קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 9 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק 9)
ובכן ולאחר הפסוק הראשון שגרם את השיבוש, נפתחה היריעה והינה אנו רואים לנגד עינינו את סדר הדברים מהתחלתם:
1. שלב גזירת התמונה הכללית ע"י משה מתוך הדינמיקה של היקום:
ב וידבר אלהים אל-משה; ויאמר אליו אני יהוה. ג וארא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב – באל שדי; ושמי יהוה, לא נודעתי להם. ד וגם הקמתי את-בריתי אתם, לתת להם את-ארץ כנען – את ארץ מגריהם אשר-גרו בה. ה וגם אני שמעתי את-נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבדים אתם; ואזכר את-בריתי. ו לכן אמר לבני-ישראל, אני יהוה, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ז ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים; וידעתם כי אני יהוה אלהיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ח והבאתי אתכם אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה, אני יהוה. (שמות, ו')
משה יורד לעומקי תודעתו, גולש דרכה במרחב התמונה המקורית, ומגלה את המצב העגום אליו ירד עמו במצרים... ו כך מנה וגמר עם עצמו שיש להושיט יד לבני ישראל ולשחררם מארץ מצרים ומשיעבוד פרעה. אנחנו היצצנו כבר בדו-שיח הזה שהתנהל בחדרי החדרים של תודעת משה, וכאמור משה רבינו כבר הגיע למסקנה שעליו לפעול, ואף הכין טיוטה לתוכנית הפעולה, מה לדבר, עם מי לדבר... מחבר התורה מסכם בשבע הפסוקים שבפתח פרק ו' את התמונה שנגלתה למשה והפעולה שנרקמה בתודעתו בעקבותיה.
2. משה רבינו מוציא מיד את התוכנית שלו לפועל:
ט וידבר משה כן אל-בני ישראל; ולא שמעו אל-משה, מקצר רוח, ומעבדה קשה. (שמות, ו')
אילולא הפרק הזה לא היינו יודעים אודות השלב הראשון, בו החליט משה מיד להושיט יד לעם ישראל ולהעיר את מוחו – לא את תודעתו; את זאת אני מסיק מהמשפט "ולא שמעו אל-משה" – כלומר הוא ניסה לדבר אל הגיונם ולהעיר אל מוחם אך לא הצליח; הם לא "שמעו" לו. נא לזכור שהמונח "לשמוע" מכוון לדברים שהאדם קולט דרך מוחו, והמונח "להאמין" מכוון לדברים שהאדם קולט דרך תודעתו.
לעומת זאת, השלב הראשון כפי שהצטייר לנו מתוך פרק ד' של שמות הוא פגישת משה עם אהרן אחיו, כתוצאה מהמכשול שנתקל בו וחש במשהו שיכול לעכב את המשימה שלקח על עצמו... ודווקא לאחר פגישתו עם אחיו התברר לו, וגם לנו, שמשה חשש מאי-יכולתו לחזור לעצמו ולשליטתו, שמא לא יוכל לתפוס שוב בזנב הנחש... אהרן היה התשובה לחשש התקני הזה:
טז ודבר-הוא לך אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. (שמות, ד)
אם כן פרק ו' בא לשים לפנינו את הסדר הנכון: משה רבינו ועוד לפני שחשש מהמכשלול של איבוד השליטה וכמו שאומרים – לא חשב פעמיים והלך לדבר מיד עם בני ישראל; לדבר אל מוחם אל הגיונם... בשלב זה הוא עוד לא היה ער לנזק שעלול לגרום לבני ישראל בפנייתו הישירה אל מוחם... כי אם היה מצליח לגעת בהגיונם ובמוחם המציאותי, המוח הזה עלול היה למצוא בזאת את ההזדמנות הטובה ביותר לנטרל את תודעתם שמטבעו הודף את החלטותיה... משה רבינו ובשלב הזה עוד לא עמד בפני הדילמה "איך ניתן להעיר את מוחם ותודעתם כאחד מבלי לגעת בהם ישירות"; הדילמה הזו תתעורר בלב משה בשלב יותר מאוחר כפי שישובץ במקומו המקורי בפרק ו'.
אם כן משה רבינו הלך מיד לדבר עם בני ישראל, אך לא שמעו לו...
מקצר-רוח – מחוסר-סבלנות... קוראי השורות האלה כבר דיפדפו במעל למאתיים עמודים ועוד לא נגעו בתמונה המקורית... יש להיות עקבי, לקשר בין הדברים, להתרכז, לרצות לדעת... אך בני ישראל שפרעה מלך בהם לא מצאו לנכון להשקיע את המחשבה הזו... זו אחת התכונות שלובשת את אזרחי פרעה הנאמנים.
ומעבדה קשה – וזו עוד תכונה טבעית של אזרחי פרעה- המוכרת יותר מכל לנו, לבני הדור הזה: אין זמן לשום דבר, אין זמן לנשום... הראש מלא עד אפס מקום בבעיות של עבודה, פרנסה, בית, ילדים, אישה, הוצאות, בריאות, התחייבויות... הכל סביבנו בעיות שדורשות טיפול ולפעמים מיידי; למי יש זמן? "נחים כשמתים" – לזה קוראים הומור שחור, אבל זה בדיוק מה שאמרו בני ישראל למשה כשנאם בפניהם אודות התמונה המקורית: אין לנו זמן לתמונה המקורית, כשננוח על משכבינו בשלום אולי נמצא לה זמן...
3. התמודדות משה:
י וידבר יהוה אל-משה לאמר. יא בא דבר אל-פרעה מלך מצרים; וישלח את-בני-ישראל מארצו. (שמות, ו')
משה רבינו חוזר איפוא לתמונה המקורית ובוחן מחדש את הרצף; בני ישראל מיאנו לשמוע...
