התורה נגד המדע כד

קוד: התורה נגד המדע כד בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (כ"ג)

היקום האינסופי הוא אוסף של עצמים דוממים ועל כן שום שינוי לא יכול להרשם בעצמיו, וליחידת הזמן שבמסגרתה מתרחש "השינוי" בעצמים- אין ולא יכול להיות קיום במרחב האינסופי. ממד הזמן, איפוא, הוא ערך ווירטואלי-מדומה שאין לו מקום במציאות, ותחושת הזמן היא המשך לתחושה המדומה של תנועת העצמים ומקורה בנבדלות התמונות שהצופה יונק.

                                                     

                                                                       שעון. לזמן אין ערך במציאות [צילום: ויקיפדיה]

                                                                                              -       -       -

 

ומילה אחת על הצופה באשר הוא לאחר היפרדותו מגופו; כך הבטחנו בסיפת הפרק הקודם וכן נעשה. למעשה עצם ההיפרדות מהווה עוד צעד אחד מיתר צעדיו, ולבטח אין הדבר מעיד על סוף פסוק או על שלב שהסתיים, גם לא מעיד על התחלתו של שלב אחר בעולם אחר... יש יקום אינסופי אחד שבמרחבו גולש צופה בעל פוטנציה אינסופית, אם-כי הפוטנציה הזו תלויה במוטיבציה של הצופה ולכן לא תמיד באה לידי ביטוי. 

גלישת הצופה ביקום דומה לאיש אחד שנכנס לזמן בלתי מוגבל ליריד שיש בו הכל, מסעדות מכל הסוגים, בתי מלון בכל הרמות, בתי מסחר שמציעים כל הסחורות שבעולם, קזינו שאפשר להפסיד בו ולהרוויח, ואפילו ישנם בתי זונות שאפשר להתפרק בהם באופן חוקי. ובכן הצופה הזה התחיל את היום שלו ובכיסו כרטיס אשראי ללא הגבלה, טרליון דולר זה כסף קטן בשבילו... הוא ערך קניות, אכל במסעדות, נכנס לקזינו וכצפוי הרוויח בהתחלה ואחר כך הפסיד הרבה מאוד כסף, ומצנעת הפרט לא אפרט את יתר עיסוקיו. בשלב מסוים העיף מבט בשעונו וראה את השעה המאוחרת; הוא חש עייפות ותשישות אך לא מהיום הארוך שעבר... 

העייפות שלו היתה מהולה באכזבה עמוקה שאפפה אותו מכל עבר אך לא ידע להצביע בדיוק על מקורה, היתה בו תחושה של התנפצות אשליה. ולכאורה הוא עבר יום כיפי ועשה את כל מה שאוהב לעשות, לאכול לקנות להתפרק... אך כשהסיט את מבטו לאינסוף שקיות השופינג שערך, ראה כי בעצם לא קנה שום דבר בעל ערך, שום דבר שהוא אוהב באמת, הוא קנה בשביל לקנות, וגם מהקזינו יצא בתחושת אי-נוחות ולא בגלל ההפסד כי הרי לא חסר לו כסף, אולי כי עבדו עליו ולקחו ממנו כסף. הוא חש כי הכסף שהוא ביזבז- היה כסף קל ומיותר, הוא חש ריקנות תהומית ובד בבד החליט לסיים את היום, להכנס לנוח במלון בשביל לקום למחרת בבוקר עם כוחות מחודשים, והפעם לעבור יום כיף אמיתי מבלי רגע של ריקנות. 

אני מאוד מקווה שהמשל שלי לא פגע בנמשל שדומה לו עד מאוד, או אז נשקפת הסכנה שהמטפורה תשתלט גם על הנמשל המקורי...  "הצופה" הוא מה שאנו מכנים כנשמה, נפש, רוח, תודעה... התורה מכנה את הצופה "אלהים" ולא על שום מה, יש מאחורי האותיות הללו משמעות מוחשית עמוקה ונעמוד עליה בהמשך. אנו מנסים בעצם להתחקות אחר מהות הצופה הזה שלקיומו אין ספק, כי הרי לגוף עצמו אין זכות צפייה, בעוד הצופה המאושר חייב להתמקם מחוץ למערכת בשביל לצפות בה. מי שנקלע לשורה הזו במקרה יצטרך להרים את גבותיו מעלה מעלה, או לחזור אל התחלת סדרת המאמרים ולקרוא אותם שורה שורה באופן מסודר. 

