קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 8 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 8)
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
וילך משה ואהרן – השאלה המתבקשת: מה הכניס את אהרון לתמונה... ועל השאלה הזו כבר ענינו.
וילך משה ואהרן – ביחד, יד ביד, ע"פ התוכנית.
ויאספו את-כל-זקני בני ישראל – אנו חוזרים לתוכנית המקורית שנרקמה בתודעת משה... מנוי כבר וגמור עימו שיש לתת יד לבני ישראל הנבוכים, ולהתחיל בזקני ישראל שעוד זוכרים את המונחים והמושגים הקדמונים... והינה כאן התחיל משה ליישם את הדברים בפועל, והתחיל בזקני ישראל... נכון להגיד – משה ואהרון התחילו ביישום התוכנית שנרקמה בחדרי החדרים של תודעת משה.
וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם – ע"פ התוכנית. מחבר התורה וכהרגלו משתמש בתבנית אב-טיפוס ובאמצעות נתונים גולמיים. וידבר אהרן "דברים"... ויעש "אותות"... אבל אילו דברים? איך אהרן הציג את שתי התמונות התיאורטיות הראשונות ואיך הוא הפך אותם לתמונות מעשיות? ובעצם איך אהרון השליך את המטה שלו ארצה לעיני זקני ישראל? – על זאת פוסח מכחולו הענייני של מחבר התורה.
ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. – אותה התמונה שגזר משה רבינו מהתמונה הדינמית של היקום. כלומר וכאשר גזר אותה, הוא זיהה בתודעתו ע"פ תכונת הרצף שזיקני בני ישראל ישמעו לו ולא יתנגדו... כך הוא ראה בתודעתו עוד לפני ששום דבר יצא לפועל:
יח ושמעו, לקלך... (שמות ג)
וכך בפועל: ויאמן העם...
זוהי בעינה משמעות תכונת הרצף: התודעה מזהה את רצף חוליות המידע ומנבא לכאורה את העתיד, אולם והלכה למעשה – העתיד הוא המשכו הטבעי של ההווה, ולכן העתיד יתקיים בפועל החל מהחוליה הנמצאת בשליטת האדם בהווה, שתימשך ברצף עד העתיד. זה המוטו של האסכולה "יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.
ויאמן העם – הצגת "השלכת המטה של אהרון והשבתו לידו" אשר נעשתה בניצוח משה – העירה בזיקני ישראל את תודעתם.
וישמעו – אותה ההצגה העירה בהם גם את הגיונם, את מוחם; הדברים הגיעו למוחם דרך אוזנם; הם שמעו את הדברים וירדו לעומקם; הבינו אותם.
זהו עוד כלל בנוסח התורני: המונח "לשמוע" מכוון לדברים שהאדם קולט אותם דרך מוחו, והמונח "להאמין" מכוון לדברים שהאדם קולט אותם דרך תודעתו.
תודעת האדם מבחינה ברצף חוליות המידע ומשדלת להאמין במה שהבחינה, אולם "האמונה" הזו לא תמצא את מקומה האפקטיבי בנפש האדם אם המוח לא יעמוד עליה ויאשר אותה, לכן המצב האידאלי הוא כאשר התודעה הולכת יד ביד עם המוח לזהות את הרצף... משה רבינו ביטא את הדברים האלה בנוסח זה:
ד שמע ישראל: יהוה אלהינו, יהוה אחד. (דברים, ו)
שמע ישראל – אתם צריכים לקלוט את הדברים שתודעתיכם קולטת – באוזניכם, ולעבדם במוחיכם, אחרת לא יהיה להם שום תוקף, ולא תוכלו להפיק מהם תועלת...
ואלה הם הדברים שהתודעה קולטת:
יהוה אלהינו – התודעה שלנו קולטת את התמונה המקורית של היקום. היא קולטת את הדינמיקה שלו באופן ברור, וזהו למעשה המנחה שמכוון ומדריך אותה, לכן היא משדלת את המוח להאמין במה שהבחינה...
וזוהי ההבחנה שהמוח מוזמן להצטרף אליה:
יהוה אחד – דינמיקה אחת פועלת בכל שרשרת המידע של היקום שעל אף האין סוף שלה – נגזרת מתוכה תכונת המיקשה האחת; ולכן שרשרת המידע של היקום היא בעלת חוליות רצופות עד אין סוף.
כלומר, המוח יכול לקלוט את רצף החוליות רק אם יזהה את "תכונת" המיקשה האחת, אולם ומטבעו הוא לא יזהה את התכונה הזו לעד כי לעולם לא יראה את סוף השרשרת... לכן, הוא לבדו ולעולם לא יקלוט את רצף החוליות ולא יפיק מהרצף הזה תועלת, רק התודעה יכולה לעשות את זאת, והדרך היחידה איפוא היא ללכת איתה יד ביד.
משה רבינו וכאמור, פונה כאן למוחם של בני ישראל... "שמע ישראל". והוא מסיים את הפנייה הזו במילת המפתח "אחד" שרק התודעה יכולה לזהות, ואת האות האחרונה של המילה הזו מגדיל מחבר התורה במכוון, אח ד לאמר: המסר הזה שהופנה ע"י משה למוח האנושי של בני ישראל, מהווה אפשרות אחת מתוך ארבע אפשרויות הנימנות ועומדות בפני כל דמות האנושית בעולם – ערך האות ד' בעברית הוא 4:
1. דמות אנושית שקולטת את תוכן המסר הזה – היינו את התמונה המקורית, ומיישמת אותו כהילכתו. התודעה והמוח הולכים לאורך כל הדרך יד ביד והחיים לא מפסיקים לזרום בעורקי הדמות הזו.
2. דמות בה התודעה מזהה את תכונת המיקשה האחת היינו את תכונת הרצף, כאשר המוח שדוחה מטבעו את התכונה הזו – נותר מחוץ למשחק, או אז הדמות האנושית בעלת תודעה דומיננטית כזו תנטרל בהכרח את המוח שלה, ותהפוך לדמות קיצונית מאוסה שהחברה תקיא מתוכה במקודם או במאוחר.
3. דמות בה התודעה "עצלה", כלומר שמתעצלת מלראות את תכונת הרצף ומעדיפה להיות סמוכה על שולחנו של המוח וליזון מהעשייה המוגבלת שלו. בדמות כזו יתפתח מוח דומיננטי עם תודעה מנוטרלת, ויוותר המוח לבדו בזירה– דבר שיגרום לדמות הזו לדעוך בהדרגה, כי שדה הנתונים ממנו ניזנת מוגבל בהכרח, או אז תיאלץ התודעה להיפרד בבושת פנים מהכלי שלה והדמות תקרוס.