בא דבר אל-פרעה מלך מצרים – ו הוא גוזר את התמונה הזו: יש לדבר אל בני ישראל ולהגיע עד לנתח הנמצא תחת שליטת פרעה המוחלטת אשר שיעבד אותו.
וישלח את-בני-ישראל מארצו – וכתוצאה מהפנייה הזו עתידים להשתחרר משיעבוד פרעה ולשחרר את מחשבתם מנקודת השפל אליה הגיעו במצרים. יש למצוא איפוא את הנוסחה שתביא להוצאת הפניה הזו אל הפועל; כי הרי הפניה הישירה אל מוחם לא צלחה – ויש למצוא איפוא את החלופה.
בשלב הזה, הפנייה הישירה אל מוחם שלא צלחה – עמדה על הפרק ונבחנה ע"י משה אשר הגיע למסקנה שאין להסתפק בפנייה אל מוחם והגיונם; בד בבד יש לעורר גם את תודעתם שתזהה את תכונת הרצף של התמונה המקורית; רק באופן הזה יוכלו לקלוט את התמונה המקורית.
4. המיכשולים שהתפתחו בקשת ההתמודדות:
יב וידבר משה לפני יהוה לאמר: הן בני-ישראל לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים. (שמות, ו')
איך פונים איפוא אל בני ישראל ומעירים את תודעתם ואת מוחם ביחד? בנקודה הזו התעורר המכשול הראשון בלב משה ובעקבותיו הדילמה...
והרי אם משה יתאמץ יותר ויצליח לגעת בהגיונם ובמוחם המציאותי, המוח הזה שמטבעו הודף את החלטות התודעה – ימצא בזאת את ההזדמנות הטובה ביותר לנטרל את תודעתם... ואם יצליח לגעת דווקא בתודעתם ולהעירה מתרדמתה, הם עלולים לנטרל את מוחם המציאותי לטובת העקרונות שתודעתם תזהה, ויהפכו תוך זמן קצר לקבוצה קיצונית תקנית, או במקרה הטוב ישארו עם ידיים עקודות... איך ניתן איפוא להעיר באופן עקיף את מוחם ותודעתם כאחד מבלי לגעת בהם ישירות? זו הדילמה של משה.
עקב הדילמה הזו המשיך משה לגלוש בתמונה המקורית, ומצא דרך הרצף שלה את שלושת התמונות שיענו על הדילמה ויעירו באופן עקיף את תודעתם ומוחם כאחד. את השתיים הראשונות התיאורטיות של האותות (להשליך את המטה שלו ולחזור לאחוז בו; וגם את התמונה המקבילה לידו שהשליכה מעליה את המטה והפכה למצורעת וחולה, ושחזרה לאחוז במטה ובד בבד חזרה ונרפאה מחוליה); ואת התמונה השלישית של המופתים המעשיים בה משה מציג לפני בני ישראל את תו המחיר שממשיכים ומשלמים אותו בפועל – כל עוד לא קלטו את התמונה המקורית...
ובכן, בשלושת התמונות שיוצגו, בני ישראל יאמינו למשה וישמעו לקול ההגיון שלו – מבלי לסכן את תודעתם ולא את מוחם. אולם בנקודה הזו עמד משה בפני מכשול עקרוני נוסף הנגזר מהצגת האותות בשני התמונות התיאורטיות הראשונות, בהן יצטרך להשליך מעליו את מטהו לעיניהם ולחזור לאחוז בו. המכשול הוא: היה ולא יצליח להחזיר את המטה לידו.
וידבר משה לפני יהוה לאמר: – הינה כי כן המכשול שנתקל בו משה כאשר מצא מעל רצף התמונה המקורית את האותות והמופתים. משה רבינו ביקש איפוא להמשיך ולגלוש במרחב התמונה המקורית בכדי למצוא את התמונה שתענה על המכשול הזה; אולם ולפני כן מחבר התורה מתאר לנו את מהות המכשול בו נתקל משה:
הן בני-ישראל לא-שמעו אלי – הינני להצביע על שלושת התמונות שמצאתי במרחב התמונה המקורית עקב כישלוני לפנות אל מוחם של בני ישראל שלא הצלחתי להעירו.
ואיך ישמעני פרעה – עלי איפוא להוציא לפועל את שלושת התמונות הללו ולהציגם לעיניהם; או אז הם ישמעו גם יאמינו.
ואני ערל שפתים – אולם אני עומד כזר ונוכרי בפני המכשול הנגזר מזאת ואינני יכול לענות עליו; שפתותי ערלות לו... היה ולא אצליח להחזיר את המטה לידי?
5. רצף התמונה הדינמית יענה בהמשך על המכשול:
יג וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן, ויצום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצרים – להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים. (שמות, ו')
זוהי איפוא התמונה המתוקנת שמצאה משה במרחב הרצוף של התמונה הדינמית של היקום: משה ואהרן ביחד ידברו אל בני ישראל, ויציגו בפניהם את שלושת התמונות: אהרן יהיה למשה לפה, ומשה יהיה לאהרן לאלהים. כלומר המטה יושלך בפועל ע"י אהרן אך משה הוא אשר ישלוט בו, ולכן המטה של אהרן יהיה בכל השלבים תחת שליטת משה מבלי שתהיה נשקפת לו שום סכנה.
וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן – משה ואהרן יציגו ביחד את שלושת התמונות בפני בני ישראל- אותן קלטו כאיש אחד מתוך התמונה הדינמית הרצופה.
ויצום אל-בני ישראל – ו את התמונות האלה יציגו משה ואהרן בפני כלל בני ישראל שמנויים עליהם כל פלחי העם, גם הנוגשים גם השוטרים וגם זקני ישראל...
ואל-פרעה מלך מצרים – וגם בפני הגרעין הקשה של העם, זה אשר פרעה שולט בו...
הפרדת הגרעין הקשה מכלל העם מלמדת על האפשרות שחלק מקבוצת עם ישראל יסתפק באותות ויחזור בעזרתם אל התמונה המקורית; אולם הגרעין הקשה שמהווה למעשה את רוב העם – עתיד להצטרך גם למופתים.
להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים – מטרת הצגת שלושת התמונות בפני בני-ישראל מוגדרת מראש: להוציאם מעבדות לחרות.
באופן הזה התחילו משה ואהרן בהצגת שתי התמונות הראשונות (האותות) בפני כלל בני ישראל.
6. וזהו הפלח מקבוצת עם ישראל שנקרא ע"י מחבר התורה "זקני ישראל" אשר הסתפק באותות וחזר בעקבותן אל התמונה המקורית – מבלי להצטרך ולהגיע אל שלב המופתים. לציין הפלח הזה היה מכלל עם ישראל שלא שמע את משה כאשר ביקש להוציא את תוכניתו לפועל והלך לדבר ישירות אל בני ישראל, כפי המתואר בשלב הראשון, ובעקבות הכישלון שנחל חזר משה אל התמונה המקורית בשביל לינוק ממנה את שלושת התמונות של האותות והמופתים. להלן איפוא רשימת העלית של עם ישראל:
יד אלה ראשי בית-אבתם: בני ראובן בכר ישראל, חנוך ופלוא חצרן וכרמי – אלה משפחת ראובן. טו ובני שמעון, ימואל וימין ואהד ויכין וצחר, ושאול בן-הכנענית; אלה משפחת שמעון. טז ואלה שמות בני-לוי לתלדתם, גרשון וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלשים ומאת שנה. יז בני גרשון לבני ושמעי למשפחתם. יח ובני קהת – עמרם ויצהר וחברון ועזיאל; ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה. יט ובני מררי – מחלי ומושי; אלה משפחת הלוי לתלדתם. כ ויקח עמרם את-יוכבד דדתו – לו לאשה, ותלד לו את-אהרן ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלשים ומאת שנה. כא ובני יצהר – קרח ונפג וזכרי. כב ובני עזיאל – מישאל ואלצפן וסתרי. כג ויקח אהרן את-אלישבע בת-עמינדב, אחות נחשון – לו לאשה; ותלד לו את-נדב ואת-אביהוא, את-אלעזר ואת-איתמר. כד ובני קרח, אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה משפחת הקרחי. כה ואלעזר בן-אהרן לקח-לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את-פינחס; אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם. כו הוא אהרן ומשה אשר אמר יהוה להם, הוציאו את-בני ישראל מארץ מצרים, על-צבאתם. כז הם המדברים אל-פרעה מלך-מצרים, להוציא את-בני-ישראל ממצרים; הוא משה ואהרן. כח ויהי – ביום דבר יהוה אל-משה בארץ מצרים. (שמות, ו')
מהרשימה הזאת נעמוד על מספר נקודות, הראשונה שבהן היא האחוז המועט ביותר מבני ישראל שהסתפקו באותות בשביל לחזור אל התמונה המקורית: ע"פ חישוב מתמטי פשוט, רשימת "זקני-ישראל" תסתכם ב- (42) נפשות מתוך כלל בני-ישראל. פירוט:
א. בני ראובן: (4) ארבעה מתוך בני ראובן. ראובן עצמו וכל אחיו מתו, כפי שהעיד עליהם מחבר התורה כבר בפתח פרק שמות:
ו וימת יוסף וכל-אחיו וכל הדור ההוא. (שמות, א)
ב. בני שמעון: (6) שישה מתוך בני שמעון.
להעיר, סביר ולשמעון ולראובן היו עוד ילדים שאינם נמנים על "זקני ישראל", כי המדובר רק בבנים שמחבר התורה נקב בשמם; וכמובן ללא נשותיהם וללא ילדיהם או נכדיהם.
ג. שלושה מתוך בני לוי (גרשון, קהת, מררי) – כולל חלק מנכדיו שהתורה נקבה בשמם: (32) במספר.
1. גרשון: 3 במספר (גרשון ושניים מילדיו).
2. קהת: 26 במספר (קהת, ארבעה מילדיו, ועשרים ואחד נפשות מנכדיו).
3. מררי: 3 במספר (מררי ושניים מילדיו).
הנקודה השניה מצביעה על שתי הנשים היחידות שנכללו ברשימה: יוכבד – אשתו של עמרם, ואלישבע – אשת אהרן. אישתו של אלעזר בן-אהרן שנזכרה ללא ציון שמה – אינה נכללת ברשימה; היא נזכרה כ אבן דרך בשביל לציין דרכה את שם אביה ואת שם בנה.
כה ואלעזר בן-אהרן לקח-לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את-פינחס (שמות, ו')
להזכירכם ב יסוד השני של הטקסט התורני: כל אדם שלא הכריז עליו הכתוב כי נקרא בשם או נזכר שמו בתורה בדרך אגב – שימש אבן דרך עבור דמויות שרשמו ניידות במרחב דרכו. כמו עוץ, בוז, קמואל... וגם בת פוטיאל אשת אלעזר ו אימא של פנחס.
הנקודה השלישית היא נקודה כללית ועקרונית שמחבר התורה מתעכב ומצביע עליה במספר מקומות בתוך הרשימה... השאלה היא- מדוע דווקא 42 הנפשות האלה? כלומר מה הביא את 42 האנשים האלה להתעורר מהר יחסית ולחזור אל תודעתם ואל רצף התמונה המקורית? האנשים האלה הבחינו באותות, היינו שמעו והאמינו מתוך האותות; כלומר מוחם גם תודעתם התעוררו בד בבד, והגיעו אל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע בן אנוש, כאשר מוחו ותודעתו הולכים יד ביד ומטיילים על רצף התמונה המקורית... זוהי הרמה הגבוהה ביותר אליה הגיע יעקב ובעקבותיה רשם נקודת ציון הנקראת "ישראל"; וגם שנים עשר ילדיו הגיעו אל הנקודה הרמה שלו ונגעו בה; הם נקראו "בני ישראל"... ועכשיו גם 42 הנכדים האלה הגיעו לאותה נקודת ציון של אבות אבותיהם הנקראת "זקני ישראל" – היינו הידענים והחכמים הנכבדים שתודעתם חנתה תחת נקודת הציון של אבותיהם... שתודעתם הגיעה ורשמה את רמת הניידות הגבוהה ביותר של אבותם, לכן כונו ע"י מחבר התורה "ראשי בית-אבתם" – היינו ראשי הקבוצה שתחת הרשת שלה יכולים לחנות כל אבות הטיפוס הקרובים לקבוצה...
