שבת אחד בצהריים - פרק ד
קוד: שבת אחד בצהריים - פרק ד בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
- - -
פרק רביעי:
כבוד הרב,
כאשר חלפה במוחי המחשבה לכתוב לך מכתב- נתקלתי בבעיה בלתי צפויה. סיכמתי עם עצמי לנסח מכתב מכובד בן כעשר שורות, לא נאה לעשותו פחות שמא ייראה כהערת אגב הנשלחת למר"ן ממדינה למדינה, ולא, ברצוני לנסח ולשלוח מכתב מכובד, אבל הבעיה היתה וכאמור במה אמלא את עשר השורות... הרעיון שעמד מאחורי המכתב היה קצר וענייני. רציתי בפשטות לשאול אותך: מדוע לא שומעים את קולך החד והברור בפרשת דרעי? האם לדידך זכאי הוא או חייב? האם המדינה העלילה עליו עלילת שווא שאינה יורדת מעלילת דם או שמא אכן הוא אשם ולו בחלק מההאשמות נגדו. ושוב הבעיה שלי היתה- ומה אני אכתוב לאחר מכן! האם יאה לשלוח מכתב בן שורה וחצי לכבוד מר"ן ממדינה למדינה?
טיקסתי עצה עם עצמי להוסיף ולקשט את המכתב במספר פסוקים הקשורים לעניין ושעדיין זכורים לי מלפני עשרים שנה, וכך אוכל למתוח את אותו המכתב לעשר שורות מכובדות. וכך התחלתי את המכתב- התחלה שהיתה בעייתית בפני עצמה עד שהחלטתי לתת חופשיות לעטי אחרת לשום דבר לא אגיע. וכך כבוד הרב, הפסוקים הספורים שנזכרתי בהם מפרשת אחי יוסף והעקדה הביאו את כל הדפים האלה בעקבותם.
אינני איש דת כבוד הרב, רחוק אני מאוד מהדבר... כן אני מניח תפילין ומתפלל מידי יום שחרית ביחיד בביתי, אך ביום שבת אינני מתפלל גם לא ביחיד כי אינני רוצה לשקר את עצמי ואת אלוהי וללכת לאחר התפילה לעבודתי... אינני גאה בזאת ואני מדגיש את זאת אך אני מציין את העובדה הלא מחמיאה זו כי פשוט נפלה לה כאן. בהזדמנות זו אציין כי לא שיתפתי איש במכתב הזה או בעצם המחשבה לכתיבתו. עוד אציין כי אינני שייך לפוליטיקה, הינני במרחק של יותר מאוקיאנוס מהפוליטיקה בארץ... אני חי מעל לעשר שנים בפנמה אליה היגעתי לאחר שעליתי ארצה ועשיתי צבא. ובהזדמנות זו רואה לציין עוד נתון אחרון על עצמ ומצבי. אינני איש עשיר וגם לא בינוני, אני חי בתנאים כלכליים לא קלים. רוצה לומר כי אינני כותב את המכתב הזה על שובע ואינני נמצא על אי שקט עם כוס תה ביד...
היכרתי אותך כבוד הרב. זה היה אם זכרוני לא מטעיני בשנת השמונים בשנה הראשונה לעלייתי ארצה. זה היה באסיפת עולים במרכז עולים חדשים ביבנה, נאמת אז חמש או עשר דקות באולם שהצטופפו בו כמה עשרות עולים חדשים ואני בתוכם. היית אז עם הגלימה המכובדת שלך ורק כשחזרנו הביתה הבנתי, כי פגשנו למעשה את "החכם" הגדול מכולם בישראל, את הראשון לציון. אני זוכר היטב את הרגשת הפיספוס כששמעתי את זאת – איך לא התאמצתי לשבת בשורה הראשונה... קולך, אז, היה נמוך אך חזק.
למיותר לציין כי שמעתי מאז עליך, על ההצהרות שלך בתקשורת, על הנזיפות שהענקת לכל המי ומי כמו למיודענו יוסי שריד... הפעם השנייה שנתקלתי בדמותך ממש כבמעמד אישי, היתה באינטרנט. זה היה לפני כשבועיים כאשר גלשתי ברשת והיגעתי לאתר תחנת הרדיו הדתית: רדיו 2000. ישנו מפעל מבורך באתר החרדי הזה תחת הכותרת: "והיו עיניך נשואות”, ראיתי ושמעתי שם כמה מהדרשות שלך, ישבתי מולך ממש על המרקע כאחד על אחד, דבר שלא היה מתאפשר פעם; נפלאות הטכנולוגיה.
אותו האתר "רדיו 2000” הציע עוד דף שניקרא: "שאגת אריה". במקום הזה התעכבתי ושמעתי את כל מה שיש לו: שמעתי את העיתונאי אמנון דנקנר, את עו"ד יורם שפטל, שמעתי עוד עורך דין אחר ועוד פרופסור מאחת האוניברסיטאות, וגם שמעתי וראיתי הקדמה של הרב אורי זוהר, בה הודיע לקהל הגולשים כי באמצעות הדף הזה ובכל הנוגע לפרשת דרעי "אנו ניתן לכם לשמוע דווקא את הקול החילוני”.
כולם, כל הקולות שנשמעו באתר היו כמצופה בעד איש ש"ס אריה דרעי ונגד העוולה שנעשתה לו ע"י מערכת המשפט והפרקליטות. הם דיברו שמה נגד המדינה- לאו דווקא נגד מוסד הפרקליטות או המשפטים, כל המדינה לדידם עשתה יד אחת כנגד איש התורה דרעי. אלו היו דברים חד משמעים, מחרידים, כן מחרידים, זה המונח התקין שניתן לתאר בו את הנאומים המלהיבים, שנילוו בעצקות הניגרות מתוך גרונות חנוקים של קהל רב.
