שבת אחד בצהריים - פרק ג
קוד: שבת אחד בצהריים - פרק ג בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
- - -
פרק שלישי:
ישנו, כבוד הרב, רעיון ישן נושן גם ערמומי בעל אלפי שמות ופרצופים והוא בשימוש עד עצם יומנו זה. הרעיון הזה נולד מהיסוד שאומר כי לא תמיד כדאי לומר את האמת. אומרים כי לא צריך לומר לעיוור עיוור בפניו הגם והדבר אמת. אומנם הוא עיוור, מכוער, נמוך, מטומטם, צולע... העובדה אמיתית והאימרה משקפת את האמת, אך לא תמיד צריך להטיח את כל האמת בפנים.
אני מניח כי מהרעיון הזה נולד המונח שנקרא: שקר לבן, וגם המונח הזה מכוון אל העיקרון- שלא ללכת עם הראש בקיר... לפעמים ובשביל "שלום בית" למשל, צריך לא לומר את האמת ואפשר להשתמש בשקר לבן קטן...
עוד נגזר מאותו היסוד כי לא תמיד צריך לומר את "כל" האמת; ולמען האמת לא מובן לי מה זו אמת ומהי "כל האמת", אך מאמין אני שההפרדה הזו היא אחת מצאצאיו או מניניו של הרעיון הקדמון ההוא שאומר כי לא תמיד כדאי לומר את האמת, הוא הוא ההגיג הבסיסי ולא מן הסתם ציינתי כי לרעיון הזה ישנם אלף שמות וכינויים...
ידוע למשל כי סוחר שאומר את האמת במקצתה או מעוות אותה במקצת הוא לא בדיוק שקרן, ולמעשה הוא יותר סוחר מאשר שקרן; בימינו קוראים לו סוחר ממולח. בימינו כבוד הרב, הרעיון הפתלתל הזה התפתח והשתכלל עד שהגיע לרמה- או אם תרצה למונח שנקרא כיום בפינו "פוליטיקה".
ידוע כבוד הרב, כי פוליטיקאי אומר את האמת כל עוד ואמת זו משרתת את צורכיו, כאשר מילת הקוד "צורכיו" מייצגת רשימה ארוכה ארוכה של מילות גדולות ואדירות: אינטרס לאומי, אינטרס מפלגתי, אינטרס האומה ובניה, הציבור, הבוחר, העם, הבנים... כלומר, אם נביט על הרעיון הקדמון ההוא (לא תמיד כדאי לומר את האמת) במשקפיים "פוליטיות", או אז נגיע למושג הרבה יותר מרכזי מאותו רעיון קדמון גם הרבה יותר רחב ממנו: הכל נתון לשיקול האדם כולל האמת.
ואם נשרטט את "שיקול האדם" בצורת מעגל כדורי, אזי לא יימצא כלל אחד ולא חוק אחד שיעמוד מחוץ למעגל הזה. כל התורות והמשפטים והעקרונות כלואים בתוך המעגל ונתונים לשיקולו של האדם. כל הכללים בפנים, כולם נתונים לשינוי ולשיקול. אין עבד עברי ועבד גוי כולם שווים בפני אדונם – הוא שיקול האדם.
ברור כבוד הרב שלא לכל אדם ניתנת הזכות והרשות לשחק במעגל הזה... כמו שאומרים זה לא משחק ילדים! ובעצם אולי כן ומידי פעם זה משחקם של ילדים, ממש כמו בחיי היום יום: ילד משחק במעגל או בכדור קטן, נער משחק בכדור בינוני והמבוגר יכול לשחק כמובן בכדור הרבה יותר גדול.
אשתמש בדוגמה מחיי היום יום. כאשר אנו מחליטים להנפיק איזשהו "שקר לבן קטן", ולפני שפולטים אותו הרי הוא נשקל על-ידינו: כדאי לשקר לאישה ולהגיד לה שהאוכל יצא נהדר למרות שלא ניתן לאכילה, ולו בכדי שלא תיפגע מה עוד ובכל אופן חייבים לה תודה, וגם בשביל שלום בית... ובכן בוודאי שכן, צריך להטיל את השקר הלבן הזה, חובה לשחרר אותו.
ברשותך כבוד הרב, אקפוץ עוד דרגה למעלה ועוד דוגמה מהחיים. האם מישהו יתקומם כנגד סוחר בחנות מכולת המעיד על הסבון שמוכר בחנות שלו כי הוא הטוב מכל הסבונים בשוק, למרות ועל אף שהוכח חד משמעית כי אפילו בבית של אותו הסוחר משתמשים בסוג סבון אחר הנמכר אצל שכנו בחנות ממול! האם מישהו יציע להעמידו לדין באשמת שקר או רמאות? האם לא אמורה החברה להשלים בהבנה ובסלחנות עם השקר הקטן הזה? הרי זה לחמו ומקור פרנסתו, מה ניתן לצפות ממנו שיסכן את פרנסת משפחתו ויבגוד בה? שיגלה את האמת על הסבון הירוד שנתקע איתו?
ונא לציין לפניך כבוד הרב כי בסוחר של חנות מכולת עסקינן; ובמקביל ישנם גם סוחרים קמעונאים, סוחרי בתים, סוחרי בניינים, סוחרי נדלן וסוחרי קרקעות... ומידת "ההשלמה" עם השקר הלבן שהחברה העמידה לרשות מיודעינו סוחר המכולת, משתנה בסדר עולה ביחס לתחום עיסוקו של הסוחר. אם כתוצאה מהשקר "הלבן" של מוכר המכולת שולם לו סכום ניכר של אלף שקל, המוכר הזה ועם כל הכבוד וההבנה יוזמן לתחנת המשטרה, ייחקר ואולי אף ייעצר. אולם כל שוטר יצחק לך בפרצוף אם תתלונן בפניו על סוחר קרקעות ששיקר ומכר לך דירה ששווה ששים ותשע אלף שקל בשבעים אלף!
