קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 7 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 7)
אם כן ועד עכשיו, משה רבינו כיוון את הטלסקופ שלו אל הדינמיקה של היקום במטרה לגזור מתוכה תמונות מספר שיעירו בבני ישראל את תודעתם ואת מוחם כאחד ויעמדו על מהות התמונה המקורית של היקום והדינמיקה שלו. ואכן הוא גזר מתוך הדינמיקה הזו שלוש תמונות שניתנות לצפייה ע"י צד שלישי מבלי לגרום לשום נזק- לא לתודעת בני ישראל ולא למוחם. על הסיבה מדוע הצגת תמונות מסויימות עלולות לגרום לתודעה ולמוח נזק – עמדנו לעיל.
את התמונה הראשונה והשניה גזר משה מתוך התיאוריה – כתרגיל אב-טיפוס עם נתונים גולמיים, ואם ברצון משה להציגם בפני בני ישראל שיבינו כל תמונה וכל תרגיל לאשורו – עליו להפוך את הנתונים הגולמים של התמונות למעשיים, כפי שניסיתי אני לעשות עם הדוגמה האישית שלי.
התמונה השלישית נגזרה ישירות עם נתונים מעשיים מתוך הדינמיקה המקורית, ונותר למשה רק להציגה בפני בני ישראל, כפי שעתיד להציג בליווי אהרון את עשרת המכות הנגזרות גם מהדינמיקה הפועלת בתמונה המקורית.
ציינתי לעיל שמשה רבינו נתקל, רגע פני פנייתו לבני ישראל, בבעיה טכנית שהלכה למעשה התגבר עליה... הוא הצליח לגזור מתוך התמונה המקורית, וכפי שראינו, שלוש תמונות – לא אחת, שיעירו בבני ישראל את תודעתם המקורית ויזהו בליווי מוחם את התמונה המקורית, מבלי לפגוע לא במוחם ולא בתודעתם. אולם עדיין נותרה בפני משה רבינו עכבה שקשה לו להתגבר עליה... הוא לא רואה את עצמו מצליח להפוך את הנתונים הגולמיים של שתי התמונות הראשונות לנתונים מעשיים, כי הרי מוטל עליו בזאת לביים הצגה מעשית בפועל ולהציגה באופן אישי לפני בני ישראל: לוותר מרצון על המטה שלו ולהשליכו לעיני בני ישראל ארצה, ולשוב ולתפוס במטה שהפך בינתיים לנחש- לתפוס בזנבו ולהוכיח לעיני כל ישראל שניתן לשלוט בתודעה גם כאשר מדרדרת לרמת הנחש... ניתן לרפה גם את היד המצורעת ולהחזירה כבשרו...
בתמונה השלישית יצטרך כושר ביטוי שיציג את התמונה נאמנה... הוא יצטרך להראות לבני ישראל איך הם משחקים בפועל על הבמה והולכים וקורסים... הוא צריך להסריט אותם בשידור חי, ולחזור ולהסריט את הסרט שלהם לעיניהם בליווי הסבר על כל סצינה וסצינה. פה הוא צריך כושר ביטוי ודיקלום מהשורה הראשונה...
אבל עומדות בפני משה רבינו שתי בעיות טכניות שמונעות ממנו להציג את הדברים... הראשונה היא הצגת שתי התמונות הראשונות: הוא מעולם לא השליך מעליו את המטה שלו; תמיד הוא שלט בעצמו ביד רמה; הוא מעודו לא הכיר את המושג "לאבד את השליטה" בשביל שישוב ויחזיר לעצמו את השליטה...
בתמונה השלישית יצטרך כושר ביטוי ומעודו לא התברך בזאת... משה רבינו ומעודו לא היה איש דברים ובתרתי משמע... הוא לא הצטרך לדברים – כי תמיד הוא היה איש המעשה. הוא לא הצטרך לדבר או להסביר...
ויאמר משה אל-יהוה – הוא חושב עם עצמו בקול רם וכאילו "מתווכח" עם הדינמיקה שמתוכה גזר את התמונות האלה שדורשות את פעולתו... מחבר התורה מציג בפנינו את המחשבה האישית של משה בגוף שלישי.
בי אדני – דחילק... הלא תיווכח בטבע הדברים...?
לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם – לא היכרתי את התמונה המקורית של היקום ולא את הדינמיקה שלה דרך מדרון משופע שטיפסתי עליו בהדרגה עד שעליתי אל התמונה המקורית... נחתתי ישירות אל תוך התמונה המקורית; לא היגעתי בהדרגה אליה, לכן גם השליטה בעצמי נגזרה מהתמונה הזו. הנחש ומעודו לא נכנס לביתי ולא הצטרכתי לגרשו משם... הכיצד איפוא ייווצר הנחש הזה בתוכי אם מעודי לא היכרתיהו? הכיצד אחזיר את השליטה לעצמי אם מעודי לא איבדתיה?
גם מתמול גם משלשם – לא אתמול הגעתי אל התמונה המקורית כאשר שלשום עוד לא היתה בידי...
גם מאז דברך אל-עבדך – וגם מאז שהיתחלתי את הדיון העצמי הזה שדרכו היגעתי אל שתי התמונות. כלומר ולמרות שהצלחתי בכוחות עצמי להגיע אל התמונות האלה, אולם אין זה אומר שהצלחתי לרדת פיזית אליהן, אני יכול להבין אותן אך אין ביכולתי לחיות אותן.
"עבד" הוא ישות שהולכת אחרי אדונה בעיניים עצומות ולכל מקום. בדרך כלל רואים את המילה הזו באור שלילי וכמילה נרדפת לשיעבוד, עבדות... אולם המשמעות שלה בתורה שונה לחלוטין: "עבד" הוא מי שהגיע בתהליך שכלתני מובהק למסקנה מסויימת שהתיישבה עם השכל הישר שלו, ומאותו רגע הוא "עבד" למסקנה הזו ומשמשת אותו כמצפן...
למשל, אני יכול לבחון לעומק את המילה "דמוקרטיה" ולהגיע למסקנה שזו שיטת השילטון הטובה ביותר, ומאותו רגע אני יכול להגיד שאני "עבד" לדמוקרטיה; משמעות הדבר שאם אני נתקל בנושא הדמקורטיה בקונטקסט כלשהו, דעתי עליה ידועה מראש ואינני זקוק לבחון את המונח הזה כל פעם מחדש, אני הולך אחרי המסקנה שהיגעתי אליה אודות המונח הזה בעיניים עצומות; אני עבד לדמוקרטיה.