כבוד הרב, וגם אם לא הייתי נכנס לאתר הזה ושומע את הקולות הברורים והמחרידים, הרי שמעתי גם ידעתי על המחלוקת הקשה השוררת בעם סביב העניין הזה. הקול הדתי והברור נגד הקול החילוני הברור. לציין כי הקול החילוני לא היה פחות חזק וברור, אותו ייצגו שופטים בישראל לא רק התיקשורת; מדינת ישראל ייצגה את הקול הזה. ולי ולשכמותי מהצד לא נותר אלא לבחור בין צד זה לצד זה. פשוט היה עלי להפעיל את ההגיון ולראות על איזה צד ללכת.
נוח לי ללכת אחר הצד הרשמי ולהגיד שמדובר בשופטים בישראל, בראיות משפטיות מוחשיות, במערכת משפט של מדינה דמוקרטית. ולהגיד את האמת גם נוח לי ללכת אחר הצד הדתי ללא היסוס, ישנו שם ציבור דתי המאמין באלוהים, ישנם שם רבנים, רבני הדור ומועצת החכמים, ישנו שם אפילו ייצוג קטן של הקשת החילונית.
ומה הבעיה איפוא, פשוט יש להפעיל את ההגיון וללכת לכאן או לכאן. ויתרה מזו, עומדת לרשותי אף האופציה לא להביע שום דעה ושום עמדה; מי אמר שחייבים להביע עמדה בכל דבר! וזאת האמת כבוד הרב וכך כפשוטו נהגתי, בחרתי באופציה האחרונה ולא הבעתי דעה לא לכאן ולא לכאן. כך נהגתי מאז שהכרתי את הנושא ומאז שהייתי בארץ, לא ראיתי את עצמי מחוייב לדעה זו או אחרת מה עוד ואינני בקיא בסוד העניינים והראיות, והרי יותר גדולים ממני עוסקים בנידון ומי אני שאחלוק על דעתו של שופט בישראל, או חלילה על דעתו של רב בישראל; קטונתי.
עד שהיגעתי לאתר הזה כבוד הרב, רדיו 2000. והיו עיניך נשואות. ושאגת אריה... ולפתע פיתאום פרץ לו מהדיסק הקשוח בראשי קובץ אחד שהיה רדום מלפני עשרות השנים... קובץ שהייתי מהמר שכבר נשכח ונעלם. קובץ שבשמחה ובששון הייתי שם עם הנשכחים אילו הדבר תלוי בי.
נגעתי לעיל בחלק ניכר מתוכן הקובץ הזה. המקרה שנתקלתי בו בילדותי בחלב עם בנו של הרב שהלך להיבחן בשבת, כאשר כל העניין הושתק ועומעם פן ייפגע כבודו של הרב. ואכן זה לא היה ביג דיל בפרספקטיבה קיומית של אז והיום, אך הסיפור הזה השאיר בי צלקת שאינה מכאיבה אך מכוערת ומעבירה בי חלחלה כל אימת ונזכר במקרה... מין תחושת מיאוס שאעדיף לוותר עליה ואעדיף כל דבר תחתיה אם הדבר תלוי בי.
הספק כבוד הרב, הספק הוא האשם בכל. הוא האויב של כל מערכות האדם זאת כי הוא מבלבל לו את אותן המערכות ומחבל בהן מבלי שיורגש בקיומו. קשה להגדיר אותו וקשה להצביע עליו. הספק הוא האויב מס' 1 של כל אדם באשר הוא אדם.
האם אסור מאוד לחלל את השבת או מעט אסור לחללו אם מדובר בחתיכת עתיד שניתן להציל ע"י השימוש בעט רק לשעה אחת בשבת. כך אני רוצה לנסח את השאלה ויודע כי הניסוח הזה תמוה ורחוק מחשיבה הגיונית ומסודרת, אך זו דרכי להדביק את מה שמתחולל בראשי ישירות אל הדף הזה. זו דרכי להסביר עד כמה הספק אויב הוא וסרטני.
הוצאתי מהדיסק הקשוח לעיל עוד חומר המדבר על תכונת הענווה של הרב הראשי של חלב- שהיתה ממנו והלאה... ושאלה לי בנידון: מה היא בדיוק הענווה האם היא כדור שלוקחים אותו לפני האוכל או אחריו? או אולי לוקחים יחד עם האוכל שיהיה לכדור אפקט טוב יותר. יכלתי כבוד הרב לחיות עם השאלות האלה ואחרות, ולהחזיק מעמד לאורך ימים ושנים מבלי שהשאלות הללו יערערו את אמונתי. עובדה היא כי עודני מאמין באלוהים באמונה שלמה וכל השאלות והספקות שנותרו פתוחים בתת המודע שלי אינם משפיעים על אמונתי כהיא זו. הספקות וככל הנראה אינם קשורים ישירות באמונה, כי חבויים הם אי-שם בתת המודע ואינם יוצאים לאוויר העולם באופן תדיר, ועל כן ניתן לכל הדעות לחיות איתם. הייתי רוצה לעבור ללא שום קשר ישיר אל שאלה שמנקרת לי בראש: האם לבורא היה ספק באמונת אברהם אבינו בקיומו? וכי למה שיתעורר הספק הזה? יתרה מזו – למה להעיר את הספק הזה! האם אנו נמצאים בעיצומו של משחק פרובוקציה?
ואני מגיע בדרך הברירה הטבעית למסקנה הנדרשת. ברי כי הקב"ה הכיר באמונתו של אברהם אבינו כי הרי הוא נגלה אליו, אבל הוא ביקש להצביע בניסיון ההוא על דרגת האמונה הזו מאחד עד עשר. הוא ביקש לערוך בדיקה ולהגיע לתוצאה מספרית, וזה מה שמסביר את מה שהזכרתי לעיל- מדוע לא ערך את הבדיקה מעכשיו לעכשיו או מהיום להיום. וכי ביקש הקב"ה להתעלל חלילה באברהם אבינו ולייסרו קצת לפני הניסוי?!