4. דמות שאינה מודעת לקיום התמונה המקורית, וממילא אין זהות לתודעה שבקרבה ואין תפקיד... לדמות כזו נותר מוח מציאותי ודומיננטי מוגבל... בסופו של יום הדמות הזו תקרוס ותגיע למגבלת המיגבלות; למוות. דמות כזו מאפיינת את הדמות האנושית בעידן הנוכחי.
וכאמור, המסר הזה מהווה אפשרות אחת מתוך ארבע אפשרויות העומדות בפני כל דמות האנושית בעולם – לא רק בפני בני ישראל, ואת הדגש הזה מבליט מחבר התורה ע"י הגדלת האות האחרונה מהמילה הראשונה שמ ע לאמר: כל אומה בעולם יכולה "לשמוע" את המסר הזה ולקלוט אותו, כי הוא פונה לאוזן האנושית שממנה מועברים נתוני המסר ישירות למוח. ערך האות ע' בגימטריה הוא 70 כנגד שבעים צאצאי נח שמהם נפוצה כל הארץ.
זה הזמן לחזור אל זקני ישראל לאחר שפנו אליהם משה ואהרן...
ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים – זקני ישראל קלטו בתודעתם ובמוחם כי "הכרתם" לנקודת השפל אליה הידרדרו יכולה להיות נקודת ציון על פני שרשרת המידע, ומהנקודה הזו יוכלו לזנק ולהיעזר בדינמיקה הפועלת ביקום, במטרה לחזור אל מרחב המחיה ולממש שוב את החיים על שרשרת המידע.
ויקדו – הרכינו ראש... אות להבנת הדברים.
וישתחוו. – אות לנכונותם להתחיל ביישום הדברים בפועל.
א ואחר באו משה ואהרן, ויאמרו אל-פרעה: כה-אמר יהוה, אלהי ישראל, שלח את-עמי ויחגו לי במדבר. ב ויאמר פרעה – מי יהוה אשר אשמע בקלו, לשלח את-ישראל: לא ידעתי את-יהוה, וגם את-ישראל לא אשלח. ג ויאמרו, אלהי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו – פן-יפגענו בדבר או בחרב. ד ויאמר אלהם מלך מצרים, למה משה ואהרן תפריעו את-העם ממעשיו; לכו לסבלתיכם. (שמות, ה)
ואחר באו משה ואהרן, ויאמרו אל-פרעה – ורק לאחר שסיימו לדבר עם "זקני ישראל" הלכו "לבני ישראל" והתייצבו פנים אל פנים מולם, מול תכונת "פרעה" ששלטה בהם...
להזכירכם, "פרעה": הוא הפרוע המבולבל הגס הלא מסודר ומעל לכל – ההוא שאין בפיו תשובה על שום דבר... תשאל אותו: למה אתה פרוע ולא מסורק? יענה לך במילה: "ככה". ולמה גנבת בעצם? – ככה! אבל אינך אדם גנב, אינך איש כזה... מה הביא אותך לגנוב, לשקר, לקחת בלי רשות, לצאת מהבית פרוע בלי להסתרק, או לעשות מעשה שהוא רחוק מדרך החיים שלך, מהנורמות שלך... מה הביא אותך לפניה פיתאומית בת 180 מעלות? מה הביא לפניה הקיצונית הדרסטית הזאת ביום אחד, ברגע אחד?
התשובה לרוב בת מילה אחת ולפעמים שתיים: ככה. כך רציתי.
למעשה, האימא הביולוגית של "פרעה" היא התודעה האנושית המקורית, זו שמזהה את הרצף מעל שרשרת המידע, ולרצף הזה אין סוף... היא רואה זאת לנגד עיניה ומבקשת לרוץ אחר החוליות הרצופות שלפניה ולהשיגן; היא רצה אחריהן בלי פחד, ללא חשש ובביטחון מלא... כי הרי יש בידה תעודת ביטוח ממקור ראשון, היא בעצמה חתומה על תעודת הביטוח, עיניה רואות את הרצף – היש לך תעודת ביטוח תקפה מזאת!
"הראייה" הזאת הקנתה לה תלות בתכונת הרצף, באשר הוא... כמו ציפור שמפתח תלות בתעופה לשמה; הציפור עף לשם התעופה, הוא לא עף לשום מקום מוגדר... וגם התודעה רצה אחר רצף החוליות לשם הרצף – לא לשום דבר אחר; היא פיתחה את התכונה הזאת: ללכת אחר חוליות המידע לכל מקום ולהשיגן, להנות מהם; היא רואה את רצף החוליות לפניה וקשה להתעלם מהם.
אבל התודעה לבד לא יכולה להשיג כלום... היא זקוקה למוח, לגוף, וכאשר יושבת בגוף אזי החגיגה מתחילה... בידה המכונה המשוכללת ביותר וביכולתה כבר להשיג את מבוקשה. קח ילד בן ארבע ותן בידיו הקטנות הגה של מכונית חזקה חדישה. תן לו לנהוג וללחוץ על הדוושה וראה לאן הוא יגיע. זוהי התודעה כאשר נותנים בידה את הגוף העצום עם המוח אדיר המימדים הזה. היא מתנהגת כתינוק ולוחצת פול גז...
המוח מכוון אותה ונותן בידה נתונים ומדידות והשערות והלכה למעשה היא לא יכולה לזוז בלעדיו, אבל בתוך תוכה, במעמקיה, המוח הזה הוא עכבה בשבילה ואם יכלה – היתה מוותרת עליו, כי כל רצונה הוא ללחוץ על הדוושה – הנתונים וההשערות והמדידות לא ישנו מהכיוון שרואה מולה ודוהרת אליו בפול גז... אבל מה לעשות, נכתב עליה לרוץ עם השותף המרובע הזה; עם הגוף המוגבל והמוח המרובע. זאת התודעה המקורית; ולכן אני אומר שהתודעה היא האימא הביולוגית של "פרעה" הפראי שאין לו תשובה... פשוט כך הוא רוצה. לכן הכתירו מחבר התורה כמלך, כי לא ניתן למשול בו, תפקידו הוא למשול.
ואחר באו משה ואהרן, ויאמרו אל-פרעה – נא לזכור שפרעה מלך בבני ישראל, היינו בקבוצת האנשים שתודעתם זיהתה את התמונה המקורית ואת רצף חוליות המידע שלה, אולם ומסיבות השמורות עימה נתנה רשות לפרעה להכנס בכל רגע ולצדד – פעם במוח ופעם בתודעה... זהו המאפיין של עידן בני ישראל אשר פרעה מלך עליהם.
