התורה נגד המדע - פרק יז

קוד: התורה נגד המדע - פרק יז בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (ט"ז)

מהמציאות הפיזיקלית עולה כי היצורים החיים ובכללם היצור האנושי- הם לא יותר מאוסף של עצמים דוממים ונבדלים שצופה מסוים קולט אותם אחת לאחת ובשינוי קל. ואם זו היא המציאות - מי הוא הצופה?

                            

                              יצורים אנושיים: אוסף של עצמים דוממים ונבדלים. [צילום: אלברט שבות]  

                                                                              -       -       -

 

מן הסיכום התמציתי שעולה מהתורה כפי שנוסח עד כה בעטי, מצטיירת המציאות כסדרה של תמונות מוחשיות שיונק מהן היצור החי את אפקט התנועה וההשתנות- היינו את תחושת החיים. וכך מצטיירת התמונה: 

כל יצור מהיצורים החיים ביקום ובכללם האדם, עומד בפינה מסויימת במרחב האינסופי וצופה ביקום, היינו קולט בחושיו תמונות דוממות של יקומים נפרדים כאשר כל תמונה ותמונה מייצגת יקום אינסופי ונבדל בשינוי קל. אותן התמונות הדוממות נגלות ברצף לנגד חושינו ויוצרות מראה וכאילו היקום הנצפה והעצמים שלו נעים ומשתנים. 

אני רוצה להדגיש ולהמחיש: בכל שניה ושניה אנו קולטים את מליארדי התמונות הנגלות ברצף לחושינו כאשר כל תמונה מגיחה במקום חברתה הנבדלת ומכילה את כל עצמי היקום שהיו בראשונה אך בשינוי קל, כי הרי כל תמונה נבדלת מייצגת במהותה יקום אינסופי ונבדל על כל העצמים שבו ומן הסתם- כל תכולת התמונה משתנה ללא הרף לנגד עינינו כולל כל היצורים-חיים הנכללים מטבעם בתמונה, כי הרי היצורים במהותם עצמים פיזיקלים הם לכל דבר ועיקר, ואם כן הכיצד תיתכן מציאותו של "צופה" המשתנה פיזיקלית ללא הרף יחד עם התמונה שצופה בה? 

תואר "הצופה" וכשמו ניתן למי שנמצא מחוץ למערכת שצופה בה. במקרה דנן כל "יצור" שצופה ביקום אמור להיות מחוצה לו, בעוד מדיוקן המציאות שלפנינו מצטיירת תמונה בה הצופה קולט את התמונות הנבדלות של היקום כאשר הוא בעצמו חלק מאותן התמונות, והכיצד איפוא יתכן "צופה" לא קבוע המשתנה ללא הרף עם התמונות שקולט אותן? והרי שוב- הוא אמור לעמוד במקום קבוע ומחוץ לתמונות הנבדלות הנקלטות על ידו. 

אם כן מהסיכום התמציתי של התורה כפי שנוסח בעטי ועל פי תבנית המציאות שעולה ממנו, מצטיירת תמונה בה היקום האינסופי אינו חדל לרגע מלהיווצר בחושי הצופה הקולטים את היקום ואת כל אשר בו תמונה תמונה, כל תמונה שונה מהשניה. אבל גם גופו של הצופה הוא חלק מהיקום- משמע שגם גוף הצופה על כל מערכותיו הפיזיקליות נמצא בכל תמונה ותמונה והוא משתנה קלות מאחת לשניה ואינו חדל לרגע מלהיווצר בכל תמונה שמגיחה ונקלטת יש מאין בחושי הצופה; ואם כן הצופה והנצפה נמצאים באותה התמונה – דבר שאינו מתקבל על הדעת. הכיצד יתכן שגופו של היצור החי-  מורכב מסדרה של עצמים נבדלים ודוממים? הכיצד יתכן שגופנו האנושי הוא חלק מסדרה אינסופית של עצמים דוממים? והרי אנו יצורים חיים לא דוממים! הכיצד יצפה היצור בסדרת תמונות דוממות המשקפות את המהות שלו? כיצד יעקוב אחר פס היצור של מהותו הוא? 