חלילה וחס. הקב"ה ביקש לערוך ניסוי רחב ביותר ולהגיע לתוצאה מדויקת מספרית שללא כל ספק מוכרת היא להקב"ה, אך ביקש ע"י ניסוי העקדה לפרוש אותה לפנינו כנתון מספרי, אחרת אין שום בסיס הגיוני לעריכת הניסוי מתחילתו ועד סופו על כל הבטיו וזוויות הראיה שלו. וכאן כבוד הרב, אני מגיע ל"קשר" שחששתי לאבדו: שטח הניסוי שאנו עומדים עליו היום בשנת האלפיים ואחד, הוא הרבה יותר רחב והרבה יותר נוקשה מזה שעמד עליו אברהם אבינו בזמנו. אילו היו אז ספקות שריחפו באוויר ועליהם רק עליהם עמד אברהם אבינו למבחן, הרי הספקות ושטח הניסוי גדלו היום בשנות האלפיים לאין ערוך.
לציין כי הספקות הם מעשה ידי האדם, ולמעשה יש לאדם את מלוא השליטה על הספקות האלה כי הרי הם מעשי ידיו. הספקות ובעצם אינם עוסקים במהות האמונה וביסודה, ניתן כן להגדירם כעלוקות וכטפילים הנוגסים באמונה אך בשום פנים לא ניתן לייחס להם חשיבות של חיה מסוכנת הטורפת את האמונה... עוד לא ראיתי את האמונה שמתה מעלוקות שנטפלו אליה, אבל כן ביכולתן להשפיע על איכות האמונה ויש מי שטוען כי אין טעם לאמונה ללא איכות.
אני חושב כבוד הרב כי ישנה השפעה של הספקות על האנשים, על כל האנשים ובמיוחד על אלה בעלי האופי החלש. הספק כעלוקה אינו הורג אך ביכולתו לייאש את האדם ולהמאיס עליו את החיים, להפוך אותו לאיש אפאטי אדיש שלא איכפת לו כלום ולא משנה לו כלום, כל מבוקשו מסתכם בלהמשיך איכשהו את החיים ולגמור אותם מתישהו. אדם מיואש ואפאטי אינו מתעמק בשום שאלה ותכונת הסקרנות ממנו והלאה... בשביל מה להתעמק- הוא תוהה עם עצמו, ועל מה? שום דבר אינו שווה את המאמץ- קובע נחרצות, יש בי את האמונה באלוהים וזה מספיק ויותר.
ניתן להניח כי האדם יכול לחיות עם עלוקות הספק ולשאת אותן על בשרו כל החיים מבלי לאבד צלם אנוש. הוא ימות והן עוד דבוקות בו ומלוות אותו עד הקבר. הוא יעביר אותן כפי שהן לילדיו וילדיו יעבירו אותן הלאה... מכאן אני מסיק כבוד הרב כי העלוקות הן סרטניות, הספקות הם תאים סרטניים שמתרבים לאט בנשמת האדם מבלי להרגיש בריבויים. הם לא פוגעים ישירות באמונה ודווקא זה מקור כוחם- לא ניתן לאתר את פגיעתם הישירה כטיל הפוגע במטרה, הגם ופגיעתם פגיעת טיל רצחני לטווח הארוך ולדורי דורות.
בזמננו כבוד הרב, בשנות האלפיים, קל מהעבר להאמין בבורא עולם למרות תכונת ההפקר שהשתלטה על הדור והעניקה לו את הגושפנקא לפריקת העול... ועל-אף זאת, ודווקא היום קל יותר להאמין.
המדע עשוי היום כבוד הרב להיות משענת לאמונה. אם נשתמש במונח האמונתי "חיזוק"- הרי המדע יכול היום לשמש כחיזוק לאמונה וחיזוק מזן טוב. המדע, מטבעו, נוגע ישירות ביחידה שיש לאדם שליטה מלאה עליה ומתקשר עימה ללא שום תיווך, יש למדע דלת פתוחה אצל כל אדם בעל שיקול-דעת רציונלי. ההוכחה לזאת אינה טמונה בפרופסורים שמאמינים באלוהים גם לא באנשי הרוח שחזרו בתשובה, ההוכחה נמצאת בעולם הרחב, בעולם כולו. אינני היסטוריון ולא סטטיסטיקאי, אך בטוח אני כי מספרם היחסי של המאמינים כיום בדורנו עולה לאין ערוך על מספר המאמינים בזמן אבותינו.
ולמען להוריד אי-אלו אי-הבנות אדגיש כי אינני מדבר רק על היהדות, אני מדבר על שכנינו הערבים, ואני מדבר על המטבע הדומיננטי בימינו- הוא הדולר שעל כל שטר ושטר חרוטה המימרה "מאמינים אנו באלוהים". אינני מתכוון לערוך כאן השוואה בנושא האמונה ומשמעותה הנוצרית או האסלאמית, אולם ובגדול מעל לחצי אוכלוסיית העולם מאמינה היום בבורא עולם. המימרה המתנוססת מעל השטרות של מטבע הדולר אינה סיסמה פוליטית בעלמא שמישהו החליט על כדאיותה, היא מתנוססת מעל אותו השטר מזה זמן רב.
בזמן הקדום כבוד הרב, לא היה לאבותינו את הפריבילגיה לראות תחת המיקרוסקופ את כדוריות הדם הלבנות כאשר נערכות סביב חיידק שחדר לגוף ללא רשות, וכיצד תוקפות אותו ולא נחות עד שמחסלות את אחרון החברים במשפחתו, ולאחר מכן ממשיכות לטייל בגוף כחייל העומד על משמרתו. ניתן להגיד היום בפה מלא כי למרות כל הדתות והאמונות הטפלות שצצו בעולם ולמרות השפעתן, האדם בשנות האלפיים חשוף יותר מאי פעם להבנת עוצמת הבריאה, ולבטח מעל ומעבר לזמן אבותינו.
