התורה נגד המדע כג

קוד: התורה נגד המדע כג בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (כ"ב)

גם הנמלה מסתפקת בהישג שקטפה מהמציאות ומבקשת לגדר אותו ולשמור עליו. כל היצורים החיים, מהחד-תאי ועד לאדם עסוקים בגידור ההישג שקטפו מהמציאות- הוא מרחב המחיה שלהם. כך נולד המונח "הישרדות" שמשמעותו ניטרול האיומים על מרחב המחיה.

                                                                 

                                        

                                                                        נמלה- עסוקה בגידור מרחב המחיה שלה [צילום: ויקיפדיה] 

                                                                                                           -       -       - 

                                              

"הדגימות" הנפוצות שהבאתי בפרק (כ"ב) מעלות את התהייה- וכי מהו מקור שכיחות התופעות הללו בחיינו? מוּזרוּת? האם אנו רושמים חריגות תכופות בהתנהגותנו? האם המדובר בסטיה שחצובה בנפשנו? 

אכן, זו הסטיה שחצובה בנפשנו. ולמעשה אין זו "סטיה" כי אם "תכונה" שהצופה באשר הוא קנה אותה מתוך מרחב האפשרויות האינסופיות הערומות לפניו, או אז מרווח הפעולה שלו הצטמצם. אני מתאר את הצופה באשר הוא וכוונתי המוצהרת לכל יצור חי שסדרת גופו החומרית נבחרה בקפידה על ידי הצופה ובכוונתו להשתמש בה כמרכבה לכל דבר, כקרון נסיעה, כמכונה מכנית שמידותיה תפורות לממדי הצופה, לרצונותיו, לתשוקותיו, לאופקים האינסופיים הפתוחים בפניו. 

ולמען האמת הצרופה, מרווח הפעילות של הצופה לא היה צריך להצטמצם כי-אם להתרחב, לגדול, לתפוס תאוצה, לתפוס עם כל פסיעה שטח רחב יותר ולפתוח את המרחב בפני השועט. ואכן הצופה באשר הוא ראה כי טוב וביקש עוד ועוד מהטוב הזה. התיאבון שלו השתבח עם כל פסיעה וביקש עוד מהטוב הזה. 

אני חייב להעיר כאן שאינני משתמש בתיאורי זה במונחים מושאלים, אינני משתמש בתיאור מטפורי לאובייקטים שנקראים לפניי- כמו "הצופה", מרווח הפעילות שלו, הפסיעות שלו, אופקיו האינסופיים... אני משתמש בתיאורים המציאותיים והמדויקים ומתאר את התמונה האקטואלית והמציאותית של כל צופה וצופה. אם תרצו להתחבר לתמונה המציאותית הזו- תארו במחשבותכם כל יצור חי המוכר לכם, כמו נמלה, סוס, אדם... אני מתאר את הצופה שלבש את כסותו של כל אחד מאלה, שמשתמש בעצם הרגע בפסיעות הנמלה, הסוס או האדם. אני מתאר את מרווח הפעילות של הצופה שבדמות הנמלה, הסוס, או האדם, כאשר המילים שאני משתמש בהם מעידים על התיאור המציאותי. 

ובכן נחזור לאחר האתנחתא הזו לצופה שלנו, באשר הוא, נתאר אותו ברגע זה ממש ובשידור חי, ונחתור אל המופע בו מרווח הפעילות שלו ולמרבה הפלא הצטמצם- במקום לגדול ולהתרחב, כי הרי המרחב שלו אמור לגדול עם כל פסיעה ופסיעה, וכן התיאבון שלו אמור להשתבח עם כל צעד, וכדרכו של עולם- הוא אמור לבקש עוד ועוד מהטוב שטעם, מהאדום האדום... 

יש לציין כי הצופה באשר הוא- חֹווה בכל רגע ורגע שתי חוויות ואלו הן: הוא צורך את מה שהוא צורך- זו החוויה הראשונה, ומוצא במה שהוא צורך את הטוב, זו החוויה השניה. צריך לומר כי שתי החוויות עקביות הן- בעלות רצף מקורי, כי הדבר שאני צורך מעיד על רצוני בו ולכן אני רואה בו את הטוב; רק טבעי שארצה ממנו עוד. 