משה רבינו צפה ביקום בו הוא חי ופיענח את הדינמיקה הפועלת בתוכו. הוא הבין שהיקום הזה הוא למעשה שרשרת-מידע אין סופית, וחוליות המידע בשרשרת הזו הן רצופות, כלומר ולמרות שהשרשרת הזו אינה סופית – פועלת עליה דינמיקת "המיקשה האחת", אחרת אין לרצף חוליות המידע שבה תוקף. המסקנה הזו שהגיע אליה אודות "המקשה האחת" היוותה עבורו מקפצה קוונטית לתמונה המקורית של היקום שהשקיף עליה וזיהה בה את עצמו כאדם. באופן הזה התפתח המונח "מקשה אחת" ועבר אל המונח "יהוה אחד" שמבטא את השתלבות האדם בדינמיקה הזו. וזו הגדרת המונח החדש:
"יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.
יהוה: זה שם הקוד של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית האחת והרצופה; היינו של "המקשה האחת"... מכאן מקור שליטת התודעה המקורית של האדם ברשת המידע של היקום; מתוך ההכרה לקוד הדינמיקה של פעילות המידע במרחב.
עם המידע הזה יכול האדם כבר לתת דרור לתכונת הניידות שלו ולצאת איתה למסע אין סופי על שרשרת המידע האין סופית.
משה רבינו שהגיע בכוחות עצמו למסקנות האלה והעפיל דרכן אל שם הקוד "יהוה" המבטא את הדינמיקה של היקום – קרא לעצמו "עבד יהוה", כלומר אני הולך אחר הקוד הזה ונגזרותיו בעיניים עצומות; אינני זקוק יותר לבחון אותו בשום קונטקסט שהוא...
מכאן לקונטקסט שלנו. משה רבינו עמד בפני שתי בעיות טכניות שמונעות ממנו להציג בפני בני ישראל את שלושת התמונות שגזר אותן מצפייתו בדינמיקה של היקום. הוא מעולם לא השליך מעליו את המטה שלו, לכן העריך שלא יכול להציג את שתי התמונות הראשונות שדורשות כושר דיקלום מעשי, ומעולם לא הצטרך לדבר או להסביר כי היה איש המעשה, לכן העריך שכושר הביטוי שלו לקוי ויכשילו בהצגת התמונה השלישית...
גם מאז דברך אל-עבדך – כלומר ולמרות שגזרתי את שלושת התמונות מתוך התמונה המקורית הדינמית שאני "עבד" לה... אולם אינני רואה את עצמי משתלב בהן מתוך המגבלות שלי... אומנם הצלחתי לגזור את התמונות ולהבינם אך איני יכול לחיות אותן.
כי כבד-פה וכבד לשון אנכי. – פה כבד הוא פה שאין ביכולתו לדקלם דבר שאינו שלו. לשון כבד הוא לשון שמתקשה בביטוי, לשונו כמשמעו. אם כן, "כבד פה" מכוון למשימה של הצגת שתי התמונות הראשונות הדורשות כושר דיקלום מעשי, ו-"כבד לשון" מתייחס למשימה של הצגת התמונה השלישית שדורשת כושר ביטוי מעשי. משה רבינו לא תירגל מעודו לא את פיו ולא את לשונו כי פשוט לא הצטרך לזאת...
יא ויאמר יהוה אליו, מי שם פה לאדם, או מי-ישום אלם, או חרש או פקח או עור – הלא אנכי יהוה. יב ועתה לך; ואנכי אהיה עם-פיך, והוריתיך אשר תדבר. – משה רבינו הבחין מיד בניגוד שבדבריו... וגם את ההבחנה הזו ביטא בקול רם וכאילו הדינמיקה שמתוכה צצו הבעיות הטכניות עונה ומטיפה לו על הניגוד הגס הזה... איך הרשה לעצמו סתירה כזו המנוגדת לתוכן המידע שבידיו... כי הרי חששו של משה הוא שמא לא יוכל להציג את שתי התמונות הראשונות ולתרגמן לשפת המעשה...
חששו הוא שמא לא יוכל לאבד את השליטה בפועל ומשכך לא יוכל להציג את השבת המטה לידו; חששו הוא שמא לא יוכל ליצור את הנחש בנפשו בפועל ומשכך לא יוכל להפכו למטה בחזרה... ואת החשש הזה, מתרה בו הדינמיקה בעצמה, ניתן להזים מיד, כי הרי משה מכיר ככף ידו את התמונה המקורית שכל חוליותיה רצופות, ולכן הוא יכול לקפץ עליה כילד בכיכר, לחזור ולהתקדם ושוב לחזור ולקפץ על שורותיה כאוות נפשו; הוא יעשה את כל הפעולות שלכאורה חושש מהן – כרקדן מקצועי ברחבת הריקודים.
ויאמר יהוה אליו – ושוב, מחבר התורה מציג בפנינו את המחשבה האישית של משה בגוף שלישי.
מי שם פה לאדם או מי-ישום אלם – פיך שכה אתה חושש ממנו – יכל להפוך באותה מידה גם לאילם, הווה אומר שיכל להיות בפועל "אילם", פה משותק – דרגה מעל לכבד. אבל השאלה היא- מה הביא את הפה שלך למעמד הנוכחי שלו?
או חרש – האוזן שאתה שומע בה את הדברים ומעבד אותם, יכלה להיות באותה מידה חירשת, יכלת איפוא להיות טיפש שלא קלט או עיבד שום נתון מעודו, בניגוד גמור למהותך העכשוית. ושוב, השאלה היא- מה הביא אותך למעמד של אדם שומע?
או פקח או עור – או פשוט יכלת להיות במעמד הנחות בו לא זיהית מעודך את התמונה המקורית כי עיוור אתה! ומה הביא אותך למעמד של פיקח?
הלא אנכי יהוה – ומי שמך איפוא במעמד בו אתה נמצא – הלא הכרתך לדינמיקה של היקום?
הכרתך לתמונה המקורית ולדינמיקה שלה העניקה לך איפוא את תכונת הגמישות; אתה יכול לעבור מחירשות לשמיעה, משמיעה לחירשות, מפיקחות לעיוורון, ומעיוורון לפיקחות. אתה יכול גם לעבור מחירשות לפיקחות, או משמיעה לעיוורון וממנו לחזור שוב אל הפיקחות... הכרתך לתמונה המקורית – לא רק העניקה לך את תכונת הניידות שמניעה אותך לדהור ולהתקדם, כי-אם ובנוסף העניקה לך את תכונת הגמישות שדרכה אתה יכול לקפץ ולתמרן בין השורות – קדימה ואחורה, וגם אחורה וקדימה. הדבר תלוי איפוא לא רק במעמדך הנחות או הרם, כי-אם בעצם הכרתך לתמונה המקורית שהעמידה לרשותך את האפשרות החדשה לתמרן, לקפץ, לחזור ולתקן.
