עקרון אלוקי (עקידת יצחק)

את המאמר לעיל כתבתי לפני כחודשיים, בספטמבר השנה, והפצתי אותו ברחבי רשת האינטרנט. יום אחד, כחודש לאחר כתיבת המאמר, ותוך כדי הירהור בעלמא בתוכן המאמר ובעקידת יצחק... אני מגיע בדרך לא דרך אל שתי נקודות נוספות הקשורות במאמר ושלא נכללו בו יען לא חשבתי עליהן בזמנו... למעשה אין המדובר בשתי נקודות כי-אם בשני נושאים חשובים ומהותיים שניתן לפתוח לכל אחד מהם שולחן משלו... הרהורי בד"כ מסתיימים בעט ונייר או במקלדת ומוניטור, אולם השעה היתה שעת לילה מאוחרת, וכך "ישנתי" על שתי הנקודות בתיקווה שלמחרת אעלה אותם בכתב, כנספח נלווה למאמר המקורי; הוא הדבר שאני עושה עכשיו...

אולם יום המחר בא ולא כתבתי את הערותי, עברו ימים ושבועות, וכל פעם מזדמן לי נושא חדש שדוחה את פרוייקט 2 ההערות למועד אחר...
עד שהיגענו לזמן הזה: שלשום התיישבתי סוף סוף לכתוב את שתי ההערות החשובות, ועשיתי לי כוס תה... לגימה שתי לגימות שלוש, כל הכוס חוסל ועדין אינני זוכר מה היו ועל מה היו 2 נקודותי! התחלתי לדאוג לאיכות הזיכרון שלי, ובכל זאת מוקדם לחשוב על בעיות של גיל...
שום דבר. שום ניצוץ. ישבתי כך מול המחשב כשעה מנסה לזכור ולהזכר בשתי הנקודות המאוד עיקרונייות וחשובות- זאת כי סווגו כאלו בדיסק הקשוח ואף זכרתי את רמת סיווגן, אך התיק הסורר הזה התעקש להשאר במקום מחבואו ולא נענה לקריאותי הנואשות. עזבתי את המקלדת והלכתי לעיסוקי האחרים, אך הנושא לא עזב אותי... המשכתי בניסיונותי האומללות בשיחזור המחשבות אולי תצוץ מאן שהוא החבילה ההיא... כך העברתי את רוב שעות היום שלשום, וכך גם גם אתמול.

אני רגיל בכל יום ראשון לבוא כחצי שעה לפני מועד מנחה ולעיין בספר המשנה שלי, אולם אתמול החלטתי על שינוי זמני בתוכנית: החלטתי לייחד את כל החצי שעה להתבוננות ולחידודים ושיחזורים במטרה לשים יד על התיק החלקלק ההוא שחמק לי מהיידים. שום דבר. לקחתי עוד חצי שעה להתבודדות לאחר מנחה וגם זו נחלה כישלון, שום זכר שום זיכרון. השתגעתי; זהו התיאור האמיתי למצבי בעקבות נסיונותי החוזרים ונשנים שלא נשאו פרי.