הראש הראשון היה "ישראל" ותחת הרשת שלו חנו בניו שנקראו "בני ישראל", ואחריהם באו 42 הדמויות האלו שכל אחד מהם הגיע לרמת הניידות שיכולה לחנות תחת בית האב "ישראל", וגם הם בעצמם יכולים להיות בית אב שיכולים לחנות תחת הרשת שלהם דמויות שרמת הניידות שלהן טיפסה מעלה. לכן הם נקראו "ראשי-בית-אבתם", כאשר המילה האמצעית "בית" משחקת כמילת תואר הנלווית לשניים: לראשי הבית ולאבות הבית.
ראשי-בית-אבתם:
ראשי-בית: כל 42 הדמויות שנזכרו ברשימה הגיעו למעמד של ראש-בית.
בית-אבתם: כל 42 הדמויות שנזכרו ברשימה הגיעו למעמד בית-אבותם "ישראל" "ובני-ישראל".
ראשי-בית-אבתם: כל 42 הדמויות שנזכרו ברשימה הגיעו בניידותם למעמד ראש-בית של בית-אבותם.
אם כן השאלה חוזרת ומהדהדת: ומדוע דווקא 42 הנפשות האלה? מה הביא את הדמויות הללו להתעורר ולחזור אל תודעתם ואל רצף התמונה המקורית?
התשובה נמצאת למעשה בגוף השאלה: כי דווקא 42 הנפשות שהבחינו באותות – החליטו לשמוע ולהאמין. "לשמוע" – לקלוט את התמונה במוחם, "להאמין" – לזהות את רצף התמונה בתודעתם. הם החליטו בד בבד לשמוע ולהאמין; 42 הנפשות "החליטו" איפוא שמוחם גם תודעתם ילכו יד ביד לטייל על רצף התמונה המקורית.
כל דמות אנושית והלכה למעשה עשויה להגיע אל "החלטה" כזו או במקביל עשויה לדחותה; המעמד של הדמות האנושית איפוא– עשוי לעודד לפעמים את המחליט, ומאידך יש מי שדוחה החלטה כזו גם מהמעמד הגבוה ביותר.
מהו מעמד גבוה ונמוך של דמות אנושית?
ובכן, רמת הניידות של התודעה היא זו שרושמת את מעמד הדמות... הבה ניזכר במושגים נשכחים...
הזכרתי פעם את המונח "בן"... "בן" נולד כאשר התודעה מזהה בשרשרת המידע את "הגוף" שיתאפשר לה באמצעותו להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולרשום נקודות ציון על פני שרשרת המידע. התודעה, במילים אחרות, אינה הולכת לחפש גוף אנושי ולהתביית על הראשון שפוגשת... כי-אם "נוחתת" באזור נתון של שרשרת המידע המתאים לנתוניה- היינו לשיקלול ערכי הניידות שלה, כי הרי ובכל אופן הניידות שלה לא תאפשר לה לנחות באזור אחר... ולכן נתוני הבנים הפיזיקלים וגם הערכיים הם מאוד קרובים לנתוני הוריהם הערכיים והפיזיקלים – ולא במקרה... הבנים "מזנקים" איפוא מהנקודה בה הוריהם עומדים, ומשם דרכם יכולה להתפצל; תודעתם יכולה לקבל כל "החלטה".
וכך, התודעה, היינו חולית המידע הניידת שמזהה על פני שרשרת המידע את "הגוף" שלה, משתמשת והלכה למעשה בשני אבני דרך – בהם נפגשת על שרשרת המידע הרצופה, במקום המדויק ועל פני יחידת הזמן המדויקת, בשביל לקטוף יחד איתם את הגוף שלה. הפגישה בין שלושתם אינה אקראית, ותיזמון הפגישה אינו אקראי. ואני מדבר על החוליה הניידת שנפגשת בזכר ובנקבה- שני הצדדים האמונים על עשיית "האדם" ושכוחותיהם חייבים להשתלב בעשייה הזו... הצד הנקבי "שנוקב" את ערכי התודעה המקורית שלו כהווייתם, והצד הזכרי "שזוכר" את ערכי התודעה שלו וכפוף אליה, ולכן הוא נוטה לחשב את ערכיו ולשקלל אותם בשביל להגיע לניידות תודעתו המקורית.
לסיום מסע ניעור המושגים הנשכחים... הבה ניזכר בתרגיל המתמטי שחזר עליו מחבר התורה במספר מוקדים (כמו בפרק יא של בראשית) במטרה להדגיש באמצעות התרגיל הזה את תקופת החיים ולבודדה מתקופת הגסיסה מהם, וגם בשביל לבודד את מעמד הבנים הנולדים בתקופת החיים שמתחילים מנקודת זינוק משובחת, ממעמד הבנים הנולדים בתקופת הגסיסה שמתחילים מנקודת זינוק שפלה. אלה גם אלה חנו על אותה נקודת ציון – היא היא נקודת הזינוק שלהם; היינו הגיעו מרצונם לאותה נקודת זינוק שחנו עליה, ויכולים לעלות או לרדת ממנה – תלוי ברצונם הבלעדי; היינו – תלוי בהחלטתם הבלעדית.