והיחס המתמטי הזה מטפס ועולה עד שמגיע לשיא הפסגות! מה לא עושים בשביל מדינה! אני אשדוד ואהרוג בשביל המדינה שלי ולבטח גם אשקר אם מדובר בעניין לאומי. מה לא עושים למען הלאום, מה לא עושים למען המדינה! מה לא עושים בשביל האומה, בשביל העם! בשביל הילדים והבנים. מהנקודה הזו והלאה, וכאשר טובת הכלל עומדת על הפרק, "שיקול האדם" או המעגל הכדורי אותו ציירתי לעיל נמצא בשיאו, ולא רק שאין שום כלל ועיקרון שיכולים לחמוק ממנו כי אם גם הנפח של הכדור הזה נמצא בשיאו. האינטרס של הכלל הוא מעל לכל ולרשותו עומד הכל. אם תרצה, זהו הכלל היחיד שיכול לפעול ולהנחות באותו המעמד ובאותה הזירה. בנקודה הזו כבוד הרב, הפוליטיקה נכנסת למעגל הכדורי שציירתי לעיל ובנפח הגדול ביותר של "שיקול הדעת", במימד בלתי מוגבל וכמעט דמיוני, וזאת על-פי המוסכמות וע"פ חוק ומוסר.
אינני מנסה לטעון כבוד הרב, כי אם נציץ אל תוך המעגל של שיקול דעת הפוליטיקאים נמצא רק דברים שלילים ושקרים, שעושים בהם שימוש כאשר באים לשקול דברים ברומו של עולם; טענתי היא כי גם השלילי וגם השקר נצבים לרשותם, וטובת הכלל היא זו שנותנת להם תוקף להשתמש בכלים המפוקפקים בעליל. זאת ולדידם כי אין ברירה אחרת, כי אין מנוס או כי צו השעה מחייב, ועוד כהנה וכהנה תירוצים שכל אחד גדול מהשני ומחייב, ממש, להשתמש בכל סוג של שקר, וזאת כאשר כל כובד שיקול דעתם מונח לו ולא במקרה על המאזניים הלאומיות, ותוצאת החלטתם תשפיע מטבעה על רבבות רבות משורות העם או על חתך שלם מתוכו.
והדברים הנאמרים מחזירים אותנו להגדרת הפוליטיקאי. נהוג לומר כי פוליטיקאי טוב נמדד במספר הצעדים שמחשב קדימה, ומכאן המסקנה כי פוליטיקאי שמחשב עשרה צעדים קדימה הוא טירון מתחיל לעומת מי שלוקח בחשבון מאה צעדים או אולי מאה שנים קדימה. בימינו קוראים לאחרון בעל חזון.
למעשה, כבוד הרב, הפוליטיקאי הוא לא בהכרח המנהל את סדר יומנו, כי מי שמנהל את סדר יומנו בפועל הם המנכ"לים הסמנכ"לים והפקידים למיניהם שלרוב אינם אנשים פוליטיים גם אם הם מינויים פוליטיים, ובמקרים מסוימים אף נאסר עליהם להשתייך לזרם פוליטי מזוהה; השופטים של בתי המשפט למשל, מנכ"ל ביטוח לאומי... אם-כן הפוליטיקאי והלכה למעשה הוא המתכנן את סדר יומנו- מעט בהווה והרבה הרבה לעתיד. הפועל "לתכנן" גם נוח ונאה לשימוש עתידי.
לא קל לתכנן את העתיד כבוד הרב, ולא רע לתכנן את העתיד. ניתן לתכנן את ציביון האומה למאה השנים הבאות. כדאי לתכנן ולהערך בגבולות בטוחים ומסודרים ולכל טווח של עתיד. יש לתכנן את פני האומה המוסרי ולנסות להוריד מהכיעור הנסחפים אליו בעל כורחנו בהווה, באופן שנוכל לשלוט בצביוננו המוסרי לעתיד. יש לתכנן את המסר החינוכי הלאומי לעתיד הנראה לעין ולשנים רבות. ואכן אילו מילים כבירות כה מוכרות שהאוזן כבר התרגלה אליהן...
אני מניח ללא שום אירוניה, שאם היו מביאים היום את הסיפור המביך של דוד המלך בערוב ימיו לאישור וועדת החינוך והתרבות של הכנסת, היא היתה שוללת ודוחה מכל וכל את הופעת הקטע הזה בספר חינוכי- לשם ההמחשה נקרא לו התנ"ך, וזאת מחמת המסר הלא מוסרי הנגזר ממנו אשר עלול להשפיע באופן שלילי למדי על הנוער שעתיד להיחשף לתוכן הספר. יתכן ואף תועלה הצעה נועזת בוועדה כזו, כמו להפוך סיפור כזה על פניו, לשנות עובדה הסטורית ולשקר במצח נחושה! ולמה לא אם במסר חינוכי לנערינו ולבנינו עסקינן! איזה טוב יצמח מזאת בלדעת על הסיפור המביך של דוד המלך בערוב ימיו, או על יונה הנביא והתחמקותו הישירה מציווי אלוקיו, איזו דוגמא נלמד מהבן הסורר של דוד שרדף את אביו וביקש להרגו, או משני ילדיו של אהרון הכהן שנשרפו חיים על שיכרותם והזילזול שגילו בבית המקדש, ולמה בעצם שלא נפסח פשוט על כל הסיפורים התימהוניים האלה מבלי להתעכב עליהם ולהקים להם ביוזמתנו צומת היסטורית, עם רמזורים תאורה ומרכז קניות- דבר שמושך ללא ספק את העין האנושית ואת תשומת לב התייר ההסטורי; ובעצם בשביל מה זה טב? אני משוכנע כבוד הרב, שאלו יהיו עיקרי הטענות של וועדת חינוך בת ימינו אילו תובא בפניה הכרעה מעין זו: האם יש לפרסם, אם בכלל, עובדות מפוקפקות כאלה במתכונתן הנוכחית, ובשביל מה יש להתעכב עליהם.
