכר תכשיטי כסף בסיטונאות ולפעמים גם מוכר לסוחרים בפנמה. הרעיון שלי היה למכור את הסחורה של בן אחי בחברה של המכר בפנמה, ולי כשותף יהיה מקום לכתוב...
וכך היה. המכר שחברתו צולעת קיבל את ההצעה, ובן אחי שהצעתי נפלה עליו בשיא המשבר הפיננסי של ארה"ב – קיבלה בזרועות פתוחות, פשוט שלח לי את מלוא הסחורה שהיתה לו, כי בארה"ב לא היה מוכר סנט אחד. תוך חודש התחיל העסק עם הרבה סחורה ועובדים ולי היה משרד מרווח שכל יום בבוקר נכנס אליו ויושב על המקלדת עד לשעות הערב, שעת הסגירה. השעות הכי קשות היו כאשר השותף שלי היה נוכח, והייתי צריך לשבת איתו ולהתבטל מכתיבתי. השותף היה מתגורר בונצואלה והיה בא יום יומיים בחודש לפנמה.
באופן הזה כתבתי שנה שלמה במשרד יפה ובחברה משלי מידי יום ביומו, מבוקר עד ערב ומחיה יש. השותף הערל שלי היה לוקח סחורה ומוכר אותה במדינתו ונצואלה, ויום אחד בא אלי עם הודעה דרמטית: אלברט שדדו אותי בונצואלה ולקחו את כל הכסף והסחורה... השותפות שלנו עקב זאת התפרקה ואני נותרתי עם החברה לראות אם ניתן להצילה... אך לשוא. בסוף השנה החלטתי לסגור אותה, החזרתי את כל הסחורות שהיו לי ועם זאת נשארתי עם חוב שלא ידעתי איך אפרע אותו...
נותרו יומיים לסגירה, אני במשרד כותב ומנצל את זמן החסד שנותר לי, ובחוץ הפועלים עומדים ושומרים על מדפים ריקים. השעה כשלוש אחה"צ, יום מעונן וגשום היה, על הפנים... מתאים מאין כמוהו למחזה העצוב של החנות עם מדפים ריקים לחלוטין. ולפתע נכנס איש גבוה ולא עדין, נשוי לבת אחי, איתו איני בקשר מזה שנים... נכנס למשרד שלי ומפריע לי בכתיבה... הוא פונה אלי בזה הלשון: תשמע בירטו (זה השם שלי במשפחה), אנחנו לא בקשר הרבה שנים, אבל רק היום שמעתי שאתה עומד לסגור ואני חושב שאתה יכול לעמוד שוב על הרגלים... לכן אני מציע לך הלוואה של מאה אלף דולר במזומן לזמן בלתי מוגבל, לך תקנה סחורה ותנסה להתניע שוב... אם תרצה לקנות שעונים מאיתנו – ההחלטה בידך, קח את ההחלטה המתאימה לך.
עוד באותו שבוע העביר לי את הכסף, החלטתי לקחת מהם סחורה, והצבע הוורוד חזר למחרת אל פני החברה, וגם למשרד המרווח שלי ולמקלדת... חזרתי לכתוב בנינוחות כבר למחרת היום, עם חברה אישית הפעם ללא שותף. כתבתי ללא לאות, כל יום מבוקר עד 5:30 שעת סגירת החברה. ומחיה יש.
עברה עוד שנה והמכירות ירדו... וכמובן ירדו כי העבודה שלי היתה לכתוב – לא למכור; הייתי בא לעבודה – משמע הייתי בא לכתוב ולחקור ולתקתק במקלדת. ושוב החזרתי את הסחורה ונותר לי לסגור כשבוע, אותו ניצלתי היטב בכתיבה מרטונית, וגם עשיתי טלפון קטן לאח שלי בפנמה שהביא סחורה של טלפונים אלחוטיים לפני כחצי שנה והשכרתי לו חדר בחברה בשביל לאחסן בו את הסחורה וגם למוכר שלו. אמרתי ליוסי: אני סוגר את החברה בעוד שבוע ואתה צריך למצוא לסחורה ולמוכר שלך מקום אחר. אבל יש לי הצעה: למה שלא תיקח איזה מקום כאן באזור הסוחר החופשי בו תמכור את הסלולרים ואני אנהל לך אותו, אני מחפש עבודה...