כה-אמר יהוה אלהי ישראל – על משמעות הדברים עמדנו בשלב הראשון כאשר משה תיכנן את הפגישה הקשה עם "פרעה" בחדרי חדריה של תודעתו... והינה עכשיו ניגש לבצע את הדברים ולהיפגש עם בני ישראל כאשר הוא מלווה באהרן ולא כמתוכנן בזיקני ישראל מסיבה טכנית גרידא שגם עליה עמדנו לעיל. משה ואהרון איפוא ניגשו אל קבוצת בני ישראל הנשלטת בפועל ע"י פרעה, והציגו בפניה בשלב הראשון את המונחים והמושגים המקוריים... היקום, התמונה המקורית, שרשרת המידע והחוליות הרצופות שהתודעה המקורית מזהה; הזכירו להם את אבותיהם שנעזרו בתמונה המקורית והודרכו על ידה...
שלח את-עמי ויחגו לי במדבר – משה ואהרן פנו ישירות לתכונה הפרעונית שלבשה את בני ישראל:
שלח את-עמי – גאלו את עצמיכם מהשיעבוד המחשבתי הזה. ואם לדינמיקה של היקום היה פה – הוא היה צועק לבני ישראל: אתם מכירים אותי וכבר עמדתם על תמונתי המקורית... אתם אזרחי, בני בתי, בני עמי... גאלו איפוא את עצמיכם משיעבוד פרעה וחזרו אלי.
ויחגו לי במדבר – חזרו לתמונה המקורית וזיהו אותה, זיהו את היום השלם, את "היום" שכולו טוב, את היום המהנה, הנחשק, העדיף, הרצוי... זהו איפוא את היום של החג...
וכך פנו משה ואהרן אל בני ישראל: אכן, אנו מזמינים אותכם לחזור ולגלוש במרחב התמונה המקורית – הגם ועוד לא זיהיתם אותה, והרי הזמנתינו היא מבחינת הזמנה לעריכת מסיבה במדבר... אין שום מעיין במדבר ואין שום ביטחון שתחזרו אל התמונה ותזהו אותה... ועם זאת, כדאי לכם הדבר.
ויאמר פרעה – בני ישראל המשועבדים כל כולם לפרעה- בתשובה ישירה למשה ואהרן:
מי יהוה אשר אשמע בקלו – והרי לא ניתן להגדיר את התמונה השלמה; לא ניתן להגדיר את שרשרת המידע כי אין לה סוף, אין הגדרה שתחול עליה; אשר על כן כיצד ניתן להגדיר את הדינמיקה הפועלת בתוכה אם לתמונה עצמה אין הגדרה? כיצד נקלוט במוחינו את הזמנתכם לחזור ולגלוש במרחבה... כיצד נקלוט את הקול ההגיון לכאורה היוצא ממנה וצועק אלינו לחזור אל מרחבה...
לשלח את ישראל – כיצד נשתחרר מהשיעבוד המחשבתי שאתם מטיחים בנו...
לא ידעתי את-יהוה – משה ואהרן נענו ע"י בני ישראל באותו המטבע בו השתמשו הם בעצמם... "אתם טוענים שכבר עמדנו בעברינו על התמונה המקורית וזיהינו אותה" – אך אין זה הדבר; איננו מכירים את התמונה הזו בשביל לזהות מתוכה את קול ההגיון הפונה אל מוחינו...
וגם את-ישראל לא אשלח – איננו מכירים לא את התמונה ולא את הדינמיקה הפועלת בתוכה; אשר על כן איננו מבינים לאן אנו מוזמנים וממה עלינו להיגאל.
ויאמרו – לא נותר בפני משה ואהרן אלא לחזור לתוכנית הראשונית שנרקמה בתודעת משה רבינו, כלשונה וכהילכתה... וגם אני מחבר השורות אחזור ואשנן אותה לעיניכם.
אלהי העברים נקרא עלינו – ליקום קוד התנעה ואתם גם אנו מכירים את הדינמיקה שלו מאבות אבותינו, אבל שכחנו במרוצת הזמן את זאת וירדנו מצרימה... והינה נתקלנו- אם תרצו מתוך המקרה, בטקסט הזה שמחברו האנונימי מזמין אותנו לעיין שוב בתמונה המקורית ולחזור לחיים, לתודעתינו המקורית שמזהה את רצף החיים...
נלכה נא דרך שלשת ימים – ועתה, אם ברצונכם... הבה נעיף מבט חוזר בתמונה המקורית שאינה זרה לנו, ונלך לקדם את פניה עד אמצע הדרך, כפי שעשה אברהם אבינו כאשר הלך יחד עם נעריו ובנו יצחק שהרחיקו עד היום השלישי, עד ההגדלה השלישית...
במדבר – הדרך לא תהיה קלה, גם לא בטוחה...
ונזבחה ליהוה אלהינו – הדרך וכאמור אינה בטוחה גם לא מבטיחה, אולם ההקרבה הזו כדאית לכולנו. כדאי לנו לעמוד על מהות התמונה המקורית ולהיעזר במפתח ההתנעה של היקום- הוא הוא מפתח החיים.
פן-יפגענו בדבר או בחרב – האפשרות החלופית שעומדת בפנינו היא הקריסה; המוות. הדרך החלופית היא למצוא את מותינו באותה התמונה ע"י אחד משניים: דֶּבֶר או חָרֶב.
דֶּבֶר- זו מגפה... המוות הוא מגפה שמכה לכאורה את כל האנושות; אין אדם הניצל ממגפה זו.
חָרֶב- חרב מביא על האדם מוות אינדיבידואלי... כל אדם והחרב שלו.
פן-יפגענו בדבר או בחרב – אם כן אלה הן שתי החלופות העומדות בפנינו: דֶּבֶר או חָרֶב; קריסה או קריסה; מוות או מוות.
ויאמר אלהם מלך מצרים – פרעה הפך בין רגע למלך מצרים... בני ישראל פסקו ברגע את פסק דינם... זוהי אחת מתכונת "פרעה" הפרוע: מספיק מה ששמעתי ואינני זקוק לעוד... וזהו פסק דינם:
למה משה ואהרן תפריעו את-העם ממעשיו – אתם מבלבלים אותנו עם המונחים החדשים ועם התמונה המקורית ורצף החוליות... אתם אומרים לנו שזיהוי המידע מתוך רצף החוליות - משקף את העשייה האנושית גרידא, והרי זוהי התמונה המקורית שגזרתם ישירות מההגדלה השנייה:
ז ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע, ויהי כן. (בראשית, א)
אולם, ממשיך מלך מצרים בפסק דינו, אין ולא יכולה להיות לתמונה המקורית האין-סופית הגדרה, ולכן העשייה האנושית לא יכולה להיגזר מזיהוי החוליות הרצופות, כי אין לתכונת הרצף זכות קיום...