ועתה לך – אשר על כן אל לך לחשוש מכובד פיך או מכובד לשונך, כי יש בידך לשלוט בהם מכל מעמד בו אתה נמצא.
לך – לך אל בני ישראל והצג בפניהם את שלושת התמונות. את השתיים הראשונות התיאורטיות שיש להפוך את נתוניהם הגולמיים למעשיים, ואת התמונה האחרונה שתציג לעיניהם בשידור חי ובליווי הסבר שיתבע ממך כושר ביטוי.
ואנכי אהיה עם-פיך – השלך מידך את מטך וחזור לאחוז בו לעיניהם; פיך יהיה לגמיש ולא יכבד עליך.
והוריתיך אשר תדבר – הסבר להם בלשון חדה כל סצינה וסצינה של הסרט שמככבים בו בעצמם, כי תוכל לשלוט בלשונך ולא יכבד עליך.
יג ויאמר בי אדני; שלח-נא ביד-תשלח. – לא נותר איפוא פיתחון פה למשה ובכל זאת הוא פתח את הפה... משהו שאינו יכול להגדירו העיק עליו... משהו שלא יכל לעמוד עליו. בשפה של היום קוראים לתחושה העלומה הזו "פילינג"... הפילינג שלי אומר שלא ילך... כך חש משה בתוכו וכך ביטא את תחושתו וכאילו מבקש מהדינמיקה של היקום צו שיחרור.
ויאמר בי אדני – תחושה עלומה שאיני יכול לעמוד עליה אופפת אותי ומונעת ממני לגשת ולהציג בפני בני ישראל את שלושת התמונות... אין בידי לספק תימוכין לדברי, ולא נותר בידי אלא לראות את עצמי משתחרר מהמשימה, "והינני לבקש מהדינמיקה שאני עבד לה את בקשת השיחרור הזו"...
משה רבינו חש את עצמו בוגד במחוייבות שלקח על עצמו, לכן הוא התאמץ למצוא ערוץ חלופי דרכו יועברו התמונות אל בני ישראל, וכאילו הדבר עדיין לא אבוד...
שלח-נא ביד-תשלח – והלא התמונה הדינמית של היקום היא רצופה... כלומר אם מצאתי את בני ישראל במעמד שבו משתלבים בשלושת התמונות, אזי ובהעדרי ישתלבו לבטח בשלושת התמונות דרך דניאל או שמעון... או דרך צינור טבעי אחר...
משה רבינו ניסה לשכנע את עצמו ש העובדה שהוא בעצמו הבחין בשלושת התמונות הנגזרות מהדינמיקה- אינה אומרת שהוא בעצמו יעבירן לכתובתן...
אין וויכוח שהתמונות האלו יגיעו אל כתובתן כי הן נגזרו מהדינמיקה שפועלת בתמונה רצופה, אולם ואם איני רואה את עצמי כשיר להעבירן אל כתובתן, מכאן ולבטח ישנו כשיר אחר שעומד אי שם על התמונה הרצופה וממתין למשימה... ואם אינו משה – אזי הוא דניאל או שמעון...
הטיעון של משה נראה על פניו תקין, אבל אם נתעמק בו קלות נראה עד כמה התאמץ משה כאן להתאים את הנתונים לטיעון, כמו שאומרים לשים את החץ על המטרה ולצייר סביבה עיגול...
הטיעון של משה וכפי שנראה להלן הוא טיעון מזוייף, שלי מזכיר את הדיון המפוברק שהתקיים לכאורה בין מוחה של חוה לתודעתה, ולמעשה הדיון התקיים בין הנחש שהשתלט בפועל על מוחה של חוה לבין שאריות תודעתה... ולא היה אלא דיון מזוייף ומפוברק וכאילו התודעה של חוה נאבקת במוחה ומנהלת איתו דיון רציני... ולמעשה זה נראה כביבי נתניהו שמנהל דיון רציני עם חבר ליכוד ומנסה לשכנע אותו להצביע מחל... הנחש שדיבר בשם המוח וטען את טיעוניו בפני תודעת חוה – שיכנע את המשוכנע...
נחזור לווראציה החדשה של הטיעון המפוברק... למשה רבינו לא היה ספק שעתידים שלושת התמונות להגיע אל כתובתן כי הן נגזרו מהדינמיקה הפועלת בתמונה רצופה... אולם, וזו הטענה של משה, "ואם איני רואה את עצמי כשיר להעבירן אל כתובתן, מכאן ולבטח ישנו כשיר אחר שעומד אי שם על התמונה הרצופה וממתין למשימה". ואכן הטיעון של משה נכון כאשר הוא אינו כשיר להעבירן אל כתובתן – לא כאשר אינו רואה את עצמו כשיר! כלומר טיעונו מראש אינו תקין כי הוא כן כשיר להעברת התמונות והגיע למסקנה הזו תוך כדי דיון מסודר, אך ביקש לראות את עצמו כלא כשיר מתוך "פילינג" בלתי מוגדר...
בל נשכח שכל הדיון הזה על כל הטיעונים שעלו במהלכו- התרחש בתוך חדר אחד בו נוכח איש אחד ושמו משה. הדיון התקיים בחדרי החדרים של תודעת משה, ומכאן, הטיעון המפוברק שמשה רבינו ניסה להכניס לדיון – ביטא למעשה בילבול פנימי שהתרחש במעמקיו, ומשה פשוט התמסר מרצון לבילבול הזה כי היה לו נוח איתו... הנוסח החדש המבולבל הוריד מעל כתפי משה משהו שהעיק עליו ולא יכל להגדירו... הנוסח המבולבל שירת את "הפילינג" של משה, ולכן הוא התמסר אליו...
אין אדם שלא הכניס מעודו גול עצמי כזה... אין אדם שלא סימן מעודו את המטרה וצייר עיגול סביבה... כולנו עבדנו בהזדמנות זו או אחרת על עצמינו ושיכנענו את עצמינו המשוכנעים... אבל בד בבד ידענו גם ידענו אודות הבילבול המלאכותי שיצרנו כמעשה אומן בתוכינו, ואף חששנו ממנו וקיווינו שהזמן יספוג אותו ולא יתגלה... שלא נעמוד יום אחד פנים אל פנים מול הטיעון המזוייף הזה ונהיה מוכרחים להתמודד איתו... עצם המחשבה הזו פלטה מתוכה כעס עצמי בלתי מרוסן... כעס על עצמינו, כי הרי יכלנו לחמוק מהבילבול הזה ולמנוע אותו, זה היה בשליטתינו... ידענו שהכעס הזה כמוס בתוך הזמן שיפגישנו במקודם או במאוחר עם טיעונינו המזויף... ובנתיים רק אנחנו נמצאים בסוד העניין, אך הכעס הכמוס בוא יבוא וייפרע בזמן ובמקום הנכון.