האדם הגיע לחלל, לירח ולמאדים ועוד יגיע ליעדים הרבה יותר רחוקים ואטרקטיבים. הוא ראה את הכדור הכחול שלו מהחלל הרחוק, והצליח לחשב ולהבין כי אם הכדור הזה היה קצת יותר רחוק או קרוב מהשמש- לא היה ניתן לחיות עליו. ולמעשה רק במיקום המדוד הזה ורק באטמוספרה המדויקת הזו ורק עם אלפי תנאים אחרים המצטרפים למיקום ולאטמוספרה ולכמות המים המדויקת ולשיעור המדוד של החמצן והחנקן והפחמן... – רק אז ניתן לחיות על כדור הארץ, ולסדר המפליא הזה האדם נחשף היום יותר מאי-פעם. לציין כי לצד עיצום החשיפה לבריאה נשמעים גם קולות שמנסים להסביר את מקור הבריאה ע"י הבנת הדינמיקה שלה – כתורת האיבולוציה שעומדת על הדינמיקה של התפתחות החי ומנסה לטעון כי יש בהבנת הדינמיקה הזו בשביל לעמוד על מקור הבריאה- ולא היא; ההבחנה בדינמיקה והבנתה אינן מצביעות על מקור הבריאה, הן מצביעות, וטוב שכך, על הבנת הדינמיקה ותו לא. ובכל אופן, קולות אלו הולכים ונחלשים עם הזמן כי בסופו של דבר, ההגיון, וככל הנראה הולך ומתפתח בצמוד להתפתחות האדם.
כבוד הרב, ולצד החשיפה לעוצמת הבריאה שמקורה בעומק החקירה אליה הגיע האדם בעידן שלנו- ולצורך העניין אקרא לתופעה מבורכת זו "החדירה לעומק", התפתחה לידה עוד תופעה המנוגדת לה בתכלית הניגוד, וגם לה אקרא בשם "תופעת הקלילות". הכל בימינו קליל ודליל וזה אחד המאפיינים של דורנו. היום כל דבר צריך להיות מהיר וקליל- אחרת הוא נדחה על-ידינו בשאט נפש! אפילו השירים צריכים להיות קלילים וקצרים, שיר שעובר את מחסום החמש דקות גורלו נחרץ... אינני יודע אם שמעת פעם על מושג "הפופ / הרוק" שהיום זו המוזיקה המובילה בעולם, וגם אוהדי המוזיקה הזו יודו כי הקלילות היא המאפיין של סוג הזמר הזה. אפילו הכסף מתאפיין היום בקלילות, קל היום להגיע לכסף וקל יותר לבזבז אותו. אף היחסים בינו לבינה מתאפיינים בקלילות... הקלות שמאפיינת את ההחלטה – להתיידד, להתחתן, להתגרש... הכל הולך מהיר וקליל, יש היום המונח "אוכל מהיר" והוא הוא השולט בעולם כבוד הרב.
חכמים ממני הבחינו זה מכבר בתופעת הקלילות הזו שמאפיינת את הדור, וראו בה כסמל להתפוררות הדור ולתהום התרבותי אליו הידרדרנו. וגם חז"ל הבחינו בתופעה הזו וראו בה האחראית לשקע התהומי באמונה הנותן את אותותיו בעם היהודי, והתפוררות היהדות היא אחת מסימני הדרך של השקע הזה. ואם נתמקד במונח המטריד "התפוררות היהדות", הרי בתוכו טמונה תכונת ההתבוללות שחז"ל הצביעו עליה דרך החריץ של המונח הזה, לאמר כי "העדר האמונה" הוא מקור התפוררות היהדות, שהביאה בדרכה שלה להתבוללות בעמנו הקטן ממילא אשר הולך ומתקווץ ומצטמצם בגלל תכונת ההתבוללות הדוהרת בימינו כסוס ללא רסן.
אני טוען כבוד הרב, כי אנו מדחיקים ביוזמתנו את האחראי האמיתי לתופעת ההתבוללות – אם תרצה להתפוררות היהדות, כאשר מבוקשינו להדוף את האחריות זו מתודעתנו, להשליכה על "העדר האמונה" ולהציגה כזו כמצג שווא.
לא העדר האמונה כבוד הרב; הספק הוא האחראי האמיתי להתפוררות ולהתבוללות, ומבוקשינו להדוף אותו מתודעתנו ולהשליכו על כל גורם אחר רק לא עלינו, כי אנו אנו האחראים ליצירת הספק ואין ברצוננו שהרבב ידבק בנו.
אינני מכיר יהודי שאיננו חפץ ביהדותו או איננו גאה בה, וזה כולל היהדות החילונית שהשמיטה מעליה את עול המצוות- כולל המצוות הבסיסיות ביותר כמו ברית מילה או קבורה יהודית... ואף יהודים אלה מגלים את התחושה שמושכת אותם פנימה אל תוך העם הזה, ולא רק שאינם מתנגדים לה כי אם מתמסרים אליה כחוויה מבורכת וחמה. לציין כי תכונת המשיכה אל תוך היהדות מוסיפה ללוותם עד להיתקלות הראשונה בזרם בלתי צפוי המושכם בכוח לכיוון ההפוך – דווקא אל מחוץ למעגל היהודי שלא מכבר חשו את החום שלו והיה לביתם. דוגמה אופיינית להיתקלות מוזרה כזו היא של היהודי החילוני המבקש לגייר את האדם שאהב וברצונו לחלוק עימו את חייו.
דווקא בזו הצומת ונקודת הזמן מגיחה במלוא עוצמתה זיקת היהודי החילוני ליהדותו, והוא מבקש להתיישר עם העובדה הזו ואף להוציאה מהכוח אל הפועל על-ידי גיור את מי שעתידה להיות שותפתו לחיים, וכוונתו הכנה היא לא להתנתק מביתו היהודי, ולהקים כן בית יהודי עם אימא יהודיה וילדים יהודים. אולם דווקא בנקודה זו כאשר היהודי הזה זורק את עצמו אל זרועות היהדות ומצפה שתפתח את ידיה לחבקו, דווקא ברגע אינטימי זה היהדות עושה כל לאל ידה בשביל להדוף אותו מעליה, כפרסונה בלתי רצוי שמערימים עליו קשיים בכדי שיבין כי מקומו לא עימנו. הדרישה החד משמעית מהיהודי החילוני לעבור עם אהובתו לאורח חיים דתי חרדי ובאופן מיידי ללא שום תקופת מעבר- אחרת אין תוקף לגיור אהובתו, דרישה זו היא תביעה שמשמעותה אחת: לך מעלינו כי מקומך אינו עימנו. באופן הזה מקבל החילוני את ההקפדה ההלכתית הנלווית בהכלמה וביזוי ניכרים ובולטים, כאשר המשגיח נכנס אל ביתו ללא רשות גם בשעות הלא רגילות לבדוק אם המקרר מכיל חומרים בלתי כשרים. אני חי בפנמה ואת ההליך הזה על כל פרטיו ראיתי במו עיני אצל ידידים אשר עברו את הפרצדורה האורתודוקסית לגיור ובעגה שלהם- את שבעת מדורי גהינום ולא צלחו אותה, או אז הלכו בשארית יהדותם- אם נכון הביטוי ישירות אל זרועות הרפורמים, אל מיאמי. רוצה לומר כי הלכו ברגליים נכות אל מחוץ לבית היהודי- אל מעוז ההתבוללות. גאוות היהודי החילוני הזה ביהדותו- תהפוך בין לילה לגעגוע ולא סתם געגוע כי אם לתשוקה שאבד עליה הכלח.