לכו לסבלתיכם – מבלבלים אתם את עצמיכם ושמים על שיכמכם עוד מעמסה מיותרת של חשיבה מעוותת. לכו איפוא לחיות עם התיאוריות המעוותות שלכם ובלבלו את עצמיכם; העמיסו על עצמיכם עוד סבל... אותנו בכל אופן לא תצליחו לבלבל.
כב וישב משה אל-יהוה ויאמר: אדני, למה הרעתה לעם הזה – למה זה שלחתני. כג ומאז באתי אל-פרעה, לדבר בשמך, הרע לעם הזה; והצל לא-הצלת את-עמך. (שמות, ה) – משה רבינו הלך בחברת אהרן לדבר אל פרעה, אך פרעה פתח כנגדו במלחמת מוחות עקובה מדם שבסופה חזר משה לבדוק את נוסחאותיו ולבחוש בהן, "היכן איבדתי את רצף החוליות" – זו השאלה שהעסיקה את משה.
משה רבינו הלך להציג לפני בני ישראל את התמונה המקורית כפי שהופיעה בששת ההגדלות על גב הפרק הראשון של בראשית. התמונה הזו אומרת כי רצון אנושי יצא לפועל אם התודעה והמוח יצאו יד ביד להשיגו. מחבר התורה מתעד את מסע משה אל בני ישראל וכאילו נעשה בשלבים: קודם כל ניגש אל זיקני ישראל, ולאחר מכאן ירד אל העם ונתקל מיידית בפרעה... אולם ולמעשה משה רבינו בלוויית אחיו אהרן הציגו את התמונה המקורית בפני כל בני ישראל, ומחבר התורה חילק את "ההצגה" הזו לחלקים: כל מגזר בבני ישראל קיבל את התמונה המקורית באופן אחר והגיב עליה בהתאם, ומחבר התורה תיעד קבלת התמונה ע"י כל מגזר ומגזר בנפרד בשביל לעמוד על ההבדלים ביניהם.
קבוצת בני ישראל התפצלה במקרה הזה לשלוש קבוצות:
קבוצה ראשונה נתנה אוזן קשבת למשה ואהרן וקיבלה את התמונה המקורית כהווייתה. זוהי הקבוצה שנקראת ע"י מחבר התורה "זקני בני ישראל" שנטתה מלכתחילה לקבל את דבר התמונה המקורית, ואכן דברי משה והאותות של אהרון דיברו אליהם והעירו בהם את תודעתם הרדומה... את תיעוד פגישת משה ואהרן עם הקבוצה הזו ותוצאותיה סיכם מחבר התורה באמצעות הפסוקים האלה שכבר עמדנו עליהם לעיל:
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
הקבוצה השנייה נטתה מלכתחילה לדחות את התמונה המקורית, ודברי משה גם אותות אהרן לא דיברו אליה ולא העירו את תודעתה. השאלה היא ממה נובע ההבדל בין הקבוצה הראשונה ששמעה את דברי משה ואהרן וקיבלה אותם, לבין הקבוצה הזו שנטתה מלכתחילה לדחות את עיקרי דברי משה ואהרן מיסודם?
מחבר התורה עונה על השאלה הזו במילה אחת; היא שם התואר שכינה בו את הקבוצה הזו: "נוגשים". זו הקבוצה הטמוע בנפשה שורשי הרודנות, העריצות, האכזריות... הקבוצה הזו נמצאת תמיד בצד המדכא, המאלץ, הדוחק, הרודה... החומר שמשמש את הקבוצה הזו בעבודתה ובאורח חייה הוא הרצון האנושי: הם מדכאים את הרצון, אונסים אותו, מאלצים אותו, רודים בו... הם מתייחסים אף לרצון שלהם באותו המטבע... כלומר הם "יבינו" את החזק מהם ויקדו בפניו קידה... הם יבינו את מי שידכא את רצונם או ירדה בהם – כי הרי הוא חזק מהם וזוהי לדידם שפת הרצון האנושית, אין בילתה...
לכן אנשי הקבוצה הזו לא יכולים להעלות על דעתם שיש מקום לביטוי שונה של הרצון האנושי... והינה בא משה ואהרון לבשר כי על פי התמונה המקורית – הרצון האנושי יצא לפועל אם התודעה והמוח יצאו יד ביד להשיגו... אלה דברי הבל לדידם שאפילו אין מקום לבחון אותם... אלה הם מאפייני הקבוצה השניה שדחתה מראש את דברי "ההבל" של משה ואהרן וניסתה בכל כוחה להתעמת עם תמצית דברי משה ואהרן ולהוכיח את התנגדותה העקרונית להם באותות ובמופתים...
הקבוצה השלישית והאחרונה היא קבוצת "השוטרים" וגם שם התואר שלה יעיד על מאפייניה...
"שוטר" הוא איש ששומר על הסדר ואוכף אותו; כלומר הוא חייב קודם כל להגיע לסדר כהוא זה; חייב לזהות את הדברים, לסווגם, לבחון אותם... זאת בשביל לקבוע בוודאות את הגדרתם. לא ניתן להשאיר לדידו דבר בלתי מוגדר; חייב להיות סדר לכל. או אז וכאשר בוחן את הדבר ומגיע להגדרתו המוחלטת – הוא משתעבד להגדרה הזו ואף אוכף אותה. זוהי קבוצת "השוטרים" ששמעו את דברי משה ואהרן וביקשו לבחון אותם ולהגדירם; קבוצת האנשים האלה ביקשו להעמיד את דברי משה ואהרן במבחן במטרה להגיע להגדרתם המוחלטת ולקבוע את עמדתם כלפם.
פרק ה' מספר את סיפור פגישת משה ואהרן עם שתי הקבוצות האחרונות: הנוגשים והשוטרים, ובל נשכח שפרעה כבר חדר אל שורות שתי הקבוצות הללו ושלט בהם ביד רמה. קבוצת הנוגשים אהבה להיות תחת שלטון פרעה וקיבלה את מלכותו בזרועות פתוחות, בעוד קבוצת השוטרים התעקשה על עצמאותה ועל אי תלותה בפרעה, אך הגדרותיה השרירותיות לא הותירו ספק תחת מלכות מי נאכף הסדר...