ויחר-אף יהוה במשה – זה הכעס הכמוס בצינור הדינמי של היקום... בו חש משה. הוא חש את הכעס הכמוס אך המשיך... ביקש מסתור ממנו.
ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי– ידעתי כי-דבר ידבר הוא – אם זכור לכם, כל התפנית של הטקסט שלנו מקורה באהרון... המאמר הזה היה אמור להגמר מזה זמן...
אנחנו ולמעשה נמצאים במרחב ההגדלה החמישית של התמונה המקורית; אנחנו ביום החמישי של הפרק הראשון בבראשית, בו מככב המפתח של היום הזה: התנינים הגדולים... יצאנו איפוא למסע ארוך אחר התנין הזה והתחלנו להתקרב אליו וכמעט נגענו בו... הוא נמצא בתלת מימדיו בפרק השביעי של שמות; זה קו הסיום שלנו:
ח ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמר. ט כי ידבר אלכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת; ואמרת אל-אהרן, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – יהי לתנין. י ויבא משה ואהרן אל-פרעה, ויעשו כן כאשר צוה יהוה; וישלך אהרן את-מטהו, לפני פרעה ולפני עבדיו – ויהי לתנין. יא ויקרא גם-פרעה לחכמים ולמכשפים; ויעשו גם-הם חרטמי מצרים בלהטיהם – כן. יב וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינם; ויבלע מטה-אהרן את-מטתם. יג ויחזק לב פרעה, ולא שמע אלהם: כאשר דבר יהוה. (שמות, ז)
אם כן יצאנו בעקבות המונח "תנין" עד מצרים, אולם וכפי שהזכרתי בהתחלת המאמר, הבעיה במונחים התנכיים היא שבשביל לפצח אותם יש לפענח את כל המונחים הנמצאים בסביבה לידם... ותודה לאל כבר עברנו את פרעה, ארץ מצרים, בני ישראל, מטה, ונשאר לנו רק התנין... זה קו הסיום שלנו הנמצא כאמור בפרק ז, ובשביל להגיע לקו הזה, לקחתי מכל פרק מספר פסוקים שמייצגים את תכלית התקופה, והינה היגענו לפני הרבה עמודים אל פרק ד' של שמות, ואל שלושת הפסוקים האחרונים בפרק שניתן לעבור דרכן בביטחה אל פרק ה'. היגענו איפה לפסוקים האלו:
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
וילך משה ואהרן – התחלתי במלאכה ושאלתי את השאלה המתבקשת: מה הכניס את אהרון לתמונה... היינו כל הזמן עם משה בחדר הפנימי של תודעתו, ורק אנחנו הורשינו להציץ פנימה באישור מחבר התורה, ולפתע נכנס אהרון לחדר ולא יכלתי להתחמק מהשאלה: מה הכניס את אהרון לחדרי החדרים של תודעת משה?
וכך... היה עלי לחזור אל ראשית פרק ד' וללוות את סיפור כניסת אהרון מההתחלה. והינה היגענו בשעה טובה אל אהרון:
ויחר-אף יהוה במשה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי– ידעתי כי-דבר ידבר הוא – אהרן נקרא כאן "אהרן הלוי"; ואני מסיק מזאת שהכינוי "לוי" הוא נקודת הציון שדרכה הגיע אהרון עד כאן. מה היא נקודת הציון של לוי ומתי נולדה?
לד ותהר עוד ותלד בן, ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי, כי-ילדתי לו שלשה בנים; על-כן קרא שמו, לוי. (בראשית, כט) – לאה, אשת יעקב, קראה לנקודת הציון שמצאה על פני שרשרת המידע "לוי".
בשביל לרענו את הזיכרון, אביא ציטוט מתוך המאמר אודות המונח "קריאת שם" או במטבע הלשון שלי "לשים נקודת ציון".
הציטוט שאביא הוא מפרק לב' של בראשית, הוא הפרק של גיד הנשה שסרקנו בהתחלת המאמר, והציטוט הוא מתוך השאלה ששאל "הפולש" את יעקב לאחר שנפל לידיו בשבי...
ויאמר אליו מה - שמך; הפולש שואל את יעקב: לאיזו נקודת ציון היגעת?
ויאמר יעקב. "יעקב", ידי אוחזת תמיד בעקב עשו; זו נקודת הציון שלי. זו נקודת הציון שהיגעתי אליה עד הלום ורשמתי אותה בספר הנוני צדיק שלי. אומנם יש לי את האסכולה שלי ואני איש אוהלים שלא טורף את החיים ויודע לקטוף אותם בנחת מתוך חוליות המידע הרצופות שלהם, אבל ידי תמיד אוחזת באסכולה של עשו; אינני יכול להשתחרר מהמציאות; תודעתי נמצאת במאבק מתמיד עם מוחי – עם הטיעון המציאותי של מוחי, ואני מוצא את עצמי מתמודד עד אין סוף עם האסכולה הזאת; אני מוצא את עצמי שותף בכפייה לאסכולה הזאת; ידי תמיד אוחזת בעקב עשו. (סוף ציטוט).
מקור השם יעקב הוא מכאן:
כה ויצא הראשון אדמוני, כלו כאדרת שער; ויקראו שמו עשו. כו ואחרי-כן יצא אחיו, וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב (בראשית, כה) – "יעקב" איפוא הוא נקודת הציון של האיש יעקב – כל עוד הוא יעקב. לאחר מכאן וכפי שידוע נקודת הציון הזו תעבור לנקודת הישג חדשה ושמה "ישראל".
ותהר עוד ותלד בן, ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי, כי-ילדתי לו שלשה בנים; על-כן קרא שמו, לוי. (בראשית, כט) – לאה, אשת יעקב, קראה לנקודת הציון שמצאה על פני שרשרת המידע "לוי". היא השתמשה בנקודת הציון הזו אך לא היא שציינה אותה, כי נקודת הציון הזו שייכת לבן לוי עצמו. הוא נקרא "לוי" כי הוא מייצג את תכונת הליווי, כפי שיעקב נקרא "יעקב" כי הוא מייצג את תכונת "מי שידו תמיד אוחזת בעקב עשיו ולא יכול להשתחרר ממנו..."
"לוי" הוא בעל תכונת הליווי. מה היא תכונת הליווי?