לסיכום, החלטת הדמות האנושית שהמוח והתודעה ילכו יד ביד לטייל על רצף התמונה המקורית – משקפת לאחר מעשה את נקודת הזינוק שלה – היינו משקפת בדיעבד את בית אבותה, כי מלכתחילה כל בית ישראל היו צריכים לשמוע ולהאמין ולהבחין באותות, אולם ובדיעבד רק 42 דמויות מבית ישראל החליטו לטייל על רצף התמונה המקורית. זו הנקודה השלישית והעקרונית שמחבר התורה התעכב והצביע עליה במספר מקומות מתוך הרשימה.
וכך מחבר התורה ניסח את הנקודה השלישית:
אלה ראשי בית-אבתם: – אלה הם הדמויות שטיפסו בניידותם למעמד ראש בית-אב:
בני ראובן בכר ישראל, חנוך ופלוא חצרן וכרמי – בדיעבד ניתן להגיד שארבעת בני ראובן הגיעו לרמת ניידות גבוהה כי הם זינקו מנקודה זינוק משובחת... הם חנו על נקודת ציון כה גבוהה של אבותם; ראובן הוא בכר ישראל... הוא המאור שהאיר בו ישראל את דרכו לאופק... (פרטים ביום הרביעי). מכאן ראובן חנה במקום מכובד על שרשרת המידע, וגם ילדיו זינקו מנקודה משובחת... בדיעבד, הנתונים האלה נכונים הם, אך מלכתחילה כל בני ראובן אמורים היו להימנות על ראשי בית אבותם ולא כן.
ובני שמעון, ימואל וימין ואהד ויכין וצחר, ושאול בן-הכנענית – בדיעבד ניתן לאמר כי בני שמעון זינקו כיתר בני ישראל מנקודת חנייה משובחת... כי מלכתחילה שאול בן הכנעינית לא היה אמור להיות בתוך קבוצתם, הוא זינק מנקודת ציון נמוכה מהם...
ואלה שמות בני-לוי לתלדתם, גרשון וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלשים ומאת שנה – מלכתחילה, כל בני לוי על כל נכדיהם- צריכים היו להיות בעלי ניידות גבוהה כי כולם חנו תחת כיפת אביהם "לוי" שחי 137 שנה וקטף את פירותיו ואת בניו בתוך תקופת הזוהר זו... אולם ובדיעבד רק שלושה מילדיו זינקו מנקודת ציון מבטיחה ומשובחת...
ובני קהת – עמרם ויצהר וחברון ועזיאל; ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה – קהת חי 133 שנה ותודעתו הגיעה בתקופה הזו לשיא הניידות שלה... הוא קטף בתקופה זו מספר פירות ובנים ובדיעבד ניתן להבין מדוע ארבעת ילדיו הגיעו לרמת ניידות כה גבוהה...
ויקח עמרם את-יוכבד דדתו – לו לאשה, ותלד לו את-אהרן ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלשים ומאת שנה – מחבר התורה ציין את מספר שנות חיי עמרם, וגם קרא בשם אישתו יוכבד – ללמדך אודות איכות הפירות שבני הזוג עמרם קטפו בשנות חייהם... כמה טבעי שמשה ואהרן ייפגשו תחת אותה הכיפה של עמרם ויוכבד והם הם הדמויות אשר יוציאו את בני ישראל על ציבאותם... אכן בדיעבד ניתן לציין את מסלול הדברים הטבעי, אך בפועל מסלול הדברים נקבע מתוך החלטת ארבע דמויות ממשפחת עמרם שאכן נפגשו תחת אותה הכיפה ולא במקרה- והם: עמרם, יוכבד, אהרן ומשה.
כח ויהי, ביום דבר יהוה אל-משה בארץ מצרים. (שמות, ו') – הפסוק הזה מקשר בין שני נתחי התמונות; היינו בין שתי התמונות התיאורטיות של האותות שזקני ישראל הסתפקו בהם, לבין התמונה של "דם ביבשת", היא התמונה השלישית של המופתים המעשיים בה משה מציג לפני בני ישראל את תו המחיר שממשיכים ומשלמים אותו בפועל – כל עוד לא קלטו את התמונה המקורית...
ויהי – התמונה של "זקני ישראל" אשר הבחינו באותות ובעקבותם חזרו אל התמונה המקורית – תמונה זו נהייתה בו ביום כאשר משה נתקל במכשול השני של המופתים שהיה עליו להעביר לבני ישראל בארץ מצרים.
ביום דבר יהוה אל-משה בארץ מצרים – אם כן ולהלן פירוט המכשול והתשובה עליו שקלטה משה מתמונת הדינמיקה הרצופה.
7. המכשול השני בו נתקל משה, והתשובה שמצאה במרחב התמונה המקורית:
כט וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; דבר אל-פרעה מלך מצרים, את כל אשר אני דבר אליך. ל ויאמר משה לפני יהוה: הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה. (שמות, ו')
בנקודה זו שהיא המשכה של התמונה הקודמת של "זקני ישראל", משה נתקל במכשול השני במספר: מדוע איפוא לא לפסוח על האותות וללכת ישירות אל המופתים המעשיים? מדוע להרע בעצם לרוב המספרי המוחלט של העם הזה ולהציג בפניו את התמונה המקורית בהדרגתיות... ראינו איך "שוטרי בני ישראל" ביטאו את זאת כאשר הלכו לבחון באופן מעשי את התמונה המקורית ונפלו לדידם בפח! הרע להם במקום שיוטב.
לא ניתן לפסוח על סדר השורות ולקפץ מעליהן... לא ניתן להקדים את המופתים לאותות. כי בתוכנית המקורית שגזרה משה מהתמונה הדינמית של היקום, האותות הופיעו לפני המופתים ותמונה זו רצופה היא לכן לא ניתן לאחר או להקדים מתוכה דבר על דבר... זו המסקנה שהגיע אליה משה מתוך התמונה המקורית; עכשיו איפוא תורן של המופתים המעשיים.
