התורה נגד המדע - פרק יח

קוד: התורה נגד המדע - פרק יח בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (י"ז)

קיימים בטבע שני סוגי תהליכים בבניין החומר: הראשון הוא התהליך הסטנדרטי כאשר נפגשים שני יסודות או יותר ונוצר יסוד שלישי, והשני הוא היוצא דופן כאשר שני תהליכים אקטיבים נפגשים בשיאם, ומהחיכוך ביניהם נוצרים אבני בניין חדשים.

                               

                                        סופרנובה: חיכוך של תהליכים בשיאם [צילום: נאס"א]

                                                                  -       -       -

 

בפרק הקודם סיכמנו כי יש להבין את המונח "אלהים" – המפתח להבנת המציאות הפיזיקלית שהתורה מנסה להחזירה לתודעת האדם. הבה נניח בנתיים משם המונח "אלהים" כפי שהותווה בתורה ונתרכז בתואר שלו- "הצופה". 

וכעיקרון, מדוע אמור "הצופה" להימצא ביקום? מה הוא יכול לעשות ביקום? איזה עניין יכול למצוא ביקום? מנקודת מבטי אני האדם- הצופה יכול להימצא ביקום לדבר אחד: לניצול משאביו, לצרוך אותו. אינני מוצא תכלית אחרת שלשמה יכול להימצא צופה זה או אחר בפינה כלשהי מהיקום. אנו רואים אפילו את החוצנים ובכל רמה תבונתית – כצרכנים למשאבי היקום; אינני מעלה על הדעת סיבה חלופית, ואפילו "הסקרנות" מונּעת מתכונת הצריכה- הפקת ההנאה ממשהו... 

אני מזהה בזאת שני אובייקטים שלאף אחד מהם לא יכול להיות קיום בלעדי השני. אין שום משמעות לצופה ללא יקום שיצפה בו ויצרוך אותו, גם אין שום משמעות ליקום ללא צופה בו יצפה ואותו יצרוך. העובדה הנגזרת מזו היא כי שני האובייקטים, הצופה והיקום, מקשה אחת הם, כמו שהעין וחוש הראיה מקשה הם, ודווקא העיוור הוא הראיה על זאת- אחרת לא היינו רואים בו יוצא דופן שאמור לראות בעיניו. 

מכאן המסקנה כי כל אחד משני האובייקטים נגזר מקיומו של השני, ומהות שניהם איפוא, הן הצופה והן היקום- אחת היא. ההיקש הטבעי הנגזר מזאת הוא כי מהות הצופה זהה למהות הנצפה, שניהם מייצגים את מהות החומר הגם וכל אחד מסוג שונה, היינו שיסודות רכיביו עשויים בתהליך שונה. 

ובכן קיימים בטבע שני תהליכים בבניין החומר: הראשון הוא התהליך הסטנדרטי כאשר נפגשים שני יסודות או יותר ונוצר יסוד שלישי, והשני הוא היוצא דופן כאשר שני תהליכים נפגשים בשיאם, ומהחיכוך נוצרים אבני בניין חדשים. 

התהליך הראשון איפוא הוא תהליך "רגיל" המוכר לכל אדם שמוזג תערובת של מספר יסודות במטרה ליצור יסוד שלישי, וגם במעבדת הטבע נוצרים היסודות השונים בתהליך הזה, בעוד התהליך השני ליצירת אבני הבניין הוא שילוב של שני תהליכים או יותר- כאשר כל תהליך בפני עצמו תם ונשלם והגיע לשיאו וברגע השיא התחכך בתהליך נבדל- שגם הוא תם ונשלם וברגע השיא שלו התחכך בראשון. 

למעשה ובמהלך כל תהליך מהסוג "הראשון" מתקיימים אינסוף תהליכי-שיא מהסוג "השני" שמתחככים האחד עם השני ויוצרים מה שמזוהה על ידינו כשרשרת תגובות שבשיאה נוצר היסוד השלישי והתהליך המקורי מגיע לסיומו. אפשר איפוא להבחין בקיום התהליך "השני" בתוך כל תהליך רגיל מהסוג "הראשון", ואבחנה זו מלמדת אותנו דבר נוסף אודות התהליך "השני" המשמש כבסיס "לראשון" – לא להפך. מכאן כל אבני היסוד של היקום נוצרים מתוך סדרת תהליכים הנפגשים בשיאם ומהחיכוך ביניהם נוצרים יסודות ואבני בניין חדשים. 

במילים אחרות, כל תהליך שנוצר בעקבותיו יסוד חדש- מלמד על קיומם של תהליכים משניים רבים שבהגיעם לשיאם התחככו ביניהם ויצרו את היסוד החדש; וזאת כנגד הרושם שנוצר וכאילו היסוד החדש נעשה בתהליך אחד ויחיד. 

מהאמור לעיל נגזרת המסקנה החד משמעית: לעולם לא ניתן להצביע על תהליך מקורי בטבע, זאת כי כל "תהליך" הוא תולדה של תהליכים משניים שקדמו לו ואף התהליך המשני אינו יוצא מהכלל הזה, על כן אין בנמצא "תהליך מקורי" כי תהליך נוצר מאינסוף תהליכים. 

זו איפוא הפנורמה הכללית לבניין היסודות בטבע, ודרך הפנורמה הזו הצצנו בפס היצור של היסודות ברמת המיקרו והיגענו למסקנה כי בשיאם של התהליכים- תכונת החיכוך ביניהם היא האחראית לבניין היסודות בטבע. אפשר לזהות את התכונה הזו כאקסטזת החומר – זאת כי היא נותנת את ביטויה ויוצרת את אבני היסוד של היקום כאשר התהליכים הפועלים על החומר מתחככים ביניהם ומגיעים לשיאי הגירוי שלהם. 

