התורה נגד המדע לט

קוד: התורה נגד המדע לט בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (ל"ח)

"הרקיע" הוא קו ההפרדה שמתח הצופה בין האזור החשוך למואר, בין הידוע לבלתי ידוע. הוא הצביע על הרקיע וקרא לו "שמים": "שם הים", שם המים הנזילים. שם המשך מסע האדם אחר המידע הנזיל; אחר המים-חיים – שורש החיים.

                                               

                                               הרקיע המפריד בין האור לחושך; שם הים – השמים [צילום: ויקיפדיה]

                                                                                                              -       -       - 

ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.  

וכפי שציינתי בפרק הקודם, סיימנו כבר את היום הראשון ואנחנו עכשיו במרחב היום השני, היינו במרחב תמונת המציאות של הצופה בשנית- על פי מחזוריות היום שנקבעה על ידו. 

בתמונה הראשונה נחשפנו לרובד הנמוך מכולם שכל הצופים שותפים לו- הוא רובד החרדה. במעמקי הצופה, מסתבר, טמונה חרדה תהומית שבאה לידי ביטוי כאשר הצופה מבחין מתוך סדרות החומר שהוא יונק- רק בתמונה הראשונה שבסדרה ומעבר לתמונה הזו מאומה, חושך מוחלט, דבר שהעמיד אותו בפני התהייה: אני מבחין אומנם בראשית הסדרה, אך מה עם אחריתה? מה צופן לי העתיד? 

החרדה מפני העתיד היא זו שתשלוט בצופה באשר הוא ותתווה את דרכו, וכוונתי כמובן לצופה באשר הוא- כולל הצופה שבלבוש האדם. 

החרדה, איפוא, היא המכנה המשותף הגדול ביותר שכל הצופים שותפים לו, ומהתחנה המשותפת הזו נפרדה דרכם והתפזרו על פני מפת היקום, יש מי שהלך ולבש את החד-תאי, אחר הלך לנמלה, ושלישי לבש את האדם. סיבת התפזרותם, או אם תרצה סיבת התפצלותם היא החרדה, העלוקה הזו שאחזה בם בלי להרפות. 

הצופה החרד ביותר בעצם הוא החד-תאי. מרחב המחיה שלו קטן ביותר, אולי בן אלפית-אלפית המילימטר, אבל הוא משוכנע שמרחבו זה הוא כל הטוב שביקום ומעבר לו זה התהום החשוך הרע והמסוכן, ועל כן הוא התבצר במרחב הטוב שלו וביקש לגדרו ולשמרו וגם לשרוד בו, היינו לנטרל את האיומים עליו. 

בעוד הצופה שהלך למרכבה רב-תאית חלוק הוא עקרונית על עמיתו החד-תאי, כי לדעתו "מרחב הטוב" גדול הוא בהרבה. הרב-תאי עמד איפוא על מרחב מחיה גדול יותר שניתן לשרוד בו ולסמנו כטוב, וגם הוא גידר את מרחבו וביקש לשמּר את החלקה הטובה שלו. ובכל אופן לא נתגלעה מחלוקת ביניהם אודות החלוקה העקרונית של היקום, כאשר המרחב המואר שלהם הוא זה שמחלק את היקום לשניים, ומפריד בין האזור החשוך והמסוכן שהוא הרע בהתגלמותו, לבין האזור המואר והטוב – הוא מרחב המחיה שהצופה האיר אותו בפועל וגולש בתחומו. 

וכאן מגיעים אל הצופה שעומד בראש רשימת ההיררכיה המעמדית, ונושא על כתפיו את דרגות המעמד הגבוה ביותר. המעמד מחייב והצופה האנושי מוצא את עצמו חלוק עקרונית על כל עמיתיו הצופים ומגדיר את היקום במלואו כמרחב פוטנציאלי למחיה. למעשה גם הצופה בעל המעמד הגבוה ביותר שותף הוא לחרדה מהעתיד הבלתי נראה והבלתי נודע, וחרד לא פחות מעמיתיו מהאזור החשוך – הוא הרע בהתגלמותו, ועל כן הוא ביקש להפריד את מרחב המחיה שלו מהאזור החשוך, ובעצם הוא ביקש לגדר את מרחב המחיה שלו ולהתבצר בתוכו. 

