קוד: ביאור:עמוס א11 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
עמוס א11: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו; וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח.
"
כה אמר ה': על שלושה פשעי אדום סלחתי, אבל
על ארבעה כבר
לא אשיב אותו לארצו בשלום:
על כך
שרדף בחרב את עם ישראל
אחיו,
השחית והרס את רגש
הרחמים; ו
אפו (כעסו)
טרף והרג את בני ישראל
לעד (בלי הפסקה), ואת
העברה (הכעס) שלו על גניבת הברכות הוא
שמר לנצח ולא סלח.
אדום הוא שם של ממלכה שהוקמה ע"י בני עשו, אחי יעקב. עשו כעס על יעקב על כך שגנב את בכורתו. הכעס הזה עבר גם לבניו, והתבטא במלחמות חוזרות ונשנות בין אדום לבין ישראל לאורך דורות רבים. בפסוקנו, הנביא עמוס מציין את השנאה הנצחית של אדום לישראל כפשע המרכזי של אדום. השנאה של עשו ליעקב על גניבת הבכורה מובנת והגיונית, אבל יעקב כבר פיצה את עשו במתנות רבות וביקש את סליחתו, ועשו כבר סלח לו; למרות זאת, בני עשו המשיכו לשנוא את בני יעקב.
מפסוקנו למדו חז"ל, ששמירת כעס לנצח היא פשע, אלא צריך להתפייס ולמחול למי שמבקש מחילה: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא
ועברתו שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, לפי שלא מחלו [לבית שאול] ולא נתפייסו
(שמואל ב כא2): "והגבעונים לא מבני ישראל המה".
"
(רמב"ם, הלכות תשובה ב י).
עמוס מאשים את אדום בכך שרדף את אחיו ישראל ושמר את שנאתו לנצח. לאיזה אירוע בדיוק הוא מכוון?
1. בספר בראשית מסופר, שעשו רצה להרוג את יעקב,
בראשית כז41: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ 'יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי'
".
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ", לא המשיך לרדוף אותו, ולא שמר את עברתו לנצח. לכן נראה שהפסוק מדבר על העם האדומי, ולא על עשו עצמו.
2. לאחר יציאת מצרים, פנו בני-ישראל למלך אדום בשם האחוה שבין העמים,
במדבר כ14: "כֹּה אָמַר
אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ
", וביקשו לעבור דרך ארצם אל ארץ כנען, אבל האדומים מנעו מהם את המעבר ואף איימו עליהם בחרב,
במדבר כ18: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם 'לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן
בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ'
". הפסוק שלנו רומז לפסוקים אלה במילים "
אחיו ", "בחרב "
(רש"י).
וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים, וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם"; וכן בימי יהושפט, מלכים א כב48: "
וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ". לא ברור מדוע עמוס מזכיר שוב את החטא הישן הזה, ועוד מציין אותו במילים ועברתו שמרה נצח.
3. בימי יורם בן יהושפט מלך ישראל,
מלכים ב ח20: "בְּיָמָיו
פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה, וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ
".
הוּא הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא המלח[מֶלַח] עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה".
בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ" (הרעש היה בשנת מות המלך עוזיה), בתקופה זו, ממלכת יהודה שלטה בכל הנגב הדרומי עד אילת, מלכים ב יד22: "
הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו", ומכאן שהיא כנראה שלטה גם באדום; לא אדום רדפה את ישראל, אלא להיפך.
4. בתחילת הפרק, בנבואה על פשעי ארם, נאמר
עמוס א3: "עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת
הַגִּלְעָד
". אירוע זה קרה כנראה בימי יהואחז מלך ישראל,
מלכים ב יג7: "כִּי לֹא הִשְׁאִיר
לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי, כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר
לָדֻשׁ
". יהואחז היה סבו של ירבעם, כלומר הוא חי שני דורות לפני עמוס. מסתבר שעמוס מתייחס לאירועים שקרו בתקופה זו, ומנבא שה' ינקום בהם על כך.
5. בימי אחז מלך יהודה,
דברי הימים ב כח17: "וְעוֹד
אֲדוֹמִים בָּאוּ, וַיַּכּוּ בִיהוּדָה, וַיִּשְׁבּוּ שֶׁבִי
",
מלכים ב טז6: "וַאֲדוֹמִים בָּאוּ
אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
".
6. כשהבבלים החריבו את ירושלים, האדומים תמכו במחריבים ועודדו אותם,
תהלים קלז7: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָים, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ
", ואף השתתפו בביזה,
עובדיה א11: "בְּיוֹם
עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שערו[שְׁעָרָיו] וְעַל יְרוּשָׁלַים יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם
"
(מלבי"ם); כך היה גם כשהרומים החריבו את הבית השני
(מצודות).
לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה זו.
עוד על יחסי ישראל ואדום לאורך הדורות, בתנ"ך ובמדרשי חז"ל, ראו שיחות בספר עמוס / יהודה אייזנברג.
"
ויטרוף לעד אפו - החזיק בה ולא הניחה
"
(רש"י).
"כה אמר ה', על שלשה פשעי אדום " ע"א וג"ע וש"ד "
ועל ארבעה וכו' על רדפו בחרב אחיו " בעת חורבן בית ראשון, "ויטרוף לעד אפו ", ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי"א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י"ל עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור: "אפו, ועברתו ". התבאר אצלי
(ישעיה י"ג ובכ"מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם ע"י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא, ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח, ומלת שמרה י"מ כמו שמרה במפיק, וי"מ שהה"א נוספת וע"כ המלה מלעיל:
"
(מלבי"ם)
"על רדפו בחרב אחיו - כי הלא אח עשו ליעקב ומדוע א"כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני?
ושחת רחמיו - ביטל הרחמנות הראוי להיות לו עליו כדרך האח על אחיו.
ויטרוף לעד אפו - טרף את ישראל בכל עת שהיה היכולת בידו.
ועברתו - העברה שיש לו על בני ישראל שמורה אצלו לעולם ולא יעזבנה בשום פעם.
"
(מצודות).