התורה נגד המדע לח
קוד: התורה נגד המדע לח בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
וכך התכחש האדם לדורותיו לאבחנה הדקה בין יקום סופי לאינסופי; אולי כי לא רצה להתמודד עם אבסורד "המעגל הפתוח" שהעצמים המנויים עליו נעים הם גם משתנים! אני מזמין את קוראי הפרק הזה לעיין ראשונה באחד המאמרים שכתבתי לאחרונה אודות ההבחנה בין יקום סופי ואינסופי. המאמר פורסם תחת הכותרת "על יקום סופי ואינסופי" .
"האבחנה הדקה" בין יקום סופי לאינסופי [צילום: ויקיפדיה]
- - -
סיימנו את היום הראשון בפרק (ל"ז) שעבר ונעבור איפוא ליום השני- היינו למציאות הצופה בשנית, על פי מחזוריות היום שנקבע על ידו:
ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.
מי שעמד על התמונה הראשונה לעיל, יתקשה להבין מה באה התמונה הזו בשנית לחדש, כי כל תוואי התמונה הראשונה נמצאים כאן כהלכתם- ואולי בתבנית שונה, וממתי התבנית משנה את התוכן. ישבתי בכל זאת והתבוננתי ארוכות בשתי התבניות, בזו של היום האחד ובשניה הנוכחית, וכן סוף סוף ראיתי הבדל אחד מהותי ביניהן, ולמעשה מדובר בפריט אחד שקשה אף לחדי העין להבחין בו בתמונה הראשונה, ובתמונה הנוכחית נפרש לעינינו בגודלו הטבעי.
הצופה ולמעשה נועד לחיות לאינסוף ביקום, וכפי שאמרתי, מהותו נגזרת ממהות היקום או אם תרצה- מהות היקום נגזרת ממנו, ובכל אופן נגזרת הנגזרות היא כי לשניהם מהות בלתי-מוגבלת ואינסופית, ושיתכבד איפוא הצופה שלנו וישעט ביקום עד לאינסוף. למעשה הסטיה מהקו הברור הזה היא זו שהביאה אותנו לשבת ביחד ולקרוא את השורות האלה. במאה העמודים שחלפו עמדנו על הסטיה הזו וקראנו לה בשמות.
התחלנו בעצלות וקבענו שהצופה הוא עצלן מטבעו; הוא הילד המפונק שקיבל לידיו את כל מה שהוא רוצה, והניסיון מלמד שברבות הימים דווקא אצל הילד הזה יתפתח חוסר עניין בצעצועים ואף חוסר מוטיבציה לשחק, או במילים פשוטות תתפתח אצלו תכונת העצלות, וזהו למעשה המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל צופה באשר הוא.
לאחר מכן ביקרנו בתחנת הצופה הראשונה היכן עגן החד-תאי בשביל לגדר את הישגיו ולשמר אותם, או אז קבענו כי סטיית הצופה מסתכמת באשליה של תפיסת המציאות, וכאילו החומר מוסיף להתקיים באותו המיקום ולכן יש מקום לשמרו, וזוהי בעצם תמונת המציאות ההזויה שמתעתעת בכל יצור חי מאז שהחליט לעצור את קרונו ולהסתפק בהישג שקטף עד הלום מהמציאות. האשליה בתפיסת מציאות החומר, קבענו, היא היא המכנה המשותף הנמוך ביותר שניצבים תחתיו כל הצופים באשר הם.
וברצף האנלוגי הזה מצאנו כי אשלית המציאות ומטבעה תכפה על הצופים מציאות מוגבלת שתאיים על שרידותם ותוריד את מעמדם המשותף בעוד מדרגה, כאשר תכלית קיומם תהפוך למעין משימה של הישרדות וניטרול איומים. אמרנו ועשינו, הורדנו את המכנה המשותף אל הרף הנמוך והמוגבל ביותר שתִקַבַע על פיו ההיררכיה המעמדית של כל צופה וצופה; מי שיודע לשרוד יותר טוב מנצח, ובמבחן התוצאה הזה כמו בכל מבחן ומבחן, האדם ניצח; הצופה שבלבוש האדם עמד בראש קבוצת הצופים המאוימת, וניטרל את האיומים עליו בהצלחה יתרה – עד לשלב הקריסה המכרעת. מי יחיה ולא יראה מוות- אמר הצופה בסוד ליבו.