פרק ה' שמתעד את שתי הפגישות האלה הוא פרק מרתק בפני עצמו שעושה בפועל "סדר" בשיטת העבודה של פרעה ויורד אל עומקה... אולם התנין עודינו ממתין בפרק השביעי ויש חשש שיברח... אשר על כן אנסה להלן לתמצת את עיקר פרק ה' ולהסתפק בעיקרו. עמדנו לעיל על ארבעת הפסוקים הפותחים את פרק ה' ונעמוד על שני הפסוקים החותמים אותו; את הדברים שבאמצע אסכם להלן.
משה ואהרן באו אל בני ישראל והעבירו להם באותות ובמופתים את המסר של התמונה המקורית. להזכירכם, משה לא יכל לכתוב את דבריו על פתק או לנאום בפני בני ישראל ולהסביר להם את עיקרי התמונה המקורית, כי דווקא אם היה איש כריזמטי וניחן בקסם אישי שישבה את בני ישראל וישכנע אותם באימוץ התמונה המקורית – או אז ישנה סכנה שאכן יעורר את תודעתם ויהפוך אותם לקיצוניים שמוחם מנוטרל, או למציאותיים אובססיבים שתודעתם תנוטרל. בשני המקרים אסון יגרם להם ולבני בניהם... (בניגוד למי שמעולם לא בודד את תודעתו ומוחו, ושום סכנה לא נשקפת לו גם אם יעמוד ישירות בפני נוסח התמונה המקורית).
האפשרות היחידה איפוא שנותרה בידי משה היא להעביר להם את התמונה המקורית באופן עקיף, כלומר שהם יסיקו ויגיעו בעצמם אל עיקרי התמונה המקורית – מה עוד ומדובר באנשים שהכירו זה מכבר את התמונה הזו ואף חיו אותה הלכה למעשה, אולם הרשו מפעם לפעם לארח את פרעה שקיבל את הזמנתם ברצון, נכנס וחיבל. לקוראי השורות שכבר עמדו על מאפייני המונח "פרעה" יבינו את מהות החבלה שגרם מלך מצרים בנפשות בני ישראל.
בעצם, בפני משה רבינו עמדו שתי דרכים להעביר לבני ישראל את הדברים: הראשונה וכאמור באופן עקיף ע"י השלכת המטה ואחיזתו שוב לעיניהם, והשניה ע"י שיטת "הדם ביבשת": להראות להם את תמונת קריסתם בפועל – תמונה שתמחיש את תו המחיר שעל האדם לשלם בשביל לקלוט ממנה את התמונה המקורית. היה ולא קלט – ימשיך לשלם על פני אין סוף מערכות חיים... עשרת המכות הן חלק מתמונת "הדם ביבשת" שהציגו משה ואהרן בפני בני ישראל.
כמובן וכמתוכנן, משה ואהרן התחילו בדרך הראשונה שעיקרה השלכת המטה ואחיזתו, ורק לאחר מכאן הלכו אל הדרך השנייה הבלתי נעימה בעליל... לא קל להראות לאדם בשידור חי את תמונת קריסתו... בכל אופן, איננו יודעים בפועל איך השליך אהרן את מטהו בפני בני ישראל ואיך אחז בו חזרה, וגם איננו יודעים איך הראה משה לבני ישראל את תמונות קריסתם ואילו תמונות היו. מחבר התורה השתמש כהרגלו בתבנית אב-טיפוס עליה ערך את תיעוד הדברים וגם גזר מכל תמונה מספר תבניות והציגן בנפרד לעינינו שנרד לעומקן.
על התבנית הראשונה שם את קבוצת "זקני ישראל" שכאמור היטו אוזן לדברי משה ואהרן וחזרו אל תודעתם ואל התמונה המקורית. יש כבר נתח מוגדר בבני ישראל שעמד על מסר משה ואהרן, ירד לעומקו ואף אימצו. בני ישראל לא יכלו להתעלם מהנתח האיכותי הזה שקיבל את הדברים, ושבוודאי יש לנתח הזה השפעה בלתי מבוטלת על בני ישראל; יש לשער שהיו שנגררו אחריהם והשמועה אודות "התמונה המקורית" נפוצה בקרב העם.
על התבנית השנייה שם מחבר התורה את שתי הקבוצות הנותרות בבני ישראל; את "הנגשים" שהתנגדו עמוקות לתוכן התמונה המקורית והתקיפו אותה באותות ומופתים משלהם, ועל אותה התבנית שם גם את קבוצת "השוטרים" שהושפעו מהנגשים ואותותיהם ומתוך כך ראו את עצמם מונחים על ידי האותות האלה בהפקת מסקנותיהם, לכן הם חלקו עם הנוגשים את אותה התבנית, נעמוד על מהות מסקנותיהם להלן.
הנגשים אמרו למשה ולעצמם את הדברים האלה: אכן אנו חוזרים אל התמונה המקורית דרך האותות שאתה מציג בפנינו, ומהתמונה הזו עולה כי רצון אנושי יצא לפועל אם התודעה והמוח יצאו יד ביד להשיגו. הבה איפוא נעמיד את המסקנה הזו למבחן התוצאה ונראה אם הרצון האנושי יוצא כהוא זה אל הפועל בשיתוף התודעה והמוח כאחד.
לכל אדם רצון ושאיפות, אך הרצון המשותף לנו היום הוא לחיות, להתפרנס, לעבוד ולהתפרנס. העו"ד מחפש תיקים וקליינטים לפרנסתו, הרופא מחפש פציינטים לפרנסתו, האופה מחפש קמח ותנור, הסוחר מחפש סחורה... כולנו רוצים לעבוד להתפרנס ולחיות בכבוד, זה הרצון הבסיסי ביותר שנוגע לכל אדם היום ואתמול וכל הזמן- לעבוד ולחיות.
מהתמונה המקורית עולה, שמספיק שיחברו תודעת העו"ד ומוחו ביחד – בשביל שהתיקים יזרמו אליו והקליינטים יעמדו בתור אצל המזכירה שלו... הבה איפוא נתגרה בפועל במסקנה הזו ונבחן את עמידותה, כי מסקנה נכונה אמורה להתקיים בכל תנאי ומצב; הבה נבודד את העו"ד הזה ממשרדי העו"דים הידועים, נוריד את שמו מספר הטלפונים, וניתן לקליינטים עצמם שיחפשו אותו ויזרמו עליו מכוח תודעתו ומוחו שחברו יחד למטרה הזאת...