יוסי האח והחבר לא דחה אותי אך ביקש להתייעץ עם השותף שלו... השותף שלו דחה את הרעיון על הסף וההצעה נפלה, והסחורה שלו עדיין אצלי כי לא מצאו היכן לאחסנה. כאן בנקודה הזו אישתי נכנסה לתמונה וסירבה שאחזור אל מרטון ההשפלה בחיפוש עבודה... היא החליטה לפנות להוריה בארץ ולבקש מהם תמיכה קטנה לפתוח עסק חדש ולמכור בו את הסחורה של יוסי ושותפו. תוך שבועיים העסק נפתח והפעם עם משרד הרבה יותר מרווח ושקט, ממנו אני כותב את השורות כרגע. מחיה כתמיד יש, לא בשפע, אך יש.
בחינת הסיפור הזה ע"י מנתח כלכלי תעלה לכל הדעות תוצאה נחרצת אחת: השחקן הראשי וויתר מרצון על השליטה במקור פרנסתו.
ואיך הוא התקיים? – את התשובה לשאלה הזו יתלה לבטח המנתח הכלכלי במזל, ובמספר צירופי מקרים ששיחקו לטובתי וספק אם ימשיכו.
ולניתוח מחבר התורה... הרצון האמיתי שלי כפי שכבר הכרזתי עליו הוא לחקור את התמונה המקורית כפי שכיוונה אליה התורה; להתעמק במלאכה, לכתוב את ממצאי, להקליד... יש אחרים שהרצון האמיתי שלהם לפתוח עסק ולסחור בו; אחרים ימצאו את רצונם האמיתי במחקר מדעי בתחום הכימיה, הפיזיקה, ההנדסה, החברה... אני מדבר על רצון מקורי עמוק שהנפש רוצה...
התמונה המקורית כפי שהופיעה בששת ההגדלות על גב הפרק הראשון של בראשית אומרת, שרצון אמיתי יצא לפועל אם התודעה והמוח ילכו יד ביד להשיגו. במקרה האישי שלי רק התודעה יצאה לבקש את הרצון ללא שיתוף המוח, או אם תרצה – התודעה לבדה בלי המוח יצאה לקחת חופן מערימת המידע ואכן היא הצליחה לחפון את החופן שלה; הצלחתי להוציא את הרצון שלי לפועל ולחקור ולכתוב מידי יום ביומו, וזאת כי התודעה שלי זיהתה את רצף החוליות והשתמשה בהן; היא שוטטה על חוליות המידע הרצופות והתקדמה ללא שום הפרעה, כי הרי הדרך שלפניה היתה רצופה, סלולה... ועל דרך סלולה ניתן לצעוד ללא הפרעה.
אבל כן הורגשה הפרעה מסויימת... אומנם צעדתי, אך הרגשתי הפרעה בצעידה שמקורה במוח שלא קיבל את החלטת תודעתי שהנהיגה אותי לצעוד על מסלול בלתי מוכר לדידו, כי הרי המוח לא השתתף במשחק ולא זיהה בפועל את תכונת הרצף על המסלול, לכן הוא שלח כל הזמן אותות מצוקה שיש להפסיק את הטיול ולהחזיר את השליטה במקור הפרנסה...
ולמרות זאת, ההפרעה שהורגשה היתה חלקית בעליל, היא העיקה עלי אך לא שיתקה אותי, והראיה על כך היא שלא שיתקה את הטיול המעשי שהמשכתי בו על פני שנים...