יורשה לי להדגיש את המשפט האחרון שממנו מתחילה סטיית הצופה: "הדבר שאני צורך- רק טבעי שאראה בו את רצוני וארצה ממנו עוד" – טבעי הוא איפוא להצביע על הדבר הנצרך כטוב ולשכפלו; לרצות ממנו עוד ועוד. 

אולם, ואני מצביע על שורש הסטיה, הצופה באשר הוא- התעצל מלקיים את רצונו בפועל. הוא התעצל מלהמשיך עם נתיב רצונו, ובמקום להמשיך מהנקודה הזו ולפרוץ הלאה, דהיינו במקום להמשיך ולינוק מהיקום עוד ועוד תמונות הצפופות בתוך סדרות אין-סוף – עצר! במקום להמשיך עצר לגדר את ההישג שלו ולשמור עליו. 

והרי ההישג שלו אינו אלא חוויה שבאה עם סדרת התמונות שיונק כצופה, וכל תמונה מופיעה לחלקית השניה וחולפת כלעומת שבאה מעל פניו לפנּות מקום לבאה אחריה. במילים אחרות אין מקום לשמֶּר את המציאות ואף אם ערבה היא לצופה עד מאוד, המציאות חולפת  - אינה משתמרת; ואם כן לא נותר בפני הצופה אלא להמשיך את נתיב המציאות ולנווט את "קרונו" האישי לנתיב הרצוי. 

אולם, וכאמור, הצופה העדיף לעצור את הרכבת שלו ולשַמֶּר את הקיים. 

מכאן מבחינים בבירור כי מאחורי כוונת הצופה המסתכמת בלגדר את הישגיו ולשמֶּר אותם, עומדת האשליה בתפיסת המציאות וכאילו החומר מוסיף להתקיים ולהשתמֶּר ולכן יש מקום לכאורה לשמרו, וזוהי בעצם תמונת המציאות ההזויה שמתעתעת בכל יצור חי מאז שהחליט לעצור את קרונו ולהסתפק בהישג שקטף עד הלום מהמציאות. באותו מעמד גלגלי המציאות עצרו לדידו מלכת והחומר התקבע בעיניו כמציאות עומדת ובלתי משתנה- עד שהכוחות הפיזיקלים יפעלו על החומר וישנו אותו. מכאן יצאה אשלית החומר הנמצא במנוחה וממנו נגזרה הסטייה בתפיסת המציאות ונחקקה בתודעה האנושית. 

אני רוצה לעשות סדר חוזר בדברים ולהדגיש כי הצופה לא נתקל באשליית המציאות "העומדת" ואימץ אותה בטעות, אלא הלך ברגליים יציבות אל האשליה הזאת ולמעשה קידם אותה בהחלטה מבית היוצר שלו: לעצור את הקרון שלו ולהסתפק בהישג שקטף, ומה שקידם את ההחלטה האומללה הזו היא תכונת העצלות; הצופה התעצל מלהמשיך בנתיבי המציאות, התעצל מלינוק את סדרות המציאות החומרית. 

וגם הנמלה מגדרת עד עצם הרגע הזה את ההישג שלה ולא יוצאת מתחומו; היא תקועה בין חומותיו. וגם הסוס תקוע בתחום הישגיו וכן גם האדם. ואומנם ההבדל בין "היצורים" הוא במעמד הצופים שרכשו עבורו את המרכבה המתאימה שתייצג את סך כל רצונותיהם- כאשר מרכבת הצופה האנושי משוכללת מכולן כי מעמדו רם הוא מכולם, אולם וכפי שציינתי לעיל, קיים מעמד משותף שכל הצופים כפופים לו החל מהחד תאי ועד לאדם, וזהו החומר והכוחות הנגזרים ממנו שהם הם מקור מוגבלות הצופה באשר הוא, ולכן המעמד המשותף הזה הוא גם המעמד הנחות ביותר שכל הצופים כלואים בין כתליו החל מהחד תאי ועד לאדם. וכן ראינו לעיל שהצופה, באשר הוא, הלך ברגליים יציבות אל המעמד הנחות הזה כי התעצל מלהמשיך לדהור במרחב המציאות וביקש להסתפק בהישג אשר קטף ולגדר אותו; לשמור עליו. כך הזדנבה אשליית המציאות "העומדת" במצב "המנוחה" של החומר. 