השעה 5.15 AM היום בבוקר, 28/11/05 למניינם. אני נמצא בבית הכנסת, כמנהגי היומי, מגיע 3/4 שעה לפני שחרית ולומד במשניות המרתקות שלי. בשעה הזאת רק שני אנשים נמצאים באולם ביהכ"ס, כותב השורות ועוד יהודי שפותח מידי יום את בית הכנסת בחמש בבוקר, ומשחיל את תקע קומקום הקפה לחשמל; אני מגיע לפעמים איתו או דקות אחריו.
התיישבתי לקרוא ברכות השחר, ולפתע פונה אלי עמיתי הבודד ובדרך כלל הוא שתקן בן שתקן, בקושי הוא עונה לשלום שלי...
- תשמע למה שלא תניח תפילין ותלמד, אני מבין שאתה הולך ללמוד נכון? אז למה שלא תניח תפילין לפני כן? פשוט שמעתי שיעור ביום שבת מהרב ינון כי זה דבר עצום ללמוד כאשר על ראשך וידך מונח התפילין, זה דבר גדול...
עניתי לו בסדר, למה לא... והינחתי. פעם ראשונה שאני מניח תפילין בשעה הזאת, כחצי שעה לפני תחילת שחרית.
תפילין של יד, של ראש, החזרתי את הכיפה לראש, ואני בא לקראת הקשירה האחרונה באצבעות, בו ברגע חלף במוחי נושא 2 ההערות, זה שמיאן לעזוב אותי כבר יומיים... ובו ברגע, אני מדייק, באותו הרגע, 2 ההערות נפתחות להן בשקט ובשלווה באותו הראש הקשור בתפילין- שזה עתה קשרתיו. חייכתי לעצמי והבנתי את הרמז שזה עתה הגיע אלי: ראש עם תפילין אינו כראש ללא תפילין, פשוטו כמשמעו, ללא שום מילות תיאור.
בחוויה הזאת- או אם תרצו- בתבונה הזאת ביקשתי לשתפכם, לפני פרישת שתי הערותי בהמשך לפניכם. להקדמה הזאת מתאימה היתה הכותרת: "כוחו של תפילין".

1-

ז וירא ה' אל אברם, ויאמר, לזרעך אתן את-הארץ הזאת. (בראשית יב)

יד וה' אמר אל-אברם, אחרי הפרד-לוט מעמו, שא נא עיניך וראה, מן-המקום אשׁר-אתה שם--צפנה ונגבה, וקדמה וימה. טו כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה, לך אתננה, ולזרעך, עד-עולם. טז ושמתי את-זרעך, כעפר הארץ: אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר הארץ--גם-זרעך, ימנה. (בראשית יג)

ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתתה זרע; והנה בן-ביתי, יורש אותי. ד והנה דבר-ה' אליו לאמר, לא יירשך זה: כי-אם אשר יצא ממעיך, הוא יירשך. ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמימה וספר הכוכבים--אם-תוכל, לספר אתם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך. (בראשית טו)

יג ויאמר לאברם, ידע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, וענו אתם--ארבע מאות, שנה. יד וגם את-הגוי אשר יעבודו, דן אנכי; ואחרי-כן יצאו, ברכש גדול. (בראשית טו)

יח ביום ההוא, כרת ה' את-אברם--ברית לאמר: לזרעך, נתתי את-הארץ הזאת, מנהר מצרים, עד-הנהר הגדל נהר-פרת. (בראשית טו)

ו והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים; ומלכים, ממך יצאו. ז והקמתי את-בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם--לברית עולם: להיות לך לאלקים, ולזרעך אחריך. ח ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך, את כל-ארץ כנען, לאחזת, עולם; והייתי להם, לאלקים. ט ויאמר אלקים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמר--אתה וזרעך אחריך, לדרתם. (בראשית יז)

טו ויאמר אלקים, אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי: כי שרה, שמה. טז וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו. (בראשית יז).

יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את-שמו, יצחק; והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו. (בראשית יז)

כא ואת-בריתי, אקים את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה, בשנה האחרת. (בראשית יז)

יז וה', אמר: המכסה אני מאברהם, אשר אני עשה. יח ואברהם--היו יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכוּ-בו--כל, גויי הארץ. יט כי ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא ה' על-אברהם, את אשר-דבר, עליו. (בראשית יח)

יב ויאמר אלקים אל-אברהם, אל-ירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע. (בראשית כא)

