התורה נגד המדע - פרק כב

קוד: התורה נגד המדע - פרק כב בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (כ"א)

ובכל דור ודור הנטייה ההומוסקסואלית שייכת ועודנה שייכת לקבוצה היפה והחטובה ביותר, זו שכל האפשרויות "המיניות" פתוחות לפניה והמין השני נופל לרגליה... ודווקא "מרווח הפעולה" של קבוצת האנשים "המיניים" הללו הצטמק לבני מינם בלבד, ונמשכים בפועל לבני מינם.

                                               

                                                                      דגל הגאווה. מרווח הפעולה הצטמק [צילום: ויקיפדיה]

                                                                                                     -       -       -

 

בפרקים הקודמים עמדנו על תכונת גירוי החומר... אנו יכולים לתפוס את הימצאות החומר- נכון להגיד את היתכנות החומר רק מתוך תהליכים שהגיעו לשיאם, כגון בתופעת הסופרנובה שמתחילה בתהליך של התחממות-שיא בליבה, תוך כדי תהליכים של דחיסת-שיא במהירות-שיא ובלחץ-שיא וכלה בהתפוצצות-שיא. וגם מקור החומר והיקום הצטייר בדמיון האנושי כהצטלבות של תהליכי דחיסת-שיא/ לחץ-שיא/ התפוצצות-שיא – מה שכונה על-ידי האדם כמפץ גדול. מלבד זאת הבאתי לעיל מספר דוגמאות שימחישו את תפיסת המציאות החומרית בעיני הצופה, ובראשן עמדה הדוגמה המאפיינת את יצירת הגוף האנושי, כאשר גם היצירה החומרית הזו אופיינה ע"י חיכוך בין שני תהליכים שהגיעו לשיאם וברגע השיא נוצר הניצוץ- הוא הוא אבן היסוד של האנושות. 

לציין ולהדגיש, אינני מצייר את תבנית החומר בעיני הצופה האנושי בלבד, כי תבנית זו משותפת היא לכל הצופים באשר הם צופים ביקום, ולמעשה זה הבסיס המוצק למעמדם המשותף והנחות אשר כל הצופים כאחד כפופים לו, מהנחשל ביותר ועד לבעל המעמד הרם מכולם. בנוסף לזאת מוצא נכון לציין כי אינני משתמש במטפורה לשונית בשביל לצייר את אופן יצירת החומר בעיני הצופה- כמעין תוצר של הצלבה בין שיאני תהליכים, זאת כי חומר היסוד נוצר הלכה למעשה באופן המוחשי הזה שאינו ציור מטפורי. ואולי הדוגמה המופשטת של הבישול תמחיש זאת: אנו מחממים את החומרים עד לרתיחה בשביל ליצור חומר יסוד חדש שנקרא תבשיל – איננו מסתפקים בלערבב את החומרים. וזה הזמן לשנן את המסקנה כפי שצוינה לעיל: 

הצופה "רוצה" לדהור אל השיא שלו בחברת שיאן שהתפתחותו נוצרה מתוך תהליכים שאף הם הגיעו לשיאם. "השיאן", לציין, הוא לא רק הגוף שהצופה לובש, כי-אם כל החומר על כל סדרותיו שמשמש את הצופה כמתחם לדהור במרחבו הלאה. 

סרקנו עד כה איפוא את סגולת הצופה, היא התכונה המבטא את נטייתו להרקיע שחקים, לדהור הלאה מבלי לעצור... כך הוא כבש את מרכבתו בדהירה האינסופית זו ואני מתכוון כמובן לגופו; לגוף היצור החי באשר הוא. כך הוא כבש את החומר באשר הוא חומר, וביקש לקטוף אותו מתוך אותה התכונה שביטאה את נטייתו לדהור אל השחקים – לא אל הנחלים, דהיינו ביקש להחיל על החומר את אותה התכונה שלו: הטבע שלו לזנק משיא אל השיא, וגם החומר יזנק מתוך השיא ופניו לאינסוף שיאים, ומתוך הסדרות שעונות על התהליך הספציפי זה- ינוק הצופה את החומר וכן היה; באופן הזה הותוו מאפייני החומר. 