הדבר נעוץ שוב בחלקו של המוח שלי; אכן הוא לא השתתף במשחק התודעה בפועל, אך כן השתתף כמשקיף, עובדה היא שאני חוקר דווקא את הנקודה הזו אודות ההליכה המשותפת של תודעה-מוח; כלומר אני מודע לקיום המסלול הרצוף שתודעתי מזהה, המוח שלי מכיר את המונח "רצף" אך עדיין לא זיהה אותו בפועל; אפשר להגיד שהוא נמצא בתקופת מעבר, דהיינו מודע לתכונת הרצף אך אין הוא משתמש בה בפועל; עדיין עוד לא יצא עם התודעה לטיול יומי בפועל; עוד לא הגיע לשלב הזה, וזהו למעשה שלב הביניים בו המטה מושלך ארצה, ויש לשלוח את היד ולאחוז בו... אומנם המטה הזה ובינתיים הוא נחש מפחיד ומעיק... אבל ניתן בכל רגע לאחוז בו שוב ולהפוך אותו למטה.
ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך; ויאמר מטה. ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה מפניו. ד ויאמר יהוה אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.
אינני יודע איך משה רבינו תירגם את הדברים האלה לפועל... הוא אשר אמרתי, ואם הייתי במקומו של משה, הייתי מביא את הדוגמה האישית...
למען יאמינו, כי-נראה אליך יהוה אלהי אבתם: רק באופן הזה ניתן להעיר את תודעתם ללא שיתוף מוחם; היינו ללא הסכנה הנשקפת מהתודעה שמזהה את הרצף ומנטרלת את המוח - או אז נשקפת הסכנה שהאדם הופך לקיצוני או עם ידיים עקודות... אולם בתמונה הזו המוח נמצא במצב ביניים: מודע לתכונת הרצף אך אינו משתמש בה בפועל; ואין זה המצב הטיפוסי של מוח מנוטרל על כל הסכנות הנשקפות מזאת.
למען יאמינו – באופן הזה אתה תפעיל את התודעה שלהם "בלבד"; באופן הזה "יאמינו" דרך תודעתם ללא שיתוף מוחם.
כי-נראה אליך יהוה – באופן הזה תעביר לבני ישראל את התמונה המלאה של היקום, תחזיר אותם אל תודעתם במחצבתה המקורית, וגם תזכיר להם איך פועל העולם ואת הדינמיקה שלו.
אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. – באופן הזה תזכיר להם את עברם, את מקורם, את אבותם אשר הכירו את התמונה המקורית ונעזרו בה בדרך הזו.
ו ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג. ז ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו אל-חיקו; ויוצאה מחיקו, והנה-שבה כבשרו. – משה רבינו ממשיך וגולש במעמקי תודעתו, ורואה דרך הדינמיקה של היקום את התמונה הגולמית הבאה.
ויאמר יהוה לו עוד – ובהמשך לתמונה הקודמת... אין המדובר בתמונה חדשה כי אם בהמשך לתמונה הקודמת.
הבא-נא ידך בחיקך – זהה את אותה היד אשר מסיבה כלשהי המטה הושמט ממנה והושלך ארצה. זהה את האדם בשלב נתון, כאשר השליטה שלו לא היתה מלאה באחד מהמצבים הנתונים האלה:
1. תודעה שמזהה את הרצף ומנטרלת את המוח. (קיצוניות).
2. תודעה שמזהה את הרצף יחד עם המוח דרך צד שלישי. (ידיים עקודות). כמו המקרה של יצחק אבינו שקיבל את התמונה המקורית דרך אביו שהאמין לו ולא הטיל בו ולא בתמונה שהציג ספק.
3. מוח מציאותי שמנטרל את התודעה. או בעצם – תודעה עצלנית הסמוכה על שולחנו של המוח וניזנת מנתוניו המוגבלים. (עידן הנחש של חוה).
4. "דמות" בה המוח והתודעה הולכים יד ביד, ובד בבד נותנת רשות לפרעה להכנס פנימה בכל רגע ולצדד – הן במוח והן בתודעה. (עידן בני ישראל שפרעה מלך עליהם).
5. העידן בו האנושות אינה מודעת לתמונה המקורית, ולתודעה אין תפקיד מוגדר. (העידן החדש שלנו).
6. המשך התמונה הקודמת, בה התודעה פועלת במלוא המרץ והמוח נמצא במצב ביניים; מזהה את תכונת הרצף אך לא משתתף בפועל במשחק, ולכן הוא משדר ללא הרף אותות מצוקה.