הצופה בעל המעמד הגבוה ביותר ביקש איפוא לגדר את היקום מתוך המניע הברור – לשמור על חלקת האלוהים שלו ולשמר אותה, זאת כי אכן ראה ביקום מרחב מחיה פוטנציאלי וביקש לשלוט בו – במלוא מרחב המחיה, להאיר אותו – את מלוא מרחב המחיה; הוא ביקש איפוא לגדר את מלוא מרחב המחיה- הוא הוא המרחב של היקום. בזאת הוא מפריד את האזור החשוך והבלתי נודע מהאזור המואר שלו- הוא המרחב של היקום במלואו.

ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.  

במילים מדודות ביותר מתארת התורה את המרחב שהאדם גידר: "הרקיע" הוא קו ההפרדה שביקש הצופה האנושי למתוח בין האזור החשוך למואר, ולמעשה "הרקיע" הוא המסגרת בה תוחם הצופה את היקום במלואו, ומעתה ואילך הצופה יקרא לרקיע הזה "שמים": "שם הים", שם המים הנזילים, שם המידע במלואו. שם המשך מסע האדם אחר המידע הנזיל, אחר המים החיים- שורש החיים, ושם הוא מחפש בפועל את המים. 

חשוב להבחין כי האדם מתח את המסגרת שלו בתוך ערימת המידע הנזיל, היינו בתוך היקום, וזאת מתוך כוונה לסמן את מרחב המחיה שלו ולהפרידו מהמרחב החשוך והבלתי נודע. כלומר הוא היה מודע לקיומו של עוד אזור שנפרד ממנו ביוזמתו, הוא האזור שקרא לו "החשוך והבלתי נודע". אולם זה לא מנע ממנו להתכחש לקיום האזור החשוך הזה רגע לאחר שנפרד ממנו. 

הצופה האנושי או אם תרצה- האדם התכחש לקיום האזור "האחר" ואף שלל את קיומו במודע. האמונות הדתיות למשל ובראשן האמונה היהודית- מכירות אומנם בעוד עולמות רוחניים אך לא עוד עולם גשמי. תאורית המפץ הרווחת אינה מודה גם לא בחצי פה באפשרות קיומו של עוד מרחב שהוא מעבר למרחב המוכר, ולמעשה עצם השם "נקודה סינגולרית כבידתית" מעיד כי המרחב במלואו נוצר בנקודה הזו ולא יתכן מרחב נוסף לידו. 

בנקודה הזו איפוא, היכן התכחש הצופה האנושי לקיומו של האזור "החשוך" או "האחר", כאן באותה הנקודה ובאותה ההזדמנות התכחש אותו הצופה לאבחנה הדקה בין יקום סופי לאינסופי; וכי נותרה לו ברירה אחרת? נאמין ביקום הסופי, אמרה האנושות נחרצות, ונשמיט אחת ולתמיד את שאלת המעגל הפתוח והאבסורד הנצחי הדבוק בה. כאן ירד האדם ברגליו ובמצחו הנחוש אל המכנה המשותף הנמוך ביותר שרק הקבוצה האנושית מנויה עליו, ונאלץ להאמין ביקום המוגדר והמוגבל. כאן נולדה המציאות המוגבלת.

מי שעוד ספק בליבו אם הצופה בעצמו ירה ברגליו, או אם גרם לעצמו נכות ואיך נולדה מהורה כזה "מציאות כה מוגבלת" – שיעיין בתמונה שהתורה מתחה בשנית ובמיוחד לכבוד הספקן שלנו כלהלן:  

ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.  

נעמוד על התמונה המיוחדת הזו בפרק (מ') הבא. 

המשך לפרק (מ')