ברשותך כבוד הרב אבקש לומר את זאת: בורא עולם ברא אותנו, העניק לנו בטובו תבונה ושכל והגיון וציפה מאיתנו להשתמש בהם, לפתח אותם ולהפעיל שיקול דעת במינון שנבחר בו, אבל אל לנו להבין מזאת כי בבואנו להפעיל שיקול דעת בלתי מוגבל, אי-ההגבלה הזו תכלול את הוויתור על כל כללי המשחק! לא ולא.
האמת היא הראשונה שתעלה על מזבח שיקול דעתנו ונוותר על כל רובדיה בקלות. ולאחר שיקול דעת מעמיק אנו נוותר על האמת המכוערת שמעמידה אותנו באור בלתי מחמיא, ונאמץ בחום את חצאי האמת. את זאת נעשה בשם שיקול הדעת ונתעלם מציווי מצפוננו ואף מהקב"ה אשר ציווה עלינו לא לסלף האמת וגם ציפה מאיתנו לא לייפותה, לא לשחק בה, ומעל הכל לא להסתיר את האמת כי כמוה לשקר.
בורא עולם תבע מאיתנו לא להסתיר את האמת גם לצורך הדבר החשוב והנעלה ביותר מבחינתנו, וגם אם "שיקול דעתנו" מורה לנו ובאופן ברור שהעלמת האמת, במקרה זה או אחר, הינו צעד נכון חינוכי ומתבקש לטובת העתיד ולתיכנון העתיד. וככל הנראה תיכנון העתיד הוא שטח השיפוט הבלעדי של הבורא יתברך, ואל לנו להכנס לשטח הזה על-פי הכללים שלנו שבתנאים ובמצבים נתונים שיקול הדעת שלנו יכול להתעלם מכללים אלו בחסות החוק והמוסר.
לעניות דעתי כבוד הרב, הבורא הגביל את "שיקול דעת" האדם בכל הנוגע לגבולות האמת ואף ביטל אותה. אין שיקול דעת כאשר מדובר באמירת האמת ולא רק זאת: כגודל האמת, היינו כגודל המקרה בו מעורה האמת, כך גודל הבמה עליה תיחשף אותה האמת. תורתנו הקדושה סיפרה לנו את כל האמת בפרק הלא מחמיא של ילדי ישראל אבינו. שנים עשר ילדים שלא רק זכו למעמד המכביר להיותם ילדי ישראל אבינו, אלא ולימים ייצגו את שבטי ישראל ויזכו לעמוד בראשם, כל איש משנים עשר הבנים יעמוד על ראש שבט בישראל לדורי דורות ולעולמי עד.
תורתנו סיפרה לנו את כל האמת באחד מפירקי ההיסטוריה הקשים ביותר, כאשר האדם מגיע לשיא הכיעור, לשיא הקינאה ולשיא האכזריות ועושה את המעשה האכזרי לאדם לא זר לו- לאחיו דמו ובשרו. ולאחר המעשה הנפשע האחים ממשיכים בדרכם בקור רוח מבלי לעצור לרגע חושבים, לרגע של חרטה ושל רחמים אנושיים, של רגש אנושי הבסיסי ביותר. הם ממשיכים בדרכם ללא נקיפות מצפון, וחותמים את הפשע האכזר בעוד פשע "זוטר": מרמים את האב של הילד שמכרו אותו לעבד- ומשקרים במצח נחושה לאותו האב הוא אביהם שלהם. נכון לציין כי גם הפשע "הזוטר" נושא בחובו אות של קלון. זהו לכל הדעות פרק אכזרי וקשה- כמעט בלתי אנושי שמשאיר את האיש הטוב התם והרע פעור-פה מול שיעור כה אדיר ושופע של רגש שלילי שנשפך כמים בפרק הזה ללא חשבון...
ולהבדיל אלף הבדלות, גם בפרק האנושי של עקידת יצחק נחשפנו לכמויות אדירות של רגש אנושי- ספק חיובי או שלילי, שגם נשפך ללא חשבון לפנינו כמים, והרי כל האפיזודה של עקידת יצחק היא מעין ניסוי בלעמוד ולבחון את הרגש האנושי גרידא, עד כמה ניתן למתוח את הרגש הזה, והשאלה הבסיסית שהתורה ביקשה לבחון היא: מי עולה על מי הרגש או השכל ומהי מידת היחס ביניהם.
האמונה באלוהים ובעיקרה, כבוד הרב, לא באה מתוך הרגש, היא באה מתוך השכל, מתוך ההגיון, ובוא נקרא לילד בשמו: המוח, הוא מייצג את שיכלנו והגיוננו, ובעצם לא צריך להיות חכם גדול בשביל להאמין באלוהים ובשביל להבין כי העין המתבצעות דרכה בליוני הפעולות בכל אלפית השניה – מישהו עמל על שירטוטה. מאידך צריך להיות טיפש מושלם בשביל לטעון כי העין נעשתה מאליה ותורת האיבולוציה מסבירה את עצם התהוותה.