בחגיגת האשליה הזו שאין צופה שלא השתתף בה, "גידור ההישג" והשמירה עליו- הולידו בתורם את מונח ההישרדות כתכונה חיונית לקיום הצופה במרחבו המוגבל. אין עוד את הנטיה לשעוט ולדהור במתחם היקום, יש את הצורך בלשרוד במתחם המוגבל הזה. אמור מעתה: אני חי- משמע אני שורד. 

וכן הנמלה מגדרת את מרחב המחיה שלה ושומרת עליו מתוך תכונת ההישרדות גרידא הטמועה בה עמוקות. כל היצורים החיים עסוקים בתזונה ובחיפוש מתמיד אחר מקורות המזון; התזונה תפסה את המקום הראשון במרחב ההישרדות, וניטרול האיומים את המקום השני. גם האדם עסוק לדורותיו בהישרדותו: בעיבוד המזון ובמלחמות. וגם החד-תאי שהסתפק בהישג שקטף מהמציאות וביקש לגדר אותו ולשמור עליו- נמצא עד עצם הרגע במרחבו המוגבל ומנסה לשרוד: למצוא מזון ולנטרל במידת האפשר את האיומים עליו.

אם כן עצלנות הצופה הביאה בעקבותיה את "גידור ושימור ההישג", וזה האחרון הביא בעטיו את הזיית "המנוחה" של החומר ואת אשליית המציאות "העומדת" המשתנה מעת לעת; מציאות שהורידה באחת את מעמד הצופה למקום הנחות והמוגבל ביותר שאין מוגבל ממנו- כאשר כל הצופים באשר הם שותפים לו. שותפות אומללה זו שהביאה למעמד הנחות- התפתחה בתהליך טבעי לשותפות גורלית מסוג אחר, הוא הצורך לשרוד במתחם המוגבל שהלך והצטמצם עד שאיים על המשך קיום הצופה ויצר את הצורך לנטרל את האיום הזה. 

ההיררכיה המעמדית המוצפנת בטבע הצופה ומטבעה אמורה להבדיל בין רמות הפוטנציה של הצופים למיניהם, כאשר צופה אחד שועט לשיא מסוים וצופה שני דוהר לשיא אחר נמוך מהראשון או מעליו. אולם ובצל אשליית המציאות העומדת, המוגבלת והמאיימת, מעמד הצופה הפך למד-יכולת הצופה בניטרול האיומים עליו. אמור מעתה: לכל צופה יכולת הישרדות נבדלת- כאשר עצם הישרדותו נגזרת מיכולתו לנטרל את האיומים עליו. 

באופן הזה התחלקו קבוצות הצופים למיניהן כאשר לכל קבוצת-צופים מעמד משלה, היינו יכולת הישרדות משלה. זה מה שמבדיל היום את האדם מהחיה, וזהו גם מד ההבדל בתוך חברי הקבוצה עצמה, היינו בין אדם לאדם, ובין חיה לחיה; לכל קבוצת צופים ולכל חבר בקבוצה – מעמד נבדל המשקף יכולת הישרדות נבדלת. וגם בחלוקה המחודשת הזו בהיררכיה המעמדית, לכל הצופים באשר הם מהחד-תאי ועד לאדם מעמד משותף נחות ביותר המצביע על היכולת האפסית להתמודד עם איום הקריסה המוחלט, המוות, שהוא פועל יוצא של מוּגבלוּת המציאות כאשר המוגבלות החומרית הזו מגיעה לשיאה וסוגרת על הצופה את האופקים. מילה אחת על הצופה לאחר היפרדותו מגופו- בפרק (כ"ד) הבא.

המשך לפרק (כ"ד)