מוצא נכון להדגיש כי אינני מנסה להביע בזאת את דעתי ואת מורת רוחי מתהליך הגיור האורתודוכסי, כן אני מנסה לבחון את מוטיב הספק כאשר משתלט על נפש היהודי וגוזל ממנו כל חלקה טובה שהיתה לו ביהדות. היהודי החילוני שלא צלח עם בחירת ליבו את הגיור האורתודוקסי- יהודי זה לא ייצא עם המסקנה שעל פניה מתבקשת כי עצם התהליך קשה במהותו- כי אם יצא עם ספק אחד גדול: וכי מדוע דחתה אותי היהדות למרות רצוני הגלוי והכנה בבית יהודי כנוסח הבית שגדלתי בו. והרי רק אתמול הייתי יהודי בן יהודי ואף אחד לא הטיל ספק ביהדותי או הפריע לאמונתי שעימה חייתי בשלווה עם האלוהים שלי, ולפתע פיתאום כל מהותי-יהדותי עומדת בספק, ומבלי שום התראה מוקדמת כל הקיום היהודי שלי בסכנה ואף בני בשרי לא יהיה יהודי, יען לא צלחתי את שבעת מדורי גהינום ולא עמדתי בתנאי המשגיח המחמירים והמבזים בעליל. היהדות שחייתי עימה בשלום עד הלום- גם היא בסכנת הכחדה ועל שום מה.
השאלה שמעודה לא עמדה על הפרק, האם היהדות חשבה על מצוקת היהודי הזה? האם מי מאחיו נתן את דעתו עליו? האם ומלבד לראותו אשם בפשע ההתבוללות- מישהו ניסה לנעוץ מבט בתהליך התבוללותו? ואולם, כבוד הרב, כן אני מבין את מה שמתחולל בתוך היהודי הזה שנקלע לתהליך האל-חזור של ההתנתקות מהבית היהודי. אני מבין את מנגנון חשיבתו- את המכניזם המבלבל הזה הניזון מהספק שהוא הוא אותו מכניזם הפועל אצל חתך גדול בעם היהודי, אצל החילוניים והמסורתיים ואף אצל חלק לא מבוטל מהדתיים. ההבדל הוא שאצל מיודעינו המככב במדגם הגיור- מכניזם הספק ובמקרה הותנע אצלו בגלל סיטואציה טכנית בלתי צפויה שנקלע אליה, ואצל האחרים- כל היתר: המכניזם הזה קיים אך רדום. אני כותב את זאת וליבי רועד אך ידי יציבה!
חושש אני כבוד הרב שהינני מדבר על תופעה הטמועה בחתך משמעותי מהעם היהודי, חתך המתקרב לספרות האחרונות של מאת האחוזים! אני מדבר על היהדות כבוד הרב, על בעיה יהודית מוחשית- לא דמיונית. אני מתאר תופעה שהגיעה לשיאה בימינו ומתחוללת כאן ועכשיו, אין לאף אחד שליטה על התופעה הזו ואין לנו מושג מה הם ממדיה, מהו מקורה ולאן היא חותרת!
העלוקות כבוד הרב, אני מדבר על עלוקות הספק הנדבקות כתולעת בנפש האדם ויש להן את כל הזמן שבעולם למצוץ את דמו עד הטיפה האחרונה; הן לא נחות עד ללוות את האדם לפתח קברו. אני מדבר על תופעה סמויה ורחבה ביותר של הדחקת הספק והדיפתו מהתודעה, ולמעשה אני מצביע על מנגנון אנושי של הדחקת הספק והכחשת קיומו והשאלה איך עובד המנגנון הזה:
החוליה הראשונה במנגנון הזה נוצרת כאשר מקבל האדם מסר מסוים לא ברור, והמוח קולט את המסר המעומעם ומסווגו ככל יתר המסרים לפי רמת חשיבותו. כלומר המוח מאחסן את המסר הפתוח באחת התיקיות השייכות לנושאים הבלתי פתורים שיש עוד לעבוד עליהם בשביל להבהיר אותם. המעניין הוא שאין לתודעה האנושית שליטה על תיקיות מהסוג הזה, כלומר אינני יכול להחליט על מחיקת תיק כזה או אחר מהרשת המוחית בתואנה כי אין לי כוונה ורצון לעסוק בו בעתיד, או כי אין בידי יכולת לפתור אותו... ואף אם אתעלם מתיקים כאלה- המוח ימשיך לאחסן אותם קובץ מעל קובץ, ואני מדבר על הקבצים הלא פתורים, הפתוחים, שצריך עוד לעבוד עליהם ולהבהיר אותם כי הספק אופף אותם.