אבחר להסביר את זאת כך: ללא תכונת הליווי לא היה חיבור בין חוליית מידע אחת לשנייה; כלומר בעקבות "תכונת הליווי" הגיע החיבור, בלעדיה- החיבור לא היה יוצא אל הפועל, אדם לא היה מתחבר עם חוה, ושום נקודת ציון לא היתה נרשמת על פני שרשרת המידע באמצעות החיבור ביניהם.
תכונת הליווי ולמעשה מאפיינת את הרצון האנושי; את התודעה האנושית. יש לי רצון להתלוות ולכן אני מתחבר... אולם במרחב הטבע, בדומם למשל- איננו מוצאים את תכונת הליווי, כי אף אחד לא שאל את האלקטרון אם ברצונו להתלוות לאלקטרון השני; הוא פשוט מצא את עצמו מחובר לו ע"פ תוכנית-אב רשומה מראש...
ובכן תכונת "הליווי" נולדה לראשונה כאשר חוליית מידע ניידת אחת ביקשה לממש את תכונת הניידות שלה ולהשתמש בתוכנית האב של שרשרת המידע ולקפץ עליה... או אז היא ביקשה להתלוות לקבוצת חוליות "מחוברות מראש" משרשרת המידע ולהתקדם דרכן הלאה, לטייל איתן, לקפץ באמצעותן על השרשרת הארוכה שאין לה סוף...
וכך היא הגיעה לתא, והתלוותה אחריו לשני תאים ושלושה... היא שמה את הישגיה על שיכמה וצררה אותם לאחר כל מעגל חיים בתוך חומר תורשתי ומטענים גנטיים שהגיעה עימם לאין סוף יצורים... וכך עד שהגיעה אל שיא הניידות שלה כאשר ביקשה להתלוות אל המטען הגנטי של הגוף האנושי, ולהוציא דרכו את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה לפועל, זאת כי "החיבור" הזה שנלוותה אליו – מעבד באופן עצמאי נתונים וביכולתו להטעין את עצמו לאין סוף...
אם כן, תכונת "הליווי" היא אחותה התאומה של תכונת "הניידות" של התודעה ולמעשה נגזרת ממנה. מכאן כל דמות אנושית שהתודעה שלה דומיננטית – היא דמות שתכונת הליווי אצלה מפותחת בהכרח. ומנגד, כל דמות אנושית שהמוח המציאותי שלה דומיננטי ותודעתה מנוטרלת – היא דמות שתכונת הליווי שלה שואפת לאפס.
להמחשת הדברים, קל להתחבר דווקא עם אדם קיצוני שהלך שבי אחר תודעתו וניטרל את מוחו. אני נולדתי במדינה ערבית מוסלמית והיכרתי את מאפייני הקבוצה הקיצונית מקרוב... אלה הדתיים הקיצוניים ביותר שמוכנים להרוג למשל על כבוד המשפחה או לרצוח מסיבה דתית כלשהי... הם אנשים עיקשים ולא כדאי לנסותם כאשר הם נרגזים... אולם, ודווקא כאשר הם בשיא הרוגז והאקסטזה שלא כדאי להתקרב אליהם, שתי מילות קסם יכולות לפעול עליהם ולהרגיע אותם: "סלי על נביא"! כלומר שנינו מאמינים באותו הנביא ומתפללים עליו, שנינו חברים, אז תירגע... וכן זה עובד עליו ונרגע מיד. הקיצוני הגדול ביותר יכול להיות השונא הגדול ביותר שלך שמוכן ברגע זה לרצוח אותך, וברגע יכול להפוך לחבר הטוב ביותר שלך! תופעה מוזרה זו נגזרת מתכונת הליווי כה המפותחת בתודעתו הדומיננטית. בקש מאדם קיצוני עזרה בכל דבר, בקש ממנו שינחה אותך איך להגיע לכתובת מסויימת – הוא ילווה אותך ולא יעזובך עד להגיע אל הכתובת.
מאידך, בקש מאדם שאין לו שום זיקה לתודעה ולעקרונות ורק המוח המציאותי שלו דומיננטי בחייו – בקש ממנו עזרה באיתור כתובת...
אני חושב שהמערב יכול לייצג את העולם המציאותי הרחוק באמת מהעולם הקיצוני... לפני שנים לא כל כך רבות, הלכתי לטייל עם חתיכה אחת בפריס, זה היה בירח הדבש שלי... ולא אשכח את התופעה הזאת: אתה פונה לאדם ברחוב ומנסה עם הצרפתית העילגת שלך לשאול אותו איך להגיע לכתובת, והוא פשוט ממשיך ללכת וכאילו אתה ופנייתך אליו כרוח שנשבה לפניו... פעם איבדנו את הדרך למלון ושאלנו אין סוף אנשים שנראים מקומיים ושהפכנו עבורם לרוח... בלית ברירה המשכנו ללכת – לגלות שהמלון היה בפנייה שמעבר לרחוב, במרחק של 15 מטרים מאיתנו.
לסכם, אדם המשועבד למציאות שמוחו דומיננטי ותודעתו מנוטרלת – תכונת הליווי שלו נפקדת; זאת כי תכונת הליווי נגזרת מתכונת הניידות של התודעה, ועל הבמה הזו התודעה נעדרת, וגם כל התכונות הנגזרות ממנה.
ויחר-אף יהוה במשה – להזכירכם... משה טען כי אינו האיש שיצליח להעביר את שלושת התמונות אל כתובתן "בני ישראל", אך הוא חש בטיעון המזוייף שלו... הוא חש בכעס כמוס שיכל למנוע אותו ולשלוט בו אך המשיך... זה הכעס הגנוז בצינור הדינמי של היקום... הוא ראה מול עיניו את הכעס הזה אך המשיך... ביקש מסתור ממנו.
ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי– ידעתי כי-דבר ידבר הוא – אהרן הוא המסתור שביקש להימלט אליו... הוא ביקש מי שיקח על עצמו את המשימה ויעביר לבני ישראל את החבילה – להציג בפניהם את שלושת התמונות. את השתיים הראשונות התיאורטיות שיש להפוך את נתוניהם הגולמיים לנתונים מעשיים, ואת התמונה האחרונה שיש להציגה לעיניהם בשידור חי ובליווי הסבר שיתבע כושר ביטוי, ואת שתי המשימות אהרן יכול לבצע. יש לו כושר ביטוי "כי-דבר ידבר הוא" – זה טוב לתמונה האחרונה שיש להציגה בליווי הסבר שידרוש כושר ביטוי; וגם הוא "לוי" – תודעתו קיימת ודומיננטית ומסוגל בגין זה להשליך מידו את מטהו ולאבד את השליטה שלו לעיני כל ישראל! מה עושה איש קיצוני שתודעתו דומיננטית- הלא מאבד את השליטה שלו בעצמו? וגם אהרון יכול לאבד את השליטה שלו בעצמו כי הוא "לוי" בעל תכונת הליווי; בעל תודעה מפותחת.