והינה מצאו להם בקלות עו"ד מתנדב מתוך קבוצת "השוטרים" שחיפשה בנירות את הסדר, וביקשה להעמיד את דברי משה ואהרן במבחן במטרה להגיע להגדרה המוחלטת ולקבוע את עמדתם כלפיה. העו"ד המתנדב לקח על עצמו את המשימה ברצון ויצא לחפש את המסקנות... דבר ראשון פנו לבזק שיוריד את שם משרדו הידוע מספר הטלפונים, וליתר ביטחון העבירו את משרדו למקום נידח, והעו"ד המתנדב התבקש לשבת במשרד, להפעיל את מוחו ותודעתו ולרצות מאוד בפרנסה...
הוא ישב ימים על גבי ימים בודד במשרד, רצה באמת ובתמים שהניסיון יצליח ושהקליינטים יזרמו – אך לשווא... שום לקוח, ואפילו ריפרוף של תיק אחד לא נשמע במשרד הדומם. העו"ד הזה נלחץ וכבר לא נותר לו כסף להוצאות השוטפות של תיפעול המשרד, למזכירה, לחשמל, לאוכל... הרצון שלו להצליח עז וגם התודעה שלו שותפה לרצון הזה אך הקלינטים בוששו לבוא והעו"ד בסופו של יום קרס והכריז על פשיטת רגל.
העו"ד המסכן שנתן צ'אנס לתמונה המקורית וביקש באמת ובתמים שהניסוי יצליח ויאכל מפירותיו – חזר בבושת פנים לביתו ברגל, גם כסף למונית לא נשאר בכיסו... התמונה המקורית של משה רוקנה אותו. הוא הרים טלפון אחרון לפני יציאתו מהמשרד אל הנציג מקבוצת "הנגשים" שרתם אותו למשימה... "ידידי הנגש, צדקת! התמונה המקורית היא בלוף אחד גדול"; סגר את הטלפון וכיבה את האור.
בדרך הביתה- ברגל והזיעה שוטפת אותו, ביקש לעבור דרך התיאטרון בו הופיע אהרן שקידם את התמונה המקורית דרך ההצגה שלו... הוא הגיע בדיוק לקראת סוף ההצגה כאשר אהרון אחז שוב במטה שהשליכו לפני רגע; אחז בו חזק ובודד אותו משליטת פרעה... משה אחיו היה על ידו ובעצם הרגע הזה נפל עליהם העו"ד השבור. כך מחבר התורה תיאר את הרגע הזה:
כ ויפגעו את-משה ואת-אהרן, נצבים לקראתם, בצאתם מאת פרעה. כא ויאמרו אלהם, ירא יהוה עליכם וישפט: אשר הבאשתם את-ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת-חרב בידם להרגנו. (שמות, ה) – זה המקום של הביטוי "וכל מילה מיותרת"; ובכל זאת אוסיף משהו משלי...
ויפגעו את-משה ואת-אהרן – ויפגעו "השוטרים" המאוכזבים והשבורים במשה ואהרן...
נצבים לקראתם – ו גם הם משה ואהרן ביקשו את הפגישה הזו עם השוטרים... ביקשו להראות להם את סוף ההצגה ואת רגע החזרת המטה לידי אהרן...
בצאתם מאת פרעה – הפגישה התקיימה ברגע יציאת משה ואהרן מרשות פרעה... מעולו; מרדנותו. ברגע השבת שליטת אהרן על מטהו.
ויאמרו אלהם – השוטרים למשה ואהרן.
ירא יהוה עליכם וישפט – אם לתמונה המקורית היה קיום היא היתה מעידה עליכם ושופטת...
אשר הבאשתם את-ריחנו – שהתמונה המקורית שהיצעתם גרמה עוגמה לכל מי שהתנסה בה...
בעיני פרעה ובעיני עבדיו – " עוגמה" זו שירתה דווקא את המתנגד הראשי לתמונה המקורית; ודווקא את הנוגשים למיניהם שדחו מלכתחילה את עיקרי התמונה הזו...
לתת-חרב בידם להרגנו – המתנגדים למיניהם ביקשו מתנדבים שיבחנו את התמונה ויעמדו על אחיזת העיניים הזו... ואכן הבחינה אימתה את הערכתם ומי שבחן את התמונה המקורית בפועל קרס בגינה; כל בוחן והקריסה האינדיבידואלית שלו.
אני השתמשתי בדוגמת העו"ד, ומחבר התורה השתמש בדוגמת אב-טיפוס של בנאי הבונה בית; זו היתה עבודתו ומקור פרנסתו, ואת הרצון הזה "לעבוד ולהתפרנס" – העמידו הנגשים למבחן התיאורטי והשוטרים למבחן המעשי.
וישב משה אל-יהוה ויאמר – בעקבות השוטרים הממורמרים חזר משה רבינו לבדוק את נוסחאותיו ולבחוש בהן, "היכן איבדתי את רצף החוליות" – זו השאלה שהעסיקה את משה.
אדני, למה הרעתה לעם הזה – נא לזכור שבפני משה רבינו עמדו שתי דרכים להעביר לבני ישראל את התמונה המקורית: הראשונה תיאורטית ועקיפה ע"י השלכת המטה ואחיזתו שוב לעיניהם, והשנייה מעשית וישירה ע"י שיטת "הדם ביבשת": להציג מול עיניהם את תמונת קריסתם בפועל – תמונה שתמחיש את תו המחיר שעל האדם לשלם בשביל לקלוט ממנה את התמונה המקורית. היה ולא קלט – ימשיך וישלם את אותו תו מחיר על פני אין סוף מערכות חיים... וגם עשרת המכות הן חלק מתמונת "הדם ביבשת" שהציגו משה ואהרן לעיני בני ישראל.
השאלה ששאל משה רבינו את עצמו היא: מדוע להציג את התמונה המקורית בפני בני ישראל במינון הדרגתי? כלומר מדוע להתחיל בשתי ההצגות התיאורטיות ורק לאחריהן להגיע למינון הגבוה – היינו לתמונות המעשיות של הצגת תמונת "הדם ביבשת" לעיניהם שכוללת את עשרת המכות... מדוע לא ללכת ישירות למינון הגבוה ולחסוך מבני ישראל מלהגיע אל נקודת השבירה ואל עוגמת הנפש כמו זו של העו"ד שלנו.