וכך עונה התורה: 

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  

בעצם גם התורה מספרת את סיפורה כמוני מהסוף להתחלה... תוכן התורה וכאמור הוא מידע מקצועי גרידא אודות המציאות הפיזיקלית של היקום, וכפי שציינתי כתובת המידע הזה הוא היצור בעל האינטלקט שיכול להיות כלי קיבול למידע זה. וכאשר כלי קיבול זה יכיל בפועל את מלוא המידע אודות תמונת המציאות העולה מן התורה- עתיד הוא לשאול את אותן השאלות: ואם זוהי המציאות- הכיצד יתכן כי האדם מנוי על סדרה אינסופית של עצמים דוממים, ובד בבד הוא במעמד של צופה באותה הסדרה שתמונותיה נקלטות בחושיו אחת לאחת וברצף? האבסורד בוקע מתמונת המציאות הזו... 

אשר על כן התורה מתחילה מסוף דעתו של האדם שתפס את תמונת המציאות העולה מתוכה, ופותחת בהתייחסות לתהייתו: 

בראשית: על המילה הזו נעמוד בהמשך.

ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בזאת מסתכמת התייחסות התורה לתהיית האדם, ונעמוד בהרחבה על זאת. 

בהמשך הפסוקים והפרקים ועד המילה האחרונה בחומש דברים- התורה תמשיך לעסוק באותו הנושא שסוכם בפסוק הפותח ותרד לפרטיו בשיטתיות. השיטה שמשמשת אותה בזאת היא לא השיטה הקונבנציונלית הנהוגה בחברתנו והדוגלת בפירוק הנושא המרכזי למרכיבים ע"מ לטפל בכל מרכיב בנפרד, אלא שיטתה היא מתיחת הנושא המרכזי מצדיו כאשר בכל מתיחה הנושא המרכזי מופיע במלואו אך באופן מפורט יותר. וזה מסביר את המילה הראשונה בתורה:

בראשית: בתוך החלק המופיע להלן שמן הסתם הוא ראשית הטקסט- תמצא את ההתייחסות המלאה לתהייתך באופן מקיף שלם ומוחלט. הכוונה ב- "החלק המופיע להלן" הוא החלק המילולי המופיע בהמשך בעל המשמעות שניתן להגדירה כשלמה. וגם בתוך החלק המופיע לאחר מכן אתה תמצא את ההתייחסות המלאה לתהייתך בשנית אך באופן מפורט יותר. וכן בשלישית וברביעית...  

מכאן המסקנה כי החלק שמכיל את ההתייחסות המלאה שכונה על ידי- "החלק המילולי בעל המשמעות שניתן להגדירו כשלם" – יכול להיות משפט אחד, וגם מספר משפטים שמרכיבים פסוק, וגם מספר פסוקים המרכיבים פרק, וגם מספר פרקים המרכיבים פרשה, וגם מספר פרשות המרכיבות חומש, ולסיום גם חמשת החומשים שמרכיבים את התורה; בתוך כל אחד מאלה תמצא את ההתייחסות המלאה לתהייתך באופן מקיף שלם ומוחלט. המילה "בראשית" שפותחת את התורה היא מעין הוראות שימוש ואוריינטציה למשתמש בתורה. 