אבל כאן בנקודה הזאת נתקל משה במפתיע בבעיה טכנית בלתי צפויה שלא לקחה בחשבון... והלא התמונה היא שישליך את המטה לעיניהם ויחזור לאחוז בו שוב לעיניהם, ומי יבטיח שאהרון יוכל לחזור ולאחוז במטה לעיניהם? מי יבטיח שהיד המצורעת חסרת המעש שאיבד את שליטתו עליה – יוכל להחזירה אל חיקו ולהשיבה כבשרו?
כאן בנקודה הזאת גילה משה את חששו האישי הנסתר שבגינו ביקש מפלט ומסתור... כאן הוא גילה את מה שעמד מאחורי התחושה העלומה שאפפה אותו ובגינה ביקש פטור מהמשימה... לתחושה הזו אם זכור לכם קראנו לה בשפתינו "פילינג"... הרי היא התחושה הבלתי נתמכת בשום טיעון, ולכן הוא מצא את עצמו מתמסר לטיעון המפוברק והבלתי תקין שהכשיר אותו "כלא תקין" למשימה...
זהו איפוא מקור התחושה העלומה... משה חשש מאי-יכולתו לחזור לעצמו ולשליטתו, שמא לא יוכל לתפוס שוב בזנב הנחש...
משה רבינו חש במשהו שיכול לעכב את המשימה שלקח על עצמו, אך לא ידע להגדיר את התחושה הזו, לכן הוא הרגיש את עצמו בוגד במחוייבות שלקח על עצמו, והתאמץ למצוא ערוץ חלופי דרכו יועברו התמונות אל בני ישראל... והינה לאחר מציאת הערוץ המתאים ביותר – נתקל פנים אל פנים עם המכשול הבלתי צפוי, ועמד סוף סוף על מקור תחושתו העלומה.
השאלה שעמד בפניה כרגע, איך עונים על הבעיה הטכנית הזו? איך מבטיחים שהוא או אהרון, כבר לא משנה מי מהם, יוכלו לחזור אל שליטתם ולאחוז במטה? כך משה רבינו ניסח את השאלה, שלמעשה מצא אותה בחיק הדינמיקה של הטבע, כמוצא שלל רב...
כך ניסח מחבר התורה במכחולו המדויק את כל השאלות והתשובות שמשה רבינו נתקל בהם במעמקי תודעתו, כאשר בהה בדינמיקה של היקום. ולמעשה אנו עתידים לראות להלן תמונה אחת בת שלושה רובדים:
הרובד הראשון בו משה מוצא את הכתובת שחיפש, ומבחין מדוע הכתובת הזו (אהרן) עונה על התנאים.
ברובד השני מתעוררת מאליה הבעיה הטכנית- מקור התחושה המקורית העלומה...
וברובד השלישי מוצא משה במרחב הדינמיקה של היקום את התשובה לבעיה הטכנית שנתקל בה.
1. הרובד הראשון – (הכתובת שחיפש) :
ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי-דבר ידבר הוא – משה רבינו מבחין מתוך מרחב הדינמיקה בעוד דמות שיכולה להתמזג באותה הדינמיקה ולבצע את המשימה... הוא אומר וכאילו הדינמיקה עצמה צועקת לו מתוכה:
הלא אהרן אחיך הלוי – הלא אהרן כשיר למשימה שאתה מחפש לה מועמד שימלא את מקומך ויהיה במעמדך... וזאת כי הוא:
אחיך: התודעה שלו נמצאת באותו המעמד שלך; שניכם אחים שנחתתם על אותו משטח הישגי... וכפי שאתה היית מועמד כשיר למשימה, גם הוא יכול להיות כשיר.
הלוי: הוא בעל תכונת הליווי, היינו בעל תודעה ניידת, ולכן הוא יכול להשליכה מעליו ולאבד את השליטה; הוא כשיר להצגת שתי התמונות הראשונות. (הערת אגב, העובדה שאהרון בעל תודעה ניידת אינה אומרת שתודעתו דומיננטית ומוחו מנוטרל... הוא יכול להיות כיעקב אבינו כשהיה בשיאו והלך עם תודעתו ומוחו יד ביד... כלומר אדם "חי" חייב להיות בעל תודעה פעילה, ובלבד הולכת יד ביד עם המוח).
ידעתי כי-דבר ידבר הוא – אהרון ובנוסף בעל כושר ביטוי וזוהי התכונה המתאימה להצגת התמונה השלישית.
2. הרובד השני – (הבעיה הטכנית):
וגם הנה-הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו – משה רבינו משקיף על תמונה נתונה מרחוק ורואה איך אהרון אחיו היה משתלב בתמונה הדינמית הזו כאשר הוא, משה, מבקש ממנו להציג בפני בני ישראל את שלושת התמונות, ולהתחיל בשתי התמונות הראשונות שבמהלכן יצטרך להשליך מעליו את מטהו ארצה; יצטרך לוותר מרצון על מהות השליטה העצמית ולהשליכה לעיני כל העם ארצה...
הנה-הוא יצא לקראתך – משה ראה את התמונה הזו: אהרן מקבל עליו את המשימה ברצון, ויוצא לקראת משה... מסכים איתו; לא מסרב לו.
וראך – יש מי שיוצא לקראת מישהו אך לא ממש פוגש אותו, כמו קהל עצום שיוצא לקראת נשיא מכובד שהגיע לביקור... כולם יוצאים לקראתו אך לא ממש פוגשים בו...
וראך – אבל אהרון ייצא לקראת משה ויפגוש אותו; הוא יראה אותו ויעמוד מקרוב על תוכן המשימה שישים לפניו. כלומר אהרון יהיה מודע לחלוטין לתכני המשימה ויבין שעליו להשליך את המטה מעליו! הוא ידע שעתיד להשליך מעליו את השליטה העצמית שלו, ארצה, כליל, לעיני כל ישראל.
ושמח בלבו – וישמח! יקבל בשמחה את המשימה! הכיצד? מנה שמונה הבדלים בין רגע קבלת משה למשימה לבין קבלתה ע"י אהרון. אתה יודע מה? זהה הבדל אחד וכל הפרס שלך.
משה רבינו עשה שמיניות באוויר כאשר ראה את המשימה לנגד עיניו. חזרו טיפה אחורה וראו את השמיניות האלה... מחבר התורה הציג אותם לעינינו ואף לא חסך שיבטו ממשה והציג אותו כבוגד במחויבותו כלפי עצמו וכלפי עמו.