עמדנו לעיל מספר פעמים על האופן בו הצופה "יונק" את היקום- את החומר. הוא יונק סדרה של תמונות מוחשיות, דוממות ונבדלות בשינוי קל, ועל ידי זאת חש הצופה את אפקט התנועה וההשתנות- היינו את תחושת החיים. יש לחזור ולשנן כי התמונות המוחשיות הללו נקלטות ע"י הצופה אחת לאחת כאשר האחת חולפת לפנות את מקומה לתמונה השניה בסדרה, והערכתי האישית היא כי בכל חלקית השניה חולפות להן טרליוני תמונות נבדלות.

זה הזמן לציין כי "הזמן" הוא ממד ווירטואלי מדומה לגבי הצופה כי בפועל אין לזמן ערך, וכשאני אומר בפועל- כוונתי לממד הזמן כאשר הצופה יונק בפועל את התמונות הנבדלות של היקום. ישנו קושי עצום בהפנמת הסוגיה הזו ואני מודע לו כי גם עבדכם כותב השורות סבל לא מעט מהקושי הזה, ואולי הפיתרון היעיל לקושיה הוא שהקורא בעצמו יתמודד איתה ע"י התבוננות בפנורמה מסוימת. 

מהפנורמה שלי ברגע זה נשקפת שורה של בניינים, שמים כחולים וכן גם חלוני הפתוח וכל מה שמכיל החדר שאני יושב בו. לציין כי גם הגוף שלי הוא חלק אינטגרלי מהפנורמה הזו, ומי שמשקיף ברגע זה על הפנורמה הזו שכוללת גם את הגוף שלי הוא אני, הצופה, שקולט גם את הגוף שבחרתי בו כמרכבה, ובאמצעות התמונות הנבדלות בשינוי קל של סדרת הגוף, כלומר באמצעות הסדרות המיוחדות של גופי/מרכבתי, אני משכלל את אופן יניקתי לסדרות הגולמיות של הפנורמה, וכך, באמצעות הגוף, אני יונק את אותן הסדרות הגולמיות בחמשה ממדים שונים. כלומר גם בלעדי הגוף הייתי יונק את אותה הפנורמה, אך עכשיו ובאמצעות הגוף אני גם רואה את הפנורמה, וגם שומע אותה, מריח אותה, ממשש ומריח אותה. הגוף וחמשת חושיו הם כלי בידי הצופה. 

נעבור עכשיו לפנורמה עצמה, לתמונה שאני יונק, לבניינים, לעצים, לשמים, לכל תכולת החדר. ובכן אני הצופה, אינני קולט את הבניינים בנפרד מהעצים או מתכולת החדר, כל העצמים שבשדה הראיה שלי מהווים תמונה אחידה ומלוכדת שהיא חלק מהיקום האינסופי הפתוח בפניי כספר לקריאה, אולם ההבדל היחיד בין הספר ליקום הוא באופן שבו היקום נפתח לפניי. הספר נפתח עמוד אחר עמוד, וכאשר אני מסיים לעיין בעמוד- עובר לעמוד השני. לא כן היקום שנפתח במלואו בפניי בבת אחת, לא תמונה תמונה כי אם כל התמונות שלו בבת אחת. אם כן הבה נראה איך "הצופה" צופה בתמונות היקום האינסופי הנפתחים בפניו בבת אחת, בהבזק אחד. אני משתמש בביטוי "תמונות היקום" כי ליקום אין סוף ולא ניתן להשקיף עליו מתוך מסגרת יחידה ותמונה בודדת. 

ובכן אילו היקום היה בעל ערך מוגדר וסופי אזי לא היה מקום לשאלה איך נפרש היקום לפני הצופה או באיזה אופן צופה בו, כי ככל והיקום הוא גדול ורחב ואפילו כפול מההערכה הרווחת של גודלו, היה לוקח לצופה זמן בשביל לסרוק אותו או את חלקו. כלומר ובניגוד ליקום האינסופי, הזמן היה בעל ערך והגדרה במרחב סופי ומוגדר, זאת כאשר הגדרת הזמן נגזרת מעצם ההגדרה של "יחידת הזמן" שבמהלכה מתרחש שינוי מה שחל על עצם, וכידוע מקור השינוי הוא ביתר העצמים, כי כל עצם מעצמי היקום הסופי מושפע מיתר העצמים וגם משפיע עליהם, ומתוך תכונת השינוי הפועלת על העצמים- נגזר ערך הזמן. 

אבל היקום הוא אינסופי ולכן לא יתכן "שינוי" בעצם מהעצמים, כי ברגע שמתחולל שינוי מה באחד העצמים בסביבה, בו ברגע מעגל העצמים נסגר ומצביע בזאת על היקום הסופי, אולם וכאמור היקום שלנו אינסופי- משמע שלעולם לא ייסגר מעגל העצמים ולעולם לא יתחולל שינוי מה באחד מהעצמים. ואם כן, "השינוי" שאני חש אותו בעצמים הוא פועל יוצא מהאופן בו אני קולט את היקום כסדרה של תמונות תמונות דוממות; לא יתכן אחרת כי היקום הוא אינסופי. 