ובצד סגולת הצופה, היינו בצד התכונה המקורית המבטא את נטייתו לכבוש את השיאים ולדהור, טמונה בו עוד תכונה נגדית הסותרת את המקורית באופן מובהק. לצורך העניין ניתן לתארה כתכונה מאזנת, אולם בפועל התכונה הנגדית הזו מאפילה על התכונה הראשונה עד לכדי אטימה מלאה ומוחלטת. לתכונה הנגדית הזו קראנו לעיל כסטיה ועלינו עליה מתוך תכונות החומר המגבילות את פוטנציאל הצופה וחוסמות את רצונו בפועל. תהינו לעיל ושאלנו את השאלה המתבקשת: וכי מדוע הצופה בוחר לבלום את עצמו ע"י הפניית רצונו או "קרונו" אל עבר חוקים וכוחות שתכליתם היא להגביל לבלום ולחסום... מדוע לפתע פיתאום הצופה הנמיך לכת וכיוון אל המעמד הנמוך והנחות מכל, מדוע בעצם יונק את החומר מתוך הסדרות שמובילות אל תכונות מגבילות בולמות ומעכבות... ראה למשל את רשימת החוקים והכוחות שמקורם בחומר ותכליתם היא לרסן את נטיית הצופה ולבלום את דהירתו. 

ובשביל להוריד אי-אלו אי-הבנות, אחזור עם השאלה שלנו אל כתובתה המקורית ומשם אנסח אותה: היקום שלנו אינסופי ולכן "לא יתכן שהצופה יצפה בשינוי כלשהו בעצם מן עצמיו", כי מקור כל "שינוי המשנה את העצם" הוא ביתר העצמים, ולכן השינוי יכול להתחולל רק במעגל עצמים סגור ומוגדר, בעוד מעגל העצמים של היקום שלנו פתוח הוא ובלתי מוגבל- דהיינו אינסופי. זו ההבחנה המופשטת ביותר שעמדנו עליה לעיל וקראנו לה "ההבחנה הדקה", ממנה עולות חמש מסקנות נחרצות:

 

·       השינויים הנצפים בעצמים- מקורם בסדרות-עצמים בעלות תמונות דוממות ונבדלות בשינוי קל.

 

·       הצופה קולט את "השינוי הקל" הזה כאפקט של תנועה ושינוי, הגם ומקורו בתמונות דוממות של עצמים דוממים, היינו של חומר דומם.

 

·       הסדרות שמתוכן נקלטות התמונות הדוממות – אינן ערוכות לפני הצופה, אלא הוא קולט אותן אחת לאחת, כאשר כל תמונה שחולפת – חולפת מלפניו במלואה ומפַנַּה מקום לתמונה שעל-ידה בסדרה.

 

·       זהות "הצופה" הקולט את התמונות הדוממות "בשינוי קל" – אינה המכונה על-ידינו "יצור חי", כי היצור החי הוא גוף חומרי לכל דבר ועיקר השרוע במרחב בסדרות דוממות ככל יתר הסדרות, והמסקנה המתבקשת אחת היא: "הצופה" קולט גם את הגוף החומרי של היצור, תמונה תמונה ובשינוי קל, ולמעשה הוא רותם את הגוף הזה לצרכיו ומסתייע בו לדהור ביקום ולכבוש שיאים... לכן לכל אב-טיפוס של יצור חי תבנית מובדלת המבטא את התכונות האישיות ואף הקבוצתיות של הצופה.    

 

·       "הצופה" ניצב מחוץ למערכת החומרית של עצמי היקום הדוממים, ויונק מתוך המערכת הזו את סדרת התמונות הדוממות והנבדלות, אותן יונק אחת לאחת ובשינוי קל.

אנחנו מנסים לתהות על קנקנו של הצופה הזה, שכהוא זה, איפוא, אינו כפוף לשום חוק או כוח פיזיקלי מכל סוג שהוא, נהפוך, הכוחות והחוקים הפיזיקלים הנצפים והנגזרים מהחומר- מעידים על בחירת הצופה דווקא באותן הסדרות והתמונות שהכוחות והחוקים נגזרים מתוכן, ועל-כן השאלה הנדרשת מתריסה: מדוע בעצם בחר הצופה לינוק את החומר דווקא מתוך הסדרות המגבילות למעשה את תנועתו ובולמות ומעכבות את נטייתו! והרי תנועתו טמונה בתנועת הגוף שמבטא את תכונותיו האישיות, אך הגוף הזה כבול בחוקים ובכוחות הפועלים בסביבה שהצופה בעצמו עיצב אותה ואת אבני הבניין שלה. האם המדובר בסטיה? בחריגה משונה? מוּזרוּת? 