הבא-נא ידך בחיקך – זהה את היד הזו שאינה מחזיקה במטה; שאינה שולטת במשחק החיים; זהה את היד הזו הנמצאת באפס מעשה – הנמצאת בפועל בחיקך במקום להחזיק במטה ולהשתמש בו...
הבא-נא ידך בחיקך – זו המקבילה של: השליכהו ארצה...
ויבא ידו בחיקו – וכך עשה... וישלכהו ארצה... איבד את השליטה וידו נותרה באפס מעשה...
ויוצאה; והנה ידו מצרעת כשלג – המקבילה של: וישלכהו ארצה; ויהי לנחש.
ויוצאה; והנה ידו מצרעת כשלג – היד חסרת המעש הזו הפכה למצורעת, לחולה. זו אם כל המחלות: אי- הניידות, אי-העשייה, שב ואל תעשה.
ויאמר, השב ידך אל-חיקך – המקבילה: ויאמר יהוה אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו.
וישב ידו אל-חיקו – המקבילה: וישלח ידו ויחזק בו.
והנה-שבה כבשרו – המקבילה: ויהי למטה בכפו.
ראינו למעשה שתי תמונות תאומות שבמהותן חד הן, אך משה רבינו זיהה באמצעותן את גורם ההגבלה, הקריסה, המוות. באחת מפינות המאמר הזה ציינתי את הדברים האלה:
"הפגישה בין המוח לתודעה היא בלתי אפשרית, כי כל אחד במהותו דוחה את קיום השני, אבל החיים נוצרים דווקא בפגישה הזאת... לא ניתן לפצל את שני אלה או להתעלם מקיומם, או אז אנו גוססים מרגע התעלמותינו וחוזרים אל השבעים שמונים שנה בגבורות... גם לא ניתן להפגישם בכוח כי אז ייווצר עימות ביניהם, ובעימות כזה אחד מהם ינצח והשני יפסיד וכל העסק יקרוס על האדם בין אם זה ניצח ובין אם זה הוכרע..."
דנתי בזאת למעשה בדילמה של החיים, בדילמה של האדם... דילמה שלא פסחה גם על אחד כיעקב אבינו ובסוף היום גם אותו הכריעה... וכך ציינתי בפינה אחרת:
"בסופו של יום גם יעקב אבינו קרס. הצליעה הביאה אותו בסופו של יום לקריסה מוחלטת. הוא לא שלט יותר לא בתודעה ולא במוח, וגם לא הצליח להביא אותם שוב אל הטיול המשותף כמו בימים הטובים של פעם... מחבר התורה מתאר על פני הפרקים את תהליך קריסת יעקב אבינו; כי הרי לא קרס מהיום למחר... וגם לנו לוקח שבעים שמונים שנה עד ששני השותפים נפרדים מהעסק..."
רציתי לחזור בציטוטים האלה אל המונח "שבעים שמונים שנה" שהטביע אותו דוד המלך בתהילים:
ימי-שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת שמונים שנה (תהילים י, צ)
שני השותפים, התודעה והמוח נפרדים בדרך כלל מהעסק בהדרגה- לא ביום אחד; בתוך שבעים שמונים שנה... זהו ממוצע החיים התקף עד לרגע זה וגם ד"ר מינה צמח תחתום על הנתון הזה. וגם משה רבינו הבחין בממוצע הזה על פני התמונה המשתקפת מהדינמיקה של היקום. הוא הבחין במושג ההדרגתיות... האדם קורס בהדרגה, התודעה שלו, היינו, מתנתקת ממוחו בהדרגה, או אם תרצה להפך...
התודעה למעשה מתרחקת מהמוח באופן הדרגתי, עד שמנתקת כל קשר עימו וזהו רגע הפרידה; המוות. לכל דרגת התרחקות נקודת ציון משלה, והמחלות למיניהן הן נקודות הציון.
ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג. – ניידות התודעה מייצגת את חיי האדם, את העשייה שלו, ומאידך אי הניידות המוחלטת של התודעה מייצגת את עצירת החיים המוחלטת; את המוות.