אומנם היה פלח קטן מבני ישראל שהספיקו להם שתי ההצגות התיאורטיות, והכוונה כמובן ל-"זקני ישראל":
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
אגב, "האותות" מסמנות את שתי התמונות התיאורטיות שתפקידן הוא לאותת לבני ישראל אודות יסוד התמונה המקורית, "והמופתים" מסמנות את התמונות הקשות המעשיות של "דם ביבשת" שכוללות את עשרת המכות. מאותות אפשר להתחמק ולהעלים עין, אך ממופתים אי אפשר להתכחש כי הם נוגעים כבר באדם עצמו... הוא רואה לנגד עיניו את התשלום שמשלם וימשיך לשלם בגין אי-ראייתו לתמונה המקורית...
אם כן, אכן זקני ישראל חזרו אל התמונה המקורית רק ע"י האותות כפי שתועדו בשלושת הפסוקים שלעיל, אך הנתח המספרי של "זקני ישראל" הוא כמעט אפסי מתוך כלל עם ישראל שעליו לא עבדו האותות אלא דווקא גרמו להם להגיע לנקודות שבירה עגומות, לצער מיותר אליבא דמשה...
דווקא "פרעה" הוא זה שהעיר למשה את ההערה המספרית הזאת:
ה ויאמר פרעה, הן-רבים עתה עם הארץ; והשבתם אתם, מסבלתם. (שמות, ה) – בני ישראל שהתכונה הפרעונית התנחלה בהם דחו עמוקות את יסוד התמונה המקורית ולא מצאו שום אות בתמונות התיאורטיות ששידר להם אהרן עם המטה שהשליך מעליו... את התופעה שדווקא החתך של "זקני ישראל" מצא באותות את מה שמצא – הסביר פרעה, או אם תרצה – הסבירו בני ישראל שהתכונה הפרעונית שלטה בהם – הם הסבירו כי החתך הזה של "זקני ישראל" הוא אפסי, בלתי משמעותי, ולכן לא ניתן לקחת את מסקנותיו בחשבון, אולם חלק הארי של עם ישראל דוחה את התמונות התיאורטיות ולא מוצא בהן שום אות... נהפוך, הם גורמים למי שהולך לבדוק אותן רק לצער ולשבירה... במעשכם זה, פנה פרעה למשה ואהרן, אתם משביתים את העם הזה מעבודתו השוטפת ומעמיסים עליו צער מיותר, פשוטו כמשמעו, ואכן מסקנת פרעה התאמתה בשלמותה בפועל, לכן חזר משה לתודעתו ולאותה התמונה שגזר מתוכה את שתי התמונות התיאורטיות, וביקש לעמוד על הדילמה הזו: מדוע לאמץ את שיטת המינון ההדרגתי ולא לפסוח עליה?
וישב משה אל-יהוה ויאמר, אדוני – משה הכיר את התמונה המקורית וגלש במרחבה כבן בית... הוא היה עבד הדינמיקה הזו הפועלת במרחב... ולכן הוא חזר אל התמונה הזו ועמד עליה כעבד בפני רבו: אדוני...
למה הרעתה לעם הזה – מדוע להרע בעצם לרוב המספרי המוחלט של העם הזה ולהציג בפניו את התמונה המקורית בהדרגתיות...
למה זה שלחתני – והרי וודאי הוא שלא יקלוט ממני את האותות הרצויים, באופן בו ביצעתי בפועל את שליחותי...
ומאז באתי אל-פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה – זו עובדה שהייתי צריך לנבא אותה מתוך אותה התמונה המקורית, מדוע איפוא התודעה שלי לא הבחינה מתוך השורות הרצופות של התמונה המקורית בעובדה הזאת?
ומאז באתי אל-פרעה לדבר בשמך – משה רבינו מדייק ואומר: ומאז באתי אל פרעה השולט ברוב העם הזה – לא אל "זקני ישראל" המיעוט הלא נשלט על ידו.
והצל לא-הצלת את-עמך – וגם כאן חוזר על אותו המטבע המדוייק: האותות המונחים בתוך צרור שתי התמונות התיאורטיות – לא נקלטו ע"י בני ישראל, הוא העם שאבותיו הכירו את התמונה המקורית וחיו במרחבה והורישו לילדיהם בפועל את אותותיה... לכן העם הזה היה אמור לקלוט את האותות הללו ולא, הוא לא קלט אותם ולא הוצל... נהפוך, הן גרמו לו להידרדר לנקודת שבירה קשה מנשוא שיכלנו לפסוח עליה אילו הלכתי ישירות אל שלב המופתים ופסחתי על שלב האותות...
והצל לא-הצלת את-עמך – הוא מדייק: "העם" שהוא הרוב לא הוצל; אינני מדבר על המיעוט שבמיעוט...
א ויאמר יהוה אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו. (שמות, ו) – חזרת משה אל תודעתו וגלישתו החוזרת בתמונה המקורית הביאה אותו שוב אל השורות הרצופות של התמונה המקורית ואל תכונת הרצף שכנראה התרחק קימעה ממנה ולכן התעכב על השאילתא המיותרת שלעיל...
ויאמר יהוה אל-משה, עתה תראה – תכונת הרצף היא היא השולטת במרחב. אומנם ניתן לקפץ בפועל מעל השורות הרצופות של התמונה המקורית; אבל כאשר מתבוננים בה במטרה לראות דרך הרצף שלה את העתיד ולגזור מתוכה תמונות חלקיות כדוגמת שתי התמונות התיאורטיות והתמונה המעשית שגזרן משה – יש לעבור על כל השורות ועל פי הרצף שלהן, ראשון ראשון, שני ושלישי... מבלי לפסוח על שום שורה. לכן היה על משה להציג את האותות ראשונים, ואחריהן, היינו עכשיו, הגיע תורן של המופתים המעשיים. אלה הן התמונות שגזרן משה רבינו מתוך רצף התמונה המקורית.
עתה תראה אשר אעשה לפרעה – ועכשיו תורן של המופתים המעשיים: עתה תציג את "המופתים" המסמנים את התמונות הקשות המעשיות של "דם ביבשת" שכוללות את עשרת המכות.
כי ביד חזקה ישלחם – או אז ומתוך התמונות הקשות המעשיות הנוגעות בבני ישראל שיבחינו בהן באמצעותך – הם יבחינו בד בבד בתמונה המקורית ויחזרו אל תודעתם לזהות דרכה את הרצף במרחב, וגם יחזירו את השליטה המוחלטת בעצמם, את המטה שלהם, ובמטה האיתן הזה יגרשו מעליהם את פרעה שמלך ושלט בנפשם...