וכך ממשיכות התיקיות הללו להיערם במוח, עד שקבצים אלו מגיעים לכמות כזו שהאדם כבר "משלים" עם אי- יכולתו להתמודד איתם כי אין באפשרותו לעמוד על כולם ולפתור אותם, או אז הוא מקבל את הליקוי הזה בהבנה וכמעט ביראת כבוד. זו למעשה נקודת "האל-חזור" שמסמלת את היאוש הכולל בו פוגש האדם פנים אל פנים, והחל מרגע זה והלאה האדם מפגין אדישות כלפי הכל וניכר בו וכאילו נתלש ממציאות זרה ומוזרה שאין לו חלק בה. כאן בנקודת "האל-חזור" האדם מפסיק להתעניין, לברר ולשאול שאלות, זאת על אף ובעברו הלא רחוק הקדיש מחשבה לנושאים מעין אלו וניסה להתייחס ולגלות בהם עניין, אולם ובהגיעו לנקודה הזו כאשר קבצי הספקות פתוחים למשעי ונערמים- המוח פוטר אותו ממשימת הבירור וכאילו מבקש להגן על עצמו לבל יתפרק. המעניין בתהליך הזה הוא כי גם בהגיענו אל נקודת "האל-חזור" – מוחנו לא מפסיק לרגע לאסוף עוד ועוד קבצים הדורשים בירור, והוא ממשיך לאחסן ובסדר מפליא עוד ועוד שאלות פתוחות שהספק אופף אותן. מדוע ומה ההגיון... גם זו שאלה פתוחה.
לנקודת "האל-חזור" זו יכול להגיע האדם בכל גיל ומצב, וגם בגיל הניעורים הוא עשוי להגיע אליה- תלוי בשיעור הספקות אליהם נחשף ובכמות הקבצים שנערמו במוחו. לציין, כבוד הרב, כי על אף ונקודת האל-חזור התמקמה על אי של ספקות, אולם אין לאי הזה קשר ישיר לאמונה הבסיסית הגולמית. כלומר גם המאמין בבורא יתברך עשוי לעמוד חסר אונים מול הקבצים הפתוחים שהספק אופף אותם, ולהפגין את האדישות שלו כלפי הנושאים העוסקים ביהדות בכלל או בקיום הבורא בפרט. הוא יביע את אמונתו באלוהים אך בד בבד יאמר לנו בפה מלא: נא אל תלחצו אותי לקיר ואל תשאלו מעבר לאמונתי זו מאומה...
אני יכול להניח כי השם יתברך ביקש במבחן העקדה להביא את אברהם אבינו אל הנקודה של שיא הספקות- זו שקראתי לה "נקודת האל-חזור" ודווקא שם להעמיד אותו למבחן: האם אברהם יחזור מהנקודה הזו או לא. האם הוא ייעצר בנקודה המסמלת כהיא זו את שפל המדרגה שאדם עלול להיקלע אליה, או שמא ישתחרר ממנה ויעפיל הלאה אל עבר המציאות. אין ספק כבוד הרב, שאף אם אברהם אבינו לא היה עובר את המבחן הקשה – חזקתו על האמונה כהיא זו לא היתה נשללת ממנו; ללמדך כי אפילו אברהם אבינו עמד מול נקודת האל-חזור היכן שהקבצים הפתוחים מצטברים, ובניגוד לטבע האנושי התמודד עם הקבצים הללו והעפיל הלאה.
ברור איפוא כבוד הרב, מדוע כה חשוב לצמצם את קבצי הספקות- לא להרבותם. ברור כי ספק אחד שקהילה שלמה נחשפת אליו – נזקו בל ישוער לעומת הספק האישי שגם הוא פוגע ומשחית. המקרה שנזכרתי בו מילדותי בחלב של בן הרב שנבחן בשבת- והעניין הושתק ועומעם... מקרה זה הוא דוגמה יפה לספק ציבורי אשר נזקו מחלחל לנפשות ומותיר בהן את צלקתו בכל הזמנים- לא רק בזמן שקרה. בילדותי עוד, ובהשראת הרב הראשי של חלב, נתקלתי בעוד ספק קטן אך מהותי על הענווה והקשר שלה ליהדות, "האם היא כדור שלוקחים לפני האוכל או אחריו?"- אין ויכוח כבוד הרב שגם הספק הזה הוא של חלקת הכלל והנזק שלו ניכר בכל מי שנחשף אליו, גם הצלקת שלו ניתנת לזיהוי בדרגות שונות ובכל הדורות.
עדה שלמה של יהודים כבוד הרב, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, צברים ועולים, מאמינים וקטני-אמונה, עדה שלמה של יהודים כשרים נחשפה לספק הטמון בפרשת דרעי. עם שלם נחשף לספק המוצק הזה ומאיים לעשות בו שפטים עוד באותו הדור ולאורך כל הדורות. אני מזמין אותך כבוד הרב לזכות ולצמצם את הנזק של הספק הזה עוד בדורך; מה טוב אם תכרות את ראשו.
אני מאמין באמונה שלמה כבוד הרב שהתורה ידעה כי פרשת דרעי בוא תבוא ועוד כהנה וכהנה פרשות המסובכות ממנה. אני מאמין באמונה שלמה, ולא רק לצורך העניין, כי אומנם אנו נמצאים בסרט כתוב מראש עם תסריט מוכן ומוגמר, אך ניתנה לנו הזכות להתפרץ לכל קטע בתסריט ולשנות בו כראות עינינו. שינוי כזה שעליו החלטנו מרצוננו החופשי, יגרום לכניסתנו לסרט אחר שיכול להיות איכותי יותר או פחות, הדבר תלוי רק בנו. וגם בסרט השני התסריט שוב מוכן ומזומן וגם כאן אנו חופשיים להתפרץ בכל שלב ולשנות. אנו חופשיים בהחלטותינו שאין להם סוף, גם אין סוף לשינויים ולתסריטים. כאן נולד כבוד הרב עקרון העל של הדמוקרטיה שקבוצה אנושית טענה עליו בעלות מימים ימימה.
מכאן, אני מבין את הנדיבות הבלתי מוגבלת של הבורא כלפי האדם שאיפשר לו לשנות ולהשתנות מכל מקום ובכל מצב. ואף אם נמצא בתחתית שום דבר לא אבוד; וזה טוב ונדיב גם מעניק תיקווה, ואולי זה מסביר את העובדה התמוהה מדוע לא מפסיק מוחינו לתייק שאלות וקבצים פתוחים, אף על פי שמגיע לנקודת האל-חזור בה מפסיק האדם להתייחס לשאלות אלה, ומשדר מכאן ואילך רק מצוקה ואדישות.