אנו מתרחקים מהחיים בהדרגה ולמעשה בונים את המוות אבן על אבן, מהגבלה ועוד הגבלה, ממחלה ועוד מחלה, עד שמגיעים אל הגבלת ההגבלות, אל רגע הפרידה המוחלט של התודעה מהמוח; וזהו המוות.
אכן, יש אנשים שנולדים חולים, מוגבלים, הם מתחילים מנקודת ניידות מוגבלת ממנה סיימו את סיבובם לשעבר, ועכשיו יש בידם לשנות זאת ולהתקדם... ויש אנשים שחולים עם הזמן, מגבילים את עצמם עם הזמן; עד שמגיעים אל הגבלת ההגבלות וקורסים תחתיה; האנשים האלה מגיעים אל המוות באופן הדרגתי; אבן אחר אבן, מחלה אחר מחלה... ויש מי שתודעתו מכירה במיגבלתה ואינה סובלת את עצמה, את המעמד המשפיל הזה... כעשיר שירד מנכסיו... לכן היא מוותרת על מצב הירידה בשיפוע ושואפת לקריסה מיידית. אלה הם האנשים שקורסים מהר ללא גינוני הטכס ההדרגתיים; מחלה קשה וסוגרים עניין...
משה רבינו פיתח מתוך הסרט הדינמי של היקום את תמונת הקריסה ההדרגתית, בה מתרחקת התודעה מהמוח בהדרגה ולכל התרחקות – השתקפות פיזית גופנית, לה קוראים בשפה האנושית "מחלה" – היא היא ההגבלה, סימון ההיכר הגופני להתרחקות הזו. ומאידך הוא רשם מתוך התמונה הזו גם את סימון ההיכר הגופני להתקרבות התודעה אל המוח, בה מתרפה הפצע – והנה-שבה כבשרו...
ובכן אין מי שלא נחשף אל תמונת החולי והמרפה, אין מי שלא מכיר במגבלות מוחו ותודעתו – כאשר האחד הולך רחוק מהשני; ובמקביל אין מי שלא הכיר את הצד היפה של התמונה, כאשר מוחו התקרב לתודעתו וגם גופו הגיב כראוי...
ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו אל-חיקו; ויוצאה מחיקו, והנה-שבה כבשרו. – אין מי שלא מכיר את התמונה החלקית הזו שעליה ניתן להשתית את עיקרי התמונה המקורית מבלי לסכן שום גורם, לא את התודעה שתזהה דרכה את הרצף ותחזור אל חיקו, גם לא את המוח המציאותי שיעכל דרכה את הרצף ויקבלו לשורותיו.
ח והיה אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו לקל האת הראשון – והאמינו לקל האת האחרון. – מטרת משה רבינו כפי שהצטיירה בהתחלת הדברים היתה, להציג בפני בני ישראל "תמונה" שתשקף את התמונה המקורית בה לא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו; זו התמונה היחידה הנקיה ממיכשולים טכנים שאילו היו מופיעים בה – היה צריך להסירם מהדרך "ולענות" עליהם...
לכן חזר משה אל התמונה הדינמית של היקום, וחיפש במרחבה תמונות חלקיות שישקפו את תמונת האם המקורית ושיוכל להציגן בפני בני ישראל מבלי לסכן את תודעתם ו-או את מוחם. כלומר שיציג בפניהם את התמונה החלקית ויקבלו אותה כהיא זו, לא מתוך אמונתם במשה – דבר שיסכן את תודעתם, גם לא מתוך השגתם המציאותית לדברי משה – דבר שיסכן את מוחם.
ושתי התמונות שלעיל עונים על התנאי הזה: התמונה של המטה, והשנייה של היד המצורעת; בשני אלה בני ישראל צריכים להאמין למשה ולשמוע בקול ההגיון שלו – מבלי לסכן את תודעתם ולא את מוחם.
והיה אם-לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון – התמונה הראשונה של המטה אמורה לדבר אל תודעתם ומוחם ולפעול עליהם כאחד, להעיר אותם כאחד, בעוד התמונה השניה של היד החולה מיועדת במהותה אך אל תודעתם, כי מוחם מכיר את התמונה הזו משכבר הימים... מי לא מכיר את החולי והמרפה?...