עד שהיגענו לתורה ולתמונת המציאות הראשונה והמקורית של הצופה, היכן נחשף הרובד הנמוך מכולם שכל הצופים שותפים לו- הוא רובד החרדה. הרצון המקורי של הצופה, מסתבר, טומן בחובו חרדה תהומית שבאה לידי ביטוי כאשר הצופה מבחין מהסדרה שהוא יונק- רק בתמונה הראשונה שלה ומעבר לתמונה הזו מאומה, חושך מוחלט, דבר שמעמיד אותו בפני התהייה: אני מבחין אומנם בראשית הסדרה, אך מה עם אחריתה? מה צופן לי העתיד? למעשה התורה עושה סדר בתמונת המציאות ומתחילה מרף החרדה- הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר שממנו התחילה סטיית הצופה, ומהסטיה הזו מסתעפת רשימת הסטיות שעמדנו עליהן לעיל.
רשימת הסטיות, או אם תרצה – המכנה המשותף הנמוך ביותר שכל הצופים שותפים לו ולכאורה הגיע עד רובד החרדה שנחשפנו אליו ביום האחד, אולם וכאשר התבוננתי בתמונת היום השני, ראיתי לנגד עיני עוד מכנה משותף נמוך, אך משותף רק לצופה האנושי- היינו לקבוצת המעמד האנושי, כי יתר הקבוצות שמתחת לקבוצת האדם- אינן מגיעות אל המכנה הזה בשביל לשבת תחתיו.
תמונת המציאות של היום השני עוסקת במכנה המשותף הנמוך ביותר שרק הקבוצה האנושית מנויה עליו, ובעצם התורה לוקחת פסק זמן מתמונת המציאות הכללית של הצופים למיניהם, ועוברת כאן ביום השני אל תמונת המציאות של צופי הקבוצה האנושית, וכאילו אומרת לחברי הקבוצה הזו: הרף המשותף הנמוך שלכם שהוא נמוך מרף החרדה – עובר כאן ברובד הזה, אליו ירדתם ביוזמתכם ובשתי רגליכם.
ולמעשה פתחתי את הסדרה עם הרובד הזה וניסיתי לכסותו מכל זווית אפשרית. המדובר בתפיסה האנושית לממדי היקום, האם הוא סופי ובעל ממדים מוגדרים או אינסופי שאין לממדיו גבולות. הטלתי בשלב מסוים את השאלה: מה ההבדל בעצם בין יקום סופי ללא סופי ומדוע שהגדרתו תשפיע על המציאות שלי? וכאן, אם זכורה לכם, פרצה "האבחנה הדקה" בין יקום סופי לאינסופי כאשר הראשון מייצר ללא הרף שינויים בתוך המעגל הסגור שלו, ואילו בשני לא יתחולל שום שינוי כי המעגל שלו לא נסגר לעולם. קיים איפוא הבדל אם מזהים את תכונת השינוי – בעצמים שמקורם בסדרת עצמים סופית או בסדרה אינסופית של עצמים.
סדרה סופית של עצמים היא מעגל סגור של עצמים שבמסגרתו כל עצם משפיע על העצמים האחרים ומושפע מהם- החל מחלקיק קטן ועד לגרם בשמים, לכן ובמסגרת מעגל סגור שכזה ניתן לשייך את תנועת העצמים הבלתי פוסקת ואת כל השינויים שמתרחשים ביקום וגרמיו- ליתר העצמים הכלולים במעגל.
בעוד ובסדרה אינסופית של עצמים, התנאי היחיד לשיוך תנועת העצמים והשינוי שפוקד אותם- לא ניתן להשגה, כי במעגל עצמים שמעולם נסגר לא קיימת "סדרת העצמים" שבמסגרתה העצמים מושפעים ומשפיעים, וממילא לא קיימת האפשרות שאחד העצמים ישתנה או ינוע; נהפוך, אילו הבחין הצופה בשינוי או בתנועה כלשהי בעצמים - סימן מובהק הוא שבאותו הרגע המעגל נסגר בנקודה מסויימת הממחישה את קץ הסדרה, או אז אנו חוזרים לסדרה הסופית...
אם כן היה על האדם להחליט אם מקור השינוי בעצמים ותנועתם הוא ביקום סופי- דבר שמתקבל על הדעת, או ביקום אינסופי- או אז יש להתמודד עם השאלה הפרדוקסלית ולחקור את מקור התנועה והשינוי בעצמים.