ועם כל הכבוד לתורת האיבולוציה של דארווין, התורה הזו מתעלמת מתכונת התיכנון, ואינני מדבר על תיכנון בעלמא, העין היא לא רק מעוצבת כאבר חי בשביל לראות דרכו, היא גם מתוכננת לתאם בין בליוני בליוני הפעולות המתבצעות בו בזמן, תוך כל אלפית שניה מכל שניה ושניה. וישנו עוד אלמנט חשוב שמתעלמים ממנו גם באופן תמוה: הבה נסכים "איתם" כי העין הביולוגית היתה חייבת להתפתח ולהגיע לממדיה הנוכחיים מכוח תורת האיבולוציה- היא תורת ההתפתחות הטבעית, דהיינו כל דבר התפתח מדבר יותר מופשט, ואף הדבר המסובך ביותר התפתח ממשהו מופשט: נגיד "מתא". הבה נמשיך לרגע עם ההגיון הזה:
אלילי התורה האיבולוציונית מסכימים ומודים בזאת ואף מלמדים את זאת כי העין היא איבר מפותח ביותר, משוכלל ביותר ומסובך ביותר. הם יודעים לא פחות מאיתנו, מה זו עין ביולוגית ואינם מכחישים את עוצמת היצירה... ואף מלמדים את תלמידיהם על העין ועל פעולותיה ונפלאותיה. הם גם מודים בפה מלא כי כל פעולה ופעולה וכל איבר ותא לקח לו הרבה שנים להתפתח, הם מודדים במליוני ומליארדי שנים, עד אשר הגיע לשלב השני של התפתחותו. כל תא לקח לו מליארד שנים, או מליון, או אלף עד שעבר לשלב הבא של שני תאים- שהוא קצת יותר משוכלל מתא אחד.
ונא לזכור, כבוד הרב, כי אנו מדברים בנתיים אך על בניית החומר; דהיינו ואומנם עצב הראייה נבנה מתאים חיים, אך העצב הזה לא יועיל בכלום אם לא יעבוד בתיאום ובהרמוניה מלאה עם בליוני עצבים שונים אחרים שכל אחד ואחד מהם הוא ממשפחה אחרת, מכתובת אחרת, ובעל תפקיד אחר שאינו קשור בשום הבט באחיו העצב השני הנמצא על ידו וממש ודבוק בו, זאת כי לכל עצב תפקיד נבדל או אם תרצה ייעוד נפרד.
התיאום איפוא בין כל בליוני העצבים- אחים הם או לא, והתיאום בין כל תא ותא פשוטו כמשמעו, הוא זה אשר מאפשר לנו לראות, לחייך, לבכות להתרגש לדבר ואפילו לישון. אגב, ואף כאשר האדם יושן הגוף שלו וכידוע אינו מפסיק לעבוד, וישנן פעולות שהגוף מבצען דווקא כאשר בעליו יושן.
כלומר קיים דבר שנקרא לבנות את החומר, את עצב הראייה ואת העצב השני היושב על ידו, וקיים עוד סוג של בנייה- הוא בניית התיאום בין פעולות שני העצבים שכבר נבנו, כי אחרת, היה ולא יפעל התיאום בין שני העצבים נכון ובתיזמון נכון, היה והתיזמון הזה לא ידפוק כמו שעון – תיפתח בגוף החי מלחמת גוג ומגוג. פשוט אי-אפשר אחרת ולא בשביל כדאיות התיאום אלא כי אי-אפשר אחרת, ואם כן הנדסת התיאום הזה שהיא מעין סוג של בנייה – הוא סוג אחר של בנייה שלעניות דעתי קצת יותר מסובך מבניית החומר עצמו ועם כל הכבוד לחומר המשובח והמשוכלל, זאת כי מדובר בתיאום של קצת יותר משני עצבים ושני תאים... המדובר בתיאום בין בליוני העצבים ותאים שיש לווסת ולכוון ולהשיג קואורדינציה מלאה ומדויקת בין פעולותיהם העדינות.
ונחזור ונסכים לרגע שאף התיאום הזה נבנה לאיטו על-פי תורת האיבולוציה וכל דבר התפתח מדבר יותר מופשט. וכאשר "למוצר" בן עשרה תאים לקח להתפתח מאליו מליון שנה, אזי לכל פעולת תיאום בין מערכותיו לקח לכל הפחות מליארד שנה. הבה ונניח כי למוצר המוגמר היגענו תוך מספר מליארדי שנים או מליוני שנים; ובוא נעגל למספר העגול והברור: מליון שנה. האדם על כל תאיו ומערכותיו לקח לו להיווצר מאליו החל מתא אחד ועד לבליוני התאים והמערכות – רק מליון שנה.
וכאן אני מגיע לאלמנט החשוב שמתעלמים ממנו אותם המדענים והמשכילים וסתם "עמך" שהאמינו בתורת האיבולוציה ובהגיון התומך בה: הכיצד, רבותי המשכילים, ניתן למערכת כה מסובכת להיבנות במשך זמן כה ארוך, מאות מליוני שנים, מליארדי השנים, אתם מסכימים עם משך הזמן, מבלי ששום דבר יפריע או יחבל בעקביות הבנייה! כיצד יתכן ששום דבר לא עיכב והפריע למהלך העדין של בניית היצירה! הרי ללא תכונת העקביות בתהליך הזה – לא יכלה להיווצר התפתחות, וזהו עיקרון האב עליו מתבססת כל תורת האיבולוציה! ומה אם נכניס לסל העיכובים גם את תורת ההסתברות שמוסכם עליה, ומיסודה היא מדעית: אם ניתן לתינוק בן עשרה חודשים שזה עתה למד ללכת- לחצות אוטוסטרדה סואנת מלאה במכוניות, איזה סיכוי ישנו לתינוק הזה בשביל להגיע אל עברו השני של הרחוב (עשרים מטר) שלם בלי להיפגע? ואיזה סיכוי תתן לאותו התינוק בשביל לחצות את כל כדור הארץ ברגל בלי להיפגע?