והיה אם-לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון – היה ולא... בל נשכח שפרעה הבלתי צפוי נמצא בסביבה ותורם את שלו...
והאמינו לקל האת האחרון. – כי הרי מוחם כבר רגיל לתמונה השניה, חצי הדרך כבר עברו; המוח יעזור במקרה הזה לתודעה לעכל את התמונה. לכן הוא ספר את התמונה השניה כ אחרונה במספר, היינו האפשרות האחרונה העומדת בפני בני ישראל, בשביל לעמוד מרצונם ובכוחות עצמם על התמונה המקורית ולגלוש במרחבה. אלה הם שתי התמונות התיאורטיות היחידות שבני ישראל יכולים לגזור מהן את התמונה המקורית מבלי לשלם על השיעור היקר הזה גרוש.
היה ולא, יצטרכו לקבל את התמונה המקורית מתוך הדינמיקה הפועלת ביקום; היינו מתוך הטבע הדינמי עצמו בשעת פעולה כאשר הם מהווים חלק בלתי נפרד ממנו; או אז הם יצטרכו לשלם על השיעור הזה עד שילמדוהו והתשלום הוא בפועל, כי בניגוד לתמונה התיאורטית שעומדת מול הבוחן ויכול לבחון אותה כל הזמן אשר ירצה– התמונה הדינמית לא עוצרת לרגע, ולכל רגע בלתי נלמד תג המחיר שלו שישולם למפרע. להלן הדוגמה הראשונה שתמחיש את זאת:
ט והיה אם-לא יאמינו גם לשני האתות האלה, ולא ישמעון לקלך – ולקחת ממימי היאר, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תקח מן-היאר, והיו לדם ביבשת. – זוהי איפוא הדוגמה הראשונה במספר שתמחיש את תו המחיר שעל האדם לשלם בשביל לקלוט ממנה את התמונה המקורית. היה ולא יקלוט את התמונה המקורית – ימשיך לשלם על פני אין סוף מערכות חיים...
והיה אם-לא יאמינו גם לשני האתות האלה, ולא ישמעון לקלך – היה ולא תצליח דרך שתי התמונות התיאורטיות האלה להעיר את תודעתם, ואף לא את ההגיון שבמוחם...
ולקחת ממימי היאר, ושפכת היבשה – ביום השלישי, היינו בהגדלה השלישית של התמונה המקורית כפי שבאה לידי ביטוי בפרק הראשון של בראשית, עמדנו דרך ההגדלה הזו על המונח המקראי אחד: זו תכונת הרצף בשרשרת המידע.
בד בבד ובמרחב ההגדלה השלישית הזו, עמדנו על הדרך בה האדם מזהה את המידע:
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד ותראה היבשה:
אנו נמצאים במרחב שעתיד להיווצר בו המנוע והמטוס והחללית וכל המכניקה של העידן שלנו; השאלה היא איך זיהתה התודעה את חוליות המידע הללו?
ובכן, התודעה במקור נמצאת במבול של מים, של מידע... כל החומר מסביב מקרין מידע אך עדיין אינו בר שימוש עבורה עד שתזהה את צירופי החוליות שלו, היינו עד שתאסוף מקצת מהחוליות הפזורות בו אל מקום אחד, או אז יש לנו זיהוי של שרשרת מידע תקנית.
וכך, הלכה למעשה, קלט האדם כל רעיון באשר הוא – כולל הרעיון של כדור הארץ: הכל מים, מידע פזור ואין סופי לפניו שהתחיל לזהות אותו כאשר אסף חלק מהמידע הזה אל מקום אחד וזיהה "צירוף של חוליות מידע", או אז נגלתה לו היבשה; הוא ראה אותה בעיניו, חש את המידע בחושיו, נהנה מהרעיון שזה עתה נגלה לעיניו.
ויקרא אלהים ליבשה ארץ: לדבר העגלגל שזיהה קרא "גלגל" ולסמל הקידמה האנושית שיבוא בעקבותיו קרא "מנוע", וליבשה שהתהוותה בתוך מבול המים קרא ארץ.