וכן האדם התייחס לדורותיו לסוגיה הזו ואמר את מילתו הברורה בנידון: העולם שלנו סופי הוא בהחלט, כי הרי אנו חשים את ממד הזמן וללא מאפיין השינוי הכל כך דומיננטי בעולמנו לא היה לזמן ממד. והרי גלגלי החיים ניזונו מתכונת השינוי, מה עוד ודיגלה של הדינמיקה השולטת בעולמינו הוא עצם השינוי שאינו חדל לרגע, מרמת היחידה הגדולה והמורכבת ביקום ועד לרמת האלקטרון שאינו חדל לחוג ולשנות ולהשתנות. ואם כן, ענה האדם לדורותיו, היקום שלנו הוא מעגל של עצמים סופיים ומוגדרים, ובמסגרת המעגל הסגור הזה- העצמים משתנים ומנהלים ביניהם יחסי גומלין ללא הרף.
אולם ובמעמקי תודעתינו אנו יודעים כי העולם הוא אינסופי- אין בו גבולות ולא מחיצות, ומדוע ממשיכים איפוא לטעון כי עולמנו הוא סופי ומוגדר? ובעצם איך אנו מבינים את השינויים שמתרחשים ללא הרף בעולמנו האינסופי אשר מעגל העצמים שלו אינו מסתיים לעולם... איך אנו חיים עם האבסורד הזה?
ואכן האדם החושב לא יכול לחיות עם האבסורד אבל הוא יכל להתעלם ממנו, והוא הדבר אשר עשה, הוא התעלם מקיום האבסורד וענה כן ליקום הסופי – בניגוד גמור לשכלו הישר ובניגוד למופשטת הבסיסית המושרשת בתודעתו מיום היוולדו: ליקום אין סוף, ולעצמים הפרוסים ביקום ולכוחות הנגזרים מהם אין סוף ואין הגדרה בשום רובד ומקום. ולמעשה כולנו ענינו כן ליקום הסופי, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל הדתות והאמונות ובכללן האמונה המדעית לדורותיה. התיזה המדעית האחרונה והשולטת מתחה את היקום עד לנקודה סינגולרית כבידתית שממנה יתחיל מעגל היקום, ויתר הדתות שבראשן עמדה היהדות הטילו את עיצוב היקום המוגמר והמוחלט על הקב"ה, שהוא יסגור את המעגל בו ישתנו העצמים במחזוריות ובכללם מחזור החיים שלנו.
המסקנה שאין מנוס ממנה היא כי האדם נאלץ לאמץ את האמונה ביקום המוגדר והסופי- אם זה ע"י התאוריה המדעית או ע"י אמונות אחרות, וזאת כנגד הידיעה הברורה במעמקי תודעתו וכנגד שכלו הישר; פשוט הוא לא יכל להכיל את העולם האינסופי, המוח האנושי דחה אותו כי במסגרת האינסופיות לא יתכן שינוי בשום חלקיק או עצם, בעוד העולם שלנו מוּנָּע מתכונת השינוי האופפת אותנו מכל עבר, הכל משתנה בכל רגע ומקום, אנחנו עצמֶנו משתנים, ואילולא השינוי לא היה זמן ולא היו חיים, לכן אין מנוס אלא לדחות את רעיון היקום האין סופי, ואנו חיים איפוא בעולם מוגדר וסופי בעל מעגל סגור של עצמים המנהלים ביניהם יחסי גומלין ומשתנים; סוף פסוק. כך פסק המדע, כך פסקה הדת וכך פסק האדם לדורותיו.
וכך התכחש האדם לאבחנה הדקה בין יקום סופי לאינסופי, אולי כי לא רצה להתמודד עם אבסורד "המעגל הפתוח" שהעצמים המנויים עליו נעים גם משתנים! נאמין ביקום הסופי, אמרה האנושות נחרצות, ונשמיט אחת ולתמיד את שאלת המעגל הפתוח והאבסורד הנצחי שדבק בו כעלוקה. כך בעצם ירד האדם ברגליים קרות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר שרק הקבוצה האנושית מנויה עליו. תמונת המציאות של היום השני תמקד את הזרקור על מעידת הקבוצה האנושית למעמד הנמוך ביותר ולמציאות האדם בצל המעמד הזה. נעמוד על זאת בפרק (ל"ט) הבא מתוך המסגרת:
ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.