מחבר התורה הקדים את המסקנה שגזרה משה מתוך התמונה הרצופה, ואחריה תיאר את המכשול שעליו ענתה המסקנה שבפתח.
דוגמה: מזה יומיים שלא אכלתי ואני רעב עד מאוד, לכן הלכתי לחפש מסעדה טובה; מצאתי, נכנסתי והזמנתי ארוחה שמנה וטעימה.
את אותה התמונה ניתן לנסח כך: הלכתי לחפש מסעדה טובה, מצאתי, נכנסתי והזמנתי ארוחה שמנה וטעימה; יומיים לא אכלתי והייתי רעב עד מאוד.
רציתי להגיד כי שני הניסוחים תקינים הם, ולמרות זאת ישנו ניסוח ישיר ומקובל שעדיף הוא על הניסוח העקיף... מדוע איפוא מחבר התורה השתמש כאן דווקא בניסוח העקיף הבלתי מקובל? מדוע הוא הקדים את תיאור המסקנה שנגלתה למשה מתוך התמונה הרצופה, לפני שתיאר את המכשול שמשה נתקל בו ושבעקבותיו יצא לחפש את המסקנה? מדוע הקדים את התשובה לשאלה!
כט וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; דבר אל-פרעה מלך מצרים, את כל אשר אני דבר אליך. – זו המסקנה, התשובה...
ל ויאמר משה לפני יהוה: הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה. – זה תיאור המכשול בו נתקל משה.
מכאן אני מבין שמחבר התורה ביקש להדגיש כי המכשול שנתקל בו משה לא נגזר מתמונה נבדלת מהתמונה של האותות, כי-אם מדובר והלכה למעשה בתמונה אחת ואחידה שהתחילה באותות והמשיכה למופתים. כמו הרעב שבגללו חיפשתי מסעדה, לא יתכן שאחפש מסעדה לפני שחשתי רעב... לכן אני יכול לספר לחבר קודם על המסעדה ואחר מכאן על תחושת הרעב, כי התמונה הרצופה שבה מקדים הרעב את החיפוש – אינה עומדת בספק ומובנת היא מאליה.
אולם, בתמונה של האותות והמופתים, ישנו ספק אם משה נתקל במכשול לאחר האותות – ובעקבותיו באו המופתים... לכן בא מחבר התורה להדגיש כי בתמונה אחת עסקינן, והמכשול של משה יכל להתעורר גם לאחר שלב המופתים... ובכל אופן, המופתים באו בעקבות האותות על פי רצף התמונה הדינמית, אך לא באו בעקבות המכשול וכנגזרת ישירה ממנו. לכן בחר מחבר התורה להשתמש בניסוח הבלתי מקובל – להדגיש לנו כי התמונה הרצופה שבה הקדימו האותות את המופתים – אינה עומדת בספק ומובנת היא מאליה.
הווה אומר, שלא הקדימו האותות את המופתים כי-אם הקדימו כל מכה ומכה בעשר המכות, ורק לאחר הצגת שתי האותות באה המכה ששיקפה את המופת הקשה שלא ניתן כבר להתעלם ממנו... כך חזר על עצמו בכל מכה ומכה, לכן הקדימו משה ואהרון להפגש ולדבר אל פרעה לפני כל מכה.
וכפי שהדברים כבר ברורים, אין מניע ללכת על פי הסדר המקובל, ולהציג כאן את המכשול לפני המסקנה:
ויאמר משה לפני יהוה: הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה. – משה רבינו מצא מתוך אותה התמונה הדינמית את המכשול הבא...
הן אני ערל שפתים – אני מוצא את עצמי בשנית עומד כזר ונוכרי בפני המכשול הנגזר מהתמונה שלפני, ואיני יכול להתמודד איתו; שפתותי ערלות לו...
האותות המונחים בתוך צרור שתי התמונות התיאורטיות – לא נקלטו ע"י בני ישראל, העם הזה ברובו אינו קולט את האותות ואינו ניצל... נהפוך, הן גרמו לו להידרדר לנקודת שבירה קשה מנשוא שיכלנו לפסוח עליה אילו הלכנו ישירות אל שלב המופתים ופסחנו על שלב האותות...
נא לזכור את קבוצת "השוטרים" שומרי הסדר שביקשו להעמיד את דברי משה ואהרן במבחן, במטרה להגיע להגדרתם המוחלטת ולקבוע את עמדתם כלפם. השוטרים (וגם הנגשים) אמרו למשה (ולעצמם) את הדברים האלה: אכן אנו חוזרים אל התמונה המקורית דרך האותות שאתה מציג בפנינו, ומהתמונה הזו עולה כי רצון אנושי יצא לפועל אם התודעה והמוח ילכו יד ביד להשיגו. אם כן הבה נעמיד את המסקנה הזו למבחן התוצאה ונראה אם הרצון האנושי יוצא כהוא זה אל הפועל בשיתוף התודעה והמוח כאחד.
וכך יצאו לחדר המעבדה וביקשו להפעיל את רצונם ותודעתם כאחד... העו"ד שלי אם זכור לכם יצא מחדר המעבדה ללא שן ועין... הוא איבד את כל אשר לו וחזר כשבר כלי למשה לשאול: הלכתי ע"פ התמונה המקורית והיבעתי את רצוני הכן להתפרנס – והינה איבדתי גם את פרנסתי הקודמת...
אגב, גם משה בעצמו נפל בסופו של יום באותו הבור כאשר ביקש להוציא מים מהסלע... היינו כאשר ביקש לאנוס את התמונה המקורית ולהוציא ממנה את רצונו בתואנה שתודעתו ומוחו שותפים לרצון הזה... העו"ד שלי יכל להתפרנס בנקל ולהגיע לעליון – דווקא אם היה משאיר את משרדו במקומו ולא היה קורא תיגר על רצונו הוא... התמונה המקורית רצופה היא והדברים מתנהלים עליה בשלווה – לא באונס... זו נקודת השבירה של השוטרים שנעלמה מהם, וגם נעלמה מעיני משה רבינו, לכן הוא הזדהה איתם וראה בסיבלם מכשול שניתן היה לפסוח עליו...