ולמקוה המים קרא ימים; וליתר חוליות המידע שעוד לא זיהה את צירופן ונותרו מפוזרות במרחב קרא "ימים": זו ערימת המידע שעוד ישוב אליה לזהות מתוכה חוליות רצופות ולקטוף ממנה שרשראות חלקיות...
לאחר סקירה תמציתית זו של היום השלישי, נוכל לחזור אל התמונה המקורית של היקום ואל תו המחיר שעל האדם לשלם בשביל לקלוט אותה.
והיה אם-לא יאמינו גם לשני האתות האלה, ולא ישמעון לקלך – היה ותודעת בני ישראל גם מוחם יישארו בשנתם העמוקה, ואף שתי התמונות של המטה והיד החולה לא יעירו אותם...
ולקחת ממימי היאר– או אז יש לנטוש את השיעור התיאורטי ולעבור אל השיעור המעשי בעל תו מחיר ולהבין את הדינמיקה שלו. קח כל שרשרת מידע שזיהית את רצף החוליות שלה מתוך היאור, היינו מתוך מקווה המים הגדול, או כמו שאני רגיל לכנות – מתוך שרשרת המידע האחת והאין סופית.
ושפכת היבשה – והרי לך יבשת שזה עתה זיהית מתוך מבול המים...
והיו המים – יהיה למידע המוגדר שזה עתה קטפת קיום... הקיום אשר ייעדת לו.
והיו המים אשר תקח מן-היאר – לשרשרת המידע החלקית הזו שזה עתה זיהית וקטפת – יהיה בוודאי שימוש אשר ייעדת לו.
והיו לדם ביבשת. – אולם ובסופו של יום, המידע הזה יהפוך עבורך לדם ביבשת – היינו לדם גלוי שיחבור עם יתר המידע שכבר זוהה ויביאו ביחד להגבלתך.
"דם" הוא אמצעי הולכה נוזל, שזורם בוורידי האדם ועורקיו ומספק לתאי הגוף חמצן ותזונה, ובד בבד מסלק מהתאים את הפסולת דרך הכליות, הריאות... שמפרישים אותם אל מחוץ לגוף.
הדם, איפוא, הוא הנפש... הוא זורם בעורקי האדם כל עוד תודעתו ניידת, פעילה, חיה... היינו כל עוד ותודעתו לא נפרדה ממוחו והולכים יד ביד לטייל במרחב; זוהי המערכת הטבעית שדרכה יכולה התודעה לתת ביטוי לעצמה ולהגיע לשיא התיפקוד שלה. היה ותיפרד התודעה מהמוח – האדם כורע ברך וקורס, מת.
וישנם סימנים ברורים שמאותתים לאדם על בוא הפרידה העומדת בפתח... אחד הסימנים המובהקים הוא בליטת תיפקוד התודעה מחוץ למערכת הטבעית שלה, כאשר היא מנטרלת את המוח ופועלת באופן גלוי לבדה. כלומר כאשר ניתן לזהות את פועלה בבירור מחוץ למערכת הטבעית שלה, כמו במקרה של הקיצוניים למיניהם...
וגם הדם מסמל עבור האדם את החיים – כל עוד הוא זורם בגופו ועושה את עבודתו בהרמוניה עם יתר חלקי הגוף כאחד. הרעה מבשרת על בואה כאשר רואים בגלוי את הדם מחוץ למערכת הטבעית שלו ומצביעים עליו... הדם הגלוי מבשר על התחלת הרעה הזו, ולבטח הדם השפוך על הארץ...
והיו לדם ביבשת – בחן נא את כל מכלול המידע אשר גילית את הרצף שלו עד עכשיו ואשר העמדת אותו לשרותך, והיווכח כי אבני היסוד שנאספים אחד לאחד על מנת להביא להגבלתך ולקריסתך הם הם שרשראות המידע אשר גילית עד עכשיו והעמדת לשרותך.