באחד עשר הזדמנוייות הבטיח ה' לאברהם זרע בר קיימא שימשיך את השושלת שלו, שיירש אותו, שצאצאיו יירשו אותו, שיקים את הברית איתו ועם זרעו לברית עולם, שיהיה לגוי גדול, וגם כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם ארבע מאות שנה.
באם היה ספק אם המדובר בזרע שיצא מבנו ישמעאל... אזי בא הכתוב האחרון לסגור כל ספק שבספקות: יב ויאמר אלקים אל-אברהם, אל-ירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע. (בראשית כא). כאן בפסוק הזה בפרק כא, מזכיר ה' בפעם האחרונה לפני פרשת העקידה, את הבטחותיו לאברהם בכל הנוגע לזרעו, והוא מדגיש באופן שלא יישמע לשני פנים: כל דברי והבטחותי מכוונים לבינך יצחק - לא לישמעאל, ואך ורק ליצחק, שלא ייפלו אי הבנות, מדובר ביצחק! זוהי הפעם האחד עשרה והאחרונה, לפני העקידה, בה מוזכרת ההבטחה המפורשת והברורה של קיום זרעו של אברהם באמצעות שושלת בנו יצחק. יש לציין שמדובר ביצחק הרווק עדיין, בתקופת טרום ניסיון העקידה, וגם לעקידה הגיע יצחק הרווק...

השאלה הנשאלת היא: מה רץ במוחו של אברהם, כאשר התבשר על שאלת הקרבת בנו יחידו יצחק. הרבה שעות הירהורים ומחשבות וחושבין עמדו לרשותו עד להר המוריה; מעל לשלושה ימים עמדו לרשותו.
אם כן, אין לי ספק שעלתה בדעתו שאלת הניגוד הזו, המבטא את הסתירה בפיסגת פיסגותיה: אז מה עם הבטחות השם המפורשות והברורות אודות בני יחידי יצחק, ושושלתי שתצא ממנו, ורק ממנו - על פי ההבטחות, אחד עשר במספר! אם הוא ימות, מאין יצא הזרע? ואם הוא יזריע ויביא ילדים ונכדים ונינים, איך הוא יועלה לעולה על המזבח? לאברהם אבינו היתה אישיות חזקה ועקשנית, הוא עמד כנגד כל משפחתו וכל אנשי דורו עמידה איתנה עיקשת כוחנית ושיכלית כאחד, עמד כנגד אביו ודודיו ואחיו ושכניו וכל מי שבא איתו במגע, בשאלה עקרונית מאין כמוה, בשאלה דתית קיומית! הוא התריס בהם ויצא כנגד כולם, הוא היה האיש שיכל להגיד לכולם: אתם כולכם טועים ואני לבד הנכון; תסכימו איתי שעמידה מעין זו יכולה להיות רק לבעל אישיות חזקה במיוחד... עמידה כזו תעיד כעדותו של דור שלם על זאת: הוא היה בעל אישיות עיקשת מברזל שלא קל "למכור" לו כל דבר בקלות... הוא לא היה איש תמים שיכול לעבור על סתירה שנקלע אליה- ללא שאלות מיותרות בנידון... הוא הוא היה האיש של החקירה והיסודיות והירידה אל עומק הדבר, כל דבר. ומה אם בבנו חבחבו יחידו עסקינן? הוא לא יחקור? לא ישאל? היעלה על הדעת שאיש כזה, בעל מבנה אישיות כזו, יתן לסתירה זו או אחרת לחמוק לה מתחת ידו בלי בעיות?

אין ספק אם כן שאברהם אבינו הבחין גם הבחין בסתירה הברורה הזו: האם אלוקים הבורא הכל יכול חזר בו?! הוא החליט לחזור בו מכל הבטחותיו ולהרוג את בנו יחידו? היתכן?

הבה נחתור אל לב האיש הזה, וננסה להתחקות אחריו, מבפנים מעומק של 500 מטרים, מה הוא אמר לעצמו? איזה דו-שיח התנהל לו שם בפנים?