הרי מוסכם מראש על כל אדם, המאמין באלוהים או לא, המאמין בתורת האיבולוציה או לא, כי היתה עקביות בבריאת החי כגוף וכמערכת, והרי לא נוצרה האוזן ואח"כ היד ולפתע פיתאום הופיע לו הכבד משום מקום! כל האיברים והתאים נוצרו בעקביות וברצף הרמוני עם תיאום דק ועדין ביניהם; הכיצד איפוא נשמר הרצף הזה לאורך כל הדרך ללא שום הפרעה או חבלה! מה עם המטאורים? מה עם אסונות הטבע? מה עם האסונות שבכוחם לכלות את גזע הדינוזוארים - היצור הכי חזק שחי אי-פעם על כדור הארץ ע"פ עדות אותו המדע ואותם המדענים ואותו ההגיון.
השאלה המרכזית היא, אם מוסכם כי התרחשו בדרך התפתחות המערכת הביולוגית אסונות טבע אדירים, ואף כדור הארץ נוצר מסופרנובה- התפוצצות אחת גדולה, מאסון אחד גדול על-פי התאוריה המדעית של המפץ הגדול, ואם כן הכיצד ולאחר כל הפרעה ואסון- קו היצור של המערכת השברירית והעדינה חזר אוטומטית לנקודת ההתחלה ממנה זינק, והמשיך עד לאותה נקודה ממנה הפסיק רגע לפני האסון!!! האם ברשות הטבע היתה כספת חסינה ומשוכללת שאיחסנה את הכתובת של "נקודת ההתחלה"?
והרי לך, כבוד הרב, הסתירה הגדולה מכולן אותה מזמינה תאורית האיבולוציה בעצמה אך לא נותנת עליה את הדעת:
א' - או שהיה שקט ושלווה במשך מליארדי שנים במערכת השמש בכלל ובכדור הארץ בפרט, ולא התרחש מאז ומעולם שום אסון טבע, חריג או לא, שיכל להפריע ל"יצירה" שנעשתה מאליה והתפתחה לה ממש כבתוך מעבדה ובחממה נוחה ושקטה, וזה מה שמסביר את היצירה הנפלאה שהגיע אליה הטבע, את ההגיון שבדבר ואת העקביות המדהימה... [דבר שמופרך על-ידי אותם מדענים מכל וכל. כן היו אסונות ואסונות נוראים שזרעו הרס וחורבן בכדור הארץ. אסונות גאולוגים, אקולוגים, הכחדת הדינוזאורים, רעידות האדמה החזקות שגרמו לשבר הסורי למשל, הרי הגעש שרובם ככולם היו פעילים; המטאורים שמידי מליוני שנים התנגשו בכדור הארץ וגרמו לתאונות מצערות...].
ב' - או שכן ומטבע הדברים, היו והיו תאונות ופיצוצים והכחדות ואסונות; אולם בד בבד היה איזשהו מנגנון שאיחסן את כל הנתונים אליהם הגיע קו היצור האיבולוציוני, ומנגנון זה שמר על נתונים יקרי ערך אלה עד שעבר האסון האדיר של הטבע; עד שעבר זעם... או אז וכאשר הכל הסתיים ובא על מקומו בשלום, מעבדת הטבע היתה מוכנה ומזומנת לארח שוב את המשכו של קו היצור הטבעי, ממש מאותה הנקודה ממנה הפסיק כאשר האסון התרחש. וזה מה שמסביר את היצירה המושלמת אליה הגיע הטבע... זה מה שמסביר את העקביות הנפלאה והמדויקת שביצירה. ואילולא המנגנון הזה, יהיה שמו אשר יהיה, לא היה ניתן להסביר את העקביות המושלמת של היצירה בתוך התמונה הכוללת.
מנגנון כזה בימינו נקרא "קובץ" של מחשב, הוא האמצעי לאיחסון נתונים- ואין הכוונה ל-די.אן.אי שגם הוא שומר קבצים ושום מחשב לא יכול להתחרות בו, כי הרי אנו מדברים על עקביות היצירה של הדי.אן.אי בעצמו. [וגם הסבר מעין זה נסתר ונשלל מכל וכל ע"י אותם המדענים ו/או ע"י אותה תיאוריה איבולוציונאלית הטוענת כי היצירה נוצרה בכוחות עצמה ומכוחות עצמה, ללא שום התערבות של שום אמצעי זר לאיחסון נתונים- יהא שמו אשר יהיה].
כבוד הרב. אמונתנו באלוהים באה מתוך ההגיון לא מתוך הרגש. היא באה מתוך השכל הישר וההגיוני – הוא מקור הכוח האבסולוטי עליו אנו נשענים בהתפתחותנו ובשיגשוגנו עלי אדמות. האמונה ביוצר-כל באה מתוך האגף הרציונאלי שעליו יש לנו שליטה מוחלטת ואבסולוטית- לא מתוך הרגש הבלתי נשלט והשולט בנו לרוב.
אכן, אני יכול לאהוב את אלוהים וזו פעולה רגשית גרידא, זאת כי הוא טוב אלי, כי הוא רחום וחנון וסלחן ומבין אותי ונדיב אלי וטוב לכל הבריות, בעוד האמונה בו היא פעולה שיכלית שהרגש ממנה והלאה. האמונה, לסיכום, היא תוצר של פעולה הגיונית ושקולה אשר יש לי עליה שליטה מלאה, בתור אדם עצמאי המפעיל מנגנון שכלתני מבוקר וחופשי.