ואיך ישמע אלי פרעה. – ואם הגיעו בני ישראל לנקודת שבירה כתוצאה ישירה מהאותות, והתרחקו בגין זאת מתודעתם ומהתמונה הרצופה שרק היא יכלה לזהות – הכיצד איפוא יעיר את מוחם וידבר אל הגיונם? והרי ניסה בשלב הראשון לדבר אל מוחם ונחל כישלון גורף, ואפילו זקני ישראל לא שמעו אליו...
וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; דבר אל-פרעה מלך מצרים, את כל אשר אני דבר אליך – עקב המכשול הזה שעד עכשיו היה בעיני משה לטכני – הוא חזר אל תודעתו ועמד בחברתה על השורות הרצופות של התמונה המקורית; שם זיהה בעצם את המכשול הטכני שלו.
וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; – התרחקת משה ידידי מהשורות הרצופות של התמונה המקורית ומתכונת הרצף המאפיינת אותה... לכן התעכבת על המכשול וזהית אותו כמכשול טכני... משה רבינו מצא על רצף השורות של התמונה המקורית את מקור טעותו.
אני יהוה – חוליות המידע המרכיבות את התמונה המקורית רצופות הנה, ועל פי הרצף הזה פועלת הדינמיקה של כל היקום.
דבר אל-פרעה מלך מצרים – אשר על כן מצא משה וכאילו הדינמיקה הזו פונה אליו שוב ומדגישה בפניו להמשיך ולדבר אל המשועבדים למיניהם בבית ישראל שלא שמעו ולא האמינו לאותות...
את כל אשר אני דבר אליך – זה הזמן איפוא לרוקן את כל תכולת המחסנית, כולל הכדורים המופתיים... הזמן הזה נקבע על פי רצף החוליות כפי שמצאן משה בתמונה המקורית: קודם האותות ואחריהם באים המופתים. אותות + מופתים = כל אשר אני דבר אליך.
א ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך. ב אתה תדבר את כל-אשר אצוך; ואהרן אחיך ידבר אל-פרעה, ושלח את-בני-ישראל מארצו. ג ואני אקשה את-לב פרעה; והרביתי את-אתתי ואת-מופתי בארץ מצרים. ד ולא-ישמע אלכם פרעה, ונתתי את-ידי במצרים; והוצאתי את-צבאתי את-עמי בני-ישראל, מארץ מצרים, בשפטים גדלים. (שמות, ז)
שוב ושוב חוזר מחבר התורה על התמונה הכללית השלמה כפי שקלטה משה וגזרה מהתמונה הדינמית של היקום. אנחנו רואים למעשה את אותה התמונה אך באופן מפורט יותר, ברור יותר ובהיר. תמונה זו מזכירה לי התמונה המקורית כפי שהופיעה בפרק הראשון של בראשית, כאשר כל יום מייצג הגדלה מפורטת יותר של אותה התמונה... עד שמגיע אל התמונה השישית המוגדלת והמפורטת מכולן. אנו אגב נמצאים במרחב ההגדלה החמישית וכבר מתקרבים אליה בפסיעות מהירות.
ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך – כמשה, גם אנחנו כבר עברנו הרבה מכשולים ויישרנו אותם, באמצעות החזרה אל התמונה הרצופה, כפי שחזר אליה משה... אנחנו כבר יודעים למשל איך מעירים תודעה ומוח באופן עקיף מבלי לערער את הנפש... אנחנו כבר יודעים איך ניתן להשליך את המטה ולהחזיק בו חזרה מבלי חשש לאיבודו... את זאת ועוד אנו יודעים, ואת כל המידע הזה כורך מחבר התורה באריזה ומוסיפו לכל תמונה מוגדלת. באופן הזה המידע הכרוך משתבץ בתמונה המוגדלת כחלק טבעי ממנה; חלק מובן וברור מאליו. וכך הוא עשה עם התמונה המוגדלת הזו:
ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלהים לפרעה – מחבר התורה חוזר אל התמונה הכללית הראשונה אשר גזרה משה מהתמונה הדינמית המקורית של היקום, בה זיהה את עוני עמו ואת האופן בו יושיט לו את ידו.
ראה נתתיך אלהים לפרעה – הלכה למעשה, ומי שעושה את האותות והמופתים בפני עם ישראל הוא אהרן; אך מי ששולט במטה אהרן הוא משה, לכן ניתן להגיד שמשה שולט למעשה באותות והמופתים שעתידים להשפיע על בני ישראל ולהעיר את מוחם וגם את תודעתם שתזהה את התמונה המקורית ותחזור אליה. מכאן משה מסיק שהלכה למעשה הוא מעצב את התודעה של כלל עם ישראל ושולט בה, הוא מעיר, דרך האותות והמופתים ששולט בהם באמצעות אהרן, את תודעתם ומשפיע עליה, מעצב אותה, מפקח עליה, מווסת אותה... משה איפוא הוא האלהים של פרעה; המדריך, המנחה, המכוון שעומד בראש מרכז השליטה, והרי זוהי התודעה שמייצגת את ערך "הרצון והחשיבה האנושית", ולכן מחבר התורה כינה את התודעה במונח "אלהים" שמשמעותו – המנחה, המדריך, המוביל...
ואהרן אחיך יהיה נביאך – בפועל, אהרן ישמש אותך כמכשיר שינחה את צעדיך הבאים; שינבא לך את הצעדים הבאים שעליך לנקוט. הוא יעשה את האותות ואתה, לפי תגובת העם, תדע לאן לפנות, לאילו אותות לעבור ואילו מופתים להנהיג בעקבותם.