שאלת ההתחקות הזו והניסיון להבין מה התחולל לו שם בפנים- קשה היא עד מאוד. איך אני אדע מה חשב לו האיש הזה? איך אני יכול להתחקות אחריו ואינני בוחן לב וכליות... בפני שאלה קשה אנו עומדים ללא ספק.

2 -

כאן אני מגיע לנקודה השניה. כאן אני מבחין בדרך החשיבה של האיש הזה, ואני רואה את זאת באופן ברור כשמש לנגד עיני. עצרתי כאן ועברתי אל נקודה מס' שתיים, בשביל להפריד בין השאלה לתשובה, כאן נמצאת התשובה הברורה והמלאה; כך חשב בתוכו אברהם אבינו, וכך ביטא את הירהורו ומחשבותיו, העמוקים ביותר:

ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבוּ-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחוה, ונשובה אליכם. (פרשת העקדה, בראשית כב)

ז ויאמר יצחק אל-אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר, הנני בני; ויאמר, הנה האש והעצים, ואיה השה, לעלה. ח ויאמר, אברהם, אלקים יראה-לו השה לעלה, בני; (פרשת העקדה, בראשית כב).

אברהם אבינו הודיע לנערים: נשובה אליכם, שנינו נשוב. וגם לתהיית יצחק עונה באופן ברור וכן: אלוקים יודע איפה השה, אין המדובר בך אם אתה חושד...

לאברהם אבינו לא היה ספק כי אלוקים איננו אומר דבר וחוזר בו.

לאברהם אבינו לא היה ספק כי יצחק הוא ייורשו והבטחת השם תקויים בו.

לאברהם אבינו לא היה ספק כי אין לשחוט ילד ולא שום אדם על המזבח;

לאברהם לא היה ספק כי רק שה מקריבים על המזבח, לא אדם בשר ודם.

לאברהם לא היה ספק כי הוא לא הולך להקריב את יצחק.

אברהם אבינו הכיר את השם - לא האמין בקיומו. מי שרק מאמין בקיום השם, יכול להגיע רחוק עם אמונתו, אך ניסיון מעין עקידת יצחק יכול לעצור אותו: אני מוכן להאמין בקיומך, כי יש לי הרבה מאוד רמזים המעידים על קיומך, ואני שועה להם ולהגיון שבי ומאמין בקיום יישות-על נשגבת, הגם ואינה נראת... אולם כאשר הרמזים העומדים לרשותי מצביעים על סתירות מהותיות המפרידות בין הבנתי לבין רצוני ומהותי, או אז אין לי אלא להשעות גם להגיון שבי.
אברהם אבינו הכיר את היישות העליונה, וההבדל תהומי הוא בין הכיר להאמין. ברגע שהכיר את היישות המוחלטת הזאת, הוודאית הזאת, הטובה הזאת, במצב הכרתי זה הוא הוריד טון של עול מעל כתפיו, כי לא נותר כמעט מקום להגיונו האישי ולשיקולו האישי. אכן ובכל זאת משחקים כאן רגשות אנושיים התובעים מההגיון האנושי מקום לפעול, מדובר בבני אהובי יחידי יצחק... אבל ההכרות המוחלטת לישות העל נגסה גם בחלקה האישית הזאת של ההגיון, עד כדי שאברהם אבינו לא ראה את מקום לערב בו את הגיונו האנושי ואת ריגשותיו האנושיים. הוא אמר לשני הנערים בכל הכנות כי הוא ויצחק הולכים בייחד וחוזרים בייחד; הוא ענה ליצחק בכל היושר כי אינו יודע היכן השה לעולה, רק אלוקים ידע היכן הוא.