והיו לדם ביבשת – כל שרשראות המידע שאספת ועיבדת עד הלום – יצטרפו ביחד ויהוו מין קואליצית מלחמה שתילחם על קריסתך ותצליח במערכה.
הקביעה הזו תמוהה על פניה אך היא חוזרת ומתאמתת כאשר בוחנים אותה מקרוב... עיבוד המזון מציין את אחד השיאים שרשם האדם בהתפתחותו, והמזון המעובד שהיגענו אליו בעידן שלנו- תורם ללא ספק לקריסתינו, כמו קופסאות השימורים למיניהם, מרכיבי המזון המנוכרים לבריאותינו של האוכל המהיר, אחוז השומן שהולך ושובר שיאים דווקא במדינות המפותחות; אנו הולכים ומתרחקים מהמזון הטבעי וזהו אחד האבנים שמשמשים את קואליצית המלחמה...
שיא ההתפתחות שרשמה האנושות בתחום הפיזיקה צויינה בזיהוי האטום – שהולך ומתקרב לפטנט ההשמדה האנושית בפועל. שיא ההתפתחות שנרשמה בענף התיקשורת הבין אנושית הוא האינטרנט, שהולך ומחבל בכל משאבי החינוך שבנה האדם עד עכשיו בשקידה... התעשיה הטובה ביותר שהגיע אליה האדם מעודו היא תעשיית הנשק הקונבנציונלי שהולך בצעדים יציבים אל הנשק הלא קונבנציונלי.
והיו לדם ביבשת – אנחנו מתפתחים ובכל התפתחות מוצאים ברכה... אך בראייה פנורמית אנו משמנים בכל התפתחות את המכונה שתביא לקריסתינו.
משה רבינו לא ראה בתמונה הקשה הזו את האיום, כי-אם את התמונה הדינמית שמייצגת את הדינמיקה של היקום שרק התודעה האנושית יכולה לזהות דרך רצף החוליות שלה. האובייקט שלו הוא התודעה האנושית ואותה ניתן להעיר דרך התמונה הזו.
התודעה שמסוגלת להבחין ברצף החוליות שיביאו לקריסה, מסוגלת גם להתבונן בכיוון ההפוך ולהבחין ברצף החוליות שיביא את החיים. זוהי התודעה שמשה רבינו ביקש לדוג מתוך בני ישראל ולהעירה משנתה ע"י זיהוי התמונה הזו...
בני ישראל הלכו וקרסו כל הזמן ללא ידיעתם... משה רבינו ביקש בתמונה הזו פשוט ליידעם, שייזהו את התמונה הכואבת הזו, שייזהו את שלבי הקריסה, שייראו אותה לנגד עיניהם, שייזהו את החוליות הרצופות של המוות... בני ישראל חייבים לעבור את שלב הזיהוי הקשה וחייבים לשלם את המחיר הגבוה, בדרכם לזיהוי הרצף של החיים.
הדבר דומה למערכת העצבים האחראית לתחושת הכאב כאשר האדם נפצע. אדם ללא מערכת כזו יכול לאבד זמן יקר בלי להרגיש בפציעה שעלול לקרוס בגללה... אם כן אנו מזהים דרך הכאב את הפציעה ומרגישים וכאילו משלמים בכאב הזה את מחיר הפציעה – אך אין אנו משלמים אלא את מחיר הזיהוי. ללא העצבים לא היינו מזהים את הפצע, לכן עדיף לשלם בכאב ולזהות את הפצע, מאשר לשלם בנזק שיגרום הפצע מבלי לזהותו.
עד עכשיו בני ישראל שילמו באין סוף מערכות חיים ולא זיהו את התשלום שלהם; עכשיו משה רבינו ביקש לשים לנגד עיניהם את התשלום הזה שיראו אותו בתלת מימדיו: אתם משלמים על מוצר שאינכם משתמשים בו; הוא הוא התמונה המקורית. באופן הזה הציג בפניהם גם את עשר המכות שבכל אופן משלמים אותם אך אינם משייכים את המכות האלו לשום דבר... אינם מזהים את תוי המחירים של התשלום. מחיר המכה איפוא הוא זיהוי המכה בתוך התמונה המקורית.