וביד חזקה יגרשם מארצו – דרך אותו המטה שיחזרו לאחוז בו – יצאו ממרחב ארץ מצרים, אליה ירדו מתוך בילבולם לחפש את המידע שאבד להם לכאורה בארץ מוצאם כנען. במצרים הם ירדו אל שיא נקודת השפל שלהם כאשר איבדו את יסוד התמונה המקורית, הבילבול שלט בהם ועימו איבדו את השליטה בעצמם כליל, הם השליכו מעליהם את מטותם, ועכשיו ובעזרת אותו המטה שיחזור לידם – יגרשו את פרעה מתוכם וישתחררו מנקודת השפל אליה הגיעו במצרים. זוהי נקודת הסיום שפני משה אליה: לגרש את פרעה ולהעניק לבני ישראל חופש מחשבה, היינו להביאם לידי שליטה עצמית מוחלטת.
עד עכשיו עברנו על חומר רב הקשור בתוכנית הזו שנרקמה בראשונה בתודעת משה ועד שיצאה אל הפועל בעזרת האותות של אהרן. בספירת מלאי כללית צויינו לעיל הגורמים האלה:
1- התוכנית הכללית שנרקמה בתודעת משה.
2- שתי התמונות התיאורטיות אשר גזר משה מהתמונה המקורית שצריך להציגן לפני בני ישראל (האותות), בנוסף לתמונה המעשית "דם ביבשת" (המופתים) שיש להציגה במידת הצורך; היינו במידה ובני ישראל לא יושפעו מהאותות.
3- המכשול הטכני בו נתקל משה: היה ולא יצליח להחזיר את המטה לידו.
4- כניסת אהרן לזירה עקב המכשול הטכני של משה.
5- "זקני ישראל" מסתפקים באותות, מזהים את התמונה המקורית וחוזרים אל תודעתם.
6- ומנגד נוגשי ושוטרי בני ישראל דוחים את שתי התמונות התיאורטיות של אהרן על הסף, מתייצבים בפני משה ומתלוננים על אחיזת העיניים שבהצגת התמונה, אשר גרמה להם להידרדר לנקודת שבר קשה מנשוא...
7- משה נתקל במכשול השני במספר, חוזר אל מרחב התמונה המקורית ומקשה: מדוע להרע בעצם לרוב המספרי המוחלט של העם הזה ולהציג בפניו את התמונה המקורית בהדרגתיות... מדוע איפוא לא לפסוח על האותות וללכת ישירות אל המופתים המעשיים?
וכאמור, משה מוצא את התשובה למכשול שלו במרחב התמונה המקורית:
ויאמר יהוה אל-משה, עתה תראה... – גזרת את תוכניתך מתוך התמונה הרצופה, ועכשיו איפוא תורן של המופתים המעשיים; לא ניתן לפסוח על סדר השורות ולקפץ מעליהן... לא ניתן להקדים את המופתים לאותות. זו המסקנה שהגיע אליה משה מתוך התמונה המקורית, וכך גם אני כותב השורות היצגתי אותה כאן לעיניכם.
מכאן משתמע שהסתיים שלב האותות והתחיל עכשיו שלב המופתים. ביקשתי לאמת את המסקנה הזו על פני הפרקים הבאים, והינה אני נתקל שוב באותות...
א ויאמר יהוה אל-משה, בא אל-פרעה: כי-אני הכבדתי את-לבו ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו. ב ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת-אתתי אשר-שמתי בם; וידעתם כי-אני יהוה. ג ויבא משה ואהרן אל-פרעה, ויאמרו אליו כה-אמר יהוה אלהי העברים, עד-מתי מאנת לענת מפני; שלח עמי ויעבדני. ד כי אם-מאן אתה לשלח את-עמי – הנני מביא מחר ארבה בגבלך. (שמות, י)
מכאן היסקתי כי מסקנתי אודות סיום שלב האותות – לא היתה נכונה כלל וכלל... כי בפועל, לכל מופת ומופת קדמו האותות שהוצגו ע"י אהרן ורק לאחר האות בא המופת; כך קרה בכל עשר המכות שייצגו את התמונה השלישית המעשית: דם ביבשת". אם כן באיזה שלב זיהו "זקני ישראל" את התמונה המקורית וחזרו אל תודעתם? והרי מחבר התורה תיעד בפרוש כי "זקני ישראל" הסתפקו באותות ולא הצטרכו את המופתים:
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. ל וידבר אהרן את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת לעיני העם. לא ויאמן העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו וישתחוו. (שמות, ד)
ועוד שאלה מתבקשת: מתי נוגשי ושוטרי בני ישראל דחו את שתי התמונות התיאורטיות של אהרן והתייצבו בפני משה להתלונן על אחיזת העיניים שבתמונה אשר גרמה לנקודת השבר שלהם... ואם כן, מתי משה נתקל בשאילתא שלו אודות ההדרגתיות בהצגת התמונות...
מסתבר רבותי שמחבר התורה היה ער למבוך הזה שעתידים אנו להכנס אליו, לכן הוא ייחד עבורינו פרק שלם שמטרתו היא אחת: לעשות סדר בקליטתינו לשברי המידע הזה... פרק ו' בשמות איפוא הוא הפרק הזה, ואני אעבור רק על השלבים ואציין אותם על פי סידרם מבלי להכנס לתוכנם כי כבר עברנו על תוכנם, ואין זו אלא חזרה גנרלית מסודרת על כל התוכנית הכללית מהרגע שנתבשלה בתודעת משה ועד שהגיע אל השאילתא שלו האחרונה; ומהשאילתא הזו נוכל להמשיך ללא שיבוש.
ובכן, הפסוק הראשון של פרק ו' פותח, כפי שראינו, בתשובה שמצא משה עבור הקושיה שנתקל בה: מדוע ההדרגתיות ההכרחית?
ובעקבות הקושיה חזר איפוא משה אל מרחב התמונה המקורית ומצא בה את התשובה הזאת; וזה הפסוק הראשון בו פותח פרק ו':
א ויאמר יהוה אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו. (שמות, ו) – רק עתה תראה... יש לעבור על כל השורות הרצופות שבתמונה, ראשון, שני ושלישי... מבלי לפסוח על שום שורה. לכן היה על משה להציג את האותות ראשונים, ורק אחריהן יגיע תורן של המופתים המעשיים.
אולם וכאמור, התשובה הזו פתחה פתח למבוך שנכנסנו אליו ושיבש אותנו: מה קרה ראשון ומה בא אחריו... לכן נולד הפרק הזה שיעשה סדר בדברים עד להגיע אל אותה השאילתא של משה בפסוק האחרון ויסיים בה את הפרק.