וזאת ההתייחסות לתהיותיו של האדם אשר עמד על התמונה הפיזיקלית שהתורה מציירת, ומן התמונה הפיזיקלית הזו עולה מציאות הגובלת באבסורד: 

ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  

גוף היצור החי וגם הגוף האנושי הם בכלל עצמי היקום, וכן מי שצופה באחד מהם- צופה ולמעשה בסדרת תמונות של יקומים אינסופיים דוממים ונבדלים, כאשר בכל תמונה בסדרה עצמים דוממים ונבדלים מתוכם גוף זה או אחר של יצור זה או אחר ובכללם גם הגוף האנושי. וכפי שצויין לעיל, השינוי הקל בסדרת התמונות נקלט ע"י הצופה כאפקט של תנועה ושינוי של העצמים המככבים בסדרה, ובכלל העצמים האלה גופותיהם של היצורים הנעים לכאורה מכאן לכאן, אך המציאות היא שהתמונות הדוממות והנבדלות בשינוי קל הנגלות לצופה בסדר רצוף- מותירות בפניו את הרושם של השינוי בעצמים או התנועה של גוויות היצורים ובכללם היצור האנושי. 

מכאן המסקנה כי אין במציאות יצור שנע מכאן לכאן, יש "צופה" שקולט את השינוי הקל ברצף התמונות – דבר שמתורגם על ידו לתנועת היצור. כך קולט "הצופה" את ריח היצור, קולו, טעמו, מגעו, וכמובן את צורתו. מהמציאות הזו איפוא מצטיירת תמונה השוללת תנועה רציונלית מכל יצור חי כמו "הגוף האנושי" וגם נוטלת ממנו את תואר "הצופה". עוד עולה מהמציאות הזו כי היצורים החיים ובכללם היצור האנושי- הם לא יותר מאוסף של עצמים דוממים ונבדלים שצופה מסוים קולט אותם בשינוי קל. ואם זו היא המסקנה – מי הוא הצופה?             

התורה מאשרת בפתח דבריה את המסקנה על הנגזר ממנה: אכן, היצורים החיים ובכללם היצור האנושי- הם רצף של עצמים דוממים ונבדלים שערוכים במרחב בסדרות של תמונות בודדות כאשר כל תמונה צמודה לחברתה השונה ממנה בשינוי קל, וצופה מסוים קולט אותן כפי שקולט את יתר עצמי היקום: אחת לאחת ובשינוי קל. מיהו איפוא הצופה הזה שעומד מחוץ למערכת וצופה ביקום ועצמיו הדוממים? התורה עונה על השאלה הזו בפתח דבריה: 

"ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הצופה הוא "אלהים"; הוא ולא היצורים החיים. ולא אין הכוונה לאלהים- הקב"ה, הכוונה למה שמכונה על ידינו כתודעה, נשמה, או נפש היצורים. הוא "הצופה" הקבוע שעומד מחוץ למערכת ויונק ממנה את סדרת התמונות הדוממות והנבדלות הנגלות אליו אחת לאחת ובשינוי קל. לכן ומאופן היניקה הזו אפשר להגיד שהיקום חולף ללא הרף ליד הצופה (אלהים) – ולדידו, היקום נוצר במלואו יש מאין עם כל תמונה חולפת המפנה מקום לחברתה שמביאה עימה יקום דומה לאין ערוך לזה שלפניו אך שונה במקצת. ואם רק יעצום הצופה הזה את עיניו לרגע- היקום יעצור לדידו מלכת; לכן ובכל הנוגע לצפייה ביקום- התורה משתמשת בפועל "ברא" – לאמור הצופה "אלהים" בורא בכל רגע של צפייה את היקום שלפניו יש מאין. הוא, אלהים, בורא את היקום כי בכל צפייה צץ יקום שונה. על כן, הצפייה כפעולה- זהה לזו של עשייה: אלהים צופה ביקום => אלהים עושה את היקום. בכל צפייה קם מאין יקום שונה, לכן העשייה הזו לדידו היא בריאה.

זו בגדול ההתייחסות המוחלטת במלואה כפי שהתבטאה בפסוק הפותח של התורה, ובשביל לעמוד על ההתייחסות הזו יש להבין את המונח "אלהים"; הוא המפתח להבנת המציאות הפיזיקלית שהתורה מנסה להחזירה לתודעת האדם. על זאת בפרק (י"ח) הבא.

המשך לפרק (י"ח)