ויאמר... בי אדני – דחילק... לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם – לא טיפסתי בהדרגה עד שעליתי אל התמונה המקורית... נחתתי ישירות אל תוך התמונה המקורית; הנחש ומעודו לא נכנס לביתי ולא הצטרכתי לגרשו משם... גם מאז דברך אל-עבדך – ולמרות שהצלחתי להגיע אל התמונות האלה בדיון העצמי והצלחתי להבין אותן, אך אין ביכולתי לחיות אותן. כי כבד-פה וכבד לשון אנכי. – אינני כשיר להציג לא את שתי התמונות הראשונות ולא את האחרונה, פשוט אינני כשיר.
לאחר מכאן, ולמרות שהדף תוך כדי דיון עצמי את כל החששות האלה והגיע למסקנה שיכול לבצע את המשימה, ועדיין בשלו וחוזר על אותו הנוסח:
בי אדני – דחילק שוב... שלח-נא ביד-תשלח. – הפילינג שלי אומר שלא... כאן אפילו פיברק טיעון מזוייף והציבו כחומה אחרונה שתפריד בינו לבין המשימה... ואף הוצג עקב הטיעון הזה כבוגד במחוייבותו וחש את הכעס הכמוס בגין זאת... זו התמונה של משה כאשר מקבל את הבשורה על המשימה.
תמונת אהרון:
וראך ושמח בלבו – למרות ועל אף הבנתו העמוקה לתוכן המשימה; הוא הולך להשליך מעליו את מטהו האישי לעיני כל ישראל, והוא שמח לקראת המשימה. השאלה ששאל כאן משה את עצמו, היא אותה השאלה שאנו שאלנו כאן: מצא את ההבדלים. אנחנו מצאנו הרבה הבדלים, אך משה מצא הבדלים אחרים ושונים משלנו, כי הוא הסתכל על שתי תמונות אחרות:
התמונה שלאחר המשימה, איך נראה משה לאחר משימה כזו, ואיך נראה אהרון לאחר משימה כזו?
משה לא יכל לראות את עצמו לאחר משימה כזו, כי פשוט דחה אותה מלכתחילה; אך אהרון רצה מאוד במשימה הזו ואף שמח לקראתה. איך נראה איפוא אדם ששמח להשליך מעליו את מטהו בשביל לחזור ולתפוס בו שוב?
סביר להניח שהוא רואה את קליפת המשימה ואינו נותן את דעתו על המשכה, ולכן המשך המשימה "לחזור ולתפוס בו שוב" אינה מדאיגה אותו; וכאן הנקודה העלומה שלא חשב עליה אפילו משה: איך אבטיח שאני, או אהרון, נחזור ונתפוס בזנב הנחש. פה, במקום הזה, נפל האסימון למשה; יש לנו כאן בעיה טכנית.
3. הרובד השלישי – (טיפול בבעיה הטכנית):
טו ודברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. טז ודבר-הוא לך אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. יז ואת-המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה-בו את-האתת. (שמות, ד)
יש להגדיר את הבעיה הטכנית שאינה כפשוטה... ואינה מסתכמת באיך יחזור משה או אהרון לשליטתם העצמית. הבה נבהיר איפוא את הבעיה ונכניס לזירה את השחקנים הראשיים, המוח והתודעה.
האדם שולט בעצמו כאשר תודעתו ומוחו הולכים יד ביד. בכל מצב אחר האדם מאבד את השליטה באופן הדרגתי או מיידי.
ובכן הבה נחזור למצבים העיקריים בהם האדם מאבד את השליטה:
א. אדם שתודעתו זיהתה את רצף החוליות וניטרלה את מוחו – הקיצוניות תשלוט בו ויאבד את שליטתו בעצמו.
ב. אדם שצד שלישי אמין עליו הציג בפניו את התמונה המקורית, באופן שזיהה בתודעתו את תכונת הרצף כאשר מוחו משקיף על הנעשה – ידיו יהפכו לעקודות במקודם או במאוחר, ויאבד את השליטה בעצמו.
ג. אדם שמוחו המציאותי השתלט על הזירה וניטרל את תודעתו – יגביל בהדרגה את עצמו עד שיאבד את השליטה כליל.
ד. אדם שדווקא תודעתו ומוחו הולכים יד ביד, אולם וסיבותיו עימו- נותן מפעם לפעם רשות "לפרעה" להכנס לזירה – פרעה ישלוט בסופו של יום בזירה והוא יאבד את השליטה.
ה. וכמובן, אדם שאינו מודע לתמונה המקורית ולתודעתו אין תפקיד מוגדר בזירה – הוא לא טעם מעודו את טעם השליטה העצמית; המקורית.
במקרה של משה ובני ישראל, משה לא יכול להציג את התמונה המקורית לבני ישראל כהיא זו שמא יעקוד את ידיהם (עיין סעיף ב.); הוא גם לא יכול להעיר באופן זה או אחר את תודעתם שמא יהפוך אותם לקבוצה קיצונית (עיין סעיף א.); וגם לא יכול לדבר אל ההגיון שלהם ויעורר את מוחם הרדום שמא מוחם ישלוט בזירה וינטרל את מה שנותר מתודעתם הרדומה (עיין סעיף ג.); ובנוסף יש להזהר מתסמונת "פרעה" הדומיננטי שיכול לחדור בכל מצב נתון לזירה ולשלוט בה (עיין סעיף ד.).
אלה הם המיכשולים שעמד בפניהם משה, ומצא רק תשובה אחת עבורם שיכולה להשתלב בדינמיקה הטבעית של היקום: להעביר להם את התמונה באופן עקיף, מבלי לגעת בהם ישירות. להזמינם להצגת המטה והנחש... להשליך בפניהם את המטה ולהחזיק בו שוב; והשאלה שישאלו את עצמם: איך השחקן שלפנינו הצליח להחזיק שוב במטה ולהחזירו לחזקתו למרות שיצא משליטתו... או אז יבחינו בגורם שהושלך והוחזר והשיב עימו את השליטה, ואגב זאת גם יבחינו בגורם הדומיננטי שנותר בזירה וחיבל בשליטה העצמית של האדם, כי בדומיננתיות הבלעדית שלו ניטרל את הגורם הראשון והוציאו מהמשחק. באופן הזה יעמדו על התפקיד המקורי של כל גורם וגורם במשחק.
משה רבינו אם כן, צריך להשליך את המטה שלו לעיני בני ישראל ולחזור להחזיק בו; הווה אומר שיצטרך לנטרל את תודעתו ולהשאיר את מוחו דומיננטי, או ינטרל את מוחו וישאיר את תודעתו דומיננטית; בשני המקרים הוא יעמוד בפני בעיה אישית וקשה: ניטרול תודעתו יביא להגבלתו ההגדרתית עד שיקרוס ויאבד באופן מוחלט את השליטה, וניטרול מוחו יביא אותו לקיצוניות מיידית, איבוד שליטה וקריסה. בשני המקרים הוא מועמד בטוח לקריסה; איך ניתן לפסוח איפוא על הבעיה הטכנית הזו מבלי להביא לקריסת משה.