אם מישהו היה שואל את אברהם אבינו בכל הכנות את השאלה הזאת: אז מה פשר הבקשה של יישות העל ממך, ללכת ולהעלות את בינך את יחידך... הוא היה עונה בכל הכנות: אינני יודע, אינני מפענח את בקשות השם, אינני יורד לסוף כוונתו, לא הכל אני יודע! רק דבר אחד אני יודע ואין לי ספק בו: אלוקים איננו חוזר בו מהבטחותיו, והן יתקיימו כלשונן ובמלואן בבני יצחק, ואם אתה מתעקש לדעת, ממשיך אברהם ועונה, אינני הולך להקריב את בני על המזבח.
המישהו הנודניק הזה, נניח, ממשיך ומלווה את אברהם אבינו בכל שלושת הימים, מהרגע שקיבל בה את דבר השם ועד לרגע השחיטה ממש, ובכל רגע או כל חצי שעה היה חוזר על אותה השאלה העיקשת: אז מה פשר בקשת השם ממך ללכת אל הר המוריה ולהעלות את בינך שם... תשובת אברהם ללא כל ספק לא היתה משתנה: אינני יורד לסוף דעת השכינה, אך אני יכול לגלות לך את הדברים הידועים לי והברורים לי כשמש, ושאין לי בהם שום ספקות: הבטחות השם יקויימו, ובני לא ייעלה לעולה.
הנודניק ממשיך באותה השאלה, ואברהם אבינו מחליט להקליט את תשובתו בטייפ מנהלים קטן...

עד שמגיעים להר המוריה! הנודניק בשאלתו, ואברהם בתשובתו העיקשת, ודווקא פה הוא מחליט להפסיק את הטייפ, ולהשתמש בקולו הוא, במטרה להשמיע לנודניק את פס הקול האישי שלו, הבטוח, הלא רועד.

הוא ממשיך במצוות השם באדיקות, ואף עוקד את בנו, והנודניק מתחיל לרעוד בשאלתו, אך אברהם מביט בו בחמלה ועונה לו באותו הטון, אותו פס קול, בטוח, ברור, אמין, ואף שקט: ריד מאיי ליפס סניור: הבטחות השם יקויימו, ובני לא ייעלה לעולה.

לוקח את המאכלת ליד, ופה במעמד הזה גם מלאכי השרת מתחילים לרעוד, ואברהם אבינו עם ידו הבטוחה פונה כבר אליהם, אל מלאכי השרת, באותו פס קול בטוח ושקט.

עקידת יצחק איננה מבחן לאברהם, זה מה שאני מסיק מהשתלשלות הפרשה, אלא מד מדוייק למדידת דרגת הכרות השם יתברך על ידי אברהם אבינו. תוצאות המדידה הצביעו על הכרות שיא של האיש הזה להשם יתברך; אחרת הקול של אברהם אבינו היה בוגד בו בשלב כלשהו, ויעיד עליו הנודניק; יעידו עליו מלאכי השרת בעצמם; יעיד עליו בנו אהובו יצחק; תעיד עליו ההסטוריה האנושית.

מכאן אנו לומדים, שגם להכרות של השם ישנן דרגות ומעלות ורמות: האדם שהכי הכיר את בוראו הוא אברהם אבינו, לזאת נועדה פרשת העקדה בבראשית כב, לשרוד לנו את העובדה הזאת. וגם לתת לנו חומר למחשבה: גם אני יכול להכיר את השם הכרה מלאה ומושלמת שלא תותיר בי כל ספק אודות קיומו, וגם אתה, וגם כל בני ישראל והלכה למעשה הכירו את השם הכרה מלאה ומוחלטת, אך השאלה והחומר למחשבה שהשאירה לנו פרשת העקדה הוא: מה תעשה עם ההכרה הזאת? איך ההגיון שלך יתמודד עם מודעות כזאת?

מהחומר למחשבה זה שהציעה לנו פרשת העקדה, אני מסיק עוד מסקנה: אברהם אבינו, התמודד עם ההכרה הזאת באופן מושלם. הגיונו העצמאי והאישי השתלב עם הכרה זו באופן מושלם. גם את זאת ביקשה התורה ללמד אותנו מתוך פרשת העקדה.

אברהם בן שרה ועזרא שבות