אני חושב כי מבחן האמונה הקשה לכל הדעות שעליו נבחן אברהם אבינו ועמד בו בכבוד, עדות הוא לבדיקת מעבדה פסיכולוגית הראשונה מסוגה בהיסטוריה- כאשר מזמין הבדיקה הוא השם יתברך שביקש לפרוש אותה לפני האדם להראות לו מיהו השולט האמיתי במתחמו- הרגש או השכל? האם השכל הרציונלי המבוקר והנשלט ע"י האדם- מפותח דיו באדם בכלל ובאברהם בפרט, או האם הרגש הבלתי מבוקר והשולט לרוב באדם- הוא הוא השולט הבלעדי במתחם? מהו היחס בין שני האגפים המתחרים על השליטה- בין השכל המבוקר לבין הרגש הבלתי מבוקר.
לציין כי אברהם אבינו יכל לעצור בבוקר היום הראשון מלבצע את ההוראה, כי הרי היו לפניו עוד שלושה ימים והוא יכל לעצור באמצע הדרך כאשר רק התחיל את מסעו. מאידך הוא יכל לעצור עוד מאותו רגע כאשר קיבל את הוראת הניסוי, לתת למלוא הרגש שלו לפעול ותיכף ומיד לתת את התשובה האנושית הנחרצת והמתבקשת: רגע רגע רגע... עד כאן! זה לא היה ציווי מעכשיו לעכשיו ולא במקרה, הוא ישן על ההוראה הזו עד הבוקר, ובעצם אין לי מושג אם ישן אך היתה לו הזדמנות אחת ושתיים ועשרות לשקול ולצאת ממנה, היו לו הרבה נקודות יציאה וניתנו לו בכוונה תחילה.
שוב ואם הציווי היה ניתן לאברהם אבינו מעכשיו לעכשיו, אזי תוצאות הניסוי עשויות היו להיות מוגבלות למדי: או שהשכל שולט או שהרגש שולט אך באיזו מידה קשה לדעת. דהיינו או האמונה קיימת או לא קיימת אך באיזו מידה קשה לדעת. אולם הבורא יתברך ביקש לערוך את הניסוי הזה על המשטח הרחב ביותר, ולא שאף לתוצאות מוגבלות כי אם לתוצאות נרחבות ביותר עם אחוז סטיה אפסי. במילים אחרות, עלול היה אברהם אבינו "להשבר" בעשר בלילה, בשתיים לפנות בוקר, או ממש בשעת מעשה כאשר ידו אחזה במאכלת... כלומר ניתן היה לצפות לאיזושהי "שבירה" בנקודת זמן כלשהי והניסוי נועד להצביע על נקודת הזמן המדויקת של שבירה אפשרית.
וכידוע אברהם אבינו עמד במבחן ותוצאות המעבדה הצביעו על הניקוד הגבוה ביותר אליו ניתן להגיע. הוא ייצג את האדם בכבוד ואמר בקול רם וצלול: כן אנו שולטים כבר בשיכלנו; אנו שולטים בעצמנו והאדם עומד כבר על רגליו. מאמין אני, שעם תוצאה חד משמעית כזו, הבורא יתברך יכל להתגאות ביצירת מעשה ידיו לא פחות מגאוותו באברהם אבינו, ועל זה נאמר: נחת רוח ליוצרו.
כבוד הרב, ובכל זאת, ולמרות התוצאה הסופית, הרי זה סיפורו של הרגש. ולמרות התוצאה שמצביעה על ניצחון השכל על הרגש, אולם הסיפר מיסודו הוא סיפורו של הרגש או לפחות בחמישים אחוז ממנו, כי הרי בכל זאת התורה ביקשה לספר לנו, לבני אנוש את הסיפור, ויכלה לצאת מנקודת הנחה כי אנו, הרוב, איננו מגיעים לרמתו של אברהם אבינו, הרגש שלנוו עולה על השכל ושולט בו. אנו הרוב ובוודאי, שולטים פחות בעצמנו מאשר אברהם אבינו. אנו ובוודאי לא היינו מגיעים לניקוד הגבוה אליו הגיע אברהם אבינו ואף לא היינו מתקרבים אליו. הרגש, הוא הצד החזק אצלנו, בעוד השכל ולמרות שאנו שולטים בו ומייצג בנו את הצד המודע, אולם הוא קטן ביחס לרגשותנו שבד"כ עולים עליו ומנצחים אותו.
ברצוני להעזר בתבנית הזו: אינני פונה לבן ארבעים כפי שאני פונה לבן העשר באותו נוסח וניסוח, כי אני מניח ובצדק כי בן העשר לא יקלוט ויבין את המסר שלי באותו האופן, עלי להתחשב בכלים ההבנתיים העומדים לרשותו. רוצה לומר כי הכלים העומדים לרשותנו לקליטת הסיפור של הניסיון הזה, מורכבים הם יותר מחומר רגשי מאשר חומר מוחשי הגיוני הנשלט על-ידינו, ולדידנו גם הנושא הוא בעל מטען רגשי וקרוב יותר לרגשותנו. יכלנו לצפות מהתורה כאשר ביקשה להעביר לנו את המסר הטעון בסיפור הניסיון, שתפנה יותר לרגש שבנו ולא לחלק המעשי-ההגיוני-המוחשי, הן בגין תבניתנו וחולשותנו והן בגין המסר הטמון בסיפור שמחציתו כאמור נוגע ברגש. יכלנו לצפות לתיאור סמלי הנוגע באיזשהו עצב רגשי במטרה להפיק את האפקט המתבקש למסר עצמו על-מנת שניגע בו לעומק, משהו מעין: ויבכה אברהם. או נדדה שנתו... ויתנגד יצחק. או ויצחק לא התנגד. ויאחוז אותו בכוח. ויעזור לו יצחק להדק את העקדה...