– בעזרת אהרון.
משה ואהרן יעבדו כאיש אחד. אהרון ינטרל את תודעתו (או את מוחו), ומשה יהווה עבורו את התודעה החסרה, או במקביל ישלים עבורו את השליטה במוחו שהושלך ארצה... במילים אחרות, משה יהיה כצופה לכל דבר במשחק כמוהו כבני ישראל, והשחקן שישליך את מטהו בפועל יהיה אהרן.
ולשאלת הסיכון של אהרון – משה יענה עליה... כלומר יהיה מנוי וגמור עם אהרון מראש להיות כפוף למשה בכל שלב במשחק. ירצה יפסיק את המשחק, ירצה יחזיר לו את מטהו, ירצה ישליך אותו, משה ישלוט בכל שלבי המשחק דרך שליטתו המוחלטת על אהרן שתסוכם מראש עימו.
כך ניסח מחבר התורה את התוכנית הזו:
טו ודברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. טז ודבר-הוא לך אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. יז ואת-המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה-בו את-האתת.
ודברת אליו – יש לסכם את התוכנית השלמה מראש עם אהרון ולהסביר את מהותה, שיבין ויעמוד על הסכנה הנשקפת לו אם יציג לבדו את שתי התמונות לעיני בני ישראל שבמהלכן יצטרך להשליך מעליו את מטהו לעיניהם... הוא יצטרך להבין מדוע חייב לקבל על עצמו מראש את מרות משה.
ושמת את-הדברים בפיו – והינה מתחילה ההצגה... אתה, משה, אתה זה שתשים את הדברים בפיו, אתה זה שתגיד לו מה לעשות ואיך לעשות ומתי לעשות... אתה זה שתשלוט בכל הנכנס לפיו ובכל היוצא מפיו... אתה תאכיל אותו ותשלוט במינון שיוצא מפיו כמו האימא ששולטת באוכל שמכניסה לפה בנה הפעוט שליטה מוחלטת.
השאלה שהדאיגה עתה את משה: ומה אם יטעה במינון... ומה אם משה בעצמו יאבד את השליטה... כלומר מה אם לא ידע להחזיר את המטה של אהרן למקומו... את תודעתו למקומה, את הגיונו הנגזר ממוחו המציאותי...
אם זכור לכם, החשש הזה אפף את משה עוד לפני כן, כאשר המדובר היה בו בעצמו... הוא חשש מכובד פיו ומכובד לשונו... אך חששו התבדה כאשר בחן את הכרתו לתמונה המקורית ולדינמיקה שלה שהעניקה לו את תכונת הגמישות... הכרתו לתמונה המקורית – לא רק העניקה לו את תכונת הניידות שמניעה אותו לדהור קדימה, כי-אם העניקה לו בנוסף את תכונת הגמישות שדרכה יכול לקפץ ולתמרן בין השורות – קדימה ואחורה, וגם אחורה וקדימה. הוא יכול גם לעבור מחירשות לפיקחות, או משמיעה לעיוורון וממנו לחזור שוב אל הפיקחות... הקפיצות הקוונטיות תלויות לא רק במעמד הנחות או הרם של תודעתו, כי-אם בעצם הכרתו לתמונה המקורית שהעמידה לרשותו את האפשרות לתמרן, לקפץ, לחזור ולתקן.
"ועתה לך", כך אמר לעצמו משה בזמנו... כאשר נתמך במסקנות אליהן הגיע מתוך התמונה הדינמית של העולם... ועתה לך אל בני ישראל ואל תחשוש מכובד פיך או מכובד לשונך, כי יש בידך לשלוט בהם מכל מעמד בו אתה נמצא.
ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. – וגם כאן משה אמר לעצמו את אותם הדברים...
ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו – אהרן יכול להשליך מידו את מטהו והוא יחזור בהוראתך להחזיק בו שוב; שניכם כאחד תהיו גמישים בפעולותיכם ולא יכבד עליכם פיכם...
והוריתי אתכם את אשר תעשון. – שניכם תוכלו ללוות כל הסצינות של הסרט בו מככבים בעצמם בני ישראל ותוכלו להסביר להם בלשון חדה את מה שעיניהם רואות; זאת כי תוכלו לשלוט גם בלשונכם ולא יכבד עליכם.
וזה המשך התוכנית:
ודבר-הוא לך אל-העם – אהרן, הוא זה שידבר איפוא אל בני ישראל, הוא זה שיעביר לבני ישראל את תרשים התמונה המקורית ומידו יקבלוה. המדובר כאן בהצגת שתי התמונות הראשונות והתיאורטיות שיש להפוך את נתוניהם הגולמיים למעשיים. את התמונה האחרונה יוכל להציגה משה בעצמו כי ממנה לא נשקפת סכנה, היא דורשת אך כושר ביטוי ומשה יודע שיש לו גם את זה; הכרת התמונה המקורית העניקה לו את הגמישות הלשונית... והלכה למעשה, ובסקירת עשר המכות, כל המכות הקשורות בכושר הביטוי – משה ניהל בפועל.
והיה הוא יהיה-לך לפה – אם כן, מחבר התורה מסכם את התוכנית: אהרן יהיה למשה לפה, וכל מה שביקש משה להציג באופן מעשי לבדו – יוצג בפועל ע"י אהרן.
ואתה תהיה-לו לאלהים – ואתה תהיה המפעיל של אהרן ועל פיך יישק כל דבר. אתה תהיה לו למדריך ולמנהל ולמורה ולמכוון... אתה תשלוט באופן מוחלט באהרון הזקוק לך לבריאות נפשו.
ואת-המטה הזה תקח בידך – השליטה בפועל תהיה בידך; שלא תירדם על המשמר ותשאירו לרגע ביד אהרן, כי הדבר עלול לסכן אותו...
אשר תעשה-בו את-האתת – אשר תעשה בו אתה את האותות. אל תשכח לרגע כי אתה הוא השולט בהצגת התמונות התיאורטיות למרות שבפועל אהרן מציגם...
השאלה היא, וכי מדוע משה לקח על עצמו את תפקיד האלהים של אהרן ולא להפך?
– כי אהרן "שמח" לקבל על עצמו את התפקיד... ומהשמחה הזו משה הפיק את שאלת הסכנה הנשקפת... מכאן הסבירות שבתפקיד המקביל – אהרון לא ישלוט ביד רמה.