עד עכשיו וכאמור השקפנו על הפנורמה הכללית של בניין היסודות בטבע, וכאשר התקרבנו טיפין אל התמונה הזו- זיהינו ברמת המיקרו את התכונה האחראית ליצירת אבני הבניין, אולם ועל מנת לבודד את התכונה הזו ולשפוך עליה יותר אור, יש לבחון אותה ואת מאפייניה ברמת המקרו, כלומר יש לתפוס מרחק מהתמונה הכללית הגדולה בשביל להשקיף עליה ולראות מרחוק איך התכונה הזו פועלת בטבע, איך שני תהליכים מקוריים מגיעים לשיאי הגירוי שלהם, ואיך החיכוך בין "שיאי-גירוי" יוצר את הניצוץ הזה- הוא היסוד שנקרא על ידינו "אבן הבניין".

ובכן אחת העדויות המובהקות לקיום התכונה הזו של חיכוך בין מספר תהליכים בשיאי הגירוי שלהם- שבעקבות זאת נוצר "הניצוץ" של אבני הבניין, היא התופעה הקוסמולוגית שזוהתה בעת החדשה ונקראה "סופרנובה": כוכב מסיבי שמתפוצץ כאשר מרכיביו מתפזרים לכל עבר ובונים את היקום... וגם אבני הבניין של הגוף שלנו מקורם בתופעת הסופרנובה שמעידה על תהליכים שהתחככו ביניהם ובשיא הגירוי שלהם נוצר הניצוץ- הסופרנובה. וכאמור, האדם זיהה בעת החדשה את "הניצוץ" הזה שנוצר בחלקית השניה וקרא לו "סופרנובה", בעוד אנו מזהים את הניצוץ הזה כתכונה האחראית לבניין היסודות בטבע, היא התכונה המאפיינת את שיאי התהליכים ואת רגע החיכוך ביניהם. 

את רגע החיכוך הזה- היינו את "הניצוץ" הזה, ועדיין ברמת המקרו- אפשר לזהות אצל האדם כאשר שני המינים נפגשים. לפגישה הזו אנו קוראים "פגישת יצרים" או "יחסי מין" והמדובר בתהליך שברגע השיא שלו, באקסטזה, נוצר הניצוץ, הוא אבן הבניין של האדם.

דוגמה נוספת מעולם הטבע "לניצוץ" שמשקף את רגע הפגישה בין שני שיאי תהליכים כאשר המעגל ביניהם נסגר- היא הדוגמה מעולם החשמל כאשר מגרים שני חוטי חשמל, האחד "שלילי" והשני "חיובי" ורואים הלכה למעשה את הניצוץ מהפגישה, או אז המנורה המחוברת למעגל- נדלקת להעיד על הניצוץ. וגם הוולד שנוצר מגירוי היצרים מעיד על הניצוץ, וגם כל אבן בסביבה שלנו מעידה על הניצוץ בתופעת "הסופרנובה"- הוא המאורע המבטא את תכונת הגירוי בין מספר תהליכים כאשר הגיעו לשיאם. 

מכאן המתווה המופשט הבא: תהליכים שעוברים על החומר ומתגרים בשיאם מובילים לחיזיון הניצוץ, וזה האחרון מוביל לאבני היסוד. זהו תיאור המתווה הבסיסי של יצירת החומר "בעיני הצופה", ובשתי המילים האחרונות ניפצתי את כל המסקנות לעיל שהיגעתי אליהן בייגע, בין אלו שהופקו מתמונת המיקרו ובין אלו המשתקפות מתמונת המקרו, כי אכן והלכה למעשה החומר נוצר אך ורק "בעיני הצופה", כלומר במציאות, ובניגוד למה שדרשנו לעיל, החומר לא יכול לעבור שום תהליך גם אין לו שום תכונות מאפיינות הניתנות לבחינה על-ידינו בעליל.

לא ניתן לתפוס גרגר חול בשביל לבחון את תכונותיו או בשביל לבחון את מאפייני התהליכים שהוא שותף להם, כי הגרגר שאנו רואים נמצא במרחב כסדרה רצופה של גרגרים דוממים ונבדלים שצפופים אחד ליד השני במרחב, והתכונה היחידה שלהם היא הדמיון הרב בין גרגר לשני שעל ידו, דהיינו נבדלים הם אך בשינוי קל. ולמעשה, אנו "הצופים" איננו רואים את סדרת הגרגר המלאה מונחת לפנינו אלא קולטים את תמונותיה אחת לאחת, תמונה תמונה, כאשר כל תמונה מהסדרה חולפת לפנינו, דהיינו מסתלקת במלואה ומפנה מקום לתמונה השניה שעל ידה בסדרה. והמדובר למעשה בסדרה רצופה של "יקומים" דומים- היינו נבדלים אך בשינוי קל, והצופה קולטם אחד לאחד ע"פ סדר הנבדלות הקלה ביניהם, ובעצם זו תכונת החומר היחידה שהצופה קולט: רמת "השינוי הקל" שמאפיינת את תמונות החומר בסדרות: בסדרה אחת השינוי הרציף בין תמונות הסדרה הוא קל, ובאחרת השינוי הרציף תדיר, מהיר, איטי, מתון, זריז, בזק, חטוף... אם כן ומלבד התכונה "איך החומר מסודר במרחב" – איננו מכירים תכונה אחרת. המשך הדברים בפרק (י"ט).

המשך לפרק (י"ט)