אני חייב איפוא לקבוע כי היקום שאני צופה בו הוא דומם, ואני חייב בנוסף לקבוע כי עריכת התצפית לא נעשתה ע"י גופו של הצופה שהוא בעצמו חומר, וניתן להתבונן בתנועתו רק מתוך סדרות של תמונות דוממות ונבדלות בשינוי קל. 

מהניתוח לעיל עולות ארבע מסקנות:  

·       היות והיקום בהכרח הוא אוסף של עצמים דוממים ושום שינוי לא נרשם ולא יירשם בעצמיו, ועל-כן אין קיום ליחידת הזמן שבמסגרתה מתרחש השינוי בעצמים. ביקום האינסופי, איפוא, אין מקום לממד הזמן. 

·       ממד הזמן, אם כן, הוא ערך ווירטואלי-מדומה שאין לו מקום במציאות, ותחושת הזמן היא המשך לתחושה המדומה של תנועת העצמים ומקורה בנבדלות התמונות שהצופה יונק.

·       בהעדר ממד הזמן, אני חייב לקבוע איפוא כי כל "הצופים" צופים בהבזק אחד ויחיד ביקום; כולם ביחד, אך כל אחד לחוד, היינו בפינה שונה מהיקום, האחד במרחק של עשרות קילומטרים מהשני, ואחר יכול להיות במרחק של עשרות שנות אור, שניהם צופים ביחד ביקום, כל אחד ממקום שונה. 

·       "הצופה" הוא אובייקט לא חומרי שצופה במערכת חומרית שגם גופו מנוי עליה. נגזר מזאת כי האובייקט הלא חומרי צופה בין היתר גם בגופו; אם תרצה- משתמש בו.

נחזור מכאן אל היריד שלנו ואל הצופה- רגע לפני נטישתו את הגוף. וכן אינני עומד להשתמש בלשון מטפורית כי המילים שישמשו אותי- נולדו כאן. וכן, הצופה חש עייפות וריקנות לאחר יום ארוך ומסע קניות מפרך. הוא העיף מבט בסוף היום אל עבר שקיות השופינג המוטלות לפניו וראה את הריקנות בהתגלמותה; שום דבר בעל ערך לא מצא בשקיות האלו, שום דבר שהוא אוהב, הוא קנה דברים ריקים מתוכן, והכסף שלו איפוא הוא כסף דליל וחסר ערך. את היום שעבר ועל כל הפעילות שעשה במהלכו- הוא סיכם באשליה, מקור כל היום הזה הוא באשליה ועכשיו בשעה הזו התנפצה לו האשליה בפרצוף. 

השימוש במונח "היום שעבר" מכוון כמובן לפרק זמן הכולל שהצופה עבר, שבשפתינו האנושית נקרא "מחזור חיים". ולמעשה את המונח "יום" שאלתי מהפרק הראשון של התורה ואכן המחבר מטמיע דרכו את המשמעות המקורית שאנו מכוונים לה- "מחזור חיים": "ויקרא אלהים לאור יום" – הצופה מסכם את כל העשייה שלו ואת כל צירופי הסדרות של היקום החומרי שהצליח להגיע אליהם ולחשוף אותם מתחת לאור כ-"יום". 

ולמעשה זו תמצית סטיית הצופה, כי "היום" אינו מכיל רק את הצירופים שהוארו ונחשפו, אדרבא, החיים מתגלמים ביתר הצירופים שעוד נותרו בחשכה ולא נחשפו עד כה, הם הם שלד החיים. והרי "החיים" באו לידי ביטויים עם התעוררות הצופה להתחיל ולהאיר את הצירופים הנמצאים בחושך, אשר על-כן בנק המטרות של הצופה נמצא באזור החשוך. אולם וכפי שהזכרנו לעיל, העצלות גברה והצופה מצא לאגוד את מה שאסף עד כה ולגדר אותו; כל צופה ואגודתו. כל מטרתו מעכשיו היא לשמור על הקיים ולגדר; להצטמצם. כך בעצם ההבדלה נפרד ממקור החיים- "החושך", וכך למעשה הגביל את מציאותו כאשר המציא את המונח "מחזור החיים". נחזור בפרק (כ"ה) הבא אל הצופה ולרגעי הסיכום של "מחזור חייו". 

המשך לפרק (כ"ה)