ידוע כי בכל הנוגע לניסוחים התורה היא "חסכנית" ביותר וכמעט קמצנית במילים ובאותיות, אולם, ולדעתי, "קמצנותה" בסיפור הזה בלטה לאין ערוך... במישרין, רק שני פסוקים הופשרו ועמדו לתיאור המעשה עצמו ונגעו ישירות בשיאו: ויעקוד את יצחק בנו... ואכן זה השיא כי העקדה מייצגת את הצהרת הכוונה האמיתית- מבחינת דבר שאין חזרה ממנו.
ברצוני שוב להדגיש כי בכל הנוגע לסיפור העקדה ולמסר הטעון שלו, "קמצנות" התורה נמצאת בשיאה מבלי להתחשב בנמען שלה, ומבלי לפנות אליו בשפתו הוא שלמעשה זה המקום האידיאלי לעשות זאת... ובמקום זאת, היא השאירה את עבודת "ההבנה" לחז”ל ולמפרשים השונים שהם יעמדו על עומק הדברים ויפרשו אותם. ובעצם היא השאירה לנו את העבודה והטילה עלינו את המשימה להבין את הנושא מכל הבטיו.
לא כן הדבר, כבוד הרב, בפרשת יוסף ואחיו. התורה לא חסכה בפרטים ואפילו ירדה לפירטי פרטים. את הפרשה הזו, כבוד הרב, קראתי פעם אחרונה לפני כעשרים שנה לצערי ובעוונותי, ובכל זאת, אני זוכר אותה לפרטיה. כן, אני מבקש לומר בזאת כי אילולא והפרשה היתה משתרעת על-פני כל כך הרבה עמודים ופרקים- לא הייתי זוכר אותה בבירור. מי לא זוכר את הבור, את השמלה המגואלת בדם העז, את הבדואים המצרים שעברו ואת הוויכוח הנוקב בין האחים על מכירתו, והכל פרוס על השולחן ומתואר לפרטי פרטים, מה היה לפני ומה אחרי... את החלומות המטורפים של יוסף שבגללם לכאורה נגרמה השינאה, את מעשה הרמאות והכנת האליבי ליעקב אבינו, לאדם זקן בא בימים, לאב הילד, לאביהם, וזאת בניסוח ישיר ומלא לתוכן האליבי המטורף מילה במילה. וזה עוד לא הכל כי לסיפור היה המשך מכובד וארוך במצרים אותו פרשה התורה וירדה לפרטי פרטיו, עם האח הקטן של יוסף ועם כל אחיו, ויפלו איש על רעיהו, ויבכו ויתחבקו...
ולאורך כל הסיפור, מהצהרת הכוונות והוויכוח הסוער שהתחולל בין האחים בדרך, ועד לעליית יעקב אבינו למצרים לפגוש את בנו, לאורך כל הסיפור לא נרשמה שום "קמצנות" מצד התורה לא בתיאור העובדות ולא בפרוש העובדות ולא בהערות שהוצמדו אליהן: מה הם חשבו, מה הם אמרו, מה התכוונו, מה עשו בפועל, ומהו מוסר ההשכל אותו ביקשה התורה לפרוש על השולחן כהוא זה ללא עריכה: "לא ניתן להסתיר את האמת ולא ניתן להסתתר מפניה”. זה המסר שלמענו עמלה התורה כה רבות ולא חסכה במילים. אם יחליטו פעם לעשות סרט מהסיפור הזה, לא יהיה צורך בתסריט, התסריט נמצא. ואולי אף יערכו אותו ויחתכו ממנו כי הוא יותר מדי ארוך.
ובכן ואם נערוך השוואה ספרותית בין סיפור העקדה לבין הסיפור של יוסף ואחיו נראה בבירור כי בסיפור העקדה התקמצנה התורה במילים ובתיאורים, בעוד בסיפור הלא מחמיא של יוסף ואחיו התורה הרחיבה ובלשון המעטה, ולמעשה אני מצביע בזאת על סתירה בגודל של פיל, כי היכן שיש להרחיב קיצרה, ודווקא בפינה ההסטורית הבלתי מחמיאה לאבותנו, לבני יעקב, דווקא שם החליטה התורה להרחיב כיד המלך באותיות ומילים ולעמוד על פרטי הפרטים. זו הסתירה כהווייתה ואני מוצא מקום לעמוד על שלוש נקודות מרכזיות, דרכן ניתן להפריך אי-אלו טיעונים שנועדו להסביר לכאורה את מקור הסתירה:
א' - הסיפור של מכירת יוסף קרה באותה התקופה של אברהם אבינו ועקידת יצחק. המדובר בנכדים של יצחק ואם כן המדובר לכל הדעות באותה התקופה, ואין מקום לטענת חוקרי התנך למיניהם כי כל תקופה ותבנית הניסוח שלה... ועל אף וטענה כזו מוטעית מיסודה, הרי אני מביא את ההבהרה במטרה להוריד כל ספק.
ב' – עלולה לעלות טענה שתצביע על מקור הבדלי הניסוח וכאילו התורה עסקה בשני נושאים נבדלים, האחד אין להאריך בו והשני מחייב תיאור רחב. ולמעשה אין ביסוס לטענה מעין זו כי הרגש היה האלמנט המרכזי בשני הנושאים. הרגש הוא החומר שנטחן בטונות בעקידת יצחק, וגם נשפך כמים בפרשת האחים לבית ישראל. ואומנם לא באותו סוג של רגש עסקינן:
האחד הוא רגש חיובי נעלה של אהבת אב לבנו וההתמודדות עם הקרבת האהבה הזו על המזבח, ממש על מזבח העצים ככתבו וכלשונו, ובשני משתולל לו רגש שלילי ביותר מבלי שום מעצורים. בסיפור השני התורה חושפת אותנו לרגש השינאה החזק ביותר והשפל מכולם. היא חושפת אותנו לרגשי שינאת האחים המכוערת ביותר, ובוחנת את הרגש השלילי הזה תחת זכוכית מגדלת מבלי להסתיר שום תיאור משלבי מחקרה או לטייח את תוצאותיו.