אני מגיע בדיעבד למסקנה כי ניתן לפתוח כל קובץ אף את האפל ביותר ולפענח אותו. המונח "אפל", להשקפתי, אינו דבר רע או רע עד מאוד כי אם דבר שמזמין ספקות. זה דבר בלתי ברור בעליל שיכול להיות טוב או רע, מיסודו או בכוונותיו, אולם כל עוד והספקות סובבים אותו ימשיך להיות אפל ובלתי רצוי עד שיוסרו הספקות סביבו, או אז ורק אז ניתן לעמוד על ערכיו ולכנותו בשם אם זה טוב או רע.
אני מזמין אותך כבוד הרב לפתוח את כל הנושאים שהספקות מרחפים סביבם, ולצמצם את נזקיהם עוד בדורנו באופן שלא יחמקו אל הדורות הבאים ויזיקו גם להם; זו בעינה המצווה החשובה והנעלה של ביעור ספק; אינני בטוח אם חשיבותה יורדת ממצוות ביעור חמץ. אני מזמין אותך כבוד הרב לכתוב תסריט נקי מרבב הספקות והעלוקות, ולהזמין את רבבות ישראל להכנס לסרט החדש הזה, אולי ימצאו בו עניין, ההחלטה בידיהם ותפקידך כרב הוא להעמיד להם תסריט תקני באופן שיוכלו להתפרץ אליו ולשנותו לטוב או לרע- זהו העיקרון הדמוקרטי שהשם יתברך פתח את צירו לפנינו, ועליך כרב מוטלת המשימה לתחזק את הציר הזה ולנקותו מכל רבב.
הבעיה היא לא האמונה כבוד הרב, רוב העולם כבר מאמין באלוהים וזו תופעה מבורכת ודווקא הולכת ומתפשטת. הבעיה היא לא המיקווה ולא חילול שבת ולא הטלוויזיות או התיקשורת, התועבה לא באה משם; זו הטעות האופטית של עצב הראייה שלנו. הבעיה האמיתית היא השקר כבוד הרב, השקר העצמי שמקיף אותנו מכל עבר. התורה ידעה כי זו היא המחלה שעתידים אנו לסבול ממנה לדורי דורות, ועל-כן הקדימה תרופה למכה ולימדה אותנו כיצד לא לשקר. היא נתנה לנו דוגמא ועוד דוגמה וכמעט פגעה באינטלגנציה שלנו, אך היא ידעה עם מי יש לה עסק; עם קשה עורף אנחנו.
הטרגדיה שלנו היא כי שידלנו את האדם לרצח וגם הבאנו אותו ביוזמתנו אל זירת הפשע. העמדנו אותו בעמדת הרצח, שמנו אקדח טעון בידו ואף לימדנו אותו להשתמש בו במיומנות. או אז ולאחר שנודע לנו על מעשה הרצח הנתעב שעשה, היטלנו עליו גזר דין מוות וביערנו הרע מקירבנו במצח נחושה ובקור רוח מקפיא.
בפסקה לעיל ציינתי כי "השקר העצמי מקיף אותנו מכל עבר" ובזאת הצבעתי ולמעשה על "גול עצמי" שהכנסנו לשער שלנו. ברשותך כבוד הרב אבאיר את כוונתי בדוגמה חיה:
אתמול יום שני (להזכירכם כי המכתב נכתב לפני 14 שנה...) קראתי את כתבת השער של 7 ימים שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות, יום שישי ה-11 במאי 2001. זו היתה כתבה ארוכה מעל לעשרה עמודים על בחור אחד ושמו גלעד.
גלעד, חייל בצה"ל, כיום הוא אזרח, במונולוג עצמי על תקופת שהותו בהר הקללות "הבופור" בלבנון. הוא גולל את סיפור שרותו הצבאי כאשר שהה עם הצוות שלו בבופור, עד כמה היה קשה... גלעד עימת את הקוראים עם דברים אנושיים גרידא ועם רגשות גלם בלתי מזוקקים אך מיד ראשונה. הוא איבד חבר ועוד חבר ועוד אחד שהלכה לו היד בנוכחותו, פשוט נותקה ממקומה. הוא ציין את המשפט הבא: "אני בן עשרים ואחד, תפסתי גופה של חבר בין ידיי בלי הראש כי הראש עף ממקומו ולא מצאנו אותו, ואני חושב שבסופו של דבר אני לא החייל היחיד בן עשרים ואחד בצה"ל שתופס בין ידיו גופה של חבר בלי ראש". גלעד הוא בחור יהודי לאימא יהודיה. ושוב אחזור ואשנן את המשפט האחרון שבעים פעם: גלעד הוא יהודי כשר.
והשאלה כיצד יתמודד גלעד עם העלוקות והספקות שהחברה במו ידיה מזמנת אותם אליו ומדביקה אותם לנשמתו. מתי הגלעד שלנו יגיע אל נקודת ה"אל-חזור", אם זכורה לך כבוד הרב, היא נקודת ההשלמה והאדישות, היא העלוקה שנדבקת בנשמה ומלווה אותה עד הקבר.
ספק מס' אחד: הנטל רק עלי והחרדים מנצלים את עובדת היותי יהודי שמשתתף במאמץ המלחמתי נגד כוחות האויב.
מה עושים היום גדולי התורה להסרת הספק מהבחור הזה כבוד הרב. איזה דין וחשבון יתנו ובבוא היום, בפני בורא עולם, לגבי הבחור היהודי הזה גלעד? ונא לדייק כי הדין וחשבון שעתידים לתת בפני בורא עולם, אינו נוגע בשאלת הנטל של גלעד ולמה נשא בו לבד; הדין וחשבון נוגע בשאלת הספקות שהתפתחו לתאים סרטניים בגלעד, ומה גדולי הדור עשו להסרתם.
הבעיה כבוד הרב, כי גלעד כבר לא שואל את השאלה הזאת. חיפשתי בכל עשרת העמודים של המונולוג שאלה כזאת, דהיינו למה אני כן והחרדים לא - ולא מצאתי. ובעצם מצאתי שאלה אחרת שהציקה לו: מדוע הוא כן והג'ובניקים בקריה לא. הוא תוהה מדוע הוא נלחם והג'ובניקים בקריה שותים קפה.