אתה תדבר את כל-אשר אצוך – אתה הוא המוציא לפועל והדובר בפועל...
ואהרן אחיך ידבר אל-פרעה – הגם והמילים יוצאות בפועל מפי אהרן... המטה יושלך על ידו והוא שישלח את ידו לאחוז בו חזרה... הוא זה שיביא וישיב את ידו לחיקו...
ושלח את-בני-ישראל מארצו. – באופן הזה יבחינו בני ישראל באותות ובמופתים וישתחררו מעול פרעה ויצאו מארצו; הם ייצאו ממסגרת החשיבה הקלוקלת שאחזה בהם.
ואני אקשה את-לב פרעה – משה רואה מתוך רצף התמונה מספר צעדים קדימה שכוללים את הגרוע מכל... את השלבים שבני ישראל יעברו עד אשר יבחינו בתמונה המקורית. ליבם יקשה עליהם להגיע אל ההבחנה הזו. לב קשוח הוא לב שמתעלם מאותות ומדחיק את ההבחנות... לב קשה גם יתעלם ממופתים – אולם עד לנקודה מסויימת; כי מופת נוגע כבר בגופו הוא.
והרביתי את-אתתי ואת-מופתי בארץ מצרים. – אשר על כן, האותות והמופתים שעליכם להציג בפני בני ישראל ירבו עד מאוד. זו התמונה על שלביה העגומים שמבחין בהם משה מתוך רצף הדינמיקה.
ולא-ישמע אלכם פרעה – אף מוחם יתבטל או לחילופין יתכחש... הם לא יקלטו לא רמז ולא אותות ואף לא מופתים מסויימים.
ונתתי את-ידי במצרים – התמונה של היקום דינמית, והדינמיקה הזו פועלת מכוח תכונת הרצף השולטת בכל היקום. לכן עומדת אחת משתי אפשרויות בפני כל דמות אנושית: או להשתלב בדינמיקה הזו ולזרום איתה – היינו לנצל אותה, או להשקיף על הדינמיקה הזו ולהרגיש את כוחה ואת כובד ידה...
ונתתי את-ידי במצרים – הם ירגישו את כוח הדינמיקה וכובד ידה ינחת עליהם במלוא העוצמה. הם ירגישו וכאילו יד מכוונת עושה את זאת; יד קשה ובלתי וותרנית.
והוצאתי את-צבאתי את-עמי בני-ישראל מארץ מצרים – אולם בני ישראל ובסופו של יום יעברו אל הצד המשתלב בדינמיקה הזו, הזורם עימה...
והוצאתי את-צבאתי – בסוף היום יתגלה הכוח הטמון בבני ישראל שישכיל לצאת מכבליו וידע להשתלב בדינמיקה הזו.
את-עמי – את העבריים... את אלה שניידות תודעתם הרקיעה שחקים... את בניו של ישראל, את הדמויות שאבותם ואבות אבותם זיהו את התמונה המקורית. את דמותם הם שנחתו תחת כיפת נקודת הציון הנעלה של אבותם. זה עמי, זה העם הלא זר כלל וכלל לתמונה המקורית.
בשפטים גדלים. – כן הם יצאו בסופו של יום, אך באותות ובמופתים... במופתים קשים. הם יתעמתו פנים אל פנים עם מופתים קשים מנשוא ויחושו בתו המחיר הגבוה המשולם מכיסם; רק אז יבחינו בתמונה המקורית ויחזרו למעגל החיים.
מחבר התורה השתמש בגוף שני וראשון לתאר את התמונה שמשה קלט- לעומקה, וזו השיטה שהלך עימה באופן קבוע לאורך כל התורה.
אתה – גוף שני : אתה תדבר / ראה / נתתיך...
אני – גוף ראשון : ואני אקשה / מופתי / והרביתי...
באופן הזה נתפסת בחושינו תמונה ציורית וכאילו מתנהלת שיחה ערה (אך מדומה) בין משה לבין הדינמיקה שמפעילה את היקום. וגם אנחנו בדורינו משתמשים תכופות בשיטה הציורית היעילה הזו שניתן להדגיש דרכה את כל הגורמים המופיעים בביטוי מסויים, באופן שכל גורם וגורם יקבל את זכות הדיבור שיבטא את המשקל שלו בתמונה. אני יכול להציע ביטוי מסוים לדוגמה, בו מופיעה הרשות המחוקקת (הכנסת), המבצעת (הממשלה), השופטת (בתי המשפט), התקשורת, והאזרח.
האזרח פונה לתקשורת: אנא תפסיקי כבר להשפיע על הרשויות למיניהם, תפקידך הוא לדווח...
התקשורת בתשובה: אני גם בשר ודם ומותר לי להביע את דעתי...
הכנסת: אני מסכימה עם האזרח ולדעתי התקשורת הלכה רחוק עם חופש הביטוי, ויש לחוקק חוק שיגדיר את חופש הביטוי העיתונאי.
הרשות השופטת לכנסת: את לא יכולה לחוקק כל חוק העולה על דעתך, ולדעתי אינך יכולה לגעת בחוק יסוד חופש הביטוי.
הממשלה לרשות השופטת: הגם ולכאורה אינך כפופה לשום רשות, אך בפועל את כן כפופה לכנסת ולחוקיה ואני אישית אדאג שלא תטי מדרך זו. היא דופקת על השולחן ויוצאת בכעס מחדר הדיונים.
הינה כי כן תמונה ציורית שאינה זרה לנו, בה השתמשתי בגוף ראשון ושני ונתתי לכל אחד מהם מיקרופון אישי במטרה להדגיש את משקלו בתמונה. באותה התמונה ניתן היה גם לתת מיקרופון חי לדמוקרטיה או לצדק או לתכונה מסויימת... כך צוירו רבותי כל תמונות התורה במכחול של אומן... כך נכתבה התורה ע"י מחברה.