למעשה המדובר בשלושת אלה גם יחד ומקורן בתכונת העצלות הנמנת על תכונות הצופה. תכונה זו עומדת כמתרס ליד סגולתו וגם היא מאפיינת אותו. עצלנות הצופה, דרשתי לעיל, באה לידי ביטוי בתופעת ההתבטלות לשמה, כי הרי שום עבודה מוטלת עליו אך מטבעו לנטות להתבטלות לשמה, היינו להתבטל אף מהצפייה שלשמה קיים ובשמה דוהר. וכן דרשתי לעיל ולא הוספתי- כי הליקוי הזה שהפך למאפיין מן השורה בדמות הצופה, מקורו ולמרבה הפלא בתכונה שמבטא את נטיית הצופה להרקיע שחקים, לדהור מבלי לעצור, לכבוש שיאים ועוד שיאים...

בשביל להבין את התופעה המוזרה שפקדה את הצופה, בשביל להבין את תכונת העצלות שהשתלטה על הצופה וביעבעה מתוך נטייתו המקורית בלשעוט ולהרקיע שחקים, בשביל להבין את התופעה המוזרה הזאת אציע להתבונן איתי במשפט הבא. נניח מצב בו כל האפשרויות זמינות ומונחות לפניי, ודווקא במצב האופטימלי הזה מזדנבת מועקה תהומית: "מרווח הפעולה שלי שאמור להתבסס על האפשרויות הללו מצטמק בפועל" – נשמע מוכר? 

המשפט הזה הוא כה שכיח בחיינו ויש לו ייצוג כמעט בכל פינה במחוזותנו. אביא להלן מספר דוגמאות ואתחיל דווקא מהפינה המוכרת ביותר, מהסופרמרקט שאחד המוצרים שלו הקורנפלקס למשל, וככל והמבחר גדול יותר כך כושר הבחירה של כל קונה ממוצע הולך וקטן. 

בעידן של היום כמעט לכל אדם ואדמון טלפון סלולרי בכיס, וכידוע הטלפון נועד לתקשורת בין-אישית, אולם דווקא בעידן הטלפון האישי – התקשורת הבין-אישית צנחה והתדלדלה; דווקא במצב האופטימלי הזה מרווח הפעולה של צרכן ההתקשרוּת הצטמק. 

אנחנו גם בעידן העליז, ולמען הדיוק כל העידנים זכו בנטייה העליזה, ובכל דור ודור הנטייה ההומוסקסואלית שייכת ועודנה שייכת לקבוצה היפה והחטובה ביותר, זו שכל האפשרויות "המיניות" פתוחות לפניה והמין השני נופל לרגליה... ודווקא "מרווח הפעולה" של קבוצת האנשים "המיניים" הללו הצטמק לבני מינם בלבד, ונמשכים בפועל לבני מינם. 

את מקבץ הדגימות אסיים בעוד דוגמה מאלפת המטילה אור על המידע ועל קבוצת הצרכנים שלו. וגם כאן נקלענו לעידן האינטרנט, עידן המידע הבלתי מוגבל הזמין לכל אדם והנגיש לכל יד, ודווקא במצב האופטימלי הזה- השקיקה למידע שככה, חנויות הספרים פשטו רגל, הספריות השקטות התרוקנו, להט המידע דעך, תוכן הידען הצטמצם. 

הדגימות שהבאתי לעיל מעלות את הטעם שעל קצה המזלג, והשאלה מהו מקור שכיחוּת התופעות הללו בחיינו? מוּזרוּת? האם אנו רושמים חריגות תכופות בהתנהגותנו? האם מדובר בסטיה החצובה בנפשנו? בפרק הבא...

המשך בפרק (כ"ג)