מכאן אני מסיק, שהוא כבר הגיע אל נקודת האל-חזור. הוא לא ישאל שאלות ולא יתעניין בשום דבר. גלעד ולאחר השיחרור לא ילך להפגין מול ישיבה חרדית ויצעק במלוא גרונו: למה אני כן ואתם לא. ולאחר שישיל מעליו את המדים, הוא ייסע ישירות מהבקו"ם למזרח הרחוק לנקות את הראש. הוא כבר מקרה אבוד כבוד הרב.
אנא ממך כבוד הרב, הסר ממני אם בכוחך את עול הספק, ואני אעלה את אותה השאלה הכמוסה בתת המודע של גלעד ושכבר לא שואלים אותה מחמת ההתיישנות: מדוע יהודה הבחור החרדי לא ישתתף בנטל של ההגנה אם הוא חי באותה המדינה, אוכל מלחמה ושותה מהמים שלה?
ולזאת אוסיף את השאלה שאמורה "לענות" על אחותה: ואם יהודה, הבחור החרדי יתגייס לצבא, או אז מי יישא עליו את עול התורה והתלמוד?
ברור לי כבוד הרב כי התשובה הזו פותחת עוד ערוץ של ספק, כי הרי לא מדובר בשרות צבאי לכל החיים ולכל הגילאים. כולנו יודעים כבוד הרב, כולל גלעד ויהודה וגם עבדך וכבודו כי מדובר בשלוש שנים של שרות ואחריהם יכול יהודה לחזור ללימודיו התורניים. הספק שמא אווירת הצבא תשפיע על יהודה ותטה אותו מאורח חייה של תורה הוא אכן ספק חזק שמעמיד את ערכה של התורה בספק. אבוי לתורה, כבוד הרב, אם נועדה להתקיים רק באוהל התורה כאשר מחוצה לו קיומה חלילה יוטל בספק. אבוי לתורה אם רואים באוהלה ככלוב שבתוכו נושמים את אוויר התורה אך מחוצה לו דולף האוויר הזה. תורתנו תורת חיים כבוד הרב, ואוהלה מאהל על כל מרחב החיים הן בישיבה הן בצבא, והן ברחוב ובעבודה וגם בחיק המשפחה; זו בעינה תורתו של משה בן עמרם.
והרי לך כבוד הרב עוד דגימה מהספק הגס והממאיר הנטפל לנפש כעלוקה, נדבק ולא מרפה. הדגימה היא סביב השאלה האנושית הזו: ומה עם המוסר של פיקוח נפש.
הרי אם לא נגן על ביתנו, ואיני אומר מולדתנו שלא להתפס לוויכוח קטנוני, האויבים יבואו עלינו ויהרגו אותנו. אם כבודו מוצא איזושהי גוזמה במשפט האחרון - אני מזמינו ומפציר בו בכל ליבי לקרוא את הכתבה ב- 7 ימים על גלעד, שם נמצאת הפרכת הגוזמה. באותה הכתבה נזכר שמו של בחור בשם נועם ברנע שנהרג התפגר בשביל המוסר הזה של פיקוח נפש, ומעשה שהיה כך היה: נועם וגלעד קמו בבוקר יום אחד והלכו לאתר מוקשים שהאויב זרע בדרך אל הבופור. משימתם היתה לאתרם ולנטרלם אחרת עלולים חבריהם להתקל באחד המוקשים ולהתפוצץ, ועל-כן המשימה היתה של הצלת חיים ובלשונינו "פיקוח נפש”. ולמעשה שניהם ידעו כי סיכויים לצאת חיים מהמשימה, ומישהו צריך לעשותה, שואף לאפס, והם הלכו בידיעה ברורה וצלולה כי למות הוא סיכוי סביר. ואכן נועם מת- אם תרצה המזל לא שיחק לו, וגלעד שהיה במרחק של מטר ממנו, נשאר חי. זה היה רק לפני שנה, בשנה שעברה כבוד הרב.
השאלה שאין מנוס ממנה- היתכן והבעיה היא חילוניות הצבא? החיילות, ההפקרות... היתכן והבעיה היא החרדה לשלומם הנפשי והרוחני של החרדים, וכל מי שתורתו אמונתו חייב להיות בריא בנפשו ברוחו ובנשמתו? ויורשה לי לנסח את השאלה הבאה: הצבא הוא המרחב בו נאספים ונערכים בשביל להלחם באויב ולהגן על עצמנו מפניו, וממתי מתכננים את מרחב הלחימה? ממתי עורכים את מרחב הלחימה כך שיתאים לשלומנו הנפשי והרוחני? היה ולא התאים האם נפסיק להגן על עצמנו כי מרחב הלחימה אינו ערוך לבקשתנו, או שמא נפנה את האויב למרחב ערוך ומתאים יותר? ומה עם התורה שאמורה להתלוות אלינו לכל מקום ולפרוש את חסותה עלינו בכל מרחב החיים? האם מרחב הלחימה אינו חלק ממרחב החיים? ממתי בוחרים את מרחב הלחימה ואף את המחיה בשביל לתכנן ולערוך, האם לקחנו על עצמנו את עול התיכנון של העולם? האם לקחנו לעצמנו את תפקידו של בורא עולם?
בורא העולם הוא אחד ויחיד כבוד הרב והוא המתכנן הבלעדי של עולמו, קטונו אנו בלהתערב בתיכנון רחב הקף זה, ואל לנו להתכחש לאמת על שלוש רובדיה:
1. עלינו להגן על ביתנו, על ילדינו ומשפחתנו.
2. חובה זו מוטלת עלינו, שום אדם לא צריך לעשות את זאת במקומנו.
3. אין להשאיר ספק אודות האמת הזו, מחמת חילול שם השם.
כן כבוד הרב, יש להבהיר את האמת הזו ולזכך אותה ולו למען להסיר ספק מליבו של יהודי אחד, ולו למען הסרתו מליבם של שניים. נשתחווה לפניו ונאמר: אתה בורא העולם והמתכנן הבלעדי של העולם.