אין ספק כי גם בסיפור של בני יעקב ברגש אנושי עסקינן, ובמקרה מצער זה הרגש עלה על השכל הרציונלי וינצח אותו, היפוכו הגמור של המקרה של אברהם אבינו בו השכל הרציונלי ניצח את הרגש ועלה עליו. אברהם אבינו אמר בבירור כי לא יתכן ובורא עולם יתן יד לרצוח את בנו, ועל כן הוא קיטלג את הציווי שקיבל ומהרגע הראשון כנסיון אשר עמד בו עד הרגע האחרון.
ג' – הטענה השלישית יכולה להתמקד בנמען של שני הסיפורים; שני הנושאים אינם ממוענים לאותה הכתובת וממילא ניסוחם נבדל... סיפור העקדה נועד לקהל המאמינים בקיומו של בורא עולם, ועל כן התורה משאירה לנו להסיק את המסקנות שלנו מנסיון העקדה ולא מאריכה בו, בניגוד לסיפור של האחים ישראל שהוא מעין תיעוד הסטורי לאירוע שקרה לאבותינו על ציר הזמן ועל כן יש לרדת לפרטי הסיפור ולתעדו נאמנה.
חשוב לדידי לציין כי מי שתומך בטענה הזו מתעלם מהנמען המשותף של שני הנושאים- הוא הוא אותו העם של בני ישראל ומורשתו שתלווה אותו לדורות.
הסיפור של האחים ישראל הוא סיפורו ההסטורי של כל עם ישראל, והוא חלק אינטגרלי ממורשת ישראל לכל הדורות כי בשמם ניקרא ותחת שבטם נלך.
יש להודות כי סיפורם של האחים ישראל הוא כתם מצורע לכל הדורות, זהו סיפור לא מחמיא במיוחד למורשתנו ועדיף היה לשכוח אותו.
מאידך גם הסיפור של עקידת יצחק מהווה חלק ממורשתנו, ולהבדיל מסיפורם של האחים, זהו עץ שאוכלים מפרותיו עד עכשיו וזהו מקור הגאווה שלנו, קודם כל כאנשים השולטים בשיכלנו הטוב והישר וגם שולטים בריגשותנו, ובנוסף לזאת כיהודים ששיכלם הישר הוא מורה דרכם ואמונתם בהשם.
והיה ונבוא לוועדת החינוך של הכנסת: עוצו לנו עצה, מה נעשה עם שני הסיפורים שלפנינו? אנו הולכים להדפיס ספר הסטורי בו יופיעו שני סיפורים מרכזיים; איזה סיפור נבליט בהרחבה ואיזה סיפור נסתיר מעיני הדורות הבאים? איזה סיפור נעטוף ברמזים קצרים וקמצנים שרק יחידי סגולה יכולים לשבור את קודם, ואיזה סיפור נבליט בהרחבה על כל המשתמע מכך? אין לי ספק, שגם הבן שלי בן השבע, יידע לענות נכונה על השאלה הזאת ויקלע לתשובה בהגיון. בהחלט, יש להבליט את סיפורו של אברהם אבינו ואת הסיפור האפל של האחים לבית יעקב יש להאפיל ולהסתיר מכל עין ככל האפשר, זאת במטרה לצמצם את הנזק החינוכי הטמון בו ובמסר אותו יישא לדורות. אין שום סיבה שיוחלט על ההפך, ובצדק!
כמעט בצדק... כי תורתנו מצאה סיבה אחרת שאינה מנויה על רשימת ההגיון שלנו, וביקשה להעביר לנו בזאת מסר מיוחד באופן הברור ביותר, הכן ביותר והשקוף ביותר, באופן עקבי לאורך כל התורה לאורכה ולרוחבה:
תהיה כן בן-אדם ואל תסתיר שום אמת, גם האפלה מכולן, וגם לטובת הכוונה המוצדקת מכולן שההגיון שלך יעיד עליה.
תהיה כן ואל תסתיר שום אמת, גם אם טובת עמך וילדיך עומדת על הפרק- בתואנה כי שום מחנך ירצה שבניו ייחשפו לדוגמה רעה וילמדו ממנה.
רק בזאת לא. ובכל הקשור לאמת אין לך את הזכות בלהפעיל את שיקול דעתך אם לחשוף את האמת או להסתירה; אין לך את הרשות לעשות כן.
את האמת תשנן ותאמר גם אם היא מרה, ובעיקר אם היא מרה ואפלה, או אז יהיה עליך דווקא לסמנה ולהבליטה ולהצביע עליה, אף אם הדבר מנוגד להגיון הנטוע בך, גם אם הדבר אינו הולך יד ביד עם תיכנון עתידך, או אף אם הדבר סותר את נטייתך הדוחקת בך לשלוט בעתיד וביד רמה, כי הרי נטיה זו ומטבעה מקדשת כל אמצעי...
אך בזאת לא! אין לך את שיקול הדעת באמירת האמת, בכל מקום וזמן.
אל תהסס לומר את האמת ואל תגמגם באמירתה, ואת האמת המרה דווקא תבליט; תעשה ותשמע.
זו ולענ"ד כבוד הרב הסיבה שבגינה התורה, ובניגוד למנהגה, האריכה בסיפור המחפיר של אחי יוסף והבליטה אותו. זהו בעינו הערך הנקוב של האמת- הוא הטמון במסר אשר ביקשה התורה להעביר לנו, באופן עקבי ברור ונחרץ על-פני הטקסט שלה לאורכו ולרוחבו.